אנחנו שמחים לשתף אתכם כאן בחלקו הראשון של הספר "טרנספורמציה של החרדות": 12 כללי המודעות הרגשית לחרדות.
את שני החלקים הנוספים: 12 הכללים לשינוי חווית החרדה ו – 12 הכללים לטרנספורמציה של החרדות תמצאו בספר השלם (המודפס) אותו ניתן לרכוש כאן: https://www.drpinki.com/product/anxiety-transformation-book/
טרנספורמציה של החרדות
ד"ר פינקי פיינשטיין
כלל 1:
חרדה כדרך בריחה
הכלל הראשון בהרחבת המודעות הרגשית ל"שפת הסתרים" של החרדה מתמקד בכך שמדובר למעשה בדרך של בריחה. לא לחינם כלל זה מופיע ראשון והוא הדבר הראשון שכדאי לחשוב עליו כשמגיעה חרדה: אנחנו כנראה בורחים ממשהו ובמקום להתייצב מול אותו דבר אנחנו נשאבים לחרדה. שם אמנם לא נעים לנו להיות אך זה מסתיר דבר אחר, שכנראה יותר קשה לנו לבחור להיות בו או להתמודד איתו.
על מנת שכלל זה יעזור ויופנם, חשוב שכרגע לא נתהה מהו הדבר או מה הם הדברים מהם אנחנו מנסים לברוח כאשר אנחנו בחרדה. מה שחשוב כרגע הוא הידיעה בלבד מכיוון שכפי שיוסבר לעומק מאוחר יותר, חרדה היא דרמה רגשית מאוד והכלים להתמודדות איתה חייבים גם כן לבוא מעולם הרגש – ופחות מעולם השכל וההיגיון הבריא.
כרגע, כל מה שאנחנו נרצה לעשות זה להחליף את תשומת הלב, ככל הניתן (ועם הזמן בוודאי נשתפר בזה), מזו שמתמקדת בנושא שמעורר חרדה/דאגה/אובססיה/ סטרס/מתח/נדודי שינה ועוד, לזו שמתמקדת בהכרה שמדובר בעצם באקט של בריחה.
יש לזכור שחרדה, במקור שלה, היא כלי שנועד בין השאר לסייע לאדם לנוס על נפשו.
חרדה יש לה מרכיבים ביולוגיים מובהקים מאד, כמו פעימות לב מהירות, הרחבת אישונים, ואף יותר כוח ועוצמה בשרירים עקב הזרמת דם מוגברת אליהם. כל אלה נועדו במקור כדי לסייע לאדם להילחם או לברוח. זו גם הסיבה שבחלק מהמקרים אנשים נעשים אלימים ועוינים במיוחד כאשר הם בחרדה, המנגנון הביולוגי שלהם מפעיל אצלם את האופציה להתקיף ולפגוע.
אך כעת אנחנו מתמקדים בבריחה ולא בתקיפה, מתמקדים בכך שכאשר יש תחושת חרדה זה סימן שאנחנו מעדיפים, באופן לא מודע, לחזור שוב ושוב לחוויה הזו של החרדה הזו, וכל אחד מכיר את החרדות שלו, שחוזרות על עצמן. הן לא סתם חוזרות על עצמן– יש להן תפקיד ממוקד ולכן הן תמיד תהיינה אותן חרדות, פחות או יותר: כדי שנגבש בתוכנו הרגל של "לאן לברוח".
בחרדות האלה נרגיש שאין לנו מוצא, שאין לנו יכולת לשנות את המצב וזה יעיק עלינו, אך בה בעת לא נשים לב לכך שכל הדרמה הזו, של להיות בחרדה ללא יכולת לתת לה מענה, היא למעשה מניפולציה שקטה של הנפש, שלוקחת את עצמה לסוג של מקום להיתקע בו ולתת לו תשומת לב מוגזמת, וזאת כדי שלא ללכת למקום אחר איתו אינה רוצה או יכולה להתמודד כראוי.
חשוב להדגיש: זהו מנגנון אוטומטי. אנחנו לא בוחרים בו במודע. יש לו את ההיגיון הרגשי הפנימי שלו שלא נוכל לערער עליו או לבחור אחרת באופן מודע. יותר מזה: כל ניסיון לשפוט את עצמנו שכביכול זה "לא בסדר" או "חלש" מצדנו כך לברוח ממשהו שצריך להתמודד איתו, רק יחמיר את המצב ולא יסייע לנו להתקדם לעבר טרנספורמציה של החרדות.
כרגע מתפקידנו לגבש מודעות רגשית ככל הניתן, וזה נעשה בינינו לבין עצמנו, בשקט. כרגע אנחנו מלמדים את עצמנו להתייחס קצת אחרת לחרדה שמגיעה ולנסות, ככל יכולתנו, יחד עם הדרמה שהיא מביאה תמיד איתה, להוסיף למחשבות שלנו ולתחושות שלנו את ההבנה וההכרה שכל האירוע הזה, כל החרדה הזו, הם בעצם מהלך של בריחה.
אז כאשר החרדה הבאה מגיעה אנחנו יכולים לומר לעצמנו משהו בסגנון הבא: "אני מבינ/ה שאני עכשיו בחרדה, זה לא לגמרי תלוי בי כרגע. אני גם מבינ/ה שהחוויה הזו באה מתוך צורך שלי לברוח ממשהו, שכרגע אין זה משנה מהו".
ככל שנלמד את עצמנו לחשוב כך, נלמד את עצמנו לראות את החרדה ממקום קצת יותר רחב וקצת פחות מקובע. זה מתחיל טפטוף של שינוי, שיתחבר לטפטופים נוספים של הכללים הבאים. כרגע מתפקידנו רק לספר את הסיפור הפנימי קצת אחרת ועצם זה שאנחנו עושים כך זה מהלך שמתחיל, לאט ובשקט, את הדרך לעבור למקום אחר, עתידי, של טרנספורמציה של החרדות, מקום שנגיע אליו לאחר תרגול מספיק ואימון הנפש למודעות חדשה וכלים חדשים.
שאלות לבדיקה עצמית:
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- כאשר את/ה חווה חרדה (על כל סוגיה, דאגה, סטרס, לחץ, מתח, אי שקט, "עצבים", אובססיה), האם את/ה מודע/ת לכך שאת/ה בחוויית בריחה?
- האם לדעתך בריחה היא תמיד עדות לחולשה? או שלפעמים לא? הסבר/הסבירי.
- נסה/י להתמקד כרגע באירוע אחד בחייך שברחת ממישהו או ממשהו. האם את/ה מוכנ/ה לכתוב על זה משהו?
- עם יד על הלב, לאן היית רוצה לברוח היום?
- איזה דברים טובים עשויים לקרות אם תסכימ/י לברוח ממשהו שכבר לא מתאים לך יותר?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תחושות? תובנות חדשות?
כלל 2:
היגיון לא עוזר הרבה בעת חרדה
כלל זה מאד משמעותי אך גם מאד מבלבל, מכיוון שחלק גדול מהעבודה שאנחנו עושים כאן נעזר במידה כזו או אחרת בסוג של היגיון, בסוג של פעולה שכלית שמסייעת לנו לשנות את סוג ורמת המודעות למה שקורה בתוכנו כאשר אנחנו חרדים.
אנחנו מתבקשים, במסלול הזה, להפעיל סוג מסוים של היגיון, כזה שמשפיע על המודעות הרגשית, אך מצד שני חשוב שנכיר את אותם חלקים בהיגיון שלא רק שלא עוזרים לנו בעת חרדה, אלא אף משמרים אותה בדיוק כמות שהיא.
המטרה, אם כן, לעשות היערכות מחודשת לאופן בו אנחנו נעזרים בחלקים של המחשבה שלנו ולסנן כמה שאפשר את אלה שלא ממש באים לעזרנו.
חרדה, ביסודה, מוגזמת ולא הגיונית. גם אם לחרדה יש הקשר למשהו מפחיד אמיתי, כמו למשל הסכנה שקיימת במידה מסוימת בעמידה מול קהל, בחרקים, במעליות, בשינויים במצב הכלכלי ועוד גורמים שיכולים לעורר חרדה, האופן שבו הדבר מוצג לנו בעת חרדה הוא מעוות, מנופח, עד לממדים מופרכים ואף אינסופיים.
החרדה מציגה בפנינו מידע או חוויה שיש בהם דאגה שלא ניתן לתקשר איתה או לשאת ולתת איתה. חרדה באה לידי ביטוי באופן שחורג בהרבה מגבולות ההיגיון הסביר ולא לחינם כשאנחנו חרדים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו שומעים מאחרים כל מיני הסברים שבאים "להכניס אותנו לפרופורציות", להראות לנו שהרחקנו לכת בחרדה הזו ושאין באמת ממה לדאוג או להיות מוטרדים עד כדי כך.
ועם יד על הלב, זה עוזר? זה עוזר שאומרים לנו שאנחנו מגזימים? זה תורם? זה מרגיע? זה "מאפס" אותנו? זה שם דברים בפרופורציות? כמעט תמיד לא רק שלא עוזר; זה רק מלחיץ אותנו יותר. זה מטריד, זה נותן תחושה שלא באמת מבינים אותנו או רואים אותנו, זה נותן תחושה שרוצים לתקן לנו את המחשבה ואת החוויה ואנחנו נותרים עם הדרמה ואי השקט שבאים עם החרדה, ללא שינוי. אנחנו לא מצליחים לגמרי להשתכנע במה שאמור להיות הגיוני למדי. החרדה לא מגיבה להיגיון הזה, ואולי אף להיפך.
חרדה אינה תוצאה של "אי הבנה", של חוסר במידע או של בורות. חרדה לא נובעת מזה שאנחנו לא "מעודכנים". אם זה היה כך, אזי לאחר עדכון אחד או שניים החרדה הייתה חולפת; ואם זה היה המצב, אז סימן שלא מדובר בחרדה משמעותית או אפילו בחרדה שיש מה לעבוד איתה, אלא פחד סביר שסולק על ידי מידע מעודכן. מה שבאמת קורה עם חרדות קבועות הוא שהן כלל לא מגיבות להיגיון ויתרה מזאת – הן רק משתרשות ומתקבעות יותר מולו.
כשאנחנו מנסים, בכל זאת, להרגיע את עצמנו על ידי כך שננסה להראות לעצמנו שהגזמנו, שהרחקנו לכת, שהדברים נראים לנו מעוותים ורחוקים מכפי שהם באמת, זה לא ממש מצליח.
החרדה מתעקשת להמשיך ולשדר את אותה חוויה, את אותה דאגה, את אותה אימה, את אותו אי שקט. ההיגיון לא מזיז אותה ממקומה למרות שהוא "מאד הגיוני", למרות שהוא מאד "צודק ומעודכן". זה לא עובד, זה לא מצליח וזה מתסכל אף יותר.
וכל זאת משום שהסיפור של חרדה הוא סיפור רגשי לחלוטין, כזה שלא נענה להסבר שבא להראות שתמונת המציאות מעוותת ומופרזת. חרדה היא חוויה אותנטית ובתוך הדרמה שהיא יוצרת יש לה את ההיגיון המגובש שלה, היגיון שלא ניתן לערער עליו, גם אם מתאמצים מאוד. לא ניתן לתקשר עם החרדה בכלי הזה, אך אנחנו נוטים לנסות בכל זאת, כי כך אנחנו רגילים – להישען על ההיגיון שלנו.
וכאן חשוב להתחיל להרגיל את עצמנו לשינוי. חרדה היא דרמה רגשית ויש בה בקשות רגשיות מוסוות, בקשות אותן אנחנו מפרטים לעומק כאן ב-12 כללי המודעות הרגשית. חרדה מבקשת מאיתנו להקשיב למסרים הרגשיים שלה, אותם היא מסווה דרך הדרמה שמעוותת את תפיסת המציאות הסבירה וההגיונית.
לכן, בכל פעם שאנחנו מנסים להתמודד ולהרגיע את עצמנו דרך היגיון וחשיבה מסודרת, אנחנו בעצם מתעלמים מהמסרים העמוקים והאמתיים של החרדה ובעצם משתפים פעולה עם הבעייתיות שלה – בעייתיות שקשורה באי הכרה עצמית, באי הקשבה עצמית, דברים שמלכתחילה גרמו לחרדה לבוא.
תפקידנו כעת, להרפות מעודף שימוש בהיגיון כשמגיעה החרדה, מכיוון שאין מדובר באמת בדרמה של אי הבנה או אי הכרה במה שמתרחש. במצב כזה אנחנו זקוקים לדברים אחרים, רגשיים יותר ועלינו לפנות את עצמנו אליהם ולא להתיש את עצמנו בדברי היגיון שלא עוזרים, שמתסכלים ושמרחיקים אותנו מהמהלך הלא הגיוני כביכול – טרנספורמציה של החרדות.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- כשאת/ה בחרדה (על כל סוגיה), האם את/ה שמ/ה לב לניסיון הפנימי שלך להיעזר בהיגיון שלך?
- מה מנסה לספר לך ההיגיון שלך כשאת/ה חווה חרדה? ומה דעתך על מה שההיגיון אומר לך?
- מה יקרה אם תרפה/י מהצורך להכניס הרבה היגיון למה שקורה כשאת/ה בחרדה. האם זה יהיה לך קשה מדי?
- איזה דברים "לא הגיוניים" מתרחשים ממש כעת בחייך או בסביבת חייך?
- מה לדעתך יקרה כשתלמד/י לעבור מ"היגיון שכלי" ל"היגיון רגשי" עמוק, בעת חרדה?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? שאלות? תובנות חדשות?
כלל 3 :
לחרדה יש כוח, האם אנחנו מודעים לכך?
אחד ההיבטים המעניינים בחרדה הוא המודעות הנמוכה יחסית שיש לבני אדם לגבי היותה תופעה שקשורה בנוכחות של כוח. היבט זה משמעותי ביותר הן לשם הגברת המודעות לאופן בו חרדה משפיעה עלינו והן, באופן משמעותי, לצורך ביצוע הטרנספורמציה שלה, מאוחר יותר.
הסיבה העיקרית למודעות הנמוכה לגבי היבט זה של חרדה, נעוצה ככל הנראה בעיקר בדרמה האינטנסיבית שחרדה מובילה אותנו אליה. אנחנו נוטים להישאב לסיפור יוצא הדופן שהחרדה מספקת לנו, סיפור שהופך פחד או חשש ברמה מסוימת לדבר גדול ומאיים הרבה יותר מכפי שאותו עניין מהווה באמת.
בתוך אותה דרמה (שלא ניתן להתעלם ממנה, בוודאי ללא כלים מתאימים לשיפור המודעות וטרנספורמציה של החרדה) קשה להבחין, לכאורה "מהצד", שמדובר בתופעה שנבנית ומשפיעה דרך שימוש רב בכוח פנימי, כוח שלמעשה נשאב מתוך המקורות המנטליים שלנו עצמנו. באותם רגעים איננו מודעים לכך שנכסים יקרי ערך מעולמנו הרגשי למעשה מגויסים ביתר שאת והופכים לסוג של כוח שמופנה כלפי עצמנו.
את הכוח של החרדה אנחנו נרצה להכיר מקרוב. כל עוד אנחנו מתקשים במיוחד להתמודד עם החרדות שלנו, סימן שלא הצלחנו לזהות את הכוח הטבעי שלנו שמופנה, באופן שאינו לטובתנו –כלפינו, כסוג של התקפה עצמית. אנחנו נותרים במצב כזה חשופים לגלי חרדה שבאים באופן לא צפוי, מבלי להיות מודעים לכך שהמקור לכל אלה מצוי בתוכנו, בתוך כוח טבעי ויקר ערך, שלאור נסיבות חיים מסוימות פונה לכיוון הלא נכון; כיוון שמסב לנו כאב, קושי, סבל ואי הבנות רבות.
הכוח הזה, שעליו נשענת העוצמה המאוד בולטת של החרדות, הוא כוח שאנחנו נוטים, מבלי לשים לב לכך, להזניח, לשכוח, לבטל ולהתעלם ממנו.
הכוח הזה משקף את היכולות היצירתיות שלנו, שלא באות באופן שגרתי לידי ביטוי.
הכוח הזה משקף יכולות שלנו לחולל שינויים, לסיים קונפליקטים ממושכים, לצמוח למקומות שמעולם לא יכולנו ולהגשים חלומות שמעולם לא העלינו על דעתנו שיכולים להתגשם.
זהו כוח חיים. כוח שרבים מחפשים אותו דרך מסעות ארוכים, דרך תהליכים רוחניים וגם דרך מאבקים ממושכים. מחפשים ולרוב גם לא מוצאים, כל עוד לא שמים לב להימצאותו הנפוצה של הכוח הזה בתוך החרדות שלנו.
ובמילים אחרות: כל עוד חרדות משמעותיות נוכחות וכל עוד לא זיהינו את היותן מופעלות על ידי כוח רב, כוח שעלינו להניע לכיוון הנכון לו, לא נוכל למצוא את העוצמה הטבעית שלנו בשום מקום אחר. אותו כוח יוסיף "להסתתר" בתוך החרדות שלנו, יוסיף לתעתע ולגרום לנו לחוש חסרי אונים אל מול עוצמת החרדות שלנו.
בשלב זה של התהליך תפקידך העיקרי הוא זיהוי והגדלת המודעות. כאשר החרדה הבאה תגיע כדאי לעצור רגע את זרם המחשבות, להתרחק לכמה שניות מהסיפור האינטנסיבי שמגיע עם החרדה, לנשום כמה נשימות ולהתבונן בכוח הגדול שמגיע עם החרדה.
הכוח הזה משפיע מאוד על הגוף, יכול לשבש הליכי חשיבה, יכול לגרור אותנו לתגובות מיותרות ולא רצויות, יכול לגרום לנו לומר דברים שנעדיף שלא לומר, יכול לעייף אותנו ולשבש לנו את המיקוד בנושאים שחשוב לנו מאד לתת עליהם את הדעת בתקופה הנוכחית.
תפקידך, כעת, הוא לדעת יותר. לחקור. לשים לב. להקשיב. לדעת. לדעת שיש כוח שמפעיל את החרדות שלך מאחורי הקלעים, כוח שהופך את החרדה לאירוע מאוד דומיננטי כאשר היא מופיעה, אירוע שבו פחד ברמה מסוימת, מועצם בבת אחת לפחד ברמה בלתי נסבלת ובאופן שלא מאפשר לנו לתת לו מענה סביר. הכוח הזה, שבא ממש מתוכך, הוא כוח שבזמן החרדה פועל נגדך, ולרוב לא תהיה לך האפשרות לזהות שכך קורה, כי הכול מתרחש שם מהר מדי.
עם זאת, ככל שהמודעות שלך לנוכחות הכוח הזה תגדל, כך הוא פחות יפתיע אותך וכך גם החרדות הבאות פחות ידהימו אותך ופחות יגררו אותך לסוג של דרמה שלא ניתן כלל לנהל או לווסת.
ככל שיהיה באפשרותך להביט בפעולתו של הכוח הזה, הוא הכוח המנטלי הטבעי שלך, ולפחות לדמיין שיום אחד אותו כוח יוחזר לדרכו הבריאה, היצירתית והפרודוקטיבית, כך תשתפר ההתקדמות שלך לעבר טרנספורמציית החרדות העתידית שלך.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- איזה תחושות פיזיות מלוות אצלך מצב של חרדה, מכל סוג?
- האם את/ה מודע/ת לכך שחרדה מביאה יחד אתה עוצמה גדולה, שקשה להתעלם ממנה?
- האם דמיינת פעם מה היה אפשר לעשות עם הכוח הטבעי של החרדה, מבחינה חיובית או יצירתית?
- מה הגוף שלך היה רוצה לעשות באמת, כשאת/ה חווה חרדה? לברוח? לצעוק? לשאוג? משהו אחר?
- עד כמה את/ה מעריכ/ה שיש בך כוחות טבעיים להתמודדות עם אתגרי החיים, בכלל? תנ/י דוגמאות.
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תחושות? שאלות חדשות? רעיונות חדשים?
כלל 4:
חרדה היא סיפור של כאב
אחת ההטעיות המדהימות של חרדה היא המיקוד שלנו בחוויית הפחד מתוך תחושה שהדרמה העיקרית שבתוכה אנחנו נמצאים באותו רגע קשורה בעיקר אליו, לפחד, לחשש מפני משהו שאולי יקרה, לחשש מפני העכביש, העכבר, הקהל, הגובה, השינוי, המאכל, המפגש ועוד גורמים שאנשים יכולים לפתח כלפיהם חרדה.
ההטעיה הזו עובדת כל-כך טוב, ויש להביע הערכה לכך שהיא אכן מצליחה במשימה הזו, עד כדי כך שמרבית בני האדם עושים אסוציאציה מיידית בין חרדה ובין תחושת איום, פחד, חשש ואף חוויית בעתה וקיפאון. כל אלה קשורים זה בזה והם בדרך כלל מושלכים על איזה שהוא נושא, כאמור, כשלכל אדם יש את החרדות האופייניות לו, את הנושאים שמהווים אצלו נקודת תורפה ושגם יכולים להוביל אותו, כך או אחרת, להיתפס בעטיים לחרדה.
מדוע אני טוען שמדובר כאן בהטעיה, ולא סתם הטעיה – אלא הטעה מושלמת, שגורמת לכולנו לחשוב בצורה אחת ויחידה לגבי חרדה? משום שלהערכתי הדרמה האמיתית, המרכזית והיסודית של חרדה היא דרמה של כאב ולא של פחד. הדבר האמיתי שמציק לנו כשאנחנו חרדים, במעמקי הדיבור הרגשי והחוויה שלנו באותם רגעים, הוא כאב איום, כאב שמגיח באופן חלקי ולא מראה את כולו, כי אם ייחשף במלואו ממש נתפרק רגשית.
נסו לשים לב היטב לתחושות הגוף ולתחושות הלב בפעם הבאה שאתם פוגשים את החרדה שלכם. נסו לעצור רגע, לנשום, להיות עם זה ולבדוק – האם פחד הוא כל הסיפור או שבין חשש לחשש, בין דאגה לדאגה, משוטט לו כאב, כאב ללא שם?
האם הכאב נובע מחוסר האונים שכרוך בחרדה או שמא הכאב הוא הסיפור הראשוני ממנו אנחנו באמת נרתעים תחת מסווה של פחד מדבר כזה או אחר?
אין זה משנה ברגע זה, מאוחר יותר יהיה יותר ערך לשאלות כאלו. בשלב זה אנחנו מעוניינים לשפר את המודעות הרגשית למה שבאמת מתרחש בתוכנו, כדי שנוכל לנהל את עצמנו טוב יותר בעת חרדה.
ומה שאנחנו בדרך כלל לא נותנים לו מספיק את הדעת, בעיקר משום היותו בלתי נסבל באופן שאיננו יכולים לשאת ולבטא, הוא הכאב הרגשי שכרוך בחרדה.
ובמילים אחרות: הדבר ממנו בורח האדם יותר מכל, הדבר שאותו הכי קשה לו לשאת, הן ברמת הגוף והן ברמת הנפש, הוא הכאב. כאב רגשי כמו רגשי אשמה, למשל, הוא מקור לסבל משמעותי, שבעטיו אנשים יכולים לעשות כל מיני בחירות משונות, רק בשביל לנסות ולרכך במעט את הכאב המטריד הזה שהם חשים. כאבי הגוף יכולים לשבש לאדם לחלוטין את איכות החיים ולגזול ממנו משאבים יקרים מאוד ולפגוע ביכולתו להתמודד עם שאר אתגרי החיים.
נושא זה משמעותי ביותר משום ההטעיה, משום אי ההבנה, משום הפניית תשומת הלב המתקבעת והלא מתפשרת לעבר נושא שכביכול מאד מפחיד ומאיים, כשמאחורי כל הדרמה הזו מצוי כאב, כאב רגשי נקי וטהור, שמהווה ככל הנראה את עיקר החוויה של החרדה.
אך מכיוון שאין לנו הרבה עניין ורצון לגעת באמת בכאב, אנחנו מסתתרים מאחורי איזה שהוא פחד עקשן וחוזר, ובכך מבלים זמן רגשי בתוך כאב, אך מבלי להיות מודעים לכך ומבלי לספר לעצמנו את הסיפור האמיתי.
חרדה, כפי שאני רואה את זה, מסתירה את מה שחשוב לאדם להסתיר, באופן לא מודע. הדבר שהוא מבקש להסתיר מכאיב לו מדיי וחשוב מאד שיישאר מוסתר ולא נגיש. בשלב זה של התהליך לא ננסה לחשוף ולאתר במה מדובר, ראשית משום שלא נצליח; שנית, משום שאיננו מוכנים לכך. אך מה שכן נוכל לעשות הוא למקד את תשומת הלב שלנו, במקום במה ש"מפחיד" – לכך שאנחנו בעיקר מצויים בכאב.
כואב לנו יותר משאנחנו פוחדים. זהו המסר של הכלל הזה, מסר שבעזרתו נוכל להתקדם לטרנספורמציה של החרדות; משום שטרנספורמציה אפשר לעשות רק כאשר מזהים נכונה את מה שמרגישים ולא מסתתרים מאחורי סיפור שבאופן מפתיע נותר בעינו ולא מתאפשר לו להיפתר בשום דרך סבירה. הסיפור הזה נותר כזה מסיבה אחת – כי תפקידו הוא להסתיר אותנו מהכאב וכאשר נפסיק להסתתר מהכאב, תפקידו של הסיפור, של החרדה, ילך ויתכווץ.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- נסה/י להתבונן היטב, בדיעבד, ברגע בו חווית חרדה מכל סוג. האם את/ה יכול/ה לזהות שם גם כאב רגשי?
- מה את/ה עושה, בדרך כלל, כשאת/ה חווה כאב רגשי, כשמשהו כואב לך בפנים?
- האם נראה לך שבעתיד, במהלך תחושת חרדה, תבדוק/תבדקי גם אם בעצם יש שם כאב בפנים, ש"מדבר" איתך?
- אם את/ה פוגשת חבר/ה או כל אדם קרוב שמצוי/ה בכאב רגשי, כיצד את/ה נוהג/ת או כיצד תנהג/י?
- האם לדעתך תוכל/י בעתיד לנהוג כלפי עצמך, כשאת/ה בכאב החרדה, כמו שהיית נוהגת עם אדם שממש אכפת לך ממנו?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה?
כלל 5:
חרדה היא הילד הפנימי כשהוא חסר אונים
אחד הדברים היותר מטרידים ומציקים בעת חרדה היא חוויית חוסר האונים שאנו חשים, יחד עם תחושת האיום מהדבר שלגביו מופנות תחושות החרדה.
לפחות לכמה שניות ואולי לכמה דקות ויותר, אנחנו מצויים בחוויה מאד לא נעימה של חוסר יכולת לשנות את המציאות, את המצב המאיים, את המצב הבלתי אפשרי, את הלחץ, את הסטרס, את הדאגה, את המציאות הלא רצויה לנו.
חוויית חוסר האונים היא אחד המרכיבים החשובים בחרדה, אחד מגורמי הסבל העיקריים שבה. רכישת כלים לטרנספורמציה של החרדות היא דרך בה אנחנו הופכים, עם הזמן, לפחות חסרי אונים בעת החרדה, וכאשר שינוי זה קורה אנחנו נעשים אנשים הרבה יותר חופשיים, שמחים, קלילים ונינוחים. לשם פנינו מועדות!
חוסר האונים הזה שאנחנו חשים בעת חרדה קשור לכך שבעת חרדה אנחנו הופכים, במידה כזו או אחרת, לילדים קטנים, לילדים שנמצאים בתוכנו, לילדים שהשארנו מאחור, בתוכנו, עם כאבים לא מטופלים, עם צרכים שלא נענו בזמן ובאופן הנכון, עם מחסור בתשומת לב הראויה והמתאימה, עם החסר באמפתיה, בהתחשבות, בגבולות, בהסברים, בהדרכה, בתמיכה ועוד שלל דברים שאותו ילד פנימי בתוכנו לא קיבל בצורה לה היה זקוק באותו רגע, באותם ימים.
אנחנו יודעים היטב שילדים, כמו גורי חיות, הם יחסית יותר חסרי אונים מאיתנו, המבוגרים. הם חלשים יותר פיזית וגם רגשית, יש להם פחות כלים, משאבים וניסיון להתמודד מול קשיי החיים, מול מצבים בהם מתקיים פער בין הרצוי והמצוי. אותם ילדים, שהיו ועודם בתוכנו, לא שכחו ולא נרפאו לחלוטין מהצלקות שהותירו אותם פערים, אותו מחסור שהותיר אותם, על הדרך, חבולים ופצועים אל מול בעיה שלא יכלו לתת לה מענה. אותם ילדים נותרו חסרי אונים ואותם ילדים מתעוררים בנו, כאשר החרדה מרימה את ראשה שוב.
ויש בכך משום תועלת יחסית. עדיף שנקבל סימנים מסוימים למה שקורה במרתפי הנפש שלנו מאשר שנוסיף ונברח, נוסיף ונדחיק, נוסיף ונכחיש ונתעלם ממה שקורה עם הילדים הפנימיים שבנו. אותם ילדים פנימיים נחוצים לנו מאד על מנת לקיים חיים יצירתיים, שמחים, מלאי תשוקה וסיפוק. ללא קשר לילד הפנימי לא ניתן לקיים אורח חיים שמאפשר מימוש חלומות או בכלל, אפילו היכולת לחלום חלומות.
ללא קשר לילד הפנימי, יכולות הריפוי והשינוי שלנו מוגבלות מאד – שכן אין ברשותנו הדמיון, הגמישות, האינטואיציה והיצירתיות שקיימים אצל הילד הפנימי, תכונות שמאד נחוצות כשאנחנו באים לטפל במשהו, כשאנחנו באים לחולל שינוי משמעותי בחיינו.
וכך קורה, שהחרדה מאותתת לנו, מעבירה לנו מסר חזק, בלתי ניתן להתעלמות, שקיים בתוכנו ילד חסר אונים, ילד שאין לו תשובות, ילד שקשה לו, ילד שלא יודע מה לעשות עם הכאב, ילד שתקוע בתוך מקום בו לא רואים אותו, לא מבינים אותו ולפעמים אף מתעללים בו, חוויה שהוא יכול להוסיף ולשאת מאז העבר.
האם אנחנו יכולים להתייחס לחרדה כמצב שמבקש להעביר לנו מסר?
האם אנחנו יכולים להתרחק מעט מהדרמה הבולטת ולהסתכל על מה שמעבר לה?
האם אנחנו יכולים אז להתחבר אל הילד הפנימי, אל הילדה הפנימית, ולהקשיב לכאב ולחוסר האונים שלהם?
האם אנחנו יכולים להיות קצת יותר סלחנים לגבי העובדה שאנחנו מגיעים למצב הזה, של חוסר אונים, של ילדותיות שבאה לידי ביטוי כחוסר יכולת להשפיע על המצב, דבר שגורר חוויה לא נעימה ומכווצת?
זהו תפקידנו כאן ועכשיו, בשלב בו אנחנו מפתחים מודעות רגשית: להתחבר לעומק החוויה של החרדה, למסרים השקטים שלא ברורים בשלב הראשון, אך מתגלים ככל שאנחנו קשובים יותר, ככל שאנחנו מוכנים להיכנס קצת יותר פנימה, אל תוכנו.
כרגע, עלינו להכיר בכך שיש בתוכנו ילד/ה שלא מצאו דרכים להתמודד עם נושא מסוים, ונותרו חסרי אונים. את חוסר האונים הזה אנחנו חווים שוב בחרדה ובכך יש לנו הזדמנות לשיפור עתידי של הקשר עם הילדים בתוכנו, דבר שישנה את חיינו באופן מהותי, ואף יפחית מאד את נטל החרדות.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- נסה/י לתאר בכמה שורות, איזה מין ילד/ה היית?
- האם כילד/ה היה לך למי לפנות כשהיית בכאב או בחוסר אונים? אם כן, למי ומה היה המענה לך? אם לא, מה היית עושה עם זה?
- מה קורה לך כיום כשאת/ה מוצא/ת את עצמך בסיטואציה של חוסר אונים?
- האם זה בסדר מבחינתך, היום, להכיר בכך שיש בתוכך ילד/ה שלעתים חווה חוסר אונים ושאינו/ה יודע/ת מה לעשות עם זה?
- האם את/ה מוכנ/ה להתבונן בסבלנות ובחמלה בחלק הזה שבך, שעדיין חווה מעת לעת חוסר אונים ואי שקט?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק
הזה? חוויות? תחושות? תובנות חדשות?
כלל 6:
חרדה היא צורך להיות מוגן
אין זה משנה כמה נתפתח, כמה נצמח, כמה נגדל, כמה נשתכלל, כמה נעצים את עצמנו, תמיד יישאר בנו חלק, לעיתים שקט ומוצנע, חלק שמבקש שיעשו בשבילו, שייקחו אותו, שיארגנו לו, שיתקנו בשבילו, שיסדרו לו את הדברים, שיבנו בשבילו את הבית, שיזיזו בשבילו את מה שחוסם ומכביד, שיפרמו ממנו את מה שהסתבך, שישחררו אותו ממה שנתקע.
יותר מזה, החיים מלאים במקומות ובסיטואציות שיש בהם סכנה, שיש בהם איום על שלמות הגוף והנפש, בין אם ברמת פגיעה או מחלה ובין אם ברמת סכנת חיים ממשית. כולנו חיים בצל הדברים האלה ומשתדלים ככל יכולתנו לשמור על עצמנו מפני מפגש קרוב עם מה שעלול להוות גורם מזיק והרסני.
בסופו של דבר, אין זה משנה מי אנחנו או מה אנחנו, יש בנו צורך להיות מוגנים. יש לנו צורך במעטה, בשיריון, בקיר שמפריד בינינו לבין מה שעלול לפגוע בנו, במישרין כמו גם בעקיפין, ולסכן את שלמות המערכות איתן ומהן אנחנו חיים.
עמוק בפנים ידוע לנו שיש גבול עד כמה ביכולתנו להיזהר ולהישמר, כי יש בחיים עצמם סכנות שלא ניתן לברוח מהן. הדבר היחיד שהיה יכול לעזור לנו יותר היא הידיעה שיש מי שמגן עלינו, שיש מי ששומר עלינו, שיש מי שיבטל (או לפחות יצמצם) חלק מהסכנות שאנחנו נאלצים לפגוש ברמה השגרתית ולחיות לצידן, עם השחיקה הרבה שמציאות כזו מייצרת.
כבוגרים, יש גבול עד כמה שנבטא צרכים של תלות באחר או בסביבה. מצופה מאיתנו להסתדר בכוחות עצמנו, למצוא את הפתרונות שלנו, להתגבר על הקשיים ככל הניתן ולהתמודד עם הסכנות בכלים שגם אחרים מתמודדים איתם, במידת הצלחה כזו או אחרת. כבוגרים, מצופה מאתנו לעטות על פנינו מסיכה של אלה שמסוגלים, של אלה שלא נרתעים, של אלה שיכולים לעמוד במשימות שמוטלות עלינו, כולל אלה שיש בהן מידה של סכנה.
אך שום ציפייה חברתית לא תבטל את הצורך הבסיסי, העמוק והראשוני להיות מוגנים, לקבל הגנה, ליהנות מכוחו של אחר, או של מסגרת שמסוגלת להוות מעטפת ששמה את הסכנות בחוץ, הרחק מאיתנו. הצורך הזה קיים. הצורך הזה להתפרק מהאחריות הרבה ולמסור את המפתחות לכוח חיצוני שידאג לכך שהסכנות לא יתקרבו אל סף ביתנו.
הצורך הזה, שרובו לא לגיטימי בשפה של האדם הבוגר שחי בחברה שמצפה ממנו תמיד להסתדר עם מה שיש, בכל מחיר, בא לידי ביטוי, מעת לעת, בצורה של חרדה; חרדה כזו שמפרקת מאיתנו את אשליית השליטה והיכולת להגן על עצמנו ומותירה אותנו חשופים, חסרי מענה, חסרי מוצא, חסרי פתרונות.
החרדה באה לספר לנו, בשקט ודרך המחזה מאד משכנעת של חוסר אונים רגעי, שיש בנו צורך תמידי שיגנו עלינו, שיסוככו עלינו, שיעשו בשבילנו את העבודה הקשה והלא פשוטה של הדיפת הסכנות וכליאתן במקום שמור ומאובטח מאד.
זה אך לגיטימי שנחוש צורך להיות מוגנים, זה אמור להיות מאד הגיוני וסביר שהנפש תבקש את ההגנה הנוספת הזו, כאשר החיים לא מאפשרים לה לנוח ללא מורא מפני הדברים הבאים שעלולים לקרות לה.
זה לגיטימי שכך נבקש, שכך נחשוק, ובו זמנית לא נמצא את עצמנו פעמים רבות מבטאים את הצורך העמוק, הבסיסי והקיומי הזה, שיהיה מי שיגן עלינו, מפני שמיד נספר לעצמנו, כבוגרים וכמפותחים, שאין מי שיגן עלינו, שעלינו להתעשת, להסתדר, למצוא את המחסה של עצמנו ולבנות את האמצעים שלנו כדי להישמר ככל הניתן.
החרדה תבוא ותזכיר לנו, בתחכומה הגדול, שסיפור ההתבגרות וההתגברות קצת שקרי, קצת מוגזם וקצת מעוות.
היא תבוא ותזכיר לנו את חוסר האונים השקט ואת הכמיהה, הלגיטימית והטבעית, לקבלת הגנה. כאשר נאפשר לחוויה הזו להתקיים ולהיות אתה בשלום, פחות נזדקק שהחרדה תזכיר לנו ואז אולי גם נשאל את עצמנו, ממה אנחנו באמת זקוקים להגנה בתקופה זו, רגשית ופיזית, וכיצד נספק זאת לעצמנו, בהמשך, בין אם דרך דברים חדשים שנעשה לטובת עצמנו ובין אם דרך עזרה שנלמד לקבל גם מאחרים.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- האם את/ה יכול/ה להכיר בצורך שלך להיות יותר מוגנ/ת, באופן כללי, מאשר את/ה כיום?
- באיזה מצבים, להערכתך, יותר קשה לך לייצר עבורך הגנה נכונה מפני מה שלא מתאים או אפילו פוגע?
- מה נחוץ לך, באופן כללי, כדי לחוש יותר מוגנ/ת ועטופ/ה בהגנה מאשר כיום?
- בדיעבד, איזה סוג של "הגנה" או תמיכה או סיוע היית רוצה שיינתנו לך כשהיית ילד/ה?
- האם את/ה חושב/ת שכעת את/ה זכאית לשיפור החוויה שאת/ה מוגנ/ת? האם זה בסדר מצדך לתת לזה תשומת לב כדי שזה ישתפר בחייך?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה?
כלל 7:
חרדה היא צורך להתפרק לגורמים
פעמים רבות חרדה באה לספר לנו אודות דברים שאנחנו מתקשים לספר לעצמנו. החרדה מעבירה לנו מסרים בשפה רגשית אינטנסיבית, שלא משאירה לנו כל אפשרות להתעלם מנוכחותה.
מצד שני, מחסור בכלים להבנת השפה הרגשית של החרדה גורם לנו, בדרך כלל, להתמסר ל"דרמה הרשמית", החיצונית, שנדמה לנו שמסופרת בעת החרדה, אותה דאגה מוכרת, אותו לחץ, אותו מתח, אותה אובססיה, אותם תכנים בדיוק, שלעולם לא מתחלפים ולא נעלמים, כאילו ששום דבר שקשור בהם לעולם לא יוכל להשתנות.
המהלך שמתקדם לעבר טרנספורמציה של החרדות מבקש לדבר בשפה הרגשית המותאמת יותר לזו של החרדה, שפה שמתחקה אחר מסרים תת קרקעיים, שקטים ולא רשמיים, שלא מוצגים בפנינו בחזית החרדה, אלא נשמרים היטב מאחורי הכסות שלה, אך מקבלים הזדמנות לביטוי בחסותה, מבלי שנשים לב לכך.
חלק מהעבודה של טרנספורמציה הוא להסיר את המסכה הזו, את העמדת הפנים שאנחנו לא מודעים לכך שאנחנו שותפים לה, בכדי להגיע למצב של תקשורת מיטיבה ופורה עם החרדה ומסריה האמיתיים.
אחד המסרים החשובים והבולטים בתופעת החרדה הוא הצורך של האדם, כל אדם, מעת לעת, להתפרק לגורמים, לחתיכות קטנות, להתמוסס ולהתפורר לגרגרים, אם אפשר.
יש כאלה שהולכים לסדנאות שונות כדי לקבל שם הנחיה והרשאה להתפרק לגורמים באופן מוגן, לגיטימי וזמני ובכך לעבור סוג של טעינת מצברים, התרוקנות והתמלאות מחדש, לאחר שהייתה להם האפשרות הלא מזיקה לעבור חוויה בסגנון פירוק כזה או אחר.
הצורך להתפרק לגורמים מהווה משאלת-לב כמוסה שמצויה היכן שהוא בקרב כל אדם. יש במשאלה הזו הצורך לאבד שליטה, להתמוסס ולהתמזג, להרפות ולתת לכוחות ההתמודדות להתרופף זמן מה, לצאת לחופשה ולהפסיק להיות במגננה או בעבודה בלתי פוסקת על הישרדות רגשית, על מענה לדאגות היום-יום, על אחריות מסוגים שונים, על תפקידים משפחתיים, רגשי אשמה, עודף משימות ועוד.
הצורך הזה, להתפרק, יש בו מידה רבה של דחיפה לאיזון והרמוניה. חיים שיש בהם תובענות רבה, מתח רב, חשיפה לפחדים וחוסר יכולת להתמודד עם מציאות שיש בה מרכיבי אי-ודאות רבים, גורמים לאדם לצבור בתוכו מטענים רגשיים איתם הוא מתקשה להתמודד ואותם הוא נאלץ להדחיק, להכחיש או להשליך למקומות הלא נכונים.
אנחנו מעמיסים על עצמנו הרבה מעבר ליכולתנו להכיל, אך איננו מודעים לכך משום שאנחנו משתפים פעולה עם מה שנתפס, חברתית, כ"חיים נורמאליים", סבירים, שגרתיים ומקובלים. סוג כזה של חיים דורש מאתנו, מבלי שנשים לב לכך, לחוות מתחים על בסיס יום-יומי, להתרחק מגורמים רבים שיכולים להעניק לנו שלווה ורגיעה כמו יותר מנוחה, שהייה בטבע, יצירה, חמלה, אהבה, התחשבות, הזנה ועוד.
כאשר אדם מקבל את האפשרות לעבור סוג של התפרקות באופן לגיטימי, מבוקר, מוגבל וזמני, הדבר מסייע לייצוב המערכות הרגשיות שלו ולשיפור יכולת ההתמודדות שלו עם האתגרים הניצבים בפניו כמעט בכל רגע.
כאשר אדם לא מוצא את דרכו הלגיטימית לפרוק מתחים, הוא ינקז אותם לעבר התמכרויות, קשיים במערכות יחסים או בעבודה, תוקפנות, קורבנות, שחיקה, דיכאון וכמובן סוגים שונים של חרדה שקשה להתמודדות או לשינוי.
כאן החרדה באה כדי להוליך אותנו לסוג של RESET, סוג של עצירת שטף החיים ואווירה זמנית של התפרקות, אך זו קורית בסביבה לא מבוקרת ולא מוגנת כך שההתפרקות הזו קשה יותר לניהול ולהכלה. יחד עם זאת אותה חרדה גורמת לעצירת גלגלי החיים והסטת תשומת הלב אליה, לחרדה, דבר שלעצמו מהווה סוג של פירוק האג'נדה הרגילה.
המסר שמתואר בכלל זה צלול וברור: האדם שלא מודע לצורך שלו להתפרק לגורמים מעת לעת, אם באופן רגשי ואם באופן יצירתי, גופני או כל דרך לגיטימית אחרת שתוציא אותו ותפרוק אותו ממתחי השגרה, עלול לקבל תזכורות חוזרות ונשנות לגבי חוסר האיזון הזה באמצעות חרדות שבאות למסור לו את המסר, לספר לו את הסיפור, לנער ולהזכיר.
תפקיד האדם שמפתח מודעות רגשית לחרדה הוא להשתדל ולהבין את המנגנון הזה ולכבד את הצורך הלגיטימי להתפרק, וכמה שפחות להתנגד לו או לראות בו מצב מסוכן או לא ראוי.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- מהם הדברים החיוביים שאת/ה יכולה לקשר לביטוי "התפרקות"?
- איך את/ה "מתפרק/ת בטוב" בדרך כלל?
- איך את "מתפרק/ת שלא בטוב" בדרך כלל?
- האם בזמן חרדה/דאגה/סטרס/לחץ את/ה יכול/ה לזהות שמשהו בך קצת מתפרק או מבקש להתפרק? כיצד את/ה מגיב/ה לתחושה הזו?
- איזה דברים אולי יהיה כדאי לפרק מתי שהוא בחייך? איזה עומס או נטל שקיימים בחייך, מכל סוג, כעת, עלולים לגרום לנפש שלך לבקש ממך שוב ושוב לעבור תהליכי התפרקות?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? תחושות? חוויות? תובנות חדשות?
כלל 8:
חרדה היא קריאה לפעולה, אך לא מיידית
כאשר אנחנו בחרדה האדרנלין זורם בעורקינו ביתר שאת. אדרנלין הוא הורמון מפעיל ותפקידו לסייע לנו לצאת לפעולה, אם אפשר פעולה נמרצת. פעמים רבות כאשר אנחנו בחרדה, אנחנו חשים צורך עז לעשות דבר מה או להשקיע מאמץ בלהימנע ממשהו או לברוח ממנו.
לפעולה כזו היה ערך כשהיינו קדמונים אך כעת, בהיותנו בני אנוש מודרניים, הפעולה שאותה מבקש הגוף באופן מידי בעת החרדה היא בדרך כלל פעולה שלא נכונה לנו, שלא תקדם אותנו לשום מקום, שאולי תביך אותנו ושבוודאי לא תשנה את תוואי החרדה הרגיל שתוקף אותנו.
האדם שמבקש ללמוד לעשות שינוי במערכת היחסים שלו עם החרדות שלו ולהתקדם כך שיום אחד יוכל לעשות טרנספורמציה לחרדות שלו, זקוק ראשית כל לחוש את הקריאה הזו לפעולה, קריאה שקשה מאד להתעלם ממנה.
לעתים זה בא כסוג של התנהגות עוינת וחסרת סבלנות כלפי אנשים אחרים, לעתים זה בא כהתנהלות לחוצה ומלחיצה, לעתים זה מתבטא כתפקוד לקוי או בצורך לעשות דברים מהר מדיי או לאט מדיי, תלוי באדם.
את הדרך בה החרדה מפעילה את האדם עליו ללמוד, להכיר, לזהות ואף לצפות, כך שבעת החרדה הבאה כבר יהיה מוכן מראש לכך שהוא יחוש מופעל, שהגוף שלו יבקש לצאת לעבודה מסוימת, עבודה שאם יהיה ניתן להימנע ממנה, ולו למספר דקות, כל תסריט החרדה ילך לכיוון אחר.
כאשר מסתכלים על אותו דבר מהכיוון היותר טרנספורמטיבי, עם ראייה רחבה יותר של מה שקורה, יכולים להגיע להכרה שגם כאן, גם בהקשר הזה, לחרדה יש מסר ברור אותו היא מבקשת להעביר לאדם, מסר שרק עבודת מודעות רגשית יכולה להבהיר ולהציג באופן שניתן יהיה ללמוד ועם הזמן להתקדם לשינוי.
החרדה אמנם קוראת לאדם לצאת לפעולה מיידית, אך זו, בדומה למקרים אחרים, המסכה הרשמית, הפרימיטיבית והקבועה של החרדה, זו שנתקעים איתה, זו שחוזרים איתה על אותן טעויות, על אותה פזיזות, על אותן החלטות שמובילות שוב ושוב למבוי סתום, לאובססיה שאין לה שום תועלת, לתסכול, כאב לב ובעיות כרוניות.
מבעד למסכה הזו, מבעד למסר הרשמי של החרדה, של פניקה, היסטריה, סטרס וחוסר אונים, ישנה קריאה אמיתית לפעולה, כזו שלא יהיה זה נכון להוציא אותה לפועל ברגעים הקריטיים של החרדה, אך יהיה זה נכון לבדוק כיצד מביאים אותם לשפת המעשה לאחר מכן, לאחר מספר שעות, ימים או יותר.
החרדה מספרת לנו, בסופו של דבר, על פעולות חשובות שאנחנו נמנעים מלעשות, פעולות שהיכן שהוא בתוכנו אנחנו יודעים שהן דברים שאנחנו אמורים לתת עליהם את הדעת אך נמנעים מכך, מכל סיבה אפשרית.
אז גם כאן, כבכל הפעמים, החרדה מנדבת את עצמה להיות לנו למורת דרך, אך כל עוד לא נבין את מסריה ואת ההדרכה שלה, נחמיץ את ההזדמנויות החוזרות ונשנות, שמביאה לנו החרדה, להתקדם למקום חדש ביחסים עם עצמנו.
טרנספורמציה של החרדה מתבססת על יצירת מערכת יחסים חדשה בין האדם לבין החרדה, מערכת יחסים שבה האדם מתעלה מעבר לדרמה המוכרת והקבועה של סבל וחוסר אונים אל מול החרדה (או הדאגה, או הלחץ, הסטרס, האובססיה) ועובר משם למצב של לימוד, של הכרת המסרים הסמויים של החרדה, של הפקת הלקחים ולמידת השיעורים שהיא מביאה עמה.
וכאן יש שיעור שעוד יידון ביתר פירוט בהמשך, של יציאה לפעולה, של קריאה לפעולה.
הגוף והנפש נקראים לפעולה בעת חרדה, אך לא לפעולה המיידית שנדמה לנו שעלינו לעשות או לפעולה שגוררת אותנו להימנע מהתמודדות עם דברים שחשובים לחיינו. הפעולה שיש לעשות היא אחת (מני רבות) שאנחנו בורחים ממנה, מתעלמים ממנה, דוחים אותה, מדחיקים אותה, מכחישים אותה או אפילו בזים לה.
החרדה מספרת לנו שאנחנו עושים כאן איזו שהיא טעות ושעלינו לשקול מחדש את האופציה לפעול, אבל לא בהכרח בזמן המבלבל של שיא החרדה, אלא קצת אחר כך, כשנחזור יותר לעשתונותינו.
בשלב זה, של המודעות הרגשית, אפילו איננו אמורים לזהות מהי הפעולה החסרה שנעשה מאוחר יותר, כשנחלים. כעת אנחנו מבקשים רק את שיפור המודעות. להכיר בכך שזהו המחיר לאי נקיטת פעולות מסוימות ושהחרדה, דרך קריאה לפעולה מיידית כביכול, בסך הכול מבקשת מאתנו לזכור ולהיזכר, לקחת אחריות ולהכיר בכך שהימנעות מפעולות נכונות אינה בריאה לנו, אינה נכונה לנו ושעלינו בעתיד להתייחס לנושא הזה בצורה אחרת, שתבריא אותנו ושתשחרר אותנו לחופשי.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- איזה דברים את/ה יודע/ת שכדאי לך לעשות בתקופה הקרובה כדי לשפר את איכות חייך?
- איזה פעולות (שלא מזיקות לאיש) יש לך לפעמים דחף לעשות ובכל זאת את/ה "מצליח/ה" להניא את עצמך מלעשות אותן?
- נסה/י לנחש: איזה פעולות שאינך עושה הדאגה/חרדה/סטרס "מבקשת" ממך לעשות? לרוץ? לברוח? לדבר עם מישהו? לצעוק? אחר?
- עד כמה יש בך ספונטניות בתקופה זו? מהי רמת הספונטניות כיום בחייך, באחוזים (0-100)?
- אם הספונטניות שלך הייתה יותר זמינה לך בעת חרדה/דאגה/סטרס, מה היית נוטה לעשות?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? מה דעתך על התהליך עד כה?
כלל 9:
חרדה מזכירה לנו מה שמוזנח וזקוק לטיפול, בתוכנו
כולנו נאלצים להכחיש חלקים לא מבוטלים ממה שמתרחש בחיינו, על מנת לשרוד רגשית, בהתאם לתנאים בהם אנחנו מתקיימים, כעת. ההכחשה מאפשרת לנו לבחור נושאים מסוימים להם נקדיש יותר משאבים להתמודדות, תשומת לב ועבודה וזאת על חשבון הדברים האחרים, המוכחשים, אותם בהכרח נזניח ואף נגיע לסוג של שכחה לגביהם ורק משום שבחרנו, באופן לא מודע, בעניינים אחרים שיהיו בחזית שדה הראייה שלנו.
כפי שכבר הוזכר כאן קודם, חרדה היא, בין השאר, סיפור של כאב. חרדה חוזרת שוב ושוב לאותו נושא לא משום שבאמת קיים שם משהו מאד מפחיד ובלתי אפשרי לתגובה הולמת, מרוב היותו מפחיד, אלא משום הקושי וחוסר המוכנות להתמודד פנים אל פנים אל מול כאבים מסוימים, שעצם המפגש איתם, עצם החוויה שלהם, נתפס באופן לא מודע ככזה – שאפשר להקריב כמעט כל דבר על מנת שלא להגיע איתו למגע מלא.
מהבחינה הזו, החרדה מאפשרת לחלקים מהמטען הרגשי שמצטבר עקב אותם כאבים תת קרקעיים להתנקז מעט, תוך מסווה של אירוע עכשווי מטריד, מדאיג או בלתי נסבל, שמאחוריו, בשקט, מתקיים לו כאב שאין שום כוונה להגיע אתו להידברות אמיתית.
בשורה התחתונה יוצא שאנחנו מזניחים חלקים חשובים בחיינו וזאת עוד באופן לא מודע. פעמים רבות חברים או בני משפחה קרובים ינסו לשקף לנו ולהראות לנו את הטריטוריות בהן אנחנו חומקים מהתמודדות ראויה ולרוב לא נתייחס בכובד ראש לדבריהם, רק משום שעמוק בתוכנו, באופן לא מודע, התקבלה מזמן ההחלטה להזניח את אותם דברים, לתת להם להישאר בדיוק כמות שהם ולא להתעמת עם מה שכרוך או קשור בהם.
אפשר להניח שמרבית בני האדם הסבירים לא יראו במידע הזה יוצא דופן במיוחד. ההכרה שתוואי החיים שלנו מאלץ אותנו להזניח אי אלו דברים חשובים בחיינו, תוך כדי השארת שימת הלב בנושאים האחרים, לא אמורה להיות מורכבת או מפתיעה. החיים, פעמים רבות, מורכבים ודורשים מאתנו יותר מכפי יכולתנו לספק או להתמודד וכך קורה שנושאים מסוימים נדחקים לקרן זווית בעוד אחרים מקבלים את עיקר אור הזרקורים.
אך כאשר הדבר מצטבר לכדי תופעות טורדניות שקשורות בחרדה, הסיפור הזה, ההסכמות השקטות שאנחנו שותפים להן לגבי היעדר הברירה אלא להזניח דברים מסוימים בחיינו, יכולות לקבל צורה חדשה. מדובר בסוג של נזק שקט שהולך ותופח מבפנים, נזק שהנפש לא יכולה לשאת לאורך זמן, נזק שמוכרח לצוף איכשהו ולהניע את האנרגיה שנבנתה בו החוצה, במקום לחולל נזקים פנימיים שקטים וגדולים יותר.
החרדה, מבחינה זו, היא לא רק מנגנון של העברת מסרים מהלא מודע אל המודע, שבאים לאותת שהדרך בה אנחנו בוחרים להתקיים, גם אם לא שמנו לב לכך באופן צלול, אינה טובה בשבילנו. החרדה, מבחינה זו, היא גם כלי שמאפשר לנו לשחרר חלק מהתכנים המוזנחים החוצה, אמנם בשפת סמלים ומבלי שנראה זאת באופן חשוף לחלוטין, אך בכל זאת מנקז רעלים רגשיים שהישארותם בתוך המערכת ללא טיפול או מגע מהווה סיכון משמעותי שאין לשאת אותו.
וזו המשוואה. כאשר אין בידינו כלים לטרנספורמציה של החרדות אנחנו נאלצים להזניח חלקים גדולים מדיי מהאישיות שלנו, משום שאנו מוצפים בכל-כך הרבה נושאים לטיפול ואין לנו משאבים לרכך אותם, לגעת בהם באופן שיפסיקו להציק לנו, מבלי שהדבר יבוא על חשבון דבר אחר.
לעומת זאת, כאשר טרנספורמציה קיימת ברשותנו, הצורך להזניח עשוי להצטמצם משום שחלק ממה שמציק, כואב ומטריד יכול לעבור שינוי, ובמקום להישאר כזה, להפוך לכוח של צמיחה, התפתחות וריפוי ואז יפנה מקום להתמודד גם עם דברים שקודם היינו מוכרחים לשים בצד.
החרדה באה להזכיר לנו, אם כן, שמשהו לא עובד נכון, שישנם דברים מוזנחים בפנים ושנדרשת אסטרטגיה חדשה על מנת שנוכל איך שהוא לגשת אליהם מבלי לבזבז משאבים רבים, מבלי שהדבר ישאב את מלוא תשומת הלב שלנו.
כל עוד המצב נותר כמות שהוא, יחזרו החרדות להכות בנו ולנער חלק מהמתחים המוזנחים. ככל שטרנספורמציה תשתלב בצורת חיינו, תפקיד זה של החרדה יוכל להצטמצם באופן משמעותי ומהותי.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- איזה מתנה מזמן לא הענקת לעצמך?
- היכן בחייך מתבקש שינוי משמעותי כי מה שיש שם כבר לא מתאים למשאבים שלך ולריפוי שלך?
- מה הדבר שהכי חסר לך בחיים כעת, יותר מכל? אנא הסבר/הסבירי
- מאיזה התמודדות את/ה נוטה להתחמק במיוחד בשנים האחרונות? האם יש לך השערה מדוע?
- מה השינוי הקטן האחד והסמלי שהנפש שלך מבקשת ממך לעשות בקרוב בעניינים יחסית מוזנחים אצלך?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? האם התחברת לרעיון שמוצג בו?
כלל 10:
חרדה מזכירה לנו את אי הוודאות שקיימת בחיינו
אחד הנושאים המרתקים במסע זה, של הטרנספורמציה של החרדות, מצוי בכלל זה, שעוסק במה שרוב הזמן אנחנו מתעלמים ממנו.
בהערת אגב – כל הדרמה של החרדות, כפי שאולי כבר מתחיל להתברר מתוך לימוד הכללים, קשורה כך או אחרת בצורך שלנו להתעלם, לברוח, לא לראות, לא להכיר ולא להיחשף לדברים שקשה לנו להתמודד איתם, במרקם החיים בהם אנחנו מתקיימים.
וכך קורה גם עם מידת אי הוודאות שקיימת בחיי האדם, אי וודאות אותה הוא מתעקש להכחיש, ממנה הוא כל-כך מאוים ובה הוא מנסה להיאבק בכל הכוחות שלו, מאבק שגוזל ממנו משאבים יקרים, משאבים איתם היה יכול לפעול בהרמוניה עם מה שהוא תופס כ"אי וודאות" לו רק הסתכל על אותה מציאות בדיוק מזווית ראייה קצת אחרת.
המושג "אי וודאות" מתואר פעמים רבות מכיוון שלילי, מכיוון של חסר, מכיוון של "אין ידיעה" כאילו הדבר מקשה עלינו ולא מאפשר לנו דברים מסוימים.
הצורך שלנו לשלוט במה שמתרחש גורם לנו לרצות להבין ולדעת, ככל הניתן, מה יקרה בהמשך הדרך ואם אפשר גם לגבש אסטרטגיות שיצמצמו, ככל האפשר, את ההפתעות ואת השינויים הלא צפויים שמחכים שם, בעתיד, בין אם הקרוב יותר, בין אם הבינוני ובין אם המרוחק.
ההתייחסות הזו, השלילית, שיש בה אלמנטים של קושי ומצוקה לגבי טבעו הלא צפוי של העתיד, מונעת מהאדם את האפשרות לצאת יותר נשכר ומפותח מעצם התופעה הזו, מעצם הדרך בה מתנהלים הדברים, שתמיד מידה מסוימת של שליטה אינה קיימת ברשות האדם.
אותה "אי וודאות" שנתפסת כמשהו שחסר, אינה אלא תוצר של עודף צורך להיעזר בהיגיון על מנת לעשות סדר ולהבין כיצד החיים פועלים. דרך אותו היגיון אנחנו חוזים דברים שיקרו בהמשך, ולעתים קרובות התחזית שלנו גם מתגשמת.
אך הדבר לא ימנע מהפתעות להתרחש גם כן, משינויים של הרגע האחרון או מעכשיו לעכשיו. וכל עוד אלה נתפסים בעינינו בעיקר כ"בעיות פוטנציאליות" או כשיבושי הדרך המתוכננת, אנחנו נותרים בקושי ניכר לחוש ביטחון והרמוניה עם החיים אליהם אנחנו מתעוררים מדי בוקר.
וכאן יש למקד את תשומת הלב, ככל הניתן, למקומה של החרדה בחיי האדם. לכאורה, אנחנו חוששים, ואולי בצדק, מדברים מפתיעים לא רצויים שיתרחשו בהמשך הדרך. אנחנו בעיקר חוששים מפגיעה, ממחלה, מאובדן וכמובן, ממוות. אי הוודאות מסמלת לנו את חוסר יכולתנו למנוע מאלה לקרות, באופן מוחלט. אנחנו כמובן נעדיף להכחיש את אי הוודאות הזו ולחיות כאילו העתיד מצוי יותר בשליטתנו, אך זה לא ישנה את מה שקיים באמת.
אך ישנם דברים רחבים יותר שקשורים במה שאנחנו תופסים כ"אי וודאות", שמהם אנחנו מתחמקים ושלגביהם מגיעה חרדה כדי לעורר אותנו, שוב.
אותה "אי וודאות" מייצגת, עמוק בתוכנו, מבלי שנהייה לחלוטין מודעים לכך, את מרחבי הדמיון, האינטואיציה, החופש וחוסר הגבולות, מרחבי היצירתיות האינסופיים, מרחבי הרוחניות הבלתי מוסברת, סודות הקיום מעבר למה שמונגש לנו באופן הגיוני ועוד. אותה "אי וודאות" מייצגת, מאחורי הקלעים, את המקומות המוזרים ביותר, חסרי הפשר, חסרי הסדר וחסרי ההיגיון שמצויים בלב ליבם של הדברים שמהווים את המציאות המוכרת לנו.
ישנה שפה שלמה, שקטה, אינטואיטיבית, רגשית וחושנית שמצויה בלב לבו של כל אדם, שפה ששום הגיון לא יכול לחבור אליה, שפה אליה אנחנו מתחברים בחלומות, שפה שמדברת מתוכנו כאשר אנחנו אוהבים, כאשר אנחנו כואבים, כאשר אנחנו משתוקקים, כאשר אנחנו מתגעגעים.
זו שפה שרבה בה אי הוודאות, לכאורה. זו שפה שלא קל לרוב האנשים לדבר אותה או לשהות בה זמן רב. זו השפה שמצויה תמיד מאחורי הקלעים. זו השפה שמולידה בסופו של דבר את אופציית הטרנספורמציה, אופציה שתמיד תיוותר קצת "לא הגיונית".
תפקיד החרדה, כדי להפוך את המושגים האלה למושגים קצת יותר פשוטים, הוא "להזכיר" לנו, בדרכה הייחודית, שיש אי וודאות בחיינו, אי וודאות שאנחנו מתעקשים להסתתר מפניה, כאילו שהיא פגע רע, כאילו שהיא בשורת איוב בצורה כזו או אחרת.
אך תפקידה המשמעותי יותר של החרדה הוא להזכיר לנו שעמוק בתוכנו ישנה אפשרות לראיית מציאות אחרת, רחבה יותר, יצירתית, דמיונית, אינטואיטיבית ורגשית, שבה אין קושי עם העובדה שהחיים מלאי הפתעות, שבה "אי הוודאות" הופכת לכלי יצירתי הכרחי, כלי שאיתו משנים את החיים, כלי שאיתו מרפאים את אותם כאבים בדיוק, שעוררו את החרדות מלכתחילה.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- מהי מערכת היחסים שלך עם אי ודאות, באופן כללי?
- האם את/ה יכול/ה לזהות, בעת חרדה/דאגה/סטרס את חוויית אי הוודאות הנלווית לתחושה הלא נעימה הכללית?
- במידה ואי הוודאות תמשיך להיות כאן איתנו, מה את/ה יכול/ה להציע לך להתמקד בו, בעת החרדה הבאה?
- באיזה נושאים בחיים היית שמח/ה לקבל קצת יותר ודאות מזו שיש לך כעת?
- איזה דברים טובים אי הוודאות בחיים יכולה להעניק לך אם תתיידד/י איתה קצת יותר מאשר כעת?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? האם זה עזר לך להבין קצת יותר את החרדות שלך?
כלל 11:
חרדה משקפת את הבדידות בחיי האדם ומחצינה אותה
בדידות היא אולי המצב המאיים ביותר על האדם, בין אם יודה בכך ובין אם לאו. האופציה להיות מנותק מהקשר, מהיכולת להתקרב, לחוש שייכות, לתקשר, לקבל ולתת, להתחבר ולגעת יכולה להיות אופציה מטרידה מאד שנעשה כמעט הכול כדי להימנע ממנה.
פעמים רבות, בדידות נתפסת ונמדדת בהקשר של מספר מערכות היחסים והקשרים הקרובים שיש לאדם ולכאורה אם אלה מועטים מדי אזי הדבר הופך את האדם בהכרח ל"בודד" או ל"מבודד" ואז יהיה זה נכון בשבילו למצוא דרכים חדשות לרקום קשרים נוספים, ולו בכדי שלא יהיה שוב "בודד". פעמים רבות, בהקשר הזה, נחוש צער ואף רחמים כלפי אדם שנתפס בעינינו כ"בודד" ונחשוב לתומנו שאותו אדם סובל מאוד ושגורלו מאוד לא שפר עליו.
אך פעמים רבות עצם התפיסה הזו באה כדי להסתיר את העבודה הראשית והראשונית שיש לאדם לעשות בהקשר הזה – והוא מערכת יחסים טובה, חברית, מיטיבה, מפרגנת, מעודדת וכמובן – אוהבת, בינו לבין עצמו.
באופן שאפשר לתהות לגביו, אנחנו נוטים לייחס חשיבות גדולה יותר ליחסים שיש לאדם עם החוץ מאשר ליחסים שיש לו עם עצמו. מה באמת נעדיף, להיות ביחסים מצוינים עם עצמנו ומעט יחסים עם הסביבה, או להיפך? היכן יהיה קשה יותר לאדם, כאשר הוא בודד עם עצמו או כאשר הוא בודד ביחס למספר הקשרים שהוא מקיים באופן שגרתי?
כמובן שהדבר לא אמור להיות דווקא בהתייחסות של קצה אחד לעומת קצה שני וטבעי שנעדיף את שילוב הדברים, אך בבואנו להתמודד עם חרדות, בבואנו להכיר את המסרים שהחרדה מבקשת להעביר אלינו, בבואנו לעשות טרנספורמציה של החרדות לכוח שמאפשר לנו לחולל שינוי והתפתחות, עלינו להתחיל את בדיקת נושא הבדידות בתוכנו.
כל עוד במרחב הפנימי נושא הבדידות לא מטופל, גם המרחב החיצוני לא יהיה בו ערך, כוח ומשמעות; אולי אפילו ההיפך הגמור – אדם שעסוק מדי בהפגת בדידות על ידי מערכות יחסים, מזניח בהכרח את העבודה שעליו לעשות עם עצמו, עם הבדידות שהוא חש במרחב האישי, במפגש שלו, איתו.
כאשר אנחנו בחרדה אנחנו אולי נקרא לעזרה, אולי נבקש תמיכה ואולי נקבל סיוע כזה או אחר, אך בסופו של דבר אנחנו נותרים עם עצמנו בכאב, בפחד, באימה שאיש לא יכול באמת לקחת מתוכנו. אנחנו לבד לגמרי עם הרגשות שלנו ולא יעזרו קשרי התמיכה והחברות מעבר לגבול מסוים, גבול השיחה שלנו עם עצמנו, גבול של האינטימיות בה רק הקול שלנו יכול להישמע ולהתקיים תוך כדי פגישה עם מה שנתפס בעינינו כחוויית חרדה.
וכך החרדה עובדת בשבילנו באותם רגעים: היא מאלצת אותנו לפגוש את הבדידות האמיתית שקיימת בתוכנו, את חוסר היכולת להכיל את עצמנו באותם רגעים, את חוסר היכולת שלנו לנחם את עצמנו, לשוחח עם עצמנו, להיות עם עצמנו.
לא לחינם אנחנו מבקשים לברוח מהחרדות ולייצר עבורן "תרופות פלא" – משום שהן חושפות בפנינו את האמת העירומה הכל-כך מטרידה – שבתוך תוכנו יש בדידות בלתי נסבלת, בדידות שאנחנו מצליחים לחמוק ממנה לא מעט, אך זו לא הולכת לשום מקום והיא מקננת בפנים ומשקפת חור רגשי קבוע עימו אנחנו מתקשים לרוב להתמודד.
וזה סיפור חשוב מאד שקשור לחרדה, ולא לחינם הוא מגיע עכשיו, ככלל האחד-עשר, לאחר ששמענו לא מעט מידע לגבי המסרים שחרדות מעבירות לנו.
יש בתוך האדם בדידות שכמעט ואינה מדוברת ברמה החינוכית, המשפחתית והתודעתית. בדידות של אדם עם עצמו, קשר לקוי של אדם עם עצמו, קשר שמועטות בו האהבה, ההערכה, החמלה, ההבנה והסובלנות.
בדידות זו לא יכולה לקבל מענה על ידי יותר קשרים חברתיים אלא על ידי חיזוק הקשר של אדם עם עצמו, גם במקומות בהם הוא מסתתר מפני כאבים ישנים שלגביהם הוא חושב שאין שום דרך למרפא או למזור.
טרנספורמציה של החרדה אם כן, מתייחסת באופן מהותי למסר הזה של החרדה ולוקחת אותו למרכז תשומת הלב: ככל שהאדם יהיה פחות בבדידות עם עצמו, כך יהיה פחות זקוק לתזכורות של חרדות לגבי זה.
כרגע, בשלב המודעות, רק נתבונן בכך. בהמשך, בשלבים יתר מעשיים, גם נטפל בכך.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- האם את/ה מודע/ת לכך שכשהחרדה (לסוגיה) מתגברת אצלך, את/ה גם יותר נסגר/ת בתוכך?
- האם יש לך צורך כזה, להתרחק מאנשים, להתבודד לפעמים ולהחביא את מי שאת/ה במקום שאף אחד לא יראה? אנא פרט/י.
- האם את/ה מנסה לתקשר ולשתף את החרדות שלך עם אנשים קרובים? מה קורה אז? זה עוזר? זה מחמיר? זה משתפר? נתקע?
- איך את/ה מרגיש/ה עם האפשרות שהחרדה מבקשת ממך להיות יותר "יחד עם עצמך" כשהיא מופיעה?
- האם תוכל/י – בבואה של החרדה הבאה – לעצור, לחכות קצת ולנסות להקשיב לבקשת החיבור הפנימית שמתעוררת בך באותם רגעים?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה?
כלל 12:
חרדה מספרת על האהבה שנחוצה ושלא מתקבלת לעולם
בסופו של דבר, לאחר שמורידים כמה שיותר מסיכות ומגלים את האמת החבויה בפנים, כאשר נגמרים התירוצים ומתעייפים מההכחשות ומההתחמקויות, מגיעים תמיד אל אותו מקום, אל אותו מכנה משותף, אל אותה כמיהה ואותו צורך שכך או אחרת משקף את מה שבני האדם באמת צמאים לו, מחפשים אותו וכואבים את חסרונו – יותר אהבה.
משחר ילדותנו אנחנו צמאים לאהבה אך לא תמיד מסוגלים להתחבר לתחושה הזו, ולו משום הכאב הכרוך בכך שאיננו מצליחים לגשר על הפער ולהשיג את ההזנה הזו שכל-כך חסרה לנו ושכל-כך יכולה למלא אותנו, הזנה של אהבה טובה, מחממת, ממלאת ומאזנת.
את האהבה הזו קיבלנו כך או אחרת מהורינו, בינקותנו ובילדותנו, אך תמיד נותר שם איזה שהוא חסר. הורינו, אנשים בשר ודם, גם כן צמאים לאהבה שלא מספיק מצויה בחייהם, נתנו מה שנתנו, עשו מה שעשו, ניחמו, הזינו, דאגו וחיבקו, אך איזה שהוא חור פנימי, שקט וקבוע, של צורך באהבה נוספת, נותר בעינו, בין אם קשור למחסור בתשומת לב בילדות ובין אם כלל לא. הצורך באהבה מלאה וחסרת פגמים היה ונותר צורך שלא ניתן להשביעו, שאפילו אין זה ברור כיצד ניתן אפילו להתחיל להתקרב אליו.
ואז יצרנו קשרים ומערכות יחסים מתוך מטרה לקבל יותר מההזנה המופלאה הזו ולעתים גם חשנו שהנה היא מגיעה, ברגעי קירבה מופלאים, ברגעי אחדות והרמוניה, בה יכולנו להגיע לסוג של התמזגות, הסכמות, שיתוף פעולה, הכרה הדדית, תמיכה, הערכה, חיבור גופני ועוד. לפחות מעת לעת חשנו ואולי חשים גם עכשיו, שעם אנשים מסוימים, במצבים מסוימים, האהבה מתקיימת, האהבה מתגשמת, האהבה נוכחת.
אך למרות כל אלה, ישנו חור שממשיך לשאוב אותנו פנימה. אהבה שלא מגיעה במלואה אי פעם, צורך שלא מצליח לממש את בקשותיו באופן מלא. אנחנו זקוקים וכמהים ליותר אהבה מכפי שיש ברשותנו, אנחנו מצויים בפער קבוע בין האהבה שאנחנו מצליחים ליצור או לבסס לבין משהו עמוק, פנימי, שזקוק למשהו אחר, ממקום אחר ובצורה אחרת, משהו שאולי לעולם לא נצליח לחלוטין להגיע אליו, במקומנו האנושי כרגע, משהו שקשור יותר לקשר שלנו עם עצמנו, עם המקור שבתוכנו, עם האלוהים שממנו הגענו ושאליו אנחנו כנראה מאד מתגעגעים.
ובמקום הזה, בו אנחנו צמאים לעוד אהבה, לעוד טעימה מהבית האמיתי אליו אנחנו מתגעגעים, צומחת החרדה כדי להזכיר לנו את האמת, להזכיר את הילד הפנימי ואת הצורך להיות מוגנים, להזכיר את הכאב ואת אי הוודאות, להזכיר את ההזנחה ולהזכיר את הדברים שטרם עשינו למען עצמנו. החרדה באה להזכיר לנו את הבדידות, להזכיר את האמת ובסופו של דבר – לעורר אותנו להכיר טוב יותר וברור יותר את הצורך שלנו באהבה, את הצורך שלנו לפעול נכון יותר כך שהפער בין האהבה שאנחנו מחוברים אליה לבין מה שאכן מזין אותנו רק ילך ויקטן.
מסר זה הוא מסר לחיים בריאים וטובים יותר, מסר שמבקש למקד אותנו לדרך הנכונה יותר, הדרך שבה חוויית האהבה נגישה יותר, תדירה יותר ומהווה נקודת ייחוס אליה פונים באופן מהיר יותר וללא כל-כך הרבה עיכובים, הכחשות והתחמקויות.
החרדה באה לספר לנו, ועושה זאת בדרכה האופיינית, הדרמטית והלא ניתנת להתעלמות, שעלינו למקד יותר משאבים, תשומת לב ועבודה כדי להעצים את גישתנו לאהבה אותנטית על צורותיה המגוונות, ראשית בתוכנו.
החרדה מזמינה אותנו להמשיך ולטפח בתוכנו אהבה שתזרום מתוך השתדלות לקיים ביטוי אישי נקי יותר, אהבה שתזרום מתוך התבוננות אמיצה בבבואתנו במראה, אהבה שתתעצם מתוך טיפוח עצמי, היכרות עצמית ונכונות לגעת בכל התחומים האפורים והעמומים שהחרדה, בטובה, מבקשת מאיתנו להתעורר אליהם.
לעשות טרנספורמציה של החרדה פירושו לנוע מתוך אהבה לעצמנו.
נוכחותך כאן מהווה עדות ברורה לנכונות שלך לצעוד קדימה, לעבר שינוי שבו חרדה תהפוך מנטל לנכס. זו משימה שיש אחריות רבה בצדה, אחריות שרק מי שבא מאהבה יכול לקבל אותה על כתפיו ולעשות איתה עבודה מתמסרת, מתמשכת ובסופו של דבר – מולידה תוצאות.
אהבה הביאה אותנו למסע הזה, אהבה תשאיר אותנו במסע הזה, אהבה היא מה שנפיק, יותר מכל, במסע הזה לעבר טרנספורמציה של החרדות.
שאלות לבדיקה עצמית
מומלץ לענות על השאלות בכתב ולפרט כמה שיותר
- מה יקרה, לדעתך, כאשר רמת האהבה שאת/ה באמת זקוק/ה לה תתקרב מאד לזו שאת מקבל/ת וחווה בחיים?
- האם זה נראה לך אפשרי שחרדה זו בקשה מאד עוצמתית וחסרת סבלנות או פשרות לקבלת אהבה רבה ומהירה יותר?
- איזה מחוות אהבה חדשות את/ה יכול/ה לתת או ליזום למען עצמך כתגובה לחרדות הבאות שלך?
- נסי/ה להיזכר בדמות מהעבר שקשורה בשבילך לאהבה רבה, אהבה יחסית פשוטה, חמה ועוטפת. יש כזו דמות?
- חרדה היא ככל הנראה ביטוי לחסר כלשהו, חסר שיש בו כאב וקצה גבול הכלת צורך באהבה. מה בדעתך לעשות בעניין הזה, מעתה?
- יש משהו שברצונך להוסיף או לשתף לגבי מה שקראת בפרק הזה? האם יש לך כעת תחושה שאת/ה קצת יותר "מבינ/ה" את החרדות שלך?