הסיפור הפסיכו-קריאטיבי #2: סיפורה של אובססיה.
וכך זה עובד, מהזווית הפסיכו-קריאטיבית. לרגשות יש כוח. כוח בריאה, כוח יצירה, כול שינוי. הם לרוב לא מקבלים את המוניטין הזה והדבר העיקרי שמתרחש הוא "ניסיון להתמודד איתם" (כשהם לא נוחים) או היסחפות זמנית וחסרת גבולות (כשהם נעימים ומאירים פנים יותר) שלרוב תסתיים באיזה שהוא מפגש חוזר עם רגשות פחות נעימים.
הרגשות האלה, שיש בהם כאמור כוח, שבתוכם אנרגיה שנועדה לבריאה, ליצרה, לשינוי ולדחיפת החיים למקום רחב יותר, נותרים "תקועים" בתוך המרחב המנטאלי מבלי להגשים את עצמם, מבלי לצאת לאוויר העולם עם הביטוי היצירתי הבא שלהם (רק לדמיין שיש בנו כוח יצירתי אינסופי שבא לידי ביטוי בחוויה הרגשית האינסופית שמתקיימת בנו).
וכך נבנית, נותרת ואף מתעצמת האובססיה האנושית. אובססיה, שהיא סוג של חשיבה "מעגלית" טורדנית שנדמה שלא מתכוונת לעזוב אותנו לעולם, אינה אלא ביטוי לרגשות שאת כל כוחם ומירצם מבטאים על ידי תנועת מחשבות לא נוחות או סתמיות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, תוך גזילת תשומת הלב של האדם ויצירת חוויה כללית לא נעימה ואף מעייפת.
בשפה הפסיכו-קריאטיבית, כעוצמת האובססיה כן עוצמת הכוח היצירתי שלא בא לידי ביטוי, כן עוצמת התשוקה הבריאה שלא הגיעה לדרגת מודעות. אז במקום לראות באובססיה רק "בעיה שיש לסיים אותה", הדרך הפסיכו-קריאטיבית מציעה לראות באובססיה תופעה שבאה לספר על אנרגיה שלא מצאה את דרכה לביטוי הנכון לה, ולכן תקועה במקום לא לה, וזועקת משם את הזעקה האובססיבית.
כדאי יהיה להקשיב לסיפור האובססיבי, שהוא למעשה בקשה לעזרה ולאו דווקא רק "פתולוגיה". כי מה שהאדם האובססיבי זקוק לו זה לא דרכים "להשקיט" את האובססיה אלא כלים להניע את האנרגיה המבורכת שבתוכה לפעולה יצירתית, מהנה, ספונטנית שמביאה את האדם לביטוי אותנטי, שמשחררת אותו מחשיבה טורדנית ושמעניקה לכוחות הטבעיים שלו את הדרך ההולמת לביטוי, תרומה לבריאות הנפש ועם הזמן גם, ללא כל צל של ספק, תרומה לחברה.
