שמחים מאד לשתף אתכם ואתכן ב5 פרקים ראשונים של הספר טרנספורמציה של הזמן
לרכישת הספר השלם, גירסה מודפסת: https://www.drpinki.com/product/transformation-of-time/
טרנספורמציה של הזמן
ד"ר פינקי פיינשטיין
את הספר הזה, במיוחד, כדאי לקרוא כמה פעמים.
המידע שמועבר בספר זה חוצה את גבולות ההיגיון המקובל והרגיל ונע לתחומי היגיון רחבים יותר, שרק על ידי שילוב דמיון, רוח יצירתית, סקרנות ופתיחות לשינויים, ניתן להתחיל להתחבר אליהם.
במרבית המקרים, רק בקריאה השנייה או השלישית הדברים יתחילו "להתחבר" חווייתית וכאשר זה יקרה אפשר יהיה לחוש בהתרגשות מיוחדת, כזו ששמורה למי שמוכן לעשות מעברים מהמוכר אל הלא מוכר, מהליניארי אל הקוסמי, מהרגיל והידוע, אל השונה והמפתיע.
שבו בנוח היכן שתרצו, כנסו פנימה, ותנו ל"חללית" הזו לקחת אתכם לאן שהיא יודעת לקחת תוך כדי קריאה שלא מתעכבת יתר על מידה על פרטים, אלא ממשיכה לנוע ולנוע. כתבו את התשובות לשאלות בסוף כל פרק במהירות, בלי לחשוב הרבה, בלי להתעכב. אין זה משנה "מה שתכתבו", העיקר שתכתבו.
ברוכים הבאים לטרנספורמציה של הזמן, אחד הנושאים והאירועים המרגשים ביותר שיש. הטיסה ממריאה כבר עכשיו…
תוכן העניינים
- הזמן כחוויה רגשית שבסיסה כאב
- הזמן כמרחב תנועה והתפתחות
- סיפורו של "עכשיו"
- מרחבי החוויה כחלל אינסופי בנגישות מידית
- זמן לינארי כבסיס לחרדה
- זמן לינארי כבסיס לדיכאון
- אשליית התנועה "קדימה בלבד"
- יצירתיות כגשר לחוויית זמן קוסמי
- ביקורת עצמית מוגזמת מדגישה את הזמן הלינארי ומסתירה את הקוסמי
- זמן אמתי ותשוקה
- חווית האלוהות בעת ניתוק זמן לינארי
- משחקי אי הודאות עם הזמן
- הזמן כסוג של מקום ולא משאב מתכלה
- אין סוף וגם אין התחלה
- טרנספורמציה רגשית וטרנספורמציה של הזמן
- אהבה עצמית כגשר לזמן קוסמי
- זמן לינארי כסוג של בריחה מהתמודדות עם כאבי החזרה לזמן הקוסמי
- חוסר סבלנות, איטיות, מהירות ותחושת "לא הספקתי"
- תנועה בזמן: פתיחת העבר בכלים יצירתיים של המצאה
- תנועה בזמן: ריפוי בזמן קוסמי
- זמן לינארי והפרדה, זמן קוסמי וחיבור
- הדרך להגשמה עצמית עוברת בזמן קוסמי
- טרנספורמציה של הזמן לעבר רמת סינכרוניות גבוהה יותר
- תנודת האנרגיה בין הנשי לגברי שמחליפה את מחוגי השעון
- קשר עם חוצנים בזמן קוסמי
- חיים מקבילים, גלגולי נשמות וזמן קוסמי
- זמן קוסמי ושפע, זמן לינארי וחסר
- זמן לינארי הישרדות, זמן קוסמי נצחיות
- נצחיות אהבת האל שבתוך האדם
- גמילה מהצורך בדאגות רבות במעבר לזמן קוסמי
- תקשורת עם ה"עתיד" דרך כלים של זמן קוסמי
- צומת הרגע עתירת האנרגיה
- תקשורת עם האלוהים שבפנים מתגברת בזמן קוסמי
- זמן קוסמי כבסיס לעונג ולהיפך
- ריפוי הזמן
- חיבור תרבויות, חיבור הזמנים
פרק 1:
הזמן כחוויה רגשית שבסיסה כאב
שלום וברוכים הבאים לטרנספורמציה של הזמן. זהו אחד הביטויים היותר מוזרים שאפשר לבטא, לדעתי. ובכל זאת, עמוק עמוק בפנים, יש לא מעט אנשים שהתחברו בהתלהבות ובהתרגשות לאפשרות הזאת של "טרנספורמציה של הזמן".
הסיבה לכך שהם מתרגשים, כפי שאני מתרגש, מהביטוי הזה, מהמושג הזה, מהאפשרות הזאת של טרנספורמציה של הזמן, כלומר של ריפוי הזמן, של שינוי הזמן, או של הגעה לזמן אחר, היא שעמוק בתוכם הם מבינים שזה דבר שאמור להתרחש או שבעצם, אנחנו כבר בתוכו.
כאן, בתהליך הזה, בכוונתי להעניק ידע וכלים, בעיקר ברמה החווייתית, כיצד לעשות טרנספורמציה של הזמן. כלומר, כיצד ברמה החווייתית להניע את עצמנו מהזמן הלינארי המוכר, זמן שיש בו רכיבים רבים של אשליה של ריחוק של האדם מהאמת שלו, ממי שהוא באמת, אל עבר מה שאני אכנה "זמן אמיתי" או "זמן קוסמי".
זמן קוסמי הוא "מקום חווייתי" בו האדם פוגש יותר ויותר חלקים של המהות המקורית שלו, ומתוך כך הוא גם יכול לייצר לעצמו צורת חיים שיש בה יותר אהבה, יותר יצירתיות, יותר סיפוק, יותר הגשמה עצמית, ויותר היכרות עם הסיפור האותנטי שלו.
זו הסיבה שאנחנו כאן.
ההתחברות למושגים כמו זמן אמיתי, זמן קוסמי, טרנספורמציה של הזמן, היא התחברות רגשית-חווייתית-יצירתית-אינטואיטיבית. אני מזמין את מי שהנושא הזה מגרה אותו להצטרף ולהתקרב, מבלי להסביר את זה יותר מדי, כי ממילא היכולת של האדם להסביר דברים כאלה, רק דרך ההיגיון שלו, מוגבלת.
כאיש טיפול, כאיש ריפוי, וכמי שחוקר את הנפש חשוב לי להדגיש: המסע הזה של טרנספורמציה של הזמן הוא מסע חיוני מאוד בדרך לריפוי של מגוון נושאים שמטרידים את האדם, נושאים שכואבים לו, נושאים שהוא תקוע איתם, שהוא מכור אליהם, שהוא מסובך איתם. חלק מהסיפור של הנושאים שמטרידים את האדם, או שגורמים לו סבל, קשורים בכך שהוא תקוע באשליה של הזמן הלינארי.
כאמור, יש גבול לכמה שאני יכול להסביר מדוע כדאי לבוא ולאתגר מושגים כל כך בסיסיים בתרבות ובקיום האנושי: הזמן, השעון, התאריך. האדם אמור להגיע לכאן עם איזו שהיא תחושה פנימית, עם הבנה פנימית, ידיעה פנימית, שאכן יש כאן משהו שכדאי לטפל בו, לחקור אותו ולהעמיק בו.
לכן, ברוכים הבאים, ותודה שהצטרפתם.
אם אתם כאן סימן שברמה כזו או אחרת בכם, אתם מבינים ויודעים שכדי להתחבר ולהתקרב אל האלוהים שבתוכי, אל המקור שלי, אל העצמי הגבוה שלי, אל מי שאני באמת, חיוני עד הכרחי לערער על מושגי הזמן הלינארי הנוכחיים, שממילא הם מלאכותיים ואשלייתיים, ולהתקרב אל מושגי זמן שהם אמיתיים יותר, חווייתיים יותר, כאלה שאנחנו יכולים להתחבר אליהם דרך החושים שלנו. זהו זמן שמאפשר לאדם להיות יצירתי יותר, פורה יותר, ושלם יותר עם עצמי.
הפרק הראשון בתהליך הזה נושא את הכותרת: הזמן כחוויה רגשית שבסיסה כאב.
כך בנוי הזמן הלינארי. כבר מהכותרת הזאת אפשר להבין מדוע קיימת כאן מוטיבציה לשינוי, ומדוע יש היגיון בשאיפה ל"ריפוי הזמן". אם הזמן מוגדר כתופעה שבסיסה כאב, זה סימן שיש כאן משהו עקרוני שדורש שינוי.
הזמן הלינארי, כפי שהוא נתפס כיום במסגרת התרבות האנושית, הוא סוג של "שעון חול". הוא סוג של קיצוב. לאדם יש "תקציב של זמן", תקציב של זמן חיים, תקציב שבדרך כלל יוצר לחץ מתמשך סביב סיום החיים.
המושג "בזבוז זמן" נובע בדיוק מכאן. ככל שנעמיק ונתקדם, וככל שנתפוס את האינסופיות של הזמן ואת התפקיד האמיתי שלו, נוכל לראות שאי אפשר באמת "לבזבז זמן". זמן, בצורתו האמתית יותר, הוא איננו משאב מתכלה.
זו אשליה שמתקיימת בתוך הזמן הלינארי, ולכן בסיסה כאב. החוויה הזאת, של תחושת חסר מול זמן שהולך ומתכלה לכאורה, היא חוויה כואבת. לתוכה מצטרף גם הכאב התרבותי סביב המוות.
המוות הוא נושא נוסף שאנחנו עוסקים בו במקביל, במסגרת תהליך ההתקרבות אל האלוהים שבתוכי. אנחנו מתקיימים בתוך תרבות שמפחדת מאוד מהמוות ושרואה בזמן תופעה שמקרבת את האדם ללא הרף אל הבלתי נמנע והלא רצוי, שהוא המוות. כך הזמן (הלינארי) הופך לחוויה שמבחינה רגשית מבוססת על כאב, על תחושה של משהו שחומק בין האצבעות, ושכביכול לוקח אותי למקום שאינני רוצה להגיע אליו. זו חוויה כואבת מאוד.
ולא רק זאת. הזמן הלינארי, כפי שהוא נתפס כיום, הוא זמן שיש בו לכאורה אובדנים. הצורה הלינארית, של תנועה מכאן רק קדימה, של שעון, מחוג ותאריך שממשיכים לנוע קדימה, מייצרת גם מסר וגם חוויה, שהיא למעשה אשליה, ש"כל מה שהיה איננו. שכל מה שהיה נגמר. שכל מה שהיה כבר וחלף".
האמירה הזאת, "טוב, זה שייך לעבר, זה כבר לא כאן," היא אמירה שגויה מנקודת מבט של תפיסה רוחנית גבוהה. והשגיאה הזאת היא חלק ממה שהזמן הלינארי כופה עלינו. יחד עם זה הוא גם כופה עלינו לכאוב. לכאוב אובדנים על דברים שכביכול איבדנו ואינם נמצאים איתנו, משום שלפי תפיסת הזמן הלינארי הם נמצאים מאחורינו. הם מאחור. הם כבר לא "כאן".
זו החוויה הצמודה לזמן הלינארי. משאב מתכלה ברמה האישית. "תקציב" שהולך ואוזל. חוויה שמייצרת פחדים. חוויה שמייצרת אובדנים, או לפחות תחושה מתמדת של אובדן. האדם, בתוך הזמן הלינארי, נמצא בעמדה של איבוד דברים, או בעמדה של פחד מפני איבוד דברים. אם מישהו ימות, אם תפספס הזדמנות מסוימת, ואם לפי הזמן הלינארי היא לא תחזור, אתה נמצא כמעט כל הזמן באובדן או בפוטנציאל של אובדן.
כאשר ניתן ללמוד ולהכיר, דרך התפתחות רוחנית, דרך התבוננות ודרך התעוררות, שמדובר באשליה, שהזמן הלינארי מייצר בנו תחושות שאינן תואמות את מה שבאמת קיים, נוצרת כאן הזמנה לריפוי. כרגע, הזמן הלינארי הוא סוג של הסכם של צורת חיים. יחד עם זאת, האבולוציה של האנושות, או לפחות של חלקים ממנה, הגיעה לעמדה שבה ניתן לשאול שאלות חדשות על מקומו של הזמן.
אנחנו מתחילים כאן תהליך של חקירה. אנחנו מתחילים תהליך של תהייה. אנחנו מתחילים כאן תהליך שינוי, מהמקום החווייתי. משום שבמרחב החווייתי יש אפשרות לבדוק דברים מחדש, לחקור אותם לעומק, ויש גם אפשרות עמוקה לרפא, לעשות טרנספורמציה, ולהתחבר אל הצורה הבריאה יותר של אותו עניין. זו הסיבה שאנחנו כאן.
אנחנו כאן לעשות טרנספורמציה של הזמן, וזה אומר שנלמד כיצד לחולל בתוכנו כמה שינויים בסיסיים בתפיסת הזמן וביכולת שלנו לעבור מצורת זמן אחת, מוכרת ומקובלת יותר, לצורת זמן גבוהה, אמתית יותר אך מוכרת פחות מבחינה התפיסה האנושית.
השינוי הזה משמעותי מאד בתפיסת הקיום של האדם ויש בתוכו הרבה התרגשות וגילויים חדשים של האפשרויות העומדות בפני האדם באמת, כאשר הוא נפתח למושגים רחבים וגמישים יותר של המושג והמהות אליהם אנחנו מתייחסים כאל "זמן".
בתוך המרחב החוויתי שלנו המצאנו את הזמן הלינארי והתרגלנו אליו. ובתוך אותו מרחב חווייתי אנחנו גם נלמד לערער על הסמכות המוחלטת של הזמן הלינארי, ולהתחבר אל משהו אמיתי ורחב יותר.
הזמן הקוסמי, כפי שנגלה תוך כדי תנועה הוא מרחב שיש בו פחות אובדנים, שאין בו "תקציב שהולך ומדלדל," שיש בו אינסופיות, שיש בו אפשרויות רבות ליצירתיות, להתרחבות, ואפילו לתנועה בתוך מרחבי הזמן.
זה הולך להיות מסע מוזר, מעניין, לא שגרתי ומשמעותי מאד לכל מי שיבחר לנוע בו.
ברוכים הבאים לטרנספורמציה של הזמן.
שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):
- איך את מרגישה עם הביטוי "טרנספורמציה של הזמן"?
- איזה חוויות את פוגשת באופן שגרתי שקשורות ב"לחץ של הזמן"?
- האם את יכולה לדמיין שיש צורת קיום שבה הזמן הנוכחי משתנה לצורת חוויה אחרת?
- כשאת מדמיינת את זה, איזה חוויות, תחושות, מראות ודימויים את פוגשת בתוכך?
- האם את מוכנה לצאת למסע של טרנספורמציה של הזמן גם אם אינך יכולה לגמרי להבין לאן זה ייקח אותך? אם כן שתפי את עצמך בכתיבה איך את מרגישה לגבי ההרפתקה הזו.
פרק 2:
הזמן כמרחב תנועה והתפתחות
בפרק זה אעסוק במשהו שאגע בו גם בפרקים נוספים. כאן אבקש להראות את הזמן כסוג של "שדה", כסוג של מרחב. אפשר לומר אפילו, שהזמן הוא סוג של "מקום", או "קואורדינטה", או "ציון דרך" של היכן אני נמצא. אחד התיאורים של היכן אני נמצא הוא הזמן.
כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, אנחנו משנים את הדרך שבה אנחנו מתייחסים אל הזמן. במקום לראות בו משהו לינארי וכמעט שרירותי, שבו יש כל הזמן תנועה לכיוון אחד בלבד, אנחנו מתחילים להתייחס אל הזמן כאל שדה שיש בו תנועה פנימית. תנועה פנימית שאינה בהכרח תנועת המחוג, כפי שהיא מקובלת בדרך כלל בתרבות האנושית.
הזמן שנכיר כאן הוא מרחב של תנועה והתפתחות. הזמן הזה הוא שדה שבו יש כל הזמן "הזמנה" ו"הזדמנות". עוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. אפשר לדמיין סוג חדש של מחוג שעון, שכל תפקידו הוא להביא את האדם לעוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. כך הוא ממשיך, וכך הוא ממשיך. זו תנועתו של הזמן האמיתי יותר, הזמן הקוסמי.
כאשר אנחנו מדברים במושגים של טרנספורמציה והתפתחות, אנחנו מדברים גם במושגים של הזדמנות. כל רגע, כל רגע ב"עכשיו", הוא בעצם רגע של הזדמנות. בכל רגע ב"עכשיו" יש נושאים שמבקשים מאיתנו לתת עליהם את הדעת, ושמבקשים מאיתנו לעבור איתם טרנספורמציה. בכל רגע ורגע קיימות הזמנות לעבודה פנימית, להזזה מסוימת, שיש בה אפשרות לשינוי ולהתפתחות.
פעמים רבות לא נשים לב לכך. לא נשים לב שאנחנו נעים מתנועה לתנועה, מרגע לרגע, כאשר בכל אחת מהן יש הזמנה והזדמנות. בכל רגע, בכל נקודה שהאדם חווה כנקודת "זמן", יש לו אפשרות לעשות בחירה מסוימת. לעשות בחירה שנובעת מתשוקה. לעשות בחירה שנובעת מאומץ. לעשות בחירה שנובעת מיצירתיות. בו זמנית הוא יכול גם שלא לעשות את הבחירה הזאת.
כאשר האדם אינו עושה את הבחירה הזאת, הוא נע למרחבים אחרים בזמן שלו. מרחבים שנגזרים מכך שלא בחר מתוך תשוקה, מתוך אומץ, מתוך אינטואיציה, או מתוך היצירתיות שלו.
במרחבים שבהם יש פחות התייחסות להזדמנויות המתמשכות והמתחלפות בתוך הזמן, נשאב האדם יותר אל חווית הזמן הלינארי ואל התמכרות אליו ואל המגבלות שלו ודפוסי הפעולה שלו שיש בהם מידה רבה של חווית קורבן, שהיא למעשה ההיפך הגמור מחוויית "יש לי כאן, למעשה, הזדמנות".
תפיסה כזו של הזמן, כשדה פועם של הזדמנויות, שבכל רגע ורגע מציג בפני האדם הזדמנות חדשה או הזדמנות קודמת שעברה ריענון כלשהו, שונה לחלוטין מתפיסת הזמן הרגילה, זו שנתפסת כמשהו כביכול "אובייקטיבי", שאין לאדם השפעה עליו, מלבד העובדה שהוא ממשיך לנוע בתוך תנועה שמאופיינת בקיצוב, בתקציב של זמן שכביכול שעומד לרשות האדם, עד שהאדם לכאורה מסיים את "תקציב הזמן" של חייו.
כאשר אנחנו עוברים מתפיסה כזו לתפיסה של שדה, לתפיסה של מרחב שתכליתו לאפשר לאדם הזדמנויות להתפתחות ולשינוי, אנחנו מתקרבים למה שאתאר בפרק 3, אל סיפורו של העכשיו.
ככל שנתקדם לתפיסת זמן קוסמי, וזה דבר אפשרי לכל מי שמוכן לנוע בהרפתקה הזו, נראה שהוא מחליף את אופן ההצגה של ההזדמנויות. יש הזדמנות שמופיעה שוב ושוב. לעיתים בכל פעם בצורה מעט אחרת. זהו הזמן שלה. זהו הזימון שלה.
ומה שחשוב לומר הוא שבמבנה כזה לא ניתן באמת "לפספס הזדמנויות". יש הרבה הזדמנויות חוזרות. הן פשוט מוצגות במגוון דרכים. וכאן מעניין לשים לב שגם בתוך השפה העברית, המילים זמן והזדמנות הן מילים קרובות יחסית.
בתוך המילה הזדמנות נמצאות גם האותיות של המילה זמן.
לכן, כאשר אנחנו מדברים על טרנספורמציה של הזמן, אנחנו לא מדברים על מחוג שפשוט נע לו מדקה לדקה, משעה לשעה, מיום ליום, או מתאריך לתאריך. אנחנו מדברים על מעבר למרחב שיש בו תנודתיות מצד לצד, בין שני קטבים. מ"הזדמנות אחת" ל"הזדמנות הבאה". בהמשך עוד ארחיב על התנודתיות הזו לעומק.
כבר עכשיו ניתן לראות שיש כאן אתגר. אתגר שאולי לא נוח להסתכל עליו. אולי אפילו קשה להסתכל עליו. זהו אתגר ההזדמנויות.
אתגר ההזדמנויות גם מראה לנו כיצד טרנספורמציה של הזמן מזמינה אותנו להיחלץ מעמדת הקורבן המאפיינת את חווית הזמן הלינארי.
עמדת הקורבן נוצרת כאשר אנחנו לא שמים לב לכך שתנועת הזמן היא תנועה של הזדמנויות. אנחנו לא באמת מחמיצים הזדמנויות. אנחנו לכאורה מפספסים אותן רק מתוך אי הכרה, מתוך הרגל, ומתוך התמכרות לסוג זמן שמונע מאיתנו להבחין בהן. זהו זמן שבו כביכול השעון זז קדימה, ואין לנו שם חיבור לחוויה שאנחנו נמצאים בתוך שדה של הזדמנויות.
ובתוך שדה של הזדמנויות, יש אירועים. כל מיני אירועים שמוצגים לנו על ידי הזמן הרחב. כל אירוע שמוצג לנו הוא בסופו של דבר הזמנה והזדמנות לטרנספורמציה ולצמיחה.
זהו הזמן כפי שהוא נתפס כאן. ולשם מכוונת דרכה הטרנספורמציה של הזמן. להראות שה"עכשיו" של האדם הוא עכשיו הזדמנותי.
הזמן של העכשיו, הוא הזמן הקוסמי, הוא זמן של הזדמנות. ברגע זה שאת קוראת, ברגע זה שאתה קורא את המילים האלה, יש לכם הזדמנות. הזדמנות להתחדשות, להתרחבות, לטרנספורמציה, לריפוי, לשינוי, ליצירה, להפתעה, ולהתפתחות. ממש עכשיו, ממש כרגע, בשנייה זו.
בכל רגע ורגע זה קיים. ניתנת בידינו מתנה, מתנת ההזדמנות. כך בנוי הזמן הזה. מהבחינה הזו גם אין משהו ש"מתבזבז" מכיוון שבתוך הזמן הקוסמי ההזדמנויות כל הזמן מתחדשות ומציגות את עצמן כאופציה קיימת גם אם לא ראינו אותן עשרות פעמים קודם.
הזמן הקוסמי הוא זמן של שפע הזדמנויות. כדי שנוכל להתחבר לכך, לזמן כשפע של הזדמנויות, וכדי שנוכל לזהות שבכל רגע ורגע מוצגת בפנינו הזדמנות, בכל פעם באופן מעט אחר, עלינו לטפח כישורים מנטליים שיאפשרו לנו בהדרגה לזהות את אופיו של הזמן הזה.
הכלים המנטליים הללו מצויים בתוך המרחב הפסיכו-קריאטיבי. זהו מרחב שמכין את האדם, מבשיל אותו ומטפח אותו להיות מסוגל לזהות את ההזדמנות שבזמן. כלים אלה כוללים בין השאר אהבה עצמית, הפחתת ביקורת עצמית, יצירתיות רגשית וטרנספורמציה רגשית.
תרגול והפנמת כלים אלה מרגילים אותנו לחיות בתוך מרחב של אהבה, מרחב שבו איננו זקוקים לביקורת מוגזמת, ומרחב שבו חלק מהקיום מושתת על יצירה, בריאה ויצירתיות כשגרה. בתוך מרחב כזה אנחנו יכולים לא רק להיפתח לאפשרות של קיומו של זמן קוסמי, אלא גם לחוות אותו יותר, לנוע אליו, לשחק אתו ולהתעורר לקיום הרחב שלנו, שתמיד כלל אותו, רק שלא היינו מספיק מפותחים כדי להכיר בכך וכדי לשים לב לכך.
מתוך החוויה שיש לנו בכל רגע משהו ליצור ממנו, ומתוך ההבנה שכאשר אנחנו יכולים ליצור אנחנו גם יכולים לשנות ולהשתנות, נפתחת בפנינו ההזדמנות שמתקיימת בכל רגע ורגע.
ולכן, אני מזמין אותך לרגע אחד, לדמיין את מה שאולי מעט קשה לדמיין כרגע: שאנחנו חיים בתוך סוג אחר של שעון. "שעון ההזדמנויות". זהו שעון שהמחוג שלו עובר כל הזמן מהזדמנות להזדמנות, ומעוד הזדמנות להזדמנות.
דמיינו וחושו את תנועת הזמן כזו שנעה מהזדמנות אחת להזדמנות הבאה, ובעצם בכל רגע מזמינה אותנו להצטרף להזדמנות הנוכחת, לעשות בה טרנספורמציה ולנוע למקום חדש ובריא יותר בחיינו.
התכלית של הצמיחה וההתפתחות הרוחנית של האדם היא, קודם כל, להיות ער לכך שהזמן הוא מרחב של הזדמנויות. ולאחר מכן ללמוד לעבוד עם השדה הזה, לתקשר איתו, ולפעול מתוכו. לממש את מה שהוא מזמין לאדם, לפעול מתוך תשוקה, לקחת סיכונים, להתפתח, לצמוח, ולרפא את עצמו.
לשם בדיוק מכוונת הטרנספורמציה של הזמן.
שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):
- איך את מרגישה עם האפשרות שממש ברגע זה את ניצבת בפני הזדמנות כלשהיא?
- איך את מרגישה עם הביטוי שהוזכר כאן "שעון ההזדמנויות"?
- אם את באמת נעה בכל עת מ"הזדמנות" ל"הזדמנות" מה זה בעצם אומר על החיים שלך ועל הדרך שיכולה להתפתח מהם בהמשך?
- אם הזמן הקוסמי, הזמן האמתי, הוא בעצם זמן נדיב בעל מאגר בלתי נדלה של אפשרויות והזדמנויות בשבילך, כיצד זה עשוי לשנות את ההתייחסות שלך לכמה דברים בחייך?
- מה היא ההזדמנות שכרגע ניצבת בפנייך, ממש ברגע זה, שהזמן הקוסמי מבקש להזמין אותך להיכנס לתוכה ולחקור אותה?
פרק 3:
סיפורו של עכשיו
סיפורו של עכשיו הוא הסיבה לכך שנפגשנו כאן לתהליך של טרנספורמציה של הזמן. אנחנו לומדים כאן לעדכן את מושג ה"עכשיו", ולראות אותו כמקום שאנחנו מבקשים לחקור אותו, להגיע אליו, להכיר אותו, להעצים אותו, ולעשות בו טרנספורמציה.
המילה "עכשיו", במובן הרחב שלה, מייצגת את מה שאנחנו נכנה כאן זמן אמיתי או זמן קוסמי. במובנים של זמן לינארי אנחנו עושים חלוקה מאד ברורה וחדה: יש דברים שהיו בעבר, יש דברים שקורים ברגע הזה, מה שאנחנו מכנים בשפה היומיומית עכשיו או הווה, ודברים שיהיו כך או אחרת בעתיד.
זו תפיסת זמן לינארית, עם הפרדה מאד ברורה בין "חלקי הזמן", עבר, הווה ועתיד.
כאשר אנחנו מתייחסים כאן לסיפורו של ה"עכשיו" בהקשר של טרנספורמציה של הזמן, אנחנו מתייחסים לסוג אחר של עכשיו. אפשר לומר שזהו עכשיו "אוניברסלי", או עכשיו "קוסמי", או "עכשיו אבסולוטי". העכשיו שאנחנו מתמקדים בו כאן הוא חיבור של כל מה שאנחנו תופסים כזמנים בתפיסה הלינארית.
מה שאנחנו תופסים כ"עבר" נמצא כאן. מה שאנחנו תופסים כפוטנציאל של העתיד נמצא גם כן, כאן. למעשה, אין שום דבר אחר. להיות בחוויית זמן לינארי זה להיות באשליה שיש הפרדה בין זמנים. שיש דברים שקרו פעם וזהו, הם הלכו ואינם, והם נמצאים כעת ב"עבר שלנו", ויש להם רלוונטיות מסוימת, יחסית נמוכה, למה שקורה כרגע. הם מאוחסנים בתוך סוג של מחסן שרמת הנגישות אליו יחסית נמוכה. יש שם גם מושגים שקשורים לשכחה, כאילו שהעבר הוא דברים ש"נמחקו" מהקיום שלנו, כי הם לכאורה "כבר לא כאן", הם עברו.
ואילו העתיד נתפס, מבחינת הזמן הלינארי, רק כמה שטרם קרה, ולכן אי אפשר, לכאורה, להתייחס אליו ברמת העכשיו, כי יש סביבו אי ודאות וסימני שאלה.
העכשיו הרחב יותר, הוא למעשה העכשיו שקשור לזמן הקוסמי, שבו האדם נמצא, אך פעמים רבות אינו שם לב לכך עקב הישענות מוגזמת על אשליית הזמן הלינארי, הוא עכשיו שמחבר את כל הזמנים. עבר-הווה-עתיד מצויים בו, פחות או יותר, במקום אחד ואת הדרך לתפוס את זה ולהתייחס לזה נלמד כאן, בתהליך הזה.
ברמה הרגשית, מה שאנחנו מכנים "עבר" לא באמת עבר. רק שינינו את הפוקוס לגביו.
אם נביט ברמה החווייתית והרגשית, וברמה הפסיכולוגית, נזהה שמי שאנחנו היום הוא חיבור של כל מה וכל מי שאנחנו תופסים כ"עבר" שלנו, שנמצא, למעשה, כאן. המחשבות של האדם, הבחירות שלו, ההחלטות שלו, תפיסת העצמי שלו, כל מה שהוא תופס כידע, כרצונות, כפחדים, כקונפליקטים, כל אלה הם פועל יוצא של כל האירועים והחוויות שנחשבים ל"עבר".
הכל נמצא כאן, משפיע ונוכח. שום דבר לא באמת "הלך לאיבוד" ושם דבר לא באמת "נמחק" כפי שאנחנו נוטים לחשוב, בתפיסה הלינארית שלנו. אנחנו רק מתקשים לתפוס את זה עקב ההרגל של למקד תשומת לב רק בהיבט הלינארי של הקיום שלנו. כאשר נלמד להניע את תשומת הלב בדרכים אחרות נגלה שההתייחסות שלנו ל"עבר" תשתנה ותתעדכן עד מאד.
בשפה רוחנית ואזוטרית יותר אנחנו הולכים עוד צעד ואומרים שהכול נמצא. מי שהייתי לפני שנה, ומי שהייתי לפני שנתיים, נמצא כאן, נוכח ומתקיים ומתפתח בדרכו. וגם מי שהייתי כביכול לפני צורת החיים הנוכחית, מה שאנחנו מכנים "גלגולים קודמים", ממשיכים להתקיים בסוג של עכשיו אבסולוטי, בזמן הקוסמי. הם ממשיכים להתקיים והם ממשיכים להשפיע, משום שהם נוכחים.
אם דברים אלה, ודברים נוספים בהמשך יישמעו תחילה לא מובנים זה בסדר גמור. אנחנו לומדים כאן סוג של היגיון שמתקיים מעבר להיגיון הרגיל ולכן כדאי לעת עתה להמשיך לקרוא ועם הזמן האינטואיציה והחלק החווייתי יעשו סדר פנימי בידע. כאשר קוראים את הספר הזה בפעם השנייה והשלישית המידע הופך עוד יותר ברור למרות שלעולם יישאר ברמת היגיון שאינה מדברת בשפה של ההיגיון הרגיל והלינארי.
אז נמשיך…
סיפורו האמתי והמלא של העכשיו הוא הזמנה לשינוי בתפיסת הזמן. שינוי בתפיסת חוויית ההווה.
כמו שהעבר לא באמת "עבר" (ועוד נחזור לזה כאן פעמים רבות מאד) גם העתיד במידה רבה, נמצא כבר, כאן. אנחנו מושפעים מאוד מן הכוונות שלנו, מן התוכניות שלנו, מן המטרות שלנו, מן התשוקות שלנו, שמבקשות להניע אותנו למקומות חדשים, למה שאנחנו מכנים עתיד. אנחנו מושפעים מהעתיד ממש ברגע זה. ולכן יש לעתיד כבר "נגיעות של נוכחות" כאן ועכשיו.
ובמילים אחרות, מי שאת "עומדת להיות" כבר משפיעה ברגע זה על מי שאת תופסת את עצמך כ"עצמי של עכשיו", ולהיפך. אתן למעשה בסוג של "מערכת יחסים מתמשכת" בהווה שלך.
בתפיסת עולם רחבה יותר של "עכשיו קוסמי", העתיד הוא פוטנציאלים שקיימים ברשותי עכשיו. אלו אותן הזדמנויות שהתייחסנו אליהן בפרק הקודם. מה שאנחנו מכנים "עתיד" נמצא כאן עכשיו, כסוג של "מחברת של הזדמנויות", שאנחנו יכולים לדפדף בה ולבחור באיזה עמוד אנחנו רוצים להתעכב, ואיפה לשים את המיקוד היצירתי שלנו.
כך שבסופו של דבר, מה שאנחנו מכנים כהווה, בתפיסת עולם רחבה יותר, ובמקום שאליו אנחנו שואפים להגיע בטרנספורמציה של הזמן, הוא מקום שבו הכול מתחבר מבחינת תפיסת הזמנים.
מי שהיית בגיל שנתיים, נמצאת כאן, איתנו, כרגע. וכך גם מי שהיית בגיל שלוש, ארבע וחצי או כל נקודה בזמן הלינארי שתרצי להתמקד בה. כל ה"דמויות" האלה נמצאות כאן וככל שמעמיקים בזמן הקוסמי גם לומדים שאפשר "ליצור איתן קשר" ואף לשנות את סיפורי ה"עבר" שלהן, שמשפיעים, כאמור, על מי שאת, כרגע, עכשיו.
ההתפתחות שלנו לעבר טרנספורמציה של הזמן כוללת אם כן, חיבור, או שיפור החיבור, אל "אני" מתקופות שאני תופס כתקופות "עבר". ולא רק שיפור החיבור, אלא שינוי החיבור, ושינוי תפיסות עולם, ושינוי דעות מקובעות שיש לי על העבר שלי. מהבחינה הזו, אחד הדברים המקסימים שמתגלים בתוך לימודי והתנסות הזמן הקוסמי, הוא שהעבר אינו קשיח, ושיש לנו כלים מעשיים לשנות אותו, לרפא אותו ולעדכן אותו.
כאשר אני עושה טרנספורמציה של הזמן, אני מזהה, דרך המסלול החווייתי, דרך המרחב החווייתי שהוא אחת המתנות הגדולות שיש ברשותנו, שאם בעבר חשבתי שמה שקרה לי בגיל ארבע או חמש זה כל מה שקרה לי, הרי שכאשר אני עושה את החיבורים דרך מה שאנחנו נכנה כאן ריפוי בזמן קוסמי, אני מגלה שאותו ילד בן ארבע הוא הרבה יותר ממה שחשבתי. אני מגלה שלמעשה אני לא ממש מכיר אותו ושנתקעתי עם כמה דפוסי מחשבה לגביו ותו לא.
אותו חלק ב"עצמי" שנתפס ככזה שנמצא בעבר הוא למעשה סוג של ישות שהמשיכה ושממשיכה להתפתח. יש בו אמנם חוויות של טראומה, אך לא רק. יש בו גם אהבה, משחק, יצירתיות, עניין והתפתחות, שאיננו ערים להם עקב הקיבעון שלנו בתוך הזמן הלינארי. זמן לינארי שמאפשר לנו להחזיק זיכרון מצומצם מאוד, מעין תמונה אחת לגבי תקופות מסוימות בחיים, וזהו. מעבר לזה, לכאורה אין שם כלום.
ולכן גם אין לנו הרבה עניין לחזור לשם או להתחבר לשם, משום שאנחנו משוכנעים שמה שיש שם הוא רק הסיפור הקטן שהזמן הלינארי מאפשר לנו לראות. אנחנו זונחים זאת.
אך כאשר אנחנו מתחברים לזמן קוסמי, כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה לתפיסת הזמן הנוכחית, אנחנו יכולים, ואפילו אמורים, להתחיל לטייל באירועים שאנחנו תופסים כעבר שלנו. להרגיש את הסיפור מחדש בנקודות שונות, להתבונן בו מחדש, ואפילו, וזה החלק המרגש והעמוק, כאמור לראות שאנחנו יכולים לשנות את העבר, משום שהעבר נמצא בהווה. ואם העבר נמצא בהווה, וההווה הוא מרכז היצירתיות והשינוי שלנו, אז גם מידה מסוימת של העבר ניתנת לשינוי, בהווה.
בתפיסת עולם לינארית, מה שהיה-היה, וזהו. זה עניין קשיח, נוקשה ומקובע. בתפיסת עולם של זמן קוסמי, של טרנספורמציה של הזמן, דברים שאנחנו תופסים כדברים ש"היו", אנחנו יכולים לפגוש מחדש. יש לנו כלים לעצב מחדש את צורת ההשפעה שלהם עלינו היום. זו בדיוק פעולת הריפוי. שינוי הנראטיב, שינוי ההתייחסות, שינוי החוויה ולבסוף – שינוי המציאות שבנויה, באופן רחב מאד, על כל מה שאנחנו מכנים ה"עבר" שבעצם מצוי בצורה מאד אינטנסיבית בהווה שלנו.
דרך כלים של זמן קוסמי יש לנו יכולת להתבונן שם מחדש, לשנות את הרושם שנשאר מאותם אירועים, ולראות פרטים נוספים שכביכול שכחנו, משום שהזמן הלינארי כופה עלינו לשכוח.
הזמן הלינארי משאיר לנו קשר הגיוני מצומצם עם אירועים, ומטשטש עבורנו את ההיבט החווייתי המלא שנמצא באין ספור נקודות במה שאנחנו מכנים העבר שלנו.
סיפורו של "עכשיו", אם כן, הוא סיפור גדול. סיפור מרגש. סיפור של ריפוי. סיפור שמחבר היכן שלמדנו להפריד. הוא אוסף את כל נקודות מה שאנחנו מכנים ציר הזמן אל מקום אחד. מקום יצירתי יותר. מקום שבו לאדם יש יכולת גדולה יותר להשפיע, גם על מה שהוא מכנה פעם, וגם על מה שהוא מכנה עתיד.
וכל אלה מתכנסים אל העכשיו.
הדבר יובן יותר ויותר ברמה החווייתית ככל שנתקדם כאן. משום שחלק גדול מן הסיפור של טרנספורמציה של הזמן אינו פועל לפי ההיגיון הרגיל. הוא אינו עונה למושגים של ההיגיון המקובל. אלא למושגים של היגיון גבוה יותר, שאותו אנחנו לומדים בהדרגה, תוך כדי תנועה, כאן, בטרנספורמציה של הזמן.
שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):
- איך את מרגישה עם המילה "עכשיו", ממש ברגע זה?
- איך את מרגישה עם האפשרות שלמעשה "כל הזמנים", כך או אחרת, בעצם "מתלכדים" בנקודת הווה אחת, כל הזמן?
- עצמי עיניים, נשמי עמוק ואמרי לעצמך בקול רם "אני מתחברת באופן מלא אל העכשיו שלי, ברגע זה" וראי איזה חוויות מתעוררות לך בעודך ממשיכה לעצום עיניים לעוד כדקה. כתבי על החוויה הזו.
- השלימי 12 פעמים את המשפט: "ממש ברגע זה אני מרגישה ש…"
- איך את מרגישה עם האפשרות שה"עתיד" מונח כעת ממש בידך, והוא למעשה "אוסף של הזמנות" שמוצג בפנייך כדי שתבחרי מתוכו את מה שתרצי?
פרק 4:
מרחבי החוויה כחלל אינסופי בנגישות מיידית
מה שיפה בטרנספורמציה של הזמן הוא שהזמן שבו אנחנו יכולים לעשות טרנספורמציה, או ליתר דיוק לעשות תהליך של חזרה אליו, נמצא ממש לידינו. הוא עוטף אותנו. הוא בתוכנו. הוא במרחק נגיעה.
הזמן הקוסמי הוא בראש ובראשונה עניין של תשומת לב. תהליכי ריפוי מאפשרים לנו להיות בתשומת לב הולכת וגדלה לקיומו של הזמן האמיתי, הזמן הקוסמי, שבתוכו אנחנו באמת מתקיימים.
וכאשר אני אומר "באמת מתקיימים", אני מתכוון לצורת קיום שהיא הרבה מעבר להיותנו רק בני אדם. מדובר בסוג של קומפלקס של רוח וחומר, האנושי והאלוהי שבתוכו, כישות אחת שמכילה את שני החלקים הללו.
כדי להתחבר יותר להיותי גם וגם, גם אנושי וגם אלוהי, עליי להתחבר לזמן האמיתי שבו הקומפלקס הזה מתקיים, שבו שני החלקים האלה אינם באמת נפרדים כפי שנדמה לנו בחוויית הזמן הלינארי. הזמן הזה, ה"מקום" הזה שבו הדברים יותר מחוברים, מבחינה נשמתית ופיזית הוא מקום חי, נושם, פעיל, יוצר, משפיע. המקום הזה נמצא ממש לידי. אפשר לומר במרחק "מילימטרים". הוא נמצא איתנו כל הזמן.
כפי שהחלק האלוהי הולך עם החלק האנושי לכל מקום, גם אם החלק האנושי כלל אינו מודע לכך, כך גם הזמן האמיתי שבו הם מתקיימים יחד, מודעים זה לזה, הולך איתנו לכל מקום.
ואם נשאל שאלה כמו: "אז היכן הדלת? איפה השער אל הזמן הקוסמי הזה שנמצא כל הזמן לידנו?" ובכן, המקום שדרכו אנחנו יכולים להתחיל להיכנס אליו, להתחיל להכיר אותו, להתחיל לחוש אותו, להתחיל להתנסות בו, ולהתחיל לתת לו יותר מקום הוא מרחבי החוויה.
אלה מרחבים שנגישים לנו ושתמיד היו נגישים לנו, רק שבמסגרת התפיסה הלינארית לא הענקנו להם הרבה תשומת לב ולכן גם הגבלנו את מידת החקירה של הטריטוריות האלה בקיום שלנו.
יש להדגיש, עם זאת, שמבחינה רוחנית רחבה יותר, כל סיפור חייו של האדם הוא בסופו של דבר סיפור חווייתי. אלא שאנחנו, במסגרת האנושיות שלנו "הצלחנו" לצמצם את החוויה הזאת לסוגים מאוד מסוימים של חוויה שאותה ההיגיון הלינארי "הרשה לנו" להתנסות בהם וגם לפרש אותם בצורה מאד צרה, לפי אמות המידה המוגבלות שלו.
מה שאנחנו תופסים כמציאות פיזית מוסכמת, סוג של קונצנזוס, סוג של נורמליות, סוג של מדע, מבוסס על חלק קטן מאוד מהקיום שלנו.
החלק הפיזי. החלק האנושי. החלק החומרי. החלק שבו אנחנו מתקשים לראות שיש סיבה רחבה להתרחשות של דברים, ושבו הכול נתפס כסטטיסטי או כשרירותי. זו חוויה מצומצמת מאוד. חוויה שאפילו אינה תופסת את עצמה כחוויה, משום הצמצום שלה.
אנחנו נטועים, בתוך הזמן הלינארי, באשליה של "היגיון", של הסברים מסוימים, של הסכמים לגבי מה זה להיות בחיים, מה הם חיי אדם. ובתוך האשליה הזאת אנחנו מיטיבים שלא לראות מציאות רחבה יותר, שהיא למעשה המציאות האמיתית שבה אנחנו מתקיימים.
השער שלנו לחילוץ מן הצמצום החווייתי שיצרנו הוא כניסה למקום שבו החוויה חוזרת להיות מה שהיא באמת: מרחב אינסופי בנגישות מיידית, מרחב שבו האפשרויות שלנו להתפתחות, שינוי, צמיחה וריפוי אינסופיות בעצמן.
כדי לגשר בין ההיגיון המוכר לנו ועולמות החוויה, הכנסנו במרחב הפסיכו-קריאטיבי מושג שאנו מכנים: הוכחה חווייתית.
הוכחה חווייתית מתרחשת במרחבים של הזמן האמיתי, במרחבים של הזמן הקוסמי. במרחבים הללו אין צורך בהוכחה כפי שאנחנו רגילים אליה, כזו שאחרים יסכימו איתה. מדובר למעשה בהוכחה עמוקה יותר.
האדם, ברגע מסוים, יודע באופן עמוק שהוא יודע. זוהי הוכחה חווייתית. זוהי הוכחה משמעותית יותר לחיי האדם. את הסוג הזה של ההוכחה או ה"ידיעה" האדם פוגש יותר ויותר ככל שהוא מניע את עצמו, חווייתית ורגשית, אל הזמן הקוסמי שמצוי בתוכו.
השער אל הזמן הקוסמי, השער אל הטרנספורמציה של הזמן שמוצג כאן בפרק זה, והוא פרק משמעותי מאוד, הוא מרחבי החוויה והאופן בו אנחנו לוקחים את תשומת הלב שלנו אל תוך החוויה.
אנחנו יכולים להגיע אל מרחבי החוויה האינסופיים שלנו אם רק נרשה לעצמנו לתת להם תשומת לב פתוחה, נינוחה והרפתקנית. למשל, כאשר אנחנו עוצמים עיניים, נושמים עמוק, ומרשים לעצמנו לטייל לאן שהמיינד לוקח אותנו, עם הדמיון, עם הרגשות, עם התחושות, אנחנו נכנסים די מהר למקום שנחווה אותו כאינסופי.
כאשר אנחנו עוצמים עיניים, מרשים לדמיון לקחת אותנו, ומרפים מן הצורך לשלוט בסיטואציה או להסביר אותה, אנחנו נכנסים למרחב אינסופי שלעיתים קרובות הוא לא רק אינסופי, אלא גם נעים ומרפא. זהו המרחב של הזמן הקוסמי, של הזמן האמיתי. גם שם קיימת תנועה. לא התנועה של המחוג שמתקדם קדימה בלבד, כפי שהגדרנו את הזמן הרגיל, אלא תנועה אחרת. אמיתית יותר. עמוקה יותר.
זוהי תנועה בין קוטב נשי לקוטב גברי. תנועה בין פוטנציאל למימוש. בין חוויה לביטוי. בין אנרגיה נשית לאנרגיה גברית. שוב ושוב. נסו רגע לחוות את זה בדמיונכם, לחוש תנועה אנרגטית בין שני קטבים, הקוטב הנשי, הפוטנציאלי, והקוטב הגברי, המממש. דמיינו תנועת מטוטלת, כמו נדנדה, שנעה שוב ושוב, בהרמוניה, מצד לצד.
זוהי התנועה שמתקיימת בתוך מרחבי הדמיון ובתוך מרחבי החוויה. ורק כאשר אנחנו מאפשרים לתנועה הזאת להפוך לתנועה מרכזית גם בחיינו הפיזיים, אנחנו יכולים להתחיל לחוות מהו זמן אמיתי.
ברגעים כאלה נוכל לחוות בצורה רחבה יותר את סיבת קיומנו כאן, ואת היעדים העמוקים והאמתיים שאיתם הגענו לצורת החיים הזאת.
אנחנו זקוקים למרחבי החוויה. להתקיימות בתוכם. כדי לחוות מהו זמן אמיתי. אנחנו זקוקים ליצור בתוכנו אמון הולך ומתרחב בנכונות של החוויה כמרחב אמיתי. האירוניה הנחמדה בעניין הזה הוא שכל מה שאנחנו תופסים כ"חיים" וכ"קיום" אינם אלא "חוויה" בעצמם. אך רק כאשר נעניק לחוויה המוכרת לנו את מקומה הנכון בתשומת הלב שלנו, נתפוס עד כמה היא מרכזית, משמעותית ומשפיעה כל-כך על כל דבר שאנו פוגשים בחיינו.
בתוך הזמן הלינארי יצרנו הפרדה גדולה מדי, נוקשה מדי, בין מה שאנחנו מכנים "מציאות" לבין מה שאנחנו מכנים "דמיון". וגם בתוך מה שכינינו "מציאות" יצרנו אשליה של זמן מסוים, שבסופו של דבר מגביל אותנו מלפגוש את החלקים הגבוהים והרחבים שלנו.
כאשר מסתכלים עמוק יותר, סבלני יותר, ופתוח יותר, מגלים שהדמיון הוא מקום מאוד מציאותי. ומגלים שגם המציאות היא מקום מאוד דמיוני. אנחנו לא פעם ממציאים את המציאות שלנו. ולא במקרה שתי המילים הללו בעברית קרובות זו לזו. אנחנו ממציאים את המציאות משום שיש לנו כישורי דמיון מפותחים מאוד, ואנחנו פשוט לא ערים להם.
וכאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, כאשר אנחנו מסכימים לשחרר את עצמנו מן הזמן הלינארי ולחזור הביתה אל המרחבים האינסופיים של החוויה, ולהתקיים שם יותר, ולהבין שכל הקיום שלנו הוא חוויה, אז מתאפשר לנו קיום אנושי רחב יותר. קיום שיש בו יותר טעם. יותר משמעות. יותר הבנה של סיבת קיומנו כאן.
את כל המידע שאנחנו זקוקים לו אנחנו מקבלים במרחב החווייתי. את כל ההנחיות הפנימיות למימוש העצמי אנחנו מקבלים במרחב החווייתי. את תחושת הזמן האמיתי אנחנו מקבלים במרחב החווייתי.
וככל שאנחנו שוהים בו יותר, לומדים לשחק איתו וליצור איתו, אנחנו מתחילים להבין שמה שכינינו "מציאות", אותו מקום שבו הפרדנו באופן מלאכותי בין האנושי לאלוהי, הוא רק סוג אחד של חוויה.
כאשר אנחנו עוברים לזמן קוסמי, אנחנו עוברים מסוג אחד של חוויה לסוג רחב של חוויות. חוויות רבות שאנחנו יכולים לנוע בתוכן כרצוננו.
כל זה יקרה, בהדרגה, ככל שנלמד ונסכים לשחרר את עצמנו מהמיקוד המוגזם שלנו בזמן הלינארי.
לעצום עיניים. לתת אמון במה שאנחנו פוגשים בתוכנו. ולפגוש תנועת זמן חדשה.
זוהי תנועת הזמן האמיתי.
זהו הזמן הקוסמי.
שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):
- עצמי עיניים וחושי את התנועה הפנימית שמתרחשת בתוך מרחבי הדמיון שלך. הישארי כך 20-30 שניות תוך הרגעה עצמית. מה פגשת שם, כשנכנסת למרחבי החוויה שלך?
- איזה חוויות את פוגשת כשאת קוראת את הטקסט של טרנספורמציה של הזמן?
- לאיזה סוג של חוויה את מתגעגעת במיוחד כרגע?
- איך את מרגישה כרגע עם המושג "הוכחה חווייתית", שבא לתאר את הרגעים בהם האדם יודע שהוא יודע, בתוך החוויה שלו, גם אם אינו יכול להסביר את מה שהוא יודע?
- מה דעתך "לצאת לטיולים" בתוך המרחב האינסופי של החוויות הפנימיות שלך? אולי זה יקרה כשתצאי לטבע, או כשתצאי להליכה סתמית, או שסתם תרפי מכל סיפורי היום-יום לכמה זמן. מוכנה לצאת לטייל בתוכך?
פרק 5:
זמן לינארי כבסיס לחרדה
האם אנחנו יכולים לדמיין שחלק ניכר, חלק משמעותי, מן הסיבות לכך שבני אדם, באופן אוניברסלי, סובלים מחרדות, נובע מן הזמן הלינארי? לא מדובר רק בחרדות קיצוניות, אלא גם בחרדות יומיומיות, שוטפות, דאגות, לחצים, מתח, סטרס, ואפילו אובססיות.
האם זה יפתיע אותנו לגלות שחלק גדול ממה שמחולל ומזין את כל אלה הוא עצם המבנה של הזמן הלינארי, שכאמור חלק ניכר בהגדרות שלו כולל אלמנטים רבים שמטפחים דאגה, לחץ ולעתים אף רמות של ייאוש?
פרק זה עוסק בקשר הקרוב בין זמן לינארי לבין חרדה. אני חייב לומר שגם אותי זה הפתיע לגלות את הקשר הזה ולהיפתח אליו. מה שאנחנו נוטים להתייחס אליו באופן שרירותי כמדד "ניטרלי" ו"אובייקטיבי", הזמן, השעה, השעון, מתגלה כמבנה שצורתו והפעלתו כרוכות גם ביצירת חרדה.
לפני שאפרט על כך, אני רוצה להתייחס לרגע למצבים מיוחדים שאנחנו חווים. מצבים שבהם אנחנו יוצאים ממסגרת הזמן הלינארי לתוך התנסות מהנה או כזו שמסיטה את תשומת הלב באופן מספיק. כשאנחנו מטיילים, אולי כשאנחנו מדיחים כלים, כשאנחנו צופים בתוכנית טלוויזיה טובה, כשאנחנו מציירים, כשאנחנו עושים אהבה. מצבים שבהם לפתע אנחנו שמים לב ש"לא הייתה לנו תחושת זמן".
זה קורה הרבה, למשל, בציור אינטואיטיבי. אנשים מדווחים שלפרקים, תוך כדי התנועה והחופש שהם מקבלים בציור האינטואיטיבי, הם "מאבדים את תחושת הזמן". וזה מקסים לגלות. ומקסים לא פחות לגלות שבאותו מקום, כאשר הם מספרים שאיבדו את תחושת הזמן, הם איבדו בדרך גם את החרדות, את הלחצים ואת הדאגות. גם אלה נעלמו.
הם היו במקום שיש בו זרימה. מקום שאין בו תהייה או שאלה מתי זה מתחיל, מתי זה נגמר, האם אני בסדר, האם אני בקצב הנכון. איבוד תחושת הזמן לרוב קשור לחוויה נעימה מאוד. והחיבור שהם רגילים להיות בו, ההתניה הקבועה של השאלה "איפה אני נמצא על ציר הזמן?", שאלה שבבסיסה מיקום ולחץ, לפתע נעלם.
הם עברו למה שאני מכנה זמן אמיתי. הם עברו לזמן אחר בחוויה שלהם. הם היו "ללא זמן". ובהסתכלות של זמן קוסמי, הם הגיעו אל הזמן. אל זמן שאינו נמדד על ידי מחוגי השעון הלינארי. כלומר: הם לא רק "איבדו תחושת זמן" אלא עברו, למעשה, לצורת זמן אחרת, נינוחה יותר, זורמת יותר, שופעת יותר וידידותית יותר.
בזמן הלינארי קיימים מסרים וחוויות מתמידים של שאלות כמו "האם אני מספיק או לא מספיק?" "האם אעמוד במסגרת הזמן?" "האם אני מבזבז זמן?" "האם אספיק לעשות את כל הדברים האלה?" "האם אני נמצא במקום הנכון או לא?" "האם אני מפספס?"
ומה שעוד יותר קשה להתמודדות הוא שבתוך הזמן הלינארי קיימת לעיתים קרובות חוויה של אובדנים, כפי שהוזכר קודם לכן. אנחנו נוטים "לאבד דברים" בתפיסת הזמן הלינארית. וזה כמובן מציב אותנו בעמדה חרדתית קבועה. עוד רגע נאבד עוד משהו. כך אומר לנו הזמן הלינארי.
מבחינת הזמן הלינארי, מה ש"עבר" שייך ל"עבר". באנגלית המילה past (עבר), והמילה passed (חלף), נשמעות אותו דבר. ובעברית זה אפילו נכתב אותו דבר. אנחנו לא תמיד שמים לב לניואנסים הרגשיים שנובעים מזה.
אנחנו כביכול מאבדים את מה שכבר לא נמצא כאן בהווה. ברמה הרגשית "איבדנו" את זה. זה כבר "לא כאן יותר". ולכן יש לנו נטייה לשכוח את זה ולהתייחס לזה כאל משהו רחוק שכבר אינו איתנו. המבנה הזה והדפוס הזה שבתוכו יוצר תשתית לחרדה, משום שאני כל הזמן, כך או אחרת, נמצא על סף אובדנים.
זהו המבנה של הזמן הלינארי. המקום שאליו התקדמתי הוא לכאורה מקום שבו "נפרדתי מן המקום הקודם". בתוך תנועה לינארית, בקו ישר, הלכתי צעד קדימה וויתרתי על הצעד הקודם.
בתפיסת זמן קוסמי, התנועה היא יותר רוחבית. כל צעד מצטרף לצעדים הבאים ומצטרף לצעדים הקודמים. הצעדים הקודמים הם חלק בלתי נפרד מן הזהות שלי ומן הקיום שלי. לא איבדתי באמת שום דבר. זה רק שינה צורה, פוקוס או תדר. אבל זה נמצא שם.
לא לחינם בתהליכי ריפוי בזמן קוסמי אנחנו מגיעים חווייתית למה שנתפס כ"עבר" וחווים אותו מחדש. אנחנו "מטיילים בזמן". וכאשר אנחנו מטיילים בזמן, רמת החרדה יורדת.
לעומת זאת, אם אנחנו חיים כל הזמן בתוך תהליך של אובדנים, אנחנו חיים בתדר כזה או אחר של חרדה. קיימת בתוכנו ידיעה מתמדת שאנחנו "בדרך אל האובדן הבא". כל התקדמות היא בסופו של דבר סוג של פרידה כואבת.
ומכאן נובעת תופעה מעניינת. אנשים חוששים להתקדם, להתפתח, לצמוח, להשתנות, להתרחב, לצאת להרפתקאות. משום שעמוק, באופן לא מודע, הם חווים אובדן מעצם ההתקדמות שלהם.
זהו פרדוקס. הזמן הלינארי כל הזמן נמצא בתנועה. אנחנו מסכימים עם התנועה שלו. ובו בזמן אנחנו מסכימים גם עם החוויה שהוא מייצר בנו, חוויה של אובדנים.
הדבר המעודד שאני יכול לומר בהקשר הזה הוא שאנחנו למעשה מסכימים לאשליה. וכאשר אנחנו נכנסים לזמן אמיתי, הדברים הללו מתחילים להשתנות. ככל שאנחנו נכנסים יותר לחוויה של זמן אמיתי, זמן קוסמי, אנחנו יכולים להשתחרר מן התפיסה שדברים כל הזמן נופלים לנו מהידיים, ולגלות שהם למעשה איתנו.
כל זה מתרחש ברמה החווייתית. כל זה קורה כאשר אנחנו משלבים בין החיים הפיזיים לחיים החווייתיים ונותנים להם להתקיים יחד.
הזמן האמיתי נמצא במרחב החווייתי. והוא אינו זקוק כל כך לשעון שיש עליו קונצנזוס. אינו זקוק לאישור או לציון דרך. הוא מרחב אינסופי. מרחב שבו כל מה שהיה נוכח. מרחב שבו שום דבר אינו הולך לאיבוד. שום דבר אינו נשכח. הכול רק משנה צורה, אך ממשיך להיות נוכח.
ובהתכווננות מתאימה, טיפוח מודעות ותרגול, אפשר לפגוש את זה. קשה לתאר את גודל השינוי, את הטרנספורמציה לצורת קיום שבה אתה מפסיק לחשוש לאבד דברים כבעבר. אתה מפסיק להיות בהתניה מתמדת שעוד רגע תאבד ויכול יותר לנוע מהחוויה הלא נעימה הזו אל החוויה המזינה והמרגיעה של הזמן הקוסמי, ולו למספר רגעים. כאשר המעברים האלה נעשים יותר קלים ושגרתיים, וככל שהדומיננטיות של הזמן הלינארי בחוויה פוחתת, כך גם רמת החרדה.
אם כן, בתוך תפיסת הזמן הלינארי מתקיימת גם תשתית לחרדה. אלה חדשות מאד מעניינות לכל אדם ובפרט למי שמתעניין במבנה נפש האדם ובסיבות לקשיים רגשיים.
וכאשר החרדה הזו מתפרקת, מכיוון שאנחנו מצליחים לשחרר עצמנו מעודף לינאריות ולומדים כיצד לעשות מעברים לזמן קוסמי, אז גם אם מדי פעם מתרחשים אובדנים ממשיים בחיים, אנשים יוצאים מחיינו, מקומות עבודה מסתיימים, תקופות מסתיימות, אנחנו כבר לא כלואים בסיפור המצומצם של הזמן הלינארי שאומר זהו, זה נגמר, אין יותר. יש לנו אופציות חדשות במקום הזה, וזה שינוי משמעותי בתפיסת הקיום ובהתמודדות עם חרדה באופן כללי.
סיפור החרדה והאובדן שכרוך בזמן הלינארי הוא סיפור מצומצם, והוא אינו סיפור אמיתי. הוא אשליה שנשענת על עודף תשומת לב לעולם הפיזי ועל מיעוט תשומת לב לעולם החווייתי.
כאשר אנחנו משחררים את העולם החווייתי מן השעבוד להגדרות של העולם הפיזי, ומתירים לעצמנו להיות רחבים יותר, חופשיים יותר ואינסופיים יותר, החרדה הכרוכה בזמן הלינארי, חרדת האובדנים, הולכת ומצטמצמת.
ואז אנחנו מתחילים להרוויח את המתנות של טרנספורמציה של הזמן, קודם כל כאמצעי משמעותי לשיפור איכות החיים ולאחר מכן ככלי להתפתחות, צמיחה והרחבת ההיכרות עם הסיפור הגדול יותר של הקיום.
שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):
- מכירה את החוויה הזו, ברגעים מסוימים, בהם הבנת בדיעבד ש"איבדת קשר לזמן"?
- מה עוד את יכולה לספר על רגעים כאלה, תוך כדי ההתרחשות שלהם ומיד לאחריהם?
- מה קורה לחוויית ה"זמן" שלך כאשר את בחרדה או מודאגת או לחוצה?
- האם את יכולה כרגע לזהות איזה שהוא קשר בין חוויות של חרדה לבין ההתייחסות הרגילה כאן, לזמן כתופעה לינארית שרק מתקדמת קדימה?
- האם קרה לך שהצלחת לסייע לעצמך במצב של חרדה תוך הסתייעות בחוויה ש"מבטלת" את הזמן באופן זמני? ספרי על כך.