אם יש כוח אחד שמצליח לעצור אותנו שוב ושוב – זה עודף הביקורת העצמית.
היא מתגנבת כמעט לכל מקום: למה לא עשיתי טוב יותר, למה זה לא מספיק יפה, למה אני לא כמו האחרים.
לפעמים אנחנו בכלל לא שמים לב כמה היא שולטת בחיינו, כמה היא מצמצמת את צעדינו ומטשטשת את הקול הפנימי שלנו.
הבעיה היא שהביקורת לא רק מגבילה אותנו, היא גם מסתירה מאיתנו את מה שבאמת שלנו – את האינטואיציה, את היצירתיות, את היכולת לגלות משהו חדש. היא יוצרת חושך במקום שבו יש אור.
וכאן בדיוק נכנס הציור האינטואיטיבי.
בציור אינטואיטיבי אנחנו מתחילים לנוע, גם בלי לדעת לאן. היד נמשכת לקווים, לכתמים, לצבעים – והעיקר הוא לא לעצור. אפילו אם נדמה לנו שאנחנו יודעים מה אנחנו מציירים, תוך רגעים אחדים מתברר שאנחנו בעצם בדרך חדשה, בלתי צפויה.
ומתוך הדרך הזאת צצים חלקים שלא הכרנו, דימויים שלא ידענו שקיימים בנו, רגשות שמקבלים סוף־סוף צורה.
כל תהליך כזה הוא שיעור בצמצום הביקורת העצמית.
אנחנו מגלים שדווקא כשאנחנו מוותרים על הצורך להבין, לנתח ולשלוט – משהו אמיתי מתגלה.
היצירה האותנטית פורחת מעצמה, לא בזכות המאמץ שלנו אלא בזכות ההסכמה לשחרר.
במקום להילחם עם הביקורת, אנחנו נותנים לה להתכווץ מעצמה.
וזה רגע של חופש אמיתי.
