פרק 1: כל אדם מתמודד עם חרדת נטישה

לפרק את חרדת הנטישה, כמה שנים לקח לי עד שהתעוררתי להבין שעליי ליצור את הקורס המשמעותי הזה. כמה שנים שאני עצמי מתמודד עם גרסאות שונות של חרדת נטישה, ואיך שהיא מתפוצצת לי בפרצוף בצורות רבות כל כך. ועם כל הקורסים שיצרתי לאורך השנים, כשהתמודדתי עם בעיות אצלי ואצל אחרים, לא עלה בדעתי להתמקד דווקא בנושא הזה. לא עלה בדעתי להפעיל את אותה פעולה שאני תמיד עושה כשאני פוגש בעיה, גם אצלי וגם אצל אחרים, והיא לייצר מתוכה קורס או ספר חדש. זה הכלי שלי, זו הדרך שלי לרפא, להבין, לצמוח.

גם כשמדובר בנושא שאני עצמי מתקשה בו, עצם הישיבה על הכיסא, הלחיצה על כפתור ההקלטה והכניסה אל מרחב היצירה, מוציאים ממני ידע עמוק ומשמעותי. פעמים רבות, דווקא דרך העבודה על נושא מאתגר, אני מגלה שבתוך שנה של עבודה עם החומרים האלה, משהו בי משתנה לטובה, משתחרר, נרפא. אני תוהה איך החזקתי מעמד עד היום בלי לתת לנושא הזה ביטוי של ממש. אבל כנראה שלכל דבר יש את העיתוי שלו, את רגע ההבשלה שבו ניתן לומר בכנות: כן, זה אני, יש בי את זה, אני מתמודד עם חרדת נטישה, לא פשוטה בכלל. עכשיו אני מסמן את זה כיעד לריפוי, כמטרה לפרק לגורמים, לפרק את חרדת הנטישה.

המסע הזה יתקיים דרך שמונה־עשר פרקים, המחולקים לשישה חלקים. בכל חלק שלושה פרקים סביב נושא אחד מרכזי. אני כבר ממליץ לך, וגם לעצמי, לחזור שוב ושוב אל התכנים האלה, לתת להם לחלחל פנימה. משום שמדובר במידע לריפוי רגשי, רוחני ויצירתי. זה ידע שמבקש לפעול לא רק ברובד ההבנה ההגיונית, אלא עמוק יותר, באזורים החווייתיים, הרגשיים, היצירתיים של המוח והנשמה. אלה האזורים שבאמת עוסקים בריפוי ובשינוי.

בפרק הראשון הזה אני רוצה להניח יסוד אחד פשוט וחשוב:
חרדת נטישה היא תופעה אוניברסלית, חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אין אדם שאין לו חרדת נטישה. אנחנו בנויים איתה, נולדים איתה, חיים איתה, וכל אחד פוגש אותה בדרכו.

למה אני אומר זאת? משום שחשוב לדעת שזה לא סימפטום של "חלשים" או של אנשים בעייתיים, אלא ביטוי של צורך אנושי בסיסי, הצורך בשייכות. לדעתי, אין דבר חשוב יותר לאדם מאשר תחושת השייכות שלו. למען השייכות, אדם מוכן לעשות דברים שאיש לא היה מאמין שיעשה. מהפחד לאבד את השייכות הזו, אנשים פועלים בדרכים קשות להבנה. חרדת הנטישה היא בעצם חרדה מאובדן השייכות, והיא נושאת עמה תחושת סכנה קיומית ממשית.

לפני שנעמיק בכך, חשוב שנקבע עובדה אחת: לך יש חרדת נטישה, לחבר שלך יש, לחברה שלך יש, לאימא שלך יש, לילדים שלך יש, ולנכדיך, גם להם תהיה. זו תכונה אנושית כללית. מדוע חשוב להכיר בכך? כי כאשר חרדת הנטישה מתעוררת, והיא אחת החוויות הכי כואבות ומביכות שיש, האדם חווה במקביל גם תחושת אי־שייכות. הוא מרגיש זר, חריג, "לא בסדר". התחושה הזו מגדילה את הכאב.

כאשר מצטברת בתוכנו כמות גדולה מדי של כאב, אנחנו נתקעים. לכן כבר בתחילת המסע הזה, כשאנחנו יוצאים לפרק את חרדת הנטישה, חשוב שנתחבר למכנה המשותף האנושי שלנו, שנזכור שכולנו נוגעים באותו כאב. גם אם אנשים סביבנו לא מודים בכך, גם אם הם נראים אדישים, גם אם הם אלה שנוטשים, חרדת נטישה פועלת גם אצלם. היא פשוט לובשת צורות אחרות.

אין אדם שאין לו חרדת נטישה. ואם נדמה שיש, מדובר כנראה באדם שנותק רגשית מאוד עמוק, שאינו מסוגל לחוות את הכאב הזה של הפירוק והאובדן. זהו מצב נדיר ולא נורמלי. הנורמלי, זה אנחנו, הפוחדים מאוד מנטישה. חרדת נטישה היא מרכיב בסיסי בכל מערכת יחסים. היא נוגעת בפוטנציאל לאובדן, באפשרות של עזיבה, והיא מלווה אותנו תמיד, גם כשאנחנו לא מודעים לה.

היא קיימת, היא כואבת, היא מפחידה, היא משבשת את החשיבה ואת קבלת ההחלטות שלנו הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים. לעיתים אנחנו נוקטים צעדים שונים כדי להקטין את הסיכון לנטישה, אך הצעדים האלה עצמם רק מעצימים את הפחד. כשאנחנו חווים חרדת נטישה, יש בתוכה גם קול פנימי שאומר: “זה רק אצלי. רק אני מרגיש ככה. אני חלש מדי, תלותי מדי, חריג.” לא, לא! זו אשליה. החרדה הזו אוניברסלית, והיא מתעוררת אצל כל אדם בתנאים המתאימים.

אני לא אומר זאת כדי לשחרר את עצמי מאחריות לריפוי, אלא כדי ליצור קרקע משותפת. באנו לכאן כדי לפרק את חרדת הנטישה. אני מניח שכל מי שקורא שורות אלה, חש עד כמה הנושא הזה נוגע בו אישית. חשוב להבין: מדובר בתופעה חברתית ואנושית עמוקה כל כך, שאי אפשר באמת להתקיים בלעדיה. השאלה אינה אם היא קיימת, אלא מהי עוצמתה, עד כמה היא מנהלת אותנו, ועד כמה נוכל להכיר בה, לפגוש אותה, לשאת ולתת איתה, לפרק אותה ולשחרר את השליטה המוגזמת שיש לה על חיינו.

לא נעלים את חרדת הנטישה. נלמד להתיידד איתה. נלמד לצמוח דרכה. נוריד אותה ממעמד של שופט ומנהיג, ונהפוך אותה למורה צנועה בתהליך ההתפתחות שלנו. כי כל עוד אנחנו חיים, נאהב, ניצור וניקשר, חרדת הנטישה תהיה שם. והעובדה הזו איננה בשורה רעה, אלא הזמנה למסע של ריפוי וצמיחה. זהו המסע שלנו כאן, שלי ושלך, במסע של שמונה־עשר פרקים שנועדו לפרק את חרדת הנטישה.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. מדוע בחרת ללמוד ולהתנסות בקורס הזה דווקא?
2. מה את/ה רוצה לכתוב כאן, עד 2 שורות, לגבי חרדת הנטישה שלך?
3. איך את/ה מרגיש/ה לגבי חרדת הנטישה שלך, האם את/ה חושש/ת ממנה? מתבייש/ת בה? נבוכ/ה ממנה? משהו אחר?
4. האם וכיצד חרדת הנטישה משפיעה על מערכות היחסים שלך, לדעתך?
5. מה יהיה הרווח הכי גדול שלך מפירוק חרדת הנטישה שלך?

פרק 2: למות ולהיוולד

יש בי תחושת הודיה על הזכות להקים את הקורס הזה, לגעת בנושא כל כך משמעותי, כל כך נפוץ, כל כך משפיע על חיי האדם, בצורה כל כך עמוקה ורחבה. חרדת הנטישה חודרת כמעט לכל פינה בחיים, גלויה או נסתרת, מודעת או לא מודעת. אני שמח שיש לי את האפשרות להעניק כלים להתמודדות, כלים שיכולים לסייע להצמיד תובנה וחמלה אל המקומות שבהם אנחנו נתקעים מול החשש שיעזבו אותנו, שייקחו מאיתנו, שייעלמו, שיתעלמו, שידחו אותנו, שיהפכו אותנו ללא נחוצים או לא רצויים. כל אלה הן גרסאות שונות של אותו פחד עמוק.

פרק זה, השני בחלק הראשון, ממשיך את ההבנה שחרדת נטישה היא תופעה אוניברסלית, המצויה בכל אדם. הפעם נעמיק בקשר שבין חרדת נטישה לחרדת מוות. אם נצליח לראות את החיבור הזה, נבין מדוע החרדה הזו כל כך מאיימת. בתוך חרדת הנטישה מסתתרת החרדה העמוקה מכול, חרדת המוות. השכל ההגיוני מתקומם: מה הקשר? מה פתאום מוות? הרי אדם רק לא ענה לטלפון, או התרחק לכמה ימים. אבל התודעה הרגשית אינה פועלת לפי ההיגיון הזה. היא מחזיקה זיכרונות עמוקים, חוויות ראשוניות של אובדן, של נתק, של חוסר ודאות. כל התרחקות קטנה נוגעת באותם כפתורים רגישים, ולוחצת על אזורי הזיכרון שבהם רשומה חרדת המוות הראשונית שלנו.

כאשר כפתורים אלה נלחצים, אין מקום להיגיון. האדם עובר למצב הישרדות. הוא מרגיש סכנה ממשית. הוא לא יכול לחשוב בצלילות, לא לנשום עמוק, לא לשכנע את עצמו שזה לא סוף העולם. מבחינתו, זהו סוף העולם. אם נוסיף לכך את השיפוטיות העצמית שמתלווה לעיתים קרובות לחוויה הזו, “איך אני כזה חלש?”, “למה אני לא רגוע?”, ואת השיפוטיות הסביבתית (“מה אתה עושה דרמה?”, “תתאפס כבר”), אנחנו מקבלים מצוקה כפולה: גם הפעלת חרדת המוות וגם גינוי פנימי וחיצוני על עצם ההפעלה שלה.

כדי להבין את עומק החרדה הזו, צריך להכיר בעובדה הפשוטה שאנחנו, כבני אנוש, מאוד מתקשים עם היותנו בני תמותה. אנחנו חיים, יוצרים, בונים, מתכננים, מתאהבים, ובסוף הכול נגמר. קשה לתפוס זאת. התרבות המערבית מדחיקה את נושא המוות. היא אינה מדברת עליו, אינה מתייחסת אליו כחלק מהחיים, אלא יוצרת אשליה שכל מה שיש הוא כאן ועכשיו. וכך החרדה מפני המוות אינה מטופלת, אלא רק נדחקת אל התת-מודע.

כאשר מישהו מתרחק מאיתנו, מתנתק, שותק או מתעלם, החרדה הזו מתעוררת דרך דלת אחורית. לא דרך מחשבה ישירה על מוות, אלא דרך תחושת ניתוק, כאילו “הכול מת עכשיו”. אנחנו חוזרים באחת לאותם מקומות עתיקים של חוסר אונים ותלות מוחלטת. אני יכול להעיד על עצמי: אני יודע היום שהשורש של חרדת הנטישה שלי נעוץ כבר בינקות. הייתי תינוק שאימא שלו לא יכלה אז לספק את האימהות הטבעית. היא לא הייתה בשלה, ואני ביליתי שעות ארוכות לבדי בלול, בוכה, ממתין, בלי מגע, בלי חום, בלי ניקיון, בלי תקשורת. ברגעים כאלה, תינוק חווה חרדת מוות ממשית. הוא לא יודע אם מישהו יבוא, הוא לא יודע אם יש מי שיראה אותו. לא רק חרדת מוות שלו, גם חרדת מוות של אימו, שהיא איננה, איננה צפויה לשוב, הכול חשוך ונטול חיים.

זהו הסיפור שלי. הוא לא תירוץ להתפרצויות או להתנהגויות קשות כשאני חווה נטישה, אבל הוא מסביר את התשתית שממנה החרדה הזו נובעת. ומכאן גם מתבהרת ההזדמנות הגדולה, להפוך את החרדה הזו לקרקע לצמיחה רוחנית. אם בכל פעם שאני חווה חרדת נטישה אני בעצם פוגש את חרדת המוות שלי, הרי שניתנת לי הזדמנות נדירה להישיר מבט אל הפחד הבסיסי ביותר שלי. לא לברוח ממנו, אלא להישאר איתו רגע, להרגיש אותו, להכיר בו. לומר לעצמי: “אני פוחד למות. אני מרגיש כאילו אני מת עכשיו כשעזבו אותי.” זה שלי. זה הפחד שלי. והוא הפחד שלך, ושל כל אדם חי.

אין אדם שאין לו חרדת מוות. אין אדם שלא יחווה אותה בדרך כלשהי כשהוא חווה דחייה או נתק. אצל כל אחד זה מתעורר אחרת, אבל תמיד נוגע באותו גרעין קיומי. וכאן מתווסף מימד נוסף שעלה בי בבוקר, תוך כדי טיול עם הכלב, הרגעים שבהם נולדות התובנות. נדמה שבתוך התודעה האנושית קיימת שגיאה בסיסית, והחרדה הזו מבטאת אותה. השגיאה היא בתפיסת הנפרדות. אנחנו חווים את עצמנו כנפרדים, מנותקים, מבודדים, אך זהו עיוות של מהותנו האמיתית.

במצב התפתחותי תקין, תינוק לומד להתרחק מאימו ובכל זאת לחוש שהיא איתו. הוא בונה בתוכו “קבעון אובייקט”, תחושת קיום פנימית של הדמות האוהבת גם כשהיא איננה. הוא נושא עמו חלקים ממנה, ושולח עמה חלקים מעצמו. כך נשמר החיבור, גם כשהגוף נפרד. אין כאן ניתוק מוחלט, אלא תנועה זמנית של מרחק.

בתוך חרדת הנטישה טמונה הזמנה רוחנית לחזור למצב הזה. אם ברגעי החרדה אצליח לעצור ולתרגל דמיון יצירתי שבו אני שולח חלקים מהאנרגיה שלי אל האדם שעזב, ובו זמנית לוקח אליי חלקים ממנו, הזיכרונות, הרגשות, הרגעים, אני יוצר חיבור חדש, שאינו תלוי בנוכחות פיזית. זהו תרגול של אהבה רוחנית.

והתרגול הזה מרחיב את ההבנה גם אל חרדת המוות: כשאני חושש שיום אחד אמות והכול ייגמר, אני יכול להיזכר, אשאיר חלקים ממני כאן, ואקח חלקים מכאן לשם. הקשר בין החיים למוות אינו נקטע; הוא משנה צורה. זו האמת הרוחנית: אין באמת ניתוק, רק שינוי פאזה.

ההבנה הזו אינה מעלימה את הכאב, אך היא מתחילה לזרוע בתוכנו זרעים של טרנספורמציה. היא מאפשרת לנו לפגוש את החרדה במקום שבו היא יכולה להפוך למורה. שם מתחיל הריפוי, שם מתחיל הפירוק האמיתי של חרדת הנטישה. מתוך המפגש עם הפחד מהמוות, נולדת תודעה חדשה, תודעה של חיים מתמשכים, של קשר שאינו תלוי בזמן ובמרחק, של למות ולהיוולד בכל פעם מחדש.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. איך את/ה מרגיש/ה עם הביטוי "חרדת מוות"?
2. האם יהיה נכון לומר, לדעתך, שכאשר חרדת הנטישה במלוא עוצמתה זה דומה לחרדת מוות?
3. האם יש תחושה, כאשר חרדת הנטישה בולטת במיוחד, שמבחינה רגשית משהו כביכול "מת בתוכך"?
4. נסה/י לרגע לבדוק: מה באמת מפחיד כשמישהו חשוב לך מתרחק ממך? מה החשש העיקרי?
5. מה את/ה חושב/ת לגבי מה שכתבת בשאלה הקודמת?

פרק 3: לקבל את מה שיש

פרק שלוש הוא השלישי בחלק הראשון של המסע שלנו. יש לנו שישה חלקים לתהליך הזה, ובכל חלק שלושה פרקים, סך הכול שמונה־עשר פרקים. לכל סרטון, ולכל פרק בספר, מצורפות שאלות וגם תפילה. השאלות והתפילה נועדו לעזור לנו להפנים את התהליך, לעבד את החומר לא רק בשכל אלא גם ברגש, בנשימה, בנשמה. אפשר לעבור את התהליך הזה לבד, אך מומלץ מאוד, אם יש אפשרות, לעבור אותו בקבוצה, משום שבקבוצה קורה משהו אחר. יש שיקופים, יש תהודה, יש תמיכה, יש פתח לריפוי דרך אחרים. ובכל מקרה, גם אם אדם עושה את זה לבד, עצם ההקשבה, ההתבוננות, ההשתהות מול החומרים הללו, היא כבר תהליך ריפוי בפני עצמו.

החלק הראשון כולו עוסק באמת פשוטה אך עצומה: חרדת נטישה היא תופעה אוניברסלית. אין אדם שאין לו חרדת נטישה. היא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים, חלק מהבניין הפנימי של הנפש. ואחד המפתחות החשובים ביותר לריפוי הוא הרגע שבו אדם מצליח להשתחרר מהחוויה ש“משהו מאוד לא בסדר אצלי”. אותו רגע שבו הוא מבין שהוא לא חריג, שהוא לא פגום, שהוא לא יוצא דופן. שאולי זה מופיע אצלו בעוצמה גדולה יותר, או בצורה אחרת, או מוקדם יותר, אבל הוא שייך. הוא חלק. הוא אחד מהאנושות.

כי כל עוד אדם חי בתחושת חריגות, “רק אצלי זה ככה”, “רק אני נתקע עם זה”, “רק אני לא מצליח להתגבר על זה”, “רק אני נבהל כל כך מהר”, כל עוד הוא חי כך, הוא חי גם בחוויה שהוא לא שייך. ותחושת חוסר השייכות הזו, שהיא בעצמה חלק מהשורש של חרדת הנטישה, רק מעמיקה את הפצע. לכן חשוב מאוד שנבין: יש אנשים שבהם חרדת הנטישה ניכרת יותר, אולי מפני שהם מודעים אליה יותר, אולי מפני שהם נוטים להודות בה יותר בקלות, אולי מפני שבתוך מערכות היחסים שלהם היא מתעוררת בתדירות גבוהה יותר, ואולי מפני שהם ירשו מבית הוריהם או מילדותם רגישות יתר סביב מקומות של פרידה, דחייה או אובדן. אבל כל זה לא עושה אותם שונים. זה רק אומר שאצלם המנגנון הזה מופעל חזק יותר, מוקדם יותר, ברור יותר, ולכן אולי יש להם גם יותר הזדמנות, ואולי אפילו יותר אחריות, לעשות עם זה עבודה אמיתית.

כולנו חרדים מפני נטישה. כולנו חרדים מפני דחייה. כולנו חוששים מהאפשרות שלא נהיה רלוונטיים, שלא נהיה רצויים, שלא נהיה חלק מהחבורה. כולנו פוחדים להיות מחוץ למעגל שבו כולם צוחקים, שבו כולם משתפים, שבו כולם נראים מחוברים. זה פחד אנושי בסיסי, והוא חי בנו כמו נשימה. אנחנו פוחדים להינטש, בדיוק כפי שאנחנו פוחדים למות. זה פחד קיומי, טבעי, ואי אפשר לחיות חיים אנושיים בלעדיו. השאלה היא רק איך אנחנו מתייחסים אליו.

הרבה פעמים חרדת הנטישה מתגברת ומופיעה כגורם משבש, מפריע, חזק מדי. ואז היא מזמינה אותנו להתבונן בה, לטפל בה. יש מי שבוחר לתת לה תשומת לב, ויש מי שמעדיף לברוח ממנה ולהעמיד פנים שהיא לא שם. אבל עצם העובדה שהיא קיימת אינה הופכת אותנו לחלשים, תלותיים או חריגים. היא רק מצביעה על כך שבתוכנו יש מקום שזקוק לריפוי, מקום שפשוט מבקש יחס, מבקש נוכחות.

כשאנחנו הולכים ברחוב, כשאנחנו יושבים באוטובוס, כשאנחנו עובדים עם אנשים, כשאנחנו רואים אנשים מפורסמים או מצליחים, לכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, יש חרדת נטישה. היא נמצאת שם, היא נושמת בתוכם, גם אם לא נראית לעין. כל אדם שתשימו אותו במצב שיפעיל את נקודת הרגישות הזו, יופעל. גם החזקים ביותר, גם השקטים ביותר, גם המנוסים ביותר. זה פשוט חלק מהמבנה האנושי.

ומכאן אני רוצה להגיע ללבו של פרק שלוש, שהוא גם שער הכניסה לתהליך הריפוי האמיתי. המטרה הטיפולית, ההתחלה של כל תהליך פירוק חרדת הנטישה, מתחילה בהסכמה לנוכחותה. אני מסכים שיש בי חרדת נטישה. אני מפסיק לנהל נגדה מלחמה. אני מפסיק לשפוט את עצמי על כך. אני מפסיק להגיד לעצמי שאני אמור להיות כבר אחרי זה, שאני אמור להיות כבר “גדול”, “בוגר”, “חזק”, “לא צריך את זה יותר”. אני מפסיק להצליף בעצמי בשאלות כמו: “למה אני לא מתגבר על זה?”, “למה אני כל כך תלותי?”, “למה אני דביק?”, “למה אני לא יודע פשוט לשחרר?”.

כי כל עוד יש בי ביקורת עצמית כלפי התופעה הזו, שהיא אנושית, אוניברסלית, טבעית, אין לי שום סיכוי לרפא אותה. כל עוד אני מנסה לברוח מהחלק הזה בי, או מתייסר על כך שהוא קיים, או מנסה “להתאים את עצמי” לנורמות חברתיות שמספרות לי שלא צריך לפחד מנטישה, אני לא יכול להכיר את עצמי באמת. אני לא יכול לגעת בכאב שמפעיל אותי.

ולמה זה חשוב כל כך? כי מאחורי כל חרדת נטישה משמעותית, יש תמיד סיפור. יש כאב. יש חוויה שלא קיבלה מקום. לעיתים זה כאב שנובע מהיעדר מגע, מהיעדר תשומת לב, מהיעדר ביטחון, מאירוע של אובדן, מפרידה שלא נרפאה. זה יכול להיות זיכרון ישן, עמוק, שהגוף זוכר גם אם התודעה שכחה. החרדה מופיעה כדי לסמן: כאן יש כאב. כאן יש משהו שמבקש ממך להתקרב, להקשיב, לחבק. אם אני מנסה לעקוף את החרדה הזו, אני בעצם עוקף את הכאב. ואם אני עוקף את הכאב, הוא נשאר שם. הוא לא ייעלם. הוא רק ימשיך לייצר חרדה שוב ושוב כדי להזכיר לי לבוא אליו.

לכן אני אומר: המטרה הטיפולית מתחילה בהסכמה. אני מסכים שיש לי חרדת נטישה. אני מסכים להפסיק להילחם בה. אני מסכים שהיא תישאר פה, שאני ארגיש אותה, שאני אנשום לתוכה. אני מסכים לזה שהיא תדבר איתי. אני מסכים להקשיב לה. כי יש לה מה לספר. היא לא אויב שלי. היא שליחה הגיעה להעניק לי כיוון התפתחות וצמיחה. היא באה ללמד אותי על חלק בתוכי שכואב, שמתגעגע, שנשאר לבד, שזקוק לטרנספורמציה.

וכשאני מסכים, כשאני אומר לה: “זה בסדר. אני רואה אותך. אני לא בורח. את יכולה להיות כאן.”, אז יכול להתחיל מסע הריפוי. לא כשאני "מנצח" את החרדה, אלא כשאני מפסיק להילחם בה. לא כשאני "מעלים" אותה, אלא כשאני מאפשר לה מקום. כי רק כשיש מקום, הכאב יכול להופיע. ורק כשכאב מופיע, הוא יכול להתחיל גם להשתחרר.

מי שעומד מאחורי חרדת הנטישה הוא כאב. בדיוק כמו שמאחורי כל חרדה אחרת, פחד ממעליות, פחד מקהל, פחד מנחשים, עומד כאב. והכאב הזה הוא סמן חשוב. הוא מצביע בשבילי על חלק ממני שלא קיבל מענה. כשהחרדה מתעוררת, כל הגוף מגיב. הגוף רועד, הלב דופק, הבטן מתכווצת. אבל מאחורי כל זה יש כאב. זה לא באמת פחד כמו שזה כאב.
אנחנו לא כל כך פוחדים מהנטישה עצמה, כמו שאנחנו פוחדים מהכאב שמתלווה אליה.

אני יכול אולי להסתדר לבד. אני יכול להעסיק את עצמי, למצוא עיסוקים חדשים, אנשים חדשים. אבל כל זה לא נוגע בלב העניין. הלב של החרדה הוא הכאב. הכאב שמתעורר כאשר מישהו נוגע בי, ואז נעלם. כאשר אני מרגיש שאיבדתי חיבור. כאשר אני נשאר עם הזיכרון של משהו חם שהיה, ופתאום איננו. אם איני מוכן להסכים לנוכחות חרדת הנטישה, איני מוכן להסכים לנוכחות הכאב הזה. ואם איני מוכן להסכים לנוכחות הכאב, אין בי מקום להשתחרר ממנו. הוא יישאר, וימשיך לדבר איתי דרך חרדה, דרך מחשבות טורדניות, דרך תחושות בגוף, דרך דפוסים במערכות יחסים. הוא ימשיך לנסות לעורר בי את הקריאה לבוא אליו, עד שאשמע, אם אסכים להקשיב.

ולכן, כדי להתחיל את תהליך פירוק חרדת הנטישה, עליי קודם כל להסכים שהיא כאן. להגיד לה: “את בסדר. יש לך תפקיד. אני מוכן ללמוד אותך.” אני רוצה להכיר את המסרים שאת מביאה לי. אני רוצה להבין למה הופעת דווקא עכשיו, דווקא בסיטואציה הזו. אני רוצה לתת מקום לזיכרונות ולרגשות שאת נוגעת בהם."

כשאני מרשה לעצמי לשהות בתוך החרדה הזו, כשאני לא בורח ממנה ולא פועל אוטומטית מתוך אשליית הפחד (זה לא באמת פחד, זה חוסר יכולת לשאת כאב) שהיא מעוררת, כשאני אומר לה: “את יכולה להיות כאן. אני רואה אותך וזה בסדר שאת פה”, מתחיל להיפתח בתוכי חלון קטן. דרך החלון הזה, הכאב יכול להתחיל לקבל ערוצי תנועה חדשים. הוא מתחיל להתגלות, ואני יכול לפגוש אותו בעיניים חדשות, רכות יותר. שם עשוי להתחיל הריפוי. שם יכולה להיווצר ראשית הפירוק. לא דרך מאבק, אלא דרך קבלה. לא דרך ניסיון להיעלם מהחוויה, אלא דרך נוכחות בתוכה. לא דרך הדחקה, אלא דרך אמונה שמה שכואב בי הוא חלק ממני, חלק שמבקש אהבה.

וכאשר אני אומר לעצמי: “זה בסדר. יש בי חרדת נטישה. אני שוהה בתוכה ואני לומד להירגע במחיצתה בלי לשנות אותה. אני מקבל אותה. אני מקשיב לה.”, אני מתחיל להרגיש משהו משתנה במערכת היחסים עם התופעה הלא פשוטה הזו. מכאן נוכל להתחיל, בהמשך המסע, לגעת בכאב עצמו, שמנהל את חרדת הנטישה מאחורי הקלעים, לזהות את מקורותיו, ולפרק לאט לאט את הכבלים שהוא יצר סביבי.