כמה פעמים שמעתם או אולי אמרתם לעצמכם: "עדיף לא לפתוח את זה. עדיף לא לגעת במקום ההוא, כי אם אתקרב – אני עלול להתפרק".
הפחד הזה מובן. אנחנו מכירים אותו היטב. הוא מבוסס על חוויות אמיתיות של חוסר אונים, על פצעים שהכאיבו כל כך שלא העזנו לגשת אליהם שוב.
ובכל זאת, יש דרך אחרת. ציור אינטואיטיבי.
כשאנחנו מציירים אינטואיטיבית, אנחנו נכנסים למרחב משחק. היד נעה, הצבעים מתפזרים, ואין צורך להסביר או להבין. זו חוויה של עשייה רציפה – וכל עוד אנחנו זזים, אנחנו לא חסרי אונים. להפך: אנחנו מחזיקים בידינו כלי פשוט שמאפשר לנו להמשיך.
דווקא מתוך החופש הזה נולדת ההגנה. אנחנו נוגעים בתכנים העמוקים – אבל לא ישירות, אלא בעקיפין, דרך צבע וקו. הכאב והפחד לא נעלמים, אבל הם הופכים ל"חומר ציורי", למשהו שאפשר לפגוש אותו דרך מגע יד ולא דרך קרב פנימי.
והתוצאה? הקלה. לא משום שפתרנו את כל הפצעים, אלא משום שהעזנו להתקרב אליהם בלי לקרוס. הציור האינטואיטיבי מחזיר לנו את תחושת החיוניות, מזכיר לנו שאנחנו יכולים לגעת גם במקומות האסורים – ולהישאר שלמים.
זה הכוח של המשחק: הוא מגן עלינו, ובו־בזמן הוא משחרר אותנו.
