החל מרגע זה ואילך, אין לי צורך להסביר לעצמי או לאחרים את מה שציירתי מלבד העובדה שזה מסב לי עונג רב.
עונג, במהותו הגבוהה והמאוזנת מהווה את אחד הדברים החשובים ביותר בבריאות האדם, בצמיחתו, בהתפתחותו ואף, מבחינות רבות, בהישרדותו. קיימת אי הבנה לא מעטה לגבי מקומו וחשיבותו של העונג בחיי האדם, בעיקר עקב מיקוד יתר בתודעת הישרדות ובאורח חיים שמתמקד יותר במה "צריך" לעשות, פעמים רבות על חשבון מה "משתוקקים לעשות".
עונג בריא מגיע מתוך מימוש תשוקה בריאה. תשוקה בריאה היא הביטוי הנגיש של האינטואיציה, הדרך שלה לכוון אותנו לנתיבי התפתחות וריפוי, על ידי סימון דברים דרך תשוקה אליהם.
הבלבול הציבורי סביב תשוקה ועונג נובע מגורמים רבים, ביניהם נוכחותם של תשוקה חולנית ועונג חולני בחיי האדם, שמתקיימים באופן קבוע ונפוץ למרות היותם קשורים בפגיעה, בכאב ובנזק. הסיבה לכך פשוטה למדיי: האדם זקוק לעונג וכאשר אינו מספק אותו לעצמו באופן חיובי ימצא דרכו לבסוף לחוות את הגרסה השלילית ואף הזמינה יותר שלו. כי האדם זקוק לעונג, לרוב הרבה מכפי שיהיה מודע לכך.
כאשר אדם מתנסה בציור אינטואיטיבי ואף מתמסר לכך באופן שגרתי, ה"תוצאה" היפה והמשמעותית ביותר שתתקבל מהפעילות הזו הינה רגעי עונג גדול, עונג שיש בו מעברי ריפוי ריגשי וטרנספורמציה של מתח ורגשות תוקעים לעבר זרימה וביטוי חסרי ביקורת או מגבלה.
השגיאה התרבותית הגדולה סביב השימוש האנושי ביצירה באופן כללי קשורה לצורך או לציפייה ל"תוצאה" מיוחדת שכביכול "תצדיק" את אותה פעילות (ולכן, למשל, אם אינך "צייר" אינך אמור לצייר כלל…). האדם שמתמסר ליצירה האינטואיטיבית מבין יותר ויותר, עם הזמן, שהוא יכול להשתחרר מהמוסכמה השגויה הנפוצה הזו ולהגיע למצב בו אינו זקוק להסביר (כולל לא לעצמו) את התוכן או התוצאה של ציוריו, מלבד את העובדה שהעשייה הזו מסבה עונג רב.
עונג הוא הסיבה, עונג הוא ה"פרס" ועונג הוא הדרך.
וכאשר אדם עובר תהליך ממושך של יצירה אינטואיטיבית שלבסוף גם מוצאת את שפתה האותנטית והייחודית, גם ציוריו יעידו עדות מיוחדת ומרגשת, שהם בוצעו לשם עונג וריפוי וזה גם הדבר שהם ישדרו למי שיתבונן בציורים עם לב פתוח ולא שיפוטי.
