אפתח את המאמר באחת הפסקאות שמסיימות אותו:
"בבואו של אדם לטפל בקונפליקט רגשי של האחר, במידה והוא מתעלם מ"אלה הם חיי, זו בחירתי ואלה משימותיי", כלומר, לא לוקח בחשבון את הסיפור הרוחני הרחב שעמו האדם מתקיים במקביל לחייו הארציים הגלויים, נגזר עליו להעניק לאותו אדם טיפול חלקי בלבד, שמבוסס על ראייה מוגבלת מאד של המציאות השלמה והאמתית."
הדרך אותה יכול לעבור אדם עד שיוכל לומר את המשפט הזה בלב שלם, או לפחות קרוב לזה, היא דרך שמסמלת באופן מובהק את הצורך בראייה פסיכולוגית חסרת גבולות, שמגשרת בין החיים, כפי שהם נראים במבט ראשון, לבין דברים שמצויים מעבר להם, אך קשורים אליהם באופן הדוק. במלים אחרות, הדרך של האדם להשלמה עם חייו, לריפוי ולהבנה עמוקה יותר של מקומו בהם עוברת במקום שבו הוא פותח את תודעתו לקשר בין הנראה לבין הסמוי.
לפני שאמשיך אתעכב על המלים האחרונות של הפסקה הקודמת.
הקשר בין הנראה לבין הסמוי. אנשים רבים ממעטים להעניק חשיבות למה שסמוי מהעין, למה שלא ניתן למדוד, לכמת או להוכיח. מבחינת אנשים כאלה הסמוי, אם בכלל ישנו, הוא בעל ערך נמוך ואף זניח בחיי האדם. לעתים, בקרב אנשים כאלה, אירוע חריג מאד עשוי לערער את תפיסתם החד משמעית ולהוביל אותם לשאול שאלות חדשות על מה שמעבר למה שידוע ומוכר להם. זה קורה אצלם מכיוון שבאופן לא מודע הם חשים שה"חוזה" שחשבו שיש להם עם החיים הופר ושמעטה הודאות שהם חשבו שעוטף אותם בעצם רופף ולא כזה עמיד כפי שהניחו עד אז.
אחרים מכירים בקיומו של הסמוי ובגרסאות מגוונות של פרקטיקה, חיפוש או לימוד רוחני מבקשים להעמיק את החיבור הרוחני שלהם כדרך להעשיר את חייהם וכן כאמצעי להתמודד עם חלקי אי הודאות והכאב שהחיים מזמנים לכל אדם ואדם. פעמים רבות בקרב אנשים אלה, שהם ככל הנראה מרבית האנשים שעוסקים ברוחניות בכל צורה אפשרית, קיימת חציצה ברורה בין הגשמי לרוחני, בין חיי המעשה וחיי הרוח. אנשים כאלה גם יכולים להיות אנשי טיפול שבתודעתם קיימות תפיסות פסיכולוגיות מקובלות אך הן לא מצויות בחיבור משמעותי עם הלימוד הרוחני וההעשרה שקיבלו מלימוד שכזה.
תקופה זו של המין האנושי, כך אני מאמין, קוראת לבני האדם להתקדם צעד קדימה לעבר חיבור ותיקשורת בין החלקים הגשמיים ואלה שמעבר להם, על מנת לגלות את האמת שתמיד הייתה שם: שלמעשה מדובר ברצף של קיום, עם קשר הדדי הדוק והשפעה הדדית בלתי פוסקת. מה שקורה באדמה יש לו השלכות על עולם הרוח ומרחבי היקום שמעבר לתפיסה האנושית ולהיפך: לאלמנטים הרוחניים בקיום השפעה מתמדת על האלמנטים הארציים, השפעה שלרוב סמויה מהעין, בעיקר בקרב מי שמעדיף שלא לשקול קיום קשר שכזה.
זהו היעד והאתגר העיקריים של "פסיכולוגיה ללא גבולות":
לא (רק) להראות שקיים עולם רוחני שמשמעותי לאדם ושנסתר מהעין, אלא, בעיקר, להקים גשרים בין שני העולמות האלה ולעודד צורת חיים שנובעת מתיקשורת מתמדת ביניהם והבנה הולכת ומתרחבת של הדינמיקה וההזנה ההדדית שמתרחשת ביניהם. ה"אני" שאדם מרגיש שמבטא את מי שהוא, הוא בעצם "אני" רחב יותר ותודעתו מצויה מעבר למה שנגיש ומוכר בעולם הפיזי. ה"אני" המתפתח הוא זה שלומד לזהות את הפער בין מה שהוא חושב באופן רגיל אודות עצמו וחייו לבין מה שמצוי בתוכו, שהוא רחב בהרבה מכפי שהכלים האנושיים מאפשרים לו לזהות, וכך גם סיפור חייו, שהוא רחב ובעל השלכות שהן מעבר לבינתו הרגילה של האדם.
מכאן אנחנו מגיעים חזרה להתחלה. "אלה הם חיי, זו בחירתי, ואלה משימותיי". משפט זה מבקש לעגן באדם תפיסת עולם ארצית-רוחנית, שאינה פשוטה לתפיסה או ליישום משום הגירויים האינטנסיביים והדרמטיים אליהם הוא חשוף באופן בלתי פוסק, במסגרת קיומו האנושי המוכר לו.
כל מה שמתרחש בחייו של אדם, באופן כזה או אחר, מבטא את בחירתו שלו, באופן שלם ומושלם, שכך יהיו חייו, באופן מדויק. "זו בחירתי". הנחה זו עומדת מול חוויה אנושית רבת עוצמה של מציאות שלאדם יש בה שליטה חלקית בלבד, שדברים רבים פשוט "קורים לו" ובכלל אלה גם מגוון אירועים ומצבים שמחוללים כאב, צער, סבל שהאדם לא מרגיש, בשום צורה שהיא, שהוא ביקש את בואם ושהוא זקוק להם בחייו בכל צורה שהיא.
"אלה הם חיי" הם אמירה שמציעה לאדם לקחת סוג של "בעלות" על סך כל הדברים שמתרחשים בחייו מבלי לערב בחוויה מידה מוגזמת של אשמה, תחושת קיפוח, אכזבה עצמית, ביקורת עצמית מוגזמת, תחושת קורבנות, תסכול על חוסר מזל או על גורל גרוע, רגשי נחיתות וכמובן: כעס ומרירות. "אלה הם חיי" זו אמירה שמתייחסת לזו שבאה אחריה "זו בחירתי" כמו לומר: "זה שלי. כך רציתי שיהיה ולכן כך זה גם מתקיים. לא בחרתי בדרך אחרת ולכן אלה הם חיי. הכול נובע מההחלטות שלי ויש להן סיבות עמוקות שמשרתות את הטוב הגבוה שלי, גם אם איני מודע לכך כרגע".
הביטוי "אלה הם חיי" הוא למעשה ביטוי שמתייחס לשפע. "חיי הם ה"יש" שלי, חיי הם הנכס שלי, חיי הם היצירה שלי. אני לא מצוי באמת במצב של חסר, אני חי את החיים שביקשתי, שרציתי, שבחרתי. ובמלים אחרות: אני חווה כעת ומתנסה בדיוק במה שבחרתי ואין לי באמת רצון אותנטי, ברמה העמוקה שלי, לצורת חיים אחרת, ששונה מהבחירה המקורית שאתה נכנסתי לחיים אלה".
זו האמת, כך אני מאמין. ויחד עם זאת חלים על האדם כוחות השפעה רגשיים חזקים מאד שמרחיקים אותו מההכרה הבסיסית של "אלה הם חיי וזו בחירתי". אני מאמין שכוח ההשפעה הרגשי החזק ביותר הוא הדיסוננס הקוגניטיבי הקיומי אליו התייחסתי במאמר קודם. מהבחינה הזו יחוש האדם יותר "בנוח" עם תפיסה של אחריות פחותה על אירועי חייו, כי אז פחות יימצא בקונפליקט פנימי בשל הבחירות שלו, שהביאוהו למקומות מאד לא נעימים ולא רצויים, כביכול.
ואם דבריי נכונים כי אז שהאדם חי באופן קבוע במצב לא מודע של שקר עצמי.
את השקר הזה הוא נוטה לטפח דרך העצמת ביטויי הכעס וחוסר שביעות הרצון מהאופן בו חייו מתנהלים. ביטויים אלה גם הם שקר בפני עצמם, שכן האדם דבק בהם לא משום היותו באמת מתוסכל מהחיים אותם כביכול "הגריל". הוא דבק ונותר נאמן לביטויים אלה, שגם גוררים אותו באופן קבוע למצב של קיטוב מול אנשים אחרים, יצירת אויבים והתרחקות מתמדת מהקשר העמוק בין כלל בני האדם, מסיבה אחת ויחידה: כדי שלא להתייצב מול אמת חייו, מול האמירה: "אלה הם חיי וזו בחירתי". ואפשר היה אז להוסיף כאן: "ואני לוקח עליהם אחריות מלאה".
כל עוד נותר האדם במצב הזה, בו הוא נאלץ לכפות על עצמו הלך רוח נוטה לקורבני וגם נתק משמעותי מכל אפשרות של תפיסה רוחנית שגורסת שיש משמעות גבוהה ותכנית מיוחדת לחייו אלה, בדיוק כפי שהם, הוא גם לא יכול להתקדם באופן הראוי לסיומו של המשפט, זה שמוליך אותו למסעות של ריפוי וטרנספורמציה, מסעות שגם יכולים להקל על הדיסוננס הקוגניטיבי הקיומי:
"ואלה משימותיי"
ביטוי זה משלים את קודמיו ("אלה חיי, זו בחירתי") והופך את כל מה שקיים בחיי האדם, בעיקר האזורים המאופיינים בקונפליקט, כאב, בעיות חוזרות, תסכול מטריד, בעצם לסוג של "תכנית עבודה", למשימה שהוגדרה מראש, משימה שיש בעטיה מסלול של התנסות, התמודדות, עשייה, חיפוש דרך ולבסוף גם אופציה לריפוי ולשינוי לטובה.
ברגע שמתקיימת הפנמה עמוקה של ביטוי זה, "אלה משימותיי", יכול האדם לקבל לידיו את אחת המתנות יקרות הערך שאדם יכול לקוות להן במהלך חייו וזו מתנת הבנת מקומו של האדם במרחב בו הוא מצוי. מקומו בחיים ומקומו בחברה ובעולם. המקום של האדם נקבע דרך המשימות שלו, משימות שהוא בחר לעצמו טרום הגעתו לחיים הנוכחיים, משימות שהעבודה סביבן עשויה להיות לתועלת משמעותית לא רק לאדם עצמו אלא גם למעגלים נוספים, שגם הם קשורים, בנתיב שלהם, לביטוי "אלה משימותיי".
ובמלים אחרות: האדם יכול לחוש שייך ומוגדר כאשר הוא תופס שהדברים שקיימים בחייו, כולל הכואבים ולכאורה מיותרים ומטרידים מדיי, הם למעשה המשימות שלו. זו החותמת שלו, זהו הייחוד שלו, זו התווית המאפיינת אותו ורק אותו בסיפור החיים הנוכחי שלו. ככל שהכרה זו מעמיקה ומושרשת יותר בחוויה האנושית כך מצטמצמת החוויה הקורבנית, זו שמונעת מהאדם לעשות ריפוי וטרנספורמציה לאותם נושאים לא קלים, ואף קשים בחייו, נושאים שהם למעשה המשימות שהוא בחר לעצמו בהרפתקת החיים הנוכחית.
הביטוי "אלה משימותיי" מזמין את האדם לצמצם שיפוטיות ולהגדיל את החמלה כלפי הסובבים אותו, שכן כאשר הוא תופס שכל מה שמתרחש סביבו, כולל הדמויות הקשורות בכך, כולל אלה שהסבו לו כאב וקושי, אינם אלא חלק מבחירתו וממשימותיו, יכול הוא לרכך את הצורך להישאר מולם בעמדה של עימות וקושי ואף לראות בהם, ככל שניתן, סוג של שותפים לדרך, סוג של דמויות שגם להם יש את "אלה הם חיי, זו בחירתי ואלה משימותיי". ומה שממש יפה, ויידון יותר לעומק בהמשך, הוא שהמשימות של אחד קשורות באופן עמוק עם אלה של האחר באופן שהדעת האנושית מתקשה להכיל בהתבוננות שכלית רגילה.
לכן, בבואו של אדם לטפל בקונפליקט רגשי של האחר, במידה והוא מתעלם מ"אלה הם חיי, זו בחירתי ואלה משימותיי", כלומר, לא לוקח בחשבון את הסיפור הרוחני הרחב שעמו האדם מתקיים במקביל לחייו הארציים הגלויים, נגזר עליו להעניק לאותו אדם טיפול חלקי בלבד, שמבוסס על ראייה מוגבלת מאד של המציאות השלמה והאמתית.
כל התוויות, האבחנות וההערכות הפסיכולוגיות או הפסיכיאטריות שייערכו לאדם כזה או אחר לעולם יישארו חלקיות, מצומצמות ומפספסות את הסיפור המלא, סיפור שרק כאשר לומדים להכיר אותו, לספר אותו ולהתקיים לאורו, מתקיים בשביל האדם סיכוי ממשי לריפוי ולשינוי. וכך גם המטופל עצמו, שללא התקדמות, ולו מינימאלית למצב של "אלה הם חיי, זו בחירתי ואלה משימותיי", ייוותר תחת המעטה השקרי של תודעת קורבן ואף ישתף פעולה עם כל הדרמות הכרוכות בו.
פסיכולוגיה חסרת גבולות מציעה אם כן, למטפלים ולמטופלים להרחיב את שדה הראייה שלהם, וזאת ניתן לעשות רק על ידי תהליכי לימוד וצמיחה רוחניים, בכדי להגיע למקום ולמצב של התמודדות עם הסיפור האמתי ולא עם חלקים קטנים שבו, כאלה שאמנם מקובלים על ידי ההיגיון האנושי הקיים אך שומרים את כל המעורבים כולם תחת אשליה שקרית שכולאת אותם בחוסר יכולת לריפוי ולשינוי.
