הכרת הקשר המרתק בין "שליחות" ובין אי ודאות חיונית מאד לכל מי שמבקש להעצים, להרחיב ולהבהיר את שליחות חייו.
הקשר הזה מהווה נקודת מכשול ונקודת צמיחה בו זמנית, וזאת בהתאם לדרך בה האדם מתייחס אליו.
במידה והאדם מבוהל ונרתע מדיי מרמת אי הודאות שנלווית באופן קבוע למצב השליחות, הוא מאפשר אז לפחדים שלו לנהל אותו ולאי הודאות להוות מכשול התקדמות בתוך השליחות שלו.
במידה והאדם מוצא דרכים לשחק, ליצור, לתקשר ולהתקיים בשלום עם אי הודאות שבאה יחד עם שליחותו, אזי אותה אי ודאות הופכת למעשה למקור השראה, מרחב הזדמנות פורה ואינסופי ליוזמה, המצאה, והעצמת חלקה המזין והמיטיב של שליחותו, על חייו.
שליחותו של האדם מצויה "בפנים". היא למעשה "גדולה" ממנו באופן שהוא תמיד יבין רק חלקים קטנים מכל הסיפור שקשור בה. נדרש לא מעט אומץ לנוע ולהשקיע משאבים בתוך שליחותו של האדם בעודו מבין רק מעט מהסיבה ומהיעדים ששליחותו כוללת ומהתפקיד שהוא יכול למלא בה. כנראה שהפער הזה, בין מה שאנחנו יכולים להבין לגבי השליחות שלנו, לבין התוכנית השלמה שלה, הוא זה שבוחן את מידת האומץ שיש לנו לנוע בתוך ערפל השליחות, אומץ שבלעדיו אותה שליחות לעולם לא תוכל להתממש.
האדם שמוכן להשקיע בשליחות שלו, למרות שפעמים רבות היא תעמיד בפניו לא מעט קשיים, הוא אדם שיודע שהוא חי בתוך השליחות שלו, ואותה ידיעה אינטואיטיבית יש בה גם את הנכונות הגבוהה להוסיף ולנוע, גם אם הדבר מעורר הרבה סימני שאלה אצל כל הסובבים אותו. כן, האדם שמצוי בשליחות יכול פעמים רבות להיתפס כ"מוזר" או כ"חריג" מכיוון שהוא פועל בתוך מידת אי ודאות גדולה מזו של רוב האנשים סביבו.
ומה שמאד מעניין ומשעשע הוא הקשר בין עובדת הידיעה של האדם שאת השליחות הזו עליו לממש, ויהי מה, לבין אי הודאות הרבה לגבי המשך הדרך, שאותה אדם מוכן להכיל ולחוות, אי ודאות ש"דואגת" לשמור את אותו אדם מחובר באופן משמעותי להדרכה הרוחנית הפנימית, כזו שיכולה להתקיים רק תוך צמצום מידת ההבנה הרגילה והמקובלת.
זה כמו שאותו אדם יאמר לעצמו וגם לאחרים:
"אני יודע שזו שליחותי ואמלא אותה ככל יכולתי, בעוד אין לי שמץ של מושג לאן היא מתכוונת לקחת אותי מחר, אך מה שברור הוא שרוב הסיכויים שאסכים לפעול וליצור עם כל מה שהיא תבקש ממני לעשות, כי בתוך אי הודאות הזו, יש לי ודאות מלאה ששליחות זו ראויה, נכונה ושווה את המאמצים והמחירים הכלולים בה"
