ציור אינטואיטיבי: כל הטכניקות, כל ההפתעות, כל התהליך

פרק 1: מה זה ציור אינטואיטיבי?

ברוכים הבאים לתהליך משנה חיים. במידה ותתמסרו למסע הזה, תשחקו אתו, תתנסו בו, תעמיקו בו ותצללו לתוכו, כך תבחינו בכוחו הגדול של הציור האינטואיטיבי להניע אתכם למחוזות חדשים בחייכם, כאלה שמתגלים רק אחרי מעברי טרנספורמציה רגשית, כפי שהציור האינטואיטיבי יודע היטב לחולל.

אז בואו נתחיל. אנחנו מתחילים בטכניקת פסטל יבש על בריסטול שהיא ככל הנראה התהליך המשמעותי יותר בציור אינטואיטיבי. אנחנו עושים אותו בדרך כלל ב־12 שיעורים בסדנה פיזית, של מפגש אחת לשבוע, ופה אנחנו עושים את זה בתהליך אישי מהבית.

זה תהליך מאוד מרגש, מאוד תוסס, מלא בצבעים, מלא בגילויים, מלא בטיולים אל תוך הלא מודע שלנו ואל תוך הכוחות היצירתיים הטבעיים שלנו.

אני לא רוצה להרחיב על זה יותר מדי במילים, כי אתם תרגישו את זה בעצמכם. בכל שיעור אספר לכם סיפור מסוים שקשור לציור אינטואיטיבי ואתן לכם כל מיני כיווני מחשבה, כל מיני כיווני תובנה, דחיפה והדרכה, ובנוסף לזה אתן לכם משימות לצייר בבית.

ככה אנחנו מתקדמים משיעור לשיעור, ועל הדרך אתם תזכו, ככל שתעקבו אחר ההנחיות ותפעלו בהתאם להן, בשחרור רגשי יצירתי, שהוא תמיד נחלתו של מי שעושה ציור אינטואיטיבי באופן שמתואר כאן. מומלץ, כדי ליהנות מהדרך הזו במלואה, לא להתפשר על אף חלק מההנחיות שמובאות כאן, כי כולן קשורות בדרך להעביר את האדם מהמקום התקוע והביקורתי אל המקום המשוחרר והחופשי, דרך היצירה הרגשית-ספונטנית שלו.

בשיעור הראשון נתחיל לברר מה זה ציור אינטואיטיבי. כדי להגיד מה זה ציור אינטואיטיבי, צריך גם להגיד מה זה לא. אנחנו גדלים על כל מיני מושגים, והמושגים האלה משתרשים בנו. חלק מהמושגים יוצרים בנו איזושהי הבנה, איזשהו מיתוס, איזה שהן הגדרות פנימיות לגבי מהו דבר מסוים. ולפעמים המיתוס הזה גורם לנו להתרחק, כי זה לא מתאים לנו, זה לא נכון לנו, זה לא שייך אלינו.

אז ציור אינטואיטיבי זה לא ציור מתוכנן. וזה לא רישום. וזו לא עבודה שקשורה במיומנות נלמדת מסוימת. אלה דברים ששייכים לסוג אחר של ציור. יש אנשים שהולכים לבית ספר לאמנות בשביל זה, ויש אנשים שנולדים עם כישורים מסוימים בשביל זה. אבל אצלנו אין דבר כזה "לא מוכשר לצייר".

ציור אינטואיטיבי הוא לא דרך לתאר את המציאות החיצונית כמו שהיא. אנחנו לא לומדים פה כיצד לצייר תפוח, או עץ, או אגרטל, או פנים, או דמות, או נוף. אנחנו לומדים לבטא פה מציאות פנימית. מציאות רגשית. ולעשות ממנה יצירה מרהיבה.

ציור אינטואיטיבי זה לא משהו שאנחנו אמורים להראות למישהו ולהסביר מה רואים כאן. ויותר מזה, חשוב שגם אם יש לנו דברים שעלו תוך כדי ציור ואנחנו מבינים אותם, שלא נעסוק בצורך להסביר אותם. מכיוון שברגע שאנחנו מערבים את ההסבר בתוך היצירה האינטואיטיבית, אנחנו פוגעים בחופש היצירתי שלנו לציורים הבאים.

אנחנו רוצים להשאיר את זה עם סימני שאלה. אנחנו רוצים להשאיר את זה כמשהו אמורפי, מלא צבעים ותנועה. יש דברים יפים ולא יפים, וזה לא משנה. זה הביטוי שלי. אני לא מנסה להסביר, ואני לא צריך להסביר.

מי שירצה להתבונן יום אחד, כשאני אהיה מוכן להראות, יוכל להתבונן. בהתחלה אנחנו בכלל לא מראים לאף אחד. אנחנו לא זקוקים לפידבק, אנחנו לא זקוקים לביקורת, ואנחנו לא נענה על שאלות כמו “מה ציירת?” או “מה זה אומר?”. כל הדברים האלה מפריעים לתהליך. אז זה מה שציור אינטואיטיבי אינו.

ומהו ציור אינטואיטיבי, אם כן?

ציור אינטואיטיבי הוא למעשה ערוץ ביטוי. ערוץ ביטוי פתוח, חופשי וזורם של מצבנו הרגשי, דרך שפה יצירתית שהיא ייחודית לכל אדם ואדם בנפרד. בדיוק כמו שכאשר אני מדבר, מבינים את מה שאני אומר, אבל עדיין אני מדבר בטון שלי, בעוצמה שלי, בסגנון שלי. לכל אדם יש את הקול הספציפי והמיוחד שלו. כמספר האנשים בכדור הארץ, כך מספר הקולות. ולמעשה לכל אחד יש את סוג השפה שלו.

בציור אינטואיטיבי אנחנו מוצאים, מגבשים ומגלים את השפה היצירתית הייחודית שלנו. מה שיפה הוא שהיא מתגלה. היא כבר ישנה שם. הציור האינטואיטיבי הוא למעשה טכניקה שמנטרלת את הביקורת העצמית המוגזמת, שמנטרלת את השיפוטיות, שמנטרלת את הצורך לעשות משהו מוגדר או משהו יפה. היא פשוט מנטרלת את זה, ובמקום זה מעניקה לנו מרחב לחופש, לעונג ולתנועה יצירתית.

הרבה אנשים שעושים ציור אינטואיטיבי עוברים שינוי יסודי בתפיסה שלהם את עצמם כאנשים יצירתיים. כל מיני מושגים שהיו קודם, והשאירו את היצירתיות רק למעטים, מתפוררים ומתארגנים מחדש בתוך ציור אינטואיטיבי. וזו תרומה משמעותית מאד של הציור האינטואיטיבי, תרומה שאינה קשורה רק לממד של הציור או אפילו של היצירה. זו תרומה שעשויה להעצים דימוי עצמי, תחושת מסוגלות, ביטחון עצמי, צמצום חרדות ועוד שפע של מתנות שמתקבלות על הדרך, שלא תמיד ניתן להגדיר כלל.

ציור אינטואיטיבי הוא סוג של שפה. שפה שמתגלה. שפה שנחשפת. שפה שמתאמנים בה. זאת פלטפורמה להביא את הרגשות שלנו, גם אלה שאנחנו מודעים אליהם וגם אלה שאנחנו לא מודעים אליהם. ואנחנו לא צריכים לחשוב על הרגשות שלנו בזמן שאנחנו עובדים. זה קורה לבד. ממש קסם.

התפקיד שלנו הוא פשוט לבוא לעבודה. לעבוד לפי הכללים, למלא את הדפים, לשים מוסיקה, לעבוד לפי מסגרת זמן, והדברים יקרו מעצמם. תוך כדי שנעבוד, מדי פעם יהיו מחשבות. יהיו גם מחשבות לא נעימות. ויהיו גם מחשבות נעימות. תהיה ביקורת על מה שאנחנו עושים. לפעמים נהיה מרוצים. לפעמים נהיה לא מרוצים. נהיה במחשבות על מישהו, על משהו. זה לא משנה. אנחנו בכל מקרה נמשיך לעבוד.

וזה עושה את זה מאוד פשוט. וזה עושה את זה מאוד יעיל. וזה עובד בשביל הרבה אנשים. מה התפקיד שלנו? התפקיד שלנו הוא להמשיך לעבוד עד שאנחנו ממלאים את הדף, עד שמסתיימת מסגרת הזמן שנקבעה לציור הזה.

ציור אינטואיטיבי, כמו שאמרתי, הוא פלטפורמה להביא את הרגשות שלי החוצה, כולל דברים שאני לא מודע להם. ככל שמתקדמים יותר בציור אינטואיטיבי, אנחנו נכנסים יותר אל המעמקים של הלא מודע. והלא מודע, מטבעו, הוא מקום לא מובן. והוא צריך להישאר לא מובן.

ההבדל היחיד הוא שקודם היינו במצב שבו הלא מודע פחות בא לידי ביטוי בצורה יצירתית, פחות משתחרר, ועכשיו, דרך ציור אינטואיטיבי, הוא יותר משתחרר. ואז אנחנו מתקדמים לצורת חיים יותר חופשית. יש לנו, לאחר תרגול מספיק, את הכלי הזה שמנקז את העומסים הרגשיים שאנחנו צוברים במהלך היום, במהלך החודשים, במהלך השנים.

אפילו כל מיני טראומות קטנות, ולאט לאט גם גדולות יותר, משתחררות ומתפרקות דרך ציור אינטואיטיבי, בהתאם למוכנות של הנפש לשחרר את אותה טראומה.

ציור אינטואיטיבי הוא למעשה דרך שעושה טרנספורמציה של הרגשות. אני אתעכב על זה יותר בהמשך. טרנספורמציה של הרגשות פירושה שיש לי רגשות, כמו כעס, עצב, געגועים, אהבה, שנאה, פחד, וכל אלה עוברים עיבוד מחודש ואוטומטי, בלי שנהיה מודעים לכך, דרך התהליך היצירתי הספונטני והופכים ליצירה.

מהבחינה הזאת הם הופכים לפחות נטל עלינו. וזה שינוי משמעותי מאד. את כל הרגשות האלה אנחנו מעבירים אל הדף, ובכך לא רק שאנחנו משתחררים, אנחנו גם עושים להם עיבוד מחודש ומרגישים שאנחנו יותר בשליטה על הרגשות שלנו.

אז זהו מידע ראשוני ומספיק, לעת עתה, לגבי מה הוא ציור אינטואיטיבי. ואם לא הבנתם כלום, אדרבא… בציור אינטואיטיבי לא צריך להבין. לציור אינטואיטיבי נכנסים כמו למשחק, ומשחקים אותו. ציור אינטואיטיבי, בראש ובראשונה, הוא משחק.

אז בואו נשחק, מוכנים להתלכלך?

שיעור 1: הנחיות ציור אינטואיטיבי

ציוד:

1. לכל 12 שיעורי החלק הראשון: סט צבעי פסטל יבש SOFT PASTELS 24 גוונים. רצוי של חברת "קוהינור". לשים לב שזה לא "פנדה" (פסטל שומני, OIL PASTEL) שזה חומר שנפגוש בחלק השני של התהליך.
2. לכל 12 שיעורי החלק הראשון: בריסטול שחור, חלק. כעת נעבוד עם שמינית גיליון (25*35 ס"מ).

קחו שלושה דפי שמינית גיליון. על כל אחד מהם תציירו למשך עשר דקות בדיוק תוך שימוש בארבעה צבעים. בכל ציור ארבעה צבעים אחרים. חשוב מאד: עליכם למלא את הדף באופן מלא, דחוס, כך שלחלוטין אי אפשר לזהות את הצבע של הבריסטול השחור.

שימו לב: לא למלא את הדף על ידי "מריחה" אלא על ידי עבודה עם כוח אינטנסיבי. אחרי שתמלאו ממש טוב, תוכלו גם "למרוח". זה מאד חשוב.

• כל ציור ייראה אחרת מהאחרים.
• כל ציור עם ארבעה צבעים אחרים.
• וכל דף יהיה מלא לחלוטין בצבע.

שימו ברקע מוסיקה שאתם אוהבים. ציירו תמיד עם מוסיקה ברקע. לא מוסיקה קלאסית. מוסיקה של שירים, אפילו קצבית. מלאו את הדפים טוב טוב טוב. דחוס דחוס. תהיו אובססיביים בלמלא דחוס דחוס את הדף.

סיימתם אחד? שימו בצד. התחילו את הבא. מלאו טוב טוב טוב, יחד עם המוסיקה. שימו בצד. אחר כך את השלישי. למלא אותו באופן מוחלט. .

שלושה ציורים. שמונה עד עשר דקות כל אחד. מלא מלא מלא בצבע. עם מוסיקה ברקע. ו…נכנסתם לציור האינטואיטיבי.

מזל טוב!

ההנחיות היותר מתקדמות יגיעו בשיעור הבא.

תודה רבה.

כל הכבוד וברוכים הבאים.

 

פרק 2: טרנספורמציה רגשית

מוכנים לצעד הבא? רעבים לצעד השני? להמשך העבודה? לצלילה למרחב היצירה האינטואיטיבית שלכם?

אני קודם כל רוצה לציין משהו מאוד משמעותי, מאוד עקרוני. משהו שבעצם הניע אותי לפני קרוב לשלושים שנה לפתח את הציור האינטואיטיבי, לגלות אותו, להמציא אותו, להוביל אותו ואחר כך גם להנחות אותו לאלפי אנשים. משהו מאוד משמעותי:

בכל אדם יש יצירתיות.

אנחנו נדבר על זה עוד הרבה פעמים. יהיו גם שיעורים שיהיו יותר מוקדשים לנושא הזה. אני עושה את העבודה הזאת מכיוון שאני יודע שכל אדם נולד יצירתי. אני יודע את זה. אין לי ספק בזה. זה לא שאני מאמין בזה. אני יודע את זה. בשבילי זה חד משמעי.

כל אדם שמגיע לציור אינטואיטיבי מגלה את היצירתיות השופעת, החמודה, הגאונית, המרפאה והמיוחדת שלו. כדי שזה יקרה אמורים להתרחש כמה תנאים. כמה תנאים שמייצרים את המרחב המיוחד והנכון שבו יצירתיות טבעית תוכל להתבטא.

הבעיה היא שאנחנו גדלים בדרך כלל בתוך מושגים אחרים. מושגים שלא מטפחים את היצירתיות הטבעית, אלא אפילו מדכאים אותה, מסרסים אותה, מעוותים אותה וגורמים לאדם לחשוב שהוא לא יצירתי. שרק מעט אנשים מסוגלים ליצור. שרק מעט אנשים מוכשרים. ורק הם, האמנים המוזרים האלה, יכולים לצייר.

אנחנו מתוכנתים לחשוב מה יפה ומה לא יפה. מה ראוי ומה לא ראוי. מה אפשר לשתף ולהציג ומה לא. כל אלה הם דברים שבעצם גורמים לנו להתרחק מהיצירתיות הטבעית שאנחנו נולדים איתה, ושרואים אותה היטב אצל ילדים.

ציור אינטואיטיבי הוא כלי שמחזיר אותנו הביתה, אל היצירתיות הטבעית שלנו. ואני מזמין אתכם לקחת אותה בשתי ידיים. ממש ככה, בשתי ידיים, כי עובדים ביד ימין וביד שמאל, ולהתמסר לזה.

לא רק בשביל לגלות את הציור הטבעי שלכם, אלא בכלל להיפתח ליצירתיות. יצירתיות ספונטנית. יצירתיות אינטואיטיבית. יצירתיות שלא צריכה תוכנית. יצירתיות שהיא כבר קיימת. יש לה שפה ומושגים משלה. היא מבעבעת מבפנים.

היא רק אומרת: "תוציאו אותי. תוציאו אותי. תנו לי מקום. תנו לי מרחב. תנו לי אפשרות. תנו לי לגיטימציה. אל תעבירו עליי ביקורת מוגזמת. אל תשפטו אותי. תנו לי לזרום. תנו לי לנוע מבפנים החוצה."

ותראו אילו מתנות רגשיות נהדרות החיים שלכם יקבלו בעקבות זאת.

ואני יכול לספר לך, כעת, אחרי כמות גדולה של אנשים שליוויתי לשינוי דרמטי בחייהם, שיש הרבה אנשים שמחלקים את החיים שלהם ל-לפני הציור האינטואיטיבי ולאחרי זה. אני לא אומר את זה בשביל לפאר את עצמי. אני אומר את זה בשביל, אם כבר, לפאר את הדרך. את הדרך הזאת של להכניס יצירה אינטואיטיבית לחיים בלי שנצטרך לשנות את כל החיים האחרים בו זמנית.

עשר דקות ביום. עשרים דקות ביום. חצי שעה ביום. וזהו. זה עדיף מהרבה בזבוזי זמן אחרים שאנחנו עושים, שלא תורמים לנו שום דבר.

אז בואו נמשיך.

ביקשתי מכם לצייר שלושה ציורים בשיעור הקודם. אמרתי לכם שכל ציור יהיה שמונה עד עשר דקות. כרגע אנחנו עובדים רק עם פסטלים יבשים על בריסטול. כל ציור יש למלא טוב טוב טוב את הדף, אחרת לא תחוו את כל מה שמובטח כאן. וגם אחרי שמילאתם, את הדף, אם נותר עוד זמן במסגרת ה8-10 דקות, להמשיך למלא לפחות עד שיעברו שמונה דקות לפחות. לשחק. להוסיף צבעים. להוסיף ולהוסיף. לשחק. ושיהיה מוסיקה ברקע.

הפעם אני רוצה לדבר על טרנספורמציה רגשית. זה נושא מאוד משמעותי, ובעצם אחת הסיבות לכך שדבר כמו ציור אינטואיטיבי מתקיים בכלל. ציור אינטואיטיבי הוא כלי לטרנספורמציה רגשית.

המושג הזה, טרנספורמציה רגשית, הוא מושג גדול מאוד. אפשר לקיים עליו כמה קורסים שלמים רק בנושא הזה. אני לא אעשה את זה כרגע. אני רק אקדיש לו את השיעור הזה, ומדי פעם אזכיר אותו בהמשך. זה נושא שחשוב לצרוב בתודעה.

טרנספורמציה רגשית.

כל עוד אין לנו בידיים כלים לטרנספורמציה רגשית, אנחנו נמצאים במקום הרבה יותר נמוך, הרבה יותר מתוסכל והרבה יותר תקוע, מאשר כאשר יש לנו את ההבנה שטרנספורמציה רגשית היא דבר אפשרי. היא דבר קיים.

מה זה טרנספורמציה רגשית?

זה אומר שאני לוקח את המטען הרגשי, ולא משנה מהו, ועושה לו טרנספורמציה. הופך אותו למשהו אחר. טוב יותר. מיטיב יותר. נעים יותר.

זה אומר שאני משתמש באנרגיה של הרגשות בתוך תנועה יצירתית חופשית.

לרגשות יש אנרגיה. אם זה עצב גדול, זה מכביד. אם זה כעס, אנחנו מתמלאים אנרגיה. אם זה צחוק, אנחנו נפתחים, אנחנו מתרחבים מהומור. אם זה געגוע, בא לנו לעשות משהו. בכל רגש יש אנרגיה. תבדקו ותראו. כל רגש הוא אנרגיה משמעותית.

ומה שאנחנו עושים בטרנספורמציה רגשית הוא לקחת את האנרגיה שנמצאת בתוך הרגשות. ובמקום לחשוב עליהם יותר מדי, במקום לדבר עליהם יותר מדי, ובמקום שהם יהיו כלואים בתוך הגוף, ובמקום שלא נדע מה לעשות איתם, אנחנו לוקחים את האנרגיה הביתה. למקום הנכון שלה. לביטוי יצירתי, או לביטוי שמשנה את החיים.

ואחד השינויים הגדולים שציור אינטואיטיבי מביא לנו, ולא רק דרך ציור אלא בכלל, הוא ההבנה שאם אני מרגיש, סימן שהנפש שלי מבקשת ממני לעשות עבודה. עם האנרגיה של הרגשות שלי. וזו לא עבודה שהשכל שלי יודע מהי.

אבל הרגשות שלי יודעים. הרגשות שלנו רוצים לדחוף אותנו לעבודה, והעבודה הזאת כוללת אלמנט של שינוי או יצירה. זוהי טרנספורמציה רגשית.

זה מקסים, זו ממש חוויה של קסם, המעבר מהמקום התקוע לזורם, המבולבל אל הבהיר, המסובך אל האפשרי. רוב האנשים בכלל לא יודעים את זה. הם גם לא יודעים כיצד לגשר בין רגשות לבין פעולה יצירתית, או פעולה שמחוללת שינוי. הם לא יודעים שטרנספורמציה רגשית היא אפשרות קיימת, לכל אדם.

וכרגע אנחנו לא צריכים לדעת כיצד זה עובד, בדיוק. כרגע אנחנו מתאמנים על הקונספציה הזאת:

אני מרגיש ואני יוצר עם זה. אני מרגיש, אני יוצר.

אני לא מנסה לתווך. אני לא מנסה לשאול את עצמי: טוב, איך יוצרים עם כעס? איך מציירים כעס?

לא. אנחנו לא מתכננים את הטרנספורמציה. אני מרגיש כעס, אני לוקח צבעים, ואני עובד. מיד. בלי לחשוב, בלי לחשב. אני ממלא את הדף. מה שיהיה, יהיה.

אני שם מוסיקה ברקע. אני לוקח את הצבעים. אני מפנה לעצמי את עשר הדקות האלה, ואני הולך לעבוד. אני לא חושב יותר מדי על הרגשות שלי. אני לא מנתח אותם. אני לא מנסה לברוח מהם. אני נותן להם להיות, ויחד עם האנרגיה שלהם, בום, הולך ומצייר.

ילדים יודעים את זה, אגב, באופן אינטואיטיבי. באופן הזה עצב מתרכך. כעס הופך לתנועה, לפעמים אפילו לשמחה. תסכול הופך לתנועה יצירתית. העומס של הרגשות מופחת.

זה לא אומר שלא נצטרך להתמודד עם עניינים בחיינו, יותר. זה לא אומר שהכאב של הגעגועים או של העצב לגמרי יחלוף. זה לא אומר שאי אפשר או לא צריך לטפל במה שמכעיס. ממש לא.

אבל זה כן אומר שהעומס מופחת. זה אומר שזה קצת פחות. עשרה אחוז פחות. עשרים אחוז פחות. ולפעמים זה כל מה שנחוץ לנו כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם אותה דרמה רגשית שאנחנו חווים.

ואם אין לנו את זה, אנחנו מדחיקים. אנחנו מכחישים. אנחנו מתחמקים. אנחנו מעמידים פנים. אנחנו מחזיקים את זה בפנים עד שאנחנו בסוף מתפוצצים, מתפרקים או עוזבים. אנחנו משלמים מחיר על כך שאנחנו לא עושים טרנספורמציה רגשית.

בשביל זה אנחנו נעזרים בציורים אינטואיטיביים.

שיעור 2: הנחיות ציור אינטואיטיבי

שלושת הציורים הבאים שלכם עדיין בגודל של שמינית גיליון. לכל אחד 8-10 דקות, לא פחות ולא יותר. מוסיקה ברקע, תמיד. למרוח היטב, חזק, אינטנסיבי, דחוס מאד מאד, לא להתפשר על זה. הרגשות אוהבים לזרום דרך מריחה לא מהססת.

הציור הראשון יהיה "התפוצצות מאוד רועשת", בארבעה צבעים שכוללים צהוב ושחור.

הציור השני יהיה ציור שעשוי רק מצורות גיאומטריות: עיגולים, משולשים, מלבנים, מרובעים, לא משנה. למלא כל צורה בצבעים. כל הציור בשישה צבעים. וכמובן למלא את כל הדף בכל מקרה.

הציור השלישי חופשי, אבל מתחילים אותו בהתפרצות חזקה, ומסיימים אותו בעדינות, בהתמסרות. שימו מוסיקה קצת יותר רגועה ויותר נינוחה.

אלה שלושת הציורים.

כל ציור הוא דף מלא לגמרי בצבעים. לא למהר לעבור לציור הבא. 8-10 דקות בדיוק, בכל מקרה. ואז לעבור לציור הבא.

צרו לעצמכם מרחב לתרגול בלי הפרעות. אם הילדים רוצים לצייר יחד אתכם, מצוין, שיצטרפו. אבל אתם תעשו את העבודה שלכם..

ונמשיך הלאה בשיעור הבא, להפתעות הבאות ולנושאים הבאים שהציור האינטואיטיבי והנפש שנענית לו, מכינים לנו.

תודה שאתם פה.

וכל הכבוד!

 

פרק 3: כל אחד יצירתי

ברוכים השבים, אל השיעור השלישי בציור אינטואיטיבי מהבית.

ההווה שלי היום, בשעת יצירת הקורס הזה, איכשהו קשור להווה שלך, שלך בעתיד, שלי מפה כמובן, אבל כשאנחנו נפגשים כרגע, כשאת שומעת אותי, כשאתה מסתכל עליי, זה קורה בהווה של עכשיו.

ברגע זה אנחנו "נפגשים" למרות שלפי תפיסת הזמן המקובלת ספר זה נוצר "בעבר" ואתם קוראים בו, כעת. אבל מרחב הציור האינטואיטיבי אינו מתקיים בדיוק בזמן "רגיל" ולא לחינם תחושו, ככל שתתרגלו, ש"תחושת הזמן נעלמה לכם…"

וחשוב להגיד את זה, מכיוון שאחד הדברים החשובים ביותר בהתפתחות האדם הוא שיפור החוויה של האדם את ההווה. כל החיים קורים רק עכשיו. אנחנו יכולים לתכנן, וזה טוב שבהווה שלנו נבנה את העתיד, וזה טוב שבהווה שלנו נעשה עבודה גם עם העבר, אבל הכל קורה בהווה.

למה זה חשוב לנו פה? מכיוון שאחד האמצעים הקריטיים לחיבור טוב יותר אל כוחו של ההווה זו יצירה אינטואיטיבית. יצירה שמאפשרת לכוח היצירתי לפעול כאן ועכשיו ומיד. יצירה שלוקחת את החומרים ואת המשאבים שיש לאדם, אפילו אלה שהוא לא מודע להם, ואומרת לו: "הנה, אתה פה עכשיו. אין לאן לברוח".

כל סוג של ביקורת על היצירה זו בריחה. זה ניסיון לצאת החוצה מההווה. כל פעם שאנחנו מצליחים להיחלץ מהביקורת, לזרום, להוסיף, לשחק, אז אנחנו יותר נמצאים בהווה. וזה מה שהציור האינטואיטיבי מוליך את האדם אליו, להיות יותר בהווה, ולהיות בהווה ממקום יצירתי, לא ממקום פוחד או מתחמק. וזוהי גדולתה של השיטה הזאת.

אז עברנו שני שיעורים. אנחנו עדיין מציירים על שמינית גיליון, ואנחנו נמשיך גם בשיעור הזה וגם בשיעור הבא לצייר על שמינית גיליון, ובשיעור החמישי נקפוץ קפיצה כפולה משמינית גיליון לרבע גיליון. התהליך ההדרגתי הזה טוב לנו.

אני רוצה להזכיר, שכשמציירים שמים מוסיקה ברקע. רצוי שירים, פחות מוסיקה קלאסית. שיהיו בזה מילים, אפילו דברים קצת מוכרים, קצביים, כאלה שנותנים חיים. החל מהשיעור הזה, כל ציור הוא בין 8-12 דקות.

אם אתם איטיים, ושמונה עד שתים עשרה דקות זה מעט מדי בשבילכם, סימן שעליכם טיפה למהר. ואם אתם מהירים, ואתם משלימים ציור תוך שלוש או ארבע דקות, סימן שאתם אלה שצריכים ללמוד גם להתעכב ולשהות יותר. אז כולנו נצייר בין 8-12 דקות כל ציור, ויש לזה תועלת בשביל כולנו.

אתמקד בשיעור הזה על כך שכל אדם הוא יצירתי. דיברתי על זה קצת בשיעור הקודם, ועכשיו ארחיב. ואני רוצה להסתכל על זה קודם כל מהמקום של הדימוי העצמי, דרך כמה שאלות:

• עד כמה אני תופס את עצמי כיצירתי?
• איזה מסרים קיבלתי פעם לגבי היצירתיות שלי?
• איזה מסרים אני מקבל עכשיו לגביה?
• מה זאת בשבילי יצירתיות?
• האם אני יצירתי?
• עד כמה אני יצירתי?
• האם כשאני מתמודד עם בעיות אני מצליח להביא את היצירתיות שלי?
• באילו מקומות אני יצירתי? בעבודה שלי? במערכות יחסים? בהורות שלי?
• איפה אני חושב שאני יצירתי? ובכלל, מה זאת יצירתיות? האם באמת כל אדם יצירתי?

אז אני מעלה כאן שאלות. שאלות שראוי שתישאלנה. וטוב לשאול שאלות. אגב, דרך מצוינת להפעיל את היצירתיות היא באמצעות הרבה שאלות, ולהשאיר אותן פתוחות.

שאלות פתוחות פונות יותר אל מוח ימין שלנו. שאלות שמבקשות תשובה מיידית מבקשות מהשכל למצוא משהו, איזשהו ניסוח, ואז זה הולך למוח שמאל. מוח שמאל הוא המוח הלא יצירתי שלנו. מוח ימין הוא המוח היצירתי שלנו, והוא דווקא מופעל יותר משאלות שאנחנו רק שואלים אל האוויר ומרשים להן להישאר שם.

מה זאת יצירתיות? אולי אני ארגיש את זה לפני שאני עונה על זה. אולי אני אחוש את זה. אולי יצירתיות היא איזושהי תחושה של זרימה. וכדי לתפוס מהי יצירתיות אני צריך לחוש את זה. בדיוק כמו שדברים שאני חש בזמן תנועת היצירה והמוסיקה ברקע, אני לא צריך להסביר אותם. משהו שם זורם. משהו שם זז.

האם כל אדם מסוגל לנוע? כל אדם מסוגל לנוע. האם כל אדם מסוגל לזרום? כל אדם מסוגל לזרום. יצירתיות היא זרימה, וברור לנו שבכל אדם יש רמה כזו או אחרת של זרימה. וכן, כמעט בכל אדם, אולי בכל אדם, יש גם מידה כזו או אחרת של תקיעות. היצירתיות נמצאת שם, בתוך התקיעות. משהו היה רוצה לצאת החוצה, להתבטא, לספר את הסיפור שלו, והוא לא יוצא. יש תקיעות. אבל זה לא אומר שאין זרימה פוטנציאלית.

דבר נוסף שאני רוצה להעלות בהקשר של יצירתיות הוא הקשר בין יצירה לרגש. לפי הדרך הפסיכו-קריאטיבית, יצירה אינטואיטיבית היא בעצם דרך לבטא את הרגשות שלנו בשפה שהיא יותר השפה הראשונית של רגשות: שפה של תנועה. שפה של צבעים. שפה של צורות משתנות. לא שפה שצריכה להיות הגיונית, לא שפה שצריכה להיענות למסגרות, לא שפה שצריכה תכנון, הסברים או תירוצים.

הרגשות שלנו הם לא רק דבר שאנחנו צריכים לשתף או לדבר עליו. לרגשות שלנו יש תנועה פנימית. יצירתיות היא אפיק יעיל במיוחד לספר את הרגשות שלנו. לכל אחד יש רגשות. האם כל אחד מבטא את הרגשות שלו בצורה יצירתית? לא. רוב האנשים לא. ולא מכיוון שהם לא יכולים, אלא מכיוון שהם לא נחשפו לזה. מכיוון שהם לא התאמנו בזה. מכיוון שהגדירו להם בנפרד רגשות ויצירה. וגם אמרו להם שיצירה שייכת רק למי ש"מוכשר". ואז סגרו את הקשר הכל כך חשוב והכל כך מרפא בין רגשות ויצירה.

וזה אחד הדברים המשמעותיים שציור אינטואיטיבי עושה. הוא מחדש את הקשר בין רגשות ויצירה. וכדי שזה יקרה אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו: מה אני מרגיש עכשיו? איך אני מצייר את זה? זאת עבודת מוח שמאל. לא. אני עובד את עבודת הציור האינטואיטיבי, וכשבא לי צבע אני לוקח אותו ואני עובד איתו, וזה כבר מזרים רגשות, לרוב מבלי שנשים לב כשזה בדיוק קורה.

אנחנו משתדלים לעקוב אחרי התשוקה תוך כדי התנועה היצירתית:

בא לי להרוס. בא לי לבנות. בא לי להוסיף. בא לי לעבוד בעיניים עצומות. בא לי לעבוד ביד שמאל. בא לי לעבוד בשתי ידיים. בא לי לצעוק. בא לי לשיר תוך כדי יצירה. אני לא צריך להסביר את זה. אני לא צריך להגדיר את זה. אני לא צריך להבין את זה. אני לא צריך לנסות לברר עם עצמי כיצד לבטא רגש מסוים. זה קורה מעצמו תוך כדי התנועה, הזרימה והשינויים בציור האינטואיטיבי.

אולי הכעס עולה בי כדחף. אולי אני רוצה שחור עכשיו. אני רוצה צהוב עכשיו. אני רוצה אדום עכשיו. אני לוקח ועובד. אני לא מסביר. אני לא עוצר. אני לא מתכנן. אני זורם עם התנועה.

יצירה היא ביטוי של רגשות. מבחינתי, יצירה שעושה הפרדה מרגשות (ושם באמת נמצאים כל המומחים, אלה שמסוגלים לעשות משהו מאוד מאוד מדויק וכאילו דומה למציאות), מבחינתי זו יצירה פחות משמעותית, ובאמת שייכת רק למעטים. אבל זה לא מה שמעניין אותנו כאן. אותי הרבה יותר מעניינת היצירה שיש בכל אדם, ללא קשר לכישורים מולדים כאלה או אחרים. הזרימה הטבעית. הכמיהה של רגשות לבוא לידי ביטוי.

בכל אדם יש זרימה כזו או אחרת. כל אדם יכול לנוע. השאלה היא האם הוא מניע את זה יותר. האם הוא רוקד עם זה. האם הוא משחק עם זה. או האם הוא תקוע. האם הוא הולך ומתאמן, לוקח לעצמו שיטה כמו ציור אינטואיטיבי, או כתיבה אינטואיטיבית, או ריקוד אינטואיטיבי, ומתאמן ומגלה את התנועה שלו. האם הוא נותן לרגשות שלו במה יצירתית.

אלה שאלות של בחירה. של החלטה. של נסיבות. של הזדמנויות. אבל אתם פה. אנחנו פה. אז כבר בחרתם בדרך הזו, אז המשיכו בה. בכל אחד יש יצירתיות. נסו להרגיש את זה. נסו לראות שבכל אדם שאתם רואים יש יצירתיות. אני רואה יצירתיות פוטנציאלית בכל אדם.

שיעור 3: הנחיות ציור אינטואיטיבי

ההנחיות שלכם לשלושת הציורים הבאים, ואני מזכיר, זה עדיין שמינית גיליון. 8-12 דקות לכל ציור. מלא מלא בצבע.

הציור הראשון יהיה בשחור ולבן בלבד. ציירו חצי ציור עם המון כעס. הוציאו את כל האנרגיה, את החימה שבכם, את התסכולים. ובצד השני, ציירו עדינות, תמימות, זרימה עדינה, מתוקה וענוגה.

הציור השני חופשי, אבל אני התחילו אותו בעיניים עצומות. לצייר בכוח בעיניים עצומות, ביד ימין, ואז להחליף ליד שמאל, ואחר כך יד ימין, ואחר כך יד שמאל, ואחר כך שתי הידיים ביחד. אחר כך לפקוח את העיניים, לראות מה יצא, ומתוך זה לבנות משהו שמתחבר איך שבא לכם, איך שיוצא לכם.

הציור השלישי, כאן נעשה משהו שמשלב מוח ימין ומוח שמאל. מסיבה מטורפת של צורות גיאומטריות. כלומר, צורות גיאומטריות, אבל כאלה שנעות בחלל, שמשחקות אחת עם השנייה, שקופצות אחת על השנייה, שפולשות אחת לשנייה, ובעשרה צבעים.

כל ציור שמונה עד שתים עשרה דקות. לא פחות ולא יותר. התמודדו עם המהירות שלכם, או עם האיטיות שלכם. כל אחד והאתגרים שלו.

פרגנו לעצמכם על כל יצירה. שמרו את הציורים שלכם בינתיים, ואם לא שמרתם עד עכשיו, לא נורא. תשמרו מעכשיו. אל תראו לאחרים (אפשר להראות בקבוצת תרגול של העולם הפסיכו-קריאטיבי).

חייכו לעצמכם במראה אחרי שסיימתם. אולי גם הפנים שלכם התלכלכו, וזה בכלל טוב.

ותפגשו אותי בשיעור הבא.

 

פרק 4: ללכת אל הלא נודע

ברוכים הבאים לשיעור הרביעי במסע הזה.

החלק הזה במסע, של פסטלים יבשים, עשוי לחלוף “מהר” מבחינת החוויה, וזה מצוין. אתם יכולים לעשות אותו עוד פעם ועוד פעם, לפני שתעברו לשלב הבא, אם תרצו. זה המסע שלכם. וזה בסדר לעשות את החלק הזה כמה פעמים, אם רוצים בכך. אתם תראו שבכל פעם דברים יצאו אחרת, ומפעם לפעם אתם תרגישו משוחררים יותר. אפשר לחזור על החלק הזה כמה וכמה פעמים, לעשות אותו שוב יחד עם חבר או חברה.

ציור אינטואיטיבי מביא אתכם כל פעם למקומות אחרים, מכיוון שציור אינטואיטיבי עובד על מוח ימין. ומוח ימין הוא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, הבלתי מוגבלות. זאת ארץ הדמיון. זאת ארץ היצירתיות.

יצירתיות, בטבע האותנטי שלה, היא מקום שכל הזמן יכול למצוא דברים חדשים. את אותה הנחיה אנחנו יכולים לעשות במיליון צורות. זה מה שיפה ביצירתיות. זה מה שיפה בציור אינטואיטיבי.

אם תיקחו עשרה אנשים, תיתנו להם את אותה הנחיה, תראו עשר גרסאות שונות של אותו הדבר. ככה זה כשעובדים במרחבי מוח ימין. וחלק מהעונג של התהליך הזה נובע מזה שאנחנו סוף סוף עובדים יותר עם מוח ימין, בניגוד למאמצים שאנחנו מקדישים בחיים הרגילים לעודף תשומת לב למוח שמאל, המוח המחושב, המתוכנן, הביקורתי, עם מעט מקום למוח ימין היצירתי, האינטואיטיבי, המרגיש.

זו, אגב, צורת חיים מעייפת ושוחקת וזה אחד הדברים שמשתנים ככל שמכניסים ציור אינטואיטיבי או פרקטיקה דומה, לחיי היום-יום.

בציור אינטואיטיבי אנחנו משנים את המאזן. זאת אחת הסיבות שציור אינטואיטיבי כל כך מרפא, ושאנשים אוהבים להיות בו. אולי זו אפילו הסיבה הלא מודעת לכך שאתה או את הגעתם לכאן, מתחברים וממשיכים.

השיעור הרביעי סוגר את הפאזה הראשונה בדרך הזו, שבה אנחנו מציירים בשמינית גיליון. לגודל הציור יש סוג של סמליות על ההתפתחות. אנחנו מסיימים עכשיו את הפאזה הזו, ובשיעור הבא אנחנו נגדל. אנחנו נקפוץ לגודל כפול מזה של עכשיו, וזה גם מסמל התפתחות בתהליך, יכולת להתרחב ולגדול.

הנושא של השיעור הזה מרתק, או מבלבל, ובהקשרים מסוימים אפילו מפחיד ומאיים, אבל מאוד משמעותי במרחב שבו אנחנו נמצאים, במרחב של היצירה האינטואיטיבית: ללכת אל הלא נודע.

ה"לא נודע", כסוג של "מקום" אליו אנחנו נעים בציור אינטואיטיבי (כי אנחנו באמת לא יודעים לאן אנחנו נגיע מלבד שהדף יהיה מלא בצבעים…) מתקשר גם עם חווית אי ודאות.

וזה מה שיפה בציור אינטואיטיבי. ציור אינטואיטיבי הוא כמו טיול שאנחנו בערך יודעים איך הוא מתחיל. אנחנו יודעים קצת איך הוא מסתיים, מבחינה זאת שזה יהיה, כאמור, דף מלא בצבע, ומסגרת הזמן ידועה לנו פחות או יותר.

אנחנו זקוקים למסגרת הזאת בכלל. לחוקים של כמות הציורים, משך הזמן לכל ציור פחות או יותר, ואופי המילוי. אלה החוקים. אלה המסגרות. אבל בתוכן אנחנו הולכים אל הלא נודע.

וגם אם יש הנחיה שאני נותן, אנחנו שומרים על ראש פתוח, שזה יגיע למקומות שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין אפילו תוך כדי העבודה.

וזה אומר, למשל, שאם אנחנו מרגישים תוך ארבע, חמש או שש דקות שפחות או יותר סיימנו, סגרנו את העניין, אבל יש לנו עוד זמן, ואנחנו יודעים שכלל המשחק כאן הוא גם לעבוד לפי הזמן, אז אנחנו נמשיך. למרות שנדמה לנו ש"כבר סיימנו ומיצינו".

ואנחנו לא נמשיך בזהירות כדי לשמר את אותו ציור שעשינו תוך ארבע או חמש דקות ורק נחכה שהזמן יעבור. לא. אנחנו נמשיך לנוע. ונשנה. ונוסיף. ונעלה על מה שעשינו, גם אם זה יתרחק מההנחיה הראשונית, וגם אם זה לכאורה עלול "לקלקל" את מה שהשגנו באותו ציור באותו הזמן.

אנחנו הולכים אל הלא נודע. זו הדרך. זהו "לב המשימה". ובאופן מאוד מרגש, מפתיע ומפליא, בתוך הלא נודע הזה, כשהוא מתקיים בתוך יצירה אינטואיטיבית, אנחנו מרגישים מאוד נוח. אנחנו לא מרגישים את הקושי של אי הוודאות. ואם כבר, יש שם אי ודאות חיובית, נעימה.

איזה כיף. איזה כיף שאני יכול להסתובב על הדף וללכת בו לכל מקום, עם כל צבע שאני רוצה. הכל אפשרי לי. אי הוודאות הזאת פירושה שאני לא משועבד לתוכנית מסוימת, ואני יכול לתת ליצירתיות שלי, לתשוקה שלי, להוליך אותי לאן שבא לה. לשנות, ולשנות, ולשנות. זו היא אי ודאות שכאשר לומדים לשחק איתה היא מצמצמת מאד את השפעת הביקורת העצמית המוגזמת שלנו.

ציור אינטואיטיבי, כפי שאנחנו לומדים ומתרגלים כאן, מייצר בשבילנו אי ודאות מסוג חיובי. אי ודאות שהיא בעצם חופש. ואת זה משיגים כשאנחנו פועלים בתוך פלטפורמה, מרחב, שדה, שבו אנחנו יוצרים באופן אינטואיטיבי. וזה אומר שכל עוד אנחנו נמלא את הדף, ונעבוד לפי הזמן, לפי כמות הציורים, וננסה ללכת לפי ההנחיה ככל שאנחנו יכולים, זה מעולה. זה מושלם.

ככל שאנחנו נעבוד יותר, תהיה עלינו פחות ביקורת. האם זה יפה, לא יפה, מתאים, לא מתאים, זה לא משנה. ההצלחה היא עצם ההצלחה בכך שמילאנו את הדף ועבדנו לפי מסגרת הזמן. ויותר מזה, ההצלחה האמיתית היא בכלל סיפור רגשי. לא כמה מחיאות כפיים קיבלתי על הציור, והאם התקבלתי לאיזו גלריה או תליתי אותו על הקיר.

זה נחמד שתולים חלק מהציורים על הקיר מתי שהוא. אבל ההישג היותר משמעותי הוא ההישג של הריפוי. ההישג של המקום שבו רגשות יכולים להתבטא באופן חופשי, זורם, ללא מגבלה, ללא צנזורה, ללא שיפוטיות. בלי שצריך להסביר אותם. בלי שצריך לתרץ אותם. הם מקבלים במה רחבה. הם מקבלים אפשרות לבוא איך שהם רוצים. ולזה יש ערך מאוד גדול.

ויש לנו מעט מאוד מקומות כאלה בחיים, שבהם אנחנו גם יכולים לבטא את מה שאנחנו מרגישים, וגם לא צריכים להסביר אותו, ואפילו לא צריכים להבין אותו. זה קורה מעצמו. מוח ימין בפעולה.

מוח שמאל אולי ירצה לתת הגדרות ומושגים. איך זה יעבוד? האם אני מתפתח? למה לי לעשות את זה? שמישהו יסביר לי. שמישהו יגדיר לי. שמישהו יפרש לי.

אך מוח ימין עובד אחרת. במוח ימין יש שפה אחרת. שפה שקטה. אינטואיטיבית. את השפה הזאת אנחנו מרגישים תוך כדי עבודה. את השפה הזו אנחנו לומדים כעת "לדבר".

והמקום הזה, שבו מוח ימין עובד, מבחינת ההיגיון שלנו והחוויה שלנו, הוא מקום שהולך אל הלא נודע. אנחנו יודעים טוב מאוד שיש כל מיני סיפורי פנטזיה מרתקים ומגרים, שבהם הגיבורים הולכים אל הלא נודע. שם אין לנו בעיה עם זה. שם זה לא מטריד. שם זה לא מפחיד. שם זו לא אי ודאות.

אבל אם יגידו לכם: מחר יש טיול, ולא נספר לכם לאן הולכים, לא נספר לכם איפה נאכל, ולא יודעים כלום, ופשוט הולכים לטיול, אני לא בטוח שזה יישמע כזה מלהיב. לא בטוח שלא יהיו שם חששות.

אבל בתוך הציור, כשאנחנו עובדים נכון, יש לנו לגיטימציה ואפשרות ללכת למרחבי הדמיון, ללכת אל הלא נודע, ושם לגלות כמה זה טוב, ונעים, ובטוח וחופשי להיות בלא נודע. וזה אחד הדברים המקסימים שציור אינטואיטיבי מעניק.

שיעור 4: הנחיות ציור אינטואיטיבי

יש לנו שלושה ציורים. כל ציור שמונה עד שתים עשרה דקות. תנסו כבר לדחוף לכיוון ה-שתים עשרה דקות. אנחנו כבר בשיעור הרביעי. אנחנו כבר "ילדים גדולים".

הציור הראשון יהיה באדום, לבן ושחור בלבד. ואנחנו נלך איתו לפי הנושא של השיעור: "ללכת אל הלא נודע". זאת ההנחיה של הציור. אל תחשבו על זה הרבה. אל תתכננו את זה הרבה. שימו מוסיקה, לכו אל הלא נודע עם הצבעים, ותנו ליד לעבוד חופשי. לא לנסות להתאים בכוח את ההנחיה. שמעתם את ההנחיה? מצוין. כעת תנו ליד לעבוד. היא יודעת את דרכה.

הציור השני שאני רוצה שתציירו כאילו שייך למקום אחר, אבל מאחורי הקלעים הוא שייך לאותו מקום. בעשרה צבעים, אני רוצה שתציירו כאילו אתם "ילדים קטנים". כלומר, בית, פרח, שמיים, שמש. אבל הדף מלא לגמרי בצבע, ומותר לשחק עם זה. מותר שבתים ירחפו בשמיים. מותר שיהיו כמה שמשות. מותר שפרח יהיה ענק. מותר שפרח יהיה הפוך. אנחנו לוקחים תכנים של ילדים ומציירים אותם, אבל משחקים עם זה.

הציור האחרון, אנחנו נחלק אותו לחמש רצועות. ובכל רצועה אנחנו נכריז על איזשהו רגש שאנחנו רוצים לצייר. אנחנו אפילו נכתוב על אותה רצועה, לפני שנכניס צבע, איזה רגש אנחנו רוצים לצייר. ולכל רגש אנחנו נעניק שלושה צבעים לבחירתנו. נשתדל לנצל את כל הצבעים שיש, כך שיש לנו שלוש כפול חמש, כלומר חמישה עשר צבעים. ואם אין לנו, אז חלק מהצבעים יחזרו.

חמש רצועות. כל רצועה רגש אחר. חלק מהרגשות נעימים, חלק מהרגשות לא נעימים. התמודדו גם עם רגשות לא נעימים. הביאו אותם אל דף הציור שלכם. זה חשוב מאוד. עוד נדבר על זה הרבה אחר כך.

שימו מוסיקה תוססת. צאו לדרך.

ואנחנו ניפגש בשיעור הבא.

 

פרק 5: ציור אינטואיטיבי ואהבה עצמית

לפני שנתחיל נוודא שהצטיידתם בשלושה בריסטולים בגודל רבע גיליון  30*50 ס"מ. רצוי בריסטול שחור.

אז בואו ניכנס לשיעור החמישי. חגיגה ושמחה גדולה, כי השיעור החמישי משקף את ההתפתחות שלנו בתוך התהליך, מכיוון שאנחנו עוברים לפאזה השנייה של ציור על גודל רבע גיליון. אנחנו קופצים בגודל פי שניים.

כמו שעושים בכל סדנת ציור אינטואיטיבי רגילה, עוברים שלושה או ארבעה שיעורים בשמינית גיליון, מוצאים שם חופש, עובדים שם בכיף, היד כבר זזה מעצמה, ואנחנו מגלים שיש איזושהי תנועה אינטואיטיבית אותנטית שיש לה כבר חוקים משלה, ושאנחנו פשוט מאפשרים לה לזרום. זה מענג.

השמינית גיליון אפשרה לנו לעשות את זה בפורמט יחסית קטן, בלי יותר מדי מאמצים ובלי יותר מדי התמודדות, כדי לאפשר לקסם הזה לקרות, לאפשר לזה לזרום יחסית בקלות. ועכשיו אנחנו יכולים לצמוח ולהתפתח. איזה כיף…

ראשית כל, יש כלל חשוב כשעוברים לגודל גדול יותר בציור אינטואיטיבי: קודם כל משתלטים עליו מבחינה חווייתית. וזה אומר שלפני שאנחנו מתמקדים בהנחיה, אנחנו קודם כל קצת מטיילים על הדף. שהגוף יתרגל לגודל. מפינה לפינה, מצד לצד. ובאמת, זה לא צריך להפריע להנחיה, כי זה ציור אינטואיטיבי. אפשר להתחיל בסתם קשקוש, ואחר כך להחליט שאנחנו הולכים אל ההנחיה איך שאנחנו רוצים. ממילא זה לא כזה משנה.

תפקיד ההנחיה הוא להתניע אתכם. להתחיל להתניע אתכם עם איזשהו רעיון. כאילו לצאת למסע. אבל כפי שאמרנו, אנחנו הולכים אל הלא נודע, ונגיע לאן שנגיע, וזה יהיה מצוין.

אז עברנו לרבע גיליון, בפסטל יבש. עובדים טוב טוב עם הצבע באופן אינטנסיבי, עם כוח. מריחות עם האצבע הן לא טכניקת מילוי הדף, אלא הן באות אחרי מילוי.

זה חשוב מאוד. אם אתם רוצים אפקט חזק יותר מבחינה רגשית, תעבדו טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב עם הצבע, אחרי שהוא מלא טוב טוב, דחוס דחוס. הרגישו מידה מסוימת של מאמץ ללחוץ על הפסטל כך שיצבע את הדף באופן מלא ודחוס. אין מילימטר שרואים את צבע הדף המקורי. אחרי שמילאתם היטב, אם אתם רוצים לשחק אז במריחה, מצוין, ותיהנו גם מההיבט הזה של חומרי הציור המיוחדים האלה.

וכף, עד השיעור העשירי נמשיך לצייר ברבע גיליון. רבע גיליון זה עיקר העבודה בכל התוכנית הזאת של צבעי פסטל יבש. בסוף יהיה לנו שני שיעורי סיום מיוחדים עם חצי גיליון, כדי להתרחב וכדי להתכונן לשלבים הבאים, שהם ציורים באמת גדולים יותר. אבל כרגע ליבת העבודה, עיקר העבודה, היא ברבע גיליון.

ואנחנו ממשיכים.

והנושא שאני רוצה לדבר עליו על הדרך, בעודנו מציירים, הוא נושא מאוד משמעותי. כי אנחנו לא רק מציירים. המשמעות העמוקה של ציור אינטואיטיבי הולכת הרחק הרחק מעצם הפעולה היצירתית האומנותית. אנשים לא באים לציור אינטואיטיבי בשביל להיות “ציירים”, ברוב המקרים. וגם ברוב המקרים הם לא יוצאים אומנים שיפסיקו עכשיו את כל הפעילויות שלהם ויתמסרו רק לאומנות.

קורה דבר אחר, שבעיניי מקסים יותר.

אנשים ממשיכים לחיות את חייהם, אבל הם הוסיפו לחיים שלהם צבע, גוון, שמחה, פורקן, טרנספורמציה רגשית, ועוד נרחיב על זה בהמשך. הם הוסיפו את זה לחיים שלהם, והחיים שלהם הרבה יותר טובים, הרבה יותר תוססים, הרבה יותר יצירתיים במה שהם עושים, במה שהם עשו.

חלק מהאנשים בעקבות ציור אינטואיטיבי מתעוררים לאיזשהו שינוי שהיה שם, ושחיפש את הדחיפה. וחלק לא זקוקים לשינוי משמעותי, אלא פשוט החיים שלהם פורחים יותר בזכות ציור אינטואיטיבי.

ציור אינטואיטיבי נוגע בכל מיני רבדים של הנפש. מאפשר לנו להתחבר ולהתיידד עם כל מיני חלקים שלא ידענו מה לעשות איתם קודם בעצמנו, ולהביא אותם אל הדף. לתת להם ביטוי אותנטי. זה שינוי מרגש. זה שינוי שלפעמים המון טיפולים לא מצליחים להגיע אליו.

ולא חסרות דוגמאות של תלמידים ולקוחות שמספרים לי שניסו כל מיני טיפולים, עד שהגיעו לציור האינטואיטיבי, והוא עשה את העבודה.

וכעת, בדיוק בהקשר הזה, נדבר על הקשר בין ציור אינטואיטיבי ואהבה עצמית.

אהבה עצמית זה תחום שאני עוסק בו הרבה. זה תחום שאפשר להגיד שהביא אותי אל הציור האינטואיטיבי, והשאיר אותי בציור האינטואיטיבי.

אהבה עצמית היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו, בין אם אנחנו מודעים לזה ובין אם אנחנו פחות מודעים לזה. ומהבחינה הזו, ציור אינטואיטיבי הוא בונוס גדול לחיים כי הוא תורם לשיפור משמעותי של הקשר של האדם עם עצמו.

אהבה עצמית זו היכולת שלי להעניק לעצמי אהבה. לראות את עצמי בעיניים חיוביות. להיות בפחות ביקורת כלפי עצמי. להיות יותר סלחן כלפי עצמי. להבין אותי טוב יותר. לשחק עם מי שאני יותר בחדווה. ליהנות יותר מחברתי, בין אם זה לבד ובין אם זה עם אנשים. אהבה עצמית זו מערכת יחסים חיובית שיש לי עם עצמי.

וזה דבר שלא קל להשיג. זה דבר שדורש עבודה. זה דבר שדורש התמסרות ומודעות. ויש בזה שיפורים איטיים למי שמתמסר ועובד על זה.

למה זה רלוונטי פה? למה זה כל כך חשוב פה?

מרבית האנשים לומדים מגיל צעיר לחשוב שהם לא יודעים לצייר. או הם לא יודעים לרקוד. או שהם לא יודעים לכתוב. או שהם לא יודעים לעמוד על במה ולהשתתף בהצגה, או בתיאטרון. אנשים צוברים הרבה חוויות של "אני לא יודע, אני לא מסוגל, אין לי את היכולת לזה, אין לי את הכישרון לזה…"

הרבה מתחומי היצירתיות, וגם לא רק מתחומי היצירתיות, הופכים למושגים שמושרשים מגיל מאוד צעיר בגלל תפיסות עולם שגויות, שחושבות שרק מעטים מסוגלים לעשות וכל השאר לא. מעט כישרוניים וכל השאר לא.

ציור אינטואיטיבי בא לספר סיפור אחר.

לכל אחד יש את הכישרון הצבעוני שלו. לכל אחד יש את הכישרון שלו לתנועה, לביטוי חופשי, את השפה המיוחדת שהוא יכול להביא כשהוא משתחרר מביקורת. לכל אחד זה קיים.

אבל כדי שזה יוכל להתקיים אצלך ואצלך, כדי שזה יוכל לזרום, כדי שזה יוכל לקבל מקום, עלינו ללמוד לאהוב את מה שיוצא.

ומה זה הדבר שיוצא? אנחנו. אני מוציא את הסיפור האותנטי שלי בלי לשים לב אל הדף. אני מזיז את היד עם הצבעים, אני מופיע על הדף. אני מתבטא על הדף. הידיים שלי זורמות על הדף.

הציור האינטואיטיבי מלמד אותי לקבל בברכה את כל מה שאני עושה. לקבל בשמחה את כל מה שאני עושה. לקבל באהבה את כל מה שאני עושה. ובעצם לקבל בברכה את מי שאני, בכלל.

באופן סמוי ושקט תרגולי ציור אינטואיטיבי הם גם תרגולי "לאהוב את עצמי", על כל הצדדים שלי, על כל הגוונים שלי, על כל הרגשות שלי, על כל ה"שטויות" שלי, על כל השגיאות שלי. על כל היופי, ועל כל הכיעור, כביכול, שלי. על הכל.

וציור אינטואיטיבי, מה הוא מבקש? תביא הכל. קח את החופש שלך. קיבלת הנחיה? לא קיבלת הנחיה? לא משנה. הבא את הכל. השתמש בכל הצבעים. גם החומים, גם האפורים, גם הכתומים, גם הצהובים, גם הכחולים. הכל. הבא את הכל והשתמש בהכל.

הבא את הזעם שלך. הבא את השמחה שלך. הבא את העצב שלך. את התסכול שלך. את חוסר האונים. את הייאוש. את התקווה. הבא את הפסימיות. הבא את התשוקה. הבא הכל. הכול מתקבל פה בברכה. הכול מתקבל פה באהבה.

אז בלי לשים לב, דרך המדיום היצירתי החופשי, שמוכן לקבל בברכה כל ביטוי יצירתי שלנו, אנחנו למעשה מתרגלים את הנפש שלנו באחד התרגולים הכי מוצלחים לאהבה עצמית.

ואנחנו יכולים גם לבוא מהצד השני ולהגיד: אהבה עצמית זה חשוב לי. ומתוך אהבה עצמית אני מתמסר לקורס של ציור אינטואיטיבי. מתוך אהבה עצמית אני מוכן לקחת את הסיכון ולשרבט על הדף. מתוך אהבה עצמית אני אכבד את התוצאות של היצירות שלי. אני אגיד לעצמי: כל הכבוד שיצרת. ששיחקת. זה מעניין. זה מרתק. זה מרגש.

יש הרבה אהבה בתוך הציור האינטואיטיבי. ומכיוון שהציור האינטואיטיבי הוא קודם כל המפגש שלנו עם עצמנו, אז יש שם הרבה אהבה עצמית.

זו אחת המתנות הגדולות שציור אינטואיטיבי יכול לתת. הגברת אהבה עצמית. ואותה אהבה עצמית, כשלעצמה, בתגובה מגבירה את תשוקת היצירה שלנו.

וכך נוצר לנו מעגל. אני מתרגל אהבה עצמית דרך היצירה. האהבה העצמית מתגברת ומעלה לי את הלגיטימציה ואת התשוקה ליצירה. אני יוצר יותר. יש בי יותר אהבה עצמית. וכן הלאה.

כך הציור האינטואיטיבי מעניק לנו את אחת ממתנות הצמיחה המשמעותיות ביותר.

שיעור 5: הנחיות ציור אינטואיטיבי

רבע גיליון. שלושה ציורים. כל ציור יימשך 10-15 דקות.

ברקע: מוסיקה.

הציור הראשון: לחלק את הדף לשישה חלקים. בכל חלק אתם מציירים את הביטוי “טירוף” בצורה אחרת. שש דרכים לטירוף. נסו, השתדלו, שהן תהיינה כמה שיותר שונות. וכמובן למלא את כל הדף לחלוטין לחלוטין ללא פשרות וללא הנחות.

מה זה "טירוף"? מה שיצא לכם. אין הגדרה אחת לזה. גם אין שתיים. גם אין מיליון. מה שיוצא, נפלא.

הציור השני: זרימה של אהבה, בשנים עשר צבעים. איך עושים את זה? איך שהיד תרצה לעשות את זה. סמכו עליה. תנו לה את המקום.

הציור השלישי: אם הייתי שיכור, איך הייתי מצייר? אם הייתי שיכורה, איך הייתי מציירת? מציירים את זה בשחור ולבן בלבד.

משך הציור, כאמור, ברבע גיליון, הוא בסביבות עשר דקות עד רבע שעה. למלא טוב טוב את הדף. לשים מוסיקה טובה שחודרת. לעבוד, לעבוד, לעבוד.

אם יש ביקורת, שתהיה ביקורת.

אנחנו נמשיך לעבוד. ותכף נדבר עליה עוד הרבה יותר.

תודה רבה שאתם איתנו.

קדימה, לכו לעבוד.