"ציור אינטואיטיבי בשבילי זה כמו לפתוח פקק.
כמו תנועה שמתחילה לנוע אחרי פקק ארוך.
כמו לצייר את החיים מחדש.
לגלות שאני יכולה יותר.
מאפשר לי לשחק.
שמחה.
פריצת דרך."
אלה המילים הפשוטות שכתבה תלמידת ציור אינטואיטיבי שגם הפכה למדריכת ציור אינטואיטיבי.
מעט מילים – וכל כך הרבה אמת.
כולנו מכירים את הפקק הזה.
פקק פנימי, רגשי, יצירתי.
פקק שנוצר משנים של ביקורת עצמית, של פחד מטעויות, של "זה לא מספיק טוב", של "אני לא באמת יודע לצייר".
והפקק הזה לא יושב רק על היצירה – הוא יושב על החיים עצמם.
הוא עוצר אותנו מלהתקדם, מלבטא תשוקה, מלהעז לנסות.
ואז מגיע הרגע שבו היד מתחילה לנוע. קו ראשון, כתם צבע.
בפשטות כמעט ילדותית, בלי להבין איך, משהו נפתח.
התנועה חוזרת.
זה לא רק הדף שמתמלא בציור – זה אנחנו שחוזרים לנוע.
וכך היא אמרה: "כמו לצייר את החיים מחדש".
וזה בדיוק מה שקורה.
ציור אינטואיטיבי לא מלמד אותנו איך לצייר יפה, אלא איך לשחרר את הפקק. איך להיזכר בכוח המשחק, איך להחזיר את השמחה והספונטניות, איך לחוות פריצת דרך שמתרחשת לא רק על הדף אלא גם בלב.
והדבר המופלא ביותר?
זה תמיד שם.
גם אם נדמה לנו שהפקק נעול חזק מדי, הציור האינטואיטיבי מוכיח שוב ושוב שדי ביד, בצבע ובנכונות פשוט להתחיל – כדי לפתוח את השער.
משם הדרך כבר נמשכת מעצמה: יותר חופש, יותר גילוי, יותר שמחה.
