מאמר זה מבקש להציג עמדה בסיסית שעומדת, כך אני מאמין, בבסיס חווית החיים, אך מצוייה ברובה במרחבים הלא מודעים של התודעה האנושית, הן בקרב היחיד והן בקרב המארג החברתי. לעמדה זו השלכות מרחיקות לכת על מגוון היבטי החוויה האנושית והכרה בה עשויה לקדם את האדם לרמת מודעות גבוהה יותר וליכולת טובה יותר להתמודד עם אתגרי החיים השונים.
מכיוון שמאמר זה עוסק בדיסוננס קוגניטיבי ארחיב מעט על המושג הזה ומשם אפתח את הנושא המרכזי שברצוני להעלות כאן.
הביטוי "דיסוננס קוגניטיבי" מתייחס למצב תודעתי בו האדם מצוי בקונפליקט לא מודע שמנהל את השיח הפנימי שלו ומשפיע באופן דרמטי על תפיסת המציאות, מערכות יחסים וקבלת החלטות, כל אלה, כאמור, מתוך קונפליקט לחלוטין לא מודע. הקונפליקט הזה נוצר לאחר שהאדם בחר, מסיבה כזו או אחרת, בדרך כלל תחת תנאים לא פשוטים, בחירה שמהווה סוג של בגידה עצמית או אף סיכון עצמי. בחירה זו משולבת באיזה שהוא "סיפור" שמהווה בשביל האדם את ההצדקה לבחירה הזו. האדם דבק אז בסיפור הזה, שהוא תמיד שקרי ומעוות, רק בשביל שלא לעמוד פנים אל פנים עם העובדה שבחר בחירה שמהווה בגידה עצמית או סיכון עצמי. הסיבה לכך פשוטה: הכרה בכך שעשינו בחירה שכזו תוביל בהכרח לכאב רגשי עז ולסוג של שבר פנימי.
אל תוך "סיפור הכיסוי" הזה ייכנס היגיון מפורט ככל הניתן עם מאמץ למצוא לו גיבוי מכל מקור אפשרי, גיבוי שהאדם יישען עליו כדי להוסיף ולהיאחז בסיפור השקרי שמפריד בינו לבין האמת הרגשית הקשה כל-כך להתמודדות.
על מנת לשמר את המצב הזה באופן הזה, שכביכול "מגונן" על האדם מפני חשיפה לאמת הכואבת, ייצור האדם בתוכו אנטגוניזם גדול מאד כלפי כל מה או מי שעלולים לסדוק את חומת ה"אליבי" השקרי שיצר בתוכו. אנשים שינסו אולי להציג בפניו עובדות שסותרות את ה"היגיון" או את "סיפור הכיסוי" עלולים למצוא את עצמם מותקפים ותחת גינוי או השמצות. כל מקור מידע שמציג את המציאות באופן שעלול לפרק את אותו "סיפור כיסוי" ייחשב כבלתי אמין ואף כשיקרי, לא ראוי וגרוע מזה. במקרים קיצוניים דיסוננס קוגניטיבי עלול להוביל אף לאלימות, אם זה מה שיידרש כדי "להגן" על הנראטיב אותו האדם מחזיק, וכל זה רק משום הקושי הגדול שלו להכיר בכך שקיבל החלטות שמסכנות אותו או שפוגעות בו מבלי שהדבר היה באמת הכרחי.
ככל הנראה מרבית הסכסוכים, המריבות, העימותים ואולי אף מלחמות ופשעים, מושתתים כך או אחרת על הצורך האנושי הגדול לשמור על סודות הבגידה העצמית, גם במחיר של פגיעה מסוגים אחרים, הן מסוג הפגיעה העצמית והן מסוג הפגיעה באחרים. לכאורה, דיסוננס קוגניטיבי מביא את האדם למצב בו שום דבר לא יכול להיות יותר חשוב מאשר המשך הכחשת העובדה שנעשה בחירה שהאדם לא מסוגל בשום אופן להשלים אתה.
וכעת נחזור לסיפור של המאמר הזה, ומכאן גם נפליג למרחב שמחבר בין העולם הפיזי-מוחשי לבין עולמות הרוח ומה שמעבר למה שנתפס כעולם המוכר והגשמי.
הסיפור מתחיל אי שם, במה שאנחנו יכולים לתפוס, כבני אנוש, עם תפיסת הזמן המוגבלת שלנו, כתקופה של "לפני שנולדנו". אז התקיימה סוג של "ישיבה" שבה קיבלנו, במימד הרוחני שלנו, כמה וכמה החלטות, בחירות לגבי דברים שיתרחשו בגלגול החיים הפיזיים הבאים.
"ישיבה" זו גם שימשה סוג של "תיאום" שבו גם אחרים שרטטו את תוכנית החיים הפיזיים הבאים שלהם, כשכל הנוכחים מרכיבים יחד את הפאזל שבו שיעורי חיים של אחד ייפגשו עם אלה של אחר כך שלכולם יש תועלת של צמיחה והתפתחות מהמפגשים השונים שיתקיימו בין הצורות הפיזיות של כל נשמה ונשמה. כל זה מתרחש מתוך אווירה של יצירה משותפת, עם הסכמה כללית של כל הנוגעים בדבר, מתוך תשוקה להמשך השתתפות בהרפתקאות החיים הפיזיים ומתוך הכרה אוהבת במחיר שאותו ביטוי פיזי יישא כאשר יפגוש את מגוון האירועים והמצבים שנכללו בהסכם "טרום החיים".
"מאוחר יותר" האדם אכן נולד אל חייו, אל התכנית הכללית אותה הוא בחר בעצמו, במימד הנשמה שלו. את החלק הזה של הסיפור, עם כל מה שהתרחש בשלב "טרום החיים" האדם שוכח, ברמה המודעת והוא נכנס לתוך הסיפור של אירועי ה"סרט" שלו וחי אותם כאילו שכולם מתרחשים במקרה או שנכפים עליו, כך או אחרת.
בו זמנית, במקומות שקטים באישיות האדם, מתקיים זיכרון עמום ולא מודע ברובו, לכך שהמקום ממנו האדם הגיע, המקום של "טרום החיים", היה כזה שאין בו סבל, אין בו כאב, אין בו חסר, אין בו אובדנים, פחדים, דאגות או קשיים. זהו "הבית" והוא מקום שכל כולו אהבה והרמוניה. אני מאמין שבמקום הזה גם מתקיים געגוע "הביתה" שלעתים ייחווה כסוג של משאלת מוות, אך לא כזו שקשורה באובדנות, דיכאון או ייאוש, אלא כזו שנובעת רק מהצורך לשוב למקום השקט, הנינוח והרגוע.
אך הסיפור המעניין במיוחד טרם סופר כאן. והוא הדיסוננס הקוגניטיבי הקיומי. כאן אכניס סוג של "מערכת יחסים" בין אלמנטים לא מודעים של חלק הפיזי של האדם לבין החלק הרוחני שבאדם, זה שמודע היטב לסיפור הרחב, "היה שם" במעמד חתימת הסכמי החיים טרום תחילתם וכמובן לקח חלק פעיל בכל בחירה ובחירה.
אני מאמין שברמה מסוימת מתקיים דיאלוג בין "נציגות" של החלק הפיזי, הנוכחי של האדם, לבין ה"עצמי הרוחני" שמצוי עמו בקשר. זהו דיאלוג שמתקיים מאחורי הקלעים, או במרחבי ה"לא מודע", כדי לשמר את אווירת העמימות מפני הסיפור האמתי, אווירת עמימות שתפקידה לסייע לאדם להוסיף ולהשתתף ברמת החיים כמות שהיא, כדי לחוות אותה במלואה.
בדיאלוג הזה, מתוודע החלק הגשמי של האדם לכך שהחיים אותם הוא חי, בהווה, עם כל הכאב והקושי הכרוכים בהם, הם חיים שלמעשה הוא עצמו, בגירסה הרוחנית שלו, בחר ללא היסוס, מתוך תשוקה ומתוך כוונה מלאה. בחירה זו גם הרחיקה אותו מאד מהמרחבים הנוחים, ההרמוניים והמאוזנים בהם שהה טרום כניסתו לחיים.
בנקודה זו, שכנראה חוזרת על עצמה פעמים רבות במהלך חיי האדם, נבנה הדיסוננס הקוגניטיבי. האדם לומד להכיר, ברמה לא מודעת, שהוא עצמו בחר בחירות קשות, שלא קשה לראות בהן גם סוג של בגידה עצמית או סיכון עצמי, מבלי שהדבר היה באמת הכרחי. ה"עצמי הרוחני" מבקש להראות ל"עצמי הגשמי" שהוא אינו קורבן של נסיבות החיים, אלא שהוא עצמו בעצם בחר בהם אך העצמי הגשמי מתקשה לקבל זאת כי הכאב הכרוך בהכרה הזו גדול מדיי ובלתי נסבל. ה"עצמי הרוחני" מבקש כך להראות לאדם שיש טעם וסיבה לבחירות האלה ושיש באפשרותו להפוך אותן למסע צמיחה והתפתחות אך מבחינת ה"עצמי הגשמי", ברמה כזו או אחרת, מדובר בסוג של "בגידה עצמית" ו"דיל גרוע" שהוא עצמו הסכים לו, במימדים הרוחניים של הקיום שלו.
וכאן מגיע ה"פתרון" של הדיסוננס הקוגניטיבי שחוצה גבולות בין "כאן" ל"שם", מעבר לחיים, פתרון שעליו אנחנו, בני האדם, משלמים מחיר לא קטן.
הפתרון (שאינו כזה מוצלח, בסופו של דבר) הוא התכחשות רבה ככל הניתן של אותה בחירה, של אותו "הסכם". התכחשות זו גם מלווה התכחשות לכל מה שמצוי "מעבר לחיים". האדם עובר סוג של "התהפכות" ובמקום להתגעגע ל"בית" השלם וההרמוני שמצוי "מעבר לחיים" הוא הופך את המוות לדבר המפחיד, המסוכן והמטריד ביותר בחייו. הוא הופך את הידיעה שבחר לחיות כאן, בכדור הארץ, בתנאים מאד לא פשוטים ואף כואבים לסוג של צורך אובססיבי לחיות חיים ארוכים ככל הניתן תוך בריחה מתמדת מכל מה שמזכיר את סיפור המוות ומה שכרוך בתוכו.
עמדה זו מבקשת להציע סיפור מעניין. הסיפור הוא שחלק ניכר ממה שאדם עושה, אומר או בוחר במסגרת חייו הפיזיים, בכל הנוגע למשאלתו הקבועה לחיות ואף "להיאבק במוות" נובע מדיסוננס קוגניטיבי, מהקושי הגדול של האדם להכיר בכך שהוא בחר בחלקים רבים ממה שחייו כוללים. הקושי הזה, לקחת אחריות גדולה יותר על נסיבות החיים, כולל אלה הקשות ביותר, הופך את האדם לכזה שמצוי יותר בתודעת "קורבן" בעודו נושא בתוכו, בשקט, כעס ומרירות כלפי עצמו, על עצם זה שהכניס את עצמו לכל ה"מהומה" הזו.
או במלים אחרות, זה לא שהאדם כל-כך פוחד למות כמו שהוא "מתעקש" לדבוק בנראטיב שהוא עצמו לא בחר בחיים האלה. מאד ייתכן שהאדם מבקש לדחות את מותו ככל הניתן מכיוון שעמוק בפנים הוא מודע לכך שכאשר ימות לא יוכל יותר לברוח מהזיכרונות האמתיים, מהאמת אודות ההסכמים המוקדמים, מכך שהוא עצמו יצר את חייו, עם כל הכאב והבעיות שהיו כרוכים בהם.
המחיר של צורת חיים כזו הוא סוג של תחושה שהחיים שולטים באדם ולעתים אף רודפים אותו או מתאכזרים אליו. ברמה המעודנת יותר החיים נתפסים כשאלה של מזל וסטטיסטיקה בלבד. האדם שאינו מסוגל להתחבר לאמת העמוקה שחייו נבחרו ונתפרו על ידו, בהסכמה מלאה נותר מוגבל מאד מבחינת מציאת משמעות לחיים ומבחינת פיתוח יכולת גבוהה להשפיע עליהם, להיות בהם פורה, יצירתי ושלם עם עצמו.
התמודדות עם הדיסוננס הקוגניטיבי הקיומי הזה יכולה לקחת את האדם לצמיחה רוחנית משמעותית מאד, שעוברת, כמו בכל מקרה של ריפוי הדיסוננס, במקומות כואבים של הכרה באמת, ומשם ממשיכה לעבר מציאת המשמעות האמתית לחיים הדואליים, שיש בהם מודעות לכך שיש "חיים מעבר לחיים" ושההימצאות כאן נובעת מבחירה שלמה.
תכלית החיים של האדם שמתגלה לו היא למצוא אהבה וביטוי יצירתי בנקודת ההווה ככל יכולתו, כשאלה מהווים בשבילו נקודות חיבור והשקה חווייתיים עם המקור ממנו הוא בא ושאותו הוא לומד לפגוש יותר ויותר מתוך צורת החיים הפיזית, בעודו מתפתח סביב אותם אתגרים שנוגעים, כאמור, לאהבה ולמימוש תשוקותיו היצירתיות.
כאשר כך קורה יכול האדם לחוש יותר השלמה ואף, לעתים, הודייה על הבחירה שלו, לקחת עליה אחריות ולבחור לעשות ממנה את המיטב שניתן.
