שמחים מאד לשתף אתכם ואתכן ב10 הפרקים הראשונים של הספר "לחייך אל המוות"
לרכישת הספר המלא (מודפס): https://www.drpinki.com/product/smile-at-death/
לחייך אל המוות
ד"ר פינקי פיינשטיין
פרק 1
המוות הוא חבר ולא אויב
ברוכים הבאים. במידה רבה אני מרגיש שכל הדברים שעברתי בחיי הובילו אותי לכאן. כל הקורסים שיצרתי, כל הספרים שכתבתי, כל ההתנסויות שהתנסיתי, כל המחשבות שאני חושב, כל התובנות, תחושת הקיום שלי פה – הכול מוביל אותי לדבר הזה, לביטוי הזה ולתהליך הזה שאני קורא לו לחייך אל המוות.
זהו צירוף מילים כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת – אני יוצא לדרך עם הספר הזה דווקא בתקופה בישראל שהיא תקופה מאוד צורבת, קשה וכואבת. אנחנו אחרי אירוע מטלטל מאוד, ביטחוני, לאומי, חברתי, עם הרבה מוות ועם הרבה קולות מלחמה, שכנראה יובילו לעוד מוות.
ולא שהספר הזה נולד כתגובה לאירועים האלה – הרעיון לכתוב אותו עלה כבר לפני חודשים – אבל לפעמים אירועים דרמטיים וקיצוניים דוחפים אותי להוציא לפועל דברים שמחכים בתוכי. כשקורה משהו מטלטל, זה לא רק אירוע של התמודדות והסתגלות אלא גם הזדמנות לעשות משהו אחר. בתוך הבלגן והכאוס מתפנה לעיתים אנרגיה חדשה, וכך אני מתחיל לחייך אל המוות.
המשפט הזה, לחייך אל המוות, כבר מדבר אינטואיטיבית אל מי שפתוח אליו. הוא מגלם גישה שכמעט אינה קיימת בתרבות האנושית. לא בכל התרבויות, אבל בתרבות שבה אני חי – מערכת היחסים שלנו עם המוות היא מערכת יחסים קשה, מפחידה, כואבת, ולעיתים אפילו חולנית. מה שלא מספיק ברור לנו זה עד כמה מערכת היחסים הזו משפיעה על חיי האדם באופן דרמטי מאוד. אני הולך לפרט ולפתוח את זה. בעיניי זה נושא מרתק, לא נושא אזוטרי ולא צדדי.
יש משמעות עצומה ליכולת לחייך אל המוות, כי המוות הוא חלק מהחיים, והחיים הם חלק מהמוות. לא לראות זאת, זה בעצם לא לראות איפה אני נמצא, מה עומד בפניי, מהם הכלים שלי, מהי מטרתי ולמה אני פה. זה נוגע לשורה ארוכה של דברים חשובים – מה כדאי לי לעשות עם עצמי ומה לא, למה דברים קורים, מהי המשמעות של הקיום הזה.
הקשר בין החיים למוות איננו באמת קשר שכרוך בנתק, אלא משקף סוג של רצף. אנחנו רגילים לחשוב על “לפני שנולדתי” ו“אחרי שאמות”, אבל זה לא מה שקורה כאן, באמת. המוות אינו קו לינארי של "לפני ואחרי" – הוא נמצא כל הזמן איתנו.
מרחב המוות הוא מרחב קיום שנמצא מעבר לחיים הרגילים, אבל יחד עם זה הוא חלק מהקיום שלנו. אין לי יכולת להסביר זאת עד הסוף, אך הנפש מרגישה זאת. אני מאמין שכדאי מאוד לחייך אל המוות. אין בכך שום רמז לאובדנות, זו לא קריאה לרוץ אל המוות, אלא הזמנה להכיר חלק ממי ששפחדתי ממנו לחינם. כדאי מאוד שאכיר אותו, שאהיה במגע איתו – זה ישפר מאוד את איכות חיי.
לכן בחרתי לפתוח את המסע הזה בפרק הראשון, שבו אני שואל: למה כדאי לחייך אל המוות? התשובה הראשונה היא – כי הוא חבר ולא אויב.
המוות, כפי שאני מתאר אותו, הוא מציאות בפני עצמה שנעה במקביל למציאות הפיזית. היא נוגעת בה, נוגעת בנו, ונוגעת בכל רגע בקיום שלנו. זו מציאות שבה שוכנים חלקים שלנו שאנחנו לרוב לא מודעים להם, אבל הם נמצאים בקשר איתנו כל הזמן. האזור הזה – אותו אנחנו מכנים “מוות” – הוא בעצם חבר. הוא לא אויב.
וכשאני חוזר לשם, זה לא משום שנכשלתי, ולא משום שזו תקלה, גם אם לעיתים אנו מתים בעקבות תקלות. בסופו של דבר, וכך נעמיק בצורות רבות במהלך ספר זה, אפשר לראות שהמוות הו במידה רבה אזור הזנה. זהו אזור שהוא חלק מהמהות שלנו, חלק מהאינטליגנציה שלנו, חלק מהאינטואיציה והיצירתיות שלנו, חלק מהסיבה והמשמעות שלנו, חלק (גדול) מהנשמה של כל אחד ואחת.
המוות נמצא כל הזמן לידנו, וזה בכלל לא קשור לשאלות אמונה או דת. בשלב זה אינני מדבר על אלוהות או על מושגים תיאולוגיים – על כך אגיע בהמשך הדרך – אלא על עצם הקשר בין הקיום הפיזי למה שמעבר לו. אולי זה המקום שאליו אנחנו נוסעים כשאנחנו הולכים לישון וחולמים.
המוות הוא חבר, לא אויב. אנחנו רוצים לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, לעבור תהליכים ולהתפתח – אבל לא מתוך מלחמה במוות, אלא מתוך הבנה שהמוות איננו האויב של החיים. חלק גדול מן המידע שאתו הגענו לכאן – היעדים, המשימות, הקארמה, המשפחה, האינטליגנציה, האינטואיציה, היצירתיות, החלומות – נמצא גם שם, באזור שממנו באנו ושאליו אנו קשורים. שם הדברים אולי גלויים וברורים יותר, ופה הם חמקמקים יותר, דורשים מאמץ כדי להבחין בהם. החיים עצמם הם מעין הרפתקה מיוחדת שבה בחרנו לקחת חלק – בחרנו לבוא מאזור המוות כדי להיות כאן, אבל לא באמת התנתקנו ממנו. נשארנו בקשר ואין לנו, למעשה, כל אופציה אחרת.
יש כל הזמן קשר בין מרחב ה"חיים" ומרחב ה"מוות". אצל כל אחד הקשר הזה מתקיים לפי צורת ומצב ההתפתחות שלו. יש כל הזמן ערוצי תקשורת, סוג של "צוותים משותפים", הדדיות. שני הצדדים – החיים והמוות – עובדים ביחד, בשיתוף פעולה. מושג זה יחזור כאן פעמים רבות.
ככל שנשפר את עבודת הצוות הזו, כך ייטב לנו כאן. נרגיש פחות פחד, פחות ניכור. זה לא אומר שנפסיק להגן על עצמנו או לקחת אחריות על החיים, אלא שהתודעה שלנו תתרחב. נבין שכל מה שאנו רואים הוא רק חלק מהקיים, ושיש חלק אחר בקיים שקשור אלינו, משפיע עלינו ומושפע מאיתנו בסוג של שיתוף פעולה מתמיד.
כאשר החלטנו ברמת הנשמה להיכנס למשחק הזה שנקרא חיים פיזיים, אנושות, כדור הארץ וכל המסגרת הזו, שלחנו חלק מהתודעה שלנו לכאן, וחלק אחר (הרוב, למעשה) נשאר שם. שני החלקים פועלים במקביל והם למעשה גוף אחד שלם עם חלקים שונים שכל הזמן מתקשרים זה עם זה.
זה מה שמקסים בזה: אין כאן באמת חומה אטומה, אין ניתוק. יש חורים, ערוצים, דרכי דיבור, תקשורת, ייעוץ, הדרכה והכוונה בין אזור ה"חיים" ואזור ה"מוות", גם אם איננו ערים לכך לעת עתה. שני הצדדים חולקים משימות משותפות.
שכנעו אותנו, מגיל מוקדם, שהמוות הוא אויב, אך למעשה, כפי שאראה כאן בדרכים רבות, וכפי שמי שמעמיק בתהליכי הלימוד ירגיש בעצמו, המוות הוא למעשה הבית, הבסיס, המקור. משם יצאנו לדרך.
כן, מתי שהוא נסיים את הפרק הזה, את השיעור הזה, כפי שהחלטנו מראש. מתי שהוא נחליט לחזור הביתה, לשקול הרפתקה חדשה, עוד שיעור, עוד חיים. משם הכול יוצא, לשם הכול חוזר. אך בעודנו כאן, בפרק הזה, יש לנו שיעור מרתק והרפתקני במיוחד ללמוד: שהמוות נמצא כאן לידנו, כל הזמן, שה"אני" הרחב של כל אחד נמצא ממש ברגע זה גם שם (ובעיקר שם) ומצוי בקשר הדוק איתנו בכל רגע ורגע.
הביטוי והמסר של לחייך אל המוות – שונה מאוד ממה שמלמדים אותנו ומהגישה הכללית, אבל החיים תמיד הופכים לייחודיים ומרתקים יותר כשאנחנו מעזים ללכת נגד הזרם ולחקור את המקומות שאיש כמעט לא נוגע בהם. זה המקום שבו הסקרנות שלנו חוזרת לחיים, ושבו אנו יכולים להרגיש באמת את מה שמעבר לקיום. זה המקום שבו אנחנו יכולים לרגעים מסוימים לאתגר את הפחד הידוע והמקובל וללכת למקום חדש אל מול המוות. לחייך אליו חיוך רחב. כי הוא חבר ולא אויב. ואל חברים אנחנו בדרך כלל מחייכים ובאים עימם במגע שנעים לנו איתו.
כך גם יהיה כאן. כשנחייך יותר אל המוות.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- עד כמה זה "משוגע" לדעתך להגיד שהמוות הוא סוג של חבר?
- מה הן התחושות הראשונות שעולות לך בראש מהביטוי המוות הוא חבר ולא אויב?
- מדוע, לדעתך, יש לנו נטייה לראות את המוות בהקשרים שליליים בעיקר?
- האם יש משהו שמסקרן אותך במוות?
- כאשר יחסייך עם תופעת המוות יתקדמו למקום חדש, מה ישתנה בחייך לדעתך?
פרק 2:
לנצל את נוכחותו לצמיחה וריפוי
כאמור, ספר זה נוצר בתקופה מאוד מסובכת (אוקטובר 2023), תקופה שבה יש הרבה מוות, מוות אלים, ומהומה גדולה שמתרחשת סביבנו.
ובתוך כל זה, הדחף הפנימי שלי אמר לי שדווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה, זהו הזמן הנכון. שדווקא עכשיו יש משמעות עמוקה מאוד ללמד את עצמנו לחייך אל המוות, להתייחס אחרת לגמרי אל המרחב הזה שיש בו חיים ומוות, בגישה שיכולה להועיל לנו. אני מרגיש שהאנושות כולה זקוקה עכשיו לשפה חדשה, כזו שמרפאה את היחסים שלנו עם עצם הרעיון של מוות, עם הפחד, עם הדמיון, עם כל מה שאנחנו דוחים, מדחיקים, מנסים לשכוח.
אין לי ספק שחלק ניכר מהאלימות האנושית קשור בדיוק למקום הזה. היא נובעת מהפחד שיצרנו עקב הבורות בפני המוות. באופן אירוני מאד, הפחד מהמוות הוא אחד הגורמים המרכזיים ביותר לכך שאנשים יפגעו זה בזה. אנחנו נלחמים זה בזה בשל בורות בסיסית לגבי מבנה הקיום שלנו. את הבורות הזו ניתן לרפא, אפשר לעבוד איתה, להמיס אותה, ללמוד אותה, בעיקר משום שאנחנו הרבה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב.
איננו רק יצורים שמטרתם לשרוד. עצם העובדה שאתה או את קוראים בספר הזה מעידה שכבר יש בתוככם תודעה רוחנית שמעבר לצרכים הפיזיים של הישרדות. וזה פרדוקס מרתק – דווקא כאשר הרוחניות מתנוונת, גם היכולת לשרוד נפגעת. להיות עסוק רק בהישרדות זה לא הישרדותי, כי זה שולל מן האדם את הכלים הייחודיים שבעזרתם הוא בכלל מצליח לשרוד אל מול מציאות משתנה ולא צפויה.
זו בעצם הדרדרות של האדם לחייתיות – וזה לא רעיון טוב במיוחד, כי זה לוקח מהאדם את הכוחות החשובים ביותר שעומדים לרשותו, ואלה לא כוחות פיזיים, אלא כוחות של נפש וכוחות של רוח.
לכן אני ממשיך ויוצר את הספר הזה, בתקופה הזו, למרות שהמראות קשים והקולות צורמים. כי אין זמן מתאים יותר מאשר עכשיו – כשהמציאות רועדת – כדי לפתוח אותה, כדי להביט לתוכה. זה הזמן לדבר על לחייך אל המוות.
כשאני אומר לחייך אל המוות, אני מתכוון לחייך אל נוכחותו הקבועה, שנמצאת כל הזמן סביבנו, בתוכנו ודרכנו. לא כמשהו שיקרה "מתי שהוא", אלא כמציאות שחיה ונושמת יחד אתנו. ממש ברגע זה, ממש עכשיו כשאת ואתה קוראים בספר זה. החלק ה"חי" שבך וגם החלק ה"מת" שבך נוכחים כאן יחד. אני מאמין שלאט לאט נוכל להסכים לאפשרות ה"מוזרה" הזו שככל שמתקרבים אליה הקיום שלנו הופך רחב, יצירתי ומעניין בהרבה מכפי שהיה אי פעם.
זה פרק שעונה על השאלה: למה כדאי לחייך אל המוות? מזווית שניה, והתשובה היא – כי אז אפשר לנצל את נוכחותו לצמיחה ולריפוי. המוות יכול להיות כלי לשיפור החיים. ובמילים אחרות: החיים יותר נוחים, פורים ומשמעותיים כאשר מחייכים אל המוות.
מה שנמצא "מעבר לחיים" איננו באמת נפרד מן החיים; אנו רק מצויים באשליה של נפרדות. המוות קשור אל החיים כל הזמן. הוא אינו מצוי "מעבר להם" אלא שוכן בחדר אחר בתוך אותו בית גדול של הקיום. חדר שאנחנו כמעט לא מעזים להיכנס אליו, אולי מפני שאנחנו חוששים שלא נוכל לצאת.
אבל זה חדר שמכיל בתוכו את כל המידע הגדול והבהיר יותר על מי אנחנו באמת, למה אנחנו כאן, מה הסיפור שלנו, ומה טיבן של כל הבעיות שאנחנו נאבקים בהן יום־יום. (למעשה, הסיפור האמיתי הוא שהקיום הפיזי האנושי הוא עצמו ה"חדר הקטן" בתוך מערכת קיום מרובת חדרים שונים, אליהם האדם מתקשה להיכנס, כל עוד הוא פוחד מדיי מהמוות, שבעצם משקף את "הבית כולו" האמתי. אך לצורך הלמידה אנחנו מתייחסים לחיים האנושיים כאל ה"בית" ואל המוות כאל "החדר שפוחדים להיכנס אליו")
שם, במרחב הזה, כל הספרים פתוחים. שם אין מידע שאינו גלוי, אין בושה ואין הסתרה. זה חדר בתוך הבית שלנו, חדר שבו הכול שקוף. וכשאנחנו לומדים לתקשר עם החלק הזה – עם אותו מרחב שאליו ניכנס יום אחד כשנסיים את הפרק הזה של החיים – אנחנו יכולים כבר עכשיו להיעזר בו. כי חלק מאיתנו נמצא שם כבר עכשיו. והחלק הזה ישמח להיות איתנו בקשר הדוק יותר כדי לשפר את מה שקורה לנו פה.
אפשר ממש לנצל את נוכחותו של המוות כדי לבנות יחד איתו תפיסת חיים רחבה יותר, כזו שרואה את החיים והמוות כמערכת אחת, לא לינארית, אלא מקבילה ורבת כיוונים. המקום הזה שנמצא שם עמוק בפנים – אני יודע שבאתי ממנו, ואני יודע שיום אחד אחזור אליו. הוא מחכה לי כבר עכשיו. כדי שאוכל להתקרב אליו אני יכול להתחיל, פשוט, לחייך אליו. זו פריבילגיה שעומדת לרשותנו. ואפשר להיעזר בה, אפשר להתקרב אל החלקים הנסתרים ולצמצם את המרחק, הפחד וחוסר האונים שמתקיים בדרך כלל מולם.
אם אני מתקרב לחדר הזה, ל"חדר המוות", אני יכול לשנות את השלט שתליתי עליו. אולי עד עכשיו היה שם שלט אזהרה – גולגולת, שתי עצמות, פחד, סכנה. אולי הגיע הזמן להוריד את השלט הזה ולשים במקומו מדבקה של לב, של חיוך. כי בתוך המקום הזה יש עבורי אוצרות. יש שם, בחדר הזה שמייצג את ה"מוות" בתוך הבית של הקיום שלנו, תשובות לשאלות המסובכות ביותר, תשובות שנעלמות מחיי היומיום.
כל שאיפות ההתפתחות שלנו, כל חלומות הצמיחה, קשורים לשם. שם, במרחבי הנשמה, הכול ברור יותר: למה אני עובר את כל זה, מה המשמעות של העבודה הקשה ומדוע יש כעת כל סוג של כאב שאני נדרש להתמודד איתו.
שם אפשר לראות שהעבודה הקשה, הכאב, המאבקים – הם חלק ממשימה גדולה יותר. משימה שנראית בבירור רק משם. שם רואים שהכאבים שלנו כאן, כמו כל החוויות שנלוות לקיום האנושי, מייצרים אנרגיה שמזינה את הנשמה, שמרחיבה אותה, שמקדמת אותה לעבר יעדיה הגבוהים. מסלול הצמיחה והריפוי שלנו הוא למעשה משימה שקיבלנו משם – לטובת מה שנמצא שם.
אנחנו יכולים לחייך אל המקום הזה, שהוא זה שמזין אותנו במשאלות, בתשוקות, והוא גם זה שמנווט אותנו אל המשברים כדי שנצמח דרכם. כשאנחנו מתפתחים כאן, האנרגיה הזו חוזרת לשם, והמקור מתרחב. זו שליחות האדם על פני האדמה, למטרות שחלקן גבוהות מיכולתו להבין, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.
בשליחות הזו מתקיים קשר תמידי. זרימה בלתי פוסקת של עדכונים בין “כאן” לבין “שם”, הלוך ושוב. אני, שנמצא כאן, הוא בעצם נציגות של משהו גדול בהרבה – ואני עצמי הוא אותו משהו גדול. אני הנציג שלו, והנציגות הזו זקוקה להיות בקשר עם המקור שלה. עדיף שזה יהיה קשר פתוח, נינוח ומחייך, ולא קשר מפוחד, מבולבל ומרוחק. אין צורך ביראה מוגזמת או בכבוד שמקפיא. זהו קשר של עבודת צוות.
אפשר לקרוא למרחב הזה “המפקדה”, אבל חשוב לזכור – אני באתי ממנה. אני בחרתי. אני שליח של אותה מפקדה, והיא לא זרה לי. וכשליח, אני זקוק כל הזמן לסיוע, לעדכונים, לתמיכה, מהחלקים ששם. יש בי חלקים שנמצאים שם עכשיו, מביטים בי ורוצים לעזור לי להמשיך את המסע, לפתח אותו, לשפר אותו.
הם יכולים לעזור לי הרבה יותר אם אתחיל לשנות גישה, אם אתחיל לחייך אליהם. כי כשאני מחייך, אני נפתח. אני נעשה פתוח לרעיונות שנראים אולי משונים, אבל מגיעים משם. וכשאני פתוח להם, הם הופכים ליצירתיות שלי, להתפתחות שלי, לשחרור של מה שהיה תקוע.
כי שם רוצים שאשתחרר. שם רוצים שאפתור את הקארמה שלי. שם רוצים שאצמח, זהו אינטרס משותף של שתי המערכות, זו שכאן וזו ששם. כשאני משתחרר, גם שם משהו נפתח, מתרחב. יש כאן מערכת שלמה של אינטרסים הדדיים בין הנשמה לגוף, בין העולם הפיזי לעולם שמעבר.
אולי כל זה נשמע כמו סיפור יפה, אולי זו רק דרך אחת לתאר דברים שאי אפשר להוכיח. אבל זה מה שמדבר בי, וזה מה שממשיך להדהד בי כבר תקופה ארוכה וזה מה שמתפקידי להעביר אליך כעת. לחייך אל המוות, פירושו להכיר בו ככוח של צמיחה וריפוי. הוא לא אויב שמחכה בקצה, אלא חלק משמעותי בתוך הבית שמלווה אותנו מבפנים.
יש כמובן חוקים של כניסה ויציאה – החוק הרשמי של לידה ומוות, וגם חוקים פחות "רשמיים": מה שקורה בחלומות, מה שקורה בערוצים אינטואיטיביים שקטים, מה שקורה ברמזים, תובנות ואירועי סינכרוניות.
השאלה היא – האם נפתח את עצמנו אל הערוצים והחוקים הרחבים האלה? האם נסכים להקשיב להם, להיות איתם בקשר, לחייך אליהם?
כי זה בדיוק לחייך אל המוות. להיפתח לקשר, להיפתח להקשבה והזמנות לראות את הסיפור הגדול יותר, שתמיד היה ושתמיד יהיה, חלק מהקיום של כל אחד ואחת מאיתנו.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מה הקשר, לדעתך, בין לחייך אל המוות ובין צמיחה והתפתחות?
- מה הם התחומים בהם חשוב לך לצמוח יותר מכל, כרגע?
- האם יש דרך, לדעתך, שאולי תפתיע אותך, שבה לחייך אל המוות יסייע לך בנושא זה?
- מה הוא הדבר הראשון שברצונך לעשות כאשר את אומרת לעצמך את הביטוי לחייך אל המוות?
- האם את זוכרת מקרה שבו לפתע האינטואיציה העניקה לך תובנה שסייעה לך מאד בנושאים שהיו חשובים לך?
פרק 3
המוות מייצג מקום נעים להיות בו
אני מודה שגם עכשיו, אחרי שאמרתי את המשפט הזה עשרות פעמים, זה עדיין נשמע לי מוזר. לחייך אל המוות. לומר את הביטוי הזה בלב שלם יכול להישמע כסוג של "בגידה" באיזשהו חוק בלתי כתוב של החיים. בנסיבות מסוימות אמירה כזו יכולה להישמע כסוג של מעבר קו אדום. מסוג הדברים שכביכול "אסור לומר".
וזה אולי בדיוק הלב של הסיפור – שגרמנו לעצמנו לחשוב שהמוות הוא מקום "אסור". אסור להתקרב, אסור לדבר עליו, אסור להרגיש כלפיו סקרנות. אולי הפכנו את המוות לאסור משום שאיבדנו את היכולת להיות איתו בשלום. אולי יצרנו מניפולציה רגשית עצומה, קונספציה תרבותית שמנפחת את הפחד, מנפחת את החרדה, עד שאנחנו שוכחים שהמוות הוא חלק מהחיים, לא אויב שלהם. לא "ההיפך" מהם.
העובדה שאנחנו כאן, בשיחה הזו, מעידה שאנחנו רוצים להחזיר למוות את מקומו הנכון, כי באיזשהו מקום עמוק – כולנו כבר יודעים לחייך אליו. הרי כשאנחנו שם, אנחנו מחייכים. רק שכאן, בעולם הצפוף והעמוס של החיים הפיזיים, החיוך הזה נשכח מאיתנו.
אני כמובן לא מדבר על רגעים שבהם המוות נוגע בנו מקרוב – באובדן, בפחד, בכאב של פרידה. ברגעים כאלה כל מה שאפשר הוא לכאוב, לבכות, להתאבל. זה אנושי, זה טבעי, וזה חשוב. אני מדבר על הרוב הגדול של חיינו, על השגרה, על הדרך שבה אנחנו נושאים בתודעתנו את מושג המוות ביום־יום שלנו. על המקום שבו אנחנו כבר קצת יותר מאוזנים, קצת פחות מוצפים, וחוזרים לנשום. שם בדיוק, במרווח הזה שבין החיים השוטפים לבין ההבנה הפנימית שאנחנו סופיים (בהקשר של תפיסת החיים הפיסית), שם יש הזדמנות עצומה ללמידה. שם עלינו להתחיל את העבודה של פקיחת עיניים, לחייך אל המוות, לא כאיום אלא כהרחבת המציאות הפנימית.
כי המוות נמצא כאן. הוא לא רק "שם". הוא מתקיים בתוכנו וסביבנו, כל הזמן. הוא נמצא בתא שנושר מהעור, ברעיון ישן שמתפוגג, ברגש שבא וחולף, בפרק חיים שמסתיים. הוא איתנו בכל רגע, והוא לא "נגדנו". הוא בעדנו. הוא מזין אותנו. הוא שומר על מחזור החיים. ואם לא נלמד לחייך אליו, נישאר עיוורים לחלק עצום מהקיום שלנו.
בפרק הזה אנחנו עונים בשלישית על אותה שאלה: למה כדאי לחייך אל המוות? הפעם – כי המוות מייצג מקום מאוד נעים להיות בו.
ציינתי כבר בפרק הראשון שהמוות הוא חבר, לא אויב. הוא הבית. ואם יש משהו שכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, מייחל לו שוב ושוב, זה הבית הזה, שהמוות בסופו של דבר מייצג. המנוחה. הידיעה. המקום שבו סוף סוף הכול מסתדר. אנחנו מנסים לבנות את הבית הזה כאן, לרגעים, בתוך זוגיות, בתוך יצירה, בתוך מדיטציה, בתוך אהבה, בתוך הגשמה עצמית. לפעמים אנחנו מצליחים, אבל אז זה שוב מתפוגג. כי הבית האמיתי שלנו – הוא שם. ומה שמקסים הוא שה"שם" הזה נמצא בעצם גם… פה. אבל את זה ניתן לתפוס רק כשמחייכים אל המוות.
למעשה, ככל שנכנסים יותר עמוק, מגלים ונזכרים ש“שם” ו“כאן” הם לא שני מקומות נפרדים. הבית הזה, שנמצא כביכול "שם", במרחבי המוות האלוהיים והאינסופיים, גם שוכן פה. הוא נושם דרכנו. הוא מתבונן דרכנו. הוא לא שייך רק ל"סוף המסע", אלא גם לכל שלב אחר בו. כשאנחנו מחייכים אל המוות, אנחנו בעצם נפתחים לתחושה הפנימית הזו של בית. אנחנו נזכרים. אנחנו מעולם לא עזבנו באמת את ה"בית".
נכון, זה נשמע מוזר. אולי אפילו "לא הגיוני". אבל חלק ניכר מהדברים העמוקים באמת אינם נענים לשפת ההיגיון. יש היגיון אחר, היגיון של נשמה. ולכן, כדי להתחיל להבין את המוות, קודם כול עלינו לחייך. החיוך הוא הגשר. החיוך מנמיך את קירות הפחד והרצינות. כי כשאנחנו רציניים מדי, הגיוניים מדי, אנחנו סוגרים לעצמנו את הדלת אל הידע.
אז אני מזמין אותנו להפסיק לרגע את הרצינות היתרה ולהתחיל לחייך. לא כדי לצחוק על המוות, אלא כדי להסיר ממנו את המסכה. לצמצם את הפחד. לשחרר את האוטומט שאומר: מוות זה רע, זה חושך, זה כלום, זה סוף, זה כישלון. לא. המוות מייצג מקום שנעים בו. אני יודע שזה מהפכני, אולי אפילו מרגיז, אבל זה לב העניין. וזה לא אובדני. זה לא אומר למהר לשם. זה אומר לזכור מאיפה באנו.
כי משם באנו. מהמקום הנעים הזה. מהמקום שבו יש הרמוניה, שקט, ידיעה. מהמקום שבו אפשר לראות את התמונה הגדולה באמת. מהמקום שבו אין התנגדות לחיים, אלא שיתוף פעולה איתם. משם בחרנו לבוא הנה – מרצון, מאהבה, מתוך סקרנות גדולה. ביקשנו להתנסות. ביקשנו לגעת בחומר, בזמן, באי־הידיעה. ביקשנו לחוות כאב, אהבה, הפתעה. ביקשנו לגדול. ובחרנו לבוא לכאן כדי לעשות את כל זה.
והמקום ההוא, הבית, לא נעלם לעולם. זה לא יכול להתרחש אי פעם. הוא שם תמיד. הוא לא מצטמצם ולא מתרוקן, הוא לא מתרחק. הוא פשוט מצפה. מצפה שניזכר. כי אנחנו מחוברים אליו כל הזמן, גם עכשיו. רק שבתוך דרמת החיים הפיזיים יש לנו נטייה לשכוח. וכשאנחנו נזכרים, כשאנחנו מחייכים, נפתחים שוב ערוצי תקשורת עם החלק ההוא שבנו, זה שנמצא שם, ממש עכשיו, ממש איתנו ברגע זה.
והביקור שם לא מחייב שום טקס. לא סיאנס, לא מדיטציה עמוקה. לפעמים מספיק רגע קטן של מודעות. רגע של עצירה מחויכת. רגע שבו אתה מחייך לעצמך ואומר: אני זוכר. אני יודע. אני מחובר.
ה"טכניקה", אם אפשר לקרוא לזה כך, מתחילה בגישה. בגישה של חיוך. כי כשאני מחייך אל המוות, אני בעצם שולח לעצמי מסר עמוק מאוד: אני מבין שהדרמה שאני חי בתוכה – עם כל האתגרים, הפחדים, המאבקים – היא רק חלק קטן מהסיפור. היא פרק אחד בסדרה ארוכה. היא חשובה, אבל היא לא כל הסיפור.
וכשאני זוכר את זה, הכול משתנה. אני פחות נבהל. אני פחות לוקח את עצמי ואת החיים שלי כמלחמה מתמדת. אני מבין שהסבל הוא חלק ממסע גדול יותר, שמתרחש ברמות שאי־אפשר לראות מכאן.
אני יודע לספר שהיו לי רגעים בחיי בהם הבנתי שעליי לעשות משהו מפחיד. פעולה אמיצה שדרשה ממני לעבור דרך פחד גדול. ושמעתי קול פנימי שאמר:" זה חשוב בשביל הסיפור הגדול". לא בשביל הרווח המידי, לא בשביל התוצאה הנראית לעין – אלא בשביל משהו עמוק יותר, גדול יותר, שאני לא רואה אותו כרגע. והקול הזה נתן לי אומץ. זה לא העלים את הפחד, אבל זה יצר פרספקטיבה. זה הזכיר לי שהפחד הוא תמיד רק חלק מהסיפור, אף פעם לא הסיפור השלם, אף פעם לא התמונה הרחבה.
כשאנחנו נזכרים בזה, אנחנו מסוגלים להיות אמיצים באמת. אנחנו מבינים שכל פעולה אמיצה בתודעה, גם אם היא עולה לנו במחיר כלשהו, תורמת למשהו רחב יותר. לסיפור הגדול. לסיפור שנעים להיות בו. כדי לפתח אומץ מול אחד הדברים המפחידים ביותר שקיימים בחיינו, המוות, אנחנו מתחילים בפעולה שבונה את האומץ הזה, בחיוך.
המוות, בעצם, מייצג את המסגרת הרחבה שבתוכה כל סיפור חיינו קורה. הוא למעשה הבית שבתוכו נוצר מגרש המשחקים שנקרא “החיים”. שם יש מנוחה, אבל גם תנועה. שם יש אהבה, וגם סקרנות. שם יש שקט, אבל גם רצון לצמוח. ואנחנו – השליחים של הבית הזה – באנו לכאן כדי להמשיך את הסיפור הזה, כאן.
אולי חלק מאיתנו אפילו חושב לפעמים ששם קצת "משעמם", כי התרגלנו לדרמה כאן. התרגלנו לפחד, למאבק, לריגוש. אבל ברגע שבו אנחנו מחייכים אל המקום הזה, משהו מתרכך. משהו נפתח. אנחנו מבינים שהדרמה שלנו לא באמת כזו חשובה כמו שחשבנו לעצמנו. אולי כעת נוכל לשחרר חלק מהמאבקים, חלק מההרגלים שמקבעים אותנו, כאשר נבנה הרגל חדש, מרענן ומרפא, לחייך אל המוות.
כי אולי כל הזמן הזה היינו בתוך כלא שלא ידענו על קיומו. כלא של בורות, של חומות שנבנו סביב מושג המוות. חומות שאומרות לנו: מעבר לחומה – חושך, סכנה, סוף. ואנחנו, מפוחדים, נשארים בצד הזה, מנסים לחיות, מנסים לשרוד, אבל בלי לדעת שאנחנו בתוך מרחב שצמצם את יכולתנו לתפוס את המהות האמתית שלנו.
והנה, ברגע שבו אנחנו מחייכים – אפילו חיוך קטן – נפתח חרך באחת החומות. והאור נכנס. ואז אנחנו רואים שאין שם, במרחב המוות, חושך. אין שם סוף. יש שם למעשה "אינסוף". יש שם אור רך מאוד. יש שם אהבה. יש שם מקום שהוא אנחנו. שם אנחנו חוזרים להיות המקור, האלוהות שבתוכנו.
וזו עוד סיבה לחייך אל המוות: כי הוא מייצג מקום נעים, מקום שלא הולך לאיבוד לעולם, מקום שלא נוטש אותנו, מקום שהוא שלנו, שהוא אנחנו. כשנחייך אליו, נרגיש שהוא גם מיד מחייך אלינו בחזרה.
בחלק הבא נתחיל לגעת ישירות בפחד. נשאל מדוע אנחנו כל כך מפחדים מהמוות, ונלמד להתחיל לפרק את הפחדים האלה בעדינות, באומץ, ובחיוך. כי הגיע הזמן.
כי בחרנו לחייך אל המוות, כאן בתוך החיים.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מה זה בשבילך חוויה של "הרמוניה?"
- מה זה בשבילך חוויה של "בית"?
- מה זה בשבילך חוויה של "שלמות"?
- האם יתכן, לדעתך, שבמרחבי המוות יש סוג של אווירה חגיגית? האם השאלה הזו נשמעת לך מוזרה?
- איך את מתחברת, חווייתית, לביטוי "חכמה אינסופית" ואיך תרגישי כשתתחברי לדבר כזה בתוכך?
פרק 4
אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו רוצים לשלוט בו
פרק ארבע פותח את חלק שתיים, החלק שבו אנחנו מתחילים לגעת בשורש של הפחד. עד עכשיו דיברנו על למה כדאי לחייך אל המוות, ועכשיו אנחנו עוברים לחקור את השאלה ההפוכה: למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים ממנו?
כי כל עוד הפחד הזה יושב בתוכנו, לא נוכל באמת לחייך. הפחד מהמוות הוא שורש של הרבה מאוד פחדים אחרים, פחד מאובדן, פחד מכישלון, פחד מזקנה, פחד משינוי, פחד מאהבה, פחד מהתמסרות. וכל עוד אנחנו לא מבינים את הפחד הזה, אנחנו חיים תחת צלו.
אז למה אנחנו מפחדים מהמוות? בין השאר משום שאנחנו רוצים לשלוט בו. אנחנו רוצים לדעת מתי זה יקרה, איך זה יקרה, לאיזה גיל נגיע, באיזו דרך זה יגיע. אנחנו רוצים לחזות את זה מראש, לוודא שלא נופתע. אנחנו רוצים להיות בעלי הבית של הדבר הזה, אבל זו אשליה. אי אפשר לשלוט במוות. ובמובן מסוים, הפחד ממנו נולד בדיוק מהרצון הזה לשלוט בו.
הצורך לשלוט במוות נובע מהצורך האנושי לשלוט בכלל. שליטה מעניקה תחושת ביטחון. היא נותנת לנו את האשליה שאנחנו מבינים, שאנחנו יודעים, שאנחנו מנהלים את המציאות. אבל מול המוות, השליטה מתפוררת. שם אנחנו פוגשים את הגבול של אשליית השליטה, שם אנחנו נחשפים לעובדה שאנחנו לא באמת מנהלים את הסיפור. ושם, במקום הזה, מתעוררת החרדה הגדולה ביותר, החרדה מהלא נודע.
הלא נודע הזה מפחיד אותנו מפני שהוא מזכיר לנו את מה שאנחנו מנסים לשכוח, שאנחנו לא הבעלים של הזמן, שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו. הפחד מהמוות הוא הפחד לאבד שליטה, והפחד לאבד שליטה הוא הפחד הגדול ביותר של האגו, כאשר הוא מוגבל וטרם התפתח מבחינת מיומנויות רגשיות-רוחנית שנחוצות לאתגרים כמו התייחסות אל המוות.
האגו, בצורתו הזו, אוהב סדר, אוהב הגדרות, אוהב לדעת, אוהב להסביר. הוא נבנה על תחושת הוודאות. וכשהמוות מגיע ומראה לו שאין ודאות, שהכל יכול לקרות, שהכל זמני, שהכל חולף, האגו נבהל. הוא נאחז יותר חזק, מנסה להגדיר, להסביר, למיין, לתכנן, לשלוט. אבל המוות לא שייך לתחום הזה של שליטה. המוות שייך לתחום של שחרור.
כאשר אנחנו מחייכים אל המוות ולומדים להפנים את הגישה הזו ולחקור אותה לעומק, כפי שיקרה יותר ויותר ככל שנתקדם כאן בספר זה, גם האגו, זה שאחראי על הסדר הפנימי, יתעדכן, יתגמש וילמד כיצד ניתן לקיים חווית ניהול ושליטה מעמדה רחבה יותר, כזו שיכולה לפעול ולהתקיים עם פחות צורך לפחד מהוות.
כשאנחנו רוצים לשלוט במוות, אנחנו בעצם מנסים להחזיק את מה שאי אפשר להחזיק. אנחנו נלחמים בכוח עצום של טבע, במקום ללמוד ממנו. המלחמה הזו יוצרת מתח תמידי, דאגה תמידית, חרדה. במקום להבין שהמוות הוא חלק מאיתנו, אנחנו מתייחסים אליו כאל אויב, כאילו הוא ישות חיצונית שמאיימת עלינו, בזמן שהוא למעשה חלק בלתי נפרד מאותה תודעה שחיה בתוכנו.
אנחנו רוצים לדעת כמה זמן יש לנו, כאילו שידיעה תמוסס את הפחד. אבל הידיעה לא פותרת, היא רק מעמיקה את האשליה. הידיעה שאנחנו מנסים להשיג לעולם לא תספק אותנו, כי היא לא יכולה לגעת באמת. האמת על המוות לא ניתנת לידיעה שכלית, היא ניתנת רק לחוויה.
הפחד מהמוות, כשמתבוננים בו לעומק, הוא הפחד לאבד את הסיפור שלי, את הזהות שלי, את כל מה שבניתי. אנחנו חושבים שהמוות מוחק אותנו, אבל האמת היא שהוא רק מסיר את הצורה הפיזית. הוא לא מוחק את המהות. הוא לא מבטל את מה שאנחנו באמת. הוא פשוט משחרר אותנו מן הצורה שאליה התרגלנו.
הרצון לשלוט במוות נובע גם מן הפחד להיעלם, הפחד שלא יישאר ממני כלום. זהו פחד עמוק מאוד, כמעט קיומי, כי אנחנו מבלבלים בין צורה למהות. נדמה לנו שאם הצורה נעלמת, גם המהות נעלמת, אבל זה לא נכון. כשאנחנו לומדים להתבונן על החיים ממקום רחב יותר, אנחנו מבינים שכל מהות איננה נעלמת, היא רק משנה צורה.
אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו רוצים לשלוט בו, ואנחנו רוצים לשלוט בו כי אנחנו מסרבים להיכנע לחיים עצמם. מי שמנסה לשלוט במוות, מנסה בעצם לשלוט בחיים. כי החיים והמוות הם שני צדדים של אותו מטבע. מי שלא יודע להתמסר לקיומו של המוות, לא יודע באמת להתמסר לחיים ולכן גם נמנע מלחוות חלק מהדברים המיוחדים שהם יכולים להציע ולספק.
החיים עצמם מבקשים תנועה, שינוי, זרימה, התחדשות והתפתחות. הם לא ניתנים לניהול מוחלט, לא ניתנים לתכנון מדויק. כל רגע הוא הפתעה. אבל האגו שלנו, כל עוד לא התפתח לדרגה הגבוהה יותר שלו, נאחז בתכנון, בידע, בוודאות, כאילו בכך נוכל "למנוע את המוות". ואז אנחנו בונים חומות של ביטוח, של בריאות, של כסף, של שליטה, אבל המוות, למרות כל זאת, נשאר שם, מחייך מאחורי הקיר, באהבה רבה, כמי שאומר, "תפסיק להיאחז, אתה ממילא כבר חלק ממני."
כשאנחנו מתחילים לשחרר את הצורך לשלוט, משהו משתחרר גם בפחד. כי מי שלא צריך לשלוט, גם לא צריך לפחד. מי שמוכן לא לדעת, לא צריך להילחץ כשלא יודע. מי שמוכן לחיות בלי שליטה, יכול גם למות בלי פחד.
המוות הוא לא אויב של השליטה, הוא המורה שלה. הוא מלמד אותנו את מה שהחיים לא מצליחים ללמד, איך להרפות. איך להסכים להיות חלק מתנועה רחבה יותר. איך להאמין בזרימה של הקיום גם כשלא מבינים אותה. המוות מציע לנו מודל גבוה והרפתקני יותר של המושג "שליטה", כזו שמבוססת על מה שקיים באמת.
כשאני מפסיק לנסות לשלוט במוות, אני מתחיל ללמוד איך לחיות באמת. כי לחיות באמת זה להסכים להיות חלק ממשהו שאני לא שולט בו. זה להסכים להיות בתנועה של התמסרות, לא בתנועה של אחיזה. ובמילים אחרות: שליטה מהסוג הגבוה תמיד תתחיל בהכרת חוסר השליטה שתמיד נימצא בו. כמו שוודאות אמתית תמיד תתחיל בהכרה אמיצה של אי הודאות המתמדת בה אנחנו מתקיימים.
והדרך להתחיל בכך היא פשוטה, אך עמוקה מאוד, לחייך אל המוות. לחייך אל חוסר השליטה, לחייך אל אי הוודאות, לחייך אל הידיעה שהכל משתנה, לחייך אל זה שאני לא יודע מתי ולא יודע איך. החיוך הזה הוא גשר. הוא לא מגן, הוא לא שליטה, הוא הסכמה.
כשאני מחייך אל המוות, אני בעצם אומר: "אני מבין שאני לא שולט בסיפור הרחב והאמתי, ואני בוחר לא לפחד מזה. אני בוחר לסמוך על החיים, על הסיפור הגדול, על המקור שמניע את הכל. אני מחייך, ואני נרגע. כי אני מבין שאין לי צורך לשלוט במשהו שאני כבר חלק ממנו".
אז אנחנו לומדים כאן לחייך אל המוות, כי הוא משחרר אותנו מן הצורך לשלוט במה שממילא לא בשליטתנו. לחייך אל המוות, כי הוא מזכיר לי שהחיים הם לא דבר שיש להחזיק בו, אלא דבר שיש לזרום איתו וליצור את עצמנו מתוכו.
לחייך אל המוות, כי שם, במקום שבו נגמרת השליטה, מתחילה החכמה האמתית של האדם, שמאז ומתמיד לא היה רק "אדם" אלא משהו גדול מזה, שאליו ניתן להתקרב כאשר… מחייכים אל המוות..
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מה הכי מפחיד אותך במוות, לדעתך?
- האם יש פחדים מהמוות שקיימים אצל אנשים אחרים שאצלך כבר לא?
- מה מפחיד אותך מאד, חוץ מהמוות?
- האם את רואה איזה שהוא קשר רגשי בין הפחדים שאינם קשורים למוות לפחדי המוות?
- מה דעתך על האפשרות שהמוות אינו באמת מקום או אירוע כזה מפחיד למעשה?
פרק 5:
אנחנו מפחדים מעצמנו ולכן פוחדים מהמוות
קודם כל אני רוצה להודות לך על היותכם פה, שאתם נותנים תוקף ליצירה הזו שלי, שאני מחשיב אותה יחד עם שלל היצירות האחרות שעשיתי בכל זאת כסוג של פסגה. אני לא יודע אם יש דבר כזה "הדבר הכי חשוב שאדם עושה בחייו", אבל לפחות כך אני מרגיש ברמת החוויה, שכאן אני עושה את הדבר שהתכוננתי אליו דרך כל הדברים האחרים שעשיתי.
תודה רבה שאת פה ואתה פה, שאתם מאפשרים לי, שאתם מאפשרים לדבר הזה לקרות, מאפשרים לביטוי הזה להתממש, מאפשרים לאנרגיה שלי לקבל צורה, מקום, חיים. בלעדיכם זה לא קיים.
ההודיה הזו מספרת את הסיפור החברתי העמוק יותר שמתקיים כאן. המידע שאני מביא, ההתמודדות שאני מציע, הם חלק מסיפור רחב של אינטראקציה אנושית. זה חלק מתהליך קבוצתי, תהליך של תודעה שמתפתחת דרך קשרים, דרך שיתופים, דרך מפגש. אני מביא משהו, אנשים מקשיבים, אנשים מהרהרים, מדברים, מתנסים, וזה הופך להיות תהליך קולקטיבי. משהו קורה לנו כקהילה אנושית, לא רק כפרטים.
אז שוב תודה שאתם פה, שאתם חלק מהלמידה הזאת, מההתמקדות במשהו שלדעתי מהווה אחד היסודות המשמעותיים ביותר כיום לצמיחה האנושית ולריפוי חלק ניכר מהקונפליקטים שאנחנו חווים כאנשים וכחברה.
אני מאמין שאותו קושי לחייך אל המוות, אותו פחד שטיפחנו כלפיו, הוא שורש להרבה מאוד בעיות. הפחד להיות בקשר עם המוות, עם הטריטוריה הזו של סיום, של מעבר, הוא מה שמניע המון מנגנונים של התנגדות, נפרדות, פחדים מעוותים, הרסנות, אלימות. זה הפחד שמזין את כל מה שאנחנו מגדירים כפתולוגיות אנושיות.
ההתכחשות למוות היא ההתכחשות למי שאנחנו באמת. ההתכחשות לסיפור הגדול, לפלא, למסתורין, למה שמעבר לתפיסה המיידית. יש לנו העדפה לא מודעת להישאר בסיפור הקטן, המצומצם, בתוך הכלא של אי הידיעה, אי ההתבוננות, אי המוכנות לראות את מה שמעבר לחומות.
פרק זה מתמקד בכך שאנחנו מפחדים מעצמנו ולכן פוחדים מהמוות. נלסון מנדלה כתב פעם, שהפחד הגדול ביותר של האדם הוא להכיר בגדולתו. הוא כתב את זה כשהיה בכלא, וזה משפט עמוק כל כך. קשה להסביר את זה, אבל אולי הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לא מהמוות עצמו, אלא מהעוצמה שבתוכנו, מהאור, מהחופש, מהפוטנציאל העצום שלנו להיות יצורים אלוהיים.
אנחנו מפחדים להכיר את כללי המשחק של המקום הזה שנקרא חיים. אחד הכללים המרכזיים של הקיום כאן הוא שאנחנו באי ודאות מוחלטת לגבי מה שהולך לקרות בעתיד הקרוב, בוודאי לגבי העתיד הרחוק. אנחנו באי ודאות מוחלטת, ואנחנו שונאים את זה. אנחנו מתכחשים לזה. וככל שאנחנו מתכחשים לזה יותר, כך אנחנו מפחדים יותר להסתכל על זה, ובעצם מפחדים להסתכל על עצמנו.
כי העצמיות, ההוויה, מתרחשת במלואה רק ברגע ההווה. ברגע ההווה יש ודאות עצומה. שם, ברגע הזה, אני קיים. שם, יש לי פוטנציאל יצירתי אינסופי. שם, יש לי יכולת לריפוי, לשינוי, להתפתחות. שם, אני בגדולתי. וברגע ההווה הזה אני גם יכול למות, כי המוות לא נמצא בעתיד, הוא קיים עכשיו, כחלק מהחיים עצמם. אבל אנחנו מעדיפים לא לראות את זה.
ככל שאנחנו מתבוננים בעומק ההווה, אנחנו מבינים שאנחנו זמניים. אבל באותו זמן, אנחנו מבינים גם שהזמניות הזו מחוברת לנצחיות. שאנחנו זמניים רק בצורתנו, אבל מחוברים תמיד למשהו נצחי, משהו גדול מאיתנו, משהו שאנחנו חלק ממנו. והמשהו הזה מזמין אותנו לביטוי יצירתי, אמיץ, לא מתוך פחד אלא מתוך אהבה.
וכאילו הקול הזה, הקול הגדול הזה שמגיע משם, אומר לנו: "אין לך ממה לפחד. זו רק אשליה. שום דבר לא באמת נגמר. שום דבר לא מתכלה. זו מניפולציה. קפוץ לרגע לביקור בטריטוריה השנייה ותראה שהכל אינסופי, שהכל מחובר, שהכל זורם."
אבל אנחנו מפחדים לראות את האמת הזאת. אנחנו מפחדים מעצמנו, מהפוטנציאל העצום שלנו, מהאור שאנחנו מחזיקים, מהחופש שאפשרי לנו. אנחנו מפחדים מהיכולת שלנו לברוא, ליצור, לשנות. כי הכוח הזה נמצא רק בהווה, במקום שבו אין ודאות, במקום שבו אנחנו נאלצים להאמין.
ההווה הוא המקום שבו אנחנו יכולים למות ולהיוולד בכל רגע. והוא גם המקום שבו אנחנו הכי חיים. והחלק הזה בנו שיודע את זה, נמצא כל הזמן בקשר עם מה שאנחנו קוראים לו המוות. זה לא שאנחנו באמת "נחזור לשם" (מושג אנושי מאד…), אלא שאנחנו כבר נמצאים שם. חלק מאיתנו תמיד שם. כל הזמן.
המקום הזה, מה שאנחנו מכנים מוות, שולח אותנו הנה עם משימות. הוא שולח אותנו להתנסות, ללמוד, לאהוב, ליצור, ולבסוף גם לשוב אליו עם כל מה שלמדנו. כדי לעשות זאת היטב, עלינו להתחבר אליו כאן ועכשיו, עם פחות פחד. להתחבר לעובדת הזמניות, לעובדת אי הוודאות. כי במקום לפחד ממנה, אפשר לקחת אותה למקום אחר, מקום יצירתי, פורה, שופע, מתחדש.
אין זמן אחר מלבד עכשיו. אין. דרך ה"עכשיו" אנחנו זורעים את הזרעים לעכשיו הבא, ולזה שאחריו. כל רגע שאנחנו חיים, יוצר את הרגע הבא, אבל אין לנו שליטה על מה בדיוק יהיה בו. וזה החלק הקשה, להכיר בזה שאנחנו לא יודעים, ושזה דווקא מרתק.
קשה לנו לשחרר את הצורך לדעת, את הצורך לשלוט בעתיד, באורך חיינו, בתנאי חיינו. כשאנחנו נאחזים באשליית השליטה הזאת, אנחנו בעצם מתכחשים למוות. כי המוות מזכיר לנו את האמת, את הזמניות שלנו, ואת העובדה שהזמניות הזו היא השער אל הנצח.
המוות מספר לנו את האמת. הוא אומר לנו: "הנה אתה כאן. הנה את כאן. ברגע הזה. זה כל מה שיש. וברגע הזה עצמו יש אין ספור אפשרויות. אפשרויות ליצירה, למימוש, לאהבה, לשינוי, לריפוי, למהפכות פנימיות וחיצוניות. הכל נמצא עכשיו".
ב"עכשיו" הזה יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות, להיות, לשנות. ויש דברים אחרים שנוכל לגעת בהם רק בהמשך, רק אחרי שנצבור עוד עכשווים, עוד רגעים של חיים פיזיים. אבל הדרך להתפתח היא תמיד אחת, להפסיק לפחד מהפלטפורמה הזאת שנקראת חיים.
החיים זמניים ואינסופיים בו זמנית. וזה פרדוקס שקשה לעכל, אבל זה המשחק. חלק מהמשחק הוא שלא נוכל לראות את כל הפוטנציאלים שלנו מראש. שלא נדע מה בדיוק מצפה לנו. חלק מהמשחק הוא ללמוד להאמין גם כשלא יודעים.
האתגר שלנו הוא להפסיק להילחם בכללי המשחק, שממילא לא ישתנה, ולא משנה כמה ננסה להיאבק בהם. האתגר שלנו הוא להפסיק להילחם בעצמנו ולהיכנס אל ה"עכשיו" קצת יותר, בכל רגע שאפשר. זה לא קל. אבל זה, אולי, הסיפור הגדול של לחייך אל המוות. כי כשאנחנו לומדים להיות באמת בהווה, אנחנו מגלים שזה המקום שבו יש לנו את הכי הרבה אנרגיה, את הכי הרבה כוח, את הכי הרבה חיים. אנחנו מחייכים אל המוות "עכשיו" ופוגשים דרך החיוך הזה, אל המוות, סוג של תזכורת לגבי חווית ה"עכשיו" האותנטית יותר והפוחדת פחות.
בהווה אנחנו נזכרים שאנחנו זמניים, ובאותו זמן נצחיים. אנחנו נוגעים בכאב שבידיעה הזו, ואנחנו יכולים גם לחייך אליו. כי שם, במקום שבו אנחנו פוגשים את הכאב, אנחנו פוגשים גם את השחרור.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים מהמוות? כי המוות הוא הסיפור האמיתי של החיים. הוא האמת שמאחורי כל הסיפורים הקטנים. ובהתחלה, כמו בהרבה מקרים אחרים, האמת כואבת. אבל אחר כך, האמת הזאת מרפאה.
אז זה לא פשוט לחייך אל המוות. כמו הרבה דברים אחרים שהם לא פשוטים אבל הם הדבר הנכון והכדאי. זה מה שאנחנו לומדים כאן. זה המסע. מסע מרתק. לחייך אל המוות.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מה הכי מפחיד אותך, בך?
- מה דעתך על האפשרות שאת הרבה יוצר מכפי יכולתך לראות ולתפוס כרגע?
- איזה דברים משמעותיים את עדיין פוחדת לעשות או לנסות, בחייך אלה?
- ממה היית רוצה לברוח כעת, פיזית, רגשית או רוחנית?
- מה את חושבת, כעת, על מסע חייך, על המסלול הזה שעברת עד כה?
פרק 6:
כי הוא מזכיר לנו שיש סיפור גדול יותר שאנחנו מעדיפים שלא להכיר
פרק שש סוגר את חלק שתיים. חלק שתיים מבקש לבדוק מדוע אנחנו כל כך מפחדים מהמוות. והנה, כבר הגענו לסיום שלו, ואני מודה שזה מרגיש כאילו זה עבר מהר מדי, כאילו משהו בתהליך הזה דוהר קדימה, כאילו החיים עצמם מבקשים שנדבר על זה, שנפסיק לפחד מזה, שנבין את זה סוף סוף לעומק. אני חושב שככל שנפצח את השאלה הזאת יותר, ככל שנרד לשורשים העמוקים ביותר של הפחד מהמוות, כך איכות חיינו ומשמעות חיינו יגדלו ממש ביחס ישר להורדת הפחד.
ולא כדי שנהיה “אמיצים” יותר, לא כדי לקחת סיכונים פיזיים או לעשות מעשים מסוכנים, לא בשביל להיות "גיבורים". אני מדבר על שינוי הלך הרוח, על משהו קיומי, יומיומי, שנוגע בכל החלטה ובכל בחירה, מאלף ועד תו. איך אנחנו מושפעים ממה שיש ומה שאנחנו חושבים שאין, מה אנחנו בוחרים לעשות או לא לעשות, על מה אנחנו חולמים, מה אנחנו דוחים, איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו מצליחים להשיג, איפה אנחנו נתקעים. כל זה, בסופו של דבר, מתנקז כך או אחרת למקום אחד, הפחד מהמוות.
וכמה שזה חשוב לנער את ההרגל הזה, ההרגל לפחד מהמוות, שהוא הרגל כל כך מושרש, כל כך תרבותי, כל כך עולמי. הפחד הזה הפך להיות כמעט חלק מהזהות שלנו כבני אדם. וכנראה שיש לנו הרבה סיבות פסיכולוגיות לפחד מהלא נודע, מהסיום, מהפרידה, מהאובדן, מהנטישה. אבל אני חושב שיש עוד סיבה, עמוקה הרבה יותר.
כי אם המוות הוא הבית, ואם המוות הוא מקום נעים להיות בו, ואם הוא מקום שבו התמונה השלמה נגלית לנו, מקום שבו אנחנו מתקבלים בהרבה אהבה, ושם אפשר לנוע ולבחור בקלות לאן פנינו מועדות, מקום שבו יש בהירות ושלווה, אז למה בעצם אנחנו כל כך מפחדים ממנו?
אז בפרק זה אנחנו ניגשים לשאלת הפחד מהמוות דרך ההכרה שהוא מזכיר לנו שיש סיפור גדול יותר שאנחנו מעדיפים שלא להכיר.
אנחנו מפחדים מהמוות מפני שהוא עלול לפתוח לנו את הדלת לאמת שאנחנו לא רוצים לראות. והפחד מהאמת, לעיתים הוא הפחד הגדול ביותר שקיים. מכיוון שהאמת הזאת גדולה מדי, ומכיוון שהפחד מפניה כל כך עמוק, אנחנו לא רוצים להכיר בה. אנחנו בורחים. אנחנו ממציאים לעצמנו הסחות דעת, דרמות, עיסוקים, רק כדי שלא לפגוש את הדבר הזה עצמו. אנחנו מעדיפים את הפחד מהמוות על פני הידיעה שהוא חושף משהו שאנחנו לא מוכנים עדיין לראות.
המוות מספר לנו שיש סיפור גדול יותר, סיפור שבו כל מה שאנחנו חושבים עליו כעל “אני” ו“אתה” ו“הם” הוא רק חלק קטן ממשהו רחב בהרבה. אבל אנחנו לא רוצים להכיר בזה. אז אנחנו נשארים מאחורי החומות. חומות הבורות. אנחנו מנהלים את עצמנו בפחד, ונותנים לפחד הזה לשלוט בנו, לנווט אותנו, לקבוע לנו את הקצב, את הבחירות, את המחשבות. והרבה מהסבל שלנו, הרבה מהקשיים שאנחנו חיים בהם, הרבה מהמקומות שבהם אחרים שולטים בנו או משפיעים עלינו שלא לטובתנו, כולם תוצרים של הפחד הזה, הפחד הגדול שלא שחררנו.
ושוב, זה לא פחד מלמות, אלא פחד מהמקום שמעבר, מהמקום שבו, אם רק ניכנס, נגלה אמת גדולה מדי, אמת מרגשת מדי, אמת שאין לנו עדיין כלים להכיל. המקום הזה, אותו “מוות” שאנחנו פוחדים ממנו, הוא מקום חי מאוד. הוא מקום שוקק קיום, שמתקיים בתוכנו ומשפיע עלינו כל הזמן. וככל שאני גדל ומתפתח, אני מבין שהמקום הזה לא "מת". הוא מלא חיים. הוא מקור. הוא שורש. הוא לב התודעה.
זה נהיה עבורי מסקרן יותר ויותר, לא כסקרנות אינטלקטואלית, אלא כגעגוע. לא מתוך צורך “להבין” אלא מתוך תשוקה לחוות, לחוש, לפגוש. עמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו חלק מהסיפור הזה, חלק מהסיפור הגדול שממנו אנחנו פוחדים.
והסיפור הזה אומר שאין בינינו באמת הפרדה. אין דבר כזה “אני” ו“הוא” ו“היא” בצורה נפרדת כפי שנדמה לנו בחוויה האנושית שלנו. אין באמת כישלון. אין הפסד. אין פספוס. אין ערך גבוה יותר למצליחן מאשר לבטלן. אין. שניהם ביטויים של אותה תודעה, של מקור נשמתי, של אותו משחק קוסמי. וזה הסיפור הגדול. שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, בתוך פרויקט ייחודי מאד שבו חלקי אלוהים, נשמות, בחרו לקחת חלק ולהתנסות בו.
הסיפור הגדול הזה מאיים. הוא גורם לנו לתהות לרגע, אולי אפילו להזדעזע, האם כל מה שאנחנו עושים פה, כל המאמץ, כל ההשקעה, כל הסבל, באמת הכרחי? ואולי לא? אולי זה פשוט בחירה?
וזו הנקודה המרכזית. הבחירה. אני בחרתי את חיי. אני בחרתי את הבעיות שלי, את האנשים שמאתגרים אותי, את הכאבים שלי, את הטראומות שלי, את העצב, את הדמעות, את התסכול, את המחלות. אני בחרתי הכול. זו לא גזירה. זה לא עונש. זה חלק מהסיפור הגדול.
הסיפור הגדול הזה, בואו נודה בכך, יכול להיות מעצבן. הוא יכול להרגיש כמעט מקומם. כי הוא שונה לגמרי מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ביום יום. אנחנו, עם הדרמות שלנו, עם הסיבות, עם הצדקות, עם כל ה“למה אני כזה” וה“למה הם כאלה”. אנחנו עסוקים מאד בסיפור קטן ומדמיינים שהוא סיפור מרכזי. והסיפור הגדול עומד מאחוריו, מחייך, מחכה שנפנה את הראש אליו, ונחייך בחזרה, בהבנה ובהכרה של מי שאנחנו באמת.
הסיפור הגדול יכול להראות לי שכל מה שחשבתי על עצמי, על האחרים, על העולם, היה גרסה קטנה מאוד, מצומצמת, אפילו במידה רבה ילדותית. אולי הסיפור הגדול יראה לי שהשכן המעצבן שלי, או האדם שפגע בי, כולם חלקים מהתסריט שלי. אולי הוא יראה לי שכל הדרמות האלה, שהשקעתי בהן כל כך הרבה אנרגיה, הן רק קישוטים על קיר גדול הרבה יותר.
האם אני מוכן לזה? האם אני מוכן לפרק את כל הסיפורים שלי ולראות את הסיפור הגדול באמת?
זו שאלה לא פשוטה. כי כשאני פותח את הדלת הזאת, אני גם משחרר את עצמי מהדרמה המקומית. ויכול להיות שיחד עם השחרור הזה אני מאבד חלק מהאנרגיה שהדרמה סיפקה לי. אולי כבר לא אתרגש מאותם דברים? אולי לא תהיה לי את אותה מוטיבציה להיאבק? אולי אגלה שאני לא חייב, בעצם, לקחת חלק בדרמות שאני רגיל להשתתף בהן?
כי כך זה באמת, אני לא חייב. אני בחרתי בזה. אני בחרתי בכול. ואני ממשיך לבחור, גם אם איני מודע לכך, גם ברגע זה.
ושם, מעבר לחומות, במרחב הזה שאנחנו קוראים לו “מוות”, שם רואים את כל זה. רואים את הסיפור הגדול. זה לא פשוט לתפוס את זה מהמקום המוגבל שלנו. השכל שלנו לא בנוי להכיל את כל התמונה. כי אם הייתי באמת מבין שכל מפגש מקרי ברחוב, כל מילה שאני אומר, כל מבט שאני זורק, הם חלק ממארג אינסופי של קשרים, סיבות ותוצאות, הייתי מתמלא בהשתאות. שם רואים את זה. שם זה ברור.
כשמסתכלים מעבר לחומה, רואים שכל זה, המפגשים, ההחלטות, הסיכונים, ההתנסויות, כולם חלק מאותו סיפור גדול, עדין ומורכב כל כך שאי אפשר להכיל אותו במוח ההגיוני.
אבל כשאנחנו רואים את זה, אפילו לרגע, ברמה החווייתית, משהו קורה, כל הדרמות, כל התפיסות, כל הצורך שלנו להיות צודקים, להיאחז, לנצח, פשוט נמס. כל חלקי האגו שלא נחוצים, מתפוגגים.
ואז עולה השאלה, האם אנחנו מוכנים לזה? האם אנחנו מוכנים לפגוש את הסיפור הגדול שמאחורי הדרמות שלנו? בכנות, בדרך כלל לא. רובנו מעדיפים את הדרמה המקומית, את הסבל המוכר, את הסיפור הקטן שלנו. מעדיפים להרגיש נורא מאשר להרגיש אינסוף. וזה בסדר. זו דרך אנושית. זו מניפולציה שאנחנו בוחרים בה. והיא חלק מהמשחק הזה.
אבל אנחנו יכולים גם אחרת, כי הגיעה השעה לעדכן את כללי המשחק, למי שמוכן לזה. כשאנחנו לומדים לחייך אל המוות, אנחנו לא עושים פעולה פשוטה. זו לא רק מחשבה פילוסופית. זו תנועה פנימית אמיצה מאוד. זו הסכמה להתקרב אל המקום שבו האמת הגדולה מחכה לנו. זו הסכמה לראות את הסיפור הגדול ולומר לו: "אני לא פוחד ממך. להיפך, אני ממש סקרן לגביך. אפשר לקבל עוד מידע לגביך, בבקשה?"
ואולי, אם נודה בזה בכנות, אנחנו קצת מהססים לחייך אל המוות, כי עמוק בפנים אנחנו לא בטוחים שאנחנו באמת רוצים לראות את הסיפור הגדול. אולי אנחנו מפחדים מהאור לא פחות משהיינו מפחדים מהחושך. אולי ה"טוב" בעצם יותר מאיים מה"רע"? ואולי מעולם לא היה "טוב" ו"רע" ואלה רק המצאות שלנו שאנו חוששים לפגוש ולהכיר בכך שהן לא יותר מאשליה?
בתוך המוות מחכה לנו הבית, מחכה לנו האמת, מחכה לנו הידיעה למה באנו לכאן. לחזור לשם זה לפגוש את האמת, לראות את התמונה השלמה, להשתחרר מהמקומיות, מהקטנות, מהסיפור האישי הצר. אני לא יודע אם אני מוכן לזה. כנראה שאף פעם לא אהיה “מוכן” באמת. אבל אני יכול להתקרב. אני יכול להתחיל להביט לשם. לא במבט שכלי, אלא במבט חווייתי. ואני יכול לעשות את זה בדרך אחת פשוטה מאוד, לחייך.
לחייך אל המוות. לחייך אל הנוכחות שלו. לחייך אל אלה שאינם כאן עוד, אבל נוכחים סביבנו. כי האמת היא, שהם כאן. הם בחדר הזה, הם בנשימה הזו. אנחנו מדברים איתם, הם מדברים איתנו. כל תפיסת הזמן משתנה שם. כל תפיסת המרחב משתנה. הכל נעשה אחד.
האם אנחנו מוכנים לזה? אולי רק קצת. אבל אנחנו יכולים להתכונן. אנחנו יכולים לשפר את הבנת החיים שלנו, להתקרב להבנת הסיפור הגדול, פשוט על ידי חיוך קטן ואמיץ.
כמה שפעולת החיוך הזו נראית "קטנה", וכמה היא בעצם גדולה. זהו חיוך שמשנה תודעה, משנה חיים, משנה את כל המבט על קיום ומוות.
לחייך אל המוות.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- איך את מתחברת למושג "אינסוף"? איזה תחושות זה מעורר בך?
- כבני תמותה אנחנו מוגבלים ביכולתנו לחוש את היותנו "אינסופיים". אבל בכל זאת נסי לדמיין ולתאר איך תרגישי כש"תפגשי" את האינסופיות שמצויה תמיד בתוכך.
- האם היו מקרים בחייך שנרתעת מלהתחבר לפעולה או החלטה שהיו מניעים אותך לפסגות או סוג של "גדולה" כי הרגשת שאינך מוכנה אליהם או שהם גדולים מדיי עבורך?
- מה יקרה כאשר תוכלי לראות, במו עינייך, את "הסיפור הגדול" שהוא מעבר למה שאנחנו יכולים לראות כאן, הסיפור הגדול שחייך שזורים בו?
- אם היינו יכולים לרגע להסיר את כל הפחדים הקשורים ממוות, מה היינו מגלים, לדעתך?
פרק 7:
האובדנים מסמלים יותר מכל את הכאב הגדול של קריעה מהמקור
פרק שבע פותח את חלק שלוש, שעוסק בכך שהאובדנים כואבים, ושלא ניתן לחייך אליהם. בשלושת הפרקים האלה אנחנו הולכים לבדוק את האמירה הזאת, שהיא אמירה ראשונית שיש בה פוטנציאלים של שינוי במידה מסוימת, ככל שאפשר וככל שמתאים, וחשוב להסתכל על שני הצדדים, איפה שאפשר ואיפה שאי אפשר לחייך, איפה שראוי ואיפה שלא, למרות שבסופו של דבר כל אדם קובע לעצמו.
האובדנים מסמלים יותר מכל את הכאב הגדול של הקריעה מן המקור. אני מאמין שזה שורש הכאב הקיומי, שאותו אנחנו לרוב מחמיצים מפני שאנחנו חושבים מתוך הלך רוח אנושי, פיזי, קיומי, ולכן מתקשים לראות את הסיפור הגדול יותר.
זו חלק מן האשליה של הקיום כאן, חלק מן הפחד המוגזם מן המוות, כי כל עוד אנחנו רואים את המציאות רק דרך ההקשר המקומי, כל מה שמעבר לכך נתפס כמפחיד, כלא שייך, כלא תואם את הכללים, כזר לכללי המשחק. זה מפחיד משום שהוא לא ידוע, וזה מפחיד גם משום שמסביבו יצרנו שכבות של פחד מוגזם.
מה שאני מספר בפרק שבע הוא בעיניי זווית ראייה משמעותית מאוד לגבי עיקר הכאבים שאנחנו חווים כבני אדם. זווית ראייה זו באה להזכיר לנו שאנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לייחס לעצמנו, גם בינינו לבין עצמנו ובוודאי בתקשורת הבין אישית.
יש לנו נטייה כמעט לא מודעת להקטין את עצמנו, כי זה מה שנראה טבעי כאן, אבל אנחנו לא שמים לב שההקטנה הזאת משכנעת אותנו שאנו קטנים, שהאלוהי נמצא במקום "אחר", שהרוח נמצאת במקום גדול מאיתנו, ושאנחנו רק דמויות קטנות בתוך סיפור מוגבל.
הטעות האנושית הטיפוסית היא לא לראות שאנחנו חלק מן הסיפור הגדול, שכל אחד מאיתנו הוא חלק מן המרחב האלוהי, שיש לנו חלקים נוספים שנמצאים במקומות שאותם אנחנו מכנים אלוהים, מוות, נשמה, ושאנחנו פועלים יחד איתם כל הזמן.
כאן, בעולם הפיזי, קיים רק חלק מן הסיפור. הסיפור הגדול צמוד אלינו בטריטוריות שאותן אנו מכנים "מוות", והוא חי ונושם, קשור אלינו, מזין אותנו, מושפע מאיתנו. אנחנו בעצם צוות שפועל יחד למטרות גבוהות בהרבה ממה שניתן להבין כאן. וכאשר אני עושה כאן עבודה משמעותית, מתמודד עם פחדים, עובר טרנספורמציה, מחלים ממשהו, זה משמעותי כאן וזה משמעותי עוד יותר שם. יש לזה ערך גבוה בהרבה ממה שאני יכול לתפוס ולהבין, אך לפעמים אני מסוגל להרגיש את זה.
בחלק זה של התהליך הזה אנחנו פוגשים את האובדנים כחלק בלתי נמנע של קיום אנושי. מתי שהוא, כך או אחרת, אדם מאבד אנשים קרובים אליו, מאבד גם דרך פרידות, שינויים, יציאה של אנשים מן החיים שלנו, פרידה מחיית מחמד אהובה, אובדן של נכסים, של משהו שהיה ואינו עוד.
בעולם הזה הדברים נעלמים, ואילו במציאויות אחרות זה לא מדויק כך. אפילו בתוכנו אנחנו לעיתים לא שמים לב שחלק מן האובדנים נחווים אצלנו בצורה מוגזמת, כי חלקים מן הדברים שאיבדנו בעצם נשארים איתנו, כי אנחנו הרבה יותר מן הקיום הפיזי והמוחשי.
אם הייתה לי חברה בגיל שמונה עשרה, היה בינינו קשר אינטימי, והיא כבר איננה בחיי הפיזיים, חלק ממנה נשאר אצלי, חלק ממנה טבוע בי, חלק ממנה נוכח בדנ"א של הנפש שלי, זה חלק בלתי הפיך, זה לא הולך לאיבוד. אבל לחלק הזה אנחנו כמעט לא מתייחסים, כי הוא נראה לנו פחות חשוב, לעומת הדרמה שיצרנו מול המוות ומול האובדנים שמייצגים אותו. למעשה, אנחנו מתרחקים וכמעט "שוכחים" קשרים ממה שאנחנו תופסים כ"עבר" בין השאר משום שהיעדר נוכחותם במרחב המידי שלנו מזכיר לנו, כך או אחרת, את המוות, ולשם אנחנו מעדיפים שלא להיכנס.
וזו הדרמה שמקבלת הרבה מאוד תשומת לב, כי להיות כאן, להיות פיזי, פירושו לשכוח את המקום הנעים, הנוח, השלם, ההרמוני, המקום שנעים להיות בו, הבית. אני סוג של "פליט" כאן, פליט מרצון אבל פליט, מחוץ לבית, רחוק מן הבית, וזה כואב. וזה, כשלעצמו, סוג של דרמה מתמשכת, שהתבוננות במוות בעיניים פקוחות יוצרת סביבה אתגר רגשי שתחילה קשה יותר להתמודד איתו, עד שלומדים לחייך מולו.
כל הדיסהרמוניה שיש כאן, כל האובדנים, הפגיעות, החרדות, רשימה ארוכה של גורמי סבל, כל אלה הם חלק מחוויית המקום הזה, ואנו מתמודדים וחווים אותם כאן. אותן חוויות ורשמים גם נוכחים במידה כזו או אחרת במרחב ה"מוות", אך נתפסים לגמרי אחרת, דרך עדשה של חמלה והבנה, כחלק מסיפור שיש לו משמעות, שיש לו סיבה, שיש לו תכלית.
אנחנו לא יכולים להיות שם עכשיו כי אנחנו כאן, והמרחק הזה, הבחירה להתרחק משם ולהביא רק חלק מן המהות לכאן, כרוכה בכאב. חלק מהמבנה הקיומי הוא שכדי להיכנס אל המציאות הדחוסה יותר, יש לעבור תהליך של לידה כאובה. תהליך הלידה הזה קורע אותנו מן המקור, במידה מסוימת, וכאב זה נוכח בכל פעם שאנו פוגשים את כאבי החיים. כל כאב כאן מזכיר לנו באופן לא מודע את הקריעה ההיא, את המעבר ההוא.
זה ככל הנראה כאב עמוק מאוד, שקשה להתחבר אליו לא רק מפני שהוא כואב, אלא מפני שהוא מזכיר לי את המקום שאני מתגעגע אליו, את המקום שהנגישות אליו נמוכה כרגע. זה כואב לבוא מן האהבה וההרמוניה ולמצוא את עצמי בעולם של פחד, חוסר, דיסהרמוניה.
וכאשר יש לנו אובדן כאן, האובדן הזה מהדהד בתוכנו את האובדן הגדול, שהוא כמובן אשליה מסוימת אבל אשליה שאנו חווה כמציאות. איבדנו, לכאורה, את המקום הטבעי שלנו, ויתרנו עליו זמנית כשבאנו לכאן. למרות שברמה אחרת יש לנו חלקים רבים ו"נציגויות" משמעותיות מאוד שם, ברמה החווייתית אנו חווים ויתור, חווה כאב, כניסה אל הביצה הזאת שיש בה פחדים וכאבים ושכחת המקור. ואת הכאב הזה אנחנו שוכחים, כי אנחנו מפחדים לזכור את הסיפור המלא.
ספר זה מציע לנו דרך חדשה, שאולי לא היתה כאן זמן רב, דרך שמספרת לנו שאין סיבה לפחד כפי שפחדנו בעבר, כי אנחנו כאן כדי לחייך אל המוות, וחלק מהלימוד של מיומנות החיוך אל המוות כולל גם להבין את המקומות שבהם קשה לחייך. המקומות שבהם אנחנו פוגשים חווייתית, לא שכלית, את הכאב של המעבר לכאן, את הכאב ששכחנו, שהדחקנו, שהוא חלק מן החוויה האנושית. הכאב הזה יכול להיות חד מאד ואף בלתי נסבל. הכאב הזה חשוב, הוא מחבר אותנו אל האמת, והוא מזכיר שיש במעבר הזה משהו שמייצר את כאבי החיים כאן.
כאשר מישהו הולך מאיתנו, כאשר מישהו מת ו"מחזיר" עצמו אל הבית, אנו פוגשים בתוכנו שוב את הכאב של החלטתנו לבוא לכאן. ככל שהאדם הזה היה קרוב אלינו יותר, כך זה כואב יותר, מפני שמי שקרוב אלינו מזכיר לנו את האהבה המקורית, וכאשר הוא הולך, אנו נשארים פה עם הכאב של ההתרחקות מן הבית. אז כאן מוצעת עוד זווית לאחד החלקים הקשים ביותר של הקיום האנושי, האובדנים. אני מבקש להראות שיש באובדנים משמעות עמוקה של הכרת המקום שלנו כאן, הכרה חווייתית.
זה חלק לא קל. לחייך אל המוות לעתים ממש אינו קל. לא באנו לכאן לעשות משהו קל, באנו לעשות משהו חשוב, שבסופו של דבר, לאחר תרגול והפנמה, אכן יעשה את החיים כאן קצת יותר נוחים ואפשריים.
ורק בשביל זה, אני מאמין, היה שווה לבוא. ולחייך אל המוות.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מהן התחושות הראשונות שלך לגבי הביטוי "קריעה מהמקור"?
- מהם הדברים שמסייעים לך יותר מכל כאשר את/ה מצוי/ה בכאב רגשי?
- מי הוא האדם שכבר אינו מצוי בחייך שהיית מאד שמח/ה לפגוש היום ולשוחח אתו?
- מה יהיו הדברים הראשונים שתרצה/תרצי לומר לאותו אדם?
- מה יהיו הדברים העיקריים שתרצה/תרצי לשאול את אותו אדם בעודו מצוי כעת, במקום לגמרי אחר?
פרק 8:
תמיכה בתהליכי אבל
כאמור, החומרים של הספר הזה נוצרו בתוך תקופה מאוד מסובכת, תקופה מאוד מטלטלת, שבה האדמה ממש רעדה כאן (אירועי אוקטובר 2023). בתקופה זו היתה התעסקות רבה בחיים ובמוות, בעיקר מתוך עמדה של פחד, של לחץ, של אלימות, של ביטויים של חוסר אונים מצד אחד, ושל נקמה וחוסר תקווה מצד שני. אלה זמנים של קצוות, של דיכוטומיות, של גישה קיצונית, של סוג של מצב קוטבי, שכאשר הוא מתקיים יש תחושה שהנוכחות שלו לעולם לא תסתיים, אבל כמו כל מצב קוטבי, זהו מצב זמני.
ומתוך התקופה הסוערת והמאיימת של אירועים אלה, נולד הספר שמזמין את האדם להתבונן בדרמת החיים והמוות שלו, ובכלל, מתוך עמדה רחבה יותר, אמיצה יותר, אוהבת יותר ולבסוף – מעשית יותר.
פרק זה הוא הפרק השני בחלק שלוש שעוסק בכך שהאובדנים כואבים ולא ניתן לחייך אליהם. פרק זה מתייחס לכך שחיוך אל המוות עשוי לסייע בתהליך האבל ובהחלמה ממנו.
כאשר אנחנו פוגשים את המוות קרוב אלינו, האבל קשור לנוכחות של המוות. אנחנו רגילים לראות את האבל כתקופה של פרידה, של עצב, של מעבר ממצב שבו אדם קרוב נוכח בחיינו למצב שבו הוא אינו נוכח, ולא יהיה נוכח יותר בצורה המוכרת. יש לנו תהליך כזה, גשר כזה, תהליך האבל, שדרכו אנחנו עוברים, ואפשר אפילו לומר נולדים, אל מצב חדש.
כמו בכל לידה יש כאן כאב, כמו בכל לידה יש כאן שינוי גדול, כמו בכל לידה יש כאן שינוי בלתי הפיך. לכן האבל נחוץ, לכן הוא תמיד מורכב, והוא תמיד מערער משהו בקיים ומביא איתו שאלות קיומיות, ולעיתים גם פילוסופיות, על הקיום, על החיים, על המוות.
מה שלא תמיד שמים אליו לב הוא שהאבל איננו עוסק רק באובדן עצמו. האבל עוסק גם בנוכחות של המוות. או אם נאמר זאת אחרת, בדרך כלל אנחנו רגילים לחיות עם חומת הכחשה, עם חוסר דיאלוג, עם חוסר חיבור לעולם של המוות. מבחינתנו המוות הוא משהו לא ידוע, לפעמים אפילו אסור, רחוק, סוף החיים, מאוד עצוב שמגיעים לשם.
ואני מוסיף ואומר, זה המקור שלנו. אנחנו מפחדים מן המקור שלנו. אנחנו במאבק עם המקור שלנו. כמובן שמבחינה עמוקה זה לא באמת אפשרי, אבל זה המצב שבו אנו נמצאים מבחינת רמת ההתפתחות שלנו. זה שמתרחש בחוויה שלנו, זה מה שנובע מתוך אשליית הנפרדות הגדולה של החיים והמוות בה אנחנו מצויים.
אנחנו מעדיפים לייצר חומות של הכחשה, והחומות האלה מדי פעם מתפרקות כאשר מישהו מת, כאשר אנחנו באים ללוויה, כאשר אנחנו חווים את המוות קרוב אלינו. לזמן מסוים ההפרדה החדה בין חיים למוות קצת נשברת, המוות נעשה נוכח, אנחנו מגיבים אליו.
זה שונה מאוד מן המצב שבו אנחנו רק שומעים בצער שמישהו נפטר או מת או נרצח או נהרג או התאבד, אך הוא אינו קרוב אלינו ממש. אז יש לנו אולי סוג של שוק, זעזוע, עצב, אולי מדובר בכוכב קולנוע, אולי קרוב רחוק, אולי מישהו שפעם הכרנו, אולי מישהו מן השכונה. המוות "קופץ לביקור" קצר בתודעה שלנו, ואז ברוב המקרים אנחנו חוזרים אל ההכחשה.
כאשר מדובר באדם קרוב, במידה רבה המוות נשאר נוכח אצלנו יותר זמן. ומה שקשה מאוד לראות, וקישרתי לכך גם בפרק הקודם, הוא שיש לנו כאב שקשור במוות שלא בהכרח קשור ישירות למוות עצמו, אלא במידה רבה קשור לחיים.
זהו כאב של היזכרות בכאב שאיתו נכנסנו לפה. כאב שאנחנו בדרך כלל נוטים לשכוח ולהכחיש, בלי לשים לב שהכאב הזה ממש מנהל אותנו, במידה רבה הוא הבוס של חלק גדול מן הבחירות והתגובות שלנו. זה כאב הכניסה לחיים.
מבחינתי זה מרתק להתבונן כך על סוג הטעות או הבלבול שאנחנו חיים בתוכם. לא פעם אנחנו חושבים שאנחנו מפחדים ממשהו מסוים, אבל אותו משהו שממנו אנחנו חושבים שאנחנו מפחדים איננו הדבר האמיתי שמפחיד אותנו.
מה שבדרך כלל מפחיד אדם יותר מכל הוא כאב. כאב הוא הדבר הכי מרתיע. ובאופן שאולי מפתיע, מוות או אובדן שגורם לכך שהמוות נעשה נוכח יותר בחוויה שלנו, מציף את הכאב הזה, מציף את הכאב שהכחשנו, שהדחקנו.
אם אנחנו מסוגלים, בתוך כל הדרמה, ועבור חלק מהזמן ולא תמיד, לעצור לרגע קצר, לשניות, לדקות, ולעשות תנועה קטנה של חיוך אל המוות, אל המקום שבו נמצא עכשיו האדם שאיבדנו, למקום שבו למעשה הוא תמיד היה, כי גם הוא תמיד היה שם וגם אנחנו תמיד שם, אז יש לנו רגע של התחברות והיזכרות. היזכרות שלא נשענת רק על הכאב הבלתי נמנע, אלא על הידיעה העמוקה יותר.
הרגע הזה של ההיזכרות, של החיוך אל המוות, לא ייקח מאיתנו את הכאב, הוא לא אמור לקחת את הכאב, אבל הוא יכול לאפשר לנו לשים את הכאב בתוכנו במקום שבו נוכל לעבוד איתו טוב יותר, פחות מתוך מאבק, פחות מתוך כעס, פחות מתוך תדהמה, יותר מתוך תהליך של ריפוי עצמי.
זה יכול לעשות הבדל משמעותי גם בתהליך ההחלמה וגם בתהליך האבל עצמו, תהליך שהוא כאמור בלתי נמנע. אבל כאשר אני לא יודע באמת עם מה אני מתמודד, משהו בי מנוהל בדרך שאינני מבין, וזה שם אותי במקום של חוסר אונים. אני סובל יותר, קשה לי יותר, והכל נמשך יותר זמן.
כאשר אני מסוגל להתבונן באובדן, שכואב כל כך שהוא כמעט לא מאפשר לחייך אליו, ולמרות זאת למצוא בתוכי אפשרות קטנה לחייך אל המוות ברמת המטאפורה, ברמת הגישה, אני מגלה שיש שם מרחב מלא פחד.
יש יראת כבוד מוגזמת כלפי המוות, וכאשר יש יראת כבוד כל כך גדולה, קשה מאוד לייצר היכרות, קירבה, דיאלוג. קשה מאוד לראות שיש פה בעצם עבודת צוות בין חיים ומוות.
חיים ומוות הם שותפים, הם פרטנרים, אך כל עוד יש שם רק פחד, אין אפשרות להיות בו זמנית גם בפחד וגם בקשר.
יראת הכבוד המוגזמת הזאת נובעת מבורות, מפחדים שיצרנו כלפי הלא נודע, כלפי המרחב האחר. את הפחד הזה אפשר להתחיל לפרק לאט-לאט על ידי חיוך אל המוות. חיוך אל המוות כמסר שאומר: "אני מתעניין, אני רוצה לשמוע, יש שם מישהו או משהו שאני יכול לחייך אליו, ואולי גם הוא יכול לחייך אליי בחזרה."
אי אפשר ואסור לקחת מן האדם את תהליכי האבל שלו, אסור לקצר אותם באופן מלאכותי. תהליכי האבל חשובים מאוד, משמעותיים מאוד, ויש לעבור דרכם, ולעבור דרכם נכון. אלה תהליכי הסתגלות וריפוי הכרחיים אל מול חוויות אובדן.
עם זאת, לפעמים תהליכי ההחלמה האלה מתארכים מעבר למה שנחוץ, לפעמים הם כואבים מעבר למה שהם חייבים להיות, לפעמים הם משאירים צלקת גדולה מדי שמשפיעה באופן מוגזם על ההמשך, ויוצרת טראומה שקשה להחלים ממנה.
אנחנו רוצים לעזור לעצמנו להחלים, להמשיך הלאה, יחד עם הידיעה שחווינו אובדן. עדיף לנסות, אפילו לכמה רגעים, לחייך אל המוות. כי המסר שבתוך החיוך הזה אומר: "כן, אני כאן בן תמותה, כואב לי שאיבדתי מישהו, אבל עמוק עמוק בפנים אני יודע שאי אפשר באמת לאבד אותו. אני לא יכול לאבד אותו, זו לא אופציה, כי הוא נמצא שם, וגם אני נמצא שם."
זוהי עוד דרך לחייך אל המוות. היא קשה, כן, אבל לא באנו לכאן כדי לעקוף את הדברים הקשים, אלא כדי לפגוש אותם, לעבור דרכם, ולאט לאט לפרק מהם את הקושי המוגזם שלהם ולהפוך אותם למרחב יצירתי יותר.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- איך את/ה מרגיש/ה כעת עם הביטוי "לחייך אל המוות"?
- האם עד כה הרגשת שיוצא לך, עם עצמך, לחייך קצת אל המוות? אם כן, איך זה מרגיש?
- במה חיוך אל המוות עשוי לעזור לך, לדעתך, עכשיו ובכלל?
- מאיזה כאב או אובדן יש לך תחושה שטרם החלמת כראוי עד כה?
- מה דעתך לנסות ולהתבונן באותו כאב או אובדן ובו זמנית לחייך אל המוות?
פרק 9:
חיבור חדש וגבוה עם אלה שאיבדנו
פרק תשע סוגר את חלק שלוש, זה חלק שקשה לעסוק בו, אבל כנראה חלק הכרחי, להתבונן באובדנים שלנו, באנשים שאנחנו חשים שאנחנו מאבדים אל המוות. זו אחת המשימות המסובכות ביותר שיש לנו כבני אדם להתמודד איתה, אני מאמין שזה קשה גם מפני שזה אמור להיות קשה כחלק מן התהליך שלנו, וגם מפני שאנחנו נושאים פחד מוגזם כלפי הדבר הזה ופחד להיכנס פנימה ולהסתכל על הסיפור הרגשי שלנו סביבו.
הפחד הזה מקשה עוד יותר על ההתמודדות עם האובדנים. לכן יש ערך גדול בעצם העיסוק בחיוך אל המוות ובריכוך הפחדים מפניו. גם אם בשיא האובדן לא אחייך, ייתכן שאחייך בהמשך, לא כהתעלמות מהכאב אלא כדרך להחלים, להמשיך לחיות, ולחבר את כל החלקים, חיים-מוות-חיים-מוות, למרקם אחד שמעניק משמעות, ביטחון, ולפעמים גם רגעי שלווה.
חיוך אל המוות מביא בסופו של דבר לחיבור חדש וגבוה עם אלה שאיבדנו. זהו ביטוי שאינו מרמז שזה הולך להיות קל ליישם אותו, והוא גם אינו מבטיח להיות רלוונטי תמיד, אך בתמונה הגדולה הוא עשוי להפוך משמעותי מאוד. בתוך דרמת החיים והמוות מתקיימת דרמה נוספת, דרמת ה"ביחד והלחוד", ולרוב כמעט כל הדרמות שלנו נוגעות בה. הגעתנו הנה הייתה מעבר מן השלם, מן המלא, מן האלוהי שאנחנו, אל התחושה של הלכוד, הרחוק מן המקור, וגם אל השונה והנפרד מאחרים.
הנפרדות פוגשת אותנו בכל מקום. זה חלק מהסיפור האנושי. בתוך מרחב שמספק לא מעט חווית נפרדות בני משפחה מורגשים, לרוב, פחות נפרדים מאחרים. הם, כביכול, יותר "שלנו", הם "השבט שלנו", הם מזכירים לנו את המקור שלנו, את השייכות, את חווית ה"ביחד" האלוהית" וכמה היא חשובה לנו וכמה היא קריטית לנו.
וכשאנחנו מאבדים מישהו כזה קרוב, משהו נקרע, כאילו נקרע מאיתנו חלק שיצר תחושת חיבור למקור, כי משפחה או קהילה הן תזכורות שמאפשרות לנו להתקיים בתוך מרחב שיש בו הרבה נפרדות, הן מעניקות תחושת שייכות שמחזירה אותנו לרגע אל המקור.
כשנלקח או נעלם, נפטר או נהרג או נרצח או מתאבד אדם, וככל שהוא קרוב יותר החוויה תהיה יותר אינטנסיבית, נקטע מבחינתנו חלק ממעגל ההמשכיות, והטלטלה מחזירה אותנו שוב לחוויה הראשונית, כמו בלידה, כאילו היינו במקום שונה ונזרקנו לכאן, למקום שיש בו נפרדות, קשיים, פשעים, מחלות, סבל, וזה כואב מאוד וזה גם מזמין אותנו לטפל בזה.
אנחנו לא באמת "נזרקנו" לפה, אנחנו בחרנו, בחרנו לבוא, בחרנו מתוך רציונל חיובי עמוק. זו בחירה עם קשר וכוונה להתפתחות, לצמיחה, לריפוי, בממדים שמעבר למה שאנחנו יכולים לראות בעיניים של בני אדם.
בחרנו, בחירה אלוהית גבוהה, לבוא. בחרנו את הכאבים שיהיו כאן, בחרנו אותם, אבל בחוויה שלנו מכאן זה נראה כאילו "נזרקנו", וזו חוויה שקשה מאוד לנער. גם אם נאמר שוב ושוב ש"בחרנו", החוויה שאולי "נזרקנו לתוך הקושי" לא תמיד משתנה, לא תמיד ברור לנו באמת למה אנחנו כאן, ולא תמיד אפילו העלינו את השאלה.
למה אני פה? למה אני באמת פה? זו שאלה שלעתים מרגישה כהפרת קוד, כהפרת חוזה, כאילו אסור לשאול ברצינות או לאורך זמן כי היא לא מסתדרת עם התפקוד, עם ה"נורמליות", כאילו אנחנו חייבים לתפקד ולא לשאול יותר מדיי שאלות על הקיום שלנו.
כך אנחנו נוטים לקחת את היותנו כאן כמובן מאליו, ואז נאבקים כנגד כל אופציה של לא להיות כאן גם כן כמובן מאליו. זה בסדר ומשמעותי מאד להיאבק על החיים ועל הקיום הפיזי, אבל זה לא אומר להישאר בעיוורון למה שמעבר להם, למה ששייך להם וקשור אליהם, זה חלק מן המשחק.
אם אני יכול לתרגל נושא שחשוב לי לפתח בתוכי, אני נכנס לתנועה של יוזמה, של פעולה, של עשייה חוזרת בתדירות שמתאימה לי, אולי בליווי טקס קטן. אני מתרגל כי אחרת השינוי לא קורה. כמו תרגול כושר, כמו תרגול מדיטציה, כמו תרגול יוגה, כמו תרגול כתיבה, אני מביא את עצמי באופן יזום, עם קצת מאמץ, כי זה חשוב לי. זה מאפשר לי להתפתח.
כך גם כאן, לתרגל לחייך אל המוות. לתרגל ולהתרגל, המילים מתכתבות יפה, תרגילים הופכים להרגל, אבל הם נשארים תרגילים, הם ממשיכים לאתגר, ולחייך אל המוות הוא תרגול, תרגול שאפשר להתאמן בו, וזה למעשה הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות כרגע.
ככל שנתרגל, נאפשר לעצמנו להתרגל ולהיפתח, ניבהל פחות, נהיה פחות מופעלים על ידי האינסטינקטים הישנים שפיתחנו, הבלמים האוטומטיים ("לא, לא מוות!, לא להתעסק, זה מפחיד, זה מסוכן, זה טאבו, זה חושך…") כל הפחדים שגדלנו עליהם.
כאשר אנחנו מתרגלים חיוך אל המוות גם בתוך תהליכי האבל, מתי שהוא, זה מאפשר לנו להתחבר מחדש ובאופן גבוה עם אלה שכבר אינם פה איתנו בסיפור הפיזי. זה מזכיר לנו שהם איתנו, שהם תמיד איתנו, שהם תמיד יהיו איתנו.
זה חלק מן הסיפור הגדול שעליו דיברתי קודם. לחייך אל המוות הוא בעצם להיפגש עם הסיפור הגדול יותר, וזה אינו מבטל כאב, אנחנו אמורים לחוות את הכאב, הכאב הוא חלק מן המשימות כאן, אולם אנחנו יכולים לשפר את היכולת להיות אתו, להפוך אותו לכוח מניע, ליצירה, להתפתחות, ולא להיתקע רק בתוך הכאב, לא להתמכר לתפקיד הקורבן הסובל, אלא לצעוד במסלול של התפתחות, לראות בזה מסלול לימודי.
הכאב של אובדן אדם יקר הכרחי שיתקיים. אף שהוא נראה כמו כאב של מוות אני מאמין שהוא גם כאב של לידה, כאב וקושי של מעבר מממד לממד, מפאזה לפאזה, שינוי של רטט עד שמתחברים למקום חדש ואז אין צורך דומה בכאב, ובכל זאת הוא שם, הוא היה והוא יהיה, והוא לא חייב להפחיד כמו שהוא מפחיד, כי עוברים דרכו, נולדים דרכו וגם משתנים דרכו וגם תודות לו.
אם אני מסוגל לחייך אל התהליך תוך כדי, לא מתוך התעלמות או הכחשת הכאב והקושי אלא מתוך הכרה בכך שהחיוך מסייע לי לעבור את תהליך הכאב טוב יותר, ואם תרגלתי קודם, כשלא הייתי כל-כך בכאב, אז עשוי להיות לי מעט קל ברגע האמת. בסופו של דבר זה עוזר לחבר מחדש את החלקים, להרגיש פחות בודדים ופחות נטושים בגלל שמישהו עזב את החיים הפיזיים, ולהתחבר אליו בחלק מן הזמן ברמה רוחנית רגשית, לדעת ולהרגיש שהוא כאן, שהוא נמצא איתנו.
מי שמיומן יותר ביצירה אינטואיטיבית, מי שמוכן לשחק עם דמיון ויצירה, יכול ליצור קשר, יכול לכתוב, יכול לקבל תשובות ולגלות שנוצר קשר רגשי עם האדם שהלך, כי הוא לא באמת כל כך הלך, זה רק הסיפור הקטן שאנחנו מספרים לעצמנו כאן, חלק מסיפור ענק ומשמעותי יותר שאיננו ערים לו מספיק, ושבגללו כדאי לחייך אל המוות.
אין כאן כוונה לפרק את הכאב או להקל ראש בו, אלא להגדיל את העבודה שנעשית עם הכאב, עם האבל ועם האובדנים, כדי שנוכל להישאר עם עיניים פקוחות אל הסיפור הגדול שהוא חלק מאיתנו, ושגם אלה שהיו כאן ואינם עוד הם חלק ממנו. כל עוד אינני רואה את כל הסיפור, אני נתון לכאב וסבל גדולים מן הנדרש, ובהתאם אינני יכול לצמוח, להתפתח ולרפא את עצמי כפי שאפשר.
ולכן כן, לתרגל את זה, לתרגל לחייך אל המוות.
ממש עכשיו. לחייך אל המוות ואפילו חיוך רחב מאד.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- לו יכולת, לכמה רגעים, לפגוש ולהתחבר לכל מי ומה שאיבדת עד כה בחייך, מה היה קורה לדעתך?
- האם יש אדם שאיבדת שהזיכרון לגביו הוא מתוק במיוחד ושמפגש אתו היה מתחיל קודם כל בחיבוק?
- מה היית רוצה לברר מחדש עם אותו אדם, לו יכולת כעת?
- אם אותו אדם היה מבקש להעביר לך כעת מסר של אהבה, מה לדעתך היו המילים שלו?
- האם ישנם רגעים בהם את/ה מרגיש/ה שישנם דברים שאמנם איבדת אך שבמידה רבה נשארו איתך ונעים איתך לכל מקום? נסה/נסי לפרט.
פרק 10:
שני מרחבים שמזינים זה את זה
פרק זה פותח את חלק ארבע ואני שמח להגיע לכאן, ואני רוצה לברך את מי שנמצא כאן, כי אם הגעתם לכאן, עברתם את תשעת הפרקים הראשונים והחלטתם להמשיך, סימן שאנחנו יכולים לעשות משהו מעניין ביחד. זאת התחושה שלי, זאת גם הידיעה שלי.
הנושא הזה שבו הספר הזה עוסק קשה, מבלבל, מרתק, יצירתי, מדהים ואפילו גם דוחה, אבל הוא חלק כל כך בסיסי בקיום האנושי. ולהישאר בבורות ובחוסר הסתכלות עליו זה בעצם להישאר בבורות ולא להסתכל על כל כך הרבה דברים אחרים בתוך הקיום שלנו, כי כל הקיום משוכפל ונראה בהשתקפויות בכל מקום שנלך.
ואם אנחנו סוגרים את עצמנו פה, אנחנו סוגרים את עצמנו גם בעוד מקומות, ואז אנחנו לא מבינים למה דברים לא מסתדרים לנו. כי ברגע ששמנו חומות, אז החומות הולכות איתנו לכל מקום.
אבל אם הגענו עד לפה ואנחנו מוכנים להתחיל את חלק ארבע, התחושה שלי שאנחנו מסוגלים להתקרב אל החומה, להתחיל לנקות אותה, להתחיל לחפש איזו אבן שאפשר קצת לדחוף ולעשות חור קטן בגודל שאפשרי לנו, כדי שנתחיל לתקשר ולחייך אל הצד השני, שהוא לא כל כך צד שני כמו שאנחנו הולכים לגלות..
יש סיפור מאחורי הסיפור שאנחנו רואים, וזו מבחינתי גם תפיסה פסיכולוגית, תפיסה טיפולית, אולי תפיסה פילוסופית או גישה לחיים, שקובעת שתמיד יש עוד סיפור מאחורי הסיפור המובן מאליו. תמיד יש דרמה אחרת מאחורי הדרמה שאנחנו רואים.
יש סיפור מאחורי הסיפורים שאנחנו רואים. זאת גישה שאומרת שאינני יכול לקבל לחלוטין את כל מה שאני רואה או שמוצג בפניי או מוסבר לי או שמנסים ללמד אותי. אני יכול לשמוע, אבל אני יכול גם להניח שיש עוד משהו. אני יכול לשים סימן שאלה.
יש איזו סדרה שראיתי ממש בימים האחרונים שמדברת על האור שאיננו יכולים לראות. האור החשוב ביותר הוא זה שאיננו יכולים לראות. הוא ישנו, ובשביל לראות אותו עלינו לעצום את העיניים, לדמיין אותו, לחפש אותו, והוא נמצא.
אבל כשאנחנו פוקחים את העיניים והולכים עם המושגים המוכרים והמקובלים שלנו, חלק מהסיפורים הגדולים של הקיום נסתרים מאיתנו. ולכן אנחנו פה בשביל לחייך אל המוות, קודם כל כהצהרה. הצהרה שאני משנה את כללי המשחק. אני מחייך אל המוות. ומחייך זה לא רק פחות לפחד. לחייך זה, בעיקר, ליצור קשר.
אם אנחנו רואים מישהו שמסקרן אותנו ואנו רק מסתכלים עליו, זו יצירת קשר מסוג אחד. ואם נחייך אליו, התקדמנו ביצירת הקשר, הזמנו אותו ועכשיו הוא לא יכול שלא להתייחס לחיוך שלנו. כשאנחנו מחייכים אל המוות אנחנו מזמינים את עצמנו לדיאלוג עם הסיפור שאנחנו לא רואים. אנחנו מזמינים את עצמנו להיות מסוגלים לראות יותר, ולאו דווקא באמצעות כלי הראייה והפסיכולוגיה הרגילה שלנו.
שני מרחבים שמזינים זה את זה ללא הרף. החיים והמוות. זהו עניין עקרוני שאפשר להסתכל עליו בהרבה דרכים ובאמצעות כל מיני תורות אחרות, פילוסופיות וגישות.
ההנחה של התהליך הזה, של "לחייך אל המוות", שממנה מתחיל כל הסיפור ושומרת עליו, היא שהמוות הוא לא רק המקום אליו נגיע ושפשוט "מחכה לנו", אלא הוא הרבה יותר מזה. זה לא רק המקום שאליו נגיע יום אחד, אלא מקום שנמצא לידנו בכל רגע ורגע, ומצוי איתנו בקשר קבוע ושקט. לפי התפיסה הזו, שממנה אנחנו מגיעים לחיוך אל המוות, המוות מושפע ממני ואני מושפע ממנו. אני מזין אותו והוא מזין אותי. ולכן זה כל כך טבעי ומתבקש שנחייך אליו ושנפסיק להעמיד פנים שהמוות נמצא רק אי שם "בסוף החיים". הוא בתוך החיים, ממש ברגע זה. כאן.
הפעולות שאנו עושים פה, הבחירות שאנו בוחרים, ההחלטות שלנו, ההתמודדויות שלנו, החוויות שלנו, יש בהן אנרגיה שנשלחת אל "הצד השני" ומשפיעה, באופן מידי.
יש שם סוג של "אינטרס" בצד השני, של המוות, שנעבור חוויות מסוימות, שנתמודד עם דברים מסוימים, שנחליט החלטות מסוימות, שנתנסה. ושל מי האינטרס הזה? שלנו עצמנו, בגרסה שמתקיימת שם וגם כאן. שני מרחבים שמזינים זה את זה.
אפשר להכניס לכאן מודל של "מערכת יחסים". מתי באמת אדם מרגיש לבד? כשהוא שם חומות בתוכו, כשהוא מבודד חלקים בתוכו, כשהוא לא בקשר עם חלקים בתוכו. אנחנו כל הזמן נמצאים בסוג של זוגיות פנימית. כל הזמן. רק שהמודעות לזה, ההכרה בזה, היכולת ליהנות מזה או לקחת בזה חלק מודע משתנה מאדם לאדם, ומשתנה עם הגיל, עם האישיות, עם נתוני הלידה, עם התרבות, עם ההחלטות שקיבלנו, עם ההתפתחות שעברנו, עם הכאבים שאנחנו כואבים.
בכל מקרה, מערכת היחסים הזו קיימת, ובדיוק כפי שהאדם בזוגיות פנימית כל חייו, הוא גם במערכת יחסים פעילה ודינמית בין ה"חיים" שבו ובין ה"מוות" שבו, בין אם יכיר בכך ובין אם לא.
לפי המדע הרשמי מה שיש פה, המקום הזה, האנושות הזאת, החיים הפיזיים האלה, הוא המקום היחיד שבו יש קיום וזה כל מה שיש. ויותר מזה, התפיסה הרשמית היא שכל זה קרה "לחלוטין במקרה". זה הסיפור הרשמי. כביכול הסיפור ה"הגיוני". ויש גם סיפורים אחרים, תלוי מי שואלים. סיפורים דתיים, פילוסופיים, תרבותיים.
אבל יש גם סיפור נוסף, פחות מדובר, הסיפור שמנחה את התהליך כאן, שמספר לנו שהמקום הזה הוא רק חלק ממערכת גדולה הרבה יותר, שעובדת כמערכת דו־צדדית של מעברי אנרגיה, סוג של זוגיות, סוג של צמד בין שתי צורות קיום. אחת רואה את הסיפור הגדול ואחת חיה בתוך סיפור קטן יותר שנבנה בכוונה להיות כזה, כדי לשרת מטרות מסוימות של התפתחות וצמיחה שקשורות לסיפור הגדול.
אני זוכר היטב רגע מסוים שבו היה לי ברור לגמרי שאני עומד בפני בחירה מסוימת, פעולה מסוימת, ושידעתי שהיא תסכן אותי. ידעתי שיש לי את כל הסיבות להירתע מלעשות אותה. ואני זוכר את הרגע שבו משהו בי אמר, תעשה את זה. תעשה את זה, כי דברים גדולים יגדלו בזכות זה. יש לך פה משימה שהיא מעבר למה שאתה מסוגל לראות. יש לה השלכות מרחיקות לכת שלא קשורות רק לכאן. וזה עזר לי לעשות את זה. זה נתן לי אומץ.
ידעתי באותו רגע שאני פועל מעבר למה שאני יכול לראות, ושהבחירות שלי משפיעות על מרחבים שקשה לתת להם שם: יקומים מקבילים, מרחב המוות, החלק הרוחני של הקיום, אלוהים, המקום שבו הנשמות נמצאות. ואנחנו גם לא אמורים לשים הכל בתוך שמות והסברים מרחיקי לכת. אנחנו לא מסוגלים לזה. השכל האנושי מוגבל. וטוב שנכיר במגבלה הזו כדי לאפשר לחלקים אחרים באינטליגנציה הכוללת שלנו לקחת חלק בתפיסת המציאות הרחבה לנו.
כרגע נוכל להתמקד במודל מסוים, במושג שיחסית קל להבין אותו, מודל שמבטא דואליות שדומה להפליא למודל ה"יין-יאנג". יש שני מרחבים שמזינים זה את זה ללא הרף. אם זו אינטואיציה שמזינה אותי, מסרים שאני מקבל, תובנות, צירופי מקרים, דחפים יצירתיים, וכשאני מממש אותם ועושה איתם משהו, אנרגיה ממה שעשיתי נשלחת בחזרה ומזינה את המרחב ששלח אותי. ואנחנו במעגל.
תוך כדי תנועת האנרגיה בין שני המרחבים, שני הצדדים צומחים, מתפתחים, מתעדכנים ומשתנים, כאשר בסופו של דבר, בסיפור הגדול, הם אף פעם לא היו באמת "שני צדדים" אלא גורם אחד שבחר לחוות את הדואליות, את ה"כאן" ושם" ומתרחב ומתפתח תוך כדי הקשר המתמיד בין שני הצדדים שבו, שמזינים זה את זה. בעיניי זו משמעות רחבה בהרבה של הקיום כאן. זהו חלק מהסיפור שמאחורי הסיפור שאנחנו רואים בדרך כלל.
וגם אם לא נבין את כל הסיפור, כי לעולם נראה רק חלקים ממנו, זה בסדר גמור. זה חלק מההרפתקה, שמושכת אותנו להמשיך לחקור, לשאול, לתהות ואף להתפעל. יום אחד, כשנחזור לגמרי לשם, הכל ייפתח שוב ואז בוודאי נחייך אל מראה הסיפור הגדול שעכשיו התפנינו לראותו ללא מגבלה. אבל בינתיים התפקיד המרכזי שלנו הוא להתקרב. ללמוד, לשפר את הקשר ולהכיר בעובדה שיש כאן שני מרחבים שכל הזמן נמצאים בקשר ושהחומה שיש ביניהם היא אשליה בלבד. זו הצמיחה האנושית, זו המשימה. להתקרב יותר ויותר. ולחייך.
וזה אומר מדי פעם להיחלץ קצת מהדרמה המקומית, שהיא אף פעם לא כל הסיפור. היא רק אירוע אחד בתוך שלל אירועים וחוויות שאנחנו יכולים לקחת חלק בהם, אם רק נפתח את הלב לסיפור שמעבר לסיפור, שנמצא ממש לידנו, בעיקר כשאנחנו מחייכים אליו.
אותו סיפור שמעבר לסיפור, אותו קשר מיוחד שנמצא בין בני המרחבים, ה"חיים" והמוות", עשוי להישמע, למי שיש בו את הסקרנות והנכונות להתבונן בקיים עם יותר סימני שאלה, פתיחות והקשבה לקול הפנימי, כסיפור שמאד מעניין לשמוע ממנו עוד ועוד, למרות היותו כביכול "לא הגיוני" או "לא ניתן להוכחה".
ואם זה מה שקורה, אולי נשמע בתוכך הקול הזה שאומר פחות או יותר כך: "זה מעניין אותי. אני לא יודע אם זה הגיוני או לא, אבל זה מושך אותי. ואם זה מושך אותי, אולי זה מפני שזו הזמנה שנשלחת אליי, מהלא מודע שלי, להתקדם עוד קצת בהיכרות החווייתית שלי עם מה שנמצא מעבר לחומה."
תפקידנו כעת להקשיב לקול הזה, לגשת אל החומה, קצת לנקות אותה, לחפש את האבן הקטנה שאפשר לדחוף אותה, ליצור חור קטן, ואז לחייך, ולהקשיב.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד או לשתף בקבוצה):
- מה הקשר, לדעתך, בין "מרחבי החיים" ובין "מרחבי המוות"?
- לו יכולת לקבל תשובה אחת ויחידה מ"המרחב האחר", מה היית בוחר/ת לשאול כעת?
- לו יכולת "להעביר מסר" אל "המרחב האחר" ממש ברגע זה, מה היית כולל בתוכו?
- אם היית מגלה שב"מרחב האחר" יש לך סוג של "איש קשר" שכל הזמן קשוב אליך, מה היית רוצה לומר לו, כעת?
- האם נראה לך סביר שמרחבי הנפש שמצויים מעבר לתודעה שלנו אכן יוצאים נשכרים איך שהוא מהעובדה שאנחנו כעת חיים כאן?