המושג PINKILAND (המצאה של מאיה בטשווילי, אגב) נולד למעשה לפני שלוש שנים.
שנים של פעילות ריפוי ופיתוח כלים להעצמה אנושית במגוון תחומי החיים שהם היו המרכז של הפעילות המקצועית שלי, הפכו, במהלך 2020, לתשתית לתפיסת עולם רחבה יותר, שהחליפה את הריפוי ה"מקצועי/פרטי" שהיה סוג של "נישה" ל"מביני דבר בלבד" לריפוי "ציבורי" שמתרגם את האנרגיה, היכולת והידע שקיים בי לתשתית להקמת תנועה, בית להיות בו, להתחבר בו ולקחת בו חלק בריפוי המרחב החברתי שאותו אנחנו חולקים.
אני רואה אותי כשליח ואת השם הלא שגרתי שלי, כמשהו שמייצג את האנרגיה שעוברת דרכי. השם שלי, "פינקי", שאיש אינו יודע כיצד הוא נכנס לחיי במהלך ילדותי, אינו למעשה רק "שלי" אלא משמש מבנה אנרגטי שסביבו קמה קהילה שעוסקת בריפוי חברתי ברמה יום יומית ובאופן הולך ומתרחב. ומכאן גם נוצר, אינטואיטיבית, הביטוי PINKILAND. ומי שמרגיש אינטואיטיבית, נוח ונעים להימצא במרחב עם שם כזה, כנראה שזה מקום שעשוי לשמש לו מרחב ידידותי לצמיחה, ריפוי והתפתחות.
הביטוי משקף מחויבות נשמתית עמוקה שאיתה הגעתי לכאן להנחיל כלים להפיכת האירוע המיוחד שנקרא "מפגש בין אנשים" לתנועה אנרגטית שתכליתה יצירת אהבה ויצירת מרחב שלא רק "נעים להיות בו" אלא שבו מתפתחים, צומחים, משתנים וגם צוברים כלים להתמודדות עם עולם משתנה, מתפרק ולעתים אף מסוכן.
מבטיח שימשיך להיות כאן מעניין, מפתיע, מעשיר וגם מאתגר, מקום שבו לכל אחד יש מקום, תפקיד פוטנציאלי, נוכחות ותרומה לריפוי החברתי שהגיעה שעתו להתקיים ואף להתארגן לצורה של קהילה שמביאה כללי משחק חדשים לסיפור האנושי, כללי משחק שתמיד יהיו פשוטים ככל הניתן ואפשריים לכל הגילים.
חלק ניכר מPINKILAND הוא "תנועת הבית שלנו" ושלל הפעילויות בה, שלא רק שאינן בתשלום אלא שהן מזכות אתכם במטבעות אהבה. בזה אני עסוק רוב זמני הפעילות שלי, כבר כמה שנים. אני לא רואה בזה "התנדבות" אלא מימוש החוזה הנשמתי שלי, וזה בא תמיד עם תשוקה, עונג והתלהבות ואיני מרגיש שמישהו חייב לי משהו בשל כך.
חלק נוסף בPINKILAND הוא השירותים האחרים שאני מספק ובכוונתי להרחיב (סדנאות מעמיקות, קורסי הכשרה וכמובן טיפול אישי-פסיכו-קריאטיבי, אפרט בהמשך) ב"תשלום רגיל".
מניסיון אגיד לסיום, שבדרך כלל שהות ממושכת במרחבי PINKILAND מובילה לשינויים משמעותיים.
ראיתי את זה על תלמידים ולקוחות שלי, שאיתם עשיתי מסעות ארוכים. ושוב. זה לא "אני", אלא האנרגיה שזורמת דרכי, ובשפה "רוחניקית", זה לא "אני" אלא "אנחנו", סוג של "קבוצה אנרגטית" שמבוקר עד ערב מאיצה בי לממש עוד ועוד מהרעיונות והכלים שיש לה לספק לבני אנוש.
