שמחים מאד לשתף אתכם ואתכן ב10 פרקים ראשונים של הספר המסע לריפוי התשוקה
לרכישת הספר השלם, גירסה מודפסת: https://www.drpinki.com/product/journey-to-healing-passion/

 

 

המסע לריפוי התשוקה

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1:
נתחיל בהתבוננות חווייתית מבלי לדעת

המסע לריפוי התשוקה נולד מתוך הדרך הפסיכו־קריאטיבית. שמי ד״ר פינקי פיינשטיין, ואני מייסד הדרך הזו.

הדרך הפסיכו־קריאטיבית נוסדה מתוך תשוקה, מתרחבת מתוך תשוקה ומונהגת מתוך תשוקה. הידע שזורם דרכי, ושמסייע לאנשים רבים לרפא את עצמם, לעבור תהליכי טרנספורמציה, לצמוח, להגשים את עצמם ולעשות שינויים משמעותיים בחייהם, מגיע דרך ערוצים של תשוקה. במובן זה, התשוקה איננה רק נושא עיוני או רגשי, אלא מקור ידע פעיל וחי.

עם השנים התברר לי שריפוי התשוקה הוא אחד ממסלולי הריפוי החשובים ביותר העומדים כיום בפני האדם. גם אני עצמי, כאשר עברתי את הטרנספורמציה המרכזית הראשונה שלי בתחילת שנות השלושים לחיי, התחלתי מתהליך שאפשר לי לפגוש מחדש את התשוקה החיובית שלי לבריאה, ליצירה, להתרחבות, לשינוי ולגילוי עצמי.

זו הייתה תשוקה שברגע שפגשתי אותה לא יכולתי עוד להתעלם ממנה. המפגש הזה יצר תנועה פנימית עמוקה, כזו שפותחת דלתות אל האמת הפנימית, אל מי שאנחנו באמת, אל מקומנו בעולם, אל הסיבה להיותנו כאן ואל המשימות העמוקות שאיתן באנו לחיים האלה.

בעיניי, ריפוי התשוקה הוא מרחב שמחבר בין רגש, יצירתיות ורוחניות. זהו מקום שבו נבחן הקשר של האדם עם עצמו, הקשר של האדם עם מקורות המשמעות שלו, וכפי שיוסבר כאן לא מעט, גם הקשר של האדם עם אלוהיו. החיבור בין הממדים הללו הוא שמעניק למסע הזה עומק, רוחב ועניין, והופך אותו למסע שאינו רק רגשי, אלא גם תודעתי וקיומי.

הספר שלפניך בנוי כמסע בן שלושים ושישה פרקים. הוא כולל חומר עיוני לצד תרגילים, וניתן לעבור אותו באופן אישי, זוגי או קבוצתי, כל אחד ואחת לפי הדרך שמתאימה להם. המבנה שלו כולל שנים־עשר חלקים, כאשר בכל חלק שלושה פרקים, וביחד הם יוצרים רצף תהליכי שמאפשר העמקה הדרגתית.

החלק הראשון של הספר מוקדש לשאלה יסודית מאוד: מהי באמת תשוקה? אין זו שאלה מקרית, וגם לא שאלה תיאורטית בלבד. בדרך הפסיכו־קריאטיבית אנו לומדים דרך שאלות, ולעיתים החשיבות הגדולה ביותר של השאלה היא דווקא בכך שאיננו ממהרים לסגור אותה בתשובה. אנו משאירים את השאלה פתוחה, לעיתים לאורך זמן, כדי לאפשר למידע אינטואיטיבי, רגשי וחווייתי להגיע אלינו מבלי שיוגבל על ידי עודף הסברים שכליים או קטגוריות מוכרות.

מתוך הגישה הזו, אנו מבקשים לאפשר לחוויה להקדים את ההבנה. לפני שהכול ברור, מסודר ומוגדר, אנו נותנים מקום למפגש ישיר עם התחושה, עם ההרגשה ועם הידיעה שעולה מבפנים. זוהי הקשבה לאינפורמציה שמתפתחת באופן טבעי ואינטואיטיבי, ממקום שמחבר בין החלקים הגבוהים שלנו לבין החלקים האנושיים והיומיומיים שלנו. כך, עם הזמן, לא רק נבין מהי תשוקה, אלא גם נרגיש את התשובה בגוף ובחוויה.

הפרק הראשון בחלק זה נקרא ״נתחיל בהתבוננות חווייתית מבלי לדעת״. בבסיסו עומדת ההנחה שכאשר אנו מסוגלים להתבונן במושג משמעותי מבלי למהר לדעת ולהסביר, אנו מתקרבים אליו באופן עמוק ואותנטי יותר. אנו מסירים שכבות של דעות מוקדמות, אמונות והרגלי חשיבה, ומאפשרים לעצמנו לפגוש את המושג מתוך חוויה ישירה שמחוברת למה שניתן לכנות ידיעה פנימית. מושג זה, של ידיעה פנימית, ילך וילווה אותנו לאורך הספר, והוא קשור באופן הדוק להבנת התשוקה.

להתבונן חווייתית מבלי לדעת פירושו להרשות לעצמנו לפגוש ולהתקרב. נולדנו עם תשוקה, והיא תמיד קיימת בתוכנו. אולם עם השנים, ככל שהביקורת העצמית התחזקה וככל שנתנו לשכל ההגיוני לנהל את חיינו באופן בלעדי ולעיתים מוגזם, התרחקנו מהיכולת להתבונן בדברים באופן חווייתי. התרחקנו במיוחד מן המפגש הישיר עם התשוקה שלנו.

בפרק זה אנו מבקשים לחזור אל המקום הזה ולתקן בעדינות. אנו לומדים מחדש להתבונן חווייתית, מבלי לדעת ומבלי להסביר. אנו מתרגלים הקשבה לגוף, לתחושות, לרטט העדין של התשוקה, ולעונג שיש בעצם החוויה שלה, עוד לפני שהיא מתממשת או מיושמת במציאות.

חשוב להבין שתשוקה היא חוויה הרבה לפני שהיא פעולה. פעמים רבות אנשים ממהרים ליישום ולמימוש, מבלי שנתנו לעצמם די מקום לברר, לחקור ולשהות עם התשוקה ברמה החווייתית. יש ערך משמעותי בלהרשות לעצמנו לחוות תשוקה מבלי לעשות איתה דבר, מבלי לדעת בדיוק מה היא ומבלי להסביר אותה. זו הזמנה לחוש את החמימות, את הדקויות, את ההתרגשות, את השינוי בנשימה שמתרחש כאשר אנו מתחברים לתשוקה, וגם את הפחדים או המבוכה שעלולים להתלוות לאפשרות הזו.

הפרק מזמין לבחון כיצד זה מרגיש להיות עם תשוקה ללא כיוון מיידי, ללא יעד מוגדר. האם יש שם קושי, בושה, אשמה או בלבול? האם קיימת בתוכנו שאלה סמויה לגבי הלגיטימיות להיות אדם שיש בו תשוקה, גם כאשר הרצון עדיין לא התגבש לכדי פעולה?

המפגש הזה מאפשר לנו להתחיל להכיר את התשוקה מהמקום החווייתי מבלי לעשות עם זה דבר, בינתיים. להיות איתה, לתת לה זמן, לנשום אותה ולאפשר לאנרגיה שלה להתבשל בתוכנו באיטיות ובסבלנות. בהמשך הדרך נגיע גם למפגש עם מחסומים, עם הפער שבין פנים לחוץ ועם שאלת המימוש, אך פעמים רבות המעבר הזה אינו מתאפשר משום שלא נתנו לעצמנו לגיטימציה להיות בתשוקה עצמה. מיהרנו לחפש דרכים לפרוק אותה ולא אפשרנו לה לצמוח בדרך הנכונה ולהבשיל.

המשימה של הפרק הראשון היא פשוטה ועמוקה כאחת: להרגיש את התשוקה, לחוות אותה, להיות איתה ולתת לה תשומת לב. לשים לב כמה פעמים ביום אנו מאפשרים לעצמנו לחוש את האפשרות להשתוקק "סתם כך". לא במקרה זהו הפרק הפותח את המסע.

הדרך החווייתית היא זו שמזינה את האינטואיציה, את הידיעה ואת הידע העמוקים ביותר העומדים לרשות האדם, והיא גם זו שסוללת את הדרך לריפוי התשוקה.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה): 

1. איך זה מרגיש בגוף כשאת מתמקדת במילה "תשוקה"?
2. איזה אסוציאציות מידיות עולות לך למודעות תוך מיקוד במילה "תשוקה"?
3. האם את יכולה כעת להתחבר לרגע או תקופה בה היית מודעת היטב לתשוקה מאד חזקה שהיתה נוכחת בחייך? תוכלי לפרט בכמה שורות?
4. כיצד לדעתך חייך ישתנו כאשר יהיה בהם יותר מקום לתשוקה?
5. מה דעתך לשים לעצמך מוסיקה, שיר אחד, ואתו לרקוד את "ריקוד התשוקה המוזרה שלי"?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

פרק 2:
תשוקה חיובית לעומת תשוקה שלילית

אתחיל את פרק זה בכך שריפוי התשוקה איננו פרויקט חד־פעמי, אלא מסע חיים. זוהי דרך חיים, דרך של התנהלות יומיומית. חלק ממה שאדם מוזמן לשאול את עצמו מדי יום הוא:

כיצד אני מרפא את התשוקה שלי היום?

בכל יום אנחנו פוגשים אתגרי ריפוי. בכל יום יש אתגרי טרנספורמציה, שינוי, צמיחה והתפתחות. חלק משמעותי מן האתגרים שאדם פוגש, במודע או שלא במודע, קשור לריפוי התשוקה. כאשר אני לומד לרפא את התשוקה שלי, ובפרק הזה אתמקד בעיקר בריפוי התשוקה החיובית, אני גם מפתח יכולת טובה יותר להתמודד עם האתגרים שאני פוגש בחיי.

פרק זה הוא הפרק השני בחלק הראשון של הספר, החלק ששואל את השאלה: מהי באמת תשוקה? בניגוד לפרק הראשון, שבחר להיפתח מתוך התבוננות חווייתית וללא הגדרות, כאן אני מבקש להכניס כבר בשלב מוקדם של המסע הבחנה חשובה והכרחית בין תשוקה חיובית לבין תשוקה שלילית. זוהי הבחנה מרכזית, משום שחלק גדול מן הצורך בריפוי התשוקה נובע מאי הבנות עמוקות הנוגעות להבדל בין שתי הצורות הללו של תשוקה.

במהלך חיינו אנו לומדים, לא אחת, לפחד מן התשוקה שלנו. פחד זה נוצר בין השאר משום שחווינו לא מעט מצבים של תשוקה שלילית, או משום שהתשוקה החיובית שלנו נענתה במשוב פוגעני, מבלבל או מכאיב. במקרים כאלה יכולה להיווצר בתוכנו מעין פוסט־טראומה שקשורה לתשוקה עצמה, עד כדי בלבול עמוק בין תשוקה כמקור חיים לבין תשוקה כמקור סכנה.

בפרק זה אתמקד בהבחנה בין תשוקה שלילית לתשוקה חיובית, הבחנה שתלווה אותנו גם בפרקים נוספים בהמשך. ניתן לומר בפשטות שתשוקה חיובית מובילה את האדם למקום חיובי. היא מאפשרת חוויה של עונג מלא ומשמעותי, עונג שנשאר לאורך זמן, מזין את האדם, מייצב אותו, מאזן אותו, מרחיב אותו ומגדיל אותו. כאשר אדם חווה עונג כזה, הוא יודע זאת מבפנים. זוהי ידיעה חווייתית ברורה.

לעומת זאת, תשוקה שלילית קשורה לעיתים קרובות להתמכרויות, לנזקים ולעונג חלקי. זהו עונג קצר טווח, שלאחריו מגיעה התרוקנות מהירה וצורך חוזר לספק שוב ושוב את אותה תשוקה. סביב תשוקה שלילית מתפתחות פעמים רבות התנהגויות שמייצרות בעיות, קונפליקטים ופגיעה ביחסים, הן ביחסים עם אחרים והן ביחסים של האדם עם עצמו. תשוקה שלילית אינה מקדמת צמיחה והתפתחות, אלא נוטה ליצור חוויות שהאדם אינו גאה בהן, ולעיתים אף מתבייש בהן.

חשוב לומר באופן ברור: האדם אינו יכול להימנע מקיומן של תשוקות שליליות. הדרך איננה להדחיק אותן או להילחם בהן בלבד, אלא להכיר בהן, לסלוח לעצמנו על קיומן, ולפתח כלפיהן עמדה של חמלה עצמית. תשוקות שליליות מובילות לעיתים לעונג חלקי, להתנסויות לא נעימות או לפגיעות, אך הן גם מסמנות אזורים שזקוקים לריפוי.

ריפוי התשוקה הוא תהליך יומיומי ושגרתי של מעבר הדרגתי מתשוקות שליליות לתשוקות חיוביות. זהו תהליך כפול: מצד אחד, למידה כיצד לצמצם את התשוקה השלילית, ומצד שני, טיפוח והגדלה של התשוקה החיובית. שני התהליכים הללו אינם יכולים להתקיים בנפרד. אם אדם נאבק רק בתשוקות השליליות שלו מבלי לתת מקום לתשוקה חיובית, הוא עלול להישאב אליהן שוב ושוב. מאידך, גם טיפוח תשוקה חיובית בלבד, מבלי להתבונן במקומות שבהם התשוקה השלילית גוזלת משאבים ותשומת לב, אינו תהליך שלם.

לכן יש צורך להחזיק בו־זמנית את שני הקטבים: את האור ואת החושך, את המקומות הכואבים והאפלים יותר, ואת המקומות שבהם יש חופש, יצירתיות והתרחבות. לאדם יש תשוקות שליליות, ולעיתים הן אלו שיצרו את המוניטין התרבותי השלילי שמלווה את מושג התשוקה בכלל.

תשוקות שליליות עלולות להיות קשורות להתמכרויות קלות או קשות, למצבים שבהם אדם מוצא את עצמו משתוקק לדברים שפוגעים בו. הוא מרגיש משיכה, געגוע ורצון לשוב אל מקומות שבסופו של דבר גורמים לו נזק. תשוקות אלו קשורות לעיתים לחסרים מוקדמים, בילדות או בינקות, ולבלבול בין הצורך התינוקי לבין הצורך הבוגר. הצורך התינוקי הוא אמיתי וחשוב, אך כאשר הוא אינו מוחזק בתוך התבוננות בוגרת ומווסתת, הוא עלול להוביל לביטויים של תשוקה שאינם מותאמים לשלב החיים הבוגר.

בשלב זה של המסע חשוב בעיקר לדעת ולהכיר בכך שלתשוקה יש גרסה חיובית וגרסה שלילית. אצל רוב האנשים התשוקה השלילית היא הבולטת והנגישה יותר, וסביבה מתפתחים בושה ורגשי אשמה, בעוד שהתשוקה החיובית נותרת לעיתים מיובשת ולא מטופחת. במובן מסוים, להיות “נורמלי” משמעו לא פעם להיות אדם שמונע מתשוקות שליליות, בעוד שלהיות אחר, שונה או ייחודי משמעו להיות מסוגל לטפח תשוקה בריאה.

טיפוח תשוקה בריאה דורש גם אומץ, משום שלעיתים קיים פחד שקט שמא גם היא תהפוך לתשוקה שלילית. יש להבהיר כבר עכשיו: מי שיוצא למסע של ריפוי התשוקה יטעה מדי פעם. לעיתים, במקום לממש תשוקה חיובית, הוא ימצא את עצמו מממש תשוקה שלילית. זהו חלק מן הלמידה. יש אנשים שבוחרים להתרחק מתשוקה בכלל, כדי לא לפגוש את התשוקות השליליות שלהם, אך בכך הם גם מוותרים על המסע.

לכן, התשוקות השליליות אינן דבר רע או אסור, ואין צורך להתבייש בהן. לעיתים הן המקום שממנו מתחיל המסע הלימודי. הן תוצר של הזנחה רבת שנים של התשוקה החיובית, והן נושאות בתוכן כאב, חוסר הרמוניה, תחושות כישלון ומבוכה. יש בהן תשוקה, גם אם היא מבוטאת בצורה שאינה מיטיבה. הן הסימפטום שיש להכיר כי הוא מאותת על הבעיה האמתית שנמצאת "תחתיו".

המטרה כאן אינה להעלים את התשוקה השלילית, אלא להכיר בקיומה, לעטוף אותה בחמלה, להבין אותה, ללמוד להיגמל מדפוסיה הפוגעניים, ובו זמנית להרחיב בהדרגה את מרחב ההתנסויות של התשוקה החיובית.

התשוקה השלילית תמשיך להתקיים כתמרור וכסימן למקומות שעדיין זקוקים לריפוי. המסע הוא מסע חוזר ונשנה, יומיומי, שבו אנו לומדים לבחור שוב ושוב בתנועה מן התשוקה השלילית אל התשוקה החיובית, מתוך אהבה, סובלנות וחמלה כלפי עצמנו. זו תנועת ריפוי, תנועת טרנספורמציה מהגרסה השלילית לגרסה החיובית של התשוקה, ובדיוק בשביל זה אנחנו נפגשים כאן, עכשיו.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה): 

1. האם את יכולה כעת לזהות תשוקה חיובית אחת ותשוקה שלילית אחת, אצלך? כתבי על כל אחת כמה מילים.
2. איזה תשוקה חיובית היית רוצה שתקבל יותר מקום בחייך, בקרוב?
3. איזה תשוקה שלילית היית רוצה שתקבל פחות מקום בחייך, בקרוב?
4. האם את מוכנה לסלוח לעצמך על מצבים בהם הלכת בעקבות תשוקה שלילית ונפגעת? אם כן כתבי לעצמך מכתב סליחה קצר על זה.
5. האם את מוכנה לסלוח לעצמך על מצבים בהם נמנעת מללכת בעקבות תשוקה חיובית והצטערת על זה? אם כן כתבי לעצמך מכתב סליחה קצר על זה.
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

פרק 3:
הזכות לרצות, להשתוקק בלי להסביר או לעשות התאמות

פרק זה סוגר את החלק הראשון של הספר, החלק ששואל את השאלה: מהי באמת תשוקה? בפרק הראשון עסקנו בהתבוננות חווייתית וביכולת להרגיש את התשוקה מבלי להסביר אותה. זהו שלב ראשוני ובסיסי מאוד במסע, שלב שראוי להתעכב עליו פעמים רבות, משום שהוא מחזיר אותנו ליכולת להיות עם החוויה עצמה, להרגיש אותה ולהישאר איתה. זו חוויה רגשית עוצמתית, עמוקה וראשונית, שיש לה משמעות רבה עבור כל אדם.

בפרק השני הצגתי את ההבחנה בין תשוקה שלילית לתשוקה חיובית, הבחנה שמסבירה את הצורך בריפוי התשוקה, את הבלבול התרבותי והאישי שסובב אותה, את הכאבים הרגשיים שנקשרים אליה, ואת האפשרות לטרנספורמציה מתשוקה שלילית לתשוקה חיובית. פרק זה, הפרק השלישי, מבקש להוסיף נדבך נוסף ויסודי לא פחות: שאלת הזכות והלגיטימציה.

זהו פרק שעוסק בזכות. בזכות לרצות. בזכות להשתוקק. בזכות להשתוקק מבלי להסביר ומבלי לעשות התאמות. זוהי זכות שקל מאוד לפספס את היעדרה בתוך התרבות האנושית, משום שהיא נשחקת לעיתים כבר מגיל צעיר מאוד.

הזכות להיות אני, כאדם יחיד, אינדיבידואל שונה, חד־פעמי, קשורה באופן ישיר ליכולת שלי לזהות את הרצונות האותנטיים שלי, הרצונות הנקיים והמקוריים. אלה אינם רצונות שנובעים מריצוי, מהעמדת פנים או מתשוקות שליליות, אלא רצונות שמחוברים לזהות העמוקה שלי. חלק משמעותי מהזהות של האדם נטוע ברצונות האותנטיים שלו.

כאן מתעוררת שאלה מרכזית, אישית, קבוצתית, תרבותית ואפילו עולמית: עד כמה יש לאדם, כבר מגיל צעיר מאוד, לגיטימציה להשתוקק בדרכו? עד כמה הוא מקבל עידוד ותמיכה בטיפוח היכולת להאמין לתשוקות שלו? במרבית המקרים, התשובה היא שלא.

רוב האנשים לומדים, במודע או שלא במודע, שלא להאמין לתשוקות שלהם. הם לומדים לפקפק בהן, להעביר עליהן ביקורת, לבטל אותן ואף לזלזל בהן. לכן, כאשר אנחנו מבקשים לרפא את התשוקה, איננו עוסקים רק בתוכן של התשוקה עצמה, אלא גם בריפוי הזכות להשתוקק. זוהי זכות שאף אחד אינו יכול להעניק לנו מבחוץ. זו זכות שהאדם מחזיר לעצמו.

בנקודה הזו מתרחשות לא פעם התנגשויות, במרחב הבין-אישי, המשפחתי והחברתי. פעמים רבות התשוקה של אדם אינה תואמת את הציפיות, הערכים או ההרגלים של הסביבה שבה הוא חי. אז מתעוררות שאלות כואבות: מה אני עושה כאשר התשוקה שלי אינה מותאמת לציפיות שמופנות אליי? איך אני מתנהל בסביבה שבה כבר הפנמתי את הציפיות הללו, והתרגלתי שלא להקשיב לתשוקות שלי, משום שהן אינן נתפסות כרלוונטיות למה שאני מאמין שישמור אותי שייך, אהוב ורצוי?

כאן נמצאת אחת התחנות המשמעותיות ביותר במסע הזה. זהו רגע שבו כדאי לעצור ולשאול את עצמנו בכנות: האם אני מרגיש שיש לי זכות מלאה לרצות? האם יש לי זכות מלאה להשתוקק, מבלי שאני צריך להסביר לאף אחד, ואפילו לא לעצמי, מדוע אני רוצה? האם גם כאשר מה שאני רוצה או משתוקק אליו אינו ריאלי כרגע, אני מרשה לעצמי להחזיק ברצון הזה?

ריפוי התשוקה קשור ביכולת להקשיב למסרים הפנימיים והעמוקים שלה, מסרים שמגיעים ממקורות גבוהים עוד הרבה לפני שניתן להבין כיצד ליישם אותם. לעיתים התשוקה משמשת כמעין מצפן או הכוונה גבוהה. איננו תמיד בשלים לדעת מה לעשות איתה, אך אנו כן מוזמנים להיות מסוגלים לשמוע אותה.

יש ערך גדול בלהיות מופתע מן התשוקה, להשתאות, לתהות: מהי התשוקה הזו? לתת מקום לפליאה, לאי-הבנה ולאי-וודאות שסביבה, ולא למהר לסגור אותה בהסברים. זו המשמעות העמוקה של הזכות לרצות.

יש לי זכות לומר: אני רוצה. אני משתוקק. יש לי זכות מלאה להיות בתוך החוויה הזו, גם אם לא ברור כרגע כיצד מיישמים אותה. בשלב הזה של המסע, היישום אינו הדבר החשוב. אם אין לגיטימציה לרצות ולהשתוקק, לא תתקיים גם ההזנה המנטלית והרגשית הנחוצה כדי לממש תשוקה בעתיד.

במציאות חייהם של אנשים רבים, הרצונות והתשוקות מודחקים. חלק גדול מן הרצונות נתפס כלא רלוונטי לציפיות הסביבה. החברה מכתיבה לאדם כיצד עליו לחשוב, להרגיש, לקוות, להתפתח, לעבוד, להתחבר ולהתבטא. בתוך ההכתבות הללו פועלים מסרים גלויים ושקטים כאחד, שמצמצמים את הלגיטימציה להשתוקק באופן אינדיבידואלי, ייחודי וחד־פעמי.

במידה רבה, היכולת של אדם להשתוקק באופן נקי, צלול ובהיר משקפת את יכולתו להתחבר אל האני האותנטי שלו. האינדיבידואליות של האדם מושתתת על התשוקה שלו, על הייחודיות שלה ועל ההבדל בינה לבין תשוקותיהם של אחרים.

לעיתים קרובות, מתוך נטייה לריצוי ומתוך רצון להיות מקובל, שייך ואהוב, האדם מבצע בתוכו התאמות של התשוקות שלו. הוא מנסה לגרום להן להיראות סבירות, מובנות ומתאימות למה שמקובל. כאשר הוא עושה זאת, הוא למעשה מדכא את הזכות שלו לרצות ולהשתוקק, מבלי תמיד להיות מודע לכך. מכאן נגזרות בעיות רגשיות רבות, ששורשן בדיכוי הזכות הזו.

ריפוי התשוקה מחייב החזרה של הזכות לרצות ולהשתוקק ממקום נקי ואותנטי, מקום שאינו חייב בהסברים, בתירוצים או בפרשנויות, ואף לא בתכנון מוקדם של המימוש. זכותי להשתוקק גם אם אינני יודע עדיין מה אעשה עם זה. השתוקקות היא בראש ובראשונה חוויה. כפי שראינו בפרק הראשון, זוהי איכות אנושית בסיסית.

כאשר נותנים לתשוקה מקום ולגיטימציה, קורה לעיתים דבר מפתיע: מה שנראה בתחילה כחלום מוזר, מוגזם או רחוק, מתחיל בהדרגה לקבל רמזים, כיוונים ואפשרויות למימוש, רק משום שניתנה לו הזכות להיות.

בסיום הפרק אני מבקש להפנות אליך את השאלה הזו: האם יש לך זכות לרצות? האם יש לך זכות להשתוקק מבלי להסביר ומבלי לעשות התאמות? זו האותנטיות הבסיסית שלך. זהו החיבור למקור החיים שבתוכך. אין לזה העתק ואין לזה תחליף.

משימת ריפוי התשוקה היא להגיע למקום שבו אני לוקח לעצמי את הזכות הזו. הזכות לרצות. הזכות להשתוקק. בלי להסביר ובלי להתאים. זוהי חוויה חיונית, כמו חמצן. זהו דלק לצמיחה ולהיכרות עמוקה עם עצמי. אם אינני מכיר את התשוקות שלי, אינני מכיר את עצמי.

לכן חשוב להתעכב כאן, לבדוק, לשאול ולזהות את המקומות שבהם אני נוטה לבטל את התשוקה שלי ואת הזכות שלי לתשוקה. מכאן נפתח מסע ריפוי שבו אני מגדיל בהדרגה את הזכות לרצות ולהשתוקק, נותן לזה להיות, ורק בשלב מאוחר יותר בוחן גם כיצד ניתן לפעול עם זה בעולם.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. האם לדעתך את מאפשרת לעצמך לרצות ולהשתוקק באופן יחסית חופשי?
2. האם את יכולה להצביע על תשוקות שמאד מאפיינות אותך ומבדילות אותך ממרבית האנשים האחרים?
3. האם יש תשוקות שמעולם לא קיבלו ביטוי בחייך רק משום שחששת שזה לא ייראה טוב בעיני אחרים?
4. האם יש תשוקות שממש עכשיו מצויות בתוכך ולא מרפות, אך עדיין לא קיבלו לגיטימציה להתבטא?
5. מהו המעשה ה"משוגע והמעניין" הבא שיש ביכולתך לעשות בשבוע-שבועיים הקרובים?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

פרק 4:
אהבה עצמית היא מסלול מעורר תשוקה בריאה

פרק 4 פותח את חלק 2, תשוקה ואהבה עצמית. מי שנכנס למרחבי העולם הפסיכו-קריאטיבי שומע פעמים רבות את הביטוי אהבה עצמית. אהבה עצמית נחשבת לאחד היסודות המרכזיים של תפיסת העולם הפסיכו-קריאטיבית, ולאחד הדברים שאי אפשר להבין לעומק או לחולל שינוי בעזרת הכלים הפסיכו-קריאטיביים בלעדיו.

אהבה עצמית היא תנאי בסיסי כדי לטעום, לחוות ולהתנסות בשפע הכלים של ריפוי, צמיחה והתפתחות שהמרחב הפסיכו-קריאטיבי מציע. היא ביטוי לכך שהאדם מסוגל לקיים בתוכו ועם עצמו קשר של אהבה, או באופן מדויק יותר, קשר שבו האהבה מתגברת באופן מתמשך. מדובר בתרגול שגרתי, תחזוקה של מערכת יחסים בין אדם לבין עצמו, שמומלץ לממש, לתחזק ולרענן באופן יומיומי.

ככל שהאדם מתרגל יותר אהבה עצמית, כך היא נוכחת יותר בחייו, והוא מסוגל ליהנות ממנה יותר. בשלושת הפרקים של חלק זה נתבונן כיצד יישום האהבה של האדם כלפי עצמו מעודד ומאפשר חיבור לתשוקה בריאה, מעודד ומאפשר נוכחות גבוהה יותר של תשוקה בחיי האדם, מעניק לתשוקה לגיטימציה, מעניק לה מקום, מאפשר אותה, מקיים אותה ומזין אותה, ולאחר מכן גם ניזון ממנה.

אפשר לומר שככל שהאדם משקיע יותר באהבה עצמית, כך הוא מעורר בתוכו את התשוקה הבריאה, ומצידה התשוקה הבריאה מגבירה בתוכו אהבה עצמית. כך נוצר מעגל מזין שמאפיין מאוד פונקציות של עולם הרגש, הרוח והיצירתיות, מה שאנחנו נוהגים לייחס לעיתים למה שמכונה מוח ימין.

פרק 4 עוסק באהבה עצמית כמסלול מעורר תשוקה. כאשר אני אומר מסלול, אני מתכוון לכך שיש כאן נוסחה יחסית פשוטה עבור מי שמתעניין בריפוי התשוקה שלו. נוסחה שאפשר לתרגל אותה, להתמיד בה, ולקבל ממנה תוצאות. לתרגל אהבה עצמית מייצר באדם, מקיים באדם ומחיה באדם את התשוקה הבריאה שלו, גם אם הוא עדיין לא מודע לכך במילים.

עצם זה שאדם מסוגל להתבונן במראה ולחייך לעצמו, עצם זה שאדם מסוגל לומר לעצמו מילים של אהבה, כמו אני אוהב אותך או אני אוהבת אותך, מתחיל להזרים בתוכו זרמים של תשוקה. ככל שאדם מתרגל קשר של אהבה עם עצמו בצורה תדירה ושגרתית, כך הוא זוכה לחוש בתוכו זרמים תת קרקעיים של תשוקה. התשוקה הזו לאט-לאט מתפתחת, מתרחבת, ומזמינה אותו לעשות שינויים, לקבל החלטות ולהיכנס להתנסויות חדשות שנובעות מתוך אהבה עצמית.

התשוקה הזו מסמלת לאדם את הקול האותנטי שלו, קול שתמיד ביקש לדבר איתו, אך היה מוסתר, מטושטש ולעיתים גם מודחק בגלל היעדר אהבה עצמית. אפשר להבין את האהבה העצמית כסוג של שדה שבו התשוקה יכולה לפרוח, והיא אכן נוטה לפרוח שם באופן טבעי. כאשר אדם מתבלבל בין תשוקה חיובית לתשוקה שלילית, כפי שדיברנו בפרק 2, הדבר קורה לא פעם גם משום שחסרה בו אהבה עצמית.

אהבה עצמית יכולה לעזור לאדם להבדיל, לבצע השוואה פנימית, ולהרגיש מהי תשוקה חיובית ומהי תשוקה שלילית. היא יכולה לעזור לאדם לצאת להתנסויות ולבדוק את התשוקה שלו מתוך אהבה ומתוך תמיכה פנימית, ומתוך כך שהיא מעניקה לו לגיטימציה לרצות ולהשתוקק.

דיברנו בפרק 3 על כך שאצל אנשים רבים, ברמה התרבותית והחינוכית, לא תמיד פשוט להרגיש זכאים לרצות, זכאים להשתוקק בלי להסביר ובלי לעשות התאמות. כאשר אהבה עצמית הופכת לנוכחת יותר, זורמת יותר ומתחדשת יותר באופן שגרתי, מתחדשת גם חוויית הזכות הבסיסית, המולדת, להשתוקק ולרצות. אדם יכול להתחיל לומר לעצמו, באופן גלוי או פנימי: "אני אוהב את עצמי ולכן אני מקשיב לרצונות ולתשוקות שלי. אני אוהב את עצמי ולכן אני נותן יותר אמון בתשוקה שלי. אני אוהב את עצמי ולכן אני רוצה להעניק לעצמי הזדמנויות לביטוי התשוקה. אני אוהב את עצמי ולכן כאשר בוקעת מתוכי משאלה חדשה, רעיון חדש או רצון לשינוי, אני נותן לזה יותר סיכוי ויותר מקום."

כאשר אני אוהב את עצמי, אני פחות זקוק לאישורים מן הסביבה לגבי הדרך הנכונה שלי להתקיים, לגבי הדרך הנכונה שלי להתפתח ולצמוח. מהו הדבר הבא שאני רוצה ללמוד, לעשות, או להתקדם בו? כאשר יש בי אהבה עצמית, יש בי אמון באותו חלק שבתוכי שיכול להיתפס לפעמים כפראי, ילדותי ואפילו משוגע, אך למעשה הוא החלק האותנטי שהוא ביטוי של התשוקה הטבעית שבאדם.

לכן ההמלצה למי שמעוניין לרפא את התשוקה שלו היא להתחיל בריפוי האהבה שבתוכו. כפי שאמרתי, מדובר בתרגול יחסית פשוט, אך כזה שדורש שגרתיות והתמדה. נדבר הרבה על כך שריפוי התשוקה קשור למרחב תרגול, מעין חדר כושר פנימי, חדר כושר מנטלי, שכל שעלינו לעשות הוא להתאמן בו. אחד ה"מכשירים" המרכזיים לתרגול שגרתי בחדר הכושר המנטלי שלנו הוא אהבה עצמית.

ככל שאדם מתרגל לדבר אל עצמו באהבה, כך הוא מתרגל, גם באופן לא מודע, לשמוע את התשוקה שלו, את התשוקה האותנטית שלו, ולא את התשוקות של אחרים.

 

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. מה קורה בתוכך כשאת אוהבת את עצמך "יותר"?
2. מה קורה בתוכך כשאת אוהבת את עצמך "פחות"?
3. האם את יכולה כעת לחבר בין אהבה אלייך לבין הכרת התשוקות שלך? כיצד זה בא לידי ביטוי?
4. האם לעתים, כשאת מתרגלת אהבה עצמית או חווה אהבה עצמית, את חשה גם "דגדוגים" של תשוקה? פרטי לגבי זה.
5. מה קורה לך בגוף ובנפש כשאת אומרת לעצמך: "אני מרשה לך לרצות ולהשתוקק ללא כל מגבלה, עכשיו ובהמשך"?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

פרק 5:
אהבה עצמית מעניקה לגיטימציה לתשוקה ולמחקר שלה

פרק חמש הוא הפרק השני בחלק השני של הספר, העוסק בקשר שבין תשוקה ואהבה עצמית. חלק זה מבקש להעמיק את ההבנה כיצד אהבה עצמית אינה רק רקע רגשי כללי, אלא תשתית פעילה שמאפשרת לתשוקה להתקיים, להתפתח ולהיחקר. פרק ארבע הסתיים בכמה מושגים מרכזיים, ואליהם אנו חוזרים ומרחיבים כאן.

אחד המושגים הללו הוא הרעיון שתשוקה מעוררת באדם את הביטוי הנפלא שלו. אני מבקש להתעכב על המילה הזו, נפלא. יש קשר עמוק בין תשוקה לבין המילים נפלא, נפלאות ופלא. זהו קשר שאינו מקרי, והוא גם אחד הדברים שמרתיעים לעיתים אנשים מלהתקרב לתשוקה שלהם. כל מה שנתפס כנפלא, כל מה שנמצא בתחום של פלא, אינו הגיוני במובן הצר של המילה. הוא חורג מן המוכר, מן הצפוי ומן השגרתי, ולכן הוא נתפס לעיתים כנדיר, כבלתי אפשרי, או אפילו כמסוכן.

עבור חלק מהאנשים, המופלא מתקשר לאובדן שליטה, לאי ודאות, לאובדן סדר או לאובדן גבולות. ועם זאת, עמוק בפנים, כל אדם, כך או אחרת, בין אם בצורה ישירה ובין אם דרך דברים שהוא צורך מבחוץ, מחפש את הנפלא שבתוכו ואת הפלא שבתוכו. זהו חיפוש אנושי בסיסי, גם כאשר הוא אינו מנוסח במילים.

בצורה הבריאה, האדם אכן פוגש את הנפלא שבתוכו. היכולת הזו תלויה ביכולתו לאהוב את עצמו, להעריך את עצמו ולהאמין בעצמו. כאשר אדם מתרגל אהבה עצמית, הוא יוצר בתוכו מרחב שבו התשוקה הטבעית יכולה להתגלות, להיחקר ולהתממש. ככל שמתאמנים בתשוקה הזו יותר, כך היא נוטה לפרוח יותר.

כאשר הדבר אינו מתרחש, האדם ממשיך לחפש את הנפלא ואת הפלא, אך עושה זאת דרך צריכה של חומרים חיצוניים. הוא מחפש שאחרים יספקו לו חוויה משנית, מעין חוויה מיד שנייה של "נפלאות", של דברים מופלאים. במצב כזה, המופלא נשאר בגדר חלום רחוק או פנטזיה שאינה מתממשת, אך הוא ממשיך לגרות את האדם, משום שבכל אדם קיים הגרעין הזה, גרעין הנפלא.

זהו אחד הדברים היפים שריפוי התשוקה מציע לאדם. הוא מזמין את האדם לפגוש את המופלא שבתוכו ואת הנפלא שבתוכו, ולא פחות מכך, לראות במופלא ובנפלא חלק אינטגרלי ומעשי מחייו. המופלא אינו רעיון מופשט או פנטזיה בלבד. הוא קיים, הוא אפשרי, והוא אפילו זמין. אך הוא דורש תשומת לב, השקעה, אימון, תרגול ונוכחות, ואלה מתחילים באהבה עצמית.

כאשר אני מתאר אהבה עצמית, אני נוהג להשוות אותה לאופן שבו אנו מתייחסים לתינוקות, לילדים קטנים ולגורים של בעלי חיים. החוויה המתוקה והמיוחדת שאנו חשים כלפי יצורים קטנים אלה כוללת בתוכה תחושה עמוקה של פלא. פלא הבריאה עומד מולנו. הם נתפסים כמתוקים, כנפלאים, וזו אינה אשליה רגשית. הם אכן מופלאים. דרכם אנו פוגשים את פלא הקיום, ולעיתים גם את הפלא של עצמנו ואת הממד האלוהי שבתוכנו.

משום כך אנו זקוקים למגע עם תינוקות ועם יצורים שרק החלו את דרכם בעולם. המפגש הזה מזכיר לנו משהו יסודי על הקיום עצמו. אהבה עצמית, במובן זה, היא היכולת של האדם לחוש כלפי עצמו את מה שהוא יודע לחוש באופן טבעי כלפי תינוקות וגורים. לא רק רצון להגן ולטפח, אלא גם תחושה של רכות, פליאה, וחוויה שקשה להסביר במילים, חוויה שיש בה אפילו מעין יראת כבוד מול פלא הבריאה.

כאשר אדם הופך להורה והתינוק מגיע לחייו, חייו מתהפכים לחלוטין. הוא נוגע בבריאה שמגיעה לידיו ומזכירה לו שהוא עצמו חלק מן הבריאה. כך גם בתהליך ריפוי התשוקה. אנו מאפשרים לעצמנו לטעום ולממש את פלא הבריאה שבתוכנו, לא רק ברגעים נדירים כמו לידה או מפגש עם תינוקות, אלא גם דרך הקיום היומיומי שלנו. דרך ריפוי התשוקה, האדם יכול לפגוש את הנפלא שבתוכו ואת תחושת הלידה המתחדשת שעולה מתוכו.

זהו יופייה של התשוקה. זה מה שמרגש בה, מסעיר, מגרה ומלהיב. זו גם הסיבה שתשוקה היא כוח מושך כל כך. תשוקה מחברת את האדם לחוויות גבוהות של תחושת מופלאות. היכולת להיות נפלא, היכולת לחוש נפלא, היכולת להתחבר לפליאה, כל אלה מצויים בתוך התשוקה. אהבה עצמית, כפי שאנו רואים בפרק זה, מעניקה לגיטימציה לתשוקה הזו ולמחקר שלה להתקיים.

אהבה עצמית מזינה את התשוקה, משום שברגע שאדם מסוגל לראות את התינוק שבתוכו, הוא פותח לעצמו מרחב לגיטימי להתחבר לאותה אהבה שיש לו כלפי תינוקות בכלל. כך הוא פוגש את הפלא שבתוכו. כדי לפגוש את הפלא הזה, כדי לזהות עד כמה אני נפלא, מבלי להתבייש בכך, מבלי לחוש מבוכה, ומבלי להתנצל או להצטדק, אני זקוק לאהבה עצמית שתעניק לגיטימציה לחקור את המרחב הזה.

אהבה עצמית מזכירה לי עד כמה המרחב הזה חשוב, ועד כמה חשוב לי, באופן יומיומי, להיזכר בכך שעצם קיומי הוא דבר נפלא. עצם הנוכחות שלי כאן, עצם הבחירה להיוולד, לחיות ולהתקיים בעולם הזה, היא אינה מובנת מאליה. היא אינה שגרתית או סתמית. היא מופלאה.

קיומו של האדם הוא פלא. גם אם הדבר נראה טבעי ושגרתי, עצם החיים הם הפתעה גדולה. אדם יכול לחיות גם מבלי לפגוש את הפלא והנפלא שבתוכו, אך התשוקה מעניקה לו אפשרות אחרת. אפשרות לחיות מתוך חיבור לפלא, ליצור מתוכו, ולהביט בעולם דרך עדשה של תשוקה, סקרנות, פליאה, התלהבות ואמונה ביכולת לעשות דברים נפלאים.

מי מעניק לגיטימציה לשפה הזו, למילים הללו, וליכולת לא רק לדבר עליהן אלא גם לחיות לפיהן? מי יוצר את התשתית, המטריה וההגנה שמאפשרות לקיים מושגים כמו נפלא ומופלא בחיי היום יום? אהבה עצמית. משום כך כל כך משמעותי שבכל פעם שאנו פוגשים את עצמנו מול המראה, נחייך חיוך רחב ונאמר לעצמנו, אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. בפעולה הפשוטה הזו, ובשפה החוזרת של אהבה עצמית, אנו מתחילים להיזכר, ברמה עמוקה, בכך שאנחנו סוג של פלא.

זה נפלא שאנחנו כאן. יש בתוכנו משהו נפלא, ולדבר הנפלא הזה יש דברים נפלאים לעשות בעולם. איננו רוצים לצמצם את המילה הזו או לטשטש אותה. אנו רוצים להישען עליה, ליצור איתה, לשחק איתה ולממש אותה. ולא פחות מכך, אנו רוצים ללמוד לזהות את מה שנפלא באחרים, ולטפח סוג של חיים שבהם המילים נפלא ומופלא הן מילים מרכזיות.

אלה מילים שאנו מחפשים, מתאמנים בהן ועושים עבורן תהליכים, משום שהן מעניקות טעם לחיים. הן מחברות את האדם אל התשוקה הבריאה שלו ואל הסיבה לצאת למסעות של ריפוי התשוקה.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. האם את מזהה בתוכך חלקים שאת יכולה לומר עליהם שהם "מופלאים"?
2. איך את מרגישה עם המילה הזו: "נפלא"? מה היא מעוררת בך כרגע? פרטי ככל יכולתך.
3. האם "להיות נפלא" זה משהו שיש גם סיבה לפחד ממנו, לדעתך?
4. במה היית רוצה להיות יותר נפלאה, בהמשך?
5. האם את יכולה לעמוד מול המראה ולומר לעצמך בקול רם שאת נפלאה מעצם קיומך? איך זה מרגיש כשאת עושה את זה?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

פרק 6:
אהבה עצמית מגשרת בין החוויה האלוהית לבין המסר האלוהי

פרק 6 לוקח אותנו אל אחד המקומות המרכזיים ביותר בתהליך ריפוי התשוקה. זהו מקום שנחזור אליו פעמים רבות, משום שהוא חיוני להבנת הדרך כולה, להבנת הסיבה שבעטיה נוצר התהליך הזה, ולהבנת המשיכה האנושית העמוקה לשאלות, ללמידה ולמסעות של חקירת התשוקה.

בפרק זה נעמיק בקשר שבין אהבה עצמית, החוויה האלוהית והמסר האלוהי, ונראה כיצד אהבה עצמית משמשת גשר חי בין ממדים אלה.

אהבה עצמית, במידה רבה, היא הדרך של האדם לפגוש בתוכו את אהבת האל כלפיו. כאשר אדם אוהב את עצמו, הוא נכנס לסוג של סנכרון עם הידיעה העמוקה שהוא תמיד אהוב על ידי החלקים הגבוהים של עצמו ושל הבריאה.

כל אדם, באשר הוא, ללא כל הבדל בין אחד לאחר, תמיד אהוב. זו עובדה קיומית בסיסית. אלא שהיותו בן אדם, החי בתנאים המורכבים של הקיום האנושי, גורמת לו פעמים רבות לשכוח זאת ולחוש לא אהוב ומרוחק מאהבה. הוא שוכח שהוא אהוב ללא תנאי, באופן מלא ושופע, ושאהבה זמינה עבורו כל הזמן. עצם היותו קיים, עצם נוכחותו בעולם, בכל רמה ובכל ממד, כרוכים תמיד באהבה גדולה, גם אם הוא אינו מודע לכך.

כאשר אדם מתרגל אהבה עצמית, הוא למעשה מתרגל היזכרות באלוהי שבתוכו. האלוהי שבתוכו הוא אהבה. כל מושג אחר שמייחס לאלוהות משהו שאינו אהבה הוא, בעיניי, מושג מצומצם. אי היכולת לראות את האלוהות כאהבה היא אי היכולת לראות ולחוות אלוהות כלל. לא אחת קורה שמייחסים לאלוהות מושגים שאין בהם אהבה, ובעיניי זוהי החמצה בסיסית בהבנת האלוהות ובתפיסתה.

תרגול אהבה עצמית הוא סוג של תיקון פנימי, כיוונון מחדש של ההבנה מהי אלוהות. האדם מוצא את האלוהות בתוכו, והבסיס שלה הוא אהבה. אך הוא אינו יכול לחוות זאת אלא אם כן הוא מתרגל אהבה עצמית ומזכיר לעצמו את הידיעה הזו שוב ושוב. האנושיות שלו עלולה להרחיק אותו מן החוויה הזו, ולכן הוא זקוק לתרגול מתמשך שיחזיר אותו אליה.

אהבה עצמית מאפשרת לאדם לחוות את החוויה האלוהית במגוון רגעים בחיי היומיום, רגעים שבתוכם קיימים גם הסחות, ריחוק, כאב וקושי. זהו תפקידו של התרגול. כאשר אהבה עצמית נוכחת, היא מאפשרת לאדם לטעום פעמים רבות יותר את החוויה האלוהית שבתוכו, חוויה שיסודה באהבה, קיומה באהבה, ומהותה אהבה.

מעבר לחוויה עצמה, אהבה עצמית מאפשרת לאדם גם ליצור ערוץ תקשורת פנימי. ערוץ תקשורת בין האני האנושי לבין האני האלוהי שבתוכו. זהו ערוץ שנרחיב עליו בהמשך, והוא מבוסס במידה רבה על תשוקה. אנשים רבים שמתעניינים ברוחניות מבקשים לקבל מסרים פנימיים, בין אם מישויות, מן העצמי הגבוה, או מן האלוהות. כאן אני מבקש לומר באופן ברור: התשוקה הבריאה היא מסלול מידע ומסרים מהחלק האלוהי של האדם אל החלק האנושי שלו.

האדם מקבל מסרים דרך התשוקה הבריאה שלו. המסרים הללו משמשים כמצפן, כהכוונה וכמערכת של תמרורי דרך. הם עונים על שאלות כמו לאן כדאי לי לנוע עכשיו, מהו הדבר הבא שכדאי לשים לב אליו, מה כדאי לבחור, מה כדאי לחקור, במה כדאי להתנסות, ולאן אולי כדאי לקפוץ באומץ. המסרים הללו מגיעים מן החלק הגבוה, האלוהי, של האדם, והם נושאים בתוכם גוון, טעם ורטט של תשוקה.

טוב לאדם להכיר בכך שכאשר הוא מחובר לתשוקה הבריאה שלו, הוא מחובר לחלק האלוהי שבו. החיבור הזה מתחיל ברמה החווייתית, והוא יכול להמשיך ולהתפתח גם לרמה הביצועית והמעשית. כאשר אהבה עצמית נוכחת, היא מאפשרת לאדם קודם כל לחוות שיש בתוכו אלוהות. כאשר האדם חווה זאת, מכיר בכך, טועם מזה ומזהה את הנוכחות הזו בתוכו, הוא גם מסוגל להקשיב למה שיש לה לומר לו.

אהבה עצמית דומה למורה דרך פנימי. היא מאפשרת לנו להיכנס למקומות שבהם התשוקה מחכה לנו. אנו זקוקים לליווי הזה של אהבה עצמית, לתמיכה, לאישור וללגיטימציה שהיא מעניקה, כדי שנוכל להסכים להיפגש עם התשוקה הבריאה, כדי שנעז להיפגש איתה, וכדי שלא נחשוש ממנה. התשוקה הבריאה היא ביטוי של אנרגיה אלוהית, והיא מסמנת עבורנו אזורים שבהם נוכל לממש את הנפלאות שבתוכנו.

משום כך חיוני כל-כך לתת תשומת לב משמעותית לתרגול אהבה עצמית. יש כאן אלמנט של צניעות ושל ענווה. כל יום מחדש הוא יום של תרגול אהבה עצמית. כל יום מחדש הוא יום של עוד חיוכים מול המראה. כל יום מחדש הוא יום של דיבור פנימי מפרגן, תומך, אוהב, מעודד ומלהיב, גם כאשר קשה, גם כאשר לא נעים, ואולי אפילו במיוחד כאשר לא נעים.

ככל שתרגול זה הופך לשגרה, כך הנגישות של האדם למסרים שמגיעים יחד עם האהבה הולכת וגדלה. הדברים הללו באים יחד. במידה רבה, זוהי סיבה עמוקה ויפה לתרגל אהבה עצמית, משום שהיא מביאה איתה את האפשרות להיות בקשב למסרים האלוהיים שמגיעים דרך התשוקה.

מה משמעות הדבר בפועל? משמעות הדבר היא שהאדם אינו חייב להיכנס למצב תודעתי מיוחד או למהלך מדיטטיבי מורכב כדי להתחבר לחלקים האלוהיים שבו. מדיטציה ותרגול תקשור הם מבורכים וחשובים, והם אכן קשורים גם לאהבה עצמית, אך הם אינם הכרחיים, ולעיתים אף אינם מספיקים.

המשימות האמתיות של האדם, ההכוונה הפנימית, האישורים העמוקים, והיעדים שהחלק הגבוה שלו מבקש להזכיר לו שהוא בא לכאן כדי לממש, נמסרים לו דרך התשוקה הבריאה שלו. הם נמסרים דרך חוויה פנימית ברורה של "אני רוצה, זה מעניין אותי, זה מרגש אותי, זה מסקרן אותי, אני רוצה לתרום את זה, אני מאוד רוצה את זה, אני משתוקק לזה."

כאשר חסרה אהבה עצמית, קשה להאמין לקול הזה, וקשה עוד יותר להתחבר למסרים האלוהיים שהוא נושא בתוכו.

כאשר יש אהבה עצמית, כאשר קיימת הערכה עצמית, כבוד עצמי ותרגול מתמשך של יוזמות שנובעות מתוך אהבה עצמית, התשוקה יכולה להיכנס, לקבל מקום ולהתממש. אז גם החלק האלוהי יכול להזרים אל האדם יותר מסרים, יותר מידע ויותר תמיכה פנימית, אל מול שגרת החיים שיש בה כאב, פחדים, קשיים, התלבטויות, אי ודאות ולעיתים גם סבל.

בתוך המרחב הזה, האדם זקוק להזנה מתמשכת של אהבה עצמית. הזנה זו מאפשרת לתשוקה להביא את המסרים הגבוהים שלה, לאזן בין החלק האנושי לחלק האלוהי שבתוכו, ולהעניק משמעות, עומק וטעם לעצם הקיום.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. איך את מרגישה עם הביטוי "האלוהים שבתוכי"?
2. אם היית פוגשת כרגע את "האלוהים שבתוכך"מה היית רוצה לומר לו, לבקש ממנו או לספר לו/לה?
3. איך את מרגישה עם הרעיון שכל אדם אהוב באופן מוחלט על ידי היקום/הבריאה/אלוהים ואיך זה מהדהד לך במרחב הפנימי בתוכך?
4. מה דעתך על האפשרות ש"אלוהים מדבר איתנו דרך התשוקות"?
5. מהן שלושת התשוקות הכי מרגשות שאת יכולה לזהות כעת בתוכך?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

 

פרק 7:
הביקורת העצמית המוגזמת מבקשת לצמצם ולרסן את התשוקה הטבעית

פרק זה פותח את חלק 3 שעוסק בתשוקה וביקורת עצמית מוגזמת. בפרקים אלה נתבונן במערכת היחסים בין הביקורת העצמית המוגזמת, זו שעוסקת בנטרול התנועה היצירתית הטבעית, בנטרול דחפים, בנטרול תשוקות, בנטרול צמיחה, בנטרול התפתחות ובנטרול ספונטניות, לבין התשוקה הטבעית.

יש כאן מערכת יחסים שברצוננו להכיר, משום שלרוב איננו מכירים ואיננו מודעים לכך שיש בנו ביקורת עצמית מוגזמת שמנטרלת תשוקה חיובית, בריאה, פראית, משמעותית ומאוד נחוצה לחיינו. רק כאשר נוצרת היכרות עם המנגנון הזה, עם מערכת היחסים הזו, ועם הדיקטטורה שהביקורת העצמית המוגזמת מפעילה, אפשר לשנות את המאזן ולאפשר יותר חופש לתשוקה בריאה להתקיים.

אפשר להתייחס לביקורת העצמית המוגזמת כחלק באישיות שזהו תפקידו. מבוקר עד ערב, וגם אם נקום באמצע הלילה, היא תפעל מיד. מבוקר עד ערב היא עסוקה בריסון התשוקה שלנו, ובריסון האותנטיות האנושית. היא משגיחה בכל רגע ורגע עד כמה האדם לקח לעצמו מידה של חופש להשתוקק באופן טבעי ואותנטי. עד כמה האדם מאמין לתשוקה שלו, נענה לה, פועל בעקבותיה, ורואה בה מקור משמעותי להנחיה פנימית, לקבלת החלטות ולבחירות.

מה שהביקורת העצמית המוגזמת עושה לאדם, בראש ובראשונה, הוא לגרום לו לפקפק בתשוקה שלו. היא מספקת לו מגוון תקדימים ומגוון הסברים כדי להניע אותו מללכת בעקבות התשוקה שלו. היא גורמת לו להרגיש שהתשוקה שלו מסוכנת, ושמשהו לא טוב יקרה אם הוא ייקח לעצמו את החופש ללכת בעקבות התשוקה, ואפילו להרגיש את התשוקה. הביקורת העצמית המוגזמת מייצרת מנגנון שיש בו ענישה ותגובות שליליות פנימיות שמופיעות מיד כאשר האדם מרשה לעצמו להשתוקק.

לא לחינם נוצרו שיטות שונות לשחרור התשוקה שמתחילות בנטרול הביקורת העצמית המוגזמת. למעשה, נטרול הביקורת העצמית המוגזמת הוא אחד הצעדים המשמעותיים ביותר כדי לגלות את התשוקה הטבעית, את התשוקה הבריאה. כאשר איננו מנטרלים את הביקורת העצמית המוגזמת, כאשר איננו שמים לב להשפעה שלה, וכאשר אנו מתקיימים יחד איתה באופן שגרתי ונותנים לה לנהל את חיינו, נוצר תהליך מורכב.

תשוקה היא טבע בריא, והיא מבקשת להתממש איך שהוא. לכן ככל שהביקורת העצמית המוגזמת מנטרלת יותר את התשוקה הטבעית, כך נוצר יותר מקום לתשוקה שלילית שבאה במקום החיובית, תשוקה זו קשורה לעונג חלקי, להתמכרויות ולעתים אף לצורות שונות של פגיעה.

כלומר, אין כאן רק דיכוי של התשוקה ויצירת שקט תשוקתי. התוצאה של ביקורת עצמית מוגזמת היא שהיא, גם אם לא התכוונה לכך, גוררת אותנו לפגוש, לחוות ולהתמקד בעיקר בתשוקות השליליות שלנו. אז אנו מסתבכים איתן.

ואז נוצר מנגנון שלילי: אנחנו זקוקים לתשוקה, אך מכיוון שהתשוקה החיובית חסומה, אנו פונים באופן לא מודע אל התשוקה השלילית. עם מימוש התשוקה השלילית מופיעים כאב, נזק ולעיתים גם התמכרות, ואז הדבר מעצים את דבריה של הביקורת העצמית המוגזמת. היא אומרת: "הנה אמרתי לך, הנה הזהרתי, לא ללכת בעקבות התשוקה בכלל."

ואז נוצר שוב דיכוי הלגיטימציה להשתוקק ואולי גם רגשי אשמה לגבי התשוקה בכלל. אך למרות זאת המעגל נמשך. הכוח הטבעי של התשוקה מתרומם שוב, משום שהאדם זקוק לתשוקה בכל מקרה. וכך יהיה נתון למעגל שלילי שמתחיל בביקורת עצמית מוגזמת שמגבילה את התשוקה החיובית מה שמגדיל את המקום לתשוקה השלילית וזו רק מעצימה את הביקורת שעוד יותר תגביל את התשוקה החיובית…

לכן, כדי שיהיה בכלל סיכוי לדעת מהי התשוקה הטבעית שלי, מה היא מבקשת, מה היא מסמלת, ולאן היא מבקשת להוליך אותי, עליי להתמקד ראשית בהכרת הביקורת העצמית המוגזמת ובהכרח לצמצם אותה ולנטרל אותה.

מכיוון שבתרבות המערבית קיימים חיזוקים רבים לצורת קיום שיש בה ביקורת עצמית מוגזמת, השורה התחתונה היא שאנשים רבים חיים בניכור מן התשוקה הטבעית שלהם. הם מפתחים דעות קדומות כלפי התשוקה שלהם. הם לומדים בעיקר להיזהר מפני התשוקות שלהם. הם פוחדים להשתוקק, פוחדים לרצות בגדול, פוחדים לרצות רחב, פוחדים להתלהב, פוחדים להתאהב, פוחדים להיסחף, פוחדים לאבד שליטה, ובעיקר פוחדים מי שהם באמת, כי מי שהם באמת כולל, תמיד, את ביטוי התשוקה החיובית הטבעית שלהם.

כך נוצר אידיאל תרבותי של האדם ה"נורמלי" כביכול, האדם ה"הגיוני" כביכול, האדם ה"מציאותי" וה"מאוזן" כביכול. וכך, בסופו של דבר האדם מגיע למצב שבו הוא אינו משתוקק לעתים קרובות, משום שכביכול לא הגיוני להשתוקק, לא מציאותי להשתוקק, ובוודאי לא "נורמלי" להשתוקק.

אם רוב האנשים נתונים לביקורת עצמית מוגזמת, הרוב מסתבכים עם התשוקות השליליות שלהם ולומדים לפחד מהן, ובוודאי שאינם מכירים את התשוקות החיוביות שלהם. "נורמלי" הוא מושג שנקבע לפי הרוב, ולכן לא להשתוקק תשוקות חיוביות הפך להיות נורמלי. ובמקביל, במידה מסוימת נהיה נורמלי להשתוקק לתשוקות שליליות שמובילות לכל מיני התמכרויות. וכך אנו פוגשים שלכל אדם יש לא מעט תשוקות שליליות שהוא מכור אליהן.

מאיפה זה מתחיל? זה מתחיל בקיומה של ביקורת עצמית מוגזמת שמקבלת חופש גדול מדיי להתבטא באופן מוגזם ומצמצם, מבלי לשים לב להשפעה שלה, ומבלי לשים לב לכך שהיא מסרסת את התשוקה הבריאה, הטבעית והאותנטית. נותנים לה להתקיים, ואז היא מצמצמת את הדחף התשוקתי הטבעי. מכאן ממשיך כל המהלך שתיארתי קודם, שתוקע את האדם ביחסים שליליים, ביחסים של ניכור וביחסים של אי הבנה עם התשוקה הטבעית שלו.

לכן המסר המרכזי של הפרק הזה הוא להכיר את הביקורת העצמית המוגזמת שלך. יש בתוכך תשוקה בריאה, חיונית ויצירתית, שמבקשת לדחוף אותך לצמיחה, להתפתחות, לריפוי, להתגלות, להתעלות ולמימוש עצמי. היא שם, היא מוכנה, היא בשלה מאז ומתמיד, אך היא חסומה. היא נחסמת מדי יום, משום שבכל יום מתחדשת הביקורת העצמית המוגזמת.

התפקיד שלנו הוא להיות ערים לביקורת הזאת, ערים לספק שהיא מחוללת בתוכנו, וערים להססנות שהיא מעוררת בנו אל מול התשוקה הבריאה. עלינו להיות ערים לכך ולשנות את עמדתנו מולה, לערער על שליטתה המוגזמת, ולראות כיצד רק כאשר מתפנה ונוצר מקום פנימי שאינו מושפע כל כך מהביקורת המוגזמת, התשוקה יכולה להופיע. התשוקה תופיע משום שהיא כבר שם, והיא מחכה שיתפנה לה מקום.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. מה "מסוכן" לדעתך בשחרור התשוקה שלך?
2. איזה תקדימים בחייך "מחזקים" את ההנחה שתשוקה יכולה להיות "מסוכנת"?
3. השלימי את המשפט: "אני כנראה נזהרת מדיי בתשוקות שלי כי…" שש פעמים.
4. איזה משוב פנימי מתעורר בך כשאת מנסה לממש תשוקה וזה לא מצליח?
5. מה יקרה, לדעתך, כשרמת הביקורת העצמית המוגזמת שלך לגבי מימוש תשוקות תפחת באופן משמעותי?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

 

פרק 8:
צמצום ביקורת עצמית מוגזמת עובר דרך לגיטימציה ואומץ לממש תשוקות

פרק שמונה הוא הפרק השני בחלק השלישי של הספר, העוסק בקשר שבין תשוקה וביקורת עצמית מוגזמת. בכל הנוגע למילה "הגזמה", חשוב לומר שכמעט לעולם לא ניתן להגזים בתיאור המידה שבה הביקורת העצמית המוגזמת מרסנת ומפריעה לאדם להתחבר אל התשוקה הטבעית שלו. זהו כוח פנימי חזק, מתמשך ועמוק, שמשפיע על חיי האדם הרבה מעבר למה שרובנו מודעים אליו.

האדם לומד בגיל צעיר מאוד להיזהר מעצמו. להיזהר מן האותנטיות שלו, מן הייחודיות שלו, מן הספונטניות שלו. מתוך רצון להתאים את עצמו לסביבה, להשתייך אליה, ולקבל את מה שהוא מפרש כאהבה, קבלה או הגנה מן הסביבה, הוא משלם מחיר פנימי כבד. המחיר הזה כולל דיכוי של הספונטניות שלו, דיכוי של האותנטיות שלו, ודיכוי של הקול הפנימי שלו. בהדרגה, הוא לומד לצמצם את עצמו כדי לשרוד רגשית בתוך המסגרת שבה הוא חי.

בשלב מאוחר יותר בחיים, מי שבוחר בכך יכול לצאת לתהליך של ריפוי. תהליך של חזרה הביתה, אל התשוקה הטבעית שלו. תשוקה זו הייתה שם מאז ומתמיד, ולשמחתנו היא אינה נעלמת ואינה הולכת לאיבוד. היא ממתינה בסבלנות לכך שיתפנה לה מקום. האחריות על פינוי המקום הזה היא של האדם עצמו. זהו תפקידו. עליו לבחור במסלול הריפוי, במסלול הטרנספורמציה, ולהכיר בכך שבתוכו קיימת תשוקה בריאה שמאותתת לו מבפנים, אך חסומה.

כאשר התשוקה הבריאה חסומה, את מקומה תופסת פעמים רבות תשוקה שלילית. אין כאן בחירה מודעת, אלא הכרח פנימי. כוח התשוקה חייב למצוא לעצמו אפיק ביטוי כלשהו. לכן בחלק זה של הספר אנו מתייחסים לביקורת העצמית המוגזמת, שהיא נחלתו של כל אדם בתרבות המערבית, ככוח שמפריע לתשוקה הטבעית להיות לגיטימית, להיות נוכחת, ולהיות חלק חיובי, ידידותי, מסייע, משמח ומענג בשגרת חייו של האדם.

פרק זה עוסק בצמצום הביקורת העצמית המוגזמת דרך שיפור הלגיטימציה והאומץ לממש תשוקות. במרכזו עומד משפט אחד: אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות. זהו משפט פשוט לכאורה, אך כאשר מתבוננים בו לעומק, מתגלה עד כמה קשה באמת להתחבר אליו ועד כמה פחדים הוא מעורר באופן כמעט מיידי.

מה יקרה אם אני ארשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות? האם אשתגע? האם אאבד שליטה? האם אתנהג בצורה קיצונית? האם אעשה מעשים שאתחרט עליהם?

שאלות אלו הן ביטוי מובהק של הביקורת העצמית המוגזמת. בדרך כלל אין להן קשר ממשי לשחרור בריא של תשוקה, אלא לפחד העמוק שנטמע בנו לאורך השנים מפני עצם החופש להשתוקק.

מתוך ההרגל לפחד מתשוקה, ומתוך ההסתבכות החוזרת עם תשוקות שליליות, למדנו לפחד גם מן האפשרות של חופש תשוקתי. אנו עוסקים בעיקר בריסון תשוקות, באופן כללי. כך נוצר מצב שבו, מתוך היעדר ברירה, דווקא התשוקות השליליות ממלאות את החלל.

כך פועל הטבע הבריא. אם אדם אינו הולך אל הגרסה החיובית של תכונה מסוימת שבו, סביר להניח שהוא יפגוש את הגרסה השלילית שלה. אם איננו מדליקים את האור נמצא עצמנו אוטומטית בחושך. כשאיננו נעים בעקבות התשוקה החיובית (עקב עודף ריסון וחששות) נמצא את עצמנו נמשכים לתשוקה שלילית, מבלי שנעשה דבר.

התשוקה השלילית והמחירים שלה הם מעין תזכורת פנימית כואבת, שמסמנת לאדם שזו אינה הדרך המיטיבה עבורו. הכאב, הפגיעה והנזק הם סימנים לכך שהכיוון הנוכחי אינו מדויק. אנחנו כאן, במסע הזה, כדי לתקן ולעדכן מחדש את הכיוון, זה שיראה לנו מחדש את התשוקה הבריאה שנמצאת שם בפנים, רק שקצת "הלכה לאיבוד"…

בשלב זה של התהליך אנו מבקשים לטפח כלים שיאפשרו לצמצם את הביקורת העצמית המוגזמת, זו שמלכתחילה חסמה את התשוקה הטבעית. מטרת הכלים הללו היא לשחרר אותנו בהדרגה משליטתה, להפגיש אותנו יותר ויותר עם התשוקה הבריאה, ולאפשר עדכון עמוק של האמונות והדעות שלנו בנוגע לתשוקה.

לכן אני מציע להתעכב על המשפט: אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות. לא כפעולה חיצונית, אלא כעמדה פנימית. כאשר ניתנת לגיטימציה לתכונה בריאה להיות נוכחת, הלגיטימציה יוצרת סדר פנימי.

היא עומדת מול הביקורת העצמית המוגזמת, שאומרת בקול חד משמעי ושרירותי: "אסור לך להשתוקק, זה מסוכן" ומתריסה בפניה: אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות. כך בדיוק, בביטוי "מרחיק לכת" ולכאורה "קיצוני". כך זה יכול להשפיע.

כאן מתחילה להיווצר תחרות פנימית בריאה. אל מול הקול הביקורתי המוגזם, והמצמצם, מופיע קול אחר, מרחיב, מזמין ומאפשר. גם אם כרגע לא ברור לאן התשוקה תוביל וכיצד תתבטא, ניתנת לה עכשיו הרשאה דרך ההצהרה הזו. זכותי להשתוקק. זה בסדר להשתוקק. זה טוב להשתוקק. הביטוי "ללא גבולות" נבחר דווקא משום שהוא מאתגר באופן ישיר את הגבולות המוגזמים שהביקורת העצמית יצרה.

כדי לעמוד מול ביקורת עצמית מוגזמת נדרש אומץ. כפי שנאמר בפרק הקודם, נדרש כאן סוג של מרד פנימי. הביקורת העצמית המוגזמת מתפקדת כדיקטטור פנימי, ומול דיקטטור אין שינוי ללא מרד. כשם שהעריצות מוגזמת, כך גם נדרש כוח נגדי ברור, חצוף, נוכח ולעיתים אף קיצוני בעוצמתו. בתוך פעולת המרד הזו תמיד נמצא את האומץ.

האומץ הוא היכולת לנוע דרך הפחד. הביקורת העצמית המוגזמת מנטרלת את התשוקה הטבעית בעיקר דרך פחד. זהו פחד מוגזם, מעוות, לא סביר, שמעצים ומפריז תסריטים שליליים ומנבא קטסטרופות בעקבות ביטוי של תשוקה, גם כאשר אין לכך בסיס ממשי.

כדי לפגוש את הפחד הזה, נדרש אומץ. אומץ לומר לעצמי: אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות, ויש בי אומץ להתחיל לנוע לעבר מימוש התשוקות שלי, גם אם אינני יודע עדיין כיצד זה יקרה, גם אם הדרך אינה ברורה. בשלב זה איננו עוסקים עדיין במעשה או ביישום, אלא במרחב המודעות. הפחד פועל במודעות, ההימנעות פועלת במודעות, ולכן גם הריפוי מתחיל שם.

כאשר אני אומר: אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות, אני מייצר בתוכי את האומץ הדרוש למימוש התשוקות שלי. אני מאפשר לאומץ להוביל אותי, וליצור עבורי כלים להתמודדות עם הביקורת העצמית המוגזמת.

אלה הם כלים שיכולים לפעול כאשר נותנים בהם אמון ומאפשרים להם להיטמע. אל מול המסרים השגויים והמוגזמים של הביקורת העצמית, מתחילות להיזרע אמונות חדשות, שככל שהן נוכחות יותר, כך הן מאפשרות לתשוקה הטבעית לעשות צעד אחר צעד אל עבר תחילת המימוש שלה.

 

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. איך ההרגשה לומר בקול רם: "אני מרשה לעצמי להשתוקק ללא גבולות"?
2. מה יקרה לדעתך אם באמת תרשי לעצמך לחוות תשוקה שאין לה גבולות?
3. מה יקרה לדעתך כשתעמדי באומץ מול הביקורת העצמית המוגזמת שלך ותסרבי בתוקף לפעול לפי הדרישות שלה לגבי התשוקות שלך?
4. מה קורה בחייך כאשר את מוצאת בתוכך אומץ לעשות את מה שבדרך כלל הפחיד אותך?
5. מה דעתך על מרד תשוקתי כנגד הביקורת העצמית המוגזמת? איך זה מרגיש לך?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

 

פרק 9:
הרפתקנות ומשחק מאפשרים לתשוקה לדלג מעבר לביקורת העצמית המוגזמת

פרק זה הוא הפרק השלישי בחלק השלישי של הספר, שעוסק בנושא מרכזי במיוחד בריפוי התשוקה, מרכזי הרבה יותר מכפי שנהוג להבין בתחילת הדרך: הקשר שבין תשוקה לבין ביקורת עצמית מוגזמת.

דיברנו על כך שלביקורת העצמית המוגזמת יש תפקיד מופנם לרסן את התשוקה, לרסן את ההתלהבות, לרסן את היצירתיות, לרסן את האותנטיות ולרסן את הייחודיות. בשלב הזה איננו נכנסים לשאלה מדוע זה כך, אף על פי שאנשים רבים שעדיין אינם מכירים את הביקורת העצמית המוגזמת עשויים להתפלא מול עצם הרעיון שיש בתוכם מנגנון כזה, ולשאול את עצמם: "למה לי לרסן את הדברים הטובים האלה בתוכי?" זהו דיון אחר, שאפשר להעמיק בו כאשר לומדים יותר על הביקורת העצמית המוגזמת. כאן מטרתנו היא להציג את התופעה, להציג את העובדה שבתוך הנפש פועל באופן מתמשך מנגנון שמגביל את ביטוי התשוקה.

המנגנון הזה מגביל גם את טווח המימוש שאנו מרשים לעצמנו ומאשרים לעצמנו. לעיתים אנו יכולים לדמיין, ואפילו לחלום, לאן התשוקה הטבעית יכולה לקחת אותנו. היא דומה לכנפיים שמבקשות להיפתח ולהעיף אותנו למקומות גבוהים יותר שמחכים לנו.

ומי "דואג" לכך שהכנפיים האלה לא ייפתחו, שלא נפרוס כנפיים ושלא נעוף? הביקורת העצמית המוגזמת, שמייצרת פחדים מוגזמים, חששות וספקנות. היא גורמת לנו להרגיש לא בנוח עם עצמנו אם ננסה לממש תשוקה וזה כביכול לא יצליח. זה תפקידה. לדכא את הזרם החיובי הזה שמתחיל מהבטן, מתחיל מהלב, ורוצה לנוע אל הלא נודע דרך יצירה הרפתקנית, דרך ביטוי של מי שאני באמת.

בפרקים האלה אנו מתחילים לסגל לעצמנו כלים של מודעות והתמודדות, עם חלקה של הביקורת העצמית המוגזמת בריסון התשוקה שלנו. ריפוי התשוקה הטבעית עובר דרך המקום הזה. פרק זה מוסיף שני כלים משמעותיים מאוד: הרפתקנות ומשחק.

התייחסנו כאן לחשיבות המודעות לכך שהביקורת העצמית המוגזמת תמיד נמצאת שם ומרסנת. לאחר מכן דיברנו על האפשרות להרשות לעצמנו להשתוקק ללא גבולות, ליצור הרשאה פנימית ולגיטימציה פנימית. דיברנו גם על אומץ, ככוח שאנו רוצים לגייס בתוכנו כדי לעבור דרך הפחדים שהביקורת העצמית המוגזמת זורעת בתוכנו. עכשיו אנו מוסיפים שכבה נוספת של כלים, הרפתקנות ומשחק, משום שהם יוצרים תנועה שמדלגת בפועל מעל הביקורת העצמית המוגזמת.

הביקורת העצמית המוגזמת מתקשה לעמוד מול הרפתקנות. היא אינה מצליחה לחסום אותנו באותה עוצמה שהיא בדרך כלל חוסמת את התשוקה, כאשר אנו מרשים לעצמנו להיות הרפתקנים. למעשה, היא עסוקה באופן מתמיד בלמנוע מאיתנו להיות הרפתקנים.

אפשר לדמיין את עצמנו בתוך הרפתקה ולראות עד כמה הדימוי הזה כשלעצמו כבר מניע חוויה של התרגשות שכדאי להקשיב לה. פעמים רבות בילדות אנו קוראים על הרפתקאות, רואים סרטים על גיבורים שיוצאים להרפתקאות, וזה מדגדג את התשוקה הפנימית שלנו למסע שיש בו חיפוש, התנסויות, הפתעות, ושבירת שגרה. גם אם במסע כזה יש בעיות ויש קשיים, אנו מתמודדים, מוצאים דרכים יצירתיות להתמודד, ובסופו של דבר ההרפתקה עצמה הופכת למרחב של צמיחה, התפתחות, גילוי והתרחבות.

אדם יכול לצאת להרפתקה גם ברגע זה. הרפתקה היא קודם כל הלך רוח, חוויה פנימית. אדם יכול להחליט שהוא יוצא מן הבית להרפתקה, כלומר שהוא יוצא אל אי הוודאות. הוא אומר לעצמו שהוא אינו יודע בדיוק מתי יחזור, ושבמהלך הדרך הוא יחליט מה לעשות. הוא מאפשר לעצמו להפתיע את עצמו. הוא מחפש דרכים ומקומות שאינו מכיר, מתנהג באופן שעד כה לא הרשה לעצמו, פונה לאנשים שלא פנה אליהם, ומכניס לתוך חייו התנסויות חדשות. ההתחדשות הזו, התעוזה להתנסות, ההסכמה לזוז מן המוכר, כל אלה הם מה שבונה את ההרפתקה. כאן גם נכנסת היצירתיות, משום שהרפתקה מטבעה מזמינה יצירתיות חופשית.

וזה מה שהביקורת העצמית המוגזמת מתקשה לשאת במיוחד. יצירתיות חופשית.

גישה הרפתקנית, ולכל אדם יש את הגרסה האישית שלו לגישה הזו, היא גישה שמערערת על הקיים, שמוכנה לשחק עם הקיים, ושמוכנה להתנסות בעוד ועוד דרכים כדי לגלות עוד ועוד אפשרויות. זו גישה שמצמצמת את הביקורת העצמית המוגזמת ומפנה מקום לתשוקה הטבעית. כך קורה שכאשר אנו מתחילים לצאת להרפתקה, עולה מתוכנו תשוקה לעוד הרפתקה, ועוד הרפתקה, ועוד הרפתקה. הרצון הזה לעוד ועוד הוא ביטוי של התשוקה הטבעית.

פעמים רבות אנו חוסמים את החלק בתוכנו שאומר שהוא רוצה עוד ועוד, משום שאנו חושבים שאולי זה חלק "ילדותי", חלק "לא בוגר", חלק "לא אחראי", חלק "חסר גבולות", חלק ש"אינו מבין את המגבלות" או ש"אינו מבין את המציאות". עלינו ללמוד להתעלות מעל לזה כדי לרפא את התשוקה שלנו. זהו הכוח המיוחד והמרגש של התשוקה לבחור בכל יום הזדמנויות חדשות לצמיחה ולהתפתחות. היא אומרת "עוד ועוד", והיא אומרת זאת כאשר היא מקבלת את האפשרות להיות בתוך הרפתקה.

במידה רבה אפשר לומר שתשוקה היא הרפתקה, והרפתקה היא דרך להתחבר לתשוקה. לכן משמעותי כל כך להכניס הרפתקאות לחיים, ולשים לב עד כמה האדם הבוגר בדרך כלל מרחיק את עצמו מהרפתקאות. הוא סוגר את עצמו בתוך שגרה, ומצמצם את ההפתעות בתוכה.

לכן השאלה שנולדת כאן היא האם אני מוכן לצאת להרפתקה חדשה, גם אם היא קטנה, גם אם היא יומיומית, גם אם היא מתרחשת בתוך הבית, או בתוך מערכות יחסים, או בתוך בישול, או בתוך שיחה. הרפתקה היא איכות שאפשר להפעיל וליזום, והיא מחזירה אותנו אל התשוקה.

בנוסף להרפתקה, אנו מצרפים כאן כלי נוסף, משחק. משחק קשור מאוד להרפתקאות. משחק פתוח, ספונטני וזורם הוא סוג של הרפתקה. הביקורת העצמית המוגזמת אינה אוהבת משחק. היא שואלת מבפנים: "מה, את ילדה, למה את משחקת עכשיו?"

ובכל זאת, אנו יודעים שכל מה שקשור למקוריות, ליצירתיות, ולעיתים גם לגאונות, קשור ליכולת לשחק. לשחק עם מה שקיים. להזיז את הקיים למקומות חדשים לגמרי. להתענג על המשחק. לשחק בתוך בישול, בתוך טיול, בתוך שיחה, בתוך עבודה. השאלה כאן אינה אם יש לנו פוטנציאל למשחק, אלא עד כמה אנו מרשים לעצמנו לשחק.

ככל שמשחקים יותר, מתעוררת תשוקה לשחק יותר. "עוד ועוד". והנה הזרם החיובי מתחיל לפעול ולהשתחרר. גם הרפתקה וגם משחק הם כוחות שקיימים בנו כפוטנציאל שניתן להפעיל. הדבר עצמו אינו מסובך. הוא מעולם לא היה מסובך. הסיבוך נוצר כאשר אנו מפתחים אמונות ודעות שמציגות את הדברים הפשוטים האלה כמסובכים, או כלא מתאימים, או כלא בוגרים. הרפתקה היא טבעית. משחק הוא טבעי. שניהם קשורים לעונג.

האדם אינו זקוק פעם בשנה לטיול רחוק כדי שיוכל לחוות הרפתקה. הוא יכול לצאת להרפתקה היום, מחר, עכשיו, בערב, בבוקר, ולפעמים גם בלילה. האדם זקוק לניצוץ של הרפתקה, והוא זקוק לניצוץ של משחק. לא במקרה אנשים נמשכים לסדנאות, לחוגים ולשיעורים שמאפשרים להם לחוות הרפתקה ומשחק, משום שאי שם התשוקה מבקשת מהם: "תנו לי את החומרים האלה כדי שאוכל להתעורר!"

המסר של הפרק הזה הוא שהאפשרות הזו זמינה גם בתוך החיים עצמם. אפשר לבחור לגשת לנושא מסוים בגישה יותר הרפתקנית ויותר משחקית, ולאפשר לעצמנו להתנסות בכך שוב ושוב. ככל שמתנסים יותר, וככל שעוברים מעל הביקורת העצמית המוגזמת והמעוותת, כך מרגישים כיצד התשוקה מתרוממת.

ואז אפשר גם להרשות לעצמנו לומר את הביטוי "עוד ועוד", בלי להתבייש ובלי לפחד. "עוד ועוד" הוא בסיס לבריאות. הוא בסיס ליצירתיות היומיומית של האדם, ששואלת שוב ושוב מה עכשיו, מה עכשיו?

והתשובה: עוד ועוד מן התשוקה הבריאה שלי.

 

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. מה היא ההרפתקה הבאה שתוכלי "לארגן" לעצמך?
2. באיזה תחומים בחייך את נוטה להיות יותר הרפתקנית?
3. באיזה תחומים בחייך את נוטה להיות פחות הרפתקנית?
4. מה יקרה כשתכניסי הרבה יותר משחק לאופן שבו את עושה דברים, מתבטאת ומתנהגת?
5. מה יקרה בחייך כאשר תהפכי לאדם הרבה יותר הרפתקן והרבה יותר נוטה לשחק עם המציאות במקום להישאר איתה כמות שהיא?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?

 

פרק 10:
יצירתיות רגשית מפעילה תשוקה וניזונה ממנה

פרק זה פותח את חלק ארבע של הספר, העוסק בקשר שבין תשוקה ויצירתיות. כבר בהתבוננות ראשונית במילה יצירתיות, כאשר מאפשרים לה להדהד במרחבי הדמיון והחוויה, ניתן לחוש שבתוך החוויה שמעוררת המילה הזו מתעוררת גם חוויה של תשוקה. יצירתיות ותשוקה קשורות זו בזו באופן עמוק, ולעיתים אף קשה להפריד ביניהן.

היעד הממשי והמשמעותי של תשוקה טבעית הוא יצירה. התשוקה מאותתת לאדם על כיוון שכדאי לו לנוע אליו כדי להתפתח, להתחדש ולצמוח. זהו כיוון שהוא תמיד יצירתי. במובן זה, תשוקה ויצירתיות הן שני אלמנטים שמתקיימים יחד, ואפשר אף לומר שהן אותו הדבר בצורות שונות. התשוקה היא הכוח שמקדים את הביטוי היצירתי, והיא זו שמניעה אותו מבפנים.

מכיוון שתשוקה טבעית ובריאה מובילה את האדם לביטוי היצירתי שלו, ומכיוון שבמרחב הציבורי קיימים לא מעט חששות מפני יצירתיות טבעית וחופשית, נוצר מצב שבו יצירתיות נתפסת כתכונה נדירה, לא שגרתית ולעיתים אף מאיימת. הפחד מפני יצירתיות חופשית מוליד, בסופו של דבר, פחד מפני תשוקה חופשית ומפני תשוקה טבעית.

התשוקה הטבעית מובילה את האדם ליצירה אינטואיטיבית, ליצירה רגשית, ליצירה שאין לה בהכרח תוכנית ידועה מראש. לעיתים זו יצירה שיש לה תוכנית פנימית, סמויה, פראית, כזו שמוכנה ללכת לאן שתלך. זו היצירה שמרפאה את האדם. זו היצירה האינטואיטיבית שמובילה אותו למקומות חדשים, והיא מונעת כולה על ידי תשוקה.

בשלושת הפרקים של חלק זה נתבונן בקשר שבין תשוקה ויצירה, ונראה עד כמה הקשר הזה משמעותי ורלוונטי לתהליך ריפוי התשוקה.

המרחב הפסיכו־קריאטיבי מדבר באופן עקבי על יצירתיות רגשית. אנו מחברים בין הדברים משום שאנו רואים את היצירתיות הטבעית, הספונטנית, האנושית והאוניברסלית כזו שמונעת מרגשות. למעשה, אנו רואים ברגשות חומרי גלם ליצירה. כל רגש, ללא יוצא מן הכלל, הוא קריאה או הזמנה לטרנספורמציה וליצירה.

בין אם מדובר ברגש חיובי ובין אם ברגש שלילי, בין אם זהו רגש נעים ובין אם רגש מכביד ולא רצוי, כל הרגשות כולם הם חומרי גלם לתהליך של ביטוי יצירתי וטרנספורמציה. זהו אחד המסרים המרכזיים של הדרך הפסיכו־קריאטיבית, הגורסת שכל מה שאנו מרגישים, הרבה לפני שאנו מבינים, מנתחים או מדברים עליו, הוא קריאה לתנועה מתחדשת שמובילה גם טרנספורמציה.

אם יש בי כעס, הכעס הוא הזמנה לטרנספורמציה שלו לביטוי יצירתי שנובע מן האנרגיה של הכעס. אם יש בי עצב, העצב הוא הזמנה לטרנספורמציה שלו לביטוי יצירתי שנובע מן העצב. התנועה הזו אמורה להיות רציפה ומעגלית: רגש שמוביל ליצירה שמרחיבה את הרגש שמוביל לעוד יצירה וכן הלאה. כך נולד המושג יצירתיות רגשית.

כאשר מנתקים את הקשר בין רגש ויצירה, נוצרת יצירה שכלית יותר. זו יצירה שמונעת לעיתים ממטרות של הצלחה, אסתטיקה, כסף, פרסום או השפעה. במצב כזה נוצר מעין יצור מהונדס של יצירה שאינה רגשית, יצירה שכלית, שלרוב אינה מעוררת עונג משמעותי, הנאה, שמחה או ריפוי. זו אחת הסיבות שאנשים רבים מתרחקים מיצירתיות, משום שזהו הדימוי שהם מכירים.

רבים לא קיבלו חינוך או אימון לכך שהרגשות שלהם הם חומרי גלם ליצירתיות. במקום זאת, הם מנסים להתמודד עם רגשותיהם בעיקר דרך דיבור, ולעיתים ללא הצלחה רבה. במרחב הפסיכו־קריאטיבי קיים דגש על יצירתיות רגשית, על החיבור הישיר בין רגש ובין ביטוי יצירתי.

כאשר יצירתיות רגשית באה לידי ביטוי במגוון אומנויות אינטואיטיביות, כמו ציור אינטואיטיבי, כתיבה אינטואיטיבית, ריקוד אינטואיטיבי, וידאו אינטואיטיבי ועוד, וכאשר ניתן החופש לנוע מן המרחב הרגשי אל המרחב היצירתי, האמנותי והבורא, מתרחש דבר מעניין מאוד. התשוקה מתעוררת.

התשוקה מתעוררת תוך כדי תנועת המכחול, תוך כדי הקלדת המילים החופשיות, תוך כדי התנועה הספונטנית של הגוף. היא מתעוררת ואומרת: "תמיד הייתי כאן, רק חיכיתי לתנועה ההרמונית והספונטנית שתאפשר לי לבוא לידי ביטוי."

יצירתיות רגשית היא אם כן כלי מרכזי בריפוי התשוקה הטבעית, משום שהיא גם מעוררת אותה וגם מעניקה לה מרחב בטוח ונוח לבוא לידי ביטוי. יש משהו יפה ומרגש מאוד לראות אנשים שנמצאים בתוך תהליך של יצירה אינטואיטיבית, ולראות כיצד תוך כדי העשייה, תוך כדי תנועת היצירה ותנועת הבריאה, מתעוררת בהם תשוקה.

אנשים חווים את עצמם אז כיותר אנרגטיים, יותר חיוניים ויותר בריאים, משום שבאותם רגעים הם חיים ונושמים את התשוקה שלהם. זו אותה תשוקה שלא קיבלה קודם לכן לגיטימציה רחבה להתקיים.

כאשר אדם מתחבר לתשוקה הטבעית שלו, הוא מתחבר באופן כמעט מיידי לרעיונות יצירתיים. התשוקה מובילה אותו לתחושה שדברים רבים פתאום אפשריים יותר מבעבר. מתעורר רצון לנוע לכאן וגם לשם, לנסות, לבדוק, להתרחב. זהו הביטוי של התשוקה.

לעיתים, כדי להגיע לחוויית התשוקה הזו, ניתן להתחיל מן הכיוון ההפוך. אפשר להתחיל ביצירה הרגשית עצמה, לשחרר את האדם מן הביקורת המוגזמת ומן המגבלות השכליות וההגיוניות שהטיל על עצמו, ולהביא אותו למצב של יצירה רגשית חופשית וספונטנית. כאשר זה קורה, היצירה מפעילה את התשוקה הטבעית, משום שכך פועלות מיומנויות של מוח ימין. הן פועלות בצורה מעגלית.

במובן זה, ריפוי התשוקה יכול להוליד יצירתיות רגשית, ויצירתיות רגשית יכולה להוביל לריפוי התשוקה. שתי התנועות מזינות זו את זו.

אני מאמין שאחת הסיבות שאנשים נמשכים ליצירה רגשית ולאומנויות אינטואיטיביות היא הידיעה הפנימית ששם, בתוך היצירה, תתעורר תשוקה. אין דבר מסקרן, מגרה ומעניין יותר מאשר עשייה שמפעילה את התשוקה שלנו באופן מוגן ובריא, בתוך הקשר מתאים ועם גבולות תומכים.

אם קיים מרחב כזה, טבעי לרצות להיכנס אליו.

אסיים את הפרק בציון אמירה שאמרתי לפני שנים, כאשר הוצאתי לאור לראשונה את שיטת הציור האינטואיטיבי:

התשוקה לצייר היא הכישרון הגדול ביותר.

עצם העובדה שלאדם יש תשוקה ליצור היא סימן לכך שיש בו כישרון, מכיוון שתשוקה ויצירה מחוברות זו לזו. כך שאין כל אפשרות שקיימת תשוקה ליצירה ללא קיום יכולת פנימית כזו או אחרת, לממש אותה.

לכן, אדם שמבקש לעצמו ריפוי תשוקה, השבת תשוקה או הצבת התשוקה במקום מרכזי בחייו, מוזמן להתאמן ביצירה רגשית. זהו המקום שבו התשוקה חוגגת, שבו היא מרגישה בבית. זהו המרחב הטבעי שלה, השפה שלה, והמקום שבו ריפוי התשוקה יכול להתרחש לא רק באופן בטוח, אלא גם באופן קל ומענג.

 

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):

1. האם אי פעם יצרת משהו חדש ומרפא תוך שימוש באנרגיה של הכעס שלך?
2. האם אי פעם יצרת משהו חדש ומרפא תוך שימוש באנרגיה של החרדות שלך?
3. האם את יכולה כעת לחוש באופן עמוק את התשוקה הטבעית שלך ליצור, להתרחב ולהשתנות? כתבי כיצד זה מרגיש ולאן זה מניע אותך כיום.
4. האם חווית חוויות של התעוררות תשוקה טבעית תוך כדי יצירה? אם כן ספרי על זה. אם לא, דמייני שזה יקרה יום אחד ותארי מה את רואה בדמיון.
5. איך את מרגישה כעת עם הביטוי "תשוקה טבעית"? מה זה מעורר אותך? מה זה מגרה אותך לחקור עוד בתוכך, ובכלל?
6. האם יש דברים נוספים שברצונך לשתף או לספר, בכתב, לגבי מה שקראת בפרק הזה? חוויות? תובנות? שאלות? תחושות?