טרנספורמציה של הזמן

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: הזמן כחוויה רגשית שבסיסה כאב

שלום וברוכים הבאים לטרנספורמציה של הזמן.
זהו אחד הביטויים היותר מוזרים, לדעתי. ובכל זאת, עמוק בפנים, עמוק בפנים, יש לא מעט אנשים שהתחברו בהתלהבות ובהתרגשות לאפשרות הזאת של טרנספורמציה של הזמן. הסיבה לכך שהם מתרגשים, כפי שאני מתרגש, מהביטוי הזה, מהמושג הזה, מהאפשרות הזאת של טרנספורמציה של הזמן, כלומר של ריפוי הזמן, של שינוי הזמן, או של הגעה לזמן אחר, היא שעמוק בתוכם הם מבינים שזה דבר שאמור להתרחש.

הם מבינים שזה דבר שאמור לקרות. הם למעשה מצפים לזה ומחכים לזה.

כאן, בתהליך הזה, בכוונתי להעניק ידע וכלים, בעיקר ברמה החווייתית, כיצד לעשות טרנספורמציה של הזמן. כלומר, כיצד ברמה החווייתית להניע את עצמנו מהזמן הלינארי המוכר, זמן שיש בו רכיבים רבים של אשליה ושל ריחוק של האדם מהאמת שלו, ממי שהוא באמת, אל עבר מה שאני אכנה זמן אמיתי או זמן קוסמי. זמן שבו האדם פוגש יותר ויותר חלקים של המהות המקורית שלו, ומתוך כך הוא גם יכול לייצר לעצמו צורת חיים שיש בה יותר אהבה, יותר יצירתיות, יותר סיפוק, יותר הגשמה עצמית, ויותר היכרות עם הסיפור האותנטי שלו.

זו הסיבה שאנחנו כאן.

ההתחברות למושגים כמו זמן אמיתי, זמן קוסמי, טרנספורמציה של הזמן, היא התחברות אינטואיטיבית. אני מזמין את מי שהנושא הזה מגרה אותו להצטרף ולהתקרב, מבלי להסביר את זה יותר מדי.

אני אומר זאת כאיש טיפול, כאיש ריפוי, וכמי שחוקר את הנפש. המסע הזה של טרנספורמציה של הזמן הוא מסע חיוני מאוד בדרך לריפוי של מגוון נושאים שמטרידים את האדם, נושאים שכואבים לו, נושאים שהוא תקוע איתם, שהוא מכור אליהם, שהוא מסובך איתם. חלק מהסיפור של הנושאים שמטרידים את האדם, או שגורמים לו סבל, קשורים בכך שהוא תקוע באשליה של הזמן הלינארי.

איך זה עובד, אנחנו נלמד לאורך הדרך.

אני שוב אומר, יש גבול לכמה שאני יכול להסביר מדוע כדאי לבוא ולאתגר מושג כל כך בסיסי בתרבות ובקיום האנושי, הזמן, השעון, התאריך. האדם אמור להגיע עם איזושהי תחושה פנימית, עם הבנה פנימית, אינטואיטיבית, שכן, יש כאן משהו שכדאי לטפל בו. לכן, ברוכים הבאים, ותודה שהצטרפתם.

אתם שמבינים ויודעים שכדי להתחבר ולהתקרב אל האלוהים שבתוכי, אל המקור שלי, אל העצמי הגבוה שלי, אל מי שאני באמת, יש צורך לערער על מושגי הזמן שממילא הם מלאכותיים ואשלייתיים, ולהתקרב אל מושגי זמן שהם אמיתיים יותר, חווייתיים יותר. זמן שמאפשר לי להיות יצירתי יותר, פורה יותר, ושלם יותר עם עצמי.

זה מה שהולך להתרחש כאן.

הפרק הראשון בתהליך הזה נושא את הכותרת: הזמן כחוויה רגשית שבסיסה כאב.

כך בנוי הזמן הלינארי. כבר מהכותרת הזאת אפשר להבין מדוע קיימת כאן מוטיבציה לשינוי, ומדוע יש היגיון בשאיפה לריפוי הזמן. אם הזמן מוגדר כתופעה שבסיסה כאב, זה סימן שיש כאן משהו עקרוני שדורש שינוי.

הזמן הלינארי, כפי שהוא נתפס כיום במסגרת התרבות האנושית, הוא סוג של שעון חול. הוא סוג של קיצוב. לאדם יש תקציב של זמן, תקציב של זמן חיים, תקציב שבדרך כלל יוצר לחץ מתמיד סביב סיום החיים.

המושג בזבוז זמן נובע בדיוק מכאן. ככל שנעמיק ונתקדם, וככל שנתפוס את האינסופיות של הזמן ואת התפקיד האמיתי שלו, נוכל לראות שאי אפשר באמת לבזבז זמן. הוא איננו משאב מתכלה.

אבל זו אשליה שמתקיימת בתוך הזמן הלינארי, ולכן בסיסה כאב. החוויה הזאת, של חסר מול זמן שהולך ומתכלה לכאורה, היא חוויה כואבת. לתוכה מצטרף גם הכאב התרבותי סביב המוות.

המוות הוא נושא נוסף שאנחנו עוסקים בו במקביל, במסגרת תהליך ההתקרבות אל האלוהים שבתוכי. תרבות שמפחדת מאוד מהמוות, רואה בזמן תופעה שמקרבת את האדם ללא הרף אל הבלתי נמנע והלא רצוי, שהוא המוות. כך הזמן הופך לחוויה שמבחינה רגשית מבוססת על כאב, על תחושה של משהו שחומק בין האצבעות, ושכביכול לוקח אותי למקום שאינני רוצה להגיע אליו.

זו חוויה כואבת מאוד.

ולא רק זאת. הזמן הלינארי, כפי שהוא נתפס כיום, הוא זמן שיש בו לכאורה אובדנים. הצורה הלינארית, של תנועה מכאן רק קדימה, של שעון, מחוג ותאריך שממשיכים לנוע קדימה, מייצרת גם מסר וגם חוויה, שהיא למעשה אשליה, שכל מה שהיה איננו. שכל מה שהיה נגמר. שכל מה שהיה חלף.

האמירה הזאת, טוב, זה שייך לעבר, זה כבר לא כאן, היא אמירה שגויה מנקודת מבט של תפיסה רוחנית גבוהה. והשגיאה הזאת היא חלק ממה שהזמן הלינארי כופה עלינו. יחד עם זה הוא גם כופה עלינו לכאוב.

לכאוב אובדנים על דברים שכביכול איבדנו ואינם נמצאים איתנו, משום שלפי תפיסת הזמן הלינארי הם נמצאים מאחורינו. הם מאחור.

זו החוויה הצמודה לזמן הלינארי. משאב מתקלה ברמה האישית. תקציב שהולך ואוזל. חוויה שמייצרת פחדים. חוויה שמייצרת אובדנים, או לפחות תחושה מתמדת של אובדן. אתה נמצא או בעמדה של איבוד דברים, או בעמדה של פחד מאיבוד דברים. אם מישהו ימות, אם תפספס הזדמנות מסוימת, ואם לפי הזמן הלינארי היא לא תחזור, אתה נמצא כל הזמן או באובדן או בפוטנציאל של אובדן.

כאשר ניתן ללמוד ולהכיר, דרך התפתחות רוחנית, דרך התבוננות ודרך התעוררות, שמדובר באשליה, שהזמן הלינארי מייצר בנו תחושות שאינן תואמות את מה שבאמת קיים, נוצרת כאן הזמנה לריפוי.

כרגע, הזמן הלינארי הוא סוג של הסכם של צורת חיים. יחד עם זאת, האבולוציה של האנושות, או לפחות של חלקים ממנה, הגיעה לעמדה שבה ניתן לשאול שאלות חדשות על מקומו של הזמן.

אנחנו מתחילים כאן חקירה. אנחנו מתחילים תהייה. אנחנו מתחילים שינוי, מהמקום החווייתי. משום שבמרחב החווייתי יש אפשרות לבדוק דברים מחדש, לחקור אותם לעומק, ויש גם אפשרות עמוקה לרפא, לעשות טרנספורמציה, ולהתחבר אל הצורה הבריאה יותר של אותו עניין.

זו הסיבה שאנחנו כאן.

יש כאן שאיפה לעשות טרנספורמציה של הזמן. לעבור ממה שנכנה "זמן לינארי", למה שנכנה "זמן אמיתי", או "זמן קוסמי", או "זמן עכשיו".
אנחנו נעשה זאת בכלים פסיכו קריאטיביים, כלים שעובדים במישור ובפרוזדור של החוויה.

בתוך החוויה המצאנו את הזמן הלינארי. ובתוך החוויה אנחנו גם נלמד לערער על הסמכות שלו, ולהתחבר אל משהו אמיתי יותר. משהו שבו יש פחות אובדנים, שבו אין תקציב שהולך ומדלדל, שבו יש אינסופיות, שבו יש אפשרויות ליצירתיות, להתרחבות, ואפילו לתנועה בתוך מרחבי הזמן.

ברוכים הבאים לטרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם הביטוי "טרנספורמציה של הזמן"?
2. איזה חוויות את פוגשת באופן שגרתי שקשורות ב"לחץ של הזמן"?
3. האם את יכולה לדמיין שיש צורת קיום שבה הזמן הנוכחי משתנה לצורת חוויה אחרת?
4. כשאת מדמיינת את זה, איזה חוויות, תחושות, מראות ודימויים את פוגשת בתוכך?
5. האם את מוכנה לצאת למסע של טרנספורמציה של הזמן גם אם אינך יכולה לגמרי להבין לאן זה ייקח אותך? אם כן שתפי את עצמך בכתיבה איך את מרגישה לגבי ההרפתקה הזו.

 

פרק 2: הזמן כמרחב תנועה והתפתחות

בפרק זה אני אעסוק במשהו שאגע בו גם בפרקים נוספים. כאן אבקש להראות את הזמן כסוג של שדה, כסוג של מרחב. אפשר לומר אפילו, הזמן כסוג של מקום, או כקואורדינטה, או כציון דרך של היכן אני נמצא. אחד התיאורים של היכן אני נמצא הוא הזמן.

כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, אנחנו משנים את הדרך שבה אנחנו מתייחסים אל הזמן. במקום לראות בו משהו לינארי וכמעט שרירותי, שבו יש כל הזמן תנועה לכיוון אחד בלבד, אנחנו מתחילים להתייחס אל הזמן כאל שדה שיש בו תנועה פנימית. תנועה פנימית שאינה בהכרח תנועת המחוג, כפי שהיא מקובלת בדרך כלל בתרבות האנושית.

הזמן כמרחב של תנועה והתפתחות. הזמן כשדה שבו יש כל הזמן הזמנה והזדמנות. עוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. אפשר לדמיין סוג חדש של מחוג שעון, שכל תפקידו הוא להביא את האדם לעוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. כך הוא ממשיך, וכך הוא ממשיך. זו תנועתו של הזמן האמיתי יותר, הזמן הקוסמי.

כאשר אנחנו מדברים במושגים של טרנספורמציה והתפתחות, אנחנו מדברים גם במושגים של הזדמנות. כל רגע, כל רגע בעכשיו, הוא בעצם רגע של הזדמנות. בכל רגע בעכשיו יש נושאים שמבקשים מאיתנו לתת עליהם את הדעת, ושמבקשים מאיתנו לעבור איתם טרנספורמציה. בכל רגע ורגע קיימות הזמנות לעבודה פנימית, להזזה מסוימת, שיש בה אפשרות לשינוי ולהתפתחות.

פעמים רבות לא נשים לב לכך. לא נשים לב שאנחנו נעים מתנועה לתנועה, מרגע לרגע, כאשר בכל אחת מהן יש הזמנה והזדמנות. בכל רגע, בכל נקודה שהאדם חווה כנקודת זמן, יש לו אפשרות לעשות בחירה מסוימת. לעשות בחירה שנובעת מתשוקה. לעשות בחירה שנובעת מאומץ. לעשות בחירה שנובעת מיצירתיות. או לא לעשות את הבחירה הזאת.

וכאשר האדם אינו עושה את הבחירה הזאת, הוא נע למרחבים אחרים בזמן שלו. מרחבים שנגזרים מכך שלא בחר מתוך תשוקה, מתוך אומץ, מתוך אינטואיציה, מתוך היצירתיות שלו.
במרחבים שבהם יש פחות התייחסות להזמנויות המתמשכות והמתחלפות בתוך הזמן, נשאב האדם יותר אל הזמן הלינארי ואל התמכרות אליו ואל המגבלות שלו ודפוסי הפעולה שלו שיש בהם מידה רבה של חווית קורבן, שהיא למעשה ההיפך הגמור מחווית "יש לי כאן, למעשה, הזדמנות".

תפיסה כזו של הזמן, כשדה פועם של הזדמנויות, שבכל רגע ורגע מציג בפני האדם הזדמנות חדשה או הזדמנות קודמת שעברה ריענון כלשהו, שונה לחלוטין מתפיסת הזמן הרגילה, זו שנתפסת כמשהו כביכול אובייקטיבי, שאין לאדם השפעה עליו, מלבד העובדה שהוא ממשיך לנוע. תנועה שמתארת קיצוב, תקציב של זמן לכאורה שעומד לרשות האדם, עד שהאדם לכאורה מסיים את "תקציב הזמן" של חייו.

כאשר אנחנו עוברים מתפיסה כזו לתפיסה של שדה, לתפיסה של מרחב שתכליתו לאפשר לאדם הזדמנויות להתפתחות ולשינוי, אנחנו מתקרבים למה שאתאר בפרק 3, אל סיפורו של העכשיו. במידה רבה, הזמן אינו מתקדם קדימה. הוא פשוט מחליף את אופן ההצגה של ההזדמנויות.

יש הזדמנות שמופיעה שוב ושוב. לעיתים בכל פעם בצורה מעט אחרת. זהו הזמן שלה. זהו הזימון שלה.

ומה שחשוב לומר הוא שבמבנה כזה לא ניתן באמת לפספס הזדמנויות. יש הרבה הזדמנויות חוזרות. הן פשוט מוצגות במגוון דרכים. וכאן מעניין לשים לב שגם בתוך השפה העברית, המילים זמן והזדמנות הן מילים קרובות יחסית.

בתוך המילה הזדמנות נמצאות גם האותיות של המילה זמן.

לכן, כאשר אנחנו מדברים על טרנספורמציה של הזמן, אנחנו לא מדברים על מחוג שפשוט נע לו מדקה לדקה, משעה לשעה, מיום ליום, או מתאריך לתאריך. אנחנו מדברים על מרחב שיש בו תנודתיות. בהמשך אני עוד ארחיב על התנודתיות הזו לעומק.

כבר עכשיו ניתן לראות שיש כאן אתגר. אתגר שאולי לא נוח להסתכל עליו. אולי אפילו קשה להסתכל עליו. זהו אתגר ההזדמנויות.

אתגר ההזדמנויות גם מראה לנו כיצד טרנספורמציה של הזמן מזמינה אותנו להיחלץ מעמדת הקורבן. עמדת הקורבן נוצרת כאשר אנחנו לא שמים לב לכך שתנועת הזמן היא תנועה של הזדמנויות. אנחנו לא באמת מחמיצים הזדמנויות. אנחנו מפספסים אותן מתוך בורות, מתוך אי הכרה, מתוך הרגל, ומתוך התמכרות לסוג אחר של זמן. זמן שבו כביכול השעון זז קדימה, ואין לנו חיבור לחוויה שאנחנו נמצאים בתוך שדה של הזדמנויות.

ובתוך שדה של הזדמנויות, יש אירועים. כל מיני אירועים שמוצגים לנו על ידי הזמן הרחב. כל אירוע שמוצג לנו הוא בסופו של דבר הזמנה והזדמנות לטרנספורמציה ולצמיחה.

זהו הזמן כפי שהוא נתפס כאן. ולשם מכוונת דרכה הטרנספורמציה של הזמן. להראות שהעכשיו של האדם הוא עכשיו הזדמנותי.

הזמן של העכשיו הוא זמן של הזדמנות. ברגע זה שאת קוראת, ברגע זה שאתה קורא את המילים האלה, יש לכם הזדמנות. הזדמנות להתחדשות, להתרחבות, לטרנספורמציה, לריפוי, לשינוי, ליצירה, להפתעה, ולהתפתחות.

בכל רגע ורגע זה קיים. ניתנת בידינו מתנה, מתנת ההזדמנות. כך בנוי הזמן הזה.

זהו זמן שהוא שפע של הזדמנויות. כדי שנוכל להתחבר לכך, לזמן כשפע של הזדמנויות, וכדי שנוכל לזהות שבכל רגע ורגע מוצגת בפנינו הזדמנות, בכל פעם באופן מעט אחר, עלינו לטפח כישורים מנטליים שיאפשרו לנו בהדרגה לזהות את אופיו של הזמן הזה.

הכלים המנטליים הללו מצויים בתוך המרחב הפסיכו קריאטיבי. מרחב שמכין את האדם, מבשיל אותו, מטפח אותו, להיות מסוגל לזהות את ההזדמנות שבזמן. ביניהם אהבה עצמית, הפחתת ביקורת עצמית, ויצירתיות רגשית. ערכים שמרגילים אותנו לחיות בתוך מרחב של אהבה, מרחב שבו איננו זקוקים לביקורת מוגזמת, ומרחב שבו חלק מהקיום מושתת על יצירה, בריאה ויצירתיות כשגרה.

מתוך החוויה שיש לנו בכל רגע משהו ליצור ממנו, ומתוך ההבנה שכאשר אנחנו יכולים ליצור אנחנו גם יכולים לשנות, נפתחת בפנינו ההזדמנות שמתקיימת בכל רגע ורגע.

ולכן, אני מזמין אותך, ואני מזמין אותך לרגע אחד, לדמיין את מה שאולי מעט קשה לדמיין. שאנחנו חיים בתוך סוג אחר של שעון. שעון ההזדמנויות. שעון שהמחוג שלו עובר כל הזמן מהזדמנות להזדמנות להזדמנות.

ושהתכלית של הצמיחה וההתפתחות הרוחנית של האדם היא, קודם כל, להיות ער לכך שהזמן הוא מרחב של הזדמנויות. ולאחר מכן ללמוד לעבוד עם השדה הזה, לתקשר איתו, ולפעול מתוכו. לממש את מה שהוא מזמין לאדם.

לפעול מתוך תשוקה, לקחת סיכונים, להתפתח, לצמוח, ולרפא את עצמו. לשם בדיוק מכוונת הטרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם האפשרות שממש ברגע זה את ניצבת בפני הזדמנות?
2. איך את מרגישה עם הביטוי שהוזכר כאן "שעון ההזדמנויות"?
3. אם את באמת נעה בכל עת מ"הזדמנות" ל"הזדמנות" מה זה בעצם אומר על החיים שלך ועל הדרך שיכולה להתפתח מהם בהמשך?
4. אם הזמן הקוסמי, הזמן האמתי, הוא בעצם זמן נדיב בעל מאגר בלתי נדלה של אפשרויות והזדמנויות בשבילך, כיצד זה עשוי לשנות את ההתייחסות שלך לכמה דברים בחייך?
5. מה היא ההזדמנות שכרגע ניצבת בפנייך, ממש ברגע זה, שהזמן הקוסמי מבקש להזמין אותך להיכנס לתוכה ולחקור אותה?

פרק 3: סיפורו של עכשיו

סיפורו של עכשיו הוא הסיבה לכך שהתכנסנו כאן לתהליך של טרנספורמציה של הזמן.
אנחנו לומדים כאן לעדכן את מושג ה"עכשיו", ולראות אותו כמקום שאנחנו מבקשים לטפס אליו, להגיע אליו, לשפר אותו, ולעשות בו טרנספורמציה.

בסופו של דבר, המילה עכשיו, במובן הרחב שלה, מייצגת את מה שאנחנו נכנה כאן זמן אמיתי או זמן קוסמי. במובנים של זמן לינארי אנחנו עושים חלוקה. דברים שהיו בעבר, דברים שקורים ברגע הזה, מה שאנחנו מכנים בשפה היומיומית עכשיו, ודברים שיהיו כך או אחרת בעתיד.

זו תפיסת זמן לינארית.

כאשר אנחנו מדברים כאן על סיפורו של עכשיו בהקשר של טרנספורמציה של הזמן, אנחנו מתייחסים לעכשיו אחר. אפשר לומר שזהו עכשיו אוניברסלי, או עכשיו קוסמי, או עכשיו אבסולוטי. העכשיו שאנחנו מדברים עליו הוא חיבור של כל מה שאנחנו תופסים כזמנים בתפיסה הלינארית.

מה שאנחנו תופסים כעבר נמצא כאן. מה שאנחנו תופסים כפוטנציאל של העתיד נמצא כאן. למעשה, אין שום דבר אחר. להיות בחוויית זמן לינארי זה להיות באשליה שיש הפרדה בין זמנים. שיש דברים שקרו פעם וזהו, וזה רק העבר שלנו, ויש להם רלוונטיות מסוימת, יחסית נמוכה, למה שקורה כרגע. יש שם גם מושגים שקשורים לשכחה, כאילו שהעבר הוא דברים שנמחקו מהקיום שלנו, כי הם כבר לא כאן, הם עברו. ואילו העתיד טרם קרה, ולכן אי אפשר להתייחס אליו ברמת העכשיו, כי יש סביבו אי ודאות וסימני שאלה.

העכשיו הרחב יותר, שבו האדם נמצא, אך פעמים רבות אינו שם לב לכך עקב הישענות מוגזמת על אשליית הזמן הלינארי, הוא עכשיו שמחבר את כל הזמנים.

ברמה הרגשית, מה שאנחנו מכנים עבר לא באמת עבר. רק שינינו את הפוקוס לגביו. אפשר לראות את העכשיו האמיתי שלנו כסוג של קפיצה מתמדת, כפי שאמרתי בפרק הקודם, בין הזדמנויות ואירועים להתפתחות. הזמנות להתפתחות.

יש כאן סוג של תנועה. וכפי שנראה גם מזווית נוספת, מדובר בתנועה מתמדת בין קוטב נשי וקוטב גברי, כבסיס לתנועה קיומית. בתודעה של זמן לינארי יש תנועה של מחוג, שהוא כביכול מייצג את תנועת הזמן בקיום האנושי כאן על פני כדור הארץ.

אך אם נביט ברמה החווייתית והרגשית, וברמה הפסיכולוגית, נזהה שמי שאנחנו היום הוא חיבור של כל מה וכל מי שאנחנו תופסים כעבר שלנו, שנמצא כאן. המחשבות של האדם, הבחירות שלו, ההחלטות שלו, תפיסת העצמי שלו, כל מה שהוא תופס כידע, כרצונות, כפחדים, כקונפליקטים, הכל נמצא כאן, משפיע ונוכח.

בשפה רוחנית ואזוטרית יותר אנחנו הולכים עוד צעד ואומרים שהכול נמצא. מי שהייתי לפני שנה, ומי שהייתי לפני שנתיים, נמצא כאן, נוכח ומתקיים ומתפתח בדרכו. וגם מי שהייתי כביכול לפני צורת החיים הנוכחית, מה שאנחנו מכנים גלגולים קודמים, ממשיכים להתקיים בעכשיו האבסולוטי, בזמן הקוסמי. הם ממשיכים להתקיים והם ממשיכים להשפיע, משום שהם נוכחים.

סיפורו של עכשיו הוא הזמנה לשינוי בתפיסת הזמן. שינוי בתפיסת חוויית ההווה.

גם העתיד נמצא כאן. אנחנו מושפעים מאוד מן הכוונות שלנו, מן התוכניות שלנו, מן המטרות שלנו, מן התשוקות שלנו, שמבקשות להניע אותנו למקומות חדשים, למה שאנחנו מכנים עתיד.

בתפיסת עולם רחבה יותר של עכשיו קוסמי, העתיד הוא פוטנציאלים שקיימים ברשותי עכשיו. אלו אותן הזדמנויות שדיברתי עליהן בפרק הקודם. מה שאנחנו מכנים עתיד נמצא כאן עכשיו, כסוג של מחברת של הזדמנויות, שאנחנו יכולים לדפדף בה ולבחור באיזה עמוד אנחנו רוצים להתעכב, ואיפה לשים את המיקוד היצירתי שלנו.

כך שבסופו של דבר, מה שאנחנו מכנים כהווה, בתפיסת עולם רחבה יותר, ובמקום שאליו אנחנו שואפים להגיע בטרנספורמציה של הזמן, הוא מקום שבו הכול מתחבר מבחינת תפיסת הזמנים.

מי שהיית, ומי שהיית בגיל שנתיים, נמצאים כאן, איתנו. ההתפתחות שלנו לעבר טרנספורמציה של הזמן כוללת חיבור, או שיפור החיבור, אל אני מתקופות שאני תופס כתקופות עבר. ולא רק שיפור החיבור, אלא שינוי החיבור, ושינוי תפיסות עולם, ושינוי דעות מקובעות שיש לי על העבר שלי.

כאשר אני עושה טרנספורמציה של הזמן, אני מזהה, דרך המסלול החווייתי, דרך המרחב החווייתי שהוא אחת המתנות הגדולות שיש ברשותנו, שאם בעבר חשבתי שמה שקרה לי בגיל ארבע או חמש זה כל מה שקרה לי, הרי שכאשר אני עושה את החיבורים דרך מה שאנחנו נכנה כאן ריפוי בזמן קוסמי, אני מגלה שאותו ילד בן ארבע הוא הרבה יותר ממה שחשבתי.

הוא עצמו סוג של ישות שממשיכה להתפתח. יש בו אמנם חוויות של טראומה, אך לא רק. יש בו גם אהבה, משחק, יצירתיות, עניין והתפתחות, שאיננו ערים להם עקב הקיבעון שלנו בתוך הזמן הלינארי. זמן לינארי שמאפשר לנו להחזיק זיכרון מצומצם מאוד, מעין תמונה אחת לגבי תקופות מסוימות בחיים, וזהו. מעבר לזה, לכאורה אין שם כלום.

ולכן גם אין לנו הרבה עניין לחזור לשם או להתחבר לשם, משום שאנחנו משוכנעים שמה שיש שם הוא רק הסיפור הקטן שהזמן הלינארי מאפשר לנו לראות. אנחנו זונחים זאת.

כאשר אנחנו מתחברים לזמן קוסמי, כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה לתפיסת הזמן הנוכחית, אנחנו יכולים, ואפילו אמורים, להתחיל לטייל באירועים שאנחנו תופסים כעבר שלנו. להרגיש את הסיפור מחדש בנקודות שונות, להתבונן בו מחדש, ואפילו, וזה החלק המרגש והעמוק, לראות שאנחנו יכולים לשנות את העבר, משום שהעבר נמצא בהווה.

בתפיסת עולם לינארית, מה שהיה, היה, וזהו. קשיח, נוקשה ומקובע. בתפיסת עולם של זמן קוסמי, של טרנספורמציה של הזמן, דברים שאנחנו תופסים כדברים שהיו, אנחנו יכולים לפגוש מחדש. יש לנו כלים לעצב מחדש את צורת ההשפעה שלהם עלינו היום.

יש לנו יכולת להתבונן שם מחדש, לשנות את הרושם שנשאר מאותם אירועים, ולראות פרטים נוספים שכביכול שכחנו, משום שהזמן הלינארי כופה עלינו לשכוח.

הזמן הלינארי משאיר לנו קשר הגיוני מצומצם עם אירועים, ומטשטש עבורנו את ההיבט החווייתי המלא שנמצא באין ספור נקודות במה שאנחנו מכנים העבר שלנו.

סיפורו של עכשיו, אם כן, הוא סיפור גדול. סיפור מרגש. סיפור של ריפוי. סיפור שמחבר היכן שלמדנו להפריד. הוא אוסף את כל נקודות מה שאנחנו מכנים ציר הזמן אל מקום אחד. מקום יצירתי יותר. מקום שבו לאדם יש יכולת גדולה יותר להשפיע, גם על מה שהוא מכנה פעם, וגם על מה שהוא מכנה עתיד.

וכל אלה מתכנסים אל העכשיו.

הדבר יובן יותר ויותר ברמה החווייתית ככל שנתקדם כאן. משום שחלק גדול מן הסיפור של טרנספורמציה של הזמן אינו פועל לפי ההיגיון הרגיל. הוא אינו עונה למושגים של ההיגיון המקובל. אלא למושגים של היגיון גבוה יותר, שאותו אנחנו לומדים בהדרגה, תוך כדי תנועה, כאן, בטרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם המילה "עכשיו", ממש ברגע זה?
2. איך את מרגישה עם האפשרות שלמעשה "כל הזמנים", כך או אחרת, בעצם "מתלכדים" בנקודת הווה אחת, כל הזמן?
3. עצמי עיניים, נשמי עמוק ואמרי לעצמך בקול רם "אני מתחברת באופן מלא אל העכשיו שלי, ברגע זה" וראי איזה חוויות מתעוררות לך בעודך ממשיכה לעצום עיניים לעוד כדקה. כתבי על החוויה הזו.
4. השלימי 12 פעמים את המשפט: "ממש ברגע זה אני מרגישה ש…"
5. איך את מרגישה עם האפשרות שה"עתיד" מונח כעת ממש בידך, והוא למעשה "אוסף של הזמנות" שמוצג בפנייך כדי שתבחרי מתוכו את מה שתרצי?

פרק 4: מרחבי החוויה כחלל אינסופי בנגישות מיידית

מה שיפה בטרנספורמציה של הזמן הוא שהזמן שאליו אנחנו יכולים לעשות טרנספורמציה, או ליתר דיוק לחזור אליו, נמצא ממש לידינו. הוא עוטף אותנו. הוא בתוכנו. הוא במרחק נגיעה.

הזמן הזה הוא בראש ובראשונה עניין של תשומת לב. ותהליכי ריפוי מאפשרים לנו להיות יותר בתשומת לב לקיומו של הזמן האמיתי, הזמן הקוסמי, שבתוכו אנחנו באמת מתקיימים.

וכאשר אני אומר באמת מתקיימים, אני מתכוון לצורת קיום שהיא הרבה מעבר להיותנו רק בני אדם. מדובר בסוג של קומפלקס של רוח וחומר, אדם והאלוהי שבתוכו, כישות אחת שמכילה את שני החלקים הללו.

החלק האנושי והחלק האלוהי. כדי להתחבר יותר להיותי גם וגם, גם אנושי וגם אלוהי, עליי להתחבר לזמן האמיתי שבו הקומפלקס הזה מתקיים. חי, נושם, פעיל, יוצר, משפיע. המקום הזה נמצא ממש לידי. אפשר לומר במרחק מילימטרים. הוא נמצא איתנו כל הזמן.

כפי שהחלק האלוהי הולך עם החלק האנושי לכל מקום, גם אם החלק האנושי כלל אינו מודע לכך, כך גם הזמן האמיתי שבו הם מתקיימים יחד, מודעים זה לזה, הולך איתנו לכל מקום.

היכן אנחנו יכולים להתחיל להיכנס אליו, להתחיל להכיר אותו, להתחיל לחוש אותו, להתחיל לחוות אותו, ולהתחיל לתת לו יותר מקום. אנחנו יכולים לעשות זאת במרחבי החוויה. מרחבים שנגישים לנו.

אני אומר בסוגריים, שמבחינה רוחנית רחבה יותר, כל סיפור חייו של האדם הוא בסופו של דבר סיפור חווייתי. אלא שאנחנו הצלחנו לצמצם את החוויה הזאת לסוגים מאוד מסוימים של חוויה. סוגים כל כך מסוימים, עד שהם אפילו מנסים להכחיש את היותם חוויה.

מה שאנחנו תופסים כמציאות פיזית מוסכמת, סוג של קונצנזוס, סוג של נורמליות, סוג של מדע, מבוסס על חלק קטן מאוד מהקיום שלנו. החלק הפיזי. החלק האנושי. החלק החומרי. החלק שבו אנחנו מתקשים לראות שיש סיבה רחבה להתרחשות של דברים, והכול נתפס כסטטיסטי או כשרירותי.

זו חוויה מצומצמת מאוד. חוויה שאפילו אינה תופסת את עצמה כחוויה, משום הצמצום שלה.

אנחנו נטועים באשליה של היגיון, של הסברים מסוימים, של הסכמים לגבי מה זה להיות בחיים, מה הם חיי אדם. ובתוך האשליה הזאת אנחנו מיטיבים שלא לראות מציאות רחבה יותר, שהיא למעשה המציאות האמיתית שבה אנחנו מתקיימים.

השער שלנו לחילוץ מן הצמצום החווייתי שיצרנו הוא כניסה למקום שבו החוויה חוזרת להיות מה שהיא באמת. חלל אינסופי בנגישות מיידית. במרחב הפסיכו קריאטיבי אנחנו מדברים, למשל, על הוכחה חווייתית.

הוכחה חווייתית מתרחשת במרחבים של הזמן האמיתי, במרחבים של הזמן הקוסמי. במרחבים הללו אין צורך בהוכחה כפי שאנחנו רגילים אליה, הוכחה שאחרים יסכימו איתה. אלא בהוכחה עמוקה יותר.

האדם, ברגע מסוים, יודע באופן עמוק שהוא יודע. זוהי הוכחה חווייתית. זוהי הוכחה משמעותית יותר לחיי האדם.

ולכן, השער אל הזמן הקוסמי, השער אל הטרנספורמציה של הזמן שמוצג כאן בפרק זה, והוא פרק משמעותי מאוד, הוא מרחבי החוויה.

אנחנו יכולים להגיע אל מרחבי החוויה האינסופיים שלנו אם רק נרשה לעצמנו לתת להם תשומת לב. למשל, כאשר אנחנו עוצמים עיניים, נושמים עמוק, ומרשים לעצמנו לטייל לאן שהמיינד לוקח אותנו, עם הדמיון, עם הרגשות, עם התחושות, אנחנו נכנסים די מהר למקום שנחווה אותו כאינסופי.

כאשר אנחנו עוצמים עיניים, מרשים לדמיון לקחת אותנו, ומרפים מן הצורך לשלוט בסיטואציה או להסביר אותה, אנחנו נכנסים לחלל אינסופי. חלל שלעיתים קרובות הוא לא רק אינסופי, אלא גם נעים ומרפא.

זהו החלל של הזמן הקוסמי. זהו החלל של הזמן האמיתי. גם שם קיימת תנועה. לא התנועה של המחוג שמתקדם קדימה בלבד, כפי שהגדרנו את הזמן הרגיל, אלא תנועה אחרת. אמיתית יותר. עמוקה יותר.

זוהי תנועה בין קוטב נשי לקוטב גברי. תנועה בין פוטנציאל למימוש. בין חוויה לביטוי. בין אנרגיה נשית לאנרגיה גברית. שוב ושוב.

זוהי התנועה שמתקיימת בתוך מרחבי הדמיון ובתוך מרחבי החוויה. ורק כאשר אנחנו מאפשרים לתנועה הזאת להפוך לתנועה מרכזית גם בחיינו הפיזיים, אנחנו יכולים להתחיל לחוות מהו זמן אמיתי.

אז אנחנו יכולים לחוות בצורה רחבה יותר את סיבת קיומנו כאן, ואת היעדים העמוקים והאמיתיים שאיתם הגענו לצורת החיים הזאת.

אנחנו זקוקים למרחבי החוויה. להתקיימות בתוכם. כדי לחוות מהו זמן אמיתי. אנחנו זקוקים ליצור בתוכנו אמון הולך ומתרחב בנכונות של החוויה כמרחב אמיתי.

בתוך הזמן הלינארי יצרנו הפרדה גדולה מדי, נוקשה מדי, בין מה שאנחנו מכנים מציאות לבין מה שאנחנו מכנים דמיון. וגם בתוך מה שכינינו "מציאות" יצרנו אשליה של זמן מסוים, שבסופו של דבר מגביל אותנו מלפגוש את החלקים הגבוהים והרחבים שלנו.

כאשר מסתכלים עמוק יותר, סבלני יותר, ופתוח יותר, מגלים שהדמיון הוא מקום מאוד מציאותי. ומגלים שגם המציאות היא מקום מאוד דמיוני.

אנחנו לא פעם ממציאים את המציאות שלנו. ולא במקרה שתי המילים הללו בעברית קרובות זו לזו. אנחנו ממציאים את המציאות משום שיש לנו כישורי דמיון מפותחים מאוד, ואנחנו פשוט לא ערים להם.

וכאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, כאשר אנחנו מסכימים לשחרר את עצמנו מן הזמן הלינארי ולחזור הביתה אל המרחבים האינסופיים של החוויה, ולהתקיים שם יותר, ולהבין שכל הקיום שלנו הוא חוויה, אז מתאפשר לנו קיום אנושי רחב יותר.

קיום שיש בו יותר טעם. יותר משמעות. יותר הבנה של סיבת קיומנו כאן.

את כל המידע שאנחנו זקוקים לו אנחנו מקבלים במרחב החווייתי. את כל ההנחיות הפנימיות למימוש העצמי אנחנו מקבלים במרחב החווייתי. את תחושת הזמן האמיתי אנחנו מקבלים במרחב החווייתי.

וככל שאנחנו שוהים בו יותר, לומדים לשחק איתו וליצור איתו, אנחנו מתחילים להבין שמה שכינינו מציאות, אותו מקום שבו הפרדנו באופן מלאכותי בין האנושי לאלוהי, הוא רק סוג אחד של חוויה.

כאשר אנחנו עוברים לזמן קוסמי, אנחנו עוברים מסוג אחד של חוויה לסוג רחב של חוויות. חוויות רבות שאנחנו יכולים לנוע בתוכן כרצוננו.

ובלבד שנסכים לשחרר את עצמנו מן הזמן הלינארי. לעצום עיניים. לתת אמון במה שאנחנו פוגשים בתוכנו. ולפגוש תנועת זמן חדשה.

זוהי תנועת הזמן האמיתי.
זהו הזמן הקוסמי.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. עיצמי עיניים וחושי את התנועה הפנימית שמתרחשת בתוך מרחבי הדמיון שלך. הישארי כך 20-30 שניות תוך הרגעה עצמית. מה פגשת שם, כשנכנסת למרחבי החוויה שלך?
2. איזה חוויות את פוגשת כשאת קוראת את הטקסט של טרנספורמציה של הזמן?
3. לאיזה סוג של את מתגעגעת במיוחד כרגע?
4. איך את מרגישה כרגע עם המושג "הוכחה חווייתית", שבא לתאר את הרגעים בהם האדם יודע שהוא יודע, בתוך החוויה שלו, גם אם אינו יכול להסביר את מה שהוא יודע?
5. מה דעתך "לצאת לטיולים" בתוך המרחב האינסופי של החוויות הפנימיות שלך? אולי זה יקרה כשתצאי לטבע, או כשתצאי להליכה סתמית, או שסתם תרפי מכל סיפורי היום-יום לכמה זמן. מוכנה לצאת לטייל בתוכך?

 

פרק 5: זמן לינארי כבסיס לחרדה

האם אנחנו יכולים לדמיין שחלק ניכר, חלק משמעותי, מן הסיבות לכך שבני אדם, ואפשר לומר גם באופן אוניברסלי, סובלים מחרדות, נובע מן הזמן הלינארי?
לא מדובר רק בחרדות קיצוניות, אלא גם בחרדות יומיומיות, שוטפות, דאגות, לחצים, מתח, סטרס, ואפילו אובססיות.
האם זה יפתיע אותנו לגלות שחלק גדול ממה שמחולל ומזין את כל אלה הוא עצם המבנה של הזמן הלינארי?

צורת הזמן שבה אנחנו חיים, שלפי התפיסה שאני מציג כאן היא סוג של אשליה או מבנה מלאכותי, אינה מייצגת את מהות הזמן האמיתית. הפרק הזה עוסק בקשר הקרוב בין זמן לינארי לבין חרדה. אני חייב לומר שגם אותי זה הפתיע לגלות את הקשר הזה ולהיפתח אליו. מה שאנחנו נוטים להתייחס אליו באופן שרירותי כמדד ניטרלי ואובייקטיבי, הזמן, השעה, השעון, מתגלה כמבנה שצורתו והפעלתו כרוכות גם ביצירת חרדה.

לפני שאפרט על כך, אני רוצה להתייחס לרגע למצבים מיוחדים שאנחנו חווים. מצבים שבהם אנחנו נהנים. כשאנחנו מטיילים, כשאנחנו מדיחים כלים, כשאנחנו צופים בתוכנית טלוויזיה טובה, כשאנחנו מציירים, כשאנחנו עושים אהבה. מצבים שבהם לפתע אנחנו שמים לב שלא הייתה לנו תחושת זמן.

זה קורה הרבה, למשל, בציור אינטואיטיבי. אנשים מדווחים שלפרקים, תוך כדי התנועה והחופש שהם מקבלים בציור האינטואיטיבי, הם מאבדים את תחושת הזמן. וזה מקסים לגלות. ומקסים לא פחות לגלות שבאותו מקום, כאשר הם מספרים שאיבדו את תחושת הזמן, הם איבדו בדרך גם את החרדות, הלחצים והדאגות. גם אלה נעלמו.

הם היו במקום שיש בו זרימה. מקום שאין בו תהייה או שאלה מתי זה מתחיל, מתי זה נגמר, האם אני בסדר, האם אני בקצב הנכון. איבוד תחושת הזמן הוא תמיד חוויה נעימה מאוד. והחיבור שהם רגילים להיות בו, ההתניה הקבועה של השאלה איפה אני נמצא על ציר הזמן, שאלה שבבסיסה מיקום ולחץ, לפתע נעלם.

הם עברו למה שאני מכנה זמן אמיתי.
הם עברו לזמן אחר בחוויה שלהם. הם היו "ללא זמן". ובהסתכלות של זמן קוסמי, הם הגיעו אל הזמן. אל זמן שאינו נמדד על ידי מחוגי השעון הלינארי.

וזה בדיוק קשור לכך שזמן לינארי הוא בסיס לחרדה. משום שבזמן הלינארי קיימים מסרים וחוויות מתמידים של שאלות כמו האם אני מספיק או לא מספיק. האם אעמוד במסגרת הזמן. האם אני מבזבז זמן. האם אספיק לעשות את כל הדברים האלה. האם אני נמצא במקום הנכון או לא. האם אני מפספס.

ומה שעוד יותר קשה להתמודדות הוא שבתוך הזמן הלינארי קיימת לעיתים קרובות חוויה של אובדנים. אנחנו נוטים לאבד דברים בתפיסת הזמן הלינארית. וזה כמובן מציב אותנו בעמדה חרדתית קבועה. עוד רגע נאבד עוד משהו. כך אומר לנו הזמן הלינארי.

מבחינת הזמן הלינארי, מה שעבר שייך לעבר. באנגלית המילה past, עבר, והמילה passed, חלף, נשמעות אותו דבר. ובעברית זה אפילו נכתב אותו דבר. אנחנו לא תמיד שמים לב לניואנסים הרגשיים שנובעים מזה.

אנחנו כביכול מאבדים את מה שכבר לא נמצא כאן בהווה. ברמה הרגשית איבדנו את זה. ולכן יש לנו נטייה לשכוח את זה ולהתייחס לזה כאל משהו רחוק שכבר אינו איתנו. זה יוצר תשתית לחרדה, משום שאני כל הזמן נמצא על סף אובדנים.

זהו המבנה של הזמן הלינארי. המקום שאליו התקדמתי הוא מקום שבו נפרדתי מן המקום הקודם. בתוך תנועה לינארית, בקו ישר, הלכתי צעד קדימה וויתרתי על הצעד הקודם.

בתפיסת זמן קוסמי, התנועה היא יותר רוחבית. כל צעד מצטרף לצעדים הבאים ומצטרף לצעדים הקודמים. הצעדים הקודמים הם חלק בלתי נפרד מן הזהות שלי ומן הקיום שלי. לא איבדתי באמת שום דבר. זה רק שינה צורה, פוקוס או תדר. אבל זה נמצא שם.

לא לחינם בתהליכי ריפוי בזמן קוסמי אנחנו מגיעים חווייתית למה שנתפס כעבר וחווים אותו מחדש. אנחנו מטיילים בזמן. וכאשר אנחנו מטיילים בזמן, רמת החרדה יורדת.

לעומת זאת, אם אנחנו חיים כל הזמן בתוך תהליך של אובדנים, אנחנו חיים בתדר כזה או אחר של חרדה. קיימת בתוכנו ידיעה מתמדת שאנחנו בדרך אל האובדן הבא. כל התקדמות היא בסופו של דבר סוג של פרידה כואבת.

ומכאן נובעת תופעה מעניינת. אנשים חוששים להתקדם, להתפתח, לצמוח, להשתנות, להתרחב, לצאת להרפתקאות. משום שעמוק, באופן לא מודע, הם חווים אובדן מעצם ההתקדמות שלהם.

זהו פרדוקס. הזמן הלינארי כל הזמן נמצא בתנועה. אנחנו מסכימים עם התנועה שלו. ובו בזמן אנחנו מסכימים גם עם החוויה שהוא מייצר בנו, חוויה של אובדנים.

הדבר המעודד שאני יכול לומר בהקשר הזה הוא שאנחנו למעשה מסכימים לאשליה. וכאשר אנחנו נכנסים לזמן אמיתי, הדברים הללו מתחילים להשתנות. ככל שאנחנו נכנסים יותר לחוויה של זמן אמיתי, זמן קוסמי, אנחנו יכולים להשתחרר מן התפיסה שדברים כל הזמן נופלים לנו מהידיים, ולגלות שהם למעשה איתנו.

כל זה מתרחש ברמה החווייתית. כל זה קורה כאשר אנחנו משלבים בין החיים הפיזיים לחיים החווייתיים ונותנים להם להתקיים יחד.

הזמן האמיתי נמצא במרחב החווייתי. והוא אינו זקוק כל כך לשעון שיש עליו קונצנזוס. אינו זקוק לאישור או לציון דרך. הוא מרחב אינסופי. מרחב שבו כל מה שהיה נוכח. מרחב שבו שום דבר אינו הולך לאיבוד. שום דבר אינו נשכח. הכול רק משנה צורה, אך ממשיך להיות נוכח.

ובהתכווננות מתאימה אפשר לפגוש את זה. קשה לתאר את גודל השינוי. את הטרנספורמציה לצורת קיום שבה אתה מפסיק לחשוש לאבד דברים. מפסיק להיות בהתניה מתמדת שעוד רגע תאבד.

זוהי התשתית לחרדה.
וכאשר היא מתפרקת, גם אם מדי פעם מתרחשים אובדנים ממשיים בחיים, אנשים יוצאים מחיינו, מקומות עבודה מסתיימים, תקופות מסתיימות, אנחנו כבר לא כלואים בסיפור המצומצם של הזמן הלינארי שאומר זהו, זה נגמר, אין יותר.

זהו סיפור מצומצם. הוא אינו סיפור אמיתי. הוא אשליה שנשענת על עודף תשומת לב לעולם הפיזי ועל מיעוט תשומת לב לעולם החווייתי.

כאשר אנחנו משחררים את העולם החווייתי מן השעבוד להגדרות של העולם הפיזי, ומתירים לעצמנו להיות רחבים יותר, חופשיים יותר, אינסופיים יותר, החרדה הכרוכה בזמן הלינארי, חרדת האובדנים, הולכת ומתפרקת.

ואז אנחנו מתחילים להרוויח את המתנות של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. מכירה את החוויה הזו, ברגעים מסוימים, בהם הבנת בדיעבד ש"איבדת קשר לזמן"?
2. מה עוד את יכולה לספר על רגעים כאלה, תוך כדי ההתרחשות שלהם ומייד לאחריהם?
3. מה קורה לחווית ה"זמן" שלך כאשר את בחרדה או מודאגת או לחוצה?
4. האם את יכולה כרגע לזהות איזה שהוא קשר בין חוויות של חרדה לבין ההתייחסות הרגילה כאן, לזמן כתופעה לינארית שרק מתקדמת קדימה?
5. האם קרה לך שהצלחת לסייע לעצמך במצב של חרדה תוך הסתייעות בחוויה ש"מבטלת" את הזמן באופן זמני? ספרי על כך.

פרק 6 :זמן לינארי כבסיס לדיכאון

בפרק הקודם התייחסתי לכך שזמן לינארי יוצר תשתית לחרדה, עקב היותו זמן שבו אנחנו חווים אובדנים מתמשכים, באיזושהי אשליה שדברים חומקים מאיתנו, שיש לנו פוטנציאל כל הזמן לפספס, להחמיץ. זו התודעה הנלווית לזמן לינארי, שבו יש לך כרגע משהו, ובאותו רגע יכול להיות שכבר לא יהיה לך, וזה כביכול בלתי הפיך.

ובכל רגע ורגע אתה עלול לפספס כביכול הזדמנויות, שכביכול לא יחזרו. בתוך הזמן הלינארי יש מגוון חוויות של אובדן, שהן חלק מההגדרות של הזמן הלינארי. כולל גם חיי האדם כתהליך של תקופה מסוימת, שמתחיל ומסתיים, ובזאת נגמר הסיפור מבחינת הזמן הלינארי.

כאשר אנחנו עוברים לזמן קוסמי, לטרנספורמציה של הזמן, העניינים נראים קצת אחרת. הם נראים פחות מאורי חרדה, ויותר כאלה שמאפשרים לנו לעשות טרנספורמציה לעצמנו, לרפא את עצמנו, ואפילו לחוות עונג מעצם החיבור לזמן האמיתי, לזמן הקוסמי.

בפרק הזה אני מבקש להתייחס לכך שזמן לינארי אינו רק תשתית לחרדה, אלא גם תשתית לדיכאון. יש משהו מאוד עצוב בכך שאנחנו כל הזמן נמצאים באיזשהו הפסד של משהו, בכך שהעבר עבר לבלי שוב, ובכך שברגע שאנחנו מסיימים את החיים שלנו, כל הסיפור שלנו בעצם נגמר.

זהו הזמן הלינארי. אתה עושה צעד קדימה, ומה שחלף מאחור, לכאורה כבר אינו קיים. זה אכן בסיס לדיכאון. זה אכן בסיס לשאלות כמו, מה אתה, בשביל מה להתאמץ, בשביל מה להשתדל, בשביל מה להיאבק, בשביל מה לעבוד, הרי בכל מקרה זה יסתיים, אולי אפילו בקרוב.

מה הערך של כל זה בכלל. יש בזה משהו שבהחלט יכול לייצר, ובצדק, אווירה מלנכולית, תחושה של היעדר כיוון, היעדר תכלית, היעדר יעד משמעותי של כל הסיפור הזה, של סיפור חיי האדם. אתה מתחיל, אתה מסיים, וזהו. נקודה.

כאשר עוברים לתודעת זמן קוסמי, ולחוויה של זמן שהוא יותר רוחבי, הפסימיות הנלווית לזמן הלינארי יכולה להתעדכן, ולאט לאט להפוך לסוג של אופטימיות. וגם להכרה ברורה יותר של למה אני כאן, בשביל מה אני קיים, מה הם היעדים שלי, ואיך אני מתייחס לחוויה שאני מקבל כרגע מהזמן הלינארי של זמניות, בצורה אחרת. בצורה שמראה לי שגם הזמניות היא סוג של אשליה.

בזמן קוסמי, בזמן אמיתי, שום דבר לא באמת נעלם. הוא רק זז הצידה מבחינת תשומת הלב. תשומת הלב שלנו כרגע נתונה למה שאנחנו מכנים הווה. בגישה של זמן לינארי, כל מה שאינו בהווה לא קיים, או שהוא עבר וכבר איננו, או שהוא אי שם בהמשך והוא לא ידוע.

בגישה של זמן קוסמי, מה שהיה הצטבר, נמצא, משפיע, וניתן לגשת אליו. הוא לא באמת אבוד. הוא לא באמת עבר. הוא נמצא, והוא דורש רמה מסוימת של תשומת לב כדי להתחבר אליו.

ותשומת הלב הזאת היא סוג של הקדשת אנרגיה רגשית ומנטלית, שלמדנו כבני אדם להתעצל מלממש אותה. יש כאן תהליך שצריך לעשות. תהליך של מודעות עצמית. תהליך של טרנספורמציה רגשית. תהליך של פרידה מן המבנה הקיים, שמאפשר לאדם לראות מבנה אחר, מבנה שהוא באמת שייך אליו. מבנה שמראה לו שלא ניתן באמת לאבד שום דבר. ושאם כביכול פספסת, לא פספסת, אלא בחרת בחירה מסוימת, ותמיד יש הזדמנויות נוספות.

אני מזכיר את מה שנאמר בפרק 2, שהזמן הוא רצף של הזדמנויות. היקום אינו אכזרי וגם אינו קמצן. הוא שופע בהזדמנויות. אבל כדי לראות זאת, כדי לחוות זאת, כדי להתחבר לכך, עלינו לזוז מן הזמן הלינארי ולהתחבר רגשית וחווייתית לזמן קוסמי.

וכאן זה המקום להזכיר שכל ההתמרה שאנחנו עושים כאן, כל התנועה הזאת, כל הריפוי וכל הטרנספורמציה, מתרחשים במרחב החווייתי. האדם יכול לעבור למרחב חווייתי פתוח יותר, לרפא את המרחב החווייתי שלו, כך שהוא יהיה פחות מנוהל על ידי חשיבה הגיונית לינארית שמצמצמת את הקיום רק למה שמוכר בקונצנזוס הפיזי, ולקחת את עצמו אל מרחבי החוויה האינסופיים, מה שאנחנו מכנים דמיון.

שם הוא יכול לפגוש את הזמן הקוסמי, את הזמן חסר הגבולות, שבו אין כל כך סיבה לדאגה, ואין כל כך סיבה לעצב, ואין תחושת חוסר תכלית. בתוך הזמן הקוסמי, הרגע הנוכחי הוא התכלית.

ההתנסות היא התכלית. שום דבר לא הולך לאיבוד, אלא רק מצטבר כאוסף של שיעורים. ולכן יש לנו פחות על מה להתאבל בכל הקשור למה שפספסנו או למה שעבר, ויש לנו יותר ללמוד להתחבר אליהם מחדש, ולראות שהם נוכחים איתנו.

חלק מן התשתית לדיכאון נובעת מהתחושה שכל הזמן דברים נעלמים לי, שכל הזמן דברים מתפרקים לי, ושאני לא יכול להחזיר אותם. בתוך הזמן הקוסמי זה עובד אחרת. וכאשר אני תופס חווייתית שהזמן הלינארי הוא אשליה, אני גם תופס שמה שיצר את התשתית לדיכאון שלי הוא אשליה. כך שבסופו של דבר גם הדיכאון עצמו יושב על אשליה, והוא בעצמו סוג של אשליה.

זה לא מסובך לראות שדיכאון הוא אשליה, למרות שהוא חוויה חזקה מאוד. אנחנו מבקשים לעדכן את החוויה הזאת. ובתוך המרחב החווייתי, שבו כאשר אנחנו בדיכאון אנחנו משוכנעים שהכול קודר ואבוד, שאין כוח ואין אנרגיה, אנחנו מבקשים להזיז את החוויה מן הזמן הלינארי שקובע את הדיכאון, מקבע אותו ומזין אותו, אל זמן קוסמי.

זמן קוסמי משחרר את האדם מן הצורך בדיכאון. הוא מראה לו שהוא לא איבד שום דבר, ושהוא לא יאבד שום דבר. שהוא יכול להשפיע על העבר שלו, ובכך לשנות את ההווה שלו באופן משמעותי. שהוא יכול להשפיע על העתיד שלו. זה בידיים שלו.

ההתעוררות המתלווה למעבר לזמן קוסמי, בטרנספורמציה מן הזמן הלינארי אל הזמן הקוסמי, היא בראש ובראשונה התעוררות של מסוגלות.

זוהי התעוררות של הכרה בכוח היצירתי האינסופי שנמצא בידי האדם. כוח שהוא יכול לממש ביתר קלות כאשר התודעה שלו נמצאת במרחב של זמן קוסמי, ולא בתוך חשש מתמיד לאבד, ולא בתוך פחד לקלקל.

כך קורה גם באומנויות האינטואיטיביות. אנחנו מחברים אנשים לזמן קוסמי, משחררים אותם מן החשש לאבד, להפסיד ולקלקל. הם מקבלים שם חופש ליצור ולנוע בתוך העכשיו, מבלי שיהיה חשש מתוצאה לא מתאימה, שגם היא מושג מעוות של הזמן הלינארי.

כך אנחנו אט אט מפרקים את התשתית לדיכאון שמקורה בזמן הלינארי, ובונים את עצמנו בתוך מרחב אמיתי וקיים, שיש בו כל הזמן שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, שפע של כלים לעשות שוב את מה שקודם לא הצליח, ולעשות אותו עוד פעם ועוד פעם אם נרצה.

אנחנו יכולים לפגוש מחדש את מה שאנחנו חושבים שאיבדנו, ולגלות שלא באמת איבדנו אותו. הוא רק שינה תדר, ואנחנו יכולים להתחבר אליו אם נרצה להתכוונן לכך.

וכך אנחנו גם משנים את הפרופיל הפסיכולוגי שלנו. מפרופיל שנוטה יותר לדיכאון ולמלנכוליה, לפרופיל שרואה שאין באמת סיבה עמוקה ואמיתית להלך רוח דיכאוני. משום שאין באמת מה לאבד, ואין באמת מה לפספס. ולעומת זאת, יש כל הזמן אפשרויות לתקן, לשנות, לשפר, לצמוח ולהתרחב.

וכאשר החוויה הזאת, שמולידה גם תחושת מסוגלות חדשה, הולכת ומשתרשת, גם התשתית לדיכאון הולכת ומצטמצמת.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. תארי איך את מרגישה כשאת במצב רוח עגום, כשקשה לך, כשהחיים כבדים עלייך. איך החוויות ברגעים כאלה?
2. נסי רגע להתמקד בחווית הזמן ברגעים כאלה. איך "עובר הזמן" כשאת במצב כזה?
3. איך ההרגשה עם האפשרות שאנחנו לא באמת יכולים לאבד דברים או לפספס הזדמנויות?
4. האם את יכולה לראות כרגע את הקשר בין חווית האופטימיות לבין החוויה שיש אפשרות, בזמן קוסמי, לנוע לפגוש את העבר ואת העתיד בתוכך?
5. אם יכולת כרגע "לנוע בזמן" ולצאת לטיול לאן שתרצי בעבר או בעתיד שלך, לאן תרצי "לקפוץ"? תארי איך המעבר הזה מרגיש לך בדימיון. פרטי ככל הניתן.

פרק 7: אשליית התנועה קדימה בלבד

אני רוצה להתחיל את הפרק הזה מכמה אסוציאציות שהגיעו אליי ממש ברגע זה. אני משתף בהן כפי שהן מגיעות אליי, משום שזה מרגיש לי נכון להתחיל כך את הפרק הזה. לא משנה כמה אנסה להסביר בצורה הגיונית את הזמן הקוסמי ואת הטרנספורמציה של הזמן, היכולת של ההסבר ההגיוני להביא את האדם לתפוס באמת את מה שאני מנסה להעביר, תמיד תישאר דלה.

הדרך היותר מעשית, פרודוקטיבית ומוצלחת לתפוס את המושגים הללו היא דרך חווייתית. וזאת משום שהזמן הקוסמי הוא מרחב חווייתי, וגם משום שאשליית הזמן הלינארי עצמה היא אשליה שנמצאת בתוך החוויה. כלומר, התיקון, הריפוי וההתקדמות נמצאים במרחב החווייתי. מרחב שאינו נענה כל כך לכלים של היגיון רגיל, כזה שמבוסס על סוג של קונצנזוס במרחב הפיזי, שבו החוויה הפרטית האישית של האדם נחשבת לפחות, ופחות משמעותית.

האירוניה היא שגם הדברים המוסכמים, אלה שיוצרים את מה שאנחנו מכנים היגיון אנושי, מצויים גם הם בתוך החוויה. אלא שזו חוויה מצומצמת, חוויה שאינה יכולה להתרחב, חוויה שנותנת הגדרות צרות מאוד לתמונת המציאות, כמו למשל ההגדרה של הזמן.

לכן אני אתחיל כאן דווקא באסוציאציות, ורק אחר כך אכנס אל הסיפור עצמו, אל הליבה של הפרק הזה.

האסוציאציה הראשונה נוגעת למושג האינסופיות. מושג האינסופיות מופיע כאן כחלק מהחוויה של הזמן הקוסמי, והוא שונה מאוד מן האופן שבו אנחנו רגילים להתייחס לזמן הלינארי. כאשר אנחנו מתייחסים אל אינסוף, אנחנו בדרך כלל מסתכלים עליו קדימה, בהקשר של זמן לינארי. זאת משום שהזמן הלינארי מעניק לנו את התחושה שהתנועה היחידה הקיימת היא תנועה קדימה.

וכך, גם כאשר אנחנו חושבים על המושג אינסוף, אם אנחנו בכלל מוכנים להתמודד איתו, אנחנו מדמיינים אותו קדימה. אין סוף, אין סוף. אם ננסה להגיע לסוף היקום, נגלה שאין לו סוף, ואין לו סוף, ואין לו סוף, וכל הזמן נדמה לנו שזה רק ממשיך קדימה.

אבל אפשר גם להסתכל על אינסוף אחורה. אפשר לדמיין שאנחנו יוצאים למסע אל העבר, אל ההתחלה של ההתחלות, ומגלים שזו אינה באמת התחלה. שלפניה הייתה עוד התחלה, ולפניה עוד התחלה, ולפניה עוד התחלה. וזה לא נגמר.

כל ניסיון לתפוס את מסלול הזמן דרך חיפוש של התחלה או סוף אינו מצליח לנו. הוא כל הזמן נפתח עוד ועוד ועוד. אנחנו רגילים להסתכל על זה דרך קדימה בלבד. כדי להעשיר את ההתבוננות, וכדי לפרק את המסגרות הקיימות שלנו, אני מציע לקחת את זה גם אחורה, ולדמיין שגם כאשר נחפש נגלה שוב ושוב שאין באמת התחלה. שדברים תמיד היו. קיום לפני קיום לפני קיום לפני קיום.

אסוציאציה נוספת שאני רוצה לשתף, מנקודת המבט שלי כיוצר של התהליך הזה, היא ההבנה שכדי להביא לכאן את המידע המשמעותי ביותר, עליי לא להתכונן.
עליי להגיע אל הרגעים שבהם אני מפיק את הטקסט הזה, את הספר הזה, ללא כל ידיעה מוקדמת לגבי מה שאני עומד לבטא.

כאשר אני עושה זאת, וכאשר אני הופך מיומן בלבטא דברים שמגיעים אליי באותו רגע ממש, אני מתחבר לזמן קוסמי. אני מתחבר לידע שנפתח בי באותה שנייה בדיוק. אני לא יכול לתכנן זאת מראש. ואם אנסה לתכנן, אני אגביל את הזרימה, אגביל את השטף, אגביל את הספונטניות, ואגביל גם את איכות הידע שיעבור דרכי.

כל מה שמופיע כאן בספר הזה, ובכל הספרים הפסיכו־קריאטיביים האחרים, עובד באותו האופן. אפשר למצוא בהם עושר גדול של חומרים, עשרות ספרים, כמויות גדולות של ידע עמוק שמשפיע באופן משמעותי על אנשים. ובכל זאת, כל מה שהוגדר מראש היו שמות הפרקים בלבד. כאשר הגעתי אל יצירת הפרקים עצמם, הגעתי פתוח, נקי, ונתתי למידע לעבור דרכי. דרך ההיגיון שלי, דרך הספונטניות שלי. והוא תמיד מגיע.

וכך אנחנו מגיעים אל הנושא של הפרק הזה, אשליית התנועה קדימה בלבד. אשליה זו דומה מאוד לאשליה שלפיה כדי להביא ידע משמעותי יש לתכנן אותו כמה צעדים קדימה, כמה צעדים מראש.

הזמן הקוסמי הוא זמן שבו הדברים קורים עכשיו. אין באמת קדימה, ואין באמת אחורה. יש עכשיו מתמשך, מתעדכן, שאינו נע רק אל הדבר הבא, אלא גם אל הדבר הקודם. ואפילו באופן מטאפורי, הוא אינו נע על ציר שניתן לשרטט כקו ישר עם חץ שמצביע קדימה בלבד.

הוא נע לכל מיני כיוונים. כמו במשחק מחבואים שבו אומרים מי שמאחוריי, או מלפניי, או מעליי, או מצדדיי הוא העומד. כמובן שאף אחד לא באמת מעליי, וכולם רצים להתחבא, ואף אחד לא באמת עומד שם. אבל גם שם, מבלי לשים לב, דיברנו על זוויות שונות, על אפשרויות שונות של התקיימות, על מקומות שונים שבהם אנשים יכולים לכאורה להימצא.

כאשר אנחנו מדברים על זמן קוסמי, אנחנו משנים את התפיסה החווייתית. אני כרגע כאן, והרגע הזה הוא הכול. הוא כל מה שקיים. אנחנו עוד נדבר על כך פעמים רבות, על הרגע הזה שבתוכו יש את כל הרגעים.

ההתקדמות היחידה שקיימת קשורה למידת תשומת הלב שיש לי לרגע הזה. בתוך תשומת הלב יש חוויה של תנועה פנימית, בדיוק כמו תנועת המידע שמגיעה אליי בעודי נמצא כאן ומייצר את המידע הזה.

יש שם תנועה פנימית. אפשר לעצום עיניים, להשקיט לרגע את הרעש הפנימי, לנשום עמוק, ולנסות לשאול פחות שאלות כמו איפה אני, מה אני, מה יקרה, ולאן עכשיו. כל אלה הן חרדות שקשורות לזמן הלינארי.

אפשר פשוט לנשום את הקיום. את עצם היותי. את עצמיותך כאן. ולהרגיש שבאותו רגע, ולו לשניות מסוימות, הקדימה והאחורה מתפוררים. כל הזמנים אפשריים שם.

באותה שנייה אני יכול לנוע במחשבות שלי אל העתיד, אל העבר, אל העכשיו, אל התשוקות שלי, אל המשאלות שלי, אל חוויות שחוויתי. הכול נמצא כאן. הכול נמצא כמו ספר פתוח. וכל מה שנדרש כדי לדפדף בו הוא לשחרר את עצמנו מן האחיזה של הזמן שמתקדם רק קדימה, ולעבור לחוויה של תנועה שמתרחשת בתוך הרגע הזה.

זוהי חוויה שמתחברים אליה דרך תשומת לב שאינה מחפשת תשובות מיידיות, שאינה מחפשת ודאות, שאינה מחפשת שליטה. תשומת לב למה שיש. בתוך תשומת הלב הזו יש תנועה, ויש תשוקה, ויש הכוונה פנימית, ויש ידע שמבקש לזרום.

אנחנו כאן כדי לשפר את תשומת הלב הזו. כדי לאפשר לחוויה הזו לרפא את עצמה. כדי לעבור מן החוויה המצמצמת, המקבילה והמעוררת חרדה של הזמן הלינארי, שהוא בעיקרו אשליה של זמן, אל מציאות חווייתית של הרגע הזה.

רגע שבתוכו גם היום שלפני אלף שנה נמצא. וגם היום שבעוד אלפיים שנה נמצא. וגם היום בעוד עשר דקות נמצא. הכול נמצא שם. והכול נמצא שם בתנועה שמזמינה יצירה, התפתחות וריפוי.

זה קסם. זה אולי נשמע כרגע כמו פנטזיה. אבל מה שמרתק באמת הוא שיום אחד אפשר לגלות שהפנטזיה הזו היא המציאות האמיתית. מציאות שאיננו יכולים לראות כל עוד אנחנו נשענים יתר על המידה על אשליית הזמן הלינארי.

ואם מה שנאמר כאן לא היה מובן, זה בסדר. לא הייתה לי כוונה להיות מובן. אני מעביר כאן מסרים חווייתיים, שחלקים בתודעה שלך או שלך מוכנים לקבל ומעוניינים לקבל. וכדי שזה ייקלט יותר, כדאי לקרוא את החומרים הללו שוב ושוב, באופן פסיבי, בלי לנסות להבין יותר מדי.

לאט לאט זה יעורר את מה שממילא קיים בתוכך.
ובתוכך נמצא הזמן הקוסמי הטבעי שלך.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. מהי מערכת היחסים שלך עם הספונטניות שלך?
2. כשאת מדמיינת את "היום בעוד 100 שנה" מה את רואה? האם את מוכנה לשחרר את ההיגיון ו"לעוף" עם הדמיון ולהמציא את הדרך בה את רואה את המרחב האנושי בעוד 100 שנה?
3. אם יכולת לקחת "כלי תחבורה" לתקופה מאד קדומה, לאן היית רוצה כעת "לנסוע"? מדוע דווקא לשם?
4. איך ההרגשה עם הרעיון שלקיום הכולל אין כל התחלה, שה"קיום תמיד היה קיים? איך את מתמודדת עם האתגר האינסופי הזה?
5. עכשיו, ממש ברגע זה, מה "נע" בתוכך? עיצמי עיניים וחושי את התנועה הפנימית, חסרת הזמן וחסרת המיקום, הישארי כך דקה. לאחר מכן פיקחי עיניים וכיתבי מה ראית, חווית והרגשת.

פרק 8: יצירתיות כגשר לחוויית זמן קוסמי

באופן משעשע ונעים, אני רוצה להתחיל את הפרק הזה בסיפור שקרה ממש לפני זמן קצר. לפני כשעתיים העברתי שיעור במסגרת לימודי המקדש הפסיכו־קריאטיבי, שעסק ביצירתיות רגשית כטבע בריא. במהלך השיעור אחת התלמידות שיתפה שהיא הבינה וחוותה שיצירתיות היא למעשה דלת, או שער, אל הזמן הקוסמי שבתוכה.

והנה עכשיו, בדיוק עכשיו, הגיע פרק שמונה. אני עוצר אותו כאן, ברגע זה, בזמן הקוסמי שלי, והוא עוסק בדיוק באותו נושא. זמן קצר יחסית לאחר שהדברים עלו בשיחה ובהרצאה, הם מופיעים כאן בפרק הזה, כמעט באותן מילים. התלמידה חוותה דרך היצירתיות הרגשית שלה כניסה ישירה אל הזמן הקוסמי שלה, ועל זה אנחנו נדבר כאן. יצירתיות כגשר לחוויית זמן קוסמי.

כבר בתחילה אני מבקש לסייג ולומר שמדובר בדרך כלל ביצירתיות רגשית. יצירתיות ספונטנית, יצירתיות אינטואיטיבית. יצירתיות שאינה מוגבלת על ידי ביקורת, ואינה מוגבלת על ידי צורך בתוצאה מסוימת, או על ידי צורך לרצות מישהו או לקבל הערכה כזו או אחרת. זוהי יצירתיות שמבוססת על יצירת מרחב של חופש ביטוי, שיכול לבוא לידי ביטוי בכל צורה שיבקש. בין אם היא פראית, בין אם היא עדינה, בין אם היא איטית, ובין אם היא מהירה. בכל הצורות שנובעות מן האדם באופן טבעי.

לזה אנחנו קוראים כאן יצירתיות רגשית. והיא יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון רחב של דרכים. דרך כתיבה אינטואיטיבית, דרך ציור אינטואיטיבי, דרך תנועה אינטואיטיבית, ועוד דרכים רבות שאדם יכול למצוא כמתאימות לו, כדי לבטא את היצירתיות שלו ואת היצירה שלו באופן חופשי. ללא ביקורת, ללא מגבלות, וללא צורך לרצות אחרים או לקבל מהם משוב על איכות היצירה.

במצב הזה, יצירתיות מהווה גשר. ממש גשר שאפשר לעבור עליו, מחוויית זמן לינארי אל חוויית זמן קוסמי. במובן הזה ניתן לומר שיצירתיות רגשית היא סוג של כלי רכב, או אפילו סוג של חללית, שמזכירה לאדם את הזמן הקוסמי שנמצא בתוכו.

אבל היא תוכל לעשות זאת רק אם האדם אכן יסכים, יבחר, בעודו נמצא בתוך חוויית זמן לינארי, לקפוץ אל היצירתיות. לשחק איתה, להשתעשע איתה, לנוע בתוכה, ולהביא אליה את רגשותיו באופן רחב ככל האפשר. להסכים לוותר על הביקורת, לוותר על הצורך להוציא משהו יפה, לוותר על הצורך בתוצאה. והכי חשוב, להיות שם. לשהות שם. לבלות שם זמן משמעותי.

ובתוך הזמן המשמעותי הזה, מה שצפוי לקרות לאדם הוא חוויה של טרנספורמציה. הטרנספורמציה הזו מתרחשת בכמה מישורים. גם במובן של הפיכת רגשות ליצירה, גם במובן של שחרור כאב ולחצים והפיכתם לתנועה ולזרימה, וגם במובן של טרנספורמציה בחוויית הזמן עצמה.

כך קורה שכאשר אנשים נמצאים ביצירה אינטואיטיבית, שמבוצעת באופן שמעניק חופש אמיתי להביא את כל מנעד הרגשות לביטוי יצירתי לא מוגבל, הם חווים אובדן של תחושת הזמן המוכרת. הם מאבדים את הקשר אל הזמן הלינארי. משום שבתוך הזמן הלינארי אי אפשר באמת לנוע בחופשיות לכל כיוון שרוצים. יש בו מסגרת מאוד מקובעת, שמכתיבה לאן לנוע ולאן נכון לנוע.

וכאשר אדם נכנס לתוך יצירה רגשית, הוא משתחרר מן המסגרת הזו ונכנס למרחב אחר. מרחב עם חוקים אחרים, עם דרך פעולה אחרת, ועם חוויות אחרות. ולכן, לאדם שמעוניין לנוע אל הזמן הקוסמי שלו, שמעוניין לחוות את הזמן הקוסמי בחלקים רבים יותר משעות היממה, שמעוניין בנגישות גבוהה יותר אל הזמן הקוסמי שבתוכו, יש כאן אפשרות ברורה. דרך החלטה מודעת לעבור אל היצירה.

כאשר אדם מוצא את הנשיאה שלו, את התרגול שלו, שבו הוא מצליח לדלג מעל הביקורת המוגזמת, מעל הפחדים והמעצורים, ולקפוץ אל מקום של משחק יצירתי שמקבל בברכה כל תוצאה וכל מעשה שנובעים מן הלב, דרך הבריאה והחופש והיצירתיות, מתרחשת תזוזה עמוקה.

כאשר אדם מבטא את היצירתיות הרגשית שלו, כאשר הוא משתחרר מן ההגדרות של מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה לא טוב, מה מותר ומה אסור, וכאשר הוא משתחרר מן התחרותיות ומההשוואה, ומתמסר ליצירה חופשית שמאפשרת לרגשות להתבטא לכל כיוון, שמאפשרת לעוצמה הטבעית לבוא לידי ביטוי חופשי, הוא מתחבר לאחד המאפיינים הבולטים של הזמן הקוסמי.

הזמן הקוסמי הוא גם זמן יצירתי. משום שבתוכו כל פעולה היא סבירה, כל פעולה היא מתאימה. הכול נמצא בהישג יד. אפשר לנוע בתוך הזמן הקוסמי למגוון רחב של מקומות. בתוך הזמן הקוסמי אנחנו בתודעה יצירתית. זו אחת המתנות, ואחד ממקורות העונג, של הזמן הקוסמי. החיבור ליצירתיות הטבעית, שהיא חלק בלתי נפרד מהיות האדם בזמן קוסמי.

אפשר לומר שבמידה רבה, היותו של אדם בזמן קוסמי היא התקרבות שלו אל האני האלוהי שלו. האני האלוהי הוא האני הבורא, היוצר, המשתנה והמשנה. אנחנו פוגשים את האני הזה דרך הגשר של היצירה הרגשית, שמעבירה אותנו מן המקום המוגבל של האני הפיזי, שמרגיש שיש סביבו מגבלות רבות על יכולתו לברוא, ליצור ולהשפיע על חייו, אל קרבה גדולה יותר לאני האלוהי, שבו נגלית שפע של אפשרויות. שפע של אפשרויות יצירתיות לנוע בזמן.

דרך כלים יצירתיים אנחנו עושים את מה שנקרא ריפוי בזמן קוסמי. ניכנס לכך בהרחבה בהמשך. בתוך הריפוי בזמן הקוסמי מתרחשים שינויים וטרנספורמציות עמוקות. וכדי שהשינויים הללו יוכלו להתרחש, אנחנו זקוקים ליצירתיות שלנו.

דרך היצירתיות אנחנו ממציאים מפגשים עם האני שלנו בנקודות שונות בחיים, שנמצאות בזמן לינארי אי שם בעבר, ובזמן קוסמי הן מגיעות לכאן, להווה, ומבקשות פגישה. אנחנו יוצרים את הפגישה הזו. אנחנו משתמשים באנרגיה היצירתית שלנו כדי לאפשר אותה. אנחנו נעזרים ביכולת ההמצאה והדמיון כדי להפגיש חלקים בתוכנו, שבתודעת זמן לינארי אינם יכולים להיפגש.

כדי לעשות זאת עלינו להיות מחוברים יותר ויותר אל היצירתיות הטבעית שלנו, ולהיות מוכנים לשחק. כך פועלת היצירתיות הרגשית. כך פועלת חוויית המשחק. ולא במקרה אנשים אוהבים לשחק ורוצים לשחק. משום ששם הם משתחררים מן הנטל של הזמן הלינארי המכביד והמקבע, ונכנסים לזרימה שיכולה להתפתח להרבה כיוונים.

אחד הדברים היפים במשחק הוא ההפתעה. ההתחברות המחודשת לכך שבכל רגע יכולים לקרות הרבה דברים. שיש אי ודאות. אבל זו אי ודאות מן הסוג המתוק. אי ודאות שאומרת, איזה כיף שיש כל כך הרבה אפשרויות. זהו מאפיין מובהק של הזמן הקוסמי, וזהו גם מאפיין מובהק של היצירתיות.

התודעה היצירתית היא חיבור לכך שיש עכשיו המון אפשרויות פעולה. עכשיו אני יכול לבחור בזה, ובזה, ובזה. וכל הבחירות יהיו בסדר גמור. בתוך תודעת זמן לינארי האפשרויות מצומצמות. צריך להסתכל רק קדימה, צריך לספק תוצאה מסוימת, ויש לחץ ויש תקציב זמן. כל זה מוביל להתמודדות עם חרדות ועם דיכאון, שקשורים לזמן הלינארי.

כאשר אני עובר פאזה, כאשר אני עובר את הגשר של היצירתיות הרגשית, אני משאיר מאחוריי את ההכבדה של הזמן הלינארי. ותוך כדי משחק, תנועה, ריקוד, אילתור, שינוי והתחדשות, אני מוצא את עצמי בתוך הזמן הקוסמי. זמן שאליו הגעתי במו ידיי, דרך היצירה שלי.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. מה את חושבת כרגע על "מצבה" של היצירתיות החופשית שלך?
2. האם את מכירה את החוויה הזו של "איבוד תחושת זמן" בעת יצירה או במהלך התנסויות או מעשים אחרים? פרטי כפי יכולתך.
3. מה לדעתך היצירתיות הטבעית שלך מעוניינת כרגע לעשות יותר מכל? מה מתחשק לה מאד, כעת?
4. באיזה צורה או צורות את אוהבת להתחבר לילדה הפנימית שבך ולאפשר לה לשחק ולנוע במרחבים של הפתעות, גילויים והרפתקאות?
5. אם היית יכולה כעת "לעוף" לכל מקום שרק תרצי, לאן היית "עפה"? מה דעתך ליצור כעת את החוויה הזו דרך כתיבה של מסע דמיוני דרך כנפי הזמן הקוסמי שלך?

פרק 9: ביקורת עצמית מוגזמת מדגישה את הזמן הלינארי ומסתירה את הזמן הקוסמי

כאן חשוב לי להחזיר אותנו אל הליבה של התהליך כולו, והיא החוויה האנושית. אנחנו נוטים להתייחס אל הזמן כאל עניין מוסכם, כאל קונצנזוס שנמדד באמצעות מכשירים חיצוניים, בקצב קבוע, שנייה אחרי שנייה, דקה אחרי דקה. אך כאשר אנחנו מעניקים לאיכות כל כך מרכזית כמו זמן בלעדיות דרך כלי מדידה חיצוניים בלבד, אנחנו כמעט מבלי לשים לב מתרחקים מן העובדה שהזמן הוא בראש ובראשונה אלמנט חווייתי. נדמה לנו שהשעון מודד את הזמן, אך בפועל אנחנו רק יוצרים הסכמות סביבו.

הזמן נחווה. אנחנו חווים אותו. ולכן, כדי להבין מהו זמן קוסמי וכדי לאפשר טרנספורמציה של הזמן, חיוני מאוד להתבונן באיכות החווייתית של הזמן. בסופו של דבר, כפי שאני אומר לא פעם, האמת מצויה בתוך החוויה. זה עומד בניגוד חד לתפיסה הלינארית הרווחת של אמת, שלפיה אמת היא קונצנזוס חברתי, דבר שרוב האנשים מסכימים עליו. אבל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו שוב ושוב שהרוב אינו בהכרח נושא את האמת, ושלעיתים דווקא החוויה האישית, הסובייקטיבית, היא המקום שבו מתגלה אמת עמוקה יותר.

בהקשר של לימוד הזמן הקוסמי, אנחנו מבקשים להחזיר את מרכז הכובד אל החוויה. משום שדווקא במקום שבו הזמן נחווה, שם גם קיימת האפשרות לשינוי, ליצירה ולהשפעה. כאשר הזמן נתפס כמשהו חיצוני לנו, ככוח שמנהל אותנו מבחוץ, אנחנו נעשים קטנים יותר מולו, ולעיתים אף חווים את עצמנו כקורבנות של מערכת שאינה משקפת את טבע הזמן האמיתי.

מכאן נובעת תופעה מוכרת מאוד: כאשר אנחנו נמצאים בתוך חוויה מלחיצה, חרדתית, לא נעימה או דיס־הרמונית, הזמן נחווה ככבד, כזוחל, ככזה שמתקדם לאט. אנחנו מוצאים את עצמנו משתוקקים שאירוע מסוים כבר יסתיים, ודווקא אז נדמה שהזמן מתעקש להימתח. לעומת זאת, חוויה נעימה, זורמת, יצירתית ומתגמלת נחווית ככזו שחלפה במהירות. לא מתוך חרטה, אלא מתוך עונג. היה טוב, ולכן הזמן לא העיק.

כאן מתגלה דבר חשוב: לא השעון הוא זה שמשנה את חיינו, אלא החוויה. הזמן החווייתי הוא הזמן הרלוונטי באמת לאדם. ומתוך ההבנה הזו אנחנו מגיעים לליבה של הפרק הזה: ביקורת עצמית מוגזמת.

ביקורת עצמית מוגזמת אינה רק דפוס מחשבתי. היא כוח רגשי שמכווץ את האדם, שמצמצם את חופש התנועה הפנימי שלו, ושחוסם אותו מן היצירתיות האותנטית שלו. כאשר הביקורת העצמית שולטת, האדם מתקשה לשחק, מתקשה להתנסות, מתקשה לצאת להרפתקה פנימית. הוא נצמד להגדרות של נכון ולא נכון, טוב ולא טוב, מותר ואסור, ובכך הוא נכלא בתוך הזמן הלינארי.

במצב כזה, החיים מנוהלים יותר ויותר על ידי אישורים חיצוניים. על ידי מדדים חיצוניים. ובהמשך לכך, גם על ידי הזמן החיצוני. האדם שואל את עצמו כל הזמן האם הוא מספיק, האם הוא עומד בקצב, האם הוא מאחר, האם הוא מפספס. השאלות הללו מקבעות אותו בתוך תפיסת זמן צרה מאוד, שבה הזמן הוא שופט, ולא מרחב.

כאשר אדם מתחיל לצמצם את הביקורת העצמית המוגזמת שלו, מתרחשים רגעים מעניינים. הוא מגלה שלפרקים הוא מאבד את תחושת הזמן הלינארי. לא מתוך מאמץ, אלא מתוך חיבור פנימי למה שמתרחש בתוכו. הזמן החיצוני חדל להיות מרכזי, משום שהאמת עבורו נמצאת במקום אחר. בתוך החוויה.

כל תהליכי הריפוי, השינוי והצמיחה מתרחשים בתוך האדם. לא בטקסטים חיצוניים, לא בכלים חיצוניים, ולא בשעונים חיצוניים. ובתוך המרחב הפנימי הזה נמצא גם הזמן הקוסמי של האדם. זמן שבו אפשר לנוע, להשתנות, לחזור, להתקרב, ולהתרחב.

כאשר הביקורת העצמית המוגזמת מדברת בשפה של חוסר ערך, חוסר סיכוי וחוסר לגיטימציה לתשוקה, היא לא רק פוגעת בדימוי העצמי. היא גם מקבעת את האדם בתוך הזמן הלינארי, בתוך תפיסה שבה אין באמת אפשרות לתנועה חופשית. זהו חיבור ישיר בין מצב רגשי לבין חוויית הזמן.

לעומת זאת, זמן קוסמי מתקיים במרחב של חופש. במרחב שבו הזמן מצטרף לתהליך, ולא מנהל אותו. שם הזמן יכול להפוך לגורם מענג, כזה שנחווה כזורם, משתנה ותומך. זהו הזמן שנחווה בתהליכי ריפוי, כאשר מתרחשים שינויים מהירים, עמוקים ולעיתים מפתיעים לטובה.

זמן קוסמי אינו רק תפיסה פילוסופית או הבנה תיאורטית של היקום. הוא טריטוריה חיה של ריפוי ושל שינוי. וככל שאדם לומד לצמצם את הביקורת העצמית המוגזמת שלו, ולנוע לעבר קבלה, הקשבה ויצירתיות רגשית, כך נפתחת בפניו האפשרות לפגוש את הזמן הקוסמי שלו באופן רחב ועמוק יותר.

זהו אחד המפתחות המרכזיים בתהליך של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. נסי רגע להתמקד בחוויה שבה היית בביקורת עצמית מוגזמת מאד כלפייך. אני פרטי את הסיפור ובעיקר את החוויה הרגשית שהית שם.
2. נסי להתבונן כעת גם בחווית הזמן שליוותה את האירוע. אם תיכנסי מספיק לתוך הרגשות והתחושות שהיו לך אז, תוכלי אולי לזהות גם את המקום שחווית הזמן תפסה שם, אצלך. מה את רואה כעת, שם?
3. האם את יכולה לראות את הדימיון בין  המתח שמתקיים בזמן הלינארי, עם לחץ של זמן וכל הקשור בזה, והמתח שמתקיים בעקבות ביקורת עצמית מוגזמת?
4. איך את מרגישה עם הביטוי: "האמת מצויה אי שם בתוך החוויה שלי"?
5. איך את מחברת כעת בין המושגים "זמן קוסמי", "חופש" ו"יצירתיות בלתי מוגבלת"?

פרק 10: זמן אמיתי ותשוקה

בפרק הזה אני מבקש להתייחס לחיבור שלדעתי הוא חיבור מרתק במיוחד בין טרנספורמציה של הזמן, טרנספורמציה בכלל, ובין החיבור של האדם לתשוקה הבריאה שלו. התשוקה הבריאה של האדם מתקיימת למעשה בזמן אחד בלבד, והוא העכשיו. כאשר העכשיו של האדם הוא עכשווי בריא, העכשיו הזה מאופיין בחיבור לתשוקה הבריאה שלו. כאשר העכשיו של האדם פחות בריא, המניעים שלו וצורת ההסתכלות שלו על המציאות פחות מחוברים לתשוקה הבריאה שלו.

במובן הזה, טרנספורמציה של הזמן היא גם תהליך ריפוי שמחבר את האדם לא רק לחוויית זמן רחבה יותר, יצירתית יותר ונעימה יותר, אלא גם לחוויית התשוקה הבסיסית והבריאה שלו. זוהי חוויה של תשוקה שמחברת אותו גם לתקשורת מאוד מיוחדת עם החלקים האלוהיים שבתוכו, כפי שאפרט יותר בפרק הבא.

בתהליך של טרנספורמציה אנחנו עושים סוג של חזרה הביתה. סוג של התקרבות למקור. באותה מידה, בתהליך של טרנספורמציה אנחנו באופן מובהק עוברים מהמקום התקוע למקום המשוחרר, מהמקום החשוך יותר למקום המואר יותר, מהמקום המסובך יותר למקום הקליל יותר, ומהמקום המצומצם יותר למקום היצירתי יותר. זהו תהליך של טרנספורמציה שבמידה רבה אפשר לקרוא לו גם תהליך של ריפוי.

כאן אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן. מעבר מפוקוס של זמן לינארי, שבו העתיד מעורפל והעבר נתפס כמשהו שכבר איננו, לתפיסה של זמן קוסמי. בזמן הלינארי נדמה לנו שיש שלושה חלקי זמן נפרדים, עבר, הווה ועתיד. כאשר אנחנו עוברים לזמן קוסמי, אנחנו מגלים שהזמנים בסופו של דבר מתלכדים לזמן אחד. לעכשיו אחד שיש בו הכול. העבר, ההווה והעתיד הם היבטים שונים של אותו זמן.

אנחנו עושים כאן מעבר מן התחושה הלינארית המצמצמת והלוחצת, שיש בה לא מעט אובדנים וחרדה מפני פספוס, אל תפיסה של זמן קוסמי שהוא מעגלי יותר, ספירלי יותר, ושיש בו נגישות פוטנציאלית לכל חלקי הזמן. זו הטרנספורמציה שאנחנו עושים כאן, והיא אפשרית משום שהזמן הקוסמי קיים. הוא נוכח, ממתין, וישנו, ומוכן לחזרתו של האדם אליו.

כאשר ישנו טבע בריא, כאשר קיימת אפשרות בריאה יותר שממתינה, אנחנו יכולים פוטנציאלית לעשות טרנספורמציה אליה, לחזור אליה, להגיע אליה, וללמוד להפעיל אותה יותר ויותר. וכאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, אנחנו בלי לשים לב גם עושים טרנספורמציה של התשוקה שלנו.

בתוך הזמן הלינארי אנחנו פוגשים לעיתים קרובות את מה שנכנה תשוקה שלילית. תשוקה שקשורה להתמכרות, תשוקה שקשורה לעונג חלקי, תשוקה שלעיתים רבות גם מפחידה אותנו או מנהלת אותנו. היא עלולה לקחת אותנו למצבים ולאירועים שאנחנו לא באמת רוצים להיות בהם. את התשוקה הזו אנחנו לומדים לרפא דרך התשוקה הבריאה, שהיא זו שמלמדת אותנו לאן כדאי לנו לפנות, מה כדאי לנו ליצור, ולאן כדאי לנו לכוון את תשומת הלב שלנו כדי לצמוח. התשוקה מסמנת לנו את הדרך.

במובן הזה, התשוקה היא המצפן המרכזי של האינטואיציה ושל הקול האלוהי. כדי לחוות אותה, כדי לפגוש אותה, וכדי להיות מסוגלים להיות איתה בקשר רחב ועמוק יותר, עלינו לעבור מזמן לינארי לזמן קוסמי. אפשר לקרוא לו זמן אמיתי, אפשר לקרוא לו זמן מעגלי. השם פחות חשוב. מה שחשוב הוא החוויה הרחבה והשלמה יותר שאנחנו חווים במעבר הזה.

כאן חשוב להדגיש שוב שטרנספורמציה של הזמן היא למעשה טרנספורמציה רגשית. היא כוללת מעברים רגשיים עמוקים. את הלחץ שמאפיין את הזמן הלינארי מחליפה החוויה של חופש והתרחבות שמאפיינת את הזמן הקוסמי. זהו סוג של ריפוי. אנחנו משתחררים מנטל. אנחנו משתחררים מכובד שנגזר עלינו עקב הצמצום שמאפיין את הזמן הלינארי.

במקום שבו אנחנו מצומצמים, ובמקום שבו אנחנו נאלצים להיות במיקוד יתר בהישרדות שלנו, משום שיש לנו זמן קצוב, משום שאנחנו עלולים לפספס דברים, ומשום שאסור לנו כביכול לבזבז זמן, אנחנו מצמצמים את הנגישות שלנו אל חוויית התשוקה שלנו. כך זה עובד. כאשר האדם עסוק יתר על המידה בהישרדות, הוא מתרחק מן התשוקה.

וכאשר אנחנו מסירים את אותם רכיבים מצמצמים ומכבידים, כאשר אנחנו מקלפים את אשליית הסופיות, את אשליית תקציב הזמן, ואת אשליית אובדן הזמן או אובדן האירועים, אנחנו מגיעים למקום חדש. מקום שבו אנחנו כבר לא צריכים להיות עסוקים כל כך במתח ההישרדותי. במקום הזה אנחנו יכולים להתפנות אל אחד המאפיינים החשובים ביותר של חוויית העכשיו, והיא התשוקה הבריאה של האדם.

אפשר לומר שזהו סוג של מתנה, או פרס, למי שמקדיש תשומת לב ומשאבים למעבר מזמן לינארי לזמן קוסמי. האדם מקבל מחדש את התשוקה שלו, והוא יכול לפעול איתה בתוך הזמן הקוסמי.

כדי לפעול עם תשוקה עליי להתמקד בעכשיו. והעכשיו הזה קשור גם לעתיד, לאן אני משתוקק להגיע, והוא קשור גם לעבר שלי, לכל מה שהזין אותי עד היום. אלו הם החומרים שדרכם התשוקה שלי פועלת. כך נוצרת אווירה של עבודת צוות פנימית עם כל החלקים שבי, עם כל הביטויים שלי, ועם כל מה שיש בתוכי. כל ההפרדות שנאלצתי לייצר בתוך הזמן הלינארי מתחילות להתפורר, והכול מתחבר למקום אחד של פעולה משותפת שפועלת מתוך תשוקה.

בעולם הפסיכו־קריאטיבי אנחנו מדברים פעמים רבות על צומת ההווה. צומת ההווה שעליו דיברנו גם בפרק שלוש, בסיפורו של העכשיו, ושעוד נדבר עליו פעמים רבות. זוהי צומת שמזמינה את האדם לשאול את עצמו, כרגע, מהי התשוקה הגבוהה ביותר שלי. מה הכי מרגש אותי. לאן האינטואיציה שלי מאותתת לי לצאת, להרפתקה, לסיכון.

וכאן מופיעה השאלה האנושית הגדולה. האם אני מוכן להקדיש לכך משאבים, או שאני מעדיף, לעיתים באופן לא מודע, להישאר תקוע בתוך בעיות מסוימות או בתוך התמכרויות מסוימות. זהו האתגר המרכזי של טרנספורמציה של הזמן. לעבור אל העכשיו, ולפגוש בתוכו את השאלה הגדולה, מהי התשוקה שלך.

באופן הפוך אפשר לומר שככל שהאדם מתרגל את החיבור לתשוקה שלו, ככל שהוא נותן יותר תשומת לב לתשוקה שלו ומרפא אותה, כך הוא מביא את עצמו יותר ויותר אל הזמן הקוסמי. משום שאפשר לפעול עם תשוקה רק בתוך זמן קוסמי.

ובכל פעם שהאדם מאפשר לעצמו להיות בתוך העכשיו, בתוך החוויה האינטנסיבית והמזינה של פעולה מתוך תשוקה, הוא למעשה לוקח את עצמו אל מרחב הזמן הקוסמי שנמצא בתוכו. החלק האלוהי שלו תמיד היה שם. הוא פשוט לא היה מודע לכך, בשל הסחות הדעת שמייצר הזמן הלינארי.

וכאן אנחנו מחברים זמן קוסמי ותשוקה. הזמן הקוסמי מאופיין בחיבור הולך וגדל לתשוקה, תשוקה שרק הולכת ומתרחבת ומביאה עוד ועוד רעיונות לצמיחה ולהתפתחות. זהו חלק מהמתנות של הזמן הקוסמי. זהו חלק מהמאפיינים שלו. וזהו גם אחד הכלים להגיע אליו, דרך יותר מיקוד בתשוקה, ופחות מיקוד במה שמרחיק אותנו ממנה ומחזיר אותנו שוב ושוב אל הזמן הלינארי.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. ממש ברגע זה. ממש עכשיו בשנייה הזו, מהו הדבר המרגש והמרחיב לב ביותר בחייך?
2. כיצד את מחברת בין חווית ה"עכשיו" לבין חיבור לתשוקה הבריאה שלך?
3. כיצד הפרדה מוגזמת בין ההווה לעבר שלך יכולה "להוציא את האוויר" מחיבור לתשוקה המרכזית שלך כיום?
4. כיצד הפרדה מוגזמת בין ההווה לעתיד שלך יכולה גם כן "להוציא את האוויר" מחיבור לתשוקה המרכזית שלך כיום?
5. האם את יכולה לשחזר כעת חוויה או אירוע שלוו ברמה גבוהה של תשוקה ותחושת "חיבור פנימי" בתוכך? האם את יכולה להתבונן בחווית הזמן באותם רגעים? אם היתה "מהירה"? האם "פחות נוכחת"? האם את יכולה כעת לזהות אלמנטים בחווית הזמן בעת חיבור לתשוקה שלא שמת לב אליהם בעבר? פרטי ככל יכולתך.

 

פרק 11: חוויית האלוהות בעת ניתוק הזמן הלינארי

כפי שציינתי פעמים רבות, ואני מציין זאת גם במקומות רבים שקשורים ללימוד הפסיכו־קריאטיבי, עיקר הלימוד המתקיים כאן נמצא במישור החווייתי. למישור החווייתי יש חוקים משלו, היגיון משלו, ודרכי לימוד משלו. וכמה טוב לאדם להכיר בכך שבתוכו קיים מרחב חווייתי אינסופי. ככל שהוא נכנס אליו, ככל שהוא מתחבר אליו, וככל שהוא לומד את החוקים הפנימיים שלו, כך הוא גם זוכה לחוות יותר ויותר את הרגעים של המעבר מזמן לינארי לזמן קוסמי.

ברגע זה אני רוצה להציג היבט אחד של התהליך המתקיים כאן, בתהליך של טרנספורמציה של הזמן. זהו המעבר ממצב שבו קיימת הסכמה, או הכרה, או הבנה, שהזמן שבו אנחנו קיימים הוא הזמן שמצוין לפי השעון, לפי התאריך, לפי השעה ולפי השנה, אל מצב שבו אנחנו מאפשרים תנועת מטוטלת בין הזמן הלינארי לבין הזמן הקוסמי. למעשה, מה שאני טוען כאן הוא שאנחנו כל הזמן נמצאים במעברים בין זמן לינארי לזמן קוסמי. בין הלך רוח שכלתני יותר, הישרדותי יותר, לבין הלך רוח חווייתי, אינסופי יותר. אלא שרוב הזמן איננו מודעים לכך, עקב עודף תשומת לב לזמן הלינארי, ועקב חשש לעזוב אותו או להתרחק ממנו.

אני מאמין שחלק מהחשש להתרחק מהזמן הלינארי הוא למעשה חשש ממפגש עם האלוהים שבתוכי. וכך קורה שכאשר אדם מצליח לפורר את הפחד מן האלוהים שבתוכו, הוא יכול להרשות לעצמו יותר רגעים של ניתוק מן הזמן הלינארי, ויותר רגעים של מפגש עם חוויית האלוהות שבתוכו.

כאן חשוב לומר מילה על האתגר הגדול, ואולי העצום, שבשינוי תפיסת האלוהות. שינוי מתפיסה של אלוהות כמשהו מרוחק, נשגב, בלתי נגיש, אל תפיסה של אלוהות כמשהו שניתן להיות איתו בקשר. כאשר אנחנו מצליחים לעבור חווייתית אל הזמן הקוסמי, אנחנו יכולים גם לטעום מחוויית האלוהות שבתוכנו. זה נמצא בתוכנו, או אפשר לומר שאנחנו נמצאים בתוך זה.

האדם הוא אלוהים, לא פחות משהאלוהים הוא אלוהים. זאת משום שהאדם הוא יצירה ובחירה של האלוהים שבתוכו להפוך חלק מן המשאבים, האנרגיה ותשומת הלב שלו לצורת אדם. הוא לא מפסיק להיות אלוהים. הוא לא יכול. אין לו אפשרות כזו.

טרנספורמציה של הזמן, אם כן, אינה קשורה רק לשינוי ההתייחסות אל הזמן, אלא גם לשינוי צורת ההתייחסות שלי אל עצמי. זוהי טרנספורמציה של האדם הגשמי הסורד אל אדם מסוג חדש. אדם שהוא גם עצמי, גם גשמי, גם סורד, גם חווייתי, גם אלוהי, וגם בורא את חייו. זוהי התכלית העמוקה של טרנספורמציה של הזמן.

בפרק הזה אנחנו מתמקדים בחשיבות של הניתוק מן הזמן הלינארי, ובעצם ביצירה מודעת של המעבר שמתקיים בנו בדרך כלל באופן לא מודע. באופן לא מודע אנחנו נעים שוב ושוב בין מיקוד בעולם הגשמי לבין התחושות שלנו, הרגשות שלנו, הדמיון שלנו והרוח שלנו. המעברים הללו מתקיימים ממילא, אך כל עוד הם מתקיימים באופן לא מודע, היכולת של האדם להתחבר אליהם ולהתפתח דרכם היא מוגבלת יחסית.

זהו מבנה שמוכרח להתקיים. אך אם האדם אינו משתף איתו פעולה באופן מודע, הוא מתנתק מן ההבנה שיש לו יכולת כזו. פעמים רבות הוא אף יחווה את המבנה הזה ככזה שמביא איתו אירועים מיותרים, כואבים ולא נעימים. המבנה חייב לפעול, משום שזה טבעו, זהו הדנ״א הפנימי שלו. אך כאשר האדם מתנגד למבנה הזה באופן לא מודע, הוא מייצר קונפליקט, חיכוך וכאב מול מבנה שקיים ממילא.

לכן כאן אנחנו לומדים לבצע את המעבר באופן מודע, יזום ומתוך בחירה. היכולת להתנתק מהזמן הלינארי ולהרשות לעצמי לחוות חוויות שקשורות במרחב האלוהי שבתוכי, כוללת גם הסכמה להוריד אל הקרקע מושגים שאנחנו רגילים להחזיק כמרוחקים מאוד. אלוהים אי שם על ראש ההר. יודע הכול. גדול מהחיים. קובע לי. הבוס של העולם. בורא הכול. זו התייחסות אנושית, דתית, נפוצה, שיוצרת פעמים רבות הפרדה גסה, גדולה ומבלבלת בין החלק האנושי לבין החלק האלוהי שבאדם.

כאן, כאשר אנחנו מתאמנים בטרנספורמציה של הזמן, אנחנו מתאמנים למעשה בחיבור בין שני החלקים הללו. בהעברת מושג האלוהות לכאן. האדם מסוגל לחוות חוויות אלוהיות. הוא מסוגל, ברמה מסוימת, להיכנס לתוך הנעליים של האלוהים שבתוכו.

מי שמוכן לקבל את התכנים ההרפתקניים הללו צפוי לו עולם חדש. עולם מאוד יצירתי, מאוד הרפתקני, מאוד משתנה, מאוד מתחדש, של גילויים, תובנות והיכרות רחבה עם מי שהוא באמת. לשם כך האדם זקוק לכלים ולאמצעים שמאפשרים ניתוק מן הזמן הלינארי, ויש כאלה בשפע.

אחד מהם הוא יצירה אינטואיטיבית. יצירה אינטואיטיבית היא דוגמה נפלאה למעבר מזמן לינארי לזמן קוסמי. כאשר היצירה היא באמת אינטואיטיבית, פתוחה, חופשית, ללא ביקורת וללא מגבלות, האדם עובר בהדרגה מהמקום שבו הוא מתכנן, מודד, מכוון ומנסה להשיג תוצאה מסוימת, אל מקום שבו הוא חש מונחה ומוזן מההנחיה הפנימית. הנחיה שלוקחת אותו, מכוונת אותו, מדריכה אותו, ומעניקה לו גם עונג.

כפי שציינתי גם בפרק הקודם, כאשר האדם עובר לסוג כזה של תנועה יצירתית שיש בה בריאה ספונטנית, גם חוויית הזמן שלו משתנה. הוא פחות מוטרד מן השעה, מן השעון. הדברים הללו תופסים פחות ופחות מקום. והוא עובר למרחב אחר. לממד אחר. מרחב שבו חוויית הזמן היא יותר אינסופית. הכול מתקיים בתוך העכשיו. יש שם שמחה, חופש, ריפוי ושחרור.

ברוכים הבאים אל החוויה האלוהית שלכם. היא אינה רחוקה כל כך, והיא אינה זרה לכם. אתם עצמכם אלוהים, בצורה שבה הוא בחר להתקיים. והוא לא נטש את מי שהוא כאשר ברא אתכם. הוא השאיר חלקים מעצמו שאתם יכולים להגיע אליהם, אם תרצו.

ישנן פעולות נוספות שאדם יכול למצוא כדי לאפשר לעצמו ניתוק מן הזמן הלינארי. פעולות שיש בהן אווירה של זרימה, חופש והרפתקנות. למשל, לצאת לטיול בטבע מבלי לתכנן יותר מדי לאן הולכים. כל פעולה שבה אני מרשה לעצמי לשחרר את השאלה של כמה, מתי ואיך, ובכל זאת להיות שם, בתנועה, בפעולה, במשחק ובשעשוע.

כל דבר שמאפשר לאדם לצאת מהרגלי הזמן הלינארי, מן הלחץ והצמצום שבו, מחבר אותו, במיוחד אם הוא כולל ספונטניות והשתנות, אל החוויה האלוהית. אני מדגיש כאן את ההיבט של פעולה, של התחדשות ושל משחק כחלק בלתי נפרד מן החוויה האלוהית. זוהי חוויה בריאתית.

ולכן החוויה האלוהית אינה רק תחושה מסוימת, אלא אופן קיום. קיום שבו האדם מחדש, מתחדש, ממציא, בורא ויוצר. ואז הוא מגלה עד כמה זה פשוט, ועד כמה זה הוא עצמו. כי הוא עצמו אלוהי.

וכך, כאשר אנחנו מצליחים, ויש לנו את היכולת, להתנתק לזמן מה מן הזמן הלינארי, אנחנו מתחברים אל החוויה האלוהית הפנימית שלנו.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. השלימי שש פעמים את המשפט: המרחב החווייתי שבתוכי מזמין אותי כרגע ל…"
2. מהן הדרכים שדרכן את יכולה להתנתק כיום מהזמן הלינארי?
3. איך את מחברת כעת בין המושגים "בריאה" ו"זמן"?
4. תארי רגע או אירוע בו חווית את היותך חסרת גבולות, חסרת מגבלות, חסרת קושי וחסרת לחצים. איך זה מרגיש להיות במקום כזה, ולו גם למספר שניות?
5. האם חווית יצירה אינטואיטיבית? אם כן ספרי על התחושות שאת פוגשת שם וכיצד הדבר מאפשר לך לנוע אל החוויה האלוהית שלך ואל היותך אינסופית ובוראת מעצם קיומך.

פרק 12: משחקי אי־הוודאות עם הזמן

האופן שבו תפיסת הזמן מתחברת למושגי אי־הוודאות ולחוויות של אי־ודאות הוא מרתק בעיניי, וגם משמעותי מאוד בתהליך של טרנספורמציה של הזמן. הוא משמעותי במעבר לזמן קוסמי, והוא משמעותי גם בלמידת היכולת לעבור באופן מחזורי בין זמן קוסמי לזמן לינארי. בדרך הזו אנחנו גם משפרים את היכולת לזהות את הזמן הקוסמי שבתוכנו, להימצא בו, ולהתפתח בתוכו.

אי־הוודאות היא חלק משמעותי מאוד בחיי האדם, ובו בזמן גם חלק שמלווה בהתעלמות רבה. האדם אינו יודע. באמת אינו יודע מה עומד להתרחש בחייו בעוד כמה רגעים. הוא אולי מחזיק בתוכניות, אולי יש לו כוונות, אולי יש לו מסלול ודרך מסוימת, אך הוא אינו יודע באמת. או במילים אחרות, עמוק בפנים האדם יודע שהוא לא יודע. אנחנו נוטים לסרב להכיר בכך, משום שההכרה הזו עלולה לבלבל אותנו ולערער את אשליית השליטה שאנחנו חושבים שיש לנו על חיינו.

מי שמעניק לנו תמיכה רבה לאשליית השליטה הזו הוא כמובן הזמן הלינארי. הזמן הלינארי מעניק לנו חוויה של שליטה על הזמן. אנחנו יודעים מה השעה עכשיו, ואנחנו יודעים שבעוד שעה תהיה שעה אחרת. יש לנו חוויה של ודאות מלאכותית לגבי תנועת הזמן. יש לנו לוחות זמנים, ואנחנו יודעים שדברים מסוימים אמורים להתרחש בשעה מסוימת. ובו בזמן, אנחנו גם קצת משקרים לעצמנו, משום שאנחנו יודעים שיש סבירות שדברים אכן יתרחשו, אך יש גם סבירות שהם לא יתרחשו. שינויים קורים כל הזמן, ובאמת אנחנו מצויים בתוך אי־וודאות.

אי־וודאות יכולה להיות מושג מערער, מעורר חרדה ומפחיד. והיא יכולה גם להיות מושג שמוביל את האדם לחיבור עם האינסופיות שלו, עם היצירתיות שלו, ועם שפע האפשרויות העומדות לרשותו בכל רגע. הכול תלוי בנקודת ההתייחסות שלנו אל אי־הוודאות.

כאשר ההתייחסות לאי־הוודאות היא התייחסות לינארית, המיוצגת על ידי הזמן הלינארי, אנחנו פועלים מתוך מרחב שבו קיימת אשליית שליטה וגם צורך עז בשליטה. כאשר הקיום נתפס כמתוקצב, מוגבל ומצטמצם, וכאשר מתעוררות חרדות עקב תחושת הסופיות וההקצבה, האדם זקוק לחוויות של שליטה כדי להתמודד עם מה שנתפס כגורל של זמן שהולך ומכלה את עצמו, הולך ונעלם.

מתוך עמדה של זמן לינארי, אי־הוודאות נחווית כמקום מטריד ומפחיד. אין לי שליטה. אין לי מושג מה הולך לקרות. זוהי פרספקטיבה של חסר, של תחושת חוסר מסוגלות לנהל את העניינים. לכן אנשים הנטועים עמוק מדי בתוך הזמן הלינארי חוששים מאוד מאי־הוודאות ומכל מה שמייצג אותה. ערפל, מושגים אבסטרקטיים, מושגים אינטואיטיביים, רוחניים או דמיוניים, כל אלה עלולים להיות מאיימים ולא נעימים עבור מי שזקוק מאוד לאשליית הוודאות שמספק הזמן הלינארי.

לעומת זאת, אי־הוודאות בתודעת זמן קוסמי היא מקום מרתק, מגרה ומעניין להיות בו. בתוך אי־הוודאות של הזמן הקוסמי קיימות כל האפשרויות העומדות בפני האדם. דווקא משום שאין ודאות, הכול פתוח, הכול אפשרי. אני לא נעול על אפשרות אחת. אני יכול לבחור, לנוע, ולהיות במגוון רחב של מקומות. כדי שזה יתאפשר, עליי להימצא במרחב שאינו קובע לי מראש ואינו מגביל אותי יתר על המידה, כפי שקורה בתוך הזמן הלינארי.

בתוך המעבר הרגשי בין הזמן הלינארי אל הזמן הקוסמי, אל העכשיו, אני פוגש בתוך העכשיו מיזוג מעניין מאוד של ודאות ואי־וודאות. מצד אחד, בעכשיו יש לי ודאות. אני יודע שאני כאן. אני יכול לומר מה השעה עכשיו, היכן אני נמצא, עם מי אני נמצא, מה תפקידי ומה מעשיי ברגע זה. יש לי ודאות לגבי פרמטרים רבים של מיקום, זמן ועשייה. הוודאות הזו קיימת רק לגבי העכשיו, ורק לגביו.

מי שזקוק לוודאות, מי שמחפש ודאות, כדאי לו להיכנס יותר אל העכשיו. להפסיק לחשוש מלהיות בעכשיו בלי לשאול כל הזמן מה יהיה בהמשך. לסמוך על העכשיו. להיות נוכח. להיות קיים. ככל שהאדם מרשה לעצמו לחוש את הוודאות של העכשיו, הוא נע מעלה מן הזמן הלינארי המוטרד מתקציב הזמן, ונכנס אל הזמן הקוסמי שחווה את העכשיו לא רק כוודאי אלא גם כאינסופי.

ובתוך אותו עכשווי עצמו קיימת גם אי־וודאות עצומה. אין לי מושג מה יקרה ברגע הבא. אולי יש לי זיכרונות, אולי יש לי כוונות, אולי יש לי כאב, אבל אין לי ידיעה לגבי הצעד הבא. ויחד עם זאת, בתוך אי־הוודאות הזו אני מצויד בשפע של אפשרויות להשפיע על מה שיבוא, דרך היצירתיות שלי.

היצירתיות שלי תלויה ביכולת שלי לשהות באי־וודאות. להציב סימן שאלה. לא לדעת מראש. לאפשר לעצמי לבחור בכל צעד מחדש. כאשר אני מסכים לאי־הוודאות הזו, לפתיחות הזו, אני יוצר בתוכי מיזוג ברגע הנוכחי בין ודאות לאי־וודאות. בדיוק כפי שאני יכול למזג בתוך העכשיו עבר, הווה ועתיד.

בתוך המיזוג הזה אני יכול לשחק עם העבר שלי ועם העתיד שלי, שהם בסופו של דבר ייצוגים שמושלכים מתוך חוויית העכשיו. המשחק הזה, התנועה הזו בין ודאות לאי־וודאות, היא משחק משמעותי מאוד. כמו המעבר בין זמן לינארי לזמן קוסמי, וכמו המעברים בין אנרגיה נשית ואנרגיה גברית כפי שאני מתאר בלימודי המקדש הפסיכו־קריאטיבי.

יש בי ודאות, ויש בי אי־וודאות, ושניהם מתקיימים בזמן ההווה. ככל שאני מיישם את שניהם באופן מדויק יותר, ודאות לגבי היותי נוכח בעכשיו, שהיא הוודאות היחידה העומדת לרשותי, ואי־וודאות לגבי כל מה שעומד לקרות, שבתוכה מצויות גם מתנות של אינסוף אפשרויות להשפעה יצירתית, כך אני לומד לקחת את אי־הוודאות באופן חיובי.

כאשר אני מחבר ודאות חיובית עם אי־וודאות חיובית, אני מאפשר לעצמי לשהות יותר זמן בזמן הקוסמי. ומתוך כך אני גם מניע את עצמי לאיזון מדויק יותר בין הזמן הקוסמי, שבו ראוי שאהיה מרבית הזמן, לבין הזמן הלינארי, שבו עליי לשהות פחות.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. מה הם הדברים הודאיים ביותר בחייך?
2. מה את חשה כשאת פוגשת את מרחבי אי הודאות בתוכך?
3. מה הם הדברים שקיימים בך, ברגשות, בחוויה שלך, ממש עכשיו, ממש ברגע זה? דמייני שאת "מקפיאה" את הזמן ומתבוננת היטב בהווה שלך. מה יש שם עכשיו?
4. האם את מזהה את הפוטנציאל העשיר של אי הודאות מבחינת האפשרויות הרבות שהוא מציג בפנייך?
5. האם את רואה כעת את הקשר האינטואיטיבי והיצירתי בין האמירה "אני לא יודעת" לבין מה שיכול להתפתח די מהר אחרי זה בצורת "עכשיו אני יודעת!"

 

פרק 13: הזמן כסוג של מקום ולא כמשאב מתכלה

הזמן כסוג של מקום, ולא כמשאב מתכלה, הוא אחד השינויים המשמעותיים ביותר שמצפים למי שמתרגל ומעמיק בתהליכי טרנספורמציה של הזמן. זהו שינוי עמוק בתפיסת המציאות, שינוי שמאפשר מעבר מחוויה של משהו שכל הזמן הולך ומתרוקן, הולך לאיבוד, מתקדם ומשאיר מאחוריו דברים שכביכול כבר אינם, אל חוויה של משהו שתמיד קיים.

יש כאן עניין עקרוני מאוד של הלך רוח קיומי, של האופן שבו אנחנו תופסים את מהות האדם, את מהות הקיום שלנו, ואת עצמנו בתוך הקיום הזה. חשוב לי שנשים לב לכך, משום שזה נוגע לפסיכולוגיה היומיומית שלנו. לאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, לאופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, למצב הרוח שלנו, לבריאות הנפשית שלנו, וגם לבריאות הגופנית שלנו. זה נוגע למידת היכולת שלנו להפיק סיפוק מהחיים, לחוות שמחה, לצמוח ולהתפתח. התפיסה של זמן כמשאב מתכלה היא תפיסה שמובילה את האדם לחוות את עצמו כיצור מתכלה.

התפיסה הזו מקטינה את האדם ומצמצמת את יכולתו לראות את מי שהוא באמת. כדי שאדם יחווה תהליכי צמיחה והתרחבות, עליו בהדרגה לטפס מעלה ולהשתחרר מאשליית הסופיות שלו, משום שהוא אינו באמת סופי. המהות העמוקה של האדם, של הקיום שלו, היא מהות אינסופית. מעבר לרעיון האינסופיות עצמו, יש כאן גם הבנה של מקום שקיים.

כאשר אנחנו מדברים על משהו שהוא אינסופי, אנחנו מדברים גם על כך שהוא תמיד קיים. הוא לא התחיל והוא לא יסתיים. ובכל זאת, בני אדם נוטים להשתמש בשפה שמתייחסת להתחלה ולסיום. למועד שבו כביכול החלו החיים, ולסיומים של תהליכים שונים. בתוך השפה הזו קיימת גם חוויה של חרדה. חרדה מפני סוף, מפני התכלות, מפני פירוק.

ואכן, מבחינה ביולוגית, ומבחינת תפיסת הזמן הלינארי, האדם הוא בן תמותה. יש סיום למסגרת חייו הפיזיים. אך זהו רק סיום של מסגרת פיזית מסוימת. האדם אינו רק הסיפור הפיזי שלו. למעשה, הוא הרבה יותר מזה. הסיפור הפיזי הוא סיפור קטן יחסית לעומת המהות המלאה שלו.

כאשר תשומת הלב של האדם ממוקדת יתר על המידה בסיום, בהתכלות, בסופיות, הוא מתרחק מן המהות האמיתית שלו. ומתוך כך הוא גם מתרחק מן ההבנה של הסיבה שבגללה הוא בא למרחב שבו יש זמניות. הזמן כסוג של מקום הוא אחת החוויות המשמעותיות שנפתחות כאשר עוברים לתודעת זמן קוסמי.

כאשר אדם עובר לזמן קוסמי, הוא חווה את עצמו כנמצא בתוך שדה אינסופי. לכל כיוון שהוא מביט אין סוף. בתוך השדה הזה קיימות אפשרויות יצירתיות, אפשרויות תנועה, אפשרות לנוע בתוך הזמן. כאן חשוב לשים לב לשגיאה עקרונית שאנחנו עושים לעיתים קרובות, כאשר אנחנו מייחסים לזמן תנועה משל עצמו, בעוד שלמעשה הזמן הוא שדה שבתוכו אנחנו נעים.

אנחנו משליכים על תפיסת השעון ולוח השנה את התנועה הטבעית שלנו. במקום לראות את עצמנו נעים בתוך שדה הזמן, שהוא מקום שאינו יכול להתכלות משום שהוא אינסופי ותמיד היה ותמיד יהיה, אנחנו מייחסים לזמן עצמו תכונות של תנועה, שהן למעשה השלכה של התנועה שלנו.

זהו השעון האמיתי. שעון ההתרחבות, שעון הצמיחה, שעון ההתפתחות, שעון הלימוד, שעון השינוי ושעון ההתחדשות. זהו השעון שבו אכן מתקיימת תנועה, אך זו אינה תנועה של התכלות או של אובדן. זוהי תנועה של התרחבות מתמדת, אינסופית, עם תשוקה מתמדת להתרחבות ולהתפתחות.

בתוך המרחב הזה של טרנספורמציה של הזמן, אנחנו לומדים בהדרגה להתרגל למושג הזה. הזמן הוא סוג של מקום. הזמן הוא סוג של בית. אני שוהה בתוך הזמן. אנחנו נעים בתוך הזמן.

הזמן אינו הולך לאיבוד. אי אפשר לפספס את הזמן. הוא אינו חמקמק. הוא נוכח תמיד. והוא אינו מפסיק להיות נוכח. האדם והנשמה נעים בתוך השדה הזה, ובתוך השדה הזה קיימים מיקומים שונים, הקשורים לתשומת הלב שלנו. כך אנחנו יכולים לנוע בתוך הזמן באמצעות תשומת הלב.

אנחנו יכולים כעת, דרך תשומת לב, לעבור למה שאנחנו מכנים עתיד. ואנחנו יכולים כעת, דרך תשומת לב ודרך תרגול בזמן קוסמי, לעבור למה שאנחנו מכנים עבר. אלה אינם אלא קואורדינטות בתוך שדה רחב. אפשר לנוע בהן. אפשר לטייל שם.

אני מזמין אותך לדמיין מרחב. לדמיין שדה אינסופי, שנקרא לו כרגע זמן. ואני מזכיר שכבר הראיתי בפרקים קודמים שהזמן הוא מרחב של הזדמנויות. בתוך השדה הזה, שבו אנחנו נעים, יש לנו אפשרות לבחור לאן לנוע, עם מה להתמודד, איזה שיעור ללמוד, ומה אנחנו מעוניינים ליצור. וכל זה מתרחש תוך כדי תנועה.

לא השעון הוא זה שזז. אנחנו אלה שזזים בתוך מרחב שתמיד קיים. אנחנו חשים את התנועה הזו בתוכנו, אך בשל מגבלות של התפתחות תודעתית ואבולוציונית, איננו תמיד מזהים שאנחנו נעים בתוך הזמן. במקום זאת, אנחנו מעניקים לזמן עצמו תכונות של תנועה, שהן למעשה השלכה של התנועה שלנו, שטרם למדנו לזהות באופן מלא.

זהו המקום לשים לב לכך שבכל רגע זז משהו בתוכך, זז משהו בתוכי, זז משהו בתוכנו. אנחנו כל הזמן בתנועה. זוהי התנועה האמיתית. וגם בה אין שום התכלות.

האדם נכנס לגלגול חיים, לצורת חיים מסוימת, כדי לעבור שיעורים מסוימים, כדי לנוע בתוך שדה מסוים, עד שהוא מסיים את מה שנכון לו ללמוד בתוך אותו שדה. לאחר מכן הוא עובר למקום אחר בשדה, או לשדה אחר. זה הכול. וזה מה שאנחנו חווים כזמניות.

אין כאן זמן מתכלה. יש כאן שיעורים, התפתחות וצמיחה, על פי בחירת הנפש. בתוך שדה הזמן, ובתוך שדה הזמן הקוסמי, קיימות אינסוף אפשרויות להתפתחות ולצמיחה.

הזמן כסוג של מקום הוא חוויה שניתן לחוות אותה. אפשר לחוות את היותי נמצא כרגע בתוך מקום הזמן. אני נמצא בזמן. איני יכול להיות שלא בזמן. זו אשליה. זו הטעיה. איני יכול לאחר, איני יכול להקדים, ואיני יכול להגיע בזמן. למעשה, אני תמיד בזמן, משום שזו ההגדרה. אני נמצא בתוכו.

שם אני פוגש את המקום שבו אני מרגיש חיבור עמוק יותר אל העכשיו. העכשיו האינסופי. העכשיו שמעולם לא התחיל ולעולם לא יסתיים. הוא מקום שבתוכו אנחנו נעים, ולעולם לא יהיה משאב מתכלה.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את רגישה כעת עם הביטוי "שעון ההתפתחות הפנימי"?
2. מה משתנה בתוכך כאשר את לומדת שבעצם הזמן אינו יכול "להסתיים" אי פעם? לאיזה תחושות ואסוציאציות זה מוביל אותך?
3. התבונני ב24 שעות האחרונות. מרגע זה אחורה עד לאותה שעה, אתמול. שימי לב לתנועות שעשית ואולי לכמה שינויים קלים? האם את יכולה לחוש את התנועה שקיימת מאתמול עד לעכשיו? איך זה מרגיש לך, רגשית וגופנית שאת בכל הזמן הזה היית בסוג של תנועה?
4. אם הזמן לא באמת "זז" ורק את למעשה זזה במרחב בעודך מייחסת ל"שעון" תנועה שאינה קיימת באמת, איזה רעיונות זה מוליד אצלך? איך את פוגשת, חווייתית, את הגישה שרואה את התנועה היחידה במרחב אצל האדם ואילו הזמן רק מהדהד לו עדכון של "מיקום" בתוכו ואינו זז בעצמו?
5. אם התנועה היחידה שקיימת באמת היא שלך (יחד עם עוד תנועות של אנשים נוספים במקביל, באותה צורה), לאן את מעוניינת להניע את עצמך כעת, בתוך המרחב האינסופי של הקיום שלך? לאן את מרגישה שכדאי לך לנוע כרגע ובעצם להשפיע על מצב הזמן בתוכך?

פרק 14: אין התחלה ואין סוף בזמן  

פרק 14 מביא אותנו להתבונן באחד הנושאים המרתקים והמשמעותיים ביותר בתהליך של טרנספורמציה של הזמן. זהו נושא שנוגע להכרה בקיומו של זמן קוסמי, ולזיהוי של המקום המוגזם שהזמן הלינארי תופס בתודעה הציבורית וגם בתודעה האישית שלנו.

בתוך התהליך הזה אנחנו גם לומדים לעבור משימוש יתר במה שמכונה מוח שמאל, המוח ההגיוני. זהו מוח שהיכולת שלו להתמודד עם אתגרים לימודיים מבוססת בעיקר על מה שהוא כבר יודע. אנחנו לומדים כיצד ללמוד ולחקור תוך מעבר לצד אחר של האינטליגנציה שלנו. למה שאנחנו מכנים מוח ימין, המוח האינטואיטיבי יותר, זה שמסוגל לחקור וללמוד תוך תנועה לעבר הלא נודע. זהו החלק ההרפתקני של האינטליגנציה האנושית הרחבה.

והחלק ההרפתקני הזה הוא גם החלק שבו אנחנו קופצים לתוך חוויה של זמן קוסמי. כך זה קורה. כך זה עובד. הדברים מתחברים. כאשר אנחנו חווים היבטים שקשורים בזמן קוסמי, אנחנו כבר למעשה מגיעים לזמן קוסמי. הרפתקנות, יצירתיות וספונטניות, למשל, הן פעולות, אירועים וחוויות שלוקחים אותנו באופן כמעט אוטומטי אל מרחבים של זמן קוסמי.

בפרק הזה אנחנו נדון בכך שאין סוף וגם אין התחלה. זהו מושג מאוד מאתגר, וכמעט בלתי אפשרי לתפיסה עבור המנגנונים של המוח ההגיוני שלנו. זאת משום שחלק מאבני היסוד של ראיית המציאות, או של חקירת המציאות דרך מוח שמאל, מבוססים על יצירת גבולות, מיכלים, מגירות והגדרות. בכל אלה תמיד מתקיימים סוגים של התחלה וסוף.

כך גם נבנה בהתאם הזמן הלינארי, שמגדיר שוב ושוב התחלות וסיומים. זה חלק מהמבנה שלו. אירוע מתחיל בשעה מסוימת ומסתיים בשעה מסוימת. שנה מתחילה בתאריך מסוים ומסתיימת בתאריך אחר. ובכלל, לכל התופעות שהמוח ההגיוני מתבונן בהן יש איזושהי התחלה, או שהוא מחפש תמיד את נקודת ההתחלה שלהן, ואת נקודת הסיום שלהן, כדי שיוכל להגדיר אותן ולהציב אותן בתוך המבנה שדרכו הוא פועל.

כאשר אנחנו עוברים אל זמן קוסמי, קודם כול ברמה החווייתית, כאשר אנחנו חווים זמן קוסמי, הגבולות של התחלה וסוף מתחילים להתפרק בתוכנו. אנחנו נחווים כאינסופיים. כפי שכבר פירטתי בפרק ארבע, וכפי שעוד אזכיר בהמשך, אנחנו חווים חוויה של אינסופיות.

והאינסופיות הזו אינה רק קדימה. היא גם אחורה. והיא אינה רק שאלה של סופיות על ציר הזמן, אלא חוויה עמוקה שבה אני חש שבעצם אין לי גבולות. כאשר אני גולש אל מרחבי הדמיון, וכאשר אני מתרפא מן הלחצים ומכל מה שמטריד אותי בסגנון החיים הלינארי, הלחוץ והיוצר חרדות, וכאשר אני מצליח לזוז משם ולעבור משם, אם דרך מדיטציה, אם דרך טיול ספונטני, אם דרך יצירה רגשית, ואם דרך מגע של אהבה, אני נכנס שוב ושוב אל המרחבים האלה.

אנחנו יודעים לעבור לשם פעמים רבות, רק שלרוב איננו שמים לב לכך, איננו נותנים לכך את הדעת, ואיננו מכניסים את זה מספיק אל ההבנה שלנו, אל השגרה שלנו ואל האופן שבו אנחנו מודדים זמן. וזה בדיוק מה שאנחנו לומדים לעשות כאן.

כאשר אנחנו עוברים אל המקומות האלה, דרך פעולות מתאימות ודרך תשומת לב תודעתית, אנחנו מגיעים לרגעים שבהם, אם נבדוק באמת מה אנחנו מרגישים, נגלה בין השאר שאנחנו חשים שאין לנו סוף ושאין לנו התחלה. המושגים האלה, ההגדרות האלה, ועיצוב המציאות שמזמין גבולות ברורים, הופכים להיות לא רלוונטיים. הם מתפרקים במרחב החווייתי.

זהו חלק חשוב מאוד במעבר בין זמן לינארי לזמן קוסמי. ובדרך שלנו להגדיר, אמנם באופן שכלתני אך עדיין חשוב, את הזמן הקוסמי, אנחנו מגיעים להבנה בסיסית: לזמן הקוסמי אין התחלה ואין סוף. הזמן הקוסמי אינו נמדד במדידות של התחלה וסיום.

וכאשר אנחנו מדברים על זמן מנקודת מבט כזו, אנחנו מאותגרים לראות זמן שאינו מודד התחלות וסופים, אלא מודד רצפים של חוויות, של שיעורים, של אירועים, של התרחבות ושל תובנות. הוא מודד דברים אחרים.

והמדידה הזו היא מדידה שאין לה התחלה ואין לה סוף, משום ששום דבר אינו באמת נמצא רחוק מדי בעבר עבור היכולת הפוטנציאלית של האדם להיזכר ולהתחבר למה שהיה, ואין לאדם סוף אמיתי מבחינת תפיסת העתיד שלו במרחב הקוסמי. הוא אינו רואה עתיד מוגדר, אלא אינסופיות של אפשרויות, של תרחישים ושל הזדמנויות.

להימצא בתוך מקום חווייתי, בתוך תפיסה שבה המהות שלי תמיד קיימת, תמיד הייתה ותמיד תהיה, זהו אתגר מנטלי ואינטלקטואלי לא פשוט. עלינו להכיר במגבלות שלנו, ובמגבלות של השכל האנושי, שמחפש כל הזמן להגדיר נקודות התחלה ונקודות סיום. המפץ הגדול, למשל, משמש עבורנו כנקודת התחלה כביכול, ואנחנו נשענים עליה. אך האם אנחנו יכולים לראות אפשרות של קיום גם לפני המפץ הגדול, ומשהו שהיה לפני מה שלפני המפץ הגדול.

השכל זקוק לתפיסה של התחלות וסיומים. זוהי תפיסת עולם של זמניות. כאשר אנחנו עוברים אל זמן קוסמי, אפשר לומר שזה כבר פחות מעניין אותנו. אנחנו מתעניינים בעיקר בעכשיו. ובעכשיו הזה, באופן פוטנציאלי, חווייתי, רגשי ויצירתי, מצויים כלי התנועה והקיום בתוך הזמן הקוסמי.

בתוך הזמן הזה אנחנו יכולים לנוע באופן אינסופי בכל ציר של זמן שנבחר. דרך כלי הרכב של היצירתיות אנחנו יכולים לנוע אל גרסאות עתיד שלנו. דרך כלי הרכב של היצירתיות הרגשית, ובמהלכי ריפוי בתוך זמן קוסמי, אנחנו יכולים להתחבר לגרסאות שלנו שאנחנו מכנים גרסאות של עבר.

אין שם מגבלה אמיתית. אנחנו רק זקוקים לכלים, וביניהם הכלים הפסיכו־קריאטיביים, שמזיזים אותנו מן ההרגל של הזמן הלינארי שמגביל אותנו, אל הזמן הקוסמי שבו המגבלות מתפוררות ואנחנו נחווים כאינסופיים.

יש לנו אינסוף אפשרויות תנועה. ואני מזמין אותך, ואתך, לרגע אחד לנסות להתחבר אל התפיסה הזו, שמעולם לא הייתה לי התחלה ולעולם לא יהיה לי סוף. תמיד הייתי ותמיד אהיה ברמת הנשמה. זו תפיסה שהמוח ההגיוני אינו יכול לתפוס, אך זו תפיסה שהמוח הימני, המוח החווייתי, יכול בהדרגה להתרגל אליה בתוך המרחבים של הזמן הקוסמי.

מעולם לא הייתה לי התחלה, ולעולם לא יהיה לי סוף. אני אינסופי. תמיד הייתי. תמיד אהיה. הקיום תמיד היה, והקיום תמיד יהיה. אנחנו בתוך המרחב הקוסמי. אין שם שאלה. זו הגדרה. זו הגדרה של המרחב.

ההגדרה הזו אינה ניתנת להבנה באופן שכלתני באמצעות הכלים המנטליים שיש לאנושות כיום, אך היא יכולה להפוך לחוויה, להכרה חווייתית, ולתובנה חווייתית בתוך מרחבי הזמן הקוסמי.

וכך הזמן הקוסמי מאפשר לי, דרך חוויית האינסופיות ודרך הרגעים שבהם אני מצליח להתחבר לתחושה הלא רגילה ולעיתים אף המוזרה הזו, שמעולם לא הייתה לי התחלה ולעולם לא יהיה לי סוף, להתחבר באופן עמוק יותר אל האלוהים שבתוכי, שהוא כמובן ללא התחלה וללא סוף, כפי שתמיד הייתי וכפי שתמיד אהיה.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם הביטוי "הזמן שלפני הזמן"? מה זה מעורר בך? איזה תחושות, איזה שאלות, לאן הדמיון מפליג בביטוי הזה?
2. איך את מרגישה עם הביטוי "הזמן שאחרי הזמן"? מה זה מעורר בך? איזה תחושות, איזה שאלות, לאן הדמיון מפליג בביטוי הזה?
3. איך ההרגשה עם האפשרות שאת בעצם יישות ללא התחלה וללא סוף, שבפועל, ברמה העמוקה, תמיד היית ותמיד תהיי? מה זה מעורר בך?
4. איך את מרגישה עם הביטוי "חומות הזמן הלינארי בתוכי"? מה קורה אצלך כאשר חומות הזמן הלינארי שלך מתפוררות? מה מתעורר בך? מה מתגלה?
5. אם היית פוגשת ממש ברגע זה את עצמך ב"גלגול אחר" אותו את מוזמנת לדמיין כעת, מה היו הדברים הראשונים שהיית רוצה לומר לגירסה המקבילה הזו, של עצמך?

פרק 15: טרנספורמציה רגשית וטרנספורמציה של הזמן

רק לחשוב על זה שיש לנו, בני האדם, את היכולת לשנות את תפיסת הזמן שלנו, לעשות לה טרנספורמציה, נשמע לי מרגש, מרתק ומסקרן במיוחד. לזהות את היכולת האנושית לשנות סיטואציה, לשנות את המרחב שבו אני נמצא, לשנות את החוויה שלי, ולהשפיע על המשך חיי דרך הכלים העומדים לרשותי, בעיניי זה אחד הדברים המקסימים שיש בתוכנית הזאת שנקראת אנושות, שנקראת להיות בני אדם.

בפרק הזה אני רוצה להציג את הקשר בין תהליכי טרנספורמציה רגשית לבין טרנספורמציה של הזמן, ולראות ולהראות כיצד שני אלה שזורים זה בתוך זה.

הטרנספורמציה הרגשית היא למעשה תהליך שמניע את האדם מזמן לינארי אל זמן קוסמי. היא מניעה אותו מהמקום שבו הוא תופס את חייו בצורה יחסית לינארית, כלומר מצומצמת. בתוך הזמן הלינארי האדם נתון לעיתים בתוך דרמות מסוימות שצובעות את הסיטואציה הנוכחית בצורה מאוד מגבילה, וגם מאוד לא יצירתית.

בתוך הזמן הלינארי האדם לא חווה כל כך את החוויה היצירתית. כלומר, הוא לא חווה שיש לו הרבה אופציות לשחק עם הקיים. הוא יותר נתון לאיזושהי דרמה של אין ברירה, של ככה זה, והרבה פעמים גם של אני קורבן של הנסיבות. וכמה שזה מתסכל, וכמה שזה כואב, וכמה שזה קשה, וגם לא אחת כמה שזה בלתי אפשרי.

כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה רגשית דרך תהליך של חמישה צעדים, לפי השיטה הפסיכו קריאטיבית, אנחנו נעים מהמקום הזה. אנחנו נעים מתפיסת הדרמה של הזמן הלינארי, ומהמגבלות הרגשיות וגם הפיזיות הכרוכות בה, אל חוויה של זמן קוסמי, שבו אנחנו נפתחים לאפשרויות חדשות. אפשרויות חדשות להתמודדות, ליצירה, לשינוי, לתנועה, לפעולה, שלא ראינו קודם.

והדבר המעניין הוא שלעיתים, ברמה חווייתית וגם ברמה פיזית, האפשרויות הללו כאילו היו שם כל הזמן. כאילו היו שם לצידנו, או מולנו, או ממש בקרבת הידיים שלנו. אבל לא שמנו לב אליהן. לא יכולנו לראות אותן, כי היינו נטועים מדי בתוך הדרמה של הזמן הלינארי.

וכך, בתהליך של טרנספורמציה רגשית, אנחנו עושים טרנספורמציה למה שאנחנו מרגישים. אנחנו עוברים מהרגשה וחוויה מסוג אחד, מצומצם, אל חוויה והרגשה מסוג אחר, רחב יותר ופתוח יותר. זהו תהליך הטרנספורמציה. זהו שינוי צורה. ולמען האמת, זהו שינוי צורה לטובה, שינוי צורה עם חוויה של שיפור.

חשוב לי לומר כאן: לא רק השינוי חשוב, אלא גם ההתרחבות. ההתרחבות אל מקום גמיש יותר, זורם יותר, נעים יותר, יצירתי יותר, ואפילו אופטימי יותר, וכמובן גם מעשי יותר.

בתהליך הטרנספורמציה הרגשית הפסיכו קריאטיבית, אנחנו קודם כל מניחים בפני עצמנו, דרך הדיבור, את הסיטואציה הקיימת. אנחנו למעשה מניחים את חוויית הזמן הלינארי בתוך תהליך הטרנספורמציה. הרי טרנספורמציה תמיד מתחילה ממה שיש, והרבה פעמים ממה שכואב, ממה שתקוע. זה הדבר שאליו אנחנו הולכים לעשות טרנספורמציה. ולכן כך אנחנו מתחילים.

אנחנו מתחילים בלהביא את העכשיו הרגשי שלי אל השיחה, מול המראה או מול הווידאו. אלה אמצעים שיכולים לעזור לאדם להתקדם לעבר הזמן הקוסמי, הן המראה והן התרגול מול הווידאו. והאדם מוזמן לפתוח ולספר, באותו רגע, בעכשיו שלו, כל מה שיש לו בעולם החווייתי שלו. כמה שיותר, יותר טוב.

ובאופן מאוד מעניין, ככל שהוא מביא יותר את הדרמה של הזמן הלינארי, כך הוא מכניס אל המערכת ואל התהליך יותר חומרים שיכולים לעבור שינוי וטרנספורמציה.

הצעד הבא שהוא עושה הוא צעד של צמצום הביקורת העצמית המוגזמת. או לפחות פעולה שמכוונת לצמצום הביקורת העצמית המוגזמת, שהיא חלק ממה שבונה את המגבלה של הזמן הלינארי. הוא באופן מודע בוחר להצהיר הצהרות של צמצום הביקורת העצמית, של הגברת קבלה עצמית, של הפחתת שיפוטיות עצמית, של תמיכה עצמית.

וכך הוא מתחיל להניע את עצמו לאט לאט לכיוון מקום אחר. משום שבתוך הזמן הלינארי הוא כמעט בהכרח היה נתון לביקורת עצמית מוגזמת, שצמצמה את היכולת שלו לראות את היצירתיות שלו, את המעוף שלו, ואת הספונטניות שלו.

הצעד הבא הוא הצהרות שקשורות להגברת אהבה עצמית. וזהו הצעד המרכזי, זה שלמעשה עושה את ההבדל. זהו סוג של גשר בין הסיטואציה הקיימת, והביקורת שאנחנו חשים כלפיה, והנכונות שלנו לצמצם אותה, לבין המקום שבו אנחנו אומרים: אני אוהב את עצמי כמו שאני. אני אוהב את הסיטואציה שלי. אני מביא לתוכה אהבה.

וזו תחילתו של השינוי. משום שחלק מהמגבלות של הזמן הלינארי הוא שיש בתוכו, הרבה פעמים, עודף של פחד ומעט אהבה. ובגלל זה גם הזמן הלינארי הוא זמן יותר פסימי, יותר מצומצם, יותר מגביל. יש בו יחסית מעט אהבה, או מעט התייחסות של אהבה אל מה שקיים.

אז אנחנו מזינים את המרחב הרגשי בהצהרות של אהבה עצמית, ומניעים את עצמנו לאט לאט אל הצעד הרביעי, שהוא הצהרות לגבי תשוקה. מה התשוקה שלך, האדם נשאל. מה הדבר שעכשיו מניע אותך, מושך אותך, מדליק אותך.

תשוקה היא אחד המאפיינים המשמעותיים והחשובים של זמן קוסמי. כאשר אדם מתחיל לעבור מפוקוס בדרמות של הזמן הלינארי אל פוקוס בתשוקה שלו, הוא למעשה מזיז את עצמו אל תנאי הקיום והפעילות של הזמן הקוסמי. הוא מניע את תהליך הטרנספורמציה שלו לקראת הצעד הבא, שהוא הצעד של הפעולה. הפעולה המחדשת, המשנה, המשחררת את האדם מן המקום התקוע שבו הוא היה.

וכך, דרך חמישה צעדים, האדם עובר טרנספורמציה רגשית. הוא עובר מן המקום התקוע, הדרמטי, המסובך יותר, אל המקום המשוחרר, החופשי והיצירתי יותר. הוא עובר טרנספורמציה של החוויה הרגשית, והוא עובר בו זמנית טרנספורמציה של חוויית הזמן שלו.

הזמן, שקודם היה אזור יותר דחוס, יותר לחוץ, יותר מוגבל, יותר מתוח, יותר מכווץ, עכשיו הופך להיות זמן רחב יותר. זמן נדיב יותר. זמן רגוע יותר. זמן יצירתי יותר. זמן שיש בו יותר אפשרויות להתמודדות, ואפילו הזמנה להתבוננות עמוקה יותר בתכלית של ההתמודדות עם הדרמות של הזמן הלינארי. תכלית שיש בה את האופציה לטרנספורמציה.

מתוך הזמן הקוסמי אנחנו יכולים לראות תמונה רחבה יותר. אנחנו יכולים לראות שיש ערך לדרמות של הזמן הלינארי. והערך הגבוה ביותר הוא ערך הטרנספורמציה, שאפשר לעשות מהן אל מקום חדש.

כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה רגשית, אנחנו לא רק יוצרים חוויה של ריפוי, כלומר להרגיש יותר טוב. אנחנו עושים סוג של קפיצה. אנחנו עושים סוג של התקדמות. אנחנו חווים חוויה נקודתית של צמיחה.

והצמיחה הזו היא בעצם התקרבות אל המקור. אל החלק האלוהי שבתוכי. וזה מתרחש בכל פעם שאדם עושה את המעבר המודע בין זמן לינארי לזמן קוסמי, ובכל פעם שהוא משפר את מצב האיזון שלו. כך שיהיה בו נפח מתאים יותר של זמן לינארי לעומת זמן קוסמי.

בדרך כלל הסבל האנושי נובע מכך שהאדם נותן יותר מדי תשומת לב לזמן הלינארי, ומעט מדי אל החוויות הקוסמיות שנמצאות בתוכו. הריפוי והטרנספורמציה מגדילים את נפח הזמן הקוסמי לכיוון האיזון הנכון והבריא בין שני סוגי הזמן.

וכך קורה שבאותו זמן ממש אנחנו עושים לעצמנו גם טרנספורמציה של הרגשות וגם טרנספורמציה של הזמן. וזה מזכיר לנו שיש קשר הדוק בין חוויית הזמן לבין החוויה הרגשית. ועל כך עוד נדבר בהמשך.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. בלי לחשוב רבה עני בכמה שורות על השאלות: "איך את מרגישה את הזמן? איזה רגשות מתעוררים בך לשמע המילה "זמן"?? "האם את רואה כרגע קשר בין "להרגיש רגשות" ו"להרגיש את חווית הזמן"?
2. מה הן החוויות שאת פוגשת כאשר את מתרגלת טרנספורמציה רגשית?
3. איזה דרמה או תסכול או קושי או מתח או קונפליקט או התלבטות את מזהה כעת בחייך? ספרי על כך בכמה שורות.
4. האם את מזהה את חווית הזמן היחסית "תקוע" בתוך חווית הנושא שתיארת בשאלה הקודמת?
5. כעת דמייני שעברת טרנספורמציה בנושא הזה והוא השתחרר וכעת זורם טוב בשבילך. איך חווית הזמן מתחברת כעת לחוויה החדשה שאת מדמיינת לגבי אותו נושא??

פרק 16: אהבה עצמית כמעבר בין זמן לינארי לזמן קוסמי

פרק 16 הוא המשך ישיר של פרק 15, שעסק בטרנספורמציה רגשית ובטרנספורמציה של הזמן, והוא פותח חלון התבוננות נוסף בקשר הקרוב והעמוק בין הסיפור הרגשי של האדם לבין חוויית הזמן שלו. אחד הנושאים המרכזיים בעולם הפסיכו־קריאטיבי, וגם בתרגול הפסיכו־קריאטיבי, הוא הנושא של אהבה עצמית.

אהבה עצמית אינה רעיון חד־פעמי, אלא פרקטיקה. פרקטיקה חוזרת ונשנית, יומיומית, שגרתית, שמזמינה את האדם שוב ושוב להתעורר מחדש לצורך שלו באהבה מתוכו, ליכולת שלו לייצר אהבה מתוכו, ולהבנה שהצורך הזה מתחדש כמעט בכל רגע. בסביבה שבה אנחנו מתקיימים, סביבת הזמן הלינארי, יש לנו נטייה לשכוח שאנחנו יצורים של אהבה. יש לנו נטייה לשכוח את האלוהים שבתוכנו. יש לנו נטייה לשכוח שאהבה היא המקור שלנו, היסוד שלנו, המהות שלנו, ומה שקיים בתוכנו מאז ומתמיד. בתוך הזמן הלינארי יש לנו נטייה לשכוח את האהבה ברמה החווייתית, ולעיתים אנחנו אפילו לא מודעים לכך.

בכל רגע שבו אנחנו שוכחים את האהבה שבתוכנו, אנחנו פוגשים את הצל שלה. את תוצאת ההיעדר שלה. והצל הזה הוא פחד, על כל סוגיו וצורותיו. כאשר אנחנו בתוך הזמן הלינארי מתאמנים באהבה עצמית, וכאשר כתוצאה מן האימונים הללו אנחנו מתחילים לחוות בתוכנו אהבה שיש בה גם שמחה, התעלות, התרגשות, נחמה, תחושת התרחבות ותחושה של אני בבית, באותם רגעים, מבלי שנהיה מודעים לכך, אנחנו קופצים לביקור בזמן הקוסמי שבתוכנו.

ובאמת יש כאן חיבור מעניין בין המילים קסם וקוסמי. אמנם קסם היא מילה עברית וקוסמי היא מילה לועזית, אך החוויה שאליה הן מכוונות מתחברת באופן טבעי. המעבר לזמן קוסמי הוא באמת מעבר של קסם. יש בו סוג של פלא, של פליאה, משום שברגע אחד ניתן לעבור מחוויה של מחסור באהבה, מחוויה של עודף פחד, חשש, כיווץ, פסימיות, חוסר אונים, דאגות ולחצים, אל חוויה של התרחבות, אופטימיות, תנועה, גמישות ויצירתיות. היכולת לעשות את המעבר הזה היא יכולת פלאית. היא סוג של קסם.

וזו אחת המתנות שניתנות למי שעושה שוב ושוב את תהליכי המעבר מזמן לינארי לזמן קוסמי. זו מתנת הקסם. חוויית הקסם. הקסם של היכולת לנוע בפרוזדורי הזמן. הקסם של הבאת כל הזמנים אל העכשיו. אלו חוויות של קסם. ולא רק שהמילה קסם קשורה למילה קוסמי, היא גם קשורה למילה מקסים. זו חוויה מקסימה.

וכמה שיש לנו נטייה שלא לשים לב לצורך שלנו בקסם ובקסמים בתוך החיים הלינאריים שלנו. החיים הלינאריים נוטים לצמצם אותנו לחוויה שמספרת לנו שקסמים הם דבר נדיר מאוד, לרוב גם לא ממש אמיתי, ושלא כדאי לצפות להרבה קסמים בחיינו. אך כאשר אנחנו מתרגלים אהבה עצמית באופן שגרתי, משהו עמוק משתנה.

התרגול הזה הוא קודם כול תרגול שמומלץ לטיפוח בריאות הנפש, לטיפוח יציבות רגשית, לטיפוח אופטימיות פנימית, ומעל לכל לטיפוח ההכרה שביכולתי לייצר אהבה. אני גנרטור של אהבה. מעבר לכל התועלת הרגשית שמגיעה מתוך תרגול אהבה עצמית, אנחנו מוסיפים כאן גם תועלת נוספת: היכולת לעבור בין זמנים. כלומר, ההמלצה לתרגל אהבה עצמית מתרחבת ומתחדשת כהמלצה לכל מי שרוצה לקפוץ בין הזמנים.

כל מי שרוצה לחוות את הזמן הקוסמי מוזמן, למשל, לגשת אל המראה ולחייך אל עצמו במשך דקה אחת. בתוך החוויה הזו ניתן להרגיש את המעברים. המעברים מורגשים ברמה החווייתית. לפתע יש תחושה של זרמים נעימים בגוף. לפתע הדאגות נחלשות או נעלמות. לפתע תחושת אהבה עוטפת אותנו, כתוצאה מהתרגול הפשוט הזה של לחייך אל המראה, של לומר לעצמי מילים ישירות של אהבה, בלי לחסוך, בלי להתקמצן ובלי להתבייש.

כאשר אנחנו עושים זאת, אנחנו לא רק מלמדים את עצמנו כיצד לרפא את עצמנו. אנחנו מלמדים את עצמנו גם כיצד לעבור מזמן לינארי לזמן קוסמי. וזה מה שהופך את תרגול האהבה העצמית להרבה יותר משמעותי, רחב ועמוק עבור האדם, הרבה מעבר לראייה של הצורך המיידי בריפוי רגשי.

בהסתכלות רחבה יותר אפשר לומר כך: ריפוי רגשי מלא כרוך בטרנספורמציה של הזמן, ולהפך, טרנספורמציה מלאה של הזמן כרוכה בריפוי רגשי. הרגשות שלנו וחוויית הזמן שלנו כרוכים זה בזה ושזורים זה בזה, כפי שכבר הוסבר בפרקים הקודמים.

לכן אינני מעוניין רק להרגיש יותר טוב, רק לשרוד טוב יותר את המרחב שבו אני נמצא, רק לחוות יותר נחת רוח, שחרור ושלווה. אני מעוניין ביותר מזה. אני מעוניין להתעלות ולעבור לצורת הקיום של הזמן הקוסמי, שגם היא קיימת בתוכי. והמפתח, או אחד המפתחות המרכזיים והראשוניים, נמצא בידיים שלי.

לאהוב את עצמי הוא דבר זמין וחינמי. לאהוב את עצמי פירושו לפגוש את עצמי באהבה. לפגוש את עצמי באהבה הוא אחד המאפיינים המובהקים של זמן קוסמי.

כאשר אני מייצר את החוויה הזו בתוך ההתנסות של הזמן הלינארי, אני מאפשר לעצמי את המעבר. זהו מעבר, משום שמבחינה לינארית הוא עשוי להיתפס כזמני. אני עובר לזמן הקוסמי, חווה אהבה אינסופית, ובלי לשים לב אירועי החיים מחזירים אותי חזרה אל הזמן הלינארי. איני צריך להזיז את עצמי בכוח או ביוזמה מודעת. זה קורה מעצמו.

אבל ככל שאני בוחר שוב ושוב לעשות גיחות, קפיצות ומעברים אל הזמן הקוסמי, אני מתחיל לראות שאני באמת נע בין העולמות. אני גם מתחיל לראות שאני יכול להכניס לחיי יותר ויותר רגעים של זמן קוסמי.

ובדיוק לשם כך מומלץ לתרגל אהבה עצמית. זהו תרגול שאפשר לעשות לאורך כל היום. אנחנו מגיעים למקלחת, לשירותים, למקומות שיש בהם מראה, או למפגשים שבהם אנחנו פוגשים את עצמנו. זה קורה פעמים רבות במהלך היום. החיים הלינאריים מביאים אותנו שוב ושוב אל המראות. ואנחנו יכולים לנצל את המראות של החיים הלינאריים כדי לעבור דרכן אל הזמן הקוסמי.

זוהי עוד תמונה של קסם. של פנטזיה חיה. המראה הופכת להיות פתח ושער אל הזמן הקוסמי, כאשר עושים בה את השימוש הנכון. כאשר מתרגלים דרכה אהבה עצמית, חמלה עצמית וחברות עצמית.

לכן זו ההמלצה. זהו הכלי. וזהו אחד ההבטחות העמוקות של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. מה את חושבת, כעת, על "אהבה עצמית" מה הוא הקשר שלך, כיום, לנושא הזה ולפרקטיקה הזו?
2. האם את מחייכת אל בבואתך במראה? אם כן, האם את יכולה לספר על מקרה שהרגשת משהו ממש מיוחד שם, עם עצמך?
3. מה דעתך על האפשרות שה"מראה" היא שער פוטנציאלי של האדם אל מרחבים בתוכו שהם מעבר למרחבים הלינאריים המוכרים?
4. מכירה את הרגע בו יש תחושה שהלב נפתח לרווחה בינך ובינך? באותם רגעים "קפצת" לזמן קוסמי. מה את יכולה לספר על החוויה הזו, של המעבר הזה?
5. האם את רואה כעת קשר בין מרחבי הרגשות שלך לתנועה בין צורות הזמן? איך את מרגישה עם החיבור הזה והאפשרות כך "להתנייד" דרך כלי הרכב הרגשיים אל טרנספורמציה של הזמן?

פרק 17: הזמן הלינארי כסוג של בריחה מהתמודדות עם כאבי החזרה לזמן הקוסמי

לנושא שבו עוסק הפרק הזה יש חשיבות רחבה בהרבה מן הלימוד המתקיים כאן במסגרת תהליכי טרנספורמציה של הזמן וההכרה בזמן הקוסמי וההתחברות אליו. זהו נושא שנוגע למהות האנושית עצמה, ולחלק מן הקונפליקטים הפסיכולוגיים והקיומיים המרכזיים ביותר של האדם.

טוב לפתוח את הנושא הזה משום שהוא מאפשר לנו להתבונן מזווית מעניינת במיוחד בשאלה מדוע פעמים רבות אנחנו, כבני אדם, נאחזים כל כך בזמן הלינארי, ומתקשים לעבור אל הזמן הקוסמי. זאת למרות שהזמן הקוסמי ממילא נמצא שם, וממילא אנחנו מבקרים בו שוב ושוב, גם אם איננו מודעים לכך. יש לנו יכולת, וגם מנגנונים נפשיים, להתכחש לחלקים מעצמנו. ההתכחשות הזו יכולה לכלול גם את החלק המופלא והמשמעותי הזה שבתוכנו, החלק של הזמן הקוסמי.

קיים קושי עמוק ובסיסי מאוד של האדם להכיר במהותו הרחבה. בתוך הקושי הזה קיים כאב. לפגוש את הגדולה שלי, לפגוש את האינסופיות שלי, לפגוש את החלק האלוהי שבי, זהו אחד הדברים המורכבים, המסובכים והמאיימים ביותר על האדם. כפי שציין נלסון מנדלה באחד מציטוטיו המפורסמים, האדם אינו פוחד כל כך מכישלון, אלא דווקא מהצלחה.

לפגוש את האלוהים שבתוכי, לפגוש את היותי ישות של אהבה אינסופית, הוא מפגש שיש בו כאב אל מול החוויה האנושית הקיימת. כאשר שני אלה נפגשים באותו מרחב, כאשר האדם חווה מעבר מזמן לינארי לזמן קוסמי, מתעוררות שאלות עמוקות ומטלטלות.

כאשר יש לנו השקעה גדולה של משאבים בהתמודדות עם הכאב והסבל של הזמן הלינארי, המעבר לזמן קוסמי עלול להציף שאלות שאין לנו יכולת לענות עליהן באופן ראשוני, במיוחד אם טרם פיתחנו כלים של טרנספורמציה של הזמן. שאלות כמו: מה הטעם בכל זה? בשביל מה כל הסיפור הזה? למה כל המאמץ? למה אני צריך לסבול כאן?

כאשר אני מסוגל לרגע לקפוץ ולראות שבמהות שלי, ביסוד שלי, אני ישות אינסופית של אהבה, בריאה ויצירתיות, ושבמהות הזו אין בי סבל, אין בי קושי, אין בי חרדה ואין בי קונפליקט, הפער בין שתי החוויות עלול להיות כואב מאוד.

גם הידיעה שמשם אני חוזר שוב אל המרחב הפיזי, עם כל הקשיים, האתגרים והכאבים שלו, יכולה להיות כואבת. הכאב הזה עצמו הופך לאחת הסיבות המרכזיות להתכחשות לחלקים העמוקים, הדמיוניים, הרוחניים, המטפיזיים והקוסמיים שבאדם.

וכך קורה שבפועל מתפתחת נטייה להתמכר לזמן הלינארי ולהיתקע בו באופן מוגזם. חשוב לי להדגיש: תכלית הקורס הזה, ותכלית הספר הזה, אינה לנתק את האדם מן הזמן הלינארי. הזמן הלינארי הוא יצירה מופלאה. אלא שהתכלית היא להכניס את האדם למצב של שיווי משקל ואיזון בין הזמן הלינארי, שהוא חלק חשוב מאוד בהפקה הגדולה שנקראת חיים פיזיים וחיים אנושיים, לבין הזמן הקוסמי, שהוא גם חלק משמעותי במהות שלנו, המקור שלנו, הסיבה שלנו, תחנת האם שלנו.

אנחנו בכל מקרה נמצאים בתנועה ובתנודה בין זמן פיזי לזמן קוסמי. זה מתרחש בכל מקרה. אך קיים פער עצום בין תנועה מודעת לתנועה לא מודעת, ואף כזו שנאבקת בצד הפחות הגיוני, הפחות ברור והפחות בהיר בעיניים שכלתניות, הוא הצד של הזמן הקוסמי.

למאבק הזה, שמתקיים בין החלק ההגיוני לבין החלק הדמיוני והחווייתי, יש מחירים. המאבק הזה מעצים באופן מוגזם את תוכנית ההישרדות של הזמן הלינארי, ומגביר את החרדה מכל מה שמעבר לו. מכאן גם נובעת החרדה הגדולה מן המוות. בתוך תפיסה לינארית, המוות נחווה רק כסוף מפחיד של העצמי. ומה יכול להיות מאיים יותר מסוף מוחלט לכאורה?

כאשר אנחנו מסוגלים לקפוץ אל הזמן הקוסמי, אנחנו נזכרים שאנחנו אינסופיים, ושהסיפור של הזמן הלינארי אינו כל הסיפור. אז גם העבודה שאנחנו עושים בתוך הזמן הלינארי, וגם הכאבים שאנחנו פוגשים שם, מקבלים משמעות וערך רחבים יותר.

אך כדי להגיע למקום שבו זה נחווה כך, עלינו לעבור תהליך של גמילה מהישענות־יתר על הזמן הלינארי. זהו תהליך שכולל בהכרח מפגש עם כאבי המעבר אל הזמן הקוסמי.

למשל, אם בתוך הזמן הקוסמי אנחנו פוגשים אהבה מתעוררת, הרי שכל הכאבים שלנו מן הזמן הלינארי, שם האהבה נעלמה, לא הייתה נגישה, לא הייתה אפשרית, או שלא הרגשנו ראויים לה, עולים אל פני השטח. המעבר אל המקום שבו האהבה קיימת ושופעת אינו רק מעבר של שמחה ועונג, אלא גם מפגש ראשוני עם שבר פנימי, אל מול המקומות שבהם האהבה התרוקנה או נעלמה.

ישנן סיבות נוספות לכך שאדם חווה כאב וקושי במעבר אל הזמן הקוסמי. אחת מהן היא עצם ההתמכרות לזמן הלינארי. כל יציאה מהתמכרות כרוכה בכאב, גם אם באופן פרדוקסלי מדובר בתהליך של ריפוי ושחרור. תהליך הגמילה כולל מפגש עם הכאבים שיצרו את ההתמכרות מלכתחילה.

דרך נוספת להבין זאת היא דרך התפיסה הפסיכו־קריאטיבית של התמכרות, הגורסת שכדי שתתקיים התמכרות, על האדם להיות שרוי בעונג חלקי. העונג החלקי גורם לנו להיאחז בהתמכרות, ולחפש שוב ושוב בתוכה את העונג המלא, מבלי להשיג אותו. וכך האדם נשאר לכוד בטריטוריה של העונג החלקי.

את העונג המלא האדם פוגש בעיקר במרחבים רגשיים וחווייתיים הקשורים לזמן הקוסמי. וככל שאדם לומד לעבור אליו באופן מודע, הוא לומד יותר על יכולתו להפיק עונג, ליצור עונג, ולהכיר בכך שהמהות הפנימית שלו היא מהות של עונג.

אך בתחילת הדרך, כאשר יש הישענות־יתר על הזמן הלינארי ועל רסיסי העונג שהוא מספק, על פירורים של אהבה, רגעים קטנים של יצירתיות ושמחה, המעבר אל מקום שופע ומלא עלול להיות כואב. האדם התרגל לפירורים, והמעבר לשפע דורש הסתגלות.

עד שהמעברים הללו נחווים כמעברים לגיטימיים ובטוחים, יופיע כאב שידחוף את האדם, באופן לא מודע, להישאר עוד קצת בתוך ההשליה של הזמן הלינארי, עד כדי העדפה לשכוח את קיומו של הזמן הקוסמי.

כאן, דרך תרגול חוזר של המעברים הללו, אנחנו מאפשרים לעצמנו לרכך בהדרגה את הכאב הבלתי נמנע, לחבק אותו, לרפא אותו, ועם הזמן לעשות לו טרנספורמציה. כפי שאנחנו אוהבים לעשות בעולם הפסיכו־קריאטיבי, אנחנו לומדים להפוך את הכאב לכלי לצמיחה, לשינוי ולהתפתחות.

בשביל זה אנחנו כאן. בשביל זה אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן. לא רק כדי לעבור לדרגת אבולוציה גבוהה יותר, אלא גם כדי לרפא את הכאבים שלנו בדרך. שכן בלי הריפוי הזה, הכאבים עלולים להישאר כעוגן שמחזיק אותנו במקום.

וכך אנחנו מרוויחים כאן שני דברים בעת ובעונה אחת: ריפוי של עצמנו, ושדרוג של המהות שלנו.
זה מה שמתרחש בתהליך של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. האם את יכולה כעת לראות את שני החלקים שבך, החלק שנמצא בזמן הלינארי והחלק שנמצא בזמן הקוסמי?
2. האם את מודעת, לפחות מעת לעת, למעברים שמתקיימים בתוכך בין שני הזמנים?
3. האם את פוגשת, מדי פעם, את ה"התנגדות למעבר", הן מהצד הלינארי לקוסמי והן את החזרה משם?
4. דמייני שהזמן הקוסמי מציע "חיבוק" לזמן הלינארי ושניהם הופכים ל"חברים טובים שאוהבים לשחק יחד". איך זה מרגיש לך? פרטי את מה שאת רואה כרגע.
5. השלימי שש פעמים את המשפט: "כאשר אחבק את כאבי המעברים בין החלקים שבי אז בטח…"

פרק 18: חוסר סבלנות, איטיות, מהירות ותחושת “לא הספקתי”

פרק זה עוסק במגוון התייחסויות אנושיות לאופן שבו אנחנו תופסים את הזמן. אלו התייחסויות המשקפות חלק מן הקשיים הכרוכים בהיתקעות־יתר בתוך חוויית זמן לינארית. חוסר סבלנות, אלמנטים הנתפסים כאיטיות או כמהירות, ותחושת “לא הספקתי”.

אתחיל דווקא מהסוף. אחת הבעיות המרכזיות בקיום האנושי בתוך חוויית זמן לינארית היא חוויה מאוד לא נעימה, שאינה מקדמת, אינה מטפחת ואינה מאפשרת צמיחה: החוויה של “לא הספקתי”. זוהי חוויה שמעוררת תשתית של דיכאון ושל פסימיות.

משום שעל פי תפיסת הזמן הלינארי, האדם כביכול כל הזמן מפספס הזדמנויות. איפשהו, בלי לשים לב, הוא היה יכול להיות מעורב במשהו, לקבל החלטה מסוימת ברגע מסוים, החלטה שלכאורה הייתה אמורה להיטיב עמו. הוא לא עשה זאת, והוא פספס.

וכך האדם בונה בתוכו חרדה מתמשכת מפני הפספוסים הבאים, הבלתי נמנעים כביכול. הוא גם בונה חרטה בדיעבד, ואפילו סוג של מלנכוליה סביב הפספוסים מן העבר. בתוך כך נוצרת אצלו רשת פנימית הולכת ומתרחבת של חוויות פספוס.

מן הבחינה הזו, שיטת הזמן הלינארי היא שיטה שאינה מיטיבה עם היצירתיות של האדם, עם יכולתו לחוות עונג מעצם היותו, מעצם קיומו, עם יכולתו לשמוח בחייו ולברך על מה שיש לו ועל מה שלקח בו חלק. היא פוגעת ביכולתו לסלוח לעצמו, להכיר את עצמו ולהבין את עצמו, משום שהוא נתון ביתר־על־המידה למתח ולביקורת עצמית מוגזמת סביב התחושה של “לא הספקתי”, ואולי גם “לא אספיק”.

כעת אעבור לשאר המושגים ואט־אט אחבר ביניהם, משום שכן, הם קשורים זה לזה. למשל, חוסר סבלנות. חוויה של מתח פנימי כאשר דברים כביכול מתעכבים.

וכאן אני רוצה להכניס מושג שאני נוהג להשתמש בו כבר שנים רבות בהקשר של סבלנות. מהי באמת סבלנות ברמה גבוהה? סבלנות ברמה גבוהה היא חיבור לקצב האמיתי של הדברים.

חוסר סבלנות הוא סוג של קונפליקט בין הקצב האמיתי שבו דברים יכולים לנוע, להתקדם ולהתפתח, לבין הציפיות, הצורך והלחץ שהם יקרו בקצב אחר. כך נוצרת חוסר סבלנות.

לעיתים דברים יכולים להתרחש באופן מהיר יותר. לעיתים דברים צריכים להתרחש באופן איטי יותר. האדם המפותח יותר מצליח לזהות מהו הקצב האמיתי והנכון של אירוע מסוים או של תהליך מסוים, והוא מצליח לחבר את עצמו אל הקצב הזה. ואז הוא אינו חווה חוסר סבלנות.

זוהי משימתו של האדם: לזהות את הקצב הנכון ולהשפיע על עצמו להתחבר אליו. זוהי פעולה שנעשית אפשרית יותר כאשר אנחנו עוברים לזמן קוסמי, לזמן חווייתי, שבו יש פחות שיפוטיות לגבי קצב הדברים. הכול מתרחש לפי הקצב שמתאים לו.

וכך משתנה גם ההתייחסות שלנו לאיטיות ולמהירות. יש דברים שנכון להם להתרחש כביכול לאט יותר, משום שסוג החוויה שהם יכולים להעניק לאדם הוא כזה שניתן לקבלו רק כאשר האדם מתעכב יותר, שוהה, בודק, נותן לדברים לשהות מעט, להתקיים, בלי לרוץ לשום מקום.

לעומת זאת, יש אירועים שבהם החוויה המשמעותית ביותר מתקיימת דווקא דרך מה שנתפס כתנועה מהירה, שפחות מתעכבת, שפחות בודקת, ושזקוקה לפחות ביטחונות או ודאויות. גם לכך יש ערך.

כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, אנחנו מתחברים יותר למהות של האירוע. אנחנו יכולים להתבונן באירוע בצורה גמישה יותר מבחינת הזמניות שלו, משום שאנחנו נמצאים יותר בעכשיו. במצב כזה, מושגים כמו איטיות או מהירות פחות מעניינים אותנו.

וגם מושגים כמו “הספקתי” או “לא הספקתי” אינם מעסיקים אותנו כל כך, משום שאנחנו נמצאים בתוך העכשיו. בתוך העכשיו אי אפשר להספיק, ואי אפשר לא להספיק. אי אפשר שלא להיות בתוך העכשיו.

החוויה של “לא הספקתי” משקפת למעשה את הלחץ של האדם שהתרחק מיכולתו להיות בעכשיו, שהוא הרגע האולטימטיבי והמשמעותי ביותר שבו הוא יכול להיות. למעשה, אין רגע אחר מלבדו.

בתוך הזמן הלינארי אנחנו פוגשים אלמנטים שיוצרים חוויה של מתח, של קושי, של ביקורת עצמית מוגזמת, של אכזבה ושל תחושת כישלון. אנחנו איטיים מדי כביכול. אנחנו פזיזים מדי כביכול. אנחנו לא מספיקים כביכול. אנחנו חסרי סבלנות לגבי תהליכים מסוימים. כל אלה נובעים משיטה, מתפיסת זמן שיש בה כמה אלמנטים מכוונים שנועדו להשאיר אותנו בתוך הזמן הלינארי, כדי שנחווה, בין השאר, את הקשיים שהוא מגדיר לנו, וגם חוויות אחרות של התפתחות וצמיחה.

וכעת, כאשר אנחנו עושים טרנספורמציה של הזמן, אנחנו נקראים לבדוק מחדש את המושגים האלה, ובפרט את המושג “לא הספקתי”. זהו אחד האתגרים היפים ביותר, המשמעותיים ביותר והמתוקים ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו: להשתחרר מהחוויה של “לא הספקתי”.

משום שהאמת היא שמעולם לא יכולת באמת “להספיק”. לא הייתה אופציה כזו. הציפיות שהאדם שם על עצמו להיות משהו שהוא אינו, או לעשות משהו שהוא לא היה אמור לעשות, בונות עבורו מציאות שאינה יכולה להתקיים.

ברגע נתון, ברגע ההווה, האדם עושה, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, את הכי טוב שהוא מסוגל לעשות במסגרת המשאבים העומדים לרשותו. הוא אינו יכול אחרת.

הוא יכול לפתח את עצמו לדרגה אחרת של מסוגלות לעשות עם מה שיש לו. וכך הוא גם יעשה. אך הוא אינו יכול לעשות את מה שהוא אינו מסוגל לעשות ברגע מסוים.

הוא יכול לחוות את הרגע הנוכחי, להתענג עליו, ועם הזמן לאתגר את עצמו ברגע הנוכחי לגישה יצירתית יותר, טרנספורמטיבית יותר ומשחקית יותר. וכשהוא יגיע לשם, הוא “יספיק” דברים אחרים. אך לא רגע אחד לפני כן.

בתוך הזמן הלינארי יש לנו אשליה של מעין מבחן מתמשך, שמובטח שניכשל בו מעת לעת, או שרק מעטים יכולים להצליח בו. כאשר אנחנו עוברים אל הזמן הקוסמי, אנחנו מגלים שבעצם איננו מסוגלים להיכשל. שכל רגע הוא רגע של בריאת קיום ובריאת מציאות.

שבכל רגע אנחנו נמצאים בסוג של הצלחה ויצירתיות. ושאנחנו יכולים להרחיב את החוויה הזו יותר ויותר, בעיקר כאשר אנחנו משתחררים מהמושג “לא הספקתי”.

אין כאן עניינים של הספקים. אנחנו עוברים אל תוך חוויה של עכשיו, שמשלבת באופן מקסים ודאות ואי־ודאות. אני בוודאות קיימת עכשיו, והוודאות הזו, החיבור הזה, מולידים שפע של אפשרויות לפעולה, ליצירה, לשינוי ולהתפתחות.

במקום הזה אני יכולה תמיד לבחור בחירות בהתאם לנתונים הקיימים בתוכי, בהתאם לתשוקה שקיימת בתוכי. כאשר אני בוחרת בדבר אחד, אני לא בוחרת בדבר אחר. אבל זו אינה שאלה של “לא הספקתי לעשות דברים אחרים”. ברגע נתון יש לי מיקוד מסוים, ואני מגשימה אותו. ואני כן מספיקה אותו.

אי אפשר לא להספיק. זהו מושג שאינו קיים בזמן הקוסמי. ואת זה תופסים לאט־לאט, חווייתית, ככל שעוברים יותר מן הזמן הלינארי אל הזמן הקוסמי. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. באיזה עניינים את נוטה להיות יותר "מהירה"?
2. באיזה עניינים את נוטה להיות יותר "איטית"?
3. האם את יכולה לדמיין לעצמך סוג של קצב עשייה שאינו "מהיר" אינו "איטי" אלא יותר מתרחש באופן שמתאים ביותר לנושא הפעולה כך שהיא תהיה יותר קלה, מזינה והרמונית? האם את יכולה לדמיין קצב בו ה"מהירות" מפסיקה להיות גורם משמעותי לעומת עונג, התרגשות, התעלות ותחושת שינוי?
4. איזה מצבים מעוררים בך תחושה של "חוסר סבלנות"?
5. איך את מרגישה עם האפשרות של הזמן הקוסמי לביטול תחושת ה"לא הספקתי"? איך החיים נראים כשאנחנו מסירים את התחושה הלא נוחה הזו?

פרק 19: תנועה בזמן ופתיחת העבר באמצעות כלים יצירתיים של המצאה

בפרק זה אנו מאתגרים באופן מודע כמה מן ההרגלים העמוקים שמעצבים את יחסנו אל הזמן הליניארי. הרגלים אלה קשורים בדרך כלל לאופני תפקוד מוכרים ולדרכי התבוננות במציאות הנשענות בעיקר על מה שאנו מכנים מוח שמאל, ההיגיון הרגיל והחשיבה הליניארית.

מטרת האתגר איננה לבטל את דרכי החשיבה הללו, אלא להרחיב אותן. אנו עושים זאת כדי לאפשר לעצמנו להתחיל לדבר, לחשוב ולחוות את הזמן דרך מושגים חדשים, השייכים למה שאנו מכנים זמן קוסמי.

חלק מן המעבר מזמן ליניארי לזמן קוסמי כרוך בהפחתת ההישענות המוגזמת על המוח האנליטי, ההגיוני והליניארי. במקומה, אנו מאפשרים בהדרגה מקום לאופן תפיסה נוסף, כזה שמתייחס למציאות מנקודת מבט רחבה יותר. זהו אופן תפיסה הוליסטי יותר, יצירתי יותר, דמיוני יותר ומשחקי יותר. הוא פועל על פי היגיון פנימי השונה מן ההיגיון הליניארי, אך אינו פחות קוהרנטי ממנו. את ההיגיון הזה אנו לומדים להכיר בהדרגה, תוך תרגול המעברים המודעים בין זמן ליניארי לזמן קוסמי.

חשוב להדגיש כי תהליך זה אינו נועד לבטל או לצמצם את תרומתו הייחודית והחשובה של המוח ההגיוני. להפך, הכוונה היא ליצור פרופורציות חדשות של תפקוד מקביל. אנו שואפים למצב שבו המוח החושב באופן רציונלי וליניארי והמוח החושב באופן קוסמי ודמיוני פועלים בשיתוף פעולה עמוק יותר. לכל אחד מהם היגיון משלו, והמטרה היא להעמיק את הדיאלוג ביניהם ולא לאפשר לאחד מהם לשלוט באופן בלעדי.

זוהי מהותה של טרנספורמציית הזמן. זוהי תנועה לעבר מערכת יחסים הרמונית יותר, גמישה יותר וזורמת יותר בין הזמן הליניארי, המשמש יסוד מרכזי בקיום האנושי, לבין הזמן הקוסמי, שגם הוא יסוד מהותי בקיום האנושי, אך לעיתים נסתר ופחות מדובר.

פרק 19 מציג את ההבנה שאנו יכולים לנוע בזמן כאשר אנו מגדירים מחדש מהו זמן. מנקודת מבט זו, הזמן אינו רצף קשיח בלבד, אלא שדה, וליתר דיוק, שדה של הזדמנויות. מיקומנו בתוך שדה זה הוא במידה רבה שאלה של מיקוד תשומת הלב שלנו.

בשלב זה אנו פוגשים מושג שעשוי להיראות בתחילה מופשט, אך זהו מושג שהדמיון האנושי עסק בו רבות לאורך השנים. הרעיון של תנועה בזמן. האפשרות לנוע בזמן, כאילו אנו נכנסים לכלי רכב ויוצאים למסע. התרבות הפופולרית נוטה להתייחס לרעיון זה כפנטזיה, והמוח ההגיוני הרגיל נוטה לפטור אותו כמשהו מדומיין בלבד.

כאן אנו מוזמנים לבחון מחדש את ההנחה הזו. תנועה בזמן מוצגת לא כפחות ממשית מן המציאות הפיזית, אלא כממשית בדרך אחרת. זוהי ממשות חווייתית, פנימית, המחוברת לעומק אל התודעה, הדמיון והנוכחות הרגשית.

באופן מדויק ועמוק, כדי לנוע בזמן עלינו להיות מוכנים לדמיין תנועה בזמן. עלינו להמציא אותה כדי למצוא אותה.

משמעות הדבר היא שאם ברצוני להתחבר לזמנים אחרים בקיומי, איני יכול להישען אך ורק על המוח השמאלי ההגיוני, על הזיכרון הליניארי או על השערות רציונליות לגבי העבר או העתיד. כלים אלה מספקים גישה מוגבלת בלבד. כדי לנוע מעבר למגבלות הללו, אני זקוק לכלים של מה שאנו מכנים מוח ימין, אופן התפיסה ההוליסטי. כלים אלה מאפשרים לי לפתוח מרחבים, להיכנס אליהם ולהיות נפתח אליהם.

למשל, אם ברצוני לפגוש את עצמי בגיל שש עשרה, עליי להיות פתוח תחילה לאפשרות שמפגש כזה הוא בעל משמעות ונגיש. חציית המחסומים הרגשיים והשכליים העומדים בדרכה של תנועה זו מחייבת נכונות לראות בדמיון כלי לגיטימי.

אם אני בוחר לצאת למסע הפנימי הזה, לתנועה הזו בזמן, עליי להיות מוכן להמציא את סיפור חיי בגיל שש עשרה. אין הכוונה להמצאה כוזבת, אלא ללקיחת שברי זיכרון, נקודות ציון, אנשים, מקומות ותחושות, ולאפשר לדמיון לארוג מהם סצנות ונרטיבים שעשויים להישמע בתחילה דמיוניים.

כאשר תהליך זה חוזר על עצמו מתוך פתיחות וסקרנות, מתרחש דבר מה משמעותי. באמצעות פתיחות לדמיון ולהמצאה, נפתחים גם מה שאנו מכנים בדרך כלל זיכרונות. כל עוד אני נשען באופן בלעדי על זיכרון הגיוני, אני מקבל מידע מצומצם, הבזקים קצרים של רגעים בודדים. מעבר לכך, הזיכרון נותר חסום על ידי הגנות רגשיות ועל ידי מגבלות החשיבה הליניארית.

כאשר אני מאפשר לערבב בין מה שאני זוכר לבין המצאה דמיונית, נוצרת חוויה אחרת. אני מתחיל לראות יותר. אני מתחיל להיזכר ביותר. אני מתחבר לחוויות שלא היו נגישות עבורי, לא משום שלא התקיימו, אלא משום שלא אפשרתי לעצמי לגשת אליהן באופן יצירתי.

בשלב זה עולה הבחנה לשונית עדינה מן השפה העברית. הפועל להמציא פירושו גם ליצור דבר חדש וגם להביא דבר לידי נוכחות. הוא קשור קשר הדוק לפועל למצוא. במובן זה, המצאה וגילוי אינם הפכים, אלא שותפים.

כאשר אני ממציא את עצמי בגיל שש עשרה, אני גם מביא אותו אל הנוכחות. באמצעות הפעולה היצירתית אני פוגש אותו. באמצעות הפעולה היצירתית אני מתקשר איתו. ללא יצירתיות, קשר כזה אינו מתאפשר.

מנקודת מבטו של המוח ההגיוני, המצאה מתייחסת רק למה שחדש. מנקודת מבטו של המוח ההוליסטי, המצאה יכולה לשמש דרך לחשוף את מה שכבר קיים אך היה חבוי. הדבר נכון גם לגבי ההיסטוריה האישית שלי והיבטים של העצמי השייכים לזמנים אחרים.

אותו עיקרון תקף גם ביחס לעתיד, ולעיתים אף בצורה מוחשית יותר. אני יכול לנוע אל העתיד באמצעות המצאה. אני יכול לדמיין את עצמי בעוד שנתיים, לא כתחזית אלא כפעולה יצירתית חיה.

כפי שיתואר בפרק הבא, ניתן אף לתקשר עם אותו עצמי עתידי. לאחר שאני ממציא אותו, אני מתחיל למצוא אותו. אני משקיע בו אנרגיה, תשומת לב רגשית וכוונה. אני מעניק לו הסתברות, נוכחות וכיוון. ובכך, אני מתחיל לנוע אליו.

זהו אחד העקרונות המרכזיים של הזמן הקוסמי. באמצעות יצירתיות, דמיון ומה שנדמה בתחילה כלא ממשי, אנו משתתפים באופן פעיל בבריאה ובמפגש עם מציאות.

רעיונות אלה עשויים להיות מאתגרים בתחילה, משום שהם סותרים את ההסכמות המוכרות של הזמן הליניארי והמציאות הפיזית. אך תכלית העבודה הזו היא בדיוק לערער על ההסכמות הללו ולהרחיב אותן. אנו מוזמנים להכיר בכך שהמציאות רחבה יותר ממה שניתן למדידה מיידית.

באמצעות המצאה ודמיון אנו מוצאים מציאויות הקיימות מעבר להישג ידו של המוח הליניארי. אני יכול להמציא את עצמי בגיל שש עשרה. אני יכול להמציא את עצמי בעוד שלוש שנים. ובתוך כך, אני מתחיל למצוא את עצמי.

כך נבנית בתוכנו היכולת לנוע בזמן. הזמן מתגלה כמרחב שניתן לנווט בו, ולא רק לשהות בו. ובתוך התנועה הזו מתחילה להיווצר חוויה עמוקה של ריפוי.

התנועה עצמה היא טרנספורמציית הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם הביטוי: "לפעמים כדי למצוא משהו עליי תחילה להמציא אותו"?
2. איך את מרגישה עם האפשרות "לפגוש" את עצמך ב"תקופת חיים אחרת" שלך?
3. האם את מזהה כעת את המעבר מה"היגיון המוכר" ל"היגיון החדש" שמוצג כאן דרך המעברים לזמן קוסמי?
4. איך את מחברת בין המושג "דמיון" לבין המושג "בריאת מציאות"?
5. איך את מרגישה עם הקירבה השפתית בין "מציאות" ו"המצאה"? מה דעתך על האפשרות שמה שאנו מכנים כ"מציאות" הוא למעשה סוג של "המצאה מיוחדת"? מה זה גורם לך להרגיש?

פרק 20: תנועה בזמן – ריפוי בזמן קוסמי

בפרק זה חשוב לי לציין דבר מה עקרוני ביחס ללימוד כולו. אמנם המידע המובא כאן מצטבר ומתחבר מפרק לפרק, אך בדיוק כפי שקורה בזמן קוסמי, לכל פרק יש נוכחות משל עצמו. בין אם הוא נכתב בתחילת הספר, באמצעו או בסופו, כל פרק יכול למעשה להימצא בכל מקום אחר בתוך הספר הזה.

הספר מכיל שלושים ושש זוויות ראייה שונות של טרנספורמציה של הזמן. שלושים ושש דרכים להתבונן באיזון המחודש שבין הזמן הלינארי, שאותו האדם חווה באופן יומיומי, לבין הזמן הקוסמי, שמזמין אותו לחוות אותו יותר ולהיות מודע לו. מסיבה זו גם בחרתי מראש שלא לבנות את הספר כסידור לינארי, היררכי, של מידע מצטבר, אלא כמעין התבוננות רוחבית של שלושים ושש זוויות ראייה שונות על זמן קוסמי ועל טרנספורמציה של הזמן.

זוהי תפיסה שמקבילה מאוד למהות הזמן הקוסמי עצמו. הזמן הקוסמי מתאר את כל הזמנים כמצב רוחבי. כלומר, מה שאנחנו מכנים כעבר, ושבתפיסה הלינארית נמצא מאחורינו, אינו מאחורינו כלל בתפיסת הזמן הקוסמי, אלא נמצא לצידנו. כאשר אנחנו מסבים את תשומת הלב באופן חווייתי מתאים, אנחנו יכולים להתחיל לשהות בו.

העבר נמצא בתוכנו, בדיוק כפי שהעתיד נמצא בתוכנו. שניהם מתקיימים כאוסף של פוטנציאלים, שאינם ממוקמים קדימה או אחורה, אלא לצידנו. אנחנו יכולים להסב אליהם את תשומת הלב, ובכך להתחיל לחיות את העתיד ולהשפיע עליו, גם כאשר בדרך כלל איננו מודעים לכך שבכל רגע נתון אנחנו כבר משפיעים על העתיד שלנו.

אנחנו חיים את העתיד שלנו כפי שאנחנו חיים את העבר שלנו. כל הזמנים מאוגדים יחד באותו מרחב. ההתפתחות האנושית, הטרנספורמציה של האדם, קשורה בין השאר ביכולת ההולכת ומשתפרת לשים לב לכך שזה מה שמתרחש. להבין שאין משהו שבאמת היה ואיננו, ושמה שנדמה כמה שעתיד לבוא נמצא למעשה כבר עכשיו, ושהאדם משפיע עליו ברגע הזה.

זהו אופי הלימוד הרוחבי של טרנספורמציה של הזמן. יש בו כמובן גם היבטים לינאריים של הצטברות ידע, של הבנה והכרה, אך שוב חשוב לי לומר שכל נושא היה יכול להופיע גם במקום אחר בספר. כך פועלת ההבנה של טרנספורמציה של הזמן. אנחנו מלקטים עוד ועוד פיסות של ידע, ולאט לאט הן מתחברות לתפיסה חווייתית שמקדימה בהרבה את ההבנה השכלית.

פרק 20, כמו פרק 19, עוסק בתנועה בזמן, אך הפעם הדגש הוא על ריפוי בזמן קוסמי. נגעתי בכך כבר בפרק הקודם, וכאן אני מבקש להעמיק ולתת לכך מקום רחב יותר.

הדגש בריפוי בזמן קוסמי הוא בפעולת החיבור. במקום שבו משהו היה מנותק ונפרד, כפי שקורה בהיבטים רבים של הזמן הלינארי, אנחנו הופכים אותו למחובר. אנחנו מקרבים בין שני דברים שהיו רחוקים זה מזה, יוצרים ביניהם תקשורת, מאפשרים להם שיתוף פעולה ומלמדים אותם להרגיש זה את זה. כאשר הם עובדים כצוות, האדם כבר אינו נדרש, באופן לא מודע, להשקיע משאבים רבים כל כך בהפרדה מתמדת ביניהם.

במסגרת הקיום בתוך אשליית הזמן הלינארי, כמעט ואין לנו ברירה. היכולות שלנו מוגבלות, ואנחנו נאלצים לבצע הפרדות רבות. בין האני הבוגר לאני הילדי, בין האני של ההווה לאני של העתיד, בין האני של ההווה לאני של העבר, בין החלק הפוחד לחלק האמיץ. כך גם בין האני הנשי לאני הגברי, בין האני המתפרץ לאני הסבלני. יש בתוכנו חלקים רבים ושונים, שחלקם מופרדים זה מזה גם דרך תפיסת הזמן.

כאשר אנחנו נכנסים לתהליך של ריפוי, אנחנו הופכים את המופרד למחובר. אנחנו מאפשרים לחלקים הללו לעבוד יחד בשיתוף פעולה. הדבר מרים באופן משמעותי את היכולות המנטליות שלנו, ומאפשר ריפוי של אזורים שנותרו תקועים דווקא בשל ההפרדות הללו.

כיצד זה פועל בפועל. כאשר אנחנו נכנסים למפגש של ריפוי בזמן קוסמי, שמתקיים לפי כללים מסוימים, אנחנו מוזמנים ליצור מפגש פנימי בין חלקים שבתוכנו, שבדרך כלל מתקיימים בהפרדה. בתוך הקונטקסט של זמן קוסמי, הם יכולים להיפגש, משום שהם כולם נמצאים על אותו ציר רוחבי. כולם נמצאים כאן.

האני של היום והאני שלפני שנתיים נמצאים באותו מישור, ואני יכול להפגיש ביניהם. אני יכול לאפשר להם לשוחח זה עם זה, להכיר זה את זה, ולשתף פעולה באופן יצירתי. הדבר מתאפשר כאשר אנחנו פועלים מתוך הקונטקסט של זמן קוסמי, וכאן מתרחש הריפוי.

אם למשל החלק הפוחד שבי והחלק האמיץ שבי אינם מתקשרים זה עם זה, אני אמצא את עצמי שוב ושוב תקוע רק באחד מהם, מבלי יכולת לראות את האחר. אני חי במצב של פיצול, ולעיתים אף חושש לפגוש את הקוטב השני. כאשר אני מביא את החלק הפוחד ואת החלק האמיץ לאותו מרחב, אני מאפשר ביניהם השלמה.

אני מלמד את החלק הפוחד שיש בתוכי גם אומץ. אני מלמד את החלק האמיץ שאין צורך להתאמץ כל הזמן, ושמותר גם לפחד. כך מופעל ביניהם מודל של יין ויאנג. שני הקטבים מתקיימים יחד, מחוברים, ומכירים בנוכחות זה של זה.

כאשר אני מביא לתוך ריפוי בזמן קוסמי את עצמי מתוך אירוע כואב מן העבר, אירוע טראומטי או מציק שעדיין קשה לי לשאת אותו, אירוע שנמצא בתוך סוג של הסגר רגשי, משום שאין לי כלים לינאריים להתמודד איתו, אני מאפשר לו לפגוש את האני של עכשיו.

האני של עכשיו אולי אינו נושא את אותו הכאב, אך הוא יכול להכיר בו ולשוחח איתו. ברגע זה החומות שבין האני של עכשיו לבין האני של אז מתחילות להתפורר. אנרגיה מתחילה לנוע בין החלקים. החלק הכואב פוגש את החלק הבריא, הזורם וההרמוני. החלק הבריא פוגש את החלק הכואב שבתוכו, עוטף אותו, עובד איתו ויוצר איתו. יחד הם הופכים לצוות.

בשלב זה אני כבר איני נדרש להסתיר, להדחיק או להכחיש חלקים שקשה לי לפגוש. אני מביא אותם למפגש עם חלקים שיש בהם כוח להתמודדות, כוח לטרנספורמציה וכוח לריפוי.

ריפוי בזמן קוסמי הוא חוויה שיש בה ממד של קסם. לא משום שעלינו להתאמץ כדי לרפא או לשנות, אלא משום שכל שנדרש מאיתנו הוא לאפשר את הקסם של המפגש.

כאשר אנחנו מפגישים במרחב של זמן קוסמי את האישה הפנימית והגבר הפנימי, אנחנו מאפשרים לכל אחד מהם להימצא בנוכחות האחר בחוויה בטוחה, נעימה ונינוחה. הם לומדים לתקשר באופן הרמוני ויצירתי. כך גם ביחס לצמדים רבים נוספים בתוך האישיות, שבלינאריות כמעט ואי אפשר להחזיק יחד.

בזמן הקוסמי יש שפע של מרחב, שפע של חלל, ושפע של כלים המאפשרים חיבור. לא רק חיבור בטוח, אלא גם חיבור יעיל ומרפא. כך מתרחש הריפוי בזמן קוסמי. בכל פעם דרך מפגש נוסף, עוד צמד ועוד צמד, והאדם פוגש את הכוחות המיוחדים שממתינים לו. כוחות שהם שלו, נכסיו הפנימיים, במסע שלו אל הזמן הקוסמי.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. אם היית יכולה כעת לבחור "לפגוש את עצמך" באיזה גיל ובאיזה תקופה שאת רוצה, מה היית בוחרת, את מי ממך היית רוצה לפגוש כעת?
2. כאשר תתקיים הפגישה הזו, מה יהיו הדברים הראשונים שתרצי לומר לעצמך מהתקופה ה"אחרת"?
3. מה דעתך לגבי התפיסה ש"ריפוי הוא בעיקר פועל יוצא של חיבור מחודש של חלקים שהיו מצויים במצב של הפרדה"?
4. איזה שני צדדים שבך היית מעוניינת מאד כרגע להפגיש? איזה פגישה פנימית מרגישה לך הכי מרתקת ומרגשת?
5. מה דעתך על "נסיעה אל העתיד" דרך כלים של דימיון ויצירתיות? האם את מוכנה "לפגוש" גירסאות עתידיות שלך, ממש ברגע זה? איך זה מרגיש לך?

פרק 21: זמן ליניארי והפרדה – זמן קוסמי וחיבור

מבחינות רבות, כל תהליך, כל מהלך, וכל אירוע שיש בהם ריפוי וטרנספורמציה – בין אם ברמה הגופנית, הרגשית או הרוחנית – קשורים כך או אחרת במעבר מהפרדה מוגזמת בין חלקים שונים, אל מצב שבו אותם חלקים מתחברים מחדש באופן שנכון להם להתחבר.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין חוויית זמן ליניארי לבין חוויית זמן קוסמי נמצא באלמנט ההפרדה. בתוך אשליית הזמן הליניארי אנחנו חווים הפרדות רבות, ולעיתים מוגזמות, שאינן משקפות באמת את מה שמתרחש בתוכנו. להפרדה הזו יש אמנם תועלת מסוימת בהתנסות במציאות הפיזית, אך יש לה גם מחיר – מחיר של כאב, של קושי ושל חוסר הרמוניה.

כאשר אנחנו מצויים בתהליך של טרנספורמציה של הזמן, כלומר בתנועה לעבר מצב שבו אנחנו ערים לשני סוגי הזמן שבתוכם אנחנו מתקיימים – זמן ליניארי וזמן קוסמי – ולומדים כיצד לנוע מאחד לשני בקלות, ואף לאפשר לעצמנו לשהות יותר בזמן הקוסמי מכפי שהתרגלנו, מתרחש שינוי משמעותי. בדרך כלל מתקיימת בנו דיס־הרמוניה שמעדיפה את הזמן הליניארי, אך ככל שאנחנו מתפתחים ביכולת לבצע את הטרנספורמציה הזו, לעבר תנועה מטוטלת מתמשכת ואף מהנה בין זמן ליניארי לזמן קוסמי, כך אנחנו משפרים גם את היכולת שלנו להפוך דברים נפרדים לדברים מחוברים.

ליכולת הזו יש השלכות רחבות. אם ניעזר לרגע בתרומתה של הפיזיקה הקוונטית, הרי שזו הראתה, דרך מדדים פיזיקליים, שהכול מחובר להכול. זאת בניגוד לחוויה האנושית היומיומית, שבה האדם חווה את עצמו כנפרד מאדם אחר, מחפצים סביבו או מחיות סביבו, כאילו אין ביניהם קשר משמעותי, רק משום שקיימת חוויה פיזית של נפרדות. אך בעומק הדברים, כפי שמראים גם הפיזיקה הקוונטית וגם תפיסות רוחניות רבות, הכול למעשה מחובר להכול.

מתוך כך, טרנספורמציה של הזמן, והמפגש הקרוב יותר עם הזמן הקוסמי, הם דרך לאפשר לעצמנו לחבר מחדש חלקים שיותר מדי זמן היו רחוקים זה מזה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים בתהליכי ריפוי בזמן קוסמי. אנחנו מפגישים חלקים, מאפשרים להם להימצא זה לצד זה. הם עדיין שונים במידה מסוימת, אך בו־זמנית גם קרובים והרבה יותר מחוברים מכפי שידענו בעבר.

כאשר אני מצליח לתפוס את מציאות הזמן כרוחבית ולא כעורפית, וכאשר אני מגיע לחוויה רגשית שבה אני יכול ליצור קשר עם עצמי מתקופות שונות שאני מייחס להן זמן ליניארי, אני מתחיל לחוות חוויות של חיבור. אם אני יכול להתחבר אל עצמי בגיל חמש עשרה, בעוד שכעת אני בן חמישים ותשע, ולהביא את עצמי בגיל הזה למפגש משמעותי עם מי שאני היום, אני מייצר חוויה של חיבור בין חלקים שבי שעד כה תפסתי כרחוקים מאוד זה מזה.

בתפיסה הליניארית ראיתי את עצמי בן חמש עשרה אי־שם בעבר, ואותי היום אי־שם בהווה רחוק ממנו. אך בתוך תפיסת הזמן הקוסמי מתגלה שכל הזמנים מאוחדים במקום אחד, וכך הם למעשה קרובים מאוד זה לזה. כל שנדרש כדי לנוע ממקום למקום בתוך הזמן הקוסמי הוא הסבת תשומת הלב והפניית משאבים רגשיים ויצירתיים אל אותו מקום. כך הופכת טרנספורמציה של הזמן לתהליך ריפוי משמעותי.

כאשר האדם מתחיל לראות את האלמנטים של הזמן הקוסמי – האלמנט החווייתי, הדמיון, הרגשות והרוח – כחלק אינטגרלי מהמציאות שלו, וכאשר הוא אינו יוצר עוד הפרדה גסה כל כך בין מציאות פיזית למציאות שאינה פיזית, הוא מתחיל לחוות חיבורים במקומות שבהם קודם לא הבחין בכך כלל. הוא מגלה שבתוכו קיימים מרחבים שניתן לחבר, ושהחלקים שבו אכן יכולים להתחבר. למעשה, הם תמיד היו מחוברים, אך בתוך אשליית הזמן הליניארי הוא למד שלא לראות זאת. וכאשר לא ראה זאת, נאלץ להתמודד עם סגנון חיים רווי הפרדות.

במובן זה ניתן לומר שחוויית הבדידות האנושית, שהיא נפוצה מאוד – הרבה יותר מכפי שנהוג להכיר – נובעת מכך שהאדם מבודד בתוכו חלקים שונים של עצמו. הוא מתקשה להפגיש ביניהם, ולכן מפריד ביניהם. לעיתים הוא אף מתעלם מחלקים מסוימים, משום שאינו יודע כיצד להתנהל מולם. אך כאשר הוא מביא את אותם חלקים אל תוך הזמן הקוסמי, הוא מגלה שהוא יכול להתמודד איתם דרך חיבורם לשאר החלקים, ובכך גם לחוות פחות בדידות בתוך עצמו.

אם נתבונן למשל ביצירתיות האנושית, נוכל לראות שהיא מורכבת מחיבור בין אנרגיה נשית לאנרגיה גברית. כאשר שני אלה מתחברים, רעיון הופך לפעולה, חלום הופך למימוש. כל אלה מתרחשים בעקבות הפריה הדדית בין האנרגיה הנשית לאנרגיה הגברית. זוהי דוגמה נוספת לריפוי משמעותי, להתפתחות ולהתרחבות אנושית, המתרחשים כאשר הפרדה הופכת לחיבור.

לעומת זאת, מתי אנשים אינם פוגשים את היצירתיות שלהם? כאשר נוצרת הפרדה מוגזמת בין האנרגיה הנשית שבהם – החלומות, התשוקות, הפנטזיות והמשאלות – לבין הבחירות שהם עושים בחייהם הפיזיים. כאשר יש נתק בין האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית, האנרגיה הגברית אינה נענית למשאלות האנרגיה הנשית, והמהלך היצירתי אינו מתרחש. תשוקה אינה מתממשת, וחלום אינו מתגשם. זהו תוצר מובהק של הפרדה.

ככל שאנחנו מתנסים יותר ויותר ברגעים, בחוויות ובמהלכים של מעבר אל הזמן הקוסמי, של שהייה בו ושל לימוד כיצד להתקיים בתוכו, כך אנחנו חווים יותר ויותר רגעים של חיבור. החיבורים הללו הם עצמם רגעי ריפוי – רגעי נחמה, הכלה ותחושת שייכות פנימית. אלו רגעים שבהם אנחנו חשים שהחלקים שבתוכנו מתחברים. זו חוויה נעימה מאוד, חוויה של זרימה.

אפשר לומר שהמעבר מהפרדה לחיבור הוא גם מעבר ממצב תקוע למצב זורם. החלקים מתחילים להכיר זה את זה, לתקשר זה עם זה, והחומות ביניהם מתפוררות. זהו היופי וזהו הקסם של המעבר אל הזמן הקוסמי.

חשוב לשים לב, ברמת המודעות, למידת ההפרדה המוגזמת הקיימת בזמן הליניארי, ולכך שהיא יוצרת גם קושי במעבר אל הזמן הקוסמי, בשל ההרגל להיות בהפרדה מתמשכת. מתוך כך ניתן להתחיל בתהליך הדרגתי של גמילה מן ההתמכרות להפרדה, ולהתנסות יותר ויותר בזמן הקוסמי, שבו חיבורים מתרחשים כמעט באופן אוטומטי בתוך המרחב האינסופי שלו.

לכן כדאי לתרגל את המעברים הללו. כדאי לחוש בתוכנו יותר ויותר את הזמן הקוסמי, לשהות בו ולנוע בתוכו, כדי להפוך את המעברים בין הזמן הליניארי לזמן הקוסמי לתדירים יותר. כך אנחנו הופכים לאנשים שממקדים יותר תשומת לב בתהליך העמוק והמרפא של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה ברגעים של מעבר לזמן קוסמי בתוכך?
2. איך את מערכיה את הקשר בין אנרגיה הנשית והגברית בתוכך, כעת?
3. איזה חלקים בתוכך היית רוצה יותר מכל לחבר, כעת?
4. האם את מזהה את חווית ה"חיבוריות" שמתרחשת כשאת מטיילת בדימיון ובמרחבי החוויה שלך?
5. איזה דברים ישתנו לטובה, בחייך, כאשר תחווי יותר רגעים של מעבר לזמן קוסמי והתנסות בחוויות של חיבור חלקים פנימיים בתוכך כמו גם חיבור עם אלמנטים חיצוניים שקודם חווית אותם נפרדים מדיי ממך?

פרק 22: הדרך להגשמה עצמית עוברת בזמן קוסמי

המושג “הגשמה עצמית” יכול להיות מושג מבלבל. הוא עלול לעורר ביקורת עצמית מוגזמת שאינה נחוצה ושאינה תורמת לדבר האמיתי שאפשר לראות מאחורי הביטוי הזה, מאחורי המילים “הגשמה עצמית”.

נתחיל בכך שמבחינה רוחנית, מבחינה גבוהה, מתוך הסתכלות על הקיום דרך עיניים של זמן קוסמי, שהוא זמן אינסופי, זמן שאין בו באמת למה להילחץ, זמן שבו הכול יכול להתרחש, ובכל רגע יש בו הזדמנויות חדשות, מנקודת המבט הזאת האדם כל הזמן, בכל רגע ורגע, מגשים את עצמו.

האדם בכל רגע ורגע נמצא במקסימום שהוא יכול להיות בו באותו רגע. אין לו מנקודת המבט הזו שום אופציה שלא להגשים את עצמו, משום שהוא מצוי בכל עת בהגשמה העצמית של תוכנית החיים שלו כפי שהיה יכול להגשים אותה עד לאותו רגע. אין כאן שום פספוס, אין כאן שום טעות, אין כאן שום כישלון, ואין כאן שום הפסד.

מנקודת המבט של זמן קוסמי אנחנו לא נמצאים בסוג של תחרות מול תקציב זמן הולך ואוזל, של כמה אנחנו משיגים וכמה אנחנו מספיקים. זוהי נקודת מבט שרואה בכך שבעצם כל רגע ורגע שבו האדם קיים הוא הישג. עצם ההיות הזה הוא משמעותי. הוא עונה על הציפיות והמטרות הגבוהות של הנשמה שלו. האדם לא יכול לפספס את זה. זה לא נמצא בתוכנית הקיום שלו.

ובתוך אשליית הזמן הליניארי ישנה גם אשליית חסר, ואשליית פספוס, ואשליית החמצה. אלה מאפיינים מאוד את הזמן הליניארי והם חלק מן הגורמים ליצירת לחץ, ותשתית לחרדות ולדיכאון בתוך הזמן הליניארי, כפי שכבר ציינתי קודם.

אחרי שאמרתי את כל זה, אני כן רוצה להתייחס למושג “הגשמה עצמית” מנקודת מבט רחבה יותר. אחרי שהבהרנו שאדם לא יכול שלא להגשים את עצמו, ושאין שום סיבה עמוקה, גבוהה ואמיתית להתאכזב ממה שהשגתי או לא השגתי, ממה שהצלחתי או לא הצלחתי עד כה בחיי, אפשר בכל זאת להתבונן באופן רחב יותר, ואפילו באופן ביקורתי יותר, במושג הזה של הגשמה עצמית.

אפשר לראות אותו כתהליך מתמשך של התקרבות האדם אל האמת הפנימית שלו, אל האותנטיות שלו, אל האני הייחודי שבו. זהו תהליך שבו האדם פחות נענה ללחצים חיצוניים, ויותר פוגש את הסיפור האמיתי שאיתו הוא הגיע. הוא פוגש את התשוקות שלו, את השינויים שהוא יכול לחולל, את הטרנספורמציות שעומדות לרשותו כאשר הוא מוכן לכך.

האדם הצומח הוא אדם שבכל עת לומד ומתקרב יותר אל המקור שלו, אל האני האמיתי שלו. הוא גם חווה יותר חיבור, יותר התאמה, בין מה שהוא עושה לבין מה שהוא מרגיש. המרחק שמתקיים בין הלחישות האינטואיטיביות שמגיעות מן החלק האלוהי, לבין הפעולות והבחירות שהוא עושה, הולך ומתקצר.

האופציה הזאת, של ההתקרבות של האדם אל המקור שלו, קיימת בכל עת. ולמעשה היא זו שמסתתרת במובן העמוק בתוך המושג “הגשמה עצמית”.

ובתוך המרחב של זמן קוסמי האדם יכול להקשיב בצורה טובה ובהירה יותר להנחיות הפנימיות שמגיעות אליו מן העצמי הגבוה, מן האני האלוהי, דרך התשוקה שלו. הוא מקשיב לתשוקה, מאמין בה, פועל מתוכה, ונמצא איתה בדיאלוג. כאשר הוא בזמן קוסמי, כאשר הוא בזמן עכשיו, זה הדבר העיקרי שהוא שואל שאלות לגביו. זה הדבר העיקרי שהוא מבקש ללמוד.

מה הן ההנחיות הפנימיות שלי. מה הם הדברים שאני יכול לעשות, במסגרת מה שעומד לרשותי, כדי לממש, כדי להפעיל, כדי להוציא לפועל את ההנחיות הפנימיות שאני מרגיש.

זמן קוסמי הוא מרחב שבו האדם מחובר יותר לאינטואיציה שלו. הוא מחובר יותר לרמזים של הסינכרוניות שהמציאות הפיזית מספקת לו. הוא נותן יותר אמון ברעיונות חדשים, בתשוקות חדשות, ואפילו באירועים מוזרים שמתרחשים. הוא שואל לגביהם שאלות. הוא לא מנסה להשתלט יותר מדי על המציאות שלו. הוא מנסה לזרום איתה בצורה יצירתית, להביא את עצמו כמו שהוא, דרך מעברים של טרנספורמציה, כדי לגלות את החלק שלו, את המקום שלו, בתוך סיפור הקיום שלו.

וכך, כדי שהאדם יוכל להרגיש יותר ולחוות יותר את רגעי ה”קליק”, את רגעי החיבור בין העצמי האלוהי לעצמי האנושי, אלו רגעים שבהם הוא חווה יותר את ההגשמה העצמית שלו. הוא פחות טרוד, כפי שקורה לו בזמן הליניארי, במה שהוא לא משיג.

ככל שהאדם יכול לחבור לרגעים כאלה, והוא יכול לחבור אליהם בעיקר בתוך חוויה של זמן קוסמי, הוא חווה יותר גם את היכולת שלו להגשים את עצמו. וכאשר הוא חווה את היכולת הזו, הוא מקבל יותר ביטחון. הוא יצר תקדימים. ולכן הוא יפעל יותר מן המקום הזה. הוא יפעל משם משום שזה מקום מתגמל, מקום מענג, מקום משחרר, ומקום פוקח עיניים.

וכאשר אדם נמצא יותר בזמן קוסמי, הוא מחובר יותר ליצירתיות הטבעית שבו. ליצירתיות הזורמת והקלילה, נטולת הביקורת. בתוך הזמן הליניארי האדם יחשוש ליצור, שמא הוא לא יצליח להוציא מעצמו תוצאות טובות. הזמן הליניארי מייצר בתוכו ביקורת עצמית מוגזמת, שמודדת את תוצרי היצירה שלו, ומצמצמת את היכולת שלו לזרום באופן אינטואיטיבי עם היצירה.

המצב הזה שמתרחש בתוך זמן ליניארי, אותה ביקורת מוגזמת שיוצרת שיפוטיות, השוואה ותחרותיות, מפריעה לאדם לחוות את חוויות ההגשמה העצמית שלו.

לעומת זאת, כאשר הוא עושה את הקפיצה אל המקום הקליל יותר, המשחקי יותר, הילדי יותר, הספונטני יותר, הארעי יותר, העכשווי יותר של הזמן הקוסמי, הוא מאפשר לעצמו לשחק וליצור רק בשביל לשחק וליצור. ואז יש לו אפשרות להתחבר טוב יותר אל זרם הרעיונות שמגיע אליו מן האני האלוהי, אל זרם ההנחיות שמגיע אליו משם.

והפוקוס של הפעולה שלו אז אינו פוקוס תחרותי. הוא אינו פוקוס שנולד מתוך לחץ להספיק. אלא הוא פוקוס שמכוון אל המפגש העמוק, החברי והאוהב, בין האדם הפיזי לבין החלק האלוהי שבו. זה מה שמניע אותו. זה הופך להיות המטרה העיקרית שלו. זה הופך להיות המסלול המתגמל ביותר שלו, השופע ביותר שלו. את המסלול הזה הוא מוצא דרך פרוזדורי החוויה שלו בזמן הקוסמי.

וייתכן שבכך אפשר לומר שהמעבר אל זמן קוסמי יכול להיות מעבר נחוץ ורצוי. יש בזה הרבה תועלת בשביל האדם. כדאי לאדם לעשות טרנספורמציה של הזמן, משום שבתוך הטרנספורמציה של הזמן חלק גדול מן המשאלות שלו יכול אכן להתגשם.

הן יכולות להתבהר. הוא יכול להבין טוב יותר את תפקידו. הוא יכול להבין טוב יותר את מהות ההגשמה העצמית שלו, את מקומו, את הדברים שכדאי לו לעסוק בהם, את השירות הנכון והמתאים שלו. ובאותה מידה הוא יכול גם להשתחרר מרעיונות ותפקידים מיותרים שהוא דבק בהם ללא צורך בתוך הזמן הליניארי, מתוך לחץ, מתוך רצון לרצות, מתוך חרדת חוסר השתייכות, וכדומה.

כך שכל מי שהגשמה עצמית היא נר לרגליו, וכל מי שרוצה למצות את האני האמיתי שלו בתוך חייו, זקוק לכמה שיותר מעברים אל זמן קוסמי, אל זמן של עכשיו. כי בתוך העכשיו יש את מירב המשאבים למימוש העצמי. יש את מירב ההנחיות. יש דרך סלולה ובהירה יותר.

וכאשר הולכים בה, חוזרים אחר כך אל הזמן הליניארי מצוידים ביותר ידע, ומיישמים את המימוש העצמי שם, בתוך הזמן הליניארי. ואז חוזרים שוב, כדי “לתדלק” ולקבל רעיונות חדשים בזמן הקוסמי. וכך עוברים אל תנועה מטוטלת בריאה בין הזמן הליניארי לבין הזמן הקוסמי. תנועה שהיא עצמה אחד המאפיינים המרכזיים של טרנספורמציה של הזמן.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול): 

1. איך את מרגישה עם המושג "הגשמה עצמית" ברגע זה ממש?
2. כיצד נגיעות בזמן הקוסמי מסייעות לך, לדעתך, בתהליכי הגשמה עצמית?
3. האם את יכולה לזהות את העובדה שממש ברגע זה, ממש בתוך ה"עכשיו" שלך, את בעצם ביטוי של הגשמה עצמית מלאה של התכנית האלוהית שבתוכך?
4. איך את מרגישה עם החיבור בין המושגים "הגשמה עצמית" ו"היכרות קרובה יותר עם עצמי"?
5. בתוך "טיולים" במרחבי הזמן הקוסמי, דרך ערוצי הדימיון, החוויה והתשוקה אנחנו מקבלים מידע, רעיונות וכיווני דרך. איזה רעיונות, מידע וכיווני דרך את מקבלת כעת מתוך הדימיון, החוויה והתשוקה שלך?