נגמלים מהתמכרויות
ד"ר פינקי פיינשטיין
פרק 1 : החופש ליפול, האחריות לקום
כמה שזה משמעותי, וכמה שזה אפילו קריטי, עבור מי שרוצה לעבור תהליך גמילה יעיל, ארוך טווח ואפילו משנה חיים – להיות מסוגל ליפול, ולהיות מסוגל לקום. וגם לדעת לעשות את זה נכון.
ליפול – פירושו שבתהליך הגמילה שאני מנסה לעבור, אם זה לאכול פחות, או לא לאכול דברים מסוימים, או לוותר על ארוחה קבועה, או להפסיק לעשן, להפסיק לשתות, להפסיק להמר, להפסיק להשתמש בסם כזה או אחר – בכל אותם דברים שאני מבקש לשחרר את עצמי מחייהם – אני מתחיל תהליך. תהליך של הפסקת שימוש, של התרחקות מההתמכרות. ואז, באיזשהו שלב, אני לא מחזיק מעמד. נסיבות מסוימות קורות – לחץ, מתח, סטרס, עצב, חרדה – ופתאום אני מוצא את עצמי שוב רץ אל החומר, אל ההרגל, אל המעשה שאני מכור לו. ונופל אליו.
וזה דבר צפוי – ואף רצוי. כי כדי שאוכל לגבש בתוכי את אחת החוויות החשובות ביותר בגמילה מהתמכרות – החוויה שאני מסוגל לזה – עליי לעבור דרך הנפילות. עליי לראות שאני מסוגל לקום מהן. עליי ליצור בתוכי תקדימים אמיתיים של מצבים שבהם נפלתי – וקמתי.
למה זה כל כך חשוב? משום שההתמכרות היא תופעה מניפולטיבית, חכמה ומבלבלת מאוד. יש לה אינטרס לשמור על קיומה, והיא משתמשת בכלים שמחלישים אותנו. אחד הכלים המרכזיים שלה הוא רגשי אשמה, תחושת כישלון, רחמים עצמיים ותחושת תבוסה. כשאנחנו נופלים, ההתמכרות ממהרת ללחוש לנו: “הנה, שוב נכשלת, זה לא עובד, אתה לא מסוגל.” וכך, היא מנסה לשבור את רוחנו.
אבל האמת היא אחרת. אנחנו נופלים כי אנחנו אנושיים. כי עוד לא הגענו למקום שבו שחררנו את ההתמכרות לגמרי. אנחנו בדרך – עוד לא שם. ולכן, טבעי שיהיו מצבים שבהם ניפול. נאכל את מה שלא רצינו, נעשן את מה שנשבענו להפסיק, נשתה את מה שהבטחנו שלא, נהמר שוב למרות ההחלטה. זה קורה.
מה שקובע הוא מה נעשה אחרי הנפילה. האם נישאר שקועים בה, נרחם על עצמנו, נוותר, או שניקח אחריות, נעמוד על הרגליים, ונמשיך את הדרך.
כאשר אנחנו לומדים לקבל את הנפילות שלנו בכבוד, באהבה, בחיבה, בסבלנות ובסלחנות, אנחנו מגלים את אחת התובנות החשובות של הגמילה – היא לא רק הימנעות מחומר, אלא תהליך של התבגרות רגשית. ככל שנוכל לחבק את הנפילות שלנו, נוכל לקום מהן מהר יותר.
יש לנו אחריות לקום. אחריות לא להישאר למטה זמן רב מדי. האחריות הזאת מתחילה בלנער מעלינו את האשמה. האשמה תנסה בתחילה למשוך אותנו חזרה למטה, תלביש אותנו בתחושת ייאוש, חוסר מסוגלות, עצב וכאב. אבל זו רק תקופה קצרה. זה זמני. התקווה יכולה לחזור. המוטיבציה יכולה להתחדש. הדרך ממשיכה לחכות לנו.
וכאן נכנסת אהבה עצמית – אולי הכלי החשוב ביותר בתהליך גמילה. אהבה עצמית היא תשתית הריפוי. כדאי לטפח אותה כבר מהרגע הראשון של תהליך הגמילה, כדי שתהיה שם איתנו כשנצטרך אותה באמת – ברגע הנפילה.
אהבה עצמית היא כלי. היא לא רעיון מעורפל. היא כוח תומך, מחזק, מעצים, ולעיתים אף מחולל ניסים. אהבה עצמית היא היכולת לחייך לעצמי מול המראה בכל תנאי. לומר לעצמי “אני אוהב אותי” גם כשנכשלתי. להרגיש אהבה בתוכי, אהבה שאני יוצר בעצמי.
זו מיומנות שלרוב איננו לומדים בילדות. האדם הבוגר צריך ללמוד אותה מחדש, לחוות אותה, לתרגל אותה. ובשביל זה יצרתי קורס וספר שלמים על אהבה עצמית, כי היא הלב הפועם של תהליך הריפוי.
כשאנחנו משלבים את אהבה עצמית בתוך תהליך הגמילה, היא נמצאת שם בדיוק ברגע שבו ניפול. נכון – זה יהיה קשה, הנפילה לא נעימה, אבל עם אהבה עצמית אפשר לעטוף את הכאב הזה, את רגשות האשמה, את הייאוש, ולחבק את עצמנו בחום.
ברגע שאנחנו מצליחים לעטוף את הרגשות הללו באהבה, אנחנו מקצרים את הדרך לקימה. רגשי האשמה, שהיו יכולים להחזיק אותנו תקועים ימים ושבועות, הופכים זמניים בלבד. כי יש בתוכנו אחריות לקום – ויש בנו מספיק אהבה כדי להרים את עצמנו חזרה.
כמה זה חשוב לדעת לאהוב את עצמנו דווקא כשאנחנו נכשלים. כשאנחנו מסוגלים לתת לעצמנו אהבה באותם רגעים, אנחנו שוברים את הדפוס הישן של התמכרות לאשמה ולביקורת. זה לא באמת “כישלון” – זה סימן שההתמכרות עדיין שם, עדיין מנסה, אבל כבר אין לה שליטה מלאה.
יש בי חלק חדש – חלק של אחריות, של ענווה, של צניעות, של היכולת לקום. אני מקצר את הדרמה, מחבק את עצמי, לא מאשים. אני מזכיר לעצמי: מותר ליפול. אני אנושי. מה שחשוב הוא לקום.
כל אדם נופל. כל אדם אנושי נופל. כל אחד מאבד מדי פעם את השקט, את היציבות, את הדרך. זה חלק מהחיים. אבל לכל אחד מאיתנו יש גם את האפשרות לטפח כלים שיעזרו לו למזער את הנזק של הנפילה, להעניק לעצמו חופש ליפול, ולהחזיק אחריות לקום.
מי אמר שתהליך גמילה הוא קו ישר? הוא לא. הוא שביל הררי, מתפתל, עם עליות וירידות. אבל כל עוד אנחנו ממשיכים – זהו הניצחון האמיתי.
הנפש זקוקה מדי פעם לנפילות, כדי להתחזק, כדי ללמוד, כדי לדעת שהיא מסוגלת לקום. וככל שיש לנו יותר אהבה עצמית וכבוד אנושי כלפי עצמנו, כך סיכויי ההצלחה שלנו עולים לאין שיעור.
כי אדם שיודע – “אם אפול, אקום” – חי בתהליך הרבה יותר חופשי, עם פחות פחד, פחות לחץ, ועם הרבה יותר כוח לצמוח.
פרק 2: עונג חלקי ועונג מלא
גמילה מהתמכרויות – פרק שני. הפעם אני רוצה לדבר על מושג שאני מאוד אוהב להתייחס אליו. הוא כמעט ולא מדובר, לא מספיק מוכר, ולדעתי הוא אחד המפתחות העמוקים ביותר להבנת תהליכי התמכרות. זהו המושג עונג חלקי. אני רוצה להשוות בין עונג חלקי לעונג מלא, או אם נדייק – בין עונג חולני לעונג בריא.
שניהם, במובן מסוים, נובעים מאותו יסוד – מהחיפוש האנושי אחר עונג. אבל הדרך שבה אנחנו מחפשים עונג קובעת אם נלך במסלול של התמכרות, או במסלול של שחרור.
לפני שאכנס לעומק הנושא, חשוב לי להבהיר משהו על עמדתי. אני מדבר כאן לא כמומחה שמעל ההתמכרויות, אלא כאדם שמכיר היטב את התופעה גם מבפנים. כולנו, כל בני האדם, נושאים בתוכנו הרגלים מזיקים, דפוסים חוזרים, מעגלים של כאב והתנהגויות שמכאיבות לנו. לכל אחד יש כמה וכמה התמכרויות, ולעיתים רבות אנחנו כלל לא מודעים לכך שהן התמכרויות.
המודעות לכך – עצם ההכרה שאני מכור למשהו – היא כבר צעד ענק. זה רגע של אמת. וככל שאנחנו מתביישים פחות, משתפים יותר, מדברים יותר בגלוי, כך נפתחת האפשרות להשתחרר. כי ההכחשה היא הדלק המרכזי שמחזיק את ההתמכרות בחיים.
כשאני מודה שאני מכור, אני לוקח אחריות. אני אומר לעצמי: כן, יש בי מקום כזה. ואני מוכן לעבור איתו תהליך. באותו רגע נפתחת בתוכי גם האפשרות להיגמל. כי במקום שבו יש מבנה של התמכרות – יש גם מבנה של שחרור.
ועכשיו – לעונג חלקי.
עונג חלקי הוא הבסיס של כל התמכרות. כך זה עובד: אנחנו מקבלים מאיזושהי התנהגות, או מאיזשהו חומר, עונג מסוים. העונג הזה אמיתי, הוא קורה, אבל הוא חלקי. ובגלל שהוא חלקי, הוא גם מתעתע. הוא יוצר אשליה של עונג גדול יותר ממה שהוא באמת.
בעומק, מה שאנחנו באמת רעבים אליו הוא לא הסיגריה, לא האוכל, לא האלכוהול, לא ההימור, ולא אפילו האדם שאליו אנחנו נמשכים בצורה כפייתית. מה שאנחנו באמת זקוקים לו הוא אהבה, חיבה, הכרה, תחושת בית, נחמה, שייכות. אנחנו רעבים לזה.
וכשאנחנו לא מוצאים את זה בצורת החיים שלנו, אנחנו הולכים ומחפשים תחליפים. הרגלים, חומרים, סיטואציות – שבהם אנחנו מקבלים עונג חלקי, שעמוק בפנים נדמה לנו שהוא “הדבר האמיתי”. אבל הוא לא. הוא רק מחליף זמני, רדוד, קצר טווח, לתחושת אהבה אמיתית.
כשאנחנו אוכלים משהו שאין לנו באמת צורך בו – זה בדיוק זה. באותו רגע, האוכל מעניק לנו עונג: הגוף נרגע, יש תחושת חמימות, יש טעם נעים, יש תחושת שליטה או נחמה. זה לגיטימי. אבל אחרי זמן קצר – העונג נעלם. כי הוא היה עונג חלקי.
אם זה היה עונג מלא, הוא היה נשאר איתנו. כמו אחרי מפגש אנושי כן, מלא אהבה ואמת, שבו אנחנו נושאים את התחושה הזאת בלב גם ימים אחרי. זה עונג מלא. הוא מזין, הוא נמשך, הוא ממשיך לפעום בתוכנו גם אחרי שהרגע חלף.
לעומת זאת, עונג חלקי מתפוגג מהר. מפגש שבו הייתה חיבה אבל לא עומק, דיבור אבל לא פתיחות, טעם אבל לא אמת – משאיר אחריו ריקנות. אחרי יום או יומיים כבר אין זיכרון חיובי ממנו.
כך גם עם סיגריה – זה עונג חלקי. באותו רגע יש טקס, תשומת לב, הפוגה מהלחץ, אולי תחושת ייחודיות או שייכות חברתית. אבל כעבור זמן קצר – העונג מתפוגג. ומה שקורה אז הוא הלב של מנגנון ההתמכרות: אנחנו נזכרים בעונג, מתגעגעים אליו, ושוב רוצים אותו. “אני חייב את זה עכשיו.”
כך נוצר המעגל הסגור: עונג חלקי – דעיכה – חסר – תשוקה – עונג חלקי נוסף.
הימורים פועלים בדיוק באותו מנגנון: ההתרגשות, הציפייה, הנפילה, ושוב הציפייה. עונג חלקי מובהק. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו משועבדים למשהו שלא באמת נותן לנו את מה שאנחנו רוצים – אהבה, שלווה, חיבור, חום אנושי.
אנחנו רעבים לאהבה. ואם איננו מכירים בזה, נמשיך לקבל בשמחה תחליפים של אהבה – כלומר, עונג חלקי.
אבל דווקא כאן טמון גם הרמז לריפוי. כדי להיגמל, עלינו להגדיל את נוכחותו של עונג מלא בחיינו. להכניס יותר חוויות של עונג בריא, עשיר, כן, עמוק.
לדוגמה, אם אני רוצה להתרגל לאכול פחות, יהיה קריטי מאוד שהארוחות שאכן אוכל יהיו עשירות בעונג מלא. לא “על הדרך”, לא חטוף, לא מתוך תחושת חוסר. אלא חוויה של שמחה, תשומת לב, חגיגיות. לשים את האוכל יפה על השולחן, להודות עליו, להריח, לטעום, ליהנות. אפילו לצלם, לשתף, להוקיר את החוויה.
כשאני מתמסר לעונג במודעות, הוא הופך להיות עונג רוחני. הגוף והנפש משתפים פעולה. זה עונג מלא.
כך גם בעישון – דווקא תשומת לב עמוקה, מודעת, לעונג שבטקס, יכולה להיות צעד ראשון לגמילה. כי כשאנחנו הופכים את העונג למלא ומודע, הוא מאבד את כוחו הכפייתי.
עלינו לחפש עונג מלא גם במערכות יחסים, באהבה עצמית, בעבודה, בתחומי היצירה. לשאול את עצמנו בכנות: מה שאני עושה עכשיו – זה מעניק לי עונג מלא או רק עונג חלקי?
אם זה רק חלקי, ייתכן ששם שוכנת ההתמכרות שלי.
התמכרות, בסופו של דבר, היא סימפטום למחסור בעונג מלא. ולכן, תהליך הגמילה האמיתי אינו רק הפסקת שימוש, אלא הרחבת היכולת ליהנות באמת.
נלמד להניח את המילה “עונג” במרכז תשומת הלב שלנו. להבחין היכן אנחנו חיים על שברי עונג, והיכן אנחנו יוצרים עונג אמיתי. ואז, לאט לאט, נצא מהלופ של העונג החלקי, ונתחיל לחיות מתוך עונג מלא – עונג שמחבר אותנו אל עצמנו, אל החיים, ואל האהבה.
פרק 3: התמכרות למצב הקיים
גמילה מהתמכרויות – פרק שלישי. והפעם, נושא שאולי יפתיע חלק מהקוראים, אך הוא מהותי ועמוק מאין כמוהו: ההתמכרות למצב הקיים.
אנחנו רגילים לחשוב על התמכרות כעל תלות בחומר, בהרגל, בהתנהגות. אבל אחד מסוגי ההתמכרות השכיחים ביותר – ולעיתים הסמויים ביותר – הוא הקושי להתקדם מהמצב הקיים. גם זו התמכרות.
לא במקרה, תהליכי שינוי, צמיחה והתפתחות למצב חדש מלווים לעיתים קרובות בתסמיני גמילה. הגוף והנפש מתקוממים, מתנגדים, חווים מתח, בלבול, חרדה. זה קורה משום שבתוכנו קיימת התמכרות לשימור המצב הקיים. יש בו נוחות מסוימת – גם כשהוא לא באמת נוח. יש בו היכרות, יציבות מדומה, שליטה חלקית. זה “הידוע”, והמוכר – והאדם נמשך לידוע, גם כשהוא פוגע בו.
התמכרות, כפי שהגדרנו, היא קושי או חוסר יכולת להפסיק דפוס שאינו מיטיב איתנו. והמנגנון הזה פועל גם כאן. הדרך הבריאה והיחידה באמת שבה אדם יכול להיות שלם בנפשו ובגופו – היא להיות בתנועה מתמדת של צמיחה ושינוי. זהו הטבע האנושי האמיתי. כשהגוף־נפש שלנו בהרמוניה, יש בתוכנו תשוקה בריאה להתפתח, ללמוד, לגדול, לשאוף, להעז. לצאת להרפתקה הבאה.
אבל אנחנו פוחדים מזה. כי אנחנו מכורים להחזיק את הקיים. ולכן, כמו בכל התמכרות אחרת, אנחנו הופכים למומחים בהצדקות. ממציאים תירוצים מבריקים, הגיוניים, יצירתיים – רק כדי לא לזוז. אנחנו לא קוראים לזה “התמכרות”, אבל זו בדיוק אותה תופעה.
לפעמים, כדי שנוכל להתחיל לזוז, דרוש מישהו מבחוץ – מטפל, ספר, קורס, סדנה, או רגע של הארה פנימית – שיזעזע אותנו מעט, שיזכיר לנו שאנחנו חיים בתוך בועה של “נוחות מדומה”. חשוב לומר: אין שום דבר רע במצב הקיים עצמו. להפך – עלינו לברך עליו. זה המקום שבו אנחנו נמצאים, זה מה שיש. ראוי לאהוב את המצב הקיים, לטפח אותו, להודות עליו.
אבל בתוך מערכת יחסים בריאה עם המצב הקיים, אמור להופיע גם קול נוסף, שואל: מה הלאה? מה עכשיו? מהו הצעד הבא שלי, האתגר הבא, ההר הבא שאני רוצה לטפס עליו?
כשאין קול כזה בתוכי – כשאני לא שומע את הדחף הפנימי לשינוי, לא מרגיש תנועה, לא סקרנות, לא חיפוש – סימן שאני לכוד בהתמכרות למצב הקיים. סימן שאני פוחד משינוי. לפעמים, אפילו פוחד מהבריאות שלי עצמה.
כן, זו התמכרות. והדבר המדהים הוא – שרבים מאוד מאיתנו חולקים אותה יחד. אנחנו אפילו מתקשרים דרכה אחד עם השני. אנחנו שואלים מדי יום את אותן שאלות, ומצפים לאותן תשובות. “מה שלומך?” – “בסדר.” זו השפה של התמכרות קולקטיבית. חברה שלמה שמחזיקה את המצב הקיים, מייצבת אותו, משמרת אותו, ולא מרשה לעצמה באמת להשתנות.
ומי שמבקש לצאת מזה – לגדול, לצמוח, לשנות – מגלה עד כמה קשה זה באמת. מדוע זה קשה? מפני שכל שינוי אמיתי הוא סוג של גמילה. וכמו בכל גמילה – יש התנגדויות, כאבים, נסיגות, קולות פנימיים שמושכים אחורה.
אבל אם נבין מראש שזה טבעי, אם נזהה את “תסמיני הגמילה” של תהליך השינוי, ולא נפחד מהם – נוכל להמשיך. ההתנגדויות אינן סימן שאנחנו נכשלים, אלא סימן שאנחנו נגמלים מהישן.
בדיוק לשם כך קיימים מטפלים, מדריכים, מורים. לא כי אנחנו חלשים – אלא כי אנחנו מחורים למצב הקיים, ולפעמים זקוקים לליווי עד שנצליח לפרוץ את ההרגל. אנחנו מכורים לפחדים שלנו מפני ההתקדמות, מכורים לקונפליקטים הישנים שלנו, לכעסים המוכרים, לפוסט־טראומות שאנחנו שומרים עליהן כמו אוצר. לא כי הן מיטיבות איתנו, אלא כי התרגלנו אליהן.
אבל אפשר לרפא פוסט־טראומה. אפשר לרפא דפוסים, כעסים, כאבים. יש כלים רגשיים, רוחניים ויצירתיים שמאפשרים זאת. מה שמעכב אותנו הוא לא העומק של הבעיה – אלא ההתמכרות למצב שבו היא קיימת.
לכן, חשוב להתייחס גם להתמכרות הזו – בעיניים אוהבות וחומלות. לא בשיפוט, לא בכעס, לא בביקורת. אלא בהבנה: זה מנגנון אנושי. הוא נועד להגן עלינו, אבל הוא גם עוצר אותנו. להתמכר זה לא רק לעשן או לשתות. גם להישאר תקוע במצב שאינו מתפתח – זו התמכרות. וכל אותם תירוצים – “אין לי זמן”, “אין לי כסף”, “לא מתאים עכשיו”, “אני לא מוכן עדיין” – כולם תוצרים של אותה מערכת מכורה.
ובכל זאת, יש רגעים שבהם משהו נסדק. רגעי חסד, רגעי אמת, שבהם קול אחר בתוכי אומר: “קדימה.” הקול הזה שקט, אבל אמיתי. הוא הקול של הבריאות. הקול שאומר: “אני נכון לגמילה הבאה שלי.” זה קול שלא צריך לפחד ממנו. הוא קול של חיים.
מותר לומר “אני מכור למצב הקיים”. כדאי אפילו לומר זאת בקול רם, כי ברגע שאני מודה בזה, נולד מיד קול שני, חדש, שואל: “ואיך אני נגמל מזה?” מה המסלול שלי החוצה? אילו מכשולים צפויים לי בדרך? ואיך אזהה שתסמיני הגמילה רק מצביעים על כך שאני בכיוון הנכון?
כמעט כל דבר בחיים ניתן לשפר. אפשר להפחית כאב, למתן קושי, לרפא פצע, לשנות דפוס. יש לנו כוחות רגשיים, רוחניים ויצירתיים אינסופיים.
הצעד הראשון הוא פשוט להכיר בכך שיש בתוכנו חלק שממכר אותנו למצב הקיים, ומונע מאיתנו לנוע הלאה. ברגע שנכיר בכך, נוכל לומר לעצמנו:
אני יוצא לגמילה הבאה שלי.
אני ממשיך בדרך.
אני הולך לצמוח.
ואז, באמת, נתחיל לנוע אל מקום חדש – בריא יותר, חופשי יותר, עשיר יותר בעונג, בחיות ובאמת.
פרק 4: ההתמכרות לא מעוניינת שניפרד ממנה
הפעם נעמיק באחת התובנות החשובות והלא מספיק מדוברות: ההתמכרות עצמה ממש לא מעוניינת שנשתחרר ממנה.
בפרק הזה אני מתייחס להתמכרות לא רק כהרגל או תופעה פסיכולוגית, אלא כמעט כאל ישות פנימית – ישות חיה בתוכנו, שיש לה רצונות, יעדים, צרכים, ואסטרטגיות. בהתאם לכך, היא מתנהגת. ההתמכרות שלנו אינה רוצה להיעלם. היא רוצה להישאר איתנו, להמשיך ללוות אותנו, כמו בת־לוויה עיקשת שלא מוכנה להיפרד.
וכך גם אנחנו. יש בתוכנו חלק שמחובר אליה, חלק שמפחד להיות בלעדיה. החלק הזה חי איתה, נושם אותה, עסוק בה, מתלונן עליה – ובו בזמן ממשיך להזין אותה. ההתמכרות נשארת בחיינו גם משום שהיא עצמה לא רוצה ללכת, וגם משום שבתוכנו יש עדיין אזור שטרם הבשיל לשחרר אותה באמת.
לכן אני אומר: מי שמגיע להכרה עמוקה, מלאה, כנה – “אני באמת רוצה להפסיק” – מסוגל לעיתים להפסיק מיד. ישנם סיפורים רבים על אנשים שהפסיקו ביום אחד, לא מתוך כוח חיצוני, אלא מתוך החלטה פנימית שהבשילה. כי ברגע שההכרה מתגבשת – הכוחות הרוחניים והנפשיים שלנו, שהיו רדומים, מתעוררים.
אבל רוב הזמן, כשההתמכרות פועלת במלוא כוחה, אנחנו בתוך הקלחת שלה – עסוקים בה, לכודים בה, ומאמינים לסיפור שהיא מספרת. אנחנו לא רואים את הכוחות שלנו, לא זוכרים שיש לנו יכולת לשנות, לא מאמינים בעצמנו. ההתמכרות תופסת את כל מרכז תשומת הלב.
כל אכילה מיותרת הופכת לסמל של חולשה. כל סיגריה נוספת מרגישה כמו הוכחה לחוסר שליטה. כל הימור נוסף משמש כתזכורת לכך שאנחנו “לא מצליחים”. כך ההתמכרות גורמת לנו לעסוק כל הזמן בחולשות שלנו – ובכך היא מחזקת את עצמה.
וזו נקודה חשובה: ההתמכרות מפעילה עלינו מניפולציות. היא חכמה, מתוחכמת, ומסוגלת לייצר מציאות פנימית שלמה – רק כדי שלא ניפרד ממנה.
היא מספרת לנו סיפורים, מייצרת מצבים, מפעילה תיאטרון רגשי פנימי – הכול כדי להישאר.
היא תאמר לנו שאנחנו לא יכולים בלי זה. שהגמילה תהיה קשה מדי. שאנחנו ניכשל שוב, כמו בעבר. שאין טעם לנסות. היא תספר לנו שהחיים בלי ההתמכרות יהיו קשים, יבשים, חסרי הנאה.
והיא תדאג גם להזין אותנו בביקורת עצמית. ההתמכרות מייצרת בנו ביקורת עצמית מוגזמת, כדי שנרגיש נורא עם עצמנו – ואז, מה יהיה המפלט מהביקורת? נכון – ההתמכרות עצמה. עוד ביס, עוד סיגריה, עוד משקה, עוד דרמה רגשית.
היא גם מספקת לנו הצדקות והסברים הגיוניים להישאר איתה: “אין לי כוח לזה עכשיו”, “אני ממילא לא אצליח”, “לא נורא, רק הפעם”. היא אפילו מחפשת חברים – אנשים אחרים עם אותה התמכרות – כדי שנרגיש פחות לבד, ונאמין כולנו יחד ש“זה לא באמת אפשרי להפסיק”.
כך ההתמכרות מנטרלת תקווה, סוגרת את אופק השינוי, ומציירת תמונה מוחלטת של עולם שבו בלעדיה אין חיים. המעשן משוכנע שאין עולם בלי סיגריה. האוכל בין הארוחות בטוח שהוא “לא ישרוד” בלי זה. המהמר משוכנע שאם יפסיק, יאבד את כל הריגוש בחייו. זו לא האמת. זו ההתמכרות שמדברת.
היא תייצר חרדות, היסטריה, מחשבות טורדניות, דרמה רגשית – הכול כדי לשכנע אותנו שאנחנו בסכנה אם ננסה להפסיק. היא תאמר: “זה סוף העולם, אתה לא תעמוד בזה, אתה לא תשרוד.” אבל זו לא האמת. זה רק מנגנון ההגנה שלה.
ברגע שאנחנו מנסים להשתחרר, היא נכנסת לפעולה. היא תילחם, תייצר אובססיות, תקים רעש פנימי גדול. ופתאום הכול סובב סביב הדבר שממנו אנחנו מנסים להיגמל. הוא הופך למרכז החיים, לשאיפה, לתשוקה, לגעגוע.
הכול דרמה אחת גדולה – שמופקת על ידי אותה “ישות פנימית” שלא רוצה ללכת.
אבל מי שכבר נגמל באמת, אחרי כמה חודשים, מביט אחורה ושואל את עצמו: “איך בכלל הייתי שם? איך זה היה נראה כל כך חשוב? כל כך עוצמתי?”
זה קורה משום שברמה הטבעית, העמוקה, אנחנו לא באמת זקוקים להתמכרויות. אנחנו פשוט נחלשנו מולה, נתנו לה מקום, נתנו לה כוח.
כאשר נבין שההתמכרות מפעילה עלינו הצגות, דמיונות, הטעיות, פחדים ומחשבות אובססיביות כדי לשמור על קיומה – נוכל להתחיל לחייך אליה. לא מתוך בוז, אלא מתוך חמלה והבנה.
ההתמכרות היא חלק ממני. היא מייצגת פחד, חוסר אמון, צורך בנחמה.
ואני יכול לבחור להתייחס אליה באהבה, ובו בזמן להיות נחוש לשחרר אותה.
כדי לעשות זאת, עלינו להצטייד במלאי גדול של אהבה עצמית, כבוד עצמי, נחישות והחלטיות. להיות מוכנים מראש שהיא תילחם, שהיא תעשה רעש, שהיא תייצר תסמינים. ולעמוד מולה בשקט פנימי, בידיעה: “אני ממשיך בדרך. אני לא מוותר. וגם אם אפול, אקום שוב ואמשיך. אני ממשיך בתהליך הגמילה עד שהיא תפסיק להילחם בי.”
וזה אכן קורה. יש שלב שבו ההתמכרות נכנעת. היא מאבדת את כוחה. והאדם מוצא את עצמו חופשי, רגוע, נושם, ושואל: “איך בכלל האמנתי פעם שאין לי חיים בלעדיה?”
זה הרגע שבו אנחנו מבינים שההתמכרות הייתה רק צל – חלק מתוכנו שלא רצה להיפרד, ואנחנו סוף סוף אמרנו לו: תודה, היית חלק חשוב מהמסע שלי, ועכשיו אני ממשיך בלעדיך.
פרק 5: לעיתים גמילה היא למעשה תהליך אבל
הפעם, נושא מאתגר, חשוב ומבלבל במיוחד: אותם רגעים שבהם תהליך הגמילה מרגיש כמו אבל, כמו דכדוך, כמו אובדן.
כפי שאמרתי בפרקים הקודמים, ההתמכרות אינה רק הרגל — היא בת לוויה. היא חיה איתנו, הולכת איתנו, ולעיתים אף מגדירה אותנו. אנחנו מזהים את עצמנו דרכה.
אם אני אדם מעשן — אני רואה את עצמי כמעשן. זו זהות. אם אני נוטה לאכילת יתר — גם אם זה מפריע לי — זה חלק מהאופן שבו אני מכיר את עצמי. אם אני רגיל לדרמות, למריבות, לקונפליקטים — זה נהיה חלק ממני. אני מכור לזה, ואני מזהה את עצמי עם זה.
קשה לדמיין את עצמי אחרת. קשה לדמיין גרסה שלי שלא נמשכת להרגלים האלה. וזה נכון לגבי כל סוג של התמכרות — אפילו התמכרות למצב הקיים.
אנחנו מזוהים עם ההתמכרויות שלנו — לפעמים כל כך מזוהים, שאנחנו אפילו לא רוצים לדעת שזה מה שזה. אנחנו מייפים, נותנים שמות אחרים, מסבירים, מצדיקים. וזה בסדר. לפעמים אנחנו צריכים קצת הכחשה רכה, כדי לא לקרוס. הנפש יודעת מתי אנחנו מסוגלים לפגוש את האמת במלואה, ומתי עוד לא.
אבל מגיע רגע שבו אנחנו מוכנים לראות. וכשזה קורה — זה כואב. זה רגע של ריפוי, אך גם של פרידה. כי כשאנחנו מתחילים בתהליך גמילה, אנחנו בעצם נפרדים מחלק מהזהות שלנו.
הרי ההתמכרות לא הייתה רק הרגל — היא הייתה חלק ממי שאנחנו. היא ליוותה אותנו בבוקר, בערב, בין לבין. היא הרגיעה אותנו, עסקה אותנו, מילאה לנו זמן, הסיחה את דעתנו מכאב.
ברגע שאנחנו בוחרים להשתחרר ממנה — אנחנו כאילו מאבדים מישהו קרוב.
וזה באמת אובדן. ולכן, טבעי שבתוך תהליך הגמילה נרגיש עצב, כבדות, ריקנות, דכדוך, חוסר חשק, תחושת חוסר משמעות. אלו לא סימנים של כישלון — אלא סימנים של אבל. אנחנו מתאבלים על פרידה מבת לוויה ותיקה. וזה לא דבר פשוט.
הרי גם אם ההתמכרות גרמה לנו כאב — היא הייתה שם בשבילנו. היא עזרה לנו לברוח, להירגע, להסיח את הדעת. היא מילאה תפקיד. היא נתנה ביטחון מדומה, הרגל מוכר.
לכן, ברגע שאנחנו אומרים לה “להתראות” — היא משאירה אחריה חור רגשי אמיתי. ופתאום יש ריק. זה דומה לתינוק שנגמל מהמוצץ. אנחנו המבוגרים אולי אומרים: “הגיע הזמן להיגמל, זה לטובתו.” אבל התינוק לא חושב כך. מבחינתו, זה אובדן של מקור ביטחון. כך גם אנחנו, כשאנחנו נפרדים מההתמכרות שלנו — היא אולי פגעה בנו, אבל היא גם שימשה כמקור נחמה.
לכן, הגמילה היא תהליך לא פשוט. יש בו עצב, יש בו פרידה, יש בו בלבול. וזה לא “לא תקין”. זה חלק בלתי נפרד מהתהליך. ולמעשה, זהו סימן שאנחנו מתקדמים.
כי אם אני מרגיש את הכאב — סימן שאני באמת נפרד.
אם אני מרגיש את החור — סימן שמשהו משתחרר.
הבעיה היא שבאותם רגעים של עצב ודכדוך, ההתמכרות עצמה עדיין שם, ומנסה להשתמש בכאב הזה כדי להחזיר אותנו אליה. היא לוחשת: “תראה כמה קשה לך… אולי פשוט תחזור?” היא מפתה אותנו להפסיק את הכאב הזה.
אבל האמת היא — שדווקא כשאנחנו חווים את הכאב, הגמילה כבר מתרחשת. זו הוכחה לכך שאנחנו בתהליך. ואז מגיע מבחן חשוב: האם נוכל להישאר עם הכאב הזה, לכבד אותו, לבקש תמיכה, לשתף, ולא לברוח ממנו?
אם נצליח — הכאב הזה יעבור. הוא זמני. הוא יכול להימשך דקות, שעות, או ימים — אבל הוא חולף. כי הוא לא אויב — הוא חלק מתהליך ההתנקות. וכמו כל תהליך גמילה — הוא הולך ונהיה קל יותר עם הזמן. הפקטור של הזמן כאן קריטי. כל יום שבו אנחנו ממשיכים לבחור לא לחזור להתמכרות — מעמיק את השחרור ומרפא את הלב.
אז אם אתם מרגישים עצב, ריקנות, או דכדוך בתהליך הגמילה — דעו שזה לא סימן שמשהו לא בסדר, אלא סימן שהתהליך עובד. ההתמכרות מרגישה שמעמדה מתערער, ומנסה לבלבל אתכם.
זה הזמן לבקש תמיכה, להרים טלפון, לשוחח, לפגוש מישהו שיכול לחבק, להכיל, להזכיר לכם שאתם בדרך הנכונה. וזה יעבור. זה לא קל — אבל זה אמיתי. וזה מרפא.
ייתכן שאנחנו מתאבלים לא רק על ההתמכרות עצמה, אלא גם על התקופה שבה היינו מחורים — על מי שהיינו, על כל השנים שחיינו בתוכה.
וזה בסדר. גם זה חלק מהריפוי. כי גמילה איננה רק הפסקת הרגל — היא שחרור של זהות ישנה. והאבל הוא הגשר שבין הישן לחדש.
אז כן, תתאבלו .תרגישו. תנו לעצב לעבור דרככם. זה סימן של חיים, לא של חולשה. העצב הזה הוא מבשר. הוא מבשר שהריפוי כבר בדרך. הוא לא קל, הוא לא מהיר, והוא לא אמור להיות נעים — אבל הוא אמיתי, והוא פותח את הדרך אל החופש.
