שמחים מאד לשתף אתכם ואתכן ב10 פרקים ראשונים של הספר: אהבה עצמית: המחויבות המקודשת.
לרכישת הספר השלם, גירסה מודפסת: https://www.drpinki.com/product/self-love-book/
אהבה עצמית: המחויבות המקודשת
ד"ר פינקי פיינשטיין
פרק 1: המקור, הסיבה והדרך לכל מקום
שלום וברוכים הבאים לאחד הנושאים המשמעותיים ביותר בחיי האדם מאז ומתמיד. טוב שבאתם, טוב שאתם כאן.
אני מאמין שאהבה עצמית היא אחד משני הדברים החשובים ביותר שעומדים לרשות האדם בכלל, ובוודאי לרשות האדם שמבקש לרפא את עצמו או לתת משמעות עמוקה יותר לחייו (הדבר השני הוא היצירתיות האנושית).
השאלה מהי אהבה עצמית היא שאלה גדולה, ואנחנו נעשה כאן דרך ארוכה של בירור, של חשיבה, של חקר עצמי, התנסות ותהייה.
לאהבה עצמית נלווים לא מעט מיתוסים מיותרים, פחדים, אי הבנות והסתייגויות. כל אלה מרחיקים אותנו מהדבר המתוק הזה שנקרא אהבה, ובו בזמן, המיתוסים ואי ההבנות האלה מספרים לנו סיפור עמוק על היותנו אנושיים, עם מגבלות, עם פחדים ועם השפעות סביבתיות כאלה ואחרות. אנחנו כאלה, וזה בסדר, יש לזה סיבה.
ולכן אנחנו כאן בעבודה. הספר הזה הוא חד מתוך שורה רחבה של תהליכים שמתקיימים בעולם הפסיכו-קריאטיבי, תהליכי לימוד, תהליכי התעוררות, תהליכי הטמעה ותהליכי שינוי, שמאפשרים לאדם להתחבר מחדש אל הנכסים שאיתם הוא הגיע לעולם. הנכסים האלה כבר קיימים. הם נמצאים בתוכנו. אבל צורת החיים כאן נוטה להשכיח מאיתנו חלק גדול מהאוצרות שאיתם באנו לעולם.
כדי שאדם יוכל להתחבר מחדש אל האוצרות האלה, הוא מוכרח לעשות עבודה. הוא נדרש למסע, לתהליך שמאפשר לו לראות איך הוא סטה מהדרך הנכונה לו, שמאפשר לו לזהות שיש בו כוחות שמהם הוא התרחק, ושמאפשר לו לחבור אליהם מחדש. זהו תהליך שכולל גם מעבר דרך כאב, דרך אי הבנות, עד למציאת הדרך הביתה.
והביתה, קודם כל, זה בתוכי. להיות אצלי בבית.
וזה מוביל מיד לשאלה בסיסית שיש להציב כבר עכשיו כאן: איך אני יכול להרגיש אצלי בבית אם אין בתוכי אהבה?
אם אני לא מסוגל להיכנס פנימה ולחוש נעים בקרבי, למה שאכנס פנימה בכלל?
ואם אני לא יכול להיכנס פנימה, מה אעשה אז? אני אברח. אני אברח לבעיות, אני אברח להתמכרויות, אני אברח לעבודה לא מתאימה, אני אברח לכל מיני עיסוקים שיטרידו אותי, שייקחו ממני את תשומת הלב, שיעסיקו אותי במהלך כל היום, וכך אוכל לברוח מעצמי. כל עוד אדם אינו עסוק, באופן מודע ויזום באהבה עצמית, בלימוד ובטיפוח שלה, כפי שנלמד כיצד לעשות ולהיות כאן, הוא למעשה עסוק, באופן שהוא בעיקר לא מודע, בבריחה מעצמו, מכיוון שבתוך עצמו לא נעים לו לשהות, כי אין בתוכו מספיק אהבה לעצמו.
הרבה אנשים מרגישים מאוימים כאשר הם נאלצים להיות עם עצמם. בין השאר משום שבתוך המרחב הפנימי שלהם חסרה אהבה, אהבה שהם לא יודעים שאמורה ויכולה להתקבל מבפנים, ורק מבפנים.
כאשר הם פוגשים את זה, כאשר הם מגלים את האפשרות לפתח את ה"שריר" הזה, את האפשרות ליצור מרחב של אהבה בתוכם, משהו משתנה. כאשר השינוי הזה קורה, הם כבר לא מוכרחים להיות כל הזמן צמודים למישהו אחר, הם לא מוכרחים להיות עסוקים ללא הפסקה. הם יכולים גם פשוט להיות. הם יכולים לנוח, להתרווח, ולאפשר לעצמם מתנות שלא דמיינו שיוכלו לתת לעצמם קודם לכן, משום שלא הייתה בתוכם אהבה.
אהבה עצמית היא דבר שאנחנו הולכים ללמוד כאן. כן, זהו דבר שנלמד. זהו סוג מיוחד של לימוד, תחום שאני בקיא בהעברה שלו. זה איננו תחום לימוד שמשננים אותו ואז "מבינים אותו". זהו לימוד שמזכיר יותר את פעילות מוח ימין, לימוד של התעוררות ושל היזכרות. זהו לימוד שיש בו תרגול, משום שכדי שתהיה היזכרות עלינו להרגיל את עצמנו מחדש למושגים ודפוסים בריאים שיתמכו ביצירת נוכחות של אהבה בתוכנו. בדרך גם נפרק הרגלים נוקשים ועקשניים שפועלים בדיוק הפוך.
למדנו לא לאהוב את עצמנו. למדנו לא להעריך את עצמנו. למדנו לא לפרגן לעצמנו, לא להאמין בעצמנו, לא להיות אופטימיים לגבי היכולות שלנו. למדנו להיות קמצנים עם עצמנו בכל הנוגע לרגשות חיוביים. במקביל למדנו לחשוב שאהבה עצמית היא ביטוי לכך שאדם חושב "רק על עצמו" ולא על אחרים. בהמשך הדרך נעמיק בזה הרבה יותר. כרגע אני רק מצייר מפה כללית, משום שאנחנו בתחילת הדרך.
בסופו של דבר שכחנו שהמקור, הסיבה והיציאה לכל הדרכים היא אהבה עצמית. זה המקום שממנו הכל מתחיל.
כאשר אין אהבה בתוכנו, שום דבר חיובי לא יכול באמת להתחיל מבפנים. ככל שתהיו כאן יותר, וככל שתתרגלו יותר, תגלו שההתחלה, הבסיס והיסוד הפנימי לכל מה שנעשה, לכל מה שנחשוב, לכל מה שניזום, לכל מה שנשנה וגם לכל מה שיכאב לנו, קשורים בצורה כזו או אחרת לאהבה או לחסר של אהבה.
ככל שאנו לומדים לנהל את המרחב הזה ולהעניק לו יותר תשומת לב, יותר חומרים ויותר הזדמנויות של אהבה, המרחב הפנימי מתעורר ושמח לצמוח תחת חסותה של אהבה.
אנחנו נרצה להפוך את המילה אהבה למשהו נגיש יותר, קרוב יותר אלינו. לשם כך נידרש לעבוד, ולא רק לקרוא את הטקסט כאן. יש כאן תרגילים, בין שיעור לשיעור, בצורת שש שאלות שמאפשרות הטמעת המידע בצורה טובה יותר. אני ממליץ לענות עליהם בכתב מיד לאחר קריאת כל פרק.
אהבה עצמית היא שריר. שריר מתוק, שריר נפלא, שריר שמחכה שיפעילו אותו. זהו שריר שמרחיב אותנו, שהופך את המציאות שלנו לנעימה יותר, חיובית יותר, אפשרית יותר ויצירתית יותר. הוא הופך אותנו לאמיצים יותר, לפעמים גם משועשעים יותר, ופחות מבוהלים משינויים במציאות. זהו שריר שאנחנו נפתח כאן יחד.
יש כל מיני מיומנויות קטנות שאנחנו מתאמנים בהן, והן האימונים לשריר האהבה העצמית. למשל, מיומנות פשוטה, קטנה ושנויה במחלוקת: לחייך לעצמי במראה בכל פעם שאני פוגש את עצמי.
יש איזו סיבה שלא אחייך אל האדם החשוב ביותר בחיי? כשאני פוגש חברים, למעט מקרים נדירים, אני מחייך. האם אני לא החבר החשוב ביותר של עצמי? אם כן, האם יש סיבה אמתית לכך שלא אחייך אל עצמי בכל פעם שאני פוגש את עצמי?
לחייך אל המראה היא משימה קטנה לכאורה, לא דרמטית, אבל מאוד משמעותית. היא בונה את הקשר שלנו עם עצמנו. נסו לחייך עשר שניות ברצף אל המראה וראו מה אתם מרגישים. נסו חצי דקה. נסו דקה שלמה. ייתכן שיעלו התנגדויות, אולי תחשבו שזה מיותר או שטותי, אולי תרצו להפסיק או לכעוס. בכל זאת, המשיכו לחייך וראו מה קורה.
ככל שמתרגלים, זרמים של אהבה עצמית מתחילים לנוע בגוף. האם זה אומר שאחרי כמה דקות נאהב את עצמנו לנצח? לא. זהו תרגול לחיים שלמים. יום-יומי, קבוע. זהו צמח שיש להשקות שוב ושוב. זו מערכת יחסים שיש לטפח, בדיוק כמו כל זוגיות.
ככל שנעבוד יותר, וככל שנזכור שזהו המקור שממנו אנחנו יוצאים לדרך, שזהו הבית וזהו הבסיס, האהבה העצמית תתעצם. במקביל, בעיות רבות יתחילו להתכווץ או להתפורר, רק משום שהכנסנו למרחב הפנימי את מה שהיה כל כך חסר, מבלי ששמנו לב שזה הדבר העיקרי שחסר – אהבה, כזו שמגיעה ממש מתוכנו.
קודם כל לאהוב את עצמנו. לפני הכל. זה הדבר הראשון שאיתו כדאי לקום בבוקר. מכאן אפשר יהיה להתמודד טוב יותר עם כל אתגר שיבוא.
קחו בחשבון שכל צעד שתעשו כאן ישמש תשתית לשינויים משמעותיים בחייכם.
ברוכים הבאים. המסע כבר החל.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מה את חושבת כיום על הביטוי אהבה עצמית?
- מדוע לדעתך אהבה עצמית היא המקור הסיבה והדרך לכל מקום?
- באיזה מצבים, כיום, קשה לך להביע אהבה גדולה לעצמך?
- האם את יכולה לזהות בתוך בעיות או קשיים בחייך שגם חסרה שם אהבה עצמית?
- האם את זוכרת מקרה שבו באופן מובהק אהבה עצמית סייעה לך להתמודד או להיחלץ ממשהו?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 2: איך קוראים לאלוהים שלך?
אנחנו נמצאים כאן באחת המשימות החשובות ביותר שניצבות בפני האדם, גם אם הוא לא תמיד מודע לכך. המשימה של לאהוב את עצמו. זו איננה משימה פשוטה, אבל היא בהחלט אפשרית. זו משימה שיש לעבוד עליה כל החיים, כסוג של פעילות שמתחדשת מדי יום, ללא יוצא מן הכלל, מכיוון שאין יום שבו איננו זקוקים לאהבה מעצמנו.
אין אדם שיכול להחליט יום אחד: "זהו, הגעתי לאהבה עצמית, אני אוהבת את עצמי עכשיו ואפשר להפסיק".
ברגע שאני מפסיק את עבודת האהבה העצמית, את ההשקעה בעצמי ואת תשומת הלב הנכונה אל עצמי, ברגע שאני מתחיל להזניח את מערכת היחסים שלי עם עצמי, ומפחית מתנות של תשומת לב, של אהבה, של חיבה, של פרגון, של הכלה עצמית ושל חמלה עצמית, כל אלה מתחילים להתייבש.
כאשר אנחנו "מייבשים" את עצמנו ממחוות, בחירות ופעולות שמניעות אהבה עצמית, התוצאה היא שהאהבה העצמית דועכת, ואת מקומה תופסים, כמעט באופן אוטומטי: פחד, ביקורת עצמית מוגזמת, ספק עצמי, גינוי עצמי, דימוי עצמי נמוך ועוד תופעות שאנחנו מעדיפים, ובצדק, שיתרחשו כמה שפחות.
ולכן אני אומר שוב: אהבה עצמית היא המשימה הגבוהה ביותר של האדם. יש עוד כמה משימות שנמצאות בערך באותו גובה, אבל חשוב להציב את האהבה העצמית בפסגה, כדי לתת לה את הערך הנכון. אהבה עצמית היא הבית שלנו, היא המקור שלנו, היא המקום שממנו אנחנו יוצאים, המקום שממנו אנחנו מרגישים. היא האהבה הראשונית שלנו. היא המקום בו היא מתחילה והיא המקום בו היא נלמדת.
איך אני יכול בכלל לדבר על אהבה לאחרים, לקבל אהבה מאחרים או לתת אהבה לאחרים, כאשר בתוך תוכי, בתוך הבית שלי, ביני לבין עצמי, אין לי באמת מושג מהי אהבה?
כאשר אני לא נותן לה מקום, ואני לא נותן לה את החשיבות הראויה לה, אני מגיע, די מהר לתפיסה השגויה שהיא מיותרת, נרקיסיסטית, אנוכית, אגוצנטרית, לכאורה כזו שמעודדת מצב שבו "אני רק חושב על עצמי".
ואז, בתוך תוכי, מכיוון שהתרחקתי מהיכולת הטבעית לייצר ולספק אהבה מתוכי, אני לא חווה אהבה, ולכן אני יוצא לחפש אותה בחוץ. אבל כאן מתעוררת מיד בעיה מרכזית: איך אוכל לזהות אהבה אם אני לא מכיר אותה מבפנים? איך אוכל לתת משהו שאין לי בתוכי?
כל עוד אהבה עצמית לא נלמדת ולא מוטמעת, כהרגל עמוק ויציב, האדם נוטה לחשוב שהוא לא זכאי לקבל אהבה מעצמו. אנחנו לרוב מקבלים חינוך שמנוגד לזה, ושלמעשה מרחיק אותנו מעצמנו.
אבל מה שאנחנו עושים כאן הוא גם סוג של חינוך. לעיתים זה חינוך מחדש, ולעיתים זו היזכרות. היזכרות בכך שאנחנו תמיד זקוקים לאהבה, ושהיא בראש ובראשונה מגיעה מתוכנו. אם היא לא תבוא מתוכנו, תמיד נהיה תלויים בגורמים מהסביבה שייתנו לנו אהבה, והם לעולם לא יצליחו לתת לנו את כל מה שאנחנו זקוקים לו. חלק גדול מאוד מהאהבה שאנחנו זקוקים לה נמצא בראש ובראשונה בתוכנו, ולא בשום מקום אחר.
לא נוכל באמת ליהנות מאהבה שנכנסת מבחוץ אם אנחנו לא מתאמנים באהבה מבפנים. יש כאן סוג של לקיחת אחריות. קודם כל אני עושה את הצעד. אני מתקדם, אני לומד, אני חוקר בתוך עצמי ועם עצמי. כאשר אני לא מסוגל להביט במראה ולראות שם אדם שלדעתי ראוי לאהבה, אני בעצם לא מבין מהי אהבה.
זה המקום שבו אנחנו נמצאים. זה הדבר שאנחנו לומדים, מפתחים ומעמיקים בו כאן. וזה עובד. זה קורה. ככל שנתקדם יותר בתהליך אהבה עצמית תתגלה יותר ויותר כי תמיד היתה שם, חיכתה שניזכר שהיא מהווה את המהות הבסיסית שלנו ושעלינו להתמסר אליה, מתוכנו ועם עצמנו, כדי להתחבר אליה מחדש.
וכאן אנחנו מגיעים לכותרת של הפרק השני, שהיא מעט הומוריסטית: איך קוראים לאלוהים שלך?
זה נושא שחיוני להביא כבר בתחילת התהליך. זהו נושא חשוב בעיניי, והוא גם יכול להיות טעון או שנוי במחלוקת. יש אנשים שלא רואים עצמם "מאמינים" או "דתיים", ומסתייגים ממצבים שבהם מכניסים מושגים כמו "אלוהים", "יקום", "השגחה עליונה", "בורא עולם" ודומיהם. עצם השימוש במילים האלה יוצר אצלם רתיעה.
ובכל זאת, משום שהנושא הזה משמעותי לתהליך הזה, אני ממליץ שגם מי שמגדירים את עצמם "חילוניים", "אתאיסטים" או מרוחקים מהשפה הזו, שיש בה מושגים בעלי גוון רוחני או אזוטרי, יקשיבו.
לא חייבים לקבל הכול, לא חייבים להסכים. אפשר גם להסתדר בלי זה. אבל כדאי שתשמעו, שתבדקו את תפיסות העולם שלכם אל מול מה שאני מציג. אני לא מנסה "להחזיר אתכם בתשובה". אני עצמי לא "חוזר בתשובה". אני לא מנסה למכור לכם שום דבר ולא לשכנע אתכם לדבוק באמונה כזו או אחרת. אני רק מנסה להראות לכם היבטים מסוימים של מה זה לאהוב את עצמנו.
גם בצד השני, אצל אנשים שמגדירים את עצמם מאמינים, דתיים או מסורתיים, ולעיתים מחזיקים בתפיסות מאוד מסוימות לגבי מהו "אלוהים", יכולה לעלות התנגדות. לפעמים קשה לפגוש זווית ראייה אחרת, פחות דתית במובן המקובל, או שפה שונה סביב המושג אלוהים.
גם אלה וגם אלה יכולים לקבל משהו ממה שאני עומד לספר כאן, וגם אלה וגם אלה לא מוכרחים. אני לא מנסה לשכנע. אני מנסה לספר סיפור.
והסיפור הוא כזה: מבחינתי, לאהוב את עצמי פירושו להרגיש את אהבת האל, את אהבת העולם, את היותי חלק מהעולם, חלק מהכול.
זו חוויה שיש בתוכי משהו גדול ורחב שאוהב אותי ומעריך אותי. אבל אני לא יכול להגיע לשם אם אני לא מתרגל אהבה עצמית, אם אני לא חש אהבה בתוכי, ואם אני לא חווה את עצמי כמי שמסוגל להעניק לעצמו אהבה.
יש כאן משהו מופלא בעיניי. יש משהו מאוד קסום, מתוק ומעצים בידיעה שאנחנו בוראים את האהבה שלנו. אולי זה אחד המסרים הגדולים ביותר של התהליך הזה.
אהבה היא לא רק דבר ש"קורה לי". היא דבר שאני יכול לברוא. ובריאה, בדרך כלל, מיוחסת למושגים של "אלוהים" או "אלוהות".
לכל אדם יש אלוהים בתוכו. זו האמונה שלי. ואני מאמין שכל אדם כמה להתחבר לאלוהים שבתוכו, בין אם הוא חילוני או דתי, בודהיסטי, יהודי, נוצרי או מוסלמי. זה לא משנה. האדם כמה להתחבר לממד הזה שבתוכו.
כאשר אני לומד לאהוב את עצמי, אני למעשה מתחבר לאלוהים שבתוכי, לאותו חלק שאוהב אותי ללא תנאי, בכל מצב ובכל מקרה, אהבה מוחלטת ומלאה. כאשר אני מתרגל אהבה עצמית מספיק והופך את זה לשגרה ולחלק בלתי נפרד מחיי, אני יכול לחוש את זה, לחוות את עצמי עטוף באהבה.
והדבר המקסים הוא שאני שותף לבריאה הזו. דרך התרגול. דרך ההסכמה שהאהבה קיימת בתוכי, שהיא שלי, אבל כדי שאוכל לפגוש אותה וליהנות ממנה, עליי להפעיל אותה, עליי ללחוץ על הכפתורים המתאימים בתוכי, כדי שהיא תיוולד, כדי שהיא תעטוף אותי, כדי שהיא תתעצם ותתרחב.
זה בידיים שלי. אני הבורא של האהבה שבתוכי.
זה שונה מאוד מהרבה תפיסות שבהן אנחנו מחכים שאהבה תבוא מבחוץ, שתופיע, שתלך, ושלא תהיה בשליטתנו. כאן יש אמירה יסודית וברורה: אני יוצר את האהבה. היא באחריות שלי. היא בידיים שלי, ומתפקידי להתמסר לעשייה ולתרגול המאפשרים לה להתקיים ולהתעורר בתוכי.
דרך האהבה העצמית אני יכול לפגוש את האלוהים שבתוכי. אני יכול לחוות את היכולת לברוא את הדבר הכי נחשק, הכי מפנטז והכי רצוי בעולם: אהבה. את הדבר הגדול והחסר ביותר בתולדות האנושות אני מסוגל לברוא בכוחות עצמי.
הדרך לשחזור והפעלת היכולת הזו עוברת דרך סוג של עבודה. יש הרבה אימונים שעלינו לקחת בהם חלק בחדר הכושר הזה של האהבה העצמית, כדי להגיע למצב שבו אני מרגיש שבידיים שלי, בחוויה שלי, אני בעל הבית. אני יכול לברוא אהבה בהחלטה שלי, דרך האימונים שאני בוחר לעשות, דרך תשומת הלב הנכונה שאני הולך להעניק לעצמי מעתה ואילך, כמה שיותר, ככל יכולתי.
זה שיעור מאוד משמעותי. וכאשר אדם מסוגל לקבל אותו, הוא צומח, מתפתח ומתרחב. בלי נוכחות של אהבה עצמית פעילה ומתרחבת קשה מאוד לקיים חיים הרמוניים, מספקים, יצירתיים, חיים של הגשמה עצמית.
אנחנו זקוקים לאהבה עצמית. באופן קבוע.
אני מציע כאן, בנקודה הזו, התייחסות שיש לא מעט גישות שמבוססות על אותו מסר – שהאלוהים נמצא בתוכנו. אני מציע, כאן, מסלול מיוחד לחיבור אל החלק הזה שנמצא בתוכנו, דרך האהבה העצמית, דרך תרגול והתרגלות לשפה שבה האלוהים שבתוכנו דובר.
אנחנו בוראים את האהבה שבתוכנו. ודרכה, אם תרצו, אנחנו מתחברים גם אל הבורא שבתוכנו.
אז שוב אשאל אותך: איך קוראים לאלוהים שבתוכך?
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מה הקשר בעינייך בין המילהאלוהים למילה אהבה?
- איך את מרגישה עם ההנחה שאהבה עצמית זה בעצם התקרבות לחוויה של אהבה שמגיעה מהאל, בלי קשר לאמונה של מהו אלוהים?
- איך את מרגישה עם האפשרות שיש בתוכך "כלי" (אהבה עצמית) שעשוי לחבר אותך לדברים שהם גדולים ורחבים ממך עצמך?
- האם התנסית ברגעים בהם יכולת לחייך לעצמך בידידות ובנוחות ולהרגיש טוב בקרבת עצמך? איזה תחושות נוספות התלוו לזה?
- האם, במחשבה ראשונית, את חשה שיש קשר בין צמיחה רוחנית לבין טיפוח אהבה עצמית?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 3: שיאי העונג כאן ועכשיו
אהבה עצמית זה סוג של "אוצר" או "תגלית" שמגלים על הדרך, תוך כדי תנועה. אני יכול להסביר את זה, ויש לי דרכים להסביר מהי אהבה עצמית, אבל ההסברים עצמם הם תמיד די רדודים לעומת הדבר האמיתי. לעומת החוויה. לעומת העונג שמתפשט בכל הגוף כשפוגשים את האהבה שבתוכנו, כשהיא שלנו, כשהיא קיימת בתוכנו, והיא לא תלויה באדם אחר, והיא לא תלויה בחוויה מסוימת, והיא לא תלויה במיקום מסוים.
אני יכול להיות לבד, ולהתענג על אהבה שקיימת בתוכי. האם ידענו שיש לנו אהבה כנכס פרטי, אישי ושלנו, נכס שלא תלוי כמעט בשום גורם חיצוני? זה הוא חלק מאד עמוק ומלא עצמה שקיים שם בפנים, תמיד, והוא גם מפתיע ומתגמל מאד, כשמתחילים לפגוש אותו באמת, כאשר הופכים אותו לדרך חיים של תרגול והתמסרות.
כשאנחנו במצב מאתגר, לא נעים, מדכא, כואב או מעצבן, אנחנו פחות מחוברים לאהבה שבתוכנו. ולפעמים, כמו שקורה בהרבה תחומים בחיים, אחד גורם לשני. זאת אומרת, בגלל שהזנחנו אהבה עצמית תקופה מסוימת ובתחום מסוים בחיינו, ומשום שלא פעלנו מספיק מתוך אהבה עצמית בטריטוריה מסוימת בחיינו, נתנו לכל מיני דברים לא רצויים להתקיים במציאות שלנו. זו הדרך שבה אנחנו מגיעים למצב נמוך יותר, למצב לא נוח, למצב שיש בו יותר פחד, יותר תסכול, יותר התמכרות ויותר כאב. בתוך המצב הזה, אנחנו גם פחות מרגישים אהבה עצמית.
וכך זה קורה, שלעתים הנגישות לאהבה עצמית יותר מאתגרת ואף יותר קשה. זה דורש עבודה מנטאלית, ולפעמים זה יכול להרגיש יחסית מסובך וכמעט בלתי אפשרי להגיע לשם. עם זאת, כשמתאמנים על זה בכל פעם שאפשר, מגיעים לשם יותר פעמים. וכשמגיעים לשם, זו אחת החוויות המופלאות שאפשר לחוות. מפגש שלי עם עצמי בחוויה של אהבה.
יותר מזה – ככל שאנחנו מצליחים להגיע לרגעי אהבה עצמית במקומות בהם קל לנו יותר עם עצמנו, כך אנחנו "מציידים" את עצמנו בכלים ו"רזרבות" של שריר האהבה העצמית, אותם נוכל להפעיל עם קצת פחות קושי, כשהתנאים יהיו יותר מאתגרים.
יש להדגיש כבר עכשיו: אהבה עצמית ותרגול אהבה עצמית לא באים במקום מפגש עם אחרים. זה בנוסף. זה לא במקום זוגיות, וזה לא במקום הורות, וזה לא במקום מחויבויות אחרות, וזה לא בא להחליף שום דבר, מלבד הרגלים של התייחסות לא אוהבת לעצמנו.
זה בא לשים דברים במקום הנכון. זה בא לומר משהו מאוד בסיסי:
"אני המזין הראשי של עצמי. אני האחראי הראשוני על אהבה בחיי. האהבה הזאת היא שלי. היא נכס שלי. היא בבעלותי. היא באחריותי. ואני הולך לייצר אותה, ואני הולך לשוט בה, ואני הולך לקיים אותה, ואני הולך להתקיים מתוכה."
ואלה מילים טובות, אלה מילים נחמדות. אבל כמו שאמרתי, יש פער גדול בין המילים לבין החוויה עצמה. מילים לעולם לא יוכלו לתאר באופן מלא חוויה. וטוב שכך. מילים שייכות יותר למוח שמאל. חוויה היא שפה של מוח ימין ,המוח החווייתי, האינטואיטיבי, זה שלוקח אותנו למקומות העמוקים ביותר של הקיום שלנו.
פרק זה עוסק ב"שיאי העונג כאן ועכשיו". בקשר ההדוק בין אהבה עצמית ובין חוויות עונג מהסוג החיובי, המלא והמזין.
אני מאמין שכדי לדעת מהו עונג, עלינו לדעת מהי אהבה בתוכנו. עונג הוא אחד הדברים הכי חשובים שיש בחיים. הוא כל כך חשוב, שאם אדם לא מקבל עונג בצורה חיובית ומזינה, הוא ילך ויחפש אותו בצורה שלילית.
עונג הוא אחד ממקורות ההזנה החשובים ביותר, ולפעמים אפשר לומר שזו אחת הסיבות שאנחנו קיימים. מה הטעם לחיים שאין בהם עונג? אלה חיים אפורים יותר, שאין בהם התרגשות, שאין בהם פסגות, שאין בהם משהו שמצית אותנו, משהו שאנחנו משתוקקים אליו, משהו שאנחנו בערגה אליו.
עם זאת, יש להיות ערים לכך שיש הבדל גדול בין עונג ברמה גבוהה, עונג שבאמת מזין את האדם, מעצים אותו, מעשיר אותו ומפתח אותו, לבין עונג שהוא לא כל כך מיטיב: עונג חלקי, עונג שאנחנו עלולים להתמכר אליו. עונג חלקי הוא פעמים רבות מה שאנחנו מסתפקים בו כשאין בתוכנו אהבה עצמית.
וזה קורה משתי סיבות.
הסיבה הראשונה היא שכאשר אנחנו לא יודעים להכיל בתוכנו אהבה, וכאשר אנחנו לא יודעים שאהבה מלאה יכולה להתקיים בתוכנו, אנחנו גם לא יודעים לזהות עונג מלא. אנחנו לא מכירים אותו. אנחנו חיים במין רעב תמידי לאהבה, כי אנחנו לא מקבלים אותה מהמקור הראשי והראשוני, שזה אנחנו.
כשאנחנו חיים ברעב מתמשך לאהבה, אנחנו עלולים לנסות להשיג אותה כל הזמן מבחוץ. לפעמים דרך זוגיות מתסכלת, לפעמים דרך תלות, לפעמים דרך ציפיות ומאבקים. זה אף פעם לא יהיה מלא באמת, ואנחנו נישאר מתוסכלים, אבל לא נדע שזה יכול להיות מלא, משום שזה לא מלא בתוכנו.
וככה יהיה גם עם עונג. אם אנחנו לא יודעים מהי אהבה מלאה, אם אנחנו לא יודעים להזין את עצמנו באהבה מלאה, אנחנו מתרגלים לחיות במין רעב. ואז גם העונג שאנחנו נימשך אליו, העונג שנביא אל עצמנו, יהיה עונג דומה. יהיה עונג חלקי. ולעונג החלקי הזה אנחנו גם עלולים להתמכר. אנחנו לא באמת נהנה מהדבר השלם, מהדבר המלא, ולא חשוב באיזה תחום בחיים. ומכאן גם נסתבך.
כל זה הוא תוצר של מחסור באהבה עצמית.
הסיבה השנייה היא שכאשר אנחנו בחסר של אהבה עצמית, אנחנו פחות מרגישים זכאים לקבל מהעולם את מלא הטוב שלו.
ככה זה. ככל שאני אוהב את עצמי יותר, מגיע לי לקבל יותר. זו לא שאלה מבחינתי. אני לא צריך להתאמץ בשביל זה, ולא צריך להוכיח למישהו שמגיע לי לקבל. מגיע לי מעצם זה שאני קיים. מעצם זה שאני אוהב את עצמי. מתוקף קיומי כאן, ומתוקף אהבתי אליי, אני זכאי לקבל את מלוא העונג, את מלוא המתנות, את מלוא העושר, את מלוא האושר שאפשר לקבל.
כשאני מונע מתוך אהבה עצמית, אני לא בהכרח אקבל את כל מה שאני רוצה. זה לא אומר שכל עונג שאחפוץ בו יהיה זמין לי. אבל זה כן אומר שאני זכאי. שזה אפשרי. שהפוטנציאל קיים. שאני מרשה לעצמי.
כשאני אוהב את עצמי, אני אומר לעצמי: עונג שלם הוא משהו שאני ראוי לו.
וכאשר שוכנת בתוכי אהבה מלאה, כאשר אני מזהה אותה, כאשר אני נושם אותה, וכאשר אני עובד בשבילה ומתחיל לחוש אותה, היא גם מתחילה להגיע אליי מכל מיני כיוונים, משום שאני עובד בשבילה. ואז אני מייצר בתוכי את המקום, את הלגיטימציה ואת הרשות לקבל עונג מלא מהחיים.
יותר מזה, כאשר אני אוהב את עצמי, אני אומר לעצמי: "אין לי שום סיבה להתפשר. אין לי שום סיבה לקבל רק חלק ממה שהחיים יכולים להציע. לא. אני אוהב את עצמי. למה לקבל רק חלק אם אני יכול לקבל שלם, אם אני יכול להתמלא?"
אם אני יכול להתעטף באהבה חסרת גבולות בתוכי, אני יכול להתעטף גם בעונג המשמעותי ביותר שאפשרי כעת בשבילי. אין שום סיבה שאקבל פחות ממה שאני רוצה. אין שום סיבה, כי אני אוהב את עצמי, ואני לא מתכוון להתפשר על מה שאני לא חייב להתפשר עליו.
ככל שאני אוהב את עצמי יותר, אני פוקח את העיניים לכך שעונג מלא הוא אופציה. והרבה אנשים עוברים חיים שלמים בלי לחוות את האפשרות שעונג מלא הוא אופציה.
אמנם, זה שמדובר באופציה זה לא אומר שזה יתממש בכל תחום. יש לי את המגבלות שלי, יש לי את האתגרים שלי, יש לי דברים שאיתם הגעתי לעולם, ואולי חלקם יישארו איתי, ואולי חלקם ישתפרו. זה לא אומר שהכול יסתדר. זה לא אומר שהכול יצליח. וזה גם לא אמור לקרות כך.
אבל זה כן אומר שאני מתחיל לומר שמגיע לי, שזה בסדר, שאני לא צריך להצטער על זה, שאני לא צריך להרגיש אשם, ושאני לא צריך להרגיש חייב למישהו.
ואם אני מקבל משהו שטוב בשבילי, ושמספק לי עונג משמעותי וחיובי, זה לא אומר שאני צריך לשאול את עצמי כל הזמן האם גם אחרים מקבלים עכשיו עונג. זו אהבה עצמית, והיא לא פגיעה באחר, אלא יצירת סדר פנימי שמעניק לאדם את האפשרות למצוא בתוך חייו את הדברים הטובים ביותר שהוא יכול.
אהבה עצמית עוסקת בקשר ביני וביני. וכאשר אני עוסק בקשר ביני וביני, אני לא פוגע באחר. אני משרת את עצמי באופן שאף אחד לא יכול לשרת אותי. וכאשר אני עושה את זה, הלב שלי נפתח לעונג בריא. הלב שלי אומר: אני רוצה את העונג הבריא. ובאותה נשימה הוא גם אומר: אני לא מעוניין בעונג הלא בריא.
וכך, ככל שאנחנו מתאמנים, למשל דרך חיוכים למראה, דרך מכתבי אהבה אל עצמנו, דרך דיבור אוהב אל עצמנו, דרך התחשבות בעצמנו, דרך הצבת עצמנו בסדר עדיפויות ראשון, ועוד חיוכים למראה, ועוד נחמדות ופרגון אל עצמנו והצבת גבולות ששומרים עלינו, על הצרכים והדרך שלנו, ככל שאנחנו עושים את זה, האהבה העצמית מתחילה להיות חלק מהקיום שלנו, חלק מהשפה שלנו.
וככל שאהבה עצמית הופכת חלק מחיינו, אנחנו לא נופתע מכך ש"על הדרך" גם נתחיל לפגוש יותר רגעים וחוויות של עונג מלא, עונג שלמעשה החל מהרגעים המתוקים בהם האהבה אכן מתעוררת ונחווית בפנים כתוצאה מהתרגול, ומשם ממשיך למגוון צורות והיבטים של עונג, שאהבה עצמית תומכת מלאה בכניסתנו לחיינו ובתרומתו לאיכות חיינו, בריאותנו והיכולת שלנו להרגיש בטוב עם עצמנו.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- למה לדעתך "עונג" הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחיים?
- מה הקשר לדעתך בין עונג לבין אהבה עצמית?
- האם יש בך, לדעתך, כרגע מספיק אהבה עצמית כדי לדאוג לכך שתקבלי את מירב העונג לו את זקוקה באמת?
- כאשר אהבה עצמית תגדל אצלך באופן משמעותי, מה יהיה, לדעתך, מקומו של העונג בחייך?
- האם את מוכנה לכך שבעתיד עונג חיובי ובריא ואהבה עצמית יהוו חלק גדול במיוחד בחייך? יכולה לדמיין את זה?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 4: אהבה עצמית, אגואיזם ומה שביניהם
בפרק הזה אנחנו ממשיכים בתהליך המקסים שמחבר את האדם אל המקור שלו, אל המקור הראשוני, אל ליבת האהבה שקיימת בתוכו. זו אהבה שאינה תלויה בשום גורם חיצוני. אהבה שהיא נכס פרטי, יסודי וראשוני של כל אדם. איך שהוא, במרוצת החיים ובצורת החיים שאנחנו חיים כאן, יש לנו נטייה לשכוח שיש לנו נכס כזה.
מה שאנחנו עושים כאן הוא תהליך שעוזר לנו להתעורר, להיזכר, להפעיל ולקחת אחריות על האהבה שבתוכנו. בעיניי, זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאדם יכול לעשות בחייו. וזה לא דבר שמפסיקים לעשות. זה דבר שמתאמנים בו, שמים אליו לב, מטפחים אותו, משקים אותו, נותנים לו אור ושמש, ונזכרים שוב ושוב שיש צורך להתייחס אליו. אהבה עצמית. אהבה אליי. אהבה בתוכי.
אהבה עצמית היא דבר שמרגישים. אפשר לדמות את החוויה הזו לשחייה בבריכה מיוחדת, שבה כל רגע בתוך המים הוא רגע של עונג. אנחנו שוהים בתוך מרחב שמזין אותנו בכל רגע. זהו מרחב של אהבה עצמית. יש מי שיקראו לזה אהבת האל. כל אחד לפי פרשנותו. כך או כך, זה שייך לנו. זה אנושי, זה רוחני, זה בר השגה, וזה הכרחי.
מדוע זה הכרחי? משום שזו הזנה יסודית. כאשר היא חסרה, אנחנו רצים לחפש הזנות חלופיות, הזנות מדרגה שנייה ושלישית, מתמכרים אליהן וחיים חיים בוגרים שנראים מתפקדים, אך בפנים הם ריקים. לכן בפרק הזה, פרק ארבע, אנחנו עוסקים במושגים כמו "אגואיזם", "אנוכיות", "אגוצנטריות" וכל מיני רעיונות דומים שנדבקו לאהבה עצמית, שלא בצדק.
זהו נושא חשוב מאוד. הוא נוגע באי הבנות, במיתוסים ובסטריאוטיפים. הוא נוגע גם בפחדים עמוקים שיש לנו כבני אדם מפני אהבה בכלל, ומפני אהבה עצמית בפרט. פחדים מהתבדלות, פחדים מנטישה, פחדים מלהיות שונים.
ישנם ערכים פופולאריים בחברה, גם היום וגם בעבר, שלפיהם לא טוב שאדם "חושב על עצמו", או חס וחלילה חושב "קודם כול על עצמו". משפטים כמו "למה חשבת על עצמך ולא עלינו?" או "למה לא חשבת עליי לפני שעשית את זה?" כל מה שנשמע כמו "אנוכיות" או "אגוצנטריות" נתפס מיד כשלילי.
בשלב מסוים מצטרפת גם המילה הכבדה והמפחידה הזאת, שמגיעה מהספרות ומהפסיכולוגיה – "נרקיסיזם". כביכול, מי שאוהב את עצמו הוא נרקיסיסט.
אבל נרקיסיזם, כמונח פסיכולוגי ופסיכיאטרי, מתאר דווקא מצב של אדם שאינו אוהב את עצמו. אדם שריק כל כך מבפנים, שהוא נאלץ כל הזמן להציג הצגות של כמה הוא נהדר וכמה הוא נפלא, כדי למשוך תשומת לב מאחרים. אין שום קשר בין אהבה עצמית לבין נרקיסיזם. שום קשר. למעשה, זה בדיוק הפוך.
הבלבול הזה נובע מכך שאנשים פוחדים לאהוב את עצמם. פוחדים מאהבה בכלל. הם רוצים אותה, משתוקקים אליה, אבל גם חוששים ממנה. הם פוחדים להיראות כאנשים ש"אוהבים את עצמם". לכן הם מעדיפים להקטין את עצמם, להיטמע בעדר, להתמסר לחוקים ולטרנדים של הסביבה, ולא לומר בפשטות: "סליחה, אני אוהב את עצמי, ולכן את זה אני רוצה ואת זה אני לא רוצה."
מי שחושש שאם יאהב את עצמו הוא יהפוך לנרקיסיסט, מפספס את העניין. הנרקיסיסט הוא אדם עם דימוי עצמי ירוד מאוד. לעומתו, אדם שאוהב את עצמו, מעריך את עצמו. יש לו דימוי עצמי גבוה יותר, הכרה במה שיש לו, הערכה למאמצים שלו, יותר תקווה ויותר אופטימיות. כל אלה בדיוק הדברים שחסרים אצל הנרקיסיסט.
מעבר לכך, בהרבה מרחבים חברתיים קיימת ציפייה מוגזמת מהאדם לבטל את עצמו. לתרום, להתנדב, להיות בשביל אחרים. יש הערכה רבה למתנדבים, ובצדק, אבל גם כאן חשוב לשים את הדברים בסדר הנכון. אדם שמתנדב עושה זאת משום שהוא רוצה. משום שזה ממלא אותו, מעשיר אותו ומיטיב איתו. אם ההתנדבות לא מיטיבה איתו, אם היא לא משמחת אותו, עדיף שלא יעשה אותה. אדם שנותן לא מתוך אהבה עצמית, אלא מתוך ביטול עצמי, יישא בתוכו בסופו של דבר כעס, תסכול ודרישה סמויה להכרה.
אהבה היא ביטוי של מלאות ולא של חוסר. אהבה מגיעה מאדם שמזין את עצמו היטב ושעקב כך יש בו "עודף חיובי" שהוא כמה לשתף ולחלק מרצונו הטוב ומכיוון שהדבר מסב לו עונג.
ולכן אני חוזר ואומר: יש מסרים חברתיים שדוחקים באדם להזניח את עצמו, לשכוח את עצמו, לבטל את עצמו מול צורכי החברה, המשפחה, הזוגיות, הילדים, החברים או העבודה.
מסרים כאלה לא תמיד מתחשבים בצרכים של היחיד, אלא אם מבינים שהצרכים של היחיד הם חלק בלתי נפרד מהטוב של הכלל. מסרים כאלה פוגעים ביכולת ובזכות הבסיסית של האדם לאהוב את עצמו, מה שגורר אחריו שורה של בעיות פוטנציאליות שנולדות בדיוק מכאן, מהמקום בו האדם מתבלבל לחשוב שאהבה עצמית היא דבר שעליו להתרחק ממנו כדי שיוסיף להיות "מקובל חברתית".
כאשר האדם שם את עצמו בעדיפות שנייה, שלישית או רביעית, בשם ערך מקודש של "נתינה", הוא פוגע בעצמו וגם בסביבתו. אדם שלא מזין את עצמו לא יכול להעניק את המיטב שלו באהבה. הוא רעב, ריק ומתוסכל. הוא מוכרח להתמלא כדי שיוכל לתת. והוא מוכרח לתת מתוך תשוקה לנתינה, מתוך אהבת הנתינה, כדי שהנתינה תהיה יצירתית, מדויקת ובריאה.
לכן, כאשר אתם נתקלים באמירות כמו "אתה אנוכי", "אתה אגואיסטי", "אתה אגוצנטרי", קחו את זה בפרופורציות. אל תמהרו להתגונן ואל תמהרו להצטדק. אין צורך בכך. הדבר הנכון ליחיד וגם לחברה הוא שכל אדם יטפח אהבה עצמית וישים את עצמו בראש סדר העדיפויות שלו.
גם כהורה, לעיתים סדר העדיפויות שלי כולל קודם כול את הילדים שלי, משום שכך אני חי בשלום עם עצמי. זה חלק מהאהבה העצמית שלי. אני נותן להם הרבה משום שאני אוהב את עצמי ומשום שזה חלק מהערכים שלי. אבל אני עדיין נשאר בראש סדר העדיפויות שלי. כי אם אני לא שם, אני אהיה הורה מרוקן, ואז אעשה הורות פחות טובה.
ודבר נוסף שחשוב לציין בנקודה זו בתהליך: כאשר אנשים מתחילים תהליך של אהבה עצמית, משתנים, מתחילים לטפל בעצמם ולדאוג יותר לצרכים שלהם, לא פעם הסביבה מגיבה בהתנגדות: "מה קרה לך?", "אתה יותר חושב על עצמך לאחרונה…", "למה את כבר לא עושה בשבילנו את מה שעשית קודם..", "את נהיית ממש אנוכית". לפעמים, דווקא אלה הם הסימנים שאתם בדרך הנכונה. הסביבה מרגישה את השינוי, וזה מערער אותה.
זה סימן טוב. אפשר אפילו לומר תודה, ולהמשיך בדרך.
בסופו של דבר, כדאי לזכור, כמו בכל מרחב מאוזן ובריא, נתינה נכונה מגיעה ממקום מלא. מאיפה שיש. מקום מלא הוא מקום שיש בו אהבה עצמית, והמסע הזה, כאן, הוא מרחב לימודי לגבי הדרך למלא את עצמנו במשאב המשמעותי הזה ולגלות, עם הזמן, שככל שאנחנו מתמלאים יותר, אנחנו גם בתשוקה לתת, אך לא בצורה שמרוקנת אותנו, אלא להיפך, בצורה שבה הנתינה שלנו רק מעצימה אותנו ונותנת לנו תחושת ערך ומשמעות. זו המתנה שאהבה עצמית נותנת לאדם וכאמור, גם לחברה סביבו.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מדוע לדעתך קיים כזה פחד חברתי מפני "אגואיסטיות"?
- האם זכורים לך מקרים בהם התעקשת, למרות שזה לא קל, לשים את עצמך במקום ראשון של סדרי עדיפויות ומה קרה בעקבות זה?
- האם את מוכנה למצבים בהם אהבה עצמית תכוון אותך להיות יותר "בעדך" ואילו אחרים ינסו למשוך אותך לכיוון ההפוך?
- באיזה תחומים או נושאים בחייך זה ממש לא טוב לך שאת לא מתעקשת לפעול יותר למען עצמך ופחות למען אחרים?
- האם את רואה כרגע את האפשרות שלשים את עצמך וטובתך במרכז זה למעשה הדבר הטוב ביותר גם לאחרים?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 5: מי שאוהב את עצמו לא באמת אוהב אחרים?
אנחנו בפרק החמישי בתהליך של הטמעה, הפנמה, הפעלה והתעוררות של האהבה העצמית בתוכנו. למרות שיש לנו בחיים כמה וכמה משימות משמעותיות מאוד, בסופו של דבר, כדי שכל המשימות האלה תצלחנה עלינו להכיר בכך שכל התפתחות, כל צמיחה, כל שינוי וכל התקדמות שיש לאדם לעשות, תלויים כך או אחרת בנוכחות רמה הולכת ומשתפרת של אהבה עצמית. בהיעדר אהבה עצמית אנחנו נמצאים במצב של חסר מתמיד שגם משפיע על היכולת לממש ולקיים את הדברים האחרים שחשובים לנו.
יש לשוב ולהדגיש: אהבה עצמית תמיד נמצאת באיזשהו מצב של “יש מה לשפר”. היא אף פעם לא מגיעה ל"שיא היכולת שלה", היא אף פעם לא מגיעה למצב שממנו אין יותר מה להתקדם מבחינת המיומנות של הקיום שלה.
מטבעה, אהבה, בכל צורותיה, היא אירוע מתרחב. היא אירוע של שפע, של יש, של גדילה, של דחף טבעי ומתמיד אל האתגר הבא, והנקודה הבאה שאליה אפשר להגיע, דרך תנועה בעקבות האנרגיה העצומה שאהבה מביאה עמה.
להיות "בתוך אהבה" פירושו "להגביר אהבה". זה לא רק לשחות במימי האהבה, כפי שהצעתי בפרק הקודם, להרגיש שאנחנו בתוך בריכה שעוטפת אותנו, בתוך חומר עדין של אהבה.
זה הרבה יותר מזה. אהבה עצמית היא תנועה מתמדת של פריחה, של התרחבות ושל גדילה. כל עוד היא לא פועמת בתוכנו, כל עוד היא לא נוכחת בכל תהליך שאנחנו עושים ובכל מצב שבו אנחנו חיים, אנחנו חיים למעשה בסוג של חסר. חלק מההזנה שאנחנו זקוקים לה פשוט חסר לנו ואנו אפילו עלולים שלא להיות מודעים לכך.
זה קורה לרוב משום שאנחנו לא מבינים, לא קולטים ולא מפנימים שאנחנו עצמנו המקור הראשי והראשוני של אהבה עבור עצמנו. וכמה שאני אחזור על זה, זה לא ישנה הרבה. זו לא שאלה של "להסביר". ציינתי את זה קודם ועוד אחזור ואדגיש את זה בהמשך. זה משהו שחווים. זה משהו שעוברים בו טרנספורמציה ופתאום קולטים אותו ברמת החוויה. מגיעים לרגעים בהם יודעים את זה בפנים, מרגישים שזה קיים, נוכח, נעים ומרפא.
כדי להגיע לרגעים האלה עלינו להתייחס לאהבה שבתוכנו כמשהו שתמיד מתאמנים בו. כמשהו שתמיד ממשיכים לחפש אותו. כמשהו שמאמינים בו ומתמסרים אליו. בסופו של דבר, אהבה עצמית היא דרך חיים. לא לחינם נאמר כאן: "אהבה עצמית, המחויבות המקודשת".
החיים שלנו מלאים בגירויים ובלחצים שמרחיקים אותנו מאהבה עצמית. ולכן יש לנו כאן תפקיד. ולמעשה, יותר מ"תפקיד", יש לנו, כאמור, מחויבות. ויותר מכל מחויבות אחרת, יש לנו את המחויבות הגבוהה ביותר לאהוב את עצמנו. כאן אני רוצה להתעכב, משום שזה לא פשוט לתפוס את זה. וגם אחרי שאסיים להסביר את זה, אני לא חושב שזה ייתפס במהירות.
כי, כפי שכבר ציינתי ואשוב ואציין בהמשך, זו לא שאלה של "להבין". זו שאלה של להטמיע. וזו שאלה של להציב את הרעיון הזה אל מול הרגלים אחרים שיש לנו בחיי היומיום.
המילה "מחויבות" בדרך כלל מתקשרת לדברים חיצוניים לנו. אני מחויב לעבוד. אני מחויב לעמוד במשימה. אני מחויב להכין אוכל לילדים שלי. אני מחויב לממן להם לימודים. אני מחויב לתוכניות, למסגרות, לשירותים, לתשלומים. אפילו לצחצח שיניים אנחנו מחויבים.
יש לנו הרבה מחויבויות, ורובן כלל לא נבחרות על ידינו. הן נכפות עלינו. אבל כמה פעמים אדם יכול לומר על עצמו שהוא לקח מחויבות כלפי עצמו, ורק כלפי עצמו? כמה פעמים אדם יכול לומר: אני מחויב לעצמי, ואני עומד במחויבות הזאת.
אנחנו מחברים כאן בין שני מושגים שיש לעבור תהליך משמעותי כדי להכיר את הקשר הקרוב ביניהם: אהבה עצמית ומחויבות. אני טוען שזו המחויבות הגבוהה ביותר שקיימת, מחויבות מקודשת, משום שאהבה עצמית היא הבסיס שלנו. הרבה מאוד בעיות שאנשים נושאים עמם, בסופו של דבר מתכנסות לגורם ראשוני אחד, למחסור באהבה עצמית.
כאשר הבסיס לא יציב, כאשר אני כאדם בוגר לא מבין שיש לי את הכוח, היכולת והאחריות להעניק לעצמי אהבה, כל שאר הדברים שנגזרים מזה, דימוי עצמי, ביטחון עצמי, אמון בעצמי, יוזמה, התמודדות עם משברים, נכונות לנסות ולהתפתח, לא יכולים להתקדם, להתרחב ולהשתפר. כי כל עוד הם לא "מתודלקים" על ידי גורם ההזנה הראשי שלהם, אהבה, הם לא יכולים לבוא לידי ביטוי באופן המלא שלהם. הם תמיד יהיו בתת-תפקוד בשל כך.
ולכן זו מחויבות. ולא פחות מזה. מחויבות בינך לבינך.
המחויבות היא ללמוד את זה, להתאמן בזה, לחפש את זה, להקשיב לזה, להתמסר לזה. להתאמן בלאהוב את עצמי. להתאמן בלאהוב את האדם הזה שנמצא בפנים. זה לא קל, משום שיש סביבנו הרבה לחצים סביבתיים שהוטמעו בנו ויצרו רגשי אשמה, ביקורת עצמית מוגזמת, חוסר חמלה עצמית ושיפוטיות עצמית. כל אלה פועלים כמו מנגנון משומן היטב. ומכיוון שזה לא קל, ובמובן מסוים זה תמיד יהיה לא קל, הבקשה וההזמנה היא "להתאמן".
ולכן לעולם לא אציע לאדם "מעתה, אהוב את עצמך!" אלא: "מעתה, התאמן באהבה עצמית ככל יכולתך, למד אותה, חקור אותה, התעניין בה ועשה כל יום את התרגולים שאתה יכול לעשות כדי לטפח ולשפר אותה בתוכך".
אחרי ההקדמה הארוכה וההכרחית הזאת, אני רוצה לגעת בשאלה שעומדת במרכז פרק 5: האם מי שאוהב את עצמו באמת אוהב אחרים?.
נגענו בזה מעט בפרק הקודם, וכאן אני רוצה להעמיק את ההתבוננות בנושא הזה מנקודה קריטית להבנת אהבה. כל עוד לא תופסים את הנקודה הזו, קשה מאוד להבין מהי אהבה באמת.
אהבה היא שפע. אהבה איננה דבר שאם לוקחים ממנו חלק, הוא נגרע. כשאני נותן אהבה לעצמי, אני לא גורע מעצמי. כשאני אוהב פרח שאני רואה, ושולח אליו אהבה, אני לא מתרוקן מהאהבה שבתוכי. אהבה לא פועלת כך.
כאשר אני אוהב יותר את עצמי, זה לא אומר שבזבזתי את היכולת שלי לאהוב אחרים. להפך. אהבה היא דבר שככל שמפעילים אותו יותר, חווים אותו יותר ושוהים בו יותר, הוא רק הולך וגדל. בדיוק כמו יצירתיות. ככל שאנחנו יצירתיים יותר, כך הכוח היצירתי שלנו רק הולך וגדל ולא רק שאינו מתרוקן, אלא הופך מלא ורחב יותר.
אנחנו רגילים לחשוב בצורה לוגית שאם יש מאגר ויש רזרבות, אז ברגע שאני לוקח מהן, לא נשאר בשביל מטרות אחרות. אבל בכל הנוגע לאהבה, זו טעות שנובעת מתפיסת חסר שאינה מתאימה לאופן בו אהבה פועלת, מתקיימת ובאה לידי ביטוי. באזורים הבריאים של נפש האדם, ככל שדברים זורמים יותר ומופעלים יותר, הם רק גדלים.
אי אפשר "לבזבז אהבה". איפה שיש אהבה יש התרחבות, יש גדילה, יש יותר נפח, יש יותר מקום. אהבה יוצרת מקום לעוד אהבה. לכן ככל שאנחנו משקיעים בעצמנו יותר אהבה, זה אף פעם לא בא על חשבון היכולת שלנו לאהוב אחרים. להפך. האהבה שאנחנו נותנים לאחרים הופכת לאותנטית יותר. היא לא מזויפת ולא מופעלת על ידי רגשי אשמה, לא על צורך לרצות, אלא על תשוקה אמיתית לתת.
כשיש בי שקט נפשי, כשיש בי אהבה, אני גם רוצה לחלוק אותה. אני יודע שהיא לא מתבזבזת. יש בי שפע. כמה שאני נותן לאחרים, כאשר אני נותן מעמדה של אהבה ותשוקה, לעולם לא גורע ממני, וכמה שאני נותן לעצמי גם לעולם לא גורע מהם. אהבה היא מושג אינסופי, שרק הולך וגדל ככל שמקיימים אותו. זה חלק מהקסם והיופי שלה.
לכן אין מקום ל"קמצנות" באהבה. וכל פעם שעולה הטענה שאם אדם אוהב את עצמו יותר, הוא אוהב אחרים פחות, יש להכיר בכך שמדובר בתפיסה שגויה. כי זה בדיוק הפוך. אהבה גדלה ככל שמתרגלים אותה, ככל שמתמסרים אליה, וככל שחיים אותה בעוד ועוד רבדים.
אז אל דאגה. אהבו את עצמכם. ובזכות זה תוכלו לאהוב אחרים אפילו יותר. זו זרימה שנעה מבפנים החוצה ומהחוץ פנימה.
כך זה עובד עם אהבה.
וזה, בעיניי, אחד הדברים היפים ביותר שיש
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מדוע לדעתך ממש חשוב שיותר ויותר אנשים יתאמנו וישתפרו באהבה עצמית?
- מדוע לדעתך אהבה עצמית היא באמת המחויבות הגבוהה ביותר?
- נסי לחשוב על אדם מסוים שגורם לך לפעול למענו באופן אוטומטי בלי לחשוב על עצמך. מה יקרה אם תשני את ההרגל הזה?
- איזה נזק מתחולל, לדעתך, ברמה אישית, משפחתית וחברתית כאשר המסר שעובר בין כולם שזה לא נכון קודם כל לאהוב את עצמך?
- מתוך המחויבות שאת בונה כאן לאהבה עצמית, איזה מסר חדש היית רוצה לחברים, בני משפחה ואנשים שאת אוהבת?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 6: נתק משפחתי, חברתי וסביבתי. האמנם?
ככל שהמסע הזה מתקדם, אנחנו צפויים לגלות איזה כוח עצום יש בתוכנו. כמה שזה יכול להיות משמעותי ואף משנה חיים לגלות שיש לנו נגישות מיידית, אישית וישירה לאהבה, הדבר שכל העולם מחפש.
ספרים נכתבים על זה, אנשים נוסעים מרחקים בשביל אהבה, ואחרים מוציאים הרבה כסף כדי לחפש אהבה. הם לא באמת חייבים לעשות את כל זה, אבל הם כל כך רוצים את זה, כל כך זקוקים לזה, כל כך רעבים לזה. לחוויה הזו, להתנסות הזו, למפגש הזה עם התופעה אותה אנחנו מכנים "אהבה".
אהבה היא ה"מזון" המבוקש ביותר. לפחות אצל אלה שמזון רגיל נגיש להם. וגם אצל אלה שרעבים ללחם, הצורך באהבה הוא עמוק מאוד. הרבה פעמים אהבה יכולה אפילו קצת להרגיע את הבטן הרעבה. היא לא תחליף לאוכל, אבל היא יכולה לעזור גם שם.
אז אם בחרת לעשות מסע של שלושים ושישה הפרקים, ואחר כך אפילו לעשות אותם שוב ושוב, כמה שיהיה נחוץ, עד שתיווצר בפנים התחושה של “כן, אני יודע מה זה”, “אני מכיר את זה”, “זה שלי”, “זה בידיים שלי”, “זה נכס שלי”, “אני מבין את זה” – אם מתגבשת בך הידיעה שיש בכוחך למצוא בתוכך את האהבה, דרך המסע הזה ובכלל, אז משהו מאוד עמוק כבר התחיל לקרות.
ברגע שהשינוי הזה מתרחש, וזהו שינוי מאוד מכונן בחיי האדם, האדם מבין שהוא יכול לפגוש אהבה כשהוא לבד בחדר, כשהוא מטייל בטבע, כשהוא בחברה, כשהוא לבד, כשהוא בעבודה, כשהוא במשפחה. זה הולך איתו לכל מקום.
כאשר אדם מזהה את זה, חי את זה, מתקשר עם זה, ולומד להיות יותר בחמלה עצמית, לומד לסלוח לעצמו מהר יותר, לומד לחבק את עצמו פיזית ורוחנית, ולומד להיות ליד עצמו גם כשכואב – כאשר הדבר הזה מתחיל ממש לנשום בתוכו, ואליו מתלוות החלטות לשינויים משמעותיים שנובעים מתוך אהבה עצמית, אז האדם הגיע למקום חדש בחיים שלו.
ומהמקום הזה הוא כבר לא יחזור.
ברגע שטעמתי, הבנתי ונגעתי באהבה עצמית, אני לא יכול באמת לחזור אחורה. אני לא אשכח את זה. אני כבר לא אגיע למצב שבו אני לא יודע מהי אהבה עצמית. זהו. התעוררתי.
זה לא אומר שלא יהיו לי בעיות. זה לא אומר שלא יהיו לי התרסקויות. זה לא אומר שלא יהיו לי התמכרויות. זה לא אומר שלא יהיו לי משברים בעתיד. יהיו. אבל אני אוכל לגשת אליהם מעמדת כוח. משהו בי יהיה רחב יותר בבואי להתמודד עם ההתרסקות הבאה שלי. אני בא עם אהבה בתוכי, ואף אחד לא יכול ולא אמור לגעת בזה, לקחת את זה, לטשטש את זה או לערער על זה.
ולכן, אם הגעת לכאן, אם אתם איתי בדרך, אם אתם סומכים עליי ומרגישים שיש כאן אנרגיה טובה שמתרחשת בינינו, זה סימן שבפנים התקבלה החלטה לעשות צעד משמעותי בחיים. ואני רוצה לברך אותך על זה. ככל שיעבור הזמן, למילים האלה תהיה יותר משמעות, ואתם תראו את זה קורה בחיי היומיום.
ואנחנו עכשיו בפרק השישי, וכותרתו היא כותרת לא כל כך נוחה: נתק משפחתי, חברתי וסביבתי – האמנם?
בשלושת הפרקים הקרובים אנחנו עוסקים בדיוק בעניין הזה. באופן שבו אהבה עצמית מפגישה אותי מול אחרים, מול החברה, וגם מול קבוצות מאוד בסיסיות כמו משפחה, או חבורה, או חברים. יש כאן שאלות מאוד מובהקות לגבי מקומה של אהבה עצמית ואיך היא מתגלגלת לתוך מערכות יחסים.
לפעמים, בתוך מערכות כאלה, יש נטייה לדרוש מהיחיד, או לפחות לצפות ממנו, להקריב קורבנות שעומדים בסתירה לצרכים האמיתיים שלו. מבקשים ממנו להתיישר, ללכת לפי הקו הכללי. זו נטייה טבעית של קבוצות. רוב הקבוצות פועלות כך. הקבוצה האידאלית נותנת לכל יחיד מקום, ואיך שהוא כולם מצליחים להתחבר. אבל בהרבה קבוצות יש לחץ חברתי וסביבתי. יש ציפיות ברורות ויש אמות מידה שמצפים מהיחיד לעמוד בהן.
לעיתים מי שמנהיג את הקבוצה, בין אם אלה הורים ובין אם דמות אחרת דומיננטית או כריזמטית, מצפה ואף דורש מחברי הקבוצה, מחברי המשפחה, להתנהג לפי קוד מסוים, לבחור בחירות מסוימות, ולא ללכת בדרכים אחרות. לפעמים הדרישה הזו נעשית אובססיבית, נוקשה וכוחנית.
וכך קורה שכאשר אדם מתחיל להיות יותר מחובר לעצמו, יותר מחובר לאינטרסים האמיתיים שלו, ויותר אוהב את עצמו, הוא מוצא את עצמו בעימות עם הקבוצה, עם המשפחה. וזה לא נוח לו. כי הוא רוצה את המשפחה, הוא רוצה את הקבוצה. הם יקרים לו, הם חשובים לו. חלק מהאהבה העצמית שלו אומרת לו: כן, תשתייך. זה טוב, זה מזין, זה שומר, זה נעים, זה כיף להיות חלק.
אבל מצד שני, אהבה עצמית אומרת לו: דע את עצמך. חפש את עצמך. השתייך קודם כול לעצמך. בדוק מה אתה רוצה, מה את רוצה, מהי המהות שלי, מהי הרוח שלי.
וכאן יכולה, ואפילו לפעמים אמורה, להיות התנגשות.
היחיד המתפתח והמשתנה לא יכול להימנע מלהתנגש עם המסגרת ועם המערכת שבה היה רגיל פחות לאהוב את עצמו. הרבה פעמים היחיד הוא גם חלוץ וגם מחדש. הוא אומר למערכת: סליחה, את כבר לא כל כך רלוונטית ומותאמת לדרך שלי. אני זקוק לכך שתתעדכני, או שאני אעדכן את עצמי. זה כבר לא עובד בשבילי. יש כאן צרכים שלא ממומשים היטב.
זו אחת הסיבות שאנשים יכולים להירתע ממסלול של אהבה עצמית. כי באופן מסוים, אהבה עצמית יכולה להביא איתה “צרות”. כך קורה במקום שהיינו יותר קונפורמיים, יותר משתפי פעולה, יותר אומרי כן ויותר הולכים בתלם. ככל שאנחנו מתעוררים לאהבה עצמית, אנחנו מגלים שדברים שהתאימו בעבר כבר לא מתאימים לנו יותר.
ואז עלינו לעשות שינוי. ועלינו לומר לאנשים: סליחה, אני כבר לא מוכן לזה. זה כבר לא נכון בשבילי. אני רוצה את זה אחרת. זה המקום שבו יכולים להיווצר משברים מסוימים, לפעמים בלתי נמנעים.
וכאן האדם מוזמן לשאול את עצמו שאלות ישירות וברורות: האם אני הולך אל המשבר הזה מתוך אהבה עצמית? האם אני מבין שהמשבר הזה מתרחש מפני שאני מבקש כעת לברר דברים חשובים לגביי? האם יש לי מספיק רזרבות פנימיות לעמוד בלחץ, לעמוד בפחד שינטשו אותי, שלא ירצו אותי, שיגנו אותי, שיזלזלו בדרך שלי?
האם תהיה בי העמידות? האם תהיה בי התמיכה בתוכי? האם אני אוכל, מתוך האהבה העצמית, למצוא בני ברית שיעמדו לצידי?
אלה שאלות של אהבה עצמית. ואלה לא שאלות שיש להן תשובה מיידית. זו דרך ארוכה. אבל כבר עכשיו חשוב לומר: אהבה עצמית היא דרך לשינוי ולשחרור הנפש אל המקום הנכון שלה. וזה גם אומר שלפעמים, בדרך, יהיו מקומות של חיכוך עם אנשים שלא יוכלו לקבל בקלות את זה שהתעוררנו לאהבה עצמית.
עלינו להיערך לכך, להגן על עצמנו, ולעמוד על שלנו. וחלק גדול מהאנשים, עם הזמן, יבינו ויסכימו. וחלק אחר לא. וזה בסדר. יש להם את המסע שלהם. אבל זה לא צריך לבוא על חשבון המסע שלנו.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם יש אנשים שעלולים להתרחק ממך אם האהבה העצמית שלך תלך ותתרחב?
- האם יש אנשים שלדעתך יותר יתקרבו אלייך כאשר האהבה העצמית שלך תלך ותתרחב?
- בדקי טוב: איזו דמות בחייך (משפחה, חברים) עשתה מהלך אהבה עצמית אליה את עצמך התנגדת?
- האם את מוכנה למאבקים זמניים מול אנשים מסוימים שיתרחשו כאשר תעשי שינויים של אהבה עצמית?
- האם את מוכנה לשלם מחירים זמניים, כאשר תתפתחי ותגלי שעלייך לאהוב את עצמך יותר ושאת לא תוותרי על זה יותר?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 7: מה עשית היום למען עצמך באמת?
אתחיל את הפרק הזה במסר שכבר הזכרתי כאן ושיש חשיבות לחזור עליו כמה פעמים ובכמה צורות:
אהבה עצמית היא משהו שאני יכול לתאר, להסביר, להגדיר, לתת דוגמאות, לתת תרגילים, בדיוק כפי שקורה כאן. אפשר להתוות דרך אל האהבה העצמית, לתת משימות, להציע תיקונים, לדבר על שיפור ועל אימון.
אני יכול לתת לדברים האלה שם, לתת להם כותרת, לתת פידבק, לשוחח עליהם, להסביר, לפרט, להעמיק, לחשוב. זה צד אחד של המטבע.
אבל יש גם צד שני למטבע, והוא הולך יחד עם הצד הראשון. הצד השני הוא שאהבה בכלל, ואהבה עצמית בפרט, כוללות בתוכן המון מרכיבים שאי אפשר באמת להסביר.
וטוב שכך. טוב שזה נשאר כך. כי חלק גדול מהקיום שלנו, מהיופי שלנו, ואפילו מהסיבה שאנחנו קמים בבוקר, נמצא במרחבים פחות ברורים. מרחבים שיש בהם ערפל מסוים, אי־ודאות, תחושות וחוויות שאין לנו מילים מדויקות להגדיר או להסביר.
עם זאת, אם אנחנו נמצאים במידת תשומת הלב הראויה, אנחנו מגלים, די בקלות, שכשאני אומר לך את המילה אהבה, משהו זז אצלך. וכשאתה אומר לי את המילה אהבה, משהו זז אצלי. האותיות האלה, א’, ה’, ב’, ה’, כשהן נאמרות יחד, נושאות בתוכן אנרגיה. יש תדר. יש מין קוד כמוס בפנים. למילה הזאת יש אנרגיה משלה, ואנחנו יכולים לחוות אותה.
אנחנו יכולים לחוות משהו שהוא חיובי, שהוא נעים, שהוא אולי הגדול מכל התופעות החיוביות בחיים. לא נוכל באמת לכמת את זה, אבל נדע. בתוך תוכנו אנחנו נדע. ואולי אפילו נדע יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.
אנחנו נדע באזורי האינטואיציה, באזורי מוח ימין, באזורי הדמיון, באזורי התשוקה, באזורי החוויה. שם הידע קיים. אבל לא נוכל להסביר אותו במלואו. וטוב שכך. טוב שגם לא ננסה בכוח. טוב שנאפשר לדבר הזה להתקיים ולהתרחש, גם כשאנחנו יודעים שהיכולת שלנו להסביר או להבין אותו באופן הגיוני היא מוגבלת.
הנושא הזה משמעותי מאוד, משום שכדי לחוות אהבה עלינו להיות קצת פחות בשליטה וקצת פחות בציפיות. כך הוא הדבר לגבי אהבה באופן כללי, וכך גם לגבי האהבה שלנו כלפי עצמנו, וגם לגבי אהבה שקיימת בינינו לבין אחרים.
ככל שאנחנו יותר מחוברים לתדר, לחוויה, לעומק של האנרגיה שנמצאת בתוך המילה "אהבה", כך אנחנו יכולים לחוות את זה ולהיות עם זה. ככל שאנחנו יותר מחוברים לזה, אנחנו יכולים גם לפעול עם זה, לשחק עם זה, ליצור עם זה בתוכנו וגם עם אחרים. וכל זה בלי להכניס את האהבה לאיזו שהיא מסגרת של הגדרות, מוסכמות והבנות.
כל אחד יודע עמוק בתוכו מהי אהבה. נולדנו מזה. זה המקור שלנו. וכאשר אנחנו מנסים להשתלט על דבר שהוא בעצם גדול מאיתנו, שהוא המקור שממנו אנחנו עשויים, אנחנו מגלים שאנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא להתחבר אליו, לאפשר לו להיות חלק מאיתנו, ולאפשר לעצמנו להיות חלק ממנו. לזרום איתו, לתת לו לקחת אותנו, ליצור איתו, להיות בדיאלוג איתו. זה לא לגמרי בשליטה שלנו, זה אפילו לא לגמרי שלנו. אנחנו חלק מזה. אנחנו חווים את זה. וכשאנחנו כך, אנחנו גם יכולים לעבוד עם זה.
ואחרי ההקדמה הזאת, אני רוצה לשאול את השאלה שעומדת במרכז פרק 7. זו שאלה שתוכל ללוות אותנו למקומות רבים, כעת וגם בהמשך: מה עשית היום למען עצמך באמת?
לא במקרה אני מוסיף את המילה “באמת”. זו שאלה שאמורה להישאל שוב ושוב, משום שאנחנו נוטים לברוח מלעשות דברים למען עצמנו. לעיתים אנחנו חושבים שאנחנו משרתים את האינטרסים של עצמנו, ורוצים להאמין שרוב היום אנחנו עושים דברים למען עצמנו, אבל בפועל אנחנו לא באמת עוצרים לבדוק.
אנחנו לא עוצרים לשאול:
- מהי התשוקה שלי?
- מה אני באמת רוצה היום?
- מה אני באמת רוצה מחר?
- האם אני זכאי לקבל את מה שאני באמת רוצה? האם אני יכול בכלל לדמיין שמה שאני רוצה – אקבל?
ואז אני חוזר לשאלה: איזה דברים עשית היום למען עצמך? באילו מקומות יכולת לעצור משהו שלא טוב לך ולהגיד "לא"? באילו מקומות בחרת את הבחירה היותר אמיצה, שהיא יותר למען עצמך ופחות למען ריצוי של אחרים, או פחות למען מה “שצריך” לעשות?
זו לא שאלה פשוטה. מה עשית היום למען עצמך באמת? זו שאלה שיש להתמודד איתה, בתדירות הולכת וגדלה.
זו שאלה שטוב שאדם ישאל את עצמו מתוך אהבה בבוקר: מה אני הולך לעשות היום למען עצמי באמת? וזו שאלה שטוב שישאל את עצמו גם לפני השינה: מה עשיתי היום למען עצמי באמת?
שאלה זו מעוררת את ההדהוד של אהבה עצמית. זו אינה שאלה ביקורתית או שיפוטית, אלא כזו שעושה בדיקה לגבי המעורבות של אהבה עצמית בחיינו.
נדרש אומץ כדי לשאול את השאלה הזאת. נדרש אומץ לעצור רגע לפני תשובה אוטומטית ולענות בכנות. מה עשיתי למען עצמי היום באמת? עד כמה פרגנתי לעצמי? עד כמה החמאתי לעצמי? עד כמה עצרתי לנוח כשהתאמצתי מדי? עד כמה בחרתי בחירות שמשרתות את האמונות שלי ואת המשאלות שלי?
במהלך היום אנחנו יכולים להיסחף להרבה מאוד מעשים שלא באמת משקפים את מה שאנחנו רוצים באמת. יש לחצים, יש דרישות, יש ציפיות. יש לחצים חברתיים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. רגשות אשמה מנהלים אותנו בלי שנשים לב. מחויבויות, שלעיתים גדולות מכפי שצריכות להיות, גוזלות מאיתנו אנרגיה שהייתה יכולה להיות מושקעת במה שאנחנו באמת זקוקים לו.
אנחנו לא תמיד מודעים לזה, בין השאר משום שאנחנו לא נותנים מספיק תשומת לב לאהבה עצמית. ומכאן גם נובע הקושי לומר: אני זכאי לקבל יותר.
ולכן, כדי לעזור לעצמנו, כדי שלא נהיה שאננים וכדי שלא נחמיץ את המסלול המאתגר הזה של אהבה עצמית, מסלול שיש בו עבודה ואימון ואינו מובן מאליו, כדאי שנשאל את עצמנו את השאלה הזאת ונתעכב בה.
מה עשיתי היום למען עצמי באמת?
ומה אני מתכוון לעשות למען עצמי באמת בקרוב?
ככל שהשאלה הזאת תישאל יותר, וככל שיהיה לנו יותר אומץ להישאר איתה, העיניים ייפקחו. אנחנו נראה שיש לא מעט דברים למען עצמנו שאנחנו בוחרים שלא לעשות. אנחנו מתחמקים. אנחנו חושבים שאולי זה לא הזמן, שלא מגיע לנו, שיכעסו עלינו, שיש דברים חשובים יותר, שסדרי העדיפויות לא מאפשרים.
כדאי לשאול את השאלה הזאת באומץ, לא להתחמק. וגם אם נדמה לנו שעשינו כמה דברים טובים למען עצמנו, וזה אכן נהדר, כדאי להרחיב את ההסתכלות. יש עוד דברים שמחכים. וככל שאנחנו מתקדמים באהבה עצמית, יש לנו יותר אומץ לגשת אליהם.
אפשר לשאול את השאלה הזאת מתוך איזה שהוא טקסט יומי שאולי נבחר לקיים, טקס קצר, מלווה בחיוך ובחיבור לרכות פנימית, טקסט שבו נישיר את המבט אל עצמנו ונשאל:
מה בכוונתי לעשות היום למען עצמי באמת?
ובסוף היום, בכנות ובאומץ, להביט, לחייך אל המראה, ולשאול את עצמנו:
מה עשיתי היום למען עצמי באמת?
אז אני שואל אותך ממש כעת:
מה עשית היום, למען עצמך, באמת?
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- איזה דבר מיוחד עשית למען עצמך, היום?
- איזה דבר מיוחד תוכלי לעשות למען עצמך, השבוע?
- האם את מוכנה להשתחרר ממושגים מיושנים ולא מעודכנים כמו "אנוכיות" או "כזו שדואגת רק לעצמה"?
- איך את מרגישה כשאת מעניקה לעצמך יותר תשומת לב, גם על חשבון תשומת לב לאחרים, לעבודה או לסביבה?
- אם היינו יכולים לשאול את הנפש שלך למה היא זקוקה ממך וטרם קיבלה, מה לדעתך היא היתה עונה?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 8: העבודה שכדאי לעשות כדי שלא לעשות עבודה קשה יותר
אני מקווה שהמסר שאני מנסה להעביר כאן, שהאהבה העצמית היא יכולת קיימת ומולדת, ושעלינו להתאמן בה, לחזור אליה ולהתמסר אליה, כאל מחויבות מוקדשת, כדי לקבל יותר ממנה וכדי לקבל חיים קלים יותר, שופעים יותר ומספקים יותר, אני מקווה שהמסר הזה לאט-לאט מחלחל. עם זאת, אני לא מצפה שהוא ייספג ויוטמע מיד.
אני בדעה שיש שלנו, כתרבות, סוג של התמכרות לחוסר אהבה עצמית. יש לנו התמכרות לחוויית פחד מוגזמת מכל מיני דברים, ופחד כזה גורם לנו להירתע מאהבה עצמית. ולכן אני לא מצפה שדברים ישתנו מיד.
הפער הזה, בין האהבה העצמית שאדם יכול להגיע אליה לבין מה שיש בדרך כלל בחיי היום-יום שלנו, הוא בדיוק הסיבה לכך שאנחנו כאן. הוא הסיבה לספר הזה, לתהליך שאת ואתה עוברים כאן, כרגע ולקבוצות הלימוד שיעבדו אתו. יש לנו עבודה אישית וגם עבודה קבוצתית סביב אהבה עצמית, בהקשר האינדיבידואלי, המשפחתי וגם הגלובלי. זהו אחד האתגרים המשמעותיים והחשובים ביותר שניצבים בפני בן האדם בכלל, ובפני החברה כולה.
ככל שיותר אנשים יאהבו את עצמם באמת, וככל שיותר אנשים יהיו נינוחים עם עצמם, יקבלו את עצמם ביתר קלות, יהיה להם דימוי עצמי טוב, ישמחו על עצמם, יתמכו בעצמם, יפרגנו לעצמם ויסלחו לעצמם ביתר קלות, ויפרקו מעל עצמם רגשי אשמה מיותרים, כך החיים של כולנו יהיו הרבה יותר טובים.
אדם שאוהב את עצמו יותר הוא אדם שמכיר את עצמו יותר. הוא אדם שיוצר יותר עם מה שיש לו. הוא אדם שמחובר לאמונה שלו ממקום אותנטי, לא מכיוון שמישהו שכנע אותו. הוא אדם שקשוב לעצמו.
אדם שאוהב את עצמו יותר הוא אדם שאחראי על חייו. הוא פחות תלוי באחרים, הוא פחות מאשים את הנסיבות, הוא פחות נוטה להיות קורבן. הוא מתמודד עם המציאות של חייו בכלים חיוביים יותר, והוא שואף לשפר אותה מתוך אהבה עצמית.
אדם שיש בו יותר אהבה עצמית הוא אדם פחות עוין, פחות אלים, פחות כועס, פחות נוטר טינה, ויותר סולח. קודם כול לעצמו, ואחר כך גם לאחרים. מתוך החמלה שהוא מפתח בתוכו, הוא יכול להשליך חמלה החוצה.
אדם שאוהב את עצמו לא צריך להוכיח את עצמו בפני אחרים. הוא לא זקוק להראות לאחרים שהוא "שווה". הוא יודע שהוא שווה. הוא לא מקבל את הערך שלו מהפידבק של האחרים לפני שהוא מקבל את הערך שלו מהפידבק שהוא נותן לעצמו.
זהו המצב האידיאלי, ולכולנו יש עבודה בדרך לשם. זהו תהליך. זה תהליך שאנחנו עושים כאן, וכל אחד ממשיך לעשות גם אחר כך. זה תהליך מתמשך. וככל שיותר אנשים עושים את העבודה הזאת, היא יכולה גם להוות השראה לאנשים שעדיין לא הבשילו לעשות אותה.
ולכן יש ערך גבוה מאוד למה שאנחנו עושים כאן. לשקט הנפשי שיכול להיווצר מתוך אהבה עצמית, לאופטימיות שהולכת וצומחת. אני עוד אדבר על אופטימיות בהמשך, משום שהיא מאוד קשורה לזה. וזו דוגמה לערך עמוק, יחד עם עוד ערכים עמוקים שמגיעים יחד עם אהבה עצמית.
בפרק זה אנחנו נתקדם, אל עבודה שכדאי לעשות, כדי שלא ניאלץ לעשות עבודה קשה יותר. וזה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה במבט ראשון.
אני אומר את זה כך: יש לנו, בסופו של דבר, שתי ברירות. האחת היא שאנחנו עושים את העבודה המבריאה, המרפאה, מחוללת השינוי, מקדמת הטרנספורמציה, ומתמודדת נכון עם האתגרים. הברירה השנייה היא שאנחנו לא עושים אותה, ואז ניאלץ לעשות, בסופו של דבר, עבודה קשה יותר.
אין משהו באמצע. אין מצב שבו לא עושים עבודה ואז לא קורה כלום. אין אופציה כזו. אם לא נדליק את האור יהיה חושך. ואם לא נביא חימום יהיה קור. אם לא נקדיש את המשאבים שלנו בשביל להעצים בתוכנו אהבה עצמית, אוטומטית יצמח בתוכנו דבר אחר, שזורם בכיוון הפוך מ"לאהוב את עצמנו".
ולכן העבודה של אהבה עצמית היא, בסופו של דבר, משהו שאין לנו ממנו הרבה בחירה. זו באמת המחויבות הגבוהה ביותר, המחויבות המקודשת. כי ברגע שאני לא מקדיש תשומת לב ואנרגיה לאהבה עצמית, אני נכנס אוטומטית למצב של חסר באהבה עצמית.
ולזה יש מחיר, למרות שתחילה לא שמים לב לכך: ללא אהבה עצמית פעילה אני נעשה מכווץ יותר, פוחד יותר, פסימי יותר, ציני יותר, ומוגבל יותר. זו התוצאה. וכאשר זה קורה, אני נאלץ להתמודד עם אתגרי החיים עם הרבה פחות כלים. ואז אני עובד הרבה יותר קשה. כשלא עושים את העבודה הנחוצה לטיפוח אהבה עצמית נמצא את עצמנו עושים עבודה הרבה יותר קשה, כתוצאה מכך.
הבעיה היא שאנחנו לא תמיד מודעים לזה. לימדו אותנו לעשות את העבודות ש"צריך לעשות". צריך ללכת לעבודה, צריך לקום בבוקר בזמן, צריך לצחצח שיניים, צריך להיות נחמדים, צריך להיות אזרח טוב, צריך לציית להוראות, צריך להיות תלמיד טוב, צריך להיות חייל טוב, צריך לרכוש מקצוע. יש הרבה דברים שמצפים מאיתנו לעשות, והם נתפסים כסוג של עבודה.
בה בעת, כמעט שלא קיבלנו הדרכה, הכוונה, השראה וציפייה יומיומית לעשות את העבודה על עצמנו. לעשות את העבודה של טיפוח הקשר עם עצמנו. העבודה שכאשר אנחנו לא עושים אותה, כאשר אנחנו לא מדליקים את האור, אנחנו נאלצים לעשות עבודה קשה הרבה יותר.
ולכן אני חוזר ואומר, אין באמת ברירה.
ברגע שאנחנו לא מחייכים אל עצמנו במראה, זה לא אומר שפשוט הסתכלנו על עצמנו במראה וזהו. זה למעשה אומר, הלכה למעשה, שהיינו באותו רגע בחסר של תשומת לב אוהבת מעצמנו.
באותו רגע היינו בקיפוח רגשי, בהתעלמות רגשית מעצמנו. כי אם הסתכלתי על עצמי במראה בלי אהבה, בסופו של דבר מה שיוצא משם הוא ביקורת. כי אין אופציה למשהו "ניטרלי". אם אין אור יהיה חושך. כך תמיד יהיה. וזו הבחירה שלנו. הכיוון של האהבה העצמית, או הכיוון האחר, שמופיע מידית במקומה.
כאשר אני פחות אוהב את עצמי אני בסופו של דבר יותר ביקורתי ועוין כלפי עצמי, ולזה יהיו מחירים. כל שאר הדברים בחיים יהיו קשים יותר:
- יהיה לי קשה יותר לקבל אהבה
- יהיה לי קשה יותר להתחבר
- יהיה לי קשה יותר לשתף פעולה
- יהיה לי קשה יותר להאמין בעצמי
- יהיה לי קשה יותר ליזום
- יהיה לי קשה יותר להתמודד עם האתגרים שמגיעים
בכל פעם שחסכתי מעצמי את עבודת האהבה העצמית, נוצר שם חלל, ואת מקומו תפסו דברים שליליים. זה קרה באופן אוטומטי ומיידי. וכל מה שעושה את ההבדל הוא כמה מחוות קטנות, זו לעולם לא באמת "עבודה קשה" לטפח בתוכנו את הנכס הגדול ביותר בחיינו, אהבה עצמית. כמה זה יכול כבר להיות מאומץ לחייך שוב ושוב, אל המראה, בעצם?
אומרים שיום שעובר ללא חיוך הוא יום מבוזבז. בדרך כלל מתכוונים לחיוך כלפי העולם. אבל אני אומר שיום שעובר ללא מחווה עצמית, ללא דיבור חיובי אל עצמי, הוא לא רק יום מבוזבז, הוא אפילו יום מזיק. והבעיה הגדולה בנזק הזה היא שאנחנו אפילו לא מודעים לו, כי הוא מצטבר בשקט. אנחנו מתרגלים לחיות עם פחות אהבה מעצמנו ממה שאנחנו אמורים לקבל. ומכיוון שגם אנשים סביבנו רגילים לזה, אנחנו חושבים שזו הנורמה המקובלת.
ואז, לזמן מה לפחות, נדמה שאנשים שמשקיעים תשומת לב בקשר עם עצמם הם, לכאורה, ה"מוזרים", ה"לא נורמליים". ואני אומר, שאם כך אז עדיף להיות “לא נורמלי” ולעשות את העבודה הזאת, מאשר להיות חלק מהעדר שנאלץ לעבוד קשה יותר מול המחירים של אי-קבלת אהבה מעצמנו.
אז אנחנו בוחרים:
או שאנחנו משקיעים עבודה עם תשומת לב, עם חיוכים למראה גם כשלא קל, עם מכתבי אהבה לעצמנו, עם דיבור אוהב לעצמנו, עם בחירות נכונות, עם הצבת גבולות, עם שמירה על עצמנו, ועם עוד רשימה ארוכה של מחוות ופעולות שנובעות מאהבה עצמית.
או שאנחנו לא בוחרים בזה, ואז המציאות האחרת בוחרת במקומנו.
ולכן אני אומר שוב, אהבה עצמית היא מחויבות מקודשת, היא המחויבות הגבוהה ביותר שיש לאדם, בסופו של דבר.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם את מסכימה עם הקביעה שהגיעה השעה שתראי בעצמך משהו שכדאי מאד להשקיע בו?
- איזה בעיות וקשיים את חוסכת מעצמך כשאת אוהבת את עצמך יותר?
- עד כמה את מוכנה כעת להתמסר לפרקטיקה של אהבה עצמית ברמה השגרתית?
- איזה חידושים ושינויים נראה לך שיקרו בחייך ככל שאהבה עצמית תלך ותגדל אצלך?
- כשאת מתבוננת במראה, האם את כבר מצליחה לחייך חיוך רחב? אם כן, מה מנסה לומר לך הדמות שאת פוגשת שם שמחייכת אלייך חזרה
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 9: זו חובתך. אין כל דרך אחרת
בפרק הזה אני הולך לסכם דברים שכבר נאמרו ולמקד אותם קצת יותר. מכיוון שעיקר העבודה בתהליך הזה היא רגשית, אני יכול, לכאורה, לסכם את המושגים של אהבה עצמית במשהו כמו שנים עשר עקרונות מרכזיים ואת זה להעביר למי שרוצה מסמך רהוט וברור שמתאר את תמצית אהבה עצמית. אבל זה לא ישנה דבר. לא יקרה כלום.
שום דבר לא ישתנה אצל אדם שרק "מבין" את העקרונות של אהבה העצמית ואף את המחירים של ההזנחה שלה, אך לא עוסק ביישום שלה ובמחויבות יום-יומית כלפיה.
החומות והמחסומים שיש לנו מפני אהבה עצמית בפרט, ומפני אהבה בכלל, יהיו הרבה יותר גדולים, עבים ומפרידים מאשר ההבנה השכלית של מהי אהבה עצמית ומה פירוש המחויבות הגבוהה ביותר. כאמור, עיקר העבודה שיש כאן היא רגשית. זהו תהליך רגשי שאת עוברת, שאתה עובר, ממש ברגע זה, וגם תהליך שאני עובר כאשר אני מרכיב את החומרים האלה. זהו תהליך שמשפר את המיומנות שלנו להתקרב אל טבע האהבה.
ולכן דברים נאמרים כאן, לעתים, כמה פעמים. אני חוזר על דברים מכיוונים רבים. אני אומר כביכול את אותו הדבר, אבל בהרבה דרכים. לא משום שאני חושב שלא תבינו אותי אחרת, אלא משום שאני יודע שנפתלות הדרכים אל הלא מודע, אל המקומות החסומים.
הדברים נאמרים כאן כמו סוג של שירה שאנחנו מאזינים לה שוב ושוב, ולאט לאט היא חודרת אל הנפש. לאט-לאט היא עוזרת לנפש לפרק את כל המחסומים והמכשולים שנמצאים לפניה. לכן אני מספר את סיפורי האהבה העצמית בכמה צורות, ולכן אני לעתים גם חוזר על עצמי. אני עושה זאת כי אני מדבר אל הלב שלך. אני פחות מדבר אל השכל, למרות שאני מדבר במילים שיש בהן הרבה היגיון, רציפות, מבנה, תוכן ורעיון.
ועדיין, ככל שקוראים את החומרים יותר פעמים, משהו פנימי ושקט קורה. כי מעבר למילים הרשמיות יש כאן שפה מיוחדת, מהלא מודע שלי אל הלא מודע שלך ושלך, ואפילו גם בחזרה.
בשביל זה אני כאן. בשביל זה אני יוצר את הספר הזה. בשביל זה אנחנו נפגשים כאן בסוג של מסע שהוא תהליך, תהליך הבשלה והתעוררות, שתמיד החלק של ה"היגיון" בו יהיה יחסית קטן לעומת החלק של הלימוד הרגשי השקט והלא מודע שמתרחש תוך מפגש עם המילים שקוראים כאן, בספר, ממש ברגע זה.
פרק זה מציג סוג של "סיכום זמני" שמשקף את אחד המסרים המשמעותיים ביותר של ספר זה. הוא אומר את הדברים בצורה הכי חדה וחד משמעית: זו חובתך. זו חובתך, ואין שום דרך אחרת. כמה שזה נשמע מוזר, אין דרך אחרת לבטא את זה: חובתך לאהוב את עצמך. אך את החובה הזו עליך לבחור, שכן מדובר במחויבות מקודשת, כזו שאדם מחליט לקחת על עצמו.
לא יהיה כאן אף אחד שיפקח. לא יהיה כאן אף אחד שידרוש. ולא יהיה כאן אף אחד שיורה לנו את הדרך וישים לב אם סטינו ממנה. זו חובה שלנו. זו חובה שלכם, אם תרצו לקחת אותה. זו חובה שבאה מתוך בחירה.
הרבה אנשים לא יבואו אליכם בטענות אם לא תיקחו על עצמכם את החובה הזאת. אם תמשיכו להיות כמו העדר, ולא תעצרו לשאול: זה מתאים לי? זה לא מתאים לי? אני מסכים עם זה? אני לא מסכים עם זה? זה מזין אותי? זה לא מזין אותי? זה מענג אותי? זה לא מענג אותי? זה במסגרת הגבולות שלי? זה חוצה את הגבולות שלי?
רק אתה יכול לעשות את זה בשביל עצמך, ורק את יכולה לעשות את זה בשביל עצמך.
וקל מאוד לא לשים לב לזה. קל מאוד להתערבב בסגנון חיים שיש להרבה אנשים מסביב, סגנון חיים שאין בו הרבה אהבה עצמית. זה סגנון חיים שהוא סוג של מוסכמה. להיות חלק מכולם, להיות חלק מה"נורמליות", להגיד את הדברים שמצפים שתגיד, ולקבל את הפידבק שאתה מצפה לקבל. וזה די נוח וחמים להיות שם.
ואם יש שם, בטריטוריות בהן אהבה עצמית אינה מהווה ערך עליון, מחויבויות, הן קשורות בעיקר לציפיות שהחברה מצפה ממך. כאן יש חובה אחרת.
כיום, אנשים שמים לעצמם כמטרה לצמוח, להתפתח, למצוא את הייעוד של עצמם, לממש את עצמם. הם רוצים זוגיות טובה, הם רוצים חיים בריאים, הם רוצים לחיות במקום טוב, באיכות חיים טובה, לנשום אוויר נקי. בסופו של דבר, כמעט את כל הדברים האלה שאנשים רוצים, הם יתקשו מאד להשיג, ללא אהבה עצמית, ללא מחויבות, ללא התמסרות יום-יומית לטיפוח הקשר המזין והעוטף בתוכם.
ציינתי את זה, ואמשיך להדגיש: התמסרות יום-יומית, גם אם נדמה שזה קשה (וזה לא באמת קשה לחייך אל המראה…). כי, כמו שכבר הזכרנו קודם, אם אני לא משתמש באהבה עצמית, הקשה יהיה קשה יותר. ואם אני משתמש באהבה עצמית, הקשה אמנם יהיה קשה, אבל הרבה יותר ניתן לטיפול ולהתמודדות.
כאן, במרחב הזה, אנחנו נשתמש שוב ושוב במושג הזה, "מחויבות", אלא אם אין בכוונתך לצמוח, להתפתח, להכיר את עצמך טוב יותר ולבטא את הסיפור העמוק שלך בצורה בהירה ויצירתית יותר.
אם יש בכוונתך לצמוח, עליך להכיר טוב ככל הניתן את מי שנמצא שם בפנים. ומי שנמצא שם חייב להרגיש שאתה מאמין בו, שאתה תומך בו, שאתה מפרגן לרעיונות שלו, גם אם הם רעיונות מוזרים.
ואם לא תלך עם הרעיונות שלו, ואם תלך לפי כל מיני טרנדים זמניים ולא תנהג לפי אהבה עצמית, לא תצמח. לא תפרח. לא תתקרב לייעוד שלך, או לכל מיני דברים אחרים שאנשים אוהבים לדבר עליהם בהקשר הזה, כמו מימוש עצמי וכדומה. זה לא יהיה אפשרי.
אדם יכול לצמוח רק מתוך ה-DNA שלו, מתוך הדברים המיוחדים שיש בתוכו. אין צמיחה ואין התפתחות מתוך משהו שאינו שלו.
ואם אני לא מסוגל לאהוב את מה ששלי, אם אני לא מסוגל להעריך את מה שיש לי מתוקף היותי אני, אם אני לא יכול לומר דברים כמו: אני מעריך את מה שיש בי באופן טבעי, אני מכבד את זה, אני מודה על זה, אני אעבוד עם זה, אני אצור עם זה, אני אחפש הדרכה איך להוציא את הדבר המיוחד שבי החוצה בצורה היפה ביותר שאפשר, אם איני מתבטא באופן הזה, אני לא באמת הולך בדרך של צמיחה.
הדרך של אהבה עצמית מובילה אותנו לתמוך בעצמנו גם כשאחרים לא יתמכו בנו, גם כשיפקפקו בנו, בדרך שלנו, בסגנון שלנו, בנתיב שבחרנו. אם אנחנו רוצים לצמוח, אם אנו רוצים חיי נפש בריאים, אם אנו רוצים להתפתח, אם אנו רוצים למצוא את היצירה המיוחדת שלנו, אז אהבה עצמית הופכת מידית לסוג של חובה, לסוג של פקטור מרכזי שחיוני מאד כדי שאוכל להתקדם למימוש התשוקות שלי.
אין דרך אחרת. בפירוש אין דרך אחרת.
וזה טוב להיות כאן. זה טוב להבין שזו הדרך היחידה שיש למי שרוצה לצמוח. את הדרך הזו אנחנו סוללים בעצמנו כל יום, על ידי זה שאנחנו בוחרים לחייך אל המראה, בוחרים לומר לעצמנו מילה טובה, אפילו מילה של אהבה, בוחרים עוד פעם לחבק את עצמנו.
ולא כדי לספר לאחרים שעשינו את זה. זה יישאר בינינו לבין עצמנו, באינטימיות שלנו. אבל אנחנו בוחרים בזה שוב ושוב, ונצטרך לבחור בזה עוד ועוד ולהתרגל לכך, עד שכבר לא נוכל לחיות אחרת, עד שלא נוכל לקיים חיים שגרתיים ללא נוכחות פעילה של אהבה עצמית.
אני לא מסוגל היום להסתכל במראה ולא לחייך אל עצמי. זה כבר לא אפשרי בשבילי. התרגלתי. התרגלתי לטוב בהקשר הזה של הקשר עם עצמי. האם זה אומר שהגעתי למקום הכי גבוה שאפשר? ממש לא. יש לי עוד הרבה עניינים לטפל בהם בעצמי, בהקשר של אהבה עצמית ובכלל. זה אימון מתמשך לכל החיים.
אבל בדרך הזו, מי שיכול לראות בזה חובה, ולא שום דבר נמוך מזה, מי שמבין שהוא מוכרח לעשות את זה למען עצמו וגם למען האחרים שחיים איתו וזקוקים לו כאדם שאוהב את עצמו, מי שרואה בזה חובה, מגלה שהרבה מכשולים והרבה מחסומים בדרך לאהבה עצמית מתפרקים מעצמם.
וכך זה הופך להיות קל יותר, דווקא מתוך המקום שבו אני לוקח את המחויבות. המחויבות הגבוהה ביותר, היא המחויבות המקודשת.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם יש אפשרות לדעתך לחבר בין המושגים אהבה וחובה?
- לאור מה שאת לומדת כאן, איך את רואה את המחויבות החדשה שלך מכאן ואילך?
- תני דוגמה למחיר ששילמת בעבר כשלא הבנת שאהבה עצמית היא למעשה חובתך לעצמך.
- מהו השינוי המנטאלי העמוק, היסודי שמתחולל כשאנחנו מסמנים אהבה עצמית כסוג של חובה אישית?
- מה מבחינתך נגזר מהחובה הזו? לאן היא לוקחת אותך מבחינת מעשים, תשומת לב לעצמך, לאחרים ובחירות מה לעשות והיכן להיות?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?
פרק 10: אני ועצמי, איך הזוגיות בינינו?
אנחנו כאן בפרק העשירי, ויש לו חשיבות מאוד מיוחדת. הוא מספר את סיפור האהבה העצמית ממקום שכדאי לשים לב אליו, מזווית ראייה שמסבירה למה אהבה עצמית כל כך חשובה, ולמה היא גם מאתגרת.
אם אנחנו אנשי טיפול, אנחנו די רגילים לדבר על "יחסים של אדם עם עצמו", על יחסים של אדם עם חלקים בתוכו, ועל תקשורת בין חלקים שונים בתוך האדם. אך ספר זה אינו מיועד רק לאנשי טיפול אלא לכל אדם באשר הוא ולכן אנחנו מפתחים כאן סוג של "שפה עממית" שבה אנחנו שואלים שאלה בסיסית שקשורה לכל התהליך הזה: עד כמה אנחנו מודעים או מרגישים שאנחנו חיים בתוך מערכת יחסים פנימית בכל רגע?
זה שיש בתוכנו כמה קולות וכמה "חלקים" אינו מבטא "בעיה" או "הפרעה" אלא תיאור של האופן בו האדם בנוי. זו דרך החיים. האדם משוחח עם עצמו. והביטוי הזה איננו סתם ביטוי, כי כשאני מדבר עם עצמי, זאת אומרת שמישהו שומע אותי מדבר אליו. אני (צד אחד) מדבר עם עצמי (צד שני). יש כאן לפחות שתי "דמויות", וכנראה שבתוך המבנה הנפשי שלנו יש אפילו יותר משתי דמויות.
כרגע ננסה להתמקד באפשרות שבעצם הקיום שלנו, בעצם הנוכחות הרגשית של “אני מדבר”, “אני חווה”, “אני מתקיים”, יש לפחות שני צדדים. וזה לא תמיד קל לתפוס, כי אנחנו נעדיף לתפוס את עצמנו כ"אחד".
ככל שאנחנו פותחים את עצמנו יותר לעולמות האהבה העצמית אנחנו מגלים עד כמה זה משמעותי להכיר שאנחנו חיים, תמיד, בסוג של "דיאלוג פנימי" ודבר זה מעלה את השאלה האם בין הצדדים שבתוכי קיימת מערכת יחסים טובה.
- האם אני יכול לשפר את מערכת היחסים בין החלקים שבתוכי?
- האם אני יכול לשים לב לרגעים שבהם מערכת היחסים הזו נמצאת בבעיה?
- האם אני יכול לעזור למערכת היחסים בתוכי להשתפר?
- האם אני יכול לארגן את התקשורת בין החלקים שבתוכי, כדי שאלה יתקיימו זה עם זה יחסית בהרמוניה?
- מה קורה כשיש מחלוקת פנימית?
- איך מגשרים בין צדדים שונים באישיות שלא מסכימים זה עם זה?
- איך מנהלים קונפליקט פנימי באופן מועיל יותר?
אלה שאלות שכדאי לשאול בתוך מסע להבנת אהבה עצמית ולהגברת אהבה עצמית. אלה שאלות שגם מספרות לנו עד כמה זה חשוב.
מכיוון שאם איננו דואגים לכך שבתוכנו תתקיים מערכת יחסים של אהבה, אז באמת שלא תתקיים בתוכנו מערכת יחסים של אהבה. ואז אנחנו נתרגל למערכת יחסים פנימית שיש בה לא מעט עוינות, ביקורת, חוסר סבלנות, רגשי אשמה, רגשי נחיתות, תסכול ועוד. ואז גם נחשוב לתומנו שזה המצב ה"רגיל" וה"נורמלי".
באופן כללי אפשר אם כן להניח, שהקשיים שיש לנו כעת אינם בהכרח נובעים מזה שאנחנו בבעיה כל כך גדולה מול החיים ומול העולם. וזה לא בהכרח בגלל שמישהו פגע בנו, או משום שמישהו תסכל אותנו, או שיש לנו סיבה אמיתית לקנא במישהו, או שיש לנו סיבה אמיתית להרגיש אשמים. כל אלה מתחילים, או לפחות מועצמים ממחסור באהבה בתוכי. זה מתחיל במקום שבו הדמויות שבתוכי, הצדדים שבתוכי, אינם מקיימים קשר של אהבה.
המרחב הזה, שיש בו חלקים שונים ו"דמויות" שונות פועל בתוכי כל הזמן. למשל, החלק שבתוכי שיש לו רעיון והחלק שבתוכי שיכול להוציא לפועל, לבצע, אלה שני חלקים. האחד יותר דמיוני, השני יותר מעשי. ומה עם מערכת היחסים ביניהם? האם הם משתפים פעולה? האם הם צוות? האם הם מכבדים זה את זה? האם הם מקשיבים זה לזה? האם הם מזינים זה את זה? או שאחד מהם דומיננטי יותר והשני נשמע פחות?
כאשר יש אהבה בין חלקים בתוכי, יש שיתוף פעולה בתוכי. אני יכול לתחזק את עצמי. אני יכול לטפח את הקשרים הפנימיים השונים בתוכי דרך תרגול אהבה עצמית.
למשל: מהו, למעשה, דימוי עצמי נמוך? זה מצב שבו חלק ממני מחזיק בדעות שליליות עליי, או על חלקים אחרים שבי. אני חושב על עצמי מחשבות שליליות. ושוב, יש כאן שניים. אני חושב על עצמי מחשבות מקטינות, שליליות, לא נחמדות. "עצמי", כתגובה, מרגיש לא נעים עם עצמו כתוצאה מהאופן בו "אני" מתייחס אליו.
אם אני יכול להחליף את מערכת היחסים בין ה”אני” לבין ה”עצמי” מכזו שיש בה ביקורת, חוסר סבלנות וחוסר אמונה, לסוג של תקשורת פנימית שיש בה אהבה, תמיכה, כבוד והערכה הדדית, הרבה דברים יכולים להשתנות לטובה. תסכול יכול להיעלם, רגשי אשמה יכולים להצטמצם, וביקורת עצמית מוגזמת יכולה להפוך לפחות רלוונטית. כך קורה כשאנחנו רוצים להיות בצוותא. אנחנו רוצים לחזק זה את זה בתוכנו.
וזה מוביל אותי כמובן למה שידוע לכולנו, אבל לרוב קשה לנו ליישם: מערכת יחסים היא דבר שמטפחים. מערכת יחסים לא מתקיימת היטב ללא טיפוח, ללא השקיה, ללא הזנה, ללא החומרים הנכונים, ללא תשומת לב וללא יוזמות שמתחזקות את מערכת היחסים.
מערכת יחסים יכולה לנבול, יכולה לגסוס, יכולה לדעוך, אם לא מטפחים אותה, אם לא מזינים אותה, אם לא משקים אותה. אהבה עצמית באה לספר לנו: אתה חי, את חיה, בתוך מערכת יחסים. כל הזמן. כל הזמן יש שיחה פנימית ואינטראקציה "זוגית" בין שני צדדים, בתוכנו.
וכעת, אם זיהינו שכך אנחנו למעשה מתקיימים כל הזמן, נשאל את השאלות שחיוני מאד לשאול:
- איזו מין שיחה יש שם, בין החלקים השונים שבתוכנו?
- עד כמה יש בשיחה הזו כבוד, הערכה, פרגון ואהבה?
- ולעומת זאת, עד כמה יש בה חוסר סבלנות, חוסר פרגון, חוסר תמיכה וחוסר אמונה?
במקום הזה, בו אנחנו הופכים את האהבה העצמית למחויבות מקודשת אנחנו יכולים לחולל שינוי. אנחנו יכולים ואף זקוקים להשפיע כדי שהשפה הפנימית בין החלקים שבתוכנו תהיה שפה של אהבה. כאשר נשפר את השפה הזאת, דרך תרגולי אהבה עצמית, אז חלק גדול מהבעיות שנולדו מתוך מערכת היחסים המעוותת הזאת יקטנו, ויהיה עלינו פחות עומס.
כך קורה, משום שהתשתית לצמיחת הבעיות, לאי ההצלחות ולתחושת חוסר היכולת, היא שבפנים הכוחות אינם מחוברים ואינם משתפים פעולה. וכל זאת תוצאה של מצב שבו לא התרחש טיפוח של מערכת היחסים הפנימית. האדם שכח לתת תשומת לב לעצמו.
כאשר אני מחייך אל המראה, אני מחייך אל עצמי. צד אחד מחייך לצד השני, ולמרבה הפלא, המראה מחזירה לי את החיוך. אז לא רק שאני מחייך אל עצמי, הוא גם מחייך חזרה אליי. זו מערכת יחסים. שני צדדים.
באותה מידה, התפקיד שלי הוא גם לקחת את עצמי מדי פעם לבלות, לקנות לעצמי מתנה, להגן על עצמי מפני השפעות שליליות, ולהגן על עצמי אפילו מפני עצמי, מפני הביקורת המוגזמת שיש לי לפעמים עליי. אלה תפקידים של אהבה עצמית. לשים את עצמי במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלי.
וזו השפה וכדאי לשים לב אליה: אני שם את עצמי בראש סדרי העדיפויות שלי. יש כאן למעשה שתי דמויות. גם אם זה נשמע קצת מטאפורי, זה אמיתי. כי ברגע שאני שם את עצמי במקום הראשון, עצמי מחזיר לי בשמחה, בשחרור, בתחושה שנעים לי כאן. הרגעים בהם "אני" ו"עצמי" הופכים לסוג של חברים קרובים הוא הרגע בו אנחנו מרגישים את האהבה זורמת בתוכנו.
יש כאן צד יוזם וצד חווה. הצד היוזם יוזם פעולת אהבה, והצד החווה מחזיר לו ביצירת חוויה נעימה בסביבה הפנימית. לכן, אני עם עצמי, יש כאן מערכת יחסים. יש כאן שניים.
ובין השניים האלה התפקיד שלנו הוא לטפטף חומרים של אהבה עצמית. בצורת הדיאלוג, בטונים, בסבלנות, באמונה העצמית, בחיוכים למראה, בחיבוקים עצמיים, בפינוקים, בהגנה עצמית ועוד.
אנחנו תמיד שם שניים, ואולי אפילו יותר, אבל מבחינת אהבה עצמית מספיק לנו לזכור שזה לא סתם ביטוי, “אני מדבר עם עצמי”. אלא שיש לי אחריות על עצמי. יש לי אחריות על הקשר שלי עם עצמי. ואם אני יוזם להביא לשם אהבה, תהיה שם אהבה, ועצמי יחזיר לי דברים טובים בתמורה.
וכך אני מתחזק את מערכת היחסים.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- איך את מרגישה עם הביטוי "זוגיות עם עצמי?"
- איזה דמיון אפשר לראות בין זוגיות בין שני אנשים לזוגיות של אדם עם עצמו?
- כבת זוג שלומדת את תפקידה בקשר עם עצמך, מה היית רוצה כעת לדעת יותר או ללמוד לגביו עוד דברים?
- האם את מוכנה להזמין את עצמך ל"דייט" מיוחד? יש לך רעיון כיצד ליישם את זה?
- מהו הדבר שאת הכי אוהבת שאומרים לך? האם את יודעת להגיד את זה לעצמך, מול המראה?
- האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?