יש רגע מרגש שפוגשים כמעט בכל סדנת ציור אינטואיטיבי: אדם נכנס בפעם הראשונה, מקבל דף ריק וחבילת צבעים. בשלב הזה כמעט תמיד עולה מבט מהוסס: "אבל אני לא יודע לצייר… מה אעשה עם דף ריק?"
ואז זה מתחיל.
קווים ראשונים, כתמי צבע.
בהתחלה, הביקורת העצמית נוכחת מאוד: "זה לא נראה טוב, זה סתם קשקוש".
אבל לאט־לאט, משהו משתנה. ככל שהיד ממשיכה לנוע, ככל שהצבע מתפשט – הביקורת מתעייפת.
במקומה צומח ביטחון חדש.
זה הרגע שבו היצירה נולדת, והאדם מגלה בתוכו כוח שלא ידע על קיומו.
הכוח לברוא.
וכי מהו אלוהים אם לא מי שבורא?
בציור האינטואיטיבי כל אחד מאיתנו מוזמן להיות בורא.
לקבל דף ריק, ולהמציא מתוכו מציאות חדשה.
זו לא רק יצירה אמנותית, זו תזכורת עמוקה לכך שיש בנו חלק אלוהי, חלק שאין כמותו.
בכל שיעור מחדש אני עד לניסים הקטנים האלה: אנשים שמגלים את היכולת שלהם לברוא יצירה, אנשים שהביקורת שלהם נמסה והחופש שלהם פורח.
וזו תרופה יצירתית שאני מרבה להשתמש בה גם כפסיכיאטר – כי היא לא רק מציירת ציורים, היא מרפאה חיים.
