סודות היצירתיות

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1 – יצירתיות: הממלכה האישית, פסגת הביטוי האנושי

יצירתיות היא מרכיב מהותי בלב המנהיגות הפנימית. מידת היצירתיות שאדם מסוגל לחוות, לבטא ולהביא לידי ביטוי במציאות – היא אחת מהאינדיקציות המרכזיות לעומק המנהיגות הפנימית שלו. היכולת להנהיג את עצמי מבפנים קשורה בקשר הדוק עם היכולת לברוא מציאות מתוכי, מתוך עולמי הפנימי. להיות במגע עם המציאות הפנימית שלי, לשהות בה באופן בריא ונעים, פירושו להיות יצירתי. פירושו להיות בתוך ממלכה.

זו נקודת המוצא: להבין מדוע בכלל אני בוחר להשתמש במילה ממלכה. מדוע להצמיד ליצירתיות את הביטוי ממלכת היצירתיות על שלל האסוציאציות שהוא מעורר – מלך, מלכה, מלכותיות, ממלכתיות. כל אלה מבטאים מעמד גבוה, תחושת ריבונות, מקום של עוצמה וקדושה. אני מבקש שנתבונן בכך לעומק.

אחד הדברים שמצערים אותי כאדם שחי ונושם את היצירתיות שלו – לא רק במובן של כתיבת ספרים, ציור, הוראה או הנחיית סדנאות, אלא כחוויה של חיים – הוא המקום המצומצם כל-כך שניתן ליצירתיות במערכת הערכים של החברה האנושית. בעבורי, היצירתיות איננה מותרות; היא יסוד של בריאות נפשית, מקור לשמחה, יכולת להתחבר לאחרים, להבין את משמעות הקיום ולרפא את עצמי. היא סיבה להיותי אנושי. וכשאני רואה עד כמה מערכת החינוך, התרבות והחשיבה הציבורית מעניקות מקום דל כל כך למרכיב הזה – אני חש עצב. כי מדובר באחד המרכיבים המכריעים ביותר בקיום האנושי, מרכיב שהוא קניינו של כל אדם.

בכל אדם טמונה ממלכה אישית, פוטנציאלית. ממלכה שבה הוא המלך או היא המלכה – וזה המקום הגבוה ביותר בנפש האדם. זו פסגת הביטוי האנושי. אך לרוב איננו יודעים שהממלכה הזו קיימת בתוכנו. היא זקוקה לטיפוח, לתחזוקה, לתרגול, לאמון, לפרגון ולהזנה כדי להתקיים. כמו כל ממלכה אמיתית, גם הממלכה הפנימית דורשת השקעה. מלך או מלכה אינם מתקיימים מעצמם – משקיעים בהם, דואגים להם, מעניקים להם תשומת לב, כך גם ביצירתיות שלנו.

העובדה שאנשים משקיעים כל כך הרבה מאמץ דווקא בלצמצם את עצמם, בלוותר על תחושת המלכות הפנימית – מצערת. אך מצד אחר, היא גם מדרבנת אותי לפעול. זו הסיבה שאני יוצר קורסים, מפתח תהליכים ומכשיר מנחים שמסייעים לאנשים לגלות מחדש את המנהיגות הפנימית שלהם. אני מבקש שכל אדם יכיר בממלכה שבתוכו, ילמד לטפח אותה, להבין את האתגרים הכרוכים בקיומה ובמימושה, וירשה לעצמו להיות מלך או מלכה בתודעה שלו.

זהו שינוי תפיסתי עמוק: ממקום שבו רק ליחידי סגולה מותר להיות "מלכים" או "אמנים", אל הבנה שבכל אדם יש מלכות יצירתית ייחודית שנולדה עמו, וזו התרומה הבלתי חוזרת שלו לאנושות. לא מדובר דווקא בביטוי ססגוני או יוצא דופן לעין – לעיתים זו יצירה שקטה, אישית, פשוטה – אך היא היצירה שלך, הבריאה שלך, הילד הרוחני שלך.

להיות אדם בעל מנהיגות פנימית פירושו למצוא את הממלכה הזו – את ממלכת היצירה האישית שלך – ולחיות בה. זו איננה ממלכה שמגיעים אליה פעם אחת וסיימנו. לא. זו ממלכה שמגלים אותה שוב ושוב, חוקרים, בונים, מפרקים ובונים מחדש. בממלכה הזו העבודה לעולם אינה נגמרת, משום שהיא ממלכה של יצירה. היא מבעבעת, משתנה, מתחדשת ללא הרף – כי זו מהותה.

אך תחומי ההתחדשות, פירות ההתחדשות ודרכי ההשפעה של ההתחדשות שונים אצל כל אדם. הם מבטאים את הייחוד של הממלכה הפנימית שלך, ודרכם אתה מגשים את הנתיב שלך לחיים מלאים, פוריים ובעלי תרומה. יצירתיות אמיתית, מבחינתי, אינה יכולה להתממש מבלי שתהיה לה תרומה כלשהי לעולם שסביבך.

לכן הדיון איננו רק בשאלה אם אני "מסוגל" להיות מקורי, אינטואיטיבי או חדשני. אלה מיומנויות, לא מהות. הממלכה היצירתית נועדה לשרת גם את האדם עצמו וגם את העולם שסביבו. זה תמיד מצב של ווין-ווין.

כאשר אדם מגיע אל ממלכתו, אל הבית הפנימי שבו הוא יכול לברוא ולברוא מחדש, הוא הופך למקור השראה לאחרים. היצירה שלו אינה גורמת לאחרים להרגיש קטנים, אלא להפך – היא מזמינה אותם לגדול, לחפש את הממלכה שלהם, לגלות את הניצוץ האלוהי שבתוכם.

במובן זה, הממלכה היצירתית איננה היררכית. אין בה "גדולים" ו"קטנים". אין בה אחד מוכשר ומאה אפרוריים. זהו שקר ישן. בכל אדם קיים ניצוץ אלוהי – והניצוץ הזה הוא הזרע שממנו נולדת ממלכתו האישית. מי שבוחר לחפש את ממלכתו, להשקיע בה, לטפח אותה ולשמור עליה, מגלה בסופו של דבר את הדרך לחיים שיש בהם גם סיפוק, גם השראה וגם השפעה על הסביבה.

ברוכים הבאים לממלכת היצירתיות – למקום שבו אתה והיא מלכים ומלכות, לא במובן של מעמד אלא במובן של חיבור לפסגת הקיום הפנימי. ממקום זה תוכלו לברוא, לשנות, להעניק השראה ולהניע צמיחה אצל אחרים.

ואין סיפוק גדול מזה – לראות את עצמך צומח, ובו בזמן לגרום לאחרים סביבך לפרוח יחד איתך.
זו יצירתיות. ובשביל זה היא כאן.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. מה האסוציאציות הראשונות אצלך למילה ממלכה ?
2. "איך אמור לבוא לידי מימוש, אצלך, המושג "פסגת הביטוי האנושי ?
3. האם את יכולה לראות בתוכך את האפשרות לקיים ממלכה של יצירתיות שהיא שלך ורק שלך ?
4. כאשר ממלכת היצירתיות שלך תפעל באופן שנראה לך נכון וזורם, מה יקרה אז בחייך ?
5. אותה מלכה פנימית ויוצרת שבתוכך, איזה בקשה יש לה ממך, כרגע, לדעתך?

פרק 2 – האם ידוע לך עד כמה אתה יצירתי?

רוב האנשים אינם מודעים לעומק למידת היצירתיות הטבעית שבתוכם. קרוב לוודאי שגם אתה, אם תשאל את עצמך באמת, אינך יודע עד כמה אתה יצירתי, עד כמה קיימת בך היכולת לשנות כל היבט במציאות שלך, לעצב אותו בצורה חדשה, ולהעניק לו חיים שיש בהם שינוי, תנועה ותרומה לטובה. המילה "יצירתיות" מעוררת בדרך כלל תחושות של התרגשות, תסיסה, חיים, אומץ והפתעה. היא מעלה בנו אסוציאציות של תנועה קדימה ושל מפגש עם הלא נודע. אולם מאחורי כל אלה מסתתרת שאלה עמוקה הרבה יותר: האם אתה באמת יודע עד כמה אתה יצירתי?

ייתכן שהמשפט "אתה מאוד מאוד יצירתי כפי שאתה עכשיו" יוצר בך התנגדות או ספק. יש משהו במפגש עם ההכרה הזו שמערער על ההרגלים הישנים של התודעה האנושית. רבים מאיתנו אינם יודעים עד כמה גדולה בתוכם היכולת לברוא, ממש ברגע זה, אינספור יצירות חדשות בתחומים רבים של חייהם. יש תחומים בחייך שדרכם אתה יכול ליצור דברים שיהיו לעזר לאדם אחד, לשניים או למאות, אבל היצירה ממתינה לך – היא שם, מתרגשת ומוכנה, ורק מחכה שתפסיק לדחות את המפגש איתה. היא רוצה שתפסיק לחכות, שתפסיק לחשוש, שתפסיק להתלבט, ותסכים פשוט להיכנס אליה. לשחק, לנסות, לטעות, להתמסר, בלי לשאול יותר מדי שאלות על לאן זה יוביל.

עצם הקריאה שלך בשורות אלה, ברגע זה ממש, היא מפגש עם היצירתיות הטבעית שבך. זהו מפגש שיכול להיות חזק, מרגש ומלא הזדמנויות חדשות. העובדה שאנשים רבים אינם מודעים לכך שהם נולדו יצירתיים, ושהיצירה היא חלק מהותי מסיבת קיומם, נובעת מההכרה המוגבלת של האדם בעצמו. אנשים נוטים לשכוח מי הם באמת, מהן היכולות האמיתיות שלהם, מהן האפשרויות הפתוחות בפניהם, ועד כמה הם יכולים לשנות מציאות וליצור לעצמם חיים אחרים – בריאים, שמחים ומלאי משמעות.

העובדה שרבים אינם מחוברים די הצורך לתודעה היצירתית שלהם מסבירה תופעות רבות בחברה האנושית: תחושת תקיעות, ייאוש, תלות, חוסר אמונה בשינוי, והתרחקות מתהליכי ריפוי והתפתחות. כאשר האדם מאבד את המגע עם התודעה היצירתית שלו, הוא מאבד את החיבור למנגנון הפנימי שמחדש את חייו ומתקן את מציאותו באופן מתמיד.

לכן אני מבקש ממך לעצור לרגע ולהישאר עם השאלה הזו: האם ידוע לך עד כמה אתה יצירתי?
אל תמהר לענות. פשוט שאל את עצמך שוב ושוב: האם אני באמת מודע לכך? האם אני ער ליכולתי לקחת את הקיים ולשחק בו בדרכים חדשות? האם אני יודע שממש ברגע זה אני יכול לבחור דרך שמעולם לא צעדתי בה? האם אני מבין שאני חופשי פחות רק משום שאיני מאפשר ליצירתיות הטבעית שלי להשתתף באופן פעיל יותר בחיי? האם אני יודע שכל שנדרש הוא מרחב – זמן, מקום, תשומת לב – שבו היצירתיות תוכל להתגלות ולזרום?

כאשר אתה חוזר על השאלה הזו, אל תנסה למצוא לה תשובה מיידית. תן לה להדהד בתוכך. ייתכן שהתשובה הראשונה שתופיע תהיה "לא, לא ידוע לי עד כמה אני יצירתי", וזו תשובה נהדרת. היא נקודת פתיחה מצוינת למסע. כי ברגע שאתה מודה שאינך יודע, אתה מתחיל לדעת. זהו הרגע שבו תודעה חדשה יכולה להיוולד. ככל שתחזור על השאלה הזו, שוב ושוב, תתחיל להרגיש משהו מתעורר בתוכך – מעין תשוקה שקטה, גירוי מתוק, סקרנות לגלות את מה שמסתתר מאחוריה.

בתוך המסע הזה אתה עשוי לגלות גם פחד. פחד ממימוש מלא של היצירתיות שלך. פחד שהופך לחיץ בין מי שאתה באמת לבין מי שלמדת להיות. זהו פחד ישן, שכיח מאוד, ואנחנו נלמד כאן להכיר אותו, לנשום אותו, ואפילו ליצור דרכו. נגלה שהפחד הזה מוגזם, לא פרופורציונלי, ושהוא נמס בהדרגה ככל שאתה מתרגל, משחק, ומאפשר לעצמך לחוות את התשובה לשאלה הזו דרך מעשה ולא דרך מחשבה.

תודעה יצירתית מתחילה תמיד ביכולת לשאול ולשהות בשאלה. "לדעת" איננו עניין אינטלקטואלי בלבד – זו משימת חיים. לדעת מי אתה באמת, לדעת שהמציאות שאתה פוגש ניתנת לעיצוב מתמיד, לדעת שאתה מסוגל לשנות אותה כפי שמעצבים חומר רך בידיים. לדעת את כוח הבריאה הפשוט והמשעשע, החי בך כל הזמן וממתין שתשתמש בו.

תודעה יצירתית נולדת מתוך ההכרה הזו, ומתפתחת דרך ניסויים, תרגולים, משחקים והתנסויות שמחזירים אותך שוב ושוב אל המרחב שבו הכול אפשרי. היא נבנית תוך כדי תנועה, תוך כדי חיים, ומחברת אותך אל התודעה הגבוהה והאלוהית שמפעמת בך מאז ומתמיד – אותה תודעת בריאה שהביאה אותך לכאן ושמחכה כעת שתזהה אותה, שתשתף איתה פעולה, ושתתן לה לפעול במלוא עוצמתה דרך חייך.

ובסוף כל זה, שוב אותה שאלה מבקשת להישמע, פשוטה ובהירה מתמיד: האם ידוע לך עד כמה אתה יצירתי?

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. האם אני יודע עד כמה אני באמת יצירתי?
2. האם אני מודע ליכולתי לקחת את הקיים ולשחק בו בדרכים שמעולם לא שיחקתי קודם?
3. האם אני מבין שברגע זה ממש אני יכול לצעוד בדרך שמעולם לא צעדתי בה, רק מפני שאני מרשה ליצירתיות שלי להוליך אותי לשם?
4. האם אני קולט שחירותי הפנימית גדלה ישירות בהתאם למרחב שאני מעניק ליצירתיות הטבעית שלי לנוע בתוכי ובחיי?

פרק 3 – הממלכה שלך, הזכות שלך למלכות, החובה שלך למלכות

הנושא של יצירתיות כממלכה הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר של מנהיגות פנימית. מנהיגות אמיתית פירושה לדעת להנהיג את הממלכה שלך מבפנים, ומתוך כך להכיר בעובדה שאתה חי בתוך ממלכה פנימית. הממלכה הזו אינה רעיון סמלי בלבד — היא מצב תודעתי. זה המקום שבו אתה נותן כבוד עמוק ליצירתיות שלך, כפי שאתה נותן כבוד למלך או למלכה.

היחס הזה אל היצירתיות כאל ממלכה נוגע בשורש של דימוי עצמי, אהבה עצמית, כבוד עצמי והערכה עצמית — ארבע אבני יסוד שכל יצירתיות זקוקה להן. אדם יצירתי הוא אדם שמעניק לגיטימציה רחבה לעצמו, לביטוי שלו, לרגשותיו ולדחפיו. הוא מאפשר לעצמו להתבטא מבלי לשאול אם התוצאה “טובה” או “לא טובה”, “מבריקה” או “שטותית”. הוא יודע שכל ביטוי שמבקש לצאת ממנו הוא חלק מהממלכה. הכול שייך, הכול ראוי, הכול מקודש.

כאשר אתה מבין שכל מה שמבקש להתבטא דרכך הוא חלק מן הממלכה, אתה מתחיל להעניק קדושה לכל ביטוי פנימי. אתה מבין שמה שיוצא ממך נובע מן הילד הפנימי, מן הניצוץ האלוהי שבך, ולכן ראוי להגנה, להקשבה ולכבוד. חשוב שתעטוף את היצירתיות שלך בשכבה של הגנה – מפני ביקורת מוגזמת, מפני שיפוט מוקדם, מפני הסביבה שממהרת לעיתים לדחות את החדש. היצירתיות זקוקה לסביבה מכבדת, מוגנת, סבלנית, כפי שכל ממלכה זקוקה להגנה על גבולותיה.

ברגע שאתה מכיר בממלכה הזו שבתוכך, ברגע שאתה מתייחס אליה ברצינות, משהו עמוק מתחיל להשתנות. כאשר קיימת בתוכך ממלכה – מבנה תודעתי ברור ומוכָּר – הרבה דברים טובים יכולים לפרוח בה. הם יודעים שיש להם מקום. לא מספיק “בית פנימי”; הבית הזה צריך להפוך לממלכה. וכשאתה ניגש אל היצירה שלך מתוך תחושת ממלכה, יש בזה רושם חגיגי, הרגשה של טקס, כמו מלך או מלכה הנכנסים לאולם ההכתרה שלהם.

בהתחלה זו זכות. הזכות להיות מלך או מלכה בתודעה שלך, הזכות לזהות את פסגת הביטוי שלך ולתת לה להתממש. זו זכות מולדת. כל אדם נולד עם הזכות הזו — הזכות לבטא את עצמו, להנהיג את עצמו, לברוא את חייו. אינך זקוק לאישור מאף אחד כדי ליצור. אינך צריך תעודה, ולא רשות מאיש. איש מלבדך לא יכול להעניק לך את הזכות הזו. היא כבר שלך.

אולם עם הזמן, כאשר אדם מתחיל לגלות את הממלכה שלו באמת, הוא מבין שזו כבר איננה רק זכות — זו גם חובה. מי שמגלה את ממלכתו אינו יכול עוד לשכוח אותה. אין דרך חזרה. ברגע שאתה יודע שבתוכך יש מלך, יש מלכה, אתה מחויב אליהם. מרגע זה זו חובתך לטפח את הממלכה שלך, לתרגל אותה, לשמור עליה, להעמיק בה, להאמין בה. זו אינה חובה במובן של עול, אלא חובה במובן של אחריות קדושה.

האדם שמבין שזו חובתו נעשה מדויק יותר בקבלת החלטותיו. הוא בוחר במקומות ובאנשים שמאפשרים לו חופש יצירתי, והוא לומד להתרחק ממקומות שמדכאים את היצירתיות שבו. הוא מתחיל לסנן את מה שמצמצם אותו ולפנות מרחב למה שמרחיב אותו. זו הדרך של מי שמבין שהוא האחראי הבלעדי לממלכה שלו.

הממלכה היצירתית אינה דורשת שנים רבות של לימודים או טכניקות מסובכות. היא דורשת אומץ, סקרנות, נכונות לשחק, התמסרות לדחפים האינטואיטיביים, והקשבה לתשוקה. היא דורשת את הרצון לחפש, לטעות, וללמוד מתוך החוויה. היא דורשת לעבור דרך שכבות של ביקורת עצמית, דרך הפחד מלהיות לא “בסדר”, ולהקשיב מחדש לקול הילדי שבך שמבקש רק לשחק וליצור.

כשאתה מבין שזו זכותך וחובתך להיות יצירתי, אתה מתחיל לחיות אחרת. אתה מתחיל לקבל החלטות מתוך תשוקה ולא מתוך פחד. אתה פועל לפי האינטואיציה שלך, ואתה חש שאתה חוזר הביתה. שם, בתוך הממלכה שלך, אתה מתחיל לעשות את עבודת חייך – לא כמשימה חיצונית אלא כדרך חיים.

זהו שלב ההתבגרות של המנהיגות הפנימית – השלב שבו אינך רק מגלה את הממלכה שלך אלא גם לוקח עליה אחריות. אינך רק נהנה מהזכות לברוא ולשחק, אלא מקבל עליך את המחויבות לטפח, לשמור, ולהתעקש עליה יום אחר יום.

כך הופכת היצירתיות ממותרות לממלכה, והממלכה מאפשרות לחובה. וכשאדם מבין זאת, הוא נכנס לשלב חדש במנהיגות שלו – שלב שבו אין עוד פשרות על הקול הפנימי, על היצירה, על הזכות לברוא.

ברוכה הבאה לממלכה שלך. התחל לראות אותה, התחל להקים אותה, התחל להתעקש עליה – והיא תהיה שם בשבילך.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. האם במקומות מסוימים בחייך, בהווה או בעבר, הרגשת ממש כמלכה?
2. האם את מבינה כעת שממלכת היצירתיות הפרטית שלך היא גם זכות ולמעשה אף חובה?
3. איזה שינויים עלייך לשקול לעשות בחייך כדי שהממלכה הזו תתעצם בתוכך ותקבל מקום יותר משמעותי בשגרה שלך?
4. איזה התנגדויות ואי הסכמות יש לך לביטוי ממלכה יצירתית פנימית?
5. איזה חלומות "משוגעים" יכולים להתחיל לקבל סיכוי להתגשם כאשר ממלכת היצירתיות שלך תעמוד על תילה באופן מלא?

פרק 4 – עצור וחלום לרגע את המציאות המתוקה של מימוש מלא ושוטף של היצירתיות שלך

חלק גדול מן היצירתיות האנושית, כמו גם מן החוויה של תודעה יצירתית, מתקיים במרחבי הדמיון. זהו המקום שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו לעצור לרגע את החיבור למה שנחשב “המציאות העכשווית”, ולחלום. לחלום פירושו, בשלב זה, לצאת לזמן מה מן הסיפור המוכר לנו כסיפור חיינו – על כל האתגרים, המגבלות והגבולות שבו – ולהרשות לעצמנו לעוף למחוזות שאין בהם מגבלות כלל, שאין בהם תנאים מוקדמים, שאין בהם תלות במשאבים או באישורים חיצוניים. זהו מרחב שבו הכול יכול לקרות.

היכולת הזו לחלום איננה מותרות; היא יסוד נפשי בסיסי. המקום שבו הדמיון מרשה לעצמו לעוף ולפעול כטבעו – הוא מקום חיוני בנפש האדם. ובכל זאת, פעמים רבות הוא נדחק לשוליים ונחשב חסר חשיבות או “לא מעשי”. האדם המודרני מחונך לתת קדימות למחשבה הרציונלית, ההגיונית, ולמדוד את עצמו לפי תפוקות ותוצאות. בכך הוא שוכח את היכולת הבסיסית לחיות גם במרחבים שאינם ניתנים למדידה – המרחבים של דמיון, של השראה ושל משחק פנימי.

אם נרצה להבין מהי תודעה יצירתית, עלינו להתחיל דווקא מהמקום הזה – המקום שבו מותר לנו לחלום. דמיון הוא מרחב חופשי שבו רגשות יכולים לנוע בלי הגבלה, שבו איננו נדרשים להסביר או להצדיק דבר. החברה מעניקה לגיטימציה מסוימת לחלום בעיקר לילדים – עד ש“יגדלו” – או לאמנים, שנתפסים כ“מותר להם”. אך האמת היא שלכולנו שמורה הזכות לחלום, ובתוך הזכות הזו טמון גם הצורך האנושי להתפתח.

המבנה החברתי והתרבותי הנוכחי, שמציב את החשיבה ההגיונית בראש סולם הערכים, דוחק לעיתים את תפקידו של הדמיון עד כדי דיכוי. האדם, המבקש להשתייך ולהצליח, לומד לצמצם את מרחבי הדמיון שלו כדי לא להיתפס כ“לא ריאלי”, “לא הגיוני”, או “לא מעשי”. אך בכך הוא מאבד את המפתח העיקרי ליצירתיותו. מרחבי הדמיון הם הבסיס שממנו נובעת כל תודעה יצירתית, וכל פגיעה בהם מצמצמת את יכולתו של האדם לחוות את תודעתו היצירתית, לזהות אותה ולתת לה מקום.

כאשר אדם מפסיק להרשות לעצמו לחלום, יכולתו להרגיש את היצירתיות שבו מתמעטת. היא נדחקת למרתפים נסתרים של פחד – פחד מפני חופש מוחלט, מפני ביטוי חסר גבולות, מפני האפשרות שהכול באמת אפשרי. לכן אנחנו מתחילים את המסע מכאן – מן ההזמנה לעצור ולחלום את המציאות המתוקה של מימוש מלא ושוטף של היצירתיות שלך. לא רק לחשוב עליה, אלא ממש לדמיין אותה: מצב שבו היצירתיות זורמת דרכך ללא מאמץ, ללא תכנונים מוקדמים, ללא היסוס או זהירות מוגזמת.

המציאות הזו אינה דמיון רחוק. היא אפשרית לכל אדם, והיא זמינה ברגע שבו אתה מסכים לעצור ולחלום. אינך זקוק ליותר מרגע אחד, מפני שדמיון – כמו תודעה יצירתית – הוא אינסופי. הוא אינו תלוי בזמן. תודעה יצירתית איננה יעד או שלב, אלא מקום של הוויה. מקום לשכון בו, לחוות אותו, לחלום ממנו ולפעול מתוכו.

תודעה יצירתית היא ידיעה חיה – הכרה בכך שבתוכך פועם כוח פנימי שמטרתו תנועה מתמדת של שינוי, צמיחה, הרחבה והתפתחות. היא קיימת בתוכך גם עכשיו, ממש ברגע זה. אפשר לדמות אותה לדמות עדינה שמלווה אותך לכל מקום, מרמזת על נוכחותה בדרכים שונות, מזמינה אותך להכיר אותה טוב יותר, מזכירה לך מי אתה באמת, ומעניקה לך נקודת מבט גמישה ורכה יותר על החיים.

כדי להתקרב לתודעה הזו, עליך להכיר בכך שבנוסף לקיומה המתמיד, קיימים גם מחסומים – חומות של פחד, הרגלים ואשליות שמונעים ממך לחבור אליה במלואה. התודעה היצירתית אינה נעלמת, אך היא מוסתרת מאחורי החומות הללו, שהוקמו עם השנים כדי “להגן” עליך מן החופש. חומות אלה מתגלות ברגעים שבהם אתה חווה תשוקה לשינוי, דחף ליצירה או יוזמה, אך מיד אחריהם עולה תחושת חוסר יכולת או קנאה במי שמצליח להביע את עצמו בחופשיות.

החומות האלה מסתירות מפניך מאגר אדיר של חוכמה יצירתית, תנועה ואור. מאחורי כל חומה כזו יש עולמות של השראה, תעוזה והגשמה, שמחכים שתאפשר להם לצאת לאור. כאשר תתחיל לזהות את החומות האלה, תוכל לראות גם את הדרך לפרק אותן – לאט, בעדינות, בתהליך המזכיר גמילה מהרגל ישן. זהו תהליך של חיבור מחודש לכוחות היצירתיים הראשוניים שלך – הכוחות המתוקים, השובבים, האמיצים, שחיים בך מאז ומתמיד.

התהליך הזה יעורר בך שאלות חדשות, יוזמות חדשות ופרספקטיבות חדשות על עצמך. הוא יוביל אותך להכיר בחומות שיצרת בעצמך – חומות שהגנו עליך בעבר, אך כעת מונעות ממך את הגישה לדברים המרפאים והמספקים ביותר שחייך יכולים להציע.

אנחנו מתחילים את הדרך הזו דרך הדמיון. אני מזמין אותך לעצום עיניים לרגע ולחלום את החלום שלך, מבלי לשאול “האם זה סביר?” או “האם זה מעשי?”. כדי שחלום ימלא את תפקידו ויקרב אותך לתודעה היצירתית שלך, עליו להיות – חלום. חלום אמיתי איננו כפוף להיגיון הרגיל. הוא איננו כפוף לחוקי זמן, כסף או סבירות. הוא נולד מתוך היכולת שלך להרגיש את מה שאינך יודע להסביר.

יצירה אמיתית היא מסע אל מה שנתפס תחילה כבלתי אפשרי. היא מסע אל הלא נודע. זו מטרתה: לקחת אותך מעבר לגבולות שאתה עצמך הצבת, ולפתוח עבורך מרחבים חדשים של הוויה. יצירה משנה אותך, מפתחת אותך, מפתיעה ומשחררת אותך מן ההגבלות שלא ידעת שאתה חי לפיהן.

לכן כעת הזמן לחלום. ולא סתם לחלום – לחלום בענק. לחלום חלומות שנראים מוגזמים, לא הגיוניים, אפילו “משוגעים”. רק שם, במקום שבו ההיגיון הישן מאבד שליטה, מתחילה התודעה היצירתית לנשום באמת. אם החלום שלך נשמע “שפוי” מדי, סימן שהוא עדיין לא חלום. תן לעצמך לעוף רחוק יותר.

חשוב לזכור: לתודעה היצירתית יש היגיון משלה ומציאות משלה. שני אלה שונים מאוד מן ההיגיון השכלי שלנו, ולעיתים אף מנוגדים לו. חלק מהמסע שלנו כאן הוא ללמוד לנוע בין שני העולמות – בין ההיגיון הרגיל להיגיון היצירתי, בין המציאות המוכרת למציאות האפשרית. זהו לב ההרפתקה: ללמוד את שפתה של התודעה היצירתית, כדי לחיות איתה בשלום, בחיבור, ובזרימה מתמדת של שינוי וצמיחה.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. דמיין את היצירה הבאה שלך. איזו יצירה עתידית אתה רואה באופק חייך?
2. דמיין את התחושות שלך לאחר שתשלים את היצירה הזו. איך זה מרגיש? הרחב ותאר את התחושה.
3. דמיין שינוי משמעותי שמתרחש בחייך במהלך 12 החודשים הקרובים. איזה שינוי אתה רואה שם, בדמיונך, עכשיו?
4. דמיין את עצמך במצב עתידי של אושר גדול במיוחד. האם אתה רואה את זה? האם אתה מרגיש את זה? מה אתה רואה בתמונה הבריאה הזו כשאתה מתבונן בה כעת?
5. דמיין שאתה שותף לאירוע יצירתי הקשור בדברים שלא חווית מעולם או שמעולם לא הרשת לעצמך להתנסות בהם במלואם. מה אתה רואה שם? איך זה מרגיש להיות שם?
   

    

פרק 5 – המקום שבו אני מציית רק לקול הפנימי ולא לאף אחד אחר, כמו מלך או מלכה

איזה אתגר גדול ניצב בפני האדם המודרני – להקשיב באמת לקול הפנימי שלו, לקול היצירתי, ולתת לו את המעמד של קול סמכותי בחייו. זהו אתגר אמיץ, אולי מן הגדולים שבחיים, כי פירושו לבחור לציית למה שנשמע מבפנים גם כשהעולם מבחוץ לוחש אחרת, גם כשהקולות הרגילים – של פחד, ספק, או תלות – מבקשים להחזיר אותי למוכר ולבטוח.

ציות לקול הפנימי הוא תנועה של אמונה. זוהי אמונה שאינה מבוססת על חוקים, סמכויות, או קונצנזוס, אלא על תחושת אמת שמגיעה מבפנים, מתוך הלב, מתוך הדחף היצירתי. כשאני מציית לקול הזה – אני ממליך את עצמי. אני הופך להיות אדם שמקבל החלטות מתוך קשר חי עם המרכז הפנימי שלו, אדם שאינו רק מגיב לחיים אלא גם בורא אותם.

המקום הזה הוא הממלכה שלי. ממלכה פנימית שבה אני נותן רספקט לקול הפנימי שלי כפי שמלך או מלכה נותנים רספקט לקולות היועצים החכמים ביותר שלהם. הקול הפנימי שלי הוא היועץ העליון, זה שאני לומד לסמוך עליו יותר ויותר. זהו הקול שמכיר אותי לעומק, שמחובר לתוכנית הגבוהה של חיי, שיודע להבחין בין פחד לבין אמת, בין ניסיון לרצות לבין תשוקה אותנטית.

הממלכה היצירתית שלי אינה רק דימוי פיוטי – היא מרחב ממשי בתוכי שבו אני בונה מחדש את הביטוי שלי בעולם. היא מקום שיש בו רשות מוחלטת לבטא, לטעות, לנסות, להעז, להתבלבל ולהמציא מחדש. שם אינני כפוף לשום סמכות חיצונית – לא לשיפוט, לא להשוואה, לא לפחד מהכישלון. זו ממלכה שבה אני מגן על מה שקדוש לי – החופש ליצור.

זהו מקום שבו אני אומר: “אני שומע את כולם, אבל אני מציית רק לעצמי.” לא מתוך התנשאות או ניתוק, אלא מתוך ידיעה שרק שם, במרכז הפנימי שלי, שוכנת האמת שלי. אינני דוחה ביקורת, אינני מתנגד ללמידה, אך אני יודע להבחין בין קול חיצוני שמנסה להקטין אותי לבין קול פנימי שמבקש שאצמח.

הקשבה אמיצה לקול הפנימי יוצרת מציאות חדשה. בכל פעם שאני נענה לו ומתרגם אותו לפעולה בעולם – ציור, כתיבה, החלטה, תנועה, שיחה, מחווה – אני מחזק את קירות הממלכה. אני מעניק לה חיים. בכל פעולה כזו אני מלמד את עצמי שהקול הזה אמין, שהדחף היצירתי שלי הוא כוח בורא, ושאני מסוגל להיות לו נאמן.

הממלכה הזאת איננה סגורה בפני אחרים. להפך – אחד מתפקידיה הוא לפזר את שפע היצירה שלה לסביבה. כל יצירה שיוצאת ממנה – מילה, ציור, רעיון, מעשה טוב – היא כמו שליח שמביא השראה, תקווה וריפוי לעולם. אבל כדי שזה יקרה, חייב להיות בית פנימי שבו היצירה מתבשלת בביטחון. חייב להיות מקום שבו אני מרשה לעצמי להיות המלך או המלכה של עולמי – לא כפיה חיצונית אלא חירות פנימית עמוקה.

כשאני בתוך היצירה שלי, אני הבוס של המרחב הזה. זהו מקום שאין בו ריצוי. אינני מנסה למצוא חן, לא בפני אחרים ולא בפני עצמי. אני לא בודק אם זה יפה או לא יפה, מוצלח או כושל. אני משרת ערך אחד בלבד – להגשים את האנרגיה הרוחנית שזורמת בי אל תוך העולם הפיזי. כל עוד איני פוגע באיש, אני חופשי לחלוטין. אני יכול לשחק, לפרק, לבנות, ליצור ולשוב ליצור.

כמה לא פשוט לאדם לתפוס שהוא הבוס של חייו. שהממלכה היא שלו. רבים גדלו בעולם שבו הם למדו שלא לסמוך על עצמם, לא להקשיב לקול הפנימי, לחכות לאישור. החברה מחנכת אותנו לציית לסמכויות חיצוניות – להורים, למורים, לדמויות נחשבות – ושוכחת ללמד אותנו את האמנות הגבוהה ביותר: ציות פנימי.

ציות פנימי הוא חזרה הביתה. הוא ביטוי של בגרות רוחנית אמיתית. הוא אינו אומר שאני מתנתק מהעולם, אלא שאני מחובר אליו ממקום חדש. זה המקום שבו אני פועל מתוך אינטואיציה, ולא מתוך פחד; מתוך השראה, ולא מתוך השוואה. זה המקום שבו אני זוכר שאלוהים מדבר דרכי דרך דחפים עדינים, תחושות, רעיונות, או משאלות שמופיעות פתאום.

יש אנשים שחוששים מהמושג “להיות הבוס של החיים שלי”, כי הם מזהים אותו עם שליטה, עם נוקשות, עם אגו. אבל כאן מדובר במשהו אחר לגמרי. להיות הבוס של חיי פירושו לקחת אחריות על הדרך שבה אני מבטא את הקול הפנימי שלי. פירושו לדעת מתי לפתוח את דלתות הממלכה ולשתף את העולם ביצירתי, ומתי לסגור אותן ולחזור אל הדיאלוג הפנימי עם עצמי ועם האלוהות שבי.

בתוך הממלכה הזו אני לא לבד. אני עם הרוח, עם החיים, עם האהבה, עם האינטואיציה, עם האלים הפנימיים שלי. זה מרחב של חיבור, לא של ניתוק. ודווקא כשאני מתמסר ליצירה, כשאני עוזב את הצורך לרצות ולהיות מובן, אני מרגיש שייכות עמוקה יותר אל הכל.

כשאני יוצר, אני הופך להיות צינור פתוח. אני מרשה לקול הפנימי לדבר, לשיר, לצייר, לכתוב, לזוז. זה המקום שבו אני פוגש את עצמי באמת – לא את הדמות שאני מנסה לשחק בעולם, אלא את ההוויה שמחוללת, שמבריאה, שמגלה את עצמה דרך מעשה היצירה.

ואז, כמו כל מלך או מלכה, מגיע גם הרגע שבו היצירה יוצאת החוצה. היא נחשפת לעולם, פוגשת עיניים אחרות, לבבות אחרים. לפעמים היא מתקבלת באהבה, לפעמים בביקורת, אבל היא כבר יצאה למסע שלה. היא אינה שלי בלבד. היא של החיים.

ואני? אני שב אל הממלכה שלי, סוגר את הדלתות בעדינות, ומתחיל מחדש. שוב מקשיב, שוב נושם, שוב יוצר. כך אני שומר על הדופק של ההוויה. כך אני נשאר חי.

זוהי מנהיגות פנימית אמיתית – חיבור מתמשך בין הקול הפנימי, האינטואיציה, היצירתיות והרוח. ואם כרגע אינך מרגיש עדיין ביטוי יצירתי ברור, אל תדאג. רק התחל לומר לעצמך בשקט, כמו מנטרה: יש בי ממלכה יצירתית.
תרשה לעצמך לציית רק לקול הפנימי שלך. שאל אותו מה הוא רוצה לומר, מה הוא מבקש להביא אל העולם, מה הוא מנסה להזכיר לך.

כי בסופו של דבר, להיות מלך או מלכה פירושו דבר אחד: לדעת לציית באהבה לאלוהות שבתוכך.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. האם את יכולה לחשוב על האפשרות שקיים דבר כזה ציות חיובי או ציות בריא?
2. האם קרו מקרים בהם איפשרת לעצמך "לציית" לדחף של הקול הפנימי לשינוי גם כשממש לא היה ברור לך לאן זה ייקח?
3. האם את מודעת לרמת המחויבות הגבוהה של להיות הבוסית של חייך?
4. לפעמים ציות חיובי דורש עצימת עיניים, השתקת קולות מתנגדים ונכונות להמשיך הלאה לתוך הערפל. מוכר לך מצב כזה?
5. מהם הדברים שהמלכה בתוכך תרצה לעשות לפני הכל, ותדאג שיתרחשו, כשהממלכה שלה תאפשר לה את החופש המלא?

 

פרק 6 – איזה יצירה "מטופשת" יש באפשרותך לעשות כבר עכשיו?

פרק זה הוא אחד החשובים ביותר בכל הספר, דווקא בגלל כותרתו ה"מוזרה", שאולי נשמעת מעט שיפוטית או אפילו ילדותית. התודעה היצירתית, כדי לבוא לידי ביטוי מלא ושוטף, זקוקה לחופש מוחלט – חופש מכל מדידה, הערכה, השוואה, ביקורת או ניתוח. כל אלה אולי נדרשים בתחומים אחרים של חיי האדם, אך כאשר מדובר בביטוי הראשוני, הגולמי, הטבעי והכן ביותר של התודעה היצירתית, על כל הציונים הללו להישאר מחוץ למרחב. רק כאשר החופש הזה מתאפשר, יכולה היצירתיות לחיות באמת.

המושג "יצירה מטופשת" הוא סמל לחופש הזה. כאשר יצירה רשאית להיות "מטופשת", היא משתחררת מן הצורך להיות "חשובה", "עמוקה", "משמעותית" או "בוגרת". היא משתחררת מהמאמץ לזכות בהכרה, או להיכנס לתוך קונצנזוס כלשהו של טעם, סדר או אחריות. היא נעשית יצירה משוחררת, טהורה, חופשית – כמו נשימה של ילד. ואין דבר חשוב יותר לטיפוח התודעה היצירתית מאשר ערך החופש שלה. לא היה ולא יהיה.

התודעה היצירתית היא הלב של החופש האנושי. היא המקום שבו האדם יכול להתחבר אל תחושת האפשרות. אל הידיעה שכל רגע בחיים עשוי להיפתח לעשרות דרכים חדשות. היא מזכירה לנו שהעולם אינו סגור, שאפשר תמיד לשחק, לשנות, להזיז, להמציא, לחולל. ולכן, היכולת ליצור "משהו מטופש" – כלומר, משהו שאיננו מחויב לתוצאה, לתועלת או לאישור – היא שער הכניסה לחופש אמיתי.

האדם מתקשה מאוד לחוות חופש. הוא מבקש אותו, אך חושש ממנו. הוא מתכנן אותו, אך מגביל אותו. הוא מתבלבל בין חופש לבין אנרכיה, בין שחרור לבין אובדן שליטה. וכך, גם כאשר הוא מחפש חופש – הוא נשאר כבול. חופש הוא לא רק זכות או פריבילגיה, אלא אחריות. הוא דורש אומץ לעמוד מול החלקים שבנו שמעדיפים את המוכר, את הבטוח, את המסגרת. הוא דורש נכונות לוותר על שליטה, להיכנס אל הלא נודע, להפליג למחוזות של ספונטניות.

וכאן אנו רואים את אחת החסימות הגדולות ביותר ביחס שבין האדם לבין התודעה היצירתית שלו. במקום שבו האדם מתקשה לתפוס את החופש, שם גם היצירתיות נסגרת. במקום שבו הפחד מן החופש שולט, גם ההשראה נעלמת. במקום שבו לא נלמד האדם מהו חופש אמיתי – לא במילים אלא בחוויה – שם מתרחקת התודעה היצירתית ממנו, ונעשית חמקמקה, נדירה, כביכול "לא חשובה".

אך ברגע שהאדם מתחיל להיזכר, אפילו מעט, בתחושת המשחק, במגע הילדי, ביכולת לשחרר ולהתנסות – משהו נפתח. תודעה יצירתית נמשכת לחוויה של משחק, בדיוק כפי שזרע נמשך לשמש. המשחק הוא מרחב האימון של התודעה היצירתית. שם היא נושמת. שם היא משילה מעליה את קליפות הבגרות הכבדה. שם היא נזכרת מי היא באמת.

אז מהי בעצם "יצירה מטופשת"? יצירה כזו שאינה רוצה להרשים. יצירה שאינה מתביישת בעצמה. יצירה שלא מנסה להיות חשובה או מוצלחת. יצירה שמותר לה להיות שטותית, ילדותית, חסרת היגיון. היא חסינה מביקורת, כי היא אינה טוענת לדבר. היא לא מנסה להוכיח. היא פשוט מתרחשת. יצירה מטופשת היא מקום שבו סוף סוף אפשר לנשום, לשחק, להיות.

וכמה שהאדם זקוק לזה. כמה שהחכמה האנושית סובלת מהיעדר משחק. כמה שהנשמה מתייבשת כאשר היא שוכחת לשחק. וכמה אינטליגנציה, השראה ורוחניות נמנעות מאיתנו רק מפני שאנו לוקחים את עצמנו ברצינות יתרה.

כשאנחנו מפחדים להיות "טיפשים", אנחנו מאבדים את הקשר עם הילד שבתוכנו – אותו ילד שידע ליצור רק כי זה משמח, רק כי זה מעניין, רק כי זה שם. הפחד הזה מה"שטות" הוא פחד מהחיים עצמם. רק כאשר נרשה לעצמנו להיות שוב "טיפשים", נוכל להבין עד כמה הייתה הטיפשות הזו בעצם חכמה עמוקה של הנפש.

אדם שלא מאפשר לעצמו להיות מטופש מדי פעם – לא יוכל להיות מבריק באמת. הוא אולי יהיה הגיוני, אך לא חי. הוא אולי יהיה "נכון", אך לא יצירתי. כי יצירתיות אמיתית נולדת תמיד במקום שבו ההיגיון נעצר. במקום שבו מתרחשת ההפתעה. במקום שבו נולד השיגעון הקטן שמרפא את השפיות העייפה.

כדי להגיע לשם, אין צורך בהכנה רבה. רק בשאלה אחת קטנה: איזו יצירה מטופשת את יכולה לעשות כבר עכשיו?

לא אחר כך. לא כשיהיה זמן. עכשיו. משהו חסר משמעות לכאורה – ציור בלי תכנון, שיר בלי מטרה, ריקוד בלי קצב, כתיבה בלי הגיון, מעשה קטן של ביטוי חסר שליטה. פעולה אחת, ספונטנית, שמבטאת את החופש שלך ליצור בלי לדעת למה.

שם, באותו רגע, אתה חוזר להיות שותף אמיתי של התודעה היצירתית שלך. שם אתה מתחיל לרפא את עצמך מן הצורך לציית לכללי "ההיגיון" ו"מה שצריך". שם אתה מתרגל מחדש את אחת המיומנויות האנושיות הנשכחות ביותר – היכולת לשחק. וכל עוד נמשיך לשחק, נמשיך גם להתפתח, לרפא את עצמנו, ולברוא את עצמנו מחדש.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. כתוב 10 אסוציאציות שליליות למילה "מטופש".
2. כתוב 20 אסוציאציות חיוביות למילה "מטופש".
3. כתוב (לפחות שלוש שורות) על משהו "מטופש באופן חיובי" שאתה חש דחף חזק לעשות.
4. האם לאחרונה הצלחת להרשות לעצמך ליצור משהו מבלי לחשוב כלל על התוצאה? אנא הרחב ותאר את החוויה הזו.
5. מה קורה כאשר אתה מרשה לעצמך רמה גבוהה של משחקיות בחיים שלך? איך זה מרגיש — רגשית ופיזית?