לחייך אל המוות

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: המוות הוא חבר ולא אויב

ברוכים הבאים. במידה רבה אני מרגיש שכל הדברים שעברתי בחיי הובילו אותי לכאן. כל הקורסים שיצרתי, כל הספרים שכתבתי, כל ההתנסויות שהתנסיתי, כל המחשבות שאני חושב, כל התובנות, תחושת הקיום שלי פה – הכול מוביל אותי לדבר הזה, לביטוי הזה ולתהליך הזה שאני קורא לו לחייך אל המוות.

זהו צירוף מילים כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת – אני יוצא לדרך עם הקורס הזה דווקא בתקופה בישראל שהיא תקופה מאוד צורבת, קשה וכואבת. אנחנו אחרי אירוע מטלטל מאוד, ביטחוני, לאומי, חברתי, עם הרבה מוות ועם הרבה קולות מלחמה, שכנראה יובילו לעוד מוות. ולא שהקורס הזה נולד כתגובה לאירועים האלה – הרעיון לכתוב עליו עלה כבר לפני חודשים – אבל לפעמים אירועים דרמטיים וקיצוניים דוחפים אותי להוציא לפועל דברים שמחכים בתוכי. כשקורה משהו מטלטל, זה לא רק מקום של התמודדות והסתגלות אלא גם מקום של הזדמנות לעשות משהו אחר. בתוך הבלגן והכאוס מתפנה לעיתים אנרגיה חדשה, וכך אני מתחיל לחייך אל המוות.

המשפט הזה, לחייך אל המוות, כבר מדבר אינטואיטיבית אל מי שפתוח אליו. הוא מגלם גישה שכמעט אינה קיימת בתרבות האנושית. לא בכל התרבויות, אבל בתרבות שבה אני חי – מערכת היחסים שלנו עם המוות היא מערכת יחסים קשה, מפחידה, כואבת, ולעיתים אפילו חולנית. מה שלא מספיק ברור לנו זה עד כמה מערכת היחסים הזו משפיעה על חיי האדם באופן דרמטי מאוד. אני הולך לפרט ולפתוח את זה. בעיניי זה נושא מרתק, לא נושא אזוטרי ולא צדדי. יש משמעות עצומה ליכולת לחייך אל המוות, כי המוות הוא חלק מהחיים, והחיים הם חלק מהמוות. לא לראות זאת, זה בעצם לא לראות איפה אני נמצא, מה עומד בפניי, מהם הכלים שלי, מהי מטרתי ולמה אני פה. זה נוגע לשורה ארוכה של דברים חשובים – מה כדאי לי לעשות עם עצמי ומה לא, למה דברים קורים, מהי המשמעות של הקיום הזה.

הקשר בין החיים למוות איננו ניתוק, אלא רצף. אנחנו רגילים לחשוב על “לפני שנולדתי” ו“אחרי שאמות”, אבל זה לא מה שקורה כאן. המוות אינו קו לינארי של לפני ואחרי – הוא נמצא כל הזמן איתנו. מרחב המוות הוא מרחב קיום שנמצא מעבר לחיים הרגילים, אבל הוא חלק מהקיום שלנו. אין לי יכולת להסביר זאת עד הסוף, אך הנפש מרגישה זאת. אני מאמין שכדאי מאוד לחייך אל המוות. אין בכך שום רמז לאובדנות, זו לא קריאה לרוץ אל המוות, אלא הזמנה להכיר חלק ממי שאני שפחדתי ממנו לחינם. כדאי מאוד שאכיר אותו, שאהיה במגע איתו – זה ישפר מאוד את איכות חיי.

לכן בחרתי לפתוח את המסע הזה בפרק הראשון, שבו אני שואל: למה כדאי לחייך אל המוות? והתשובה הראשונה היא – כי הוא חבר ולא אויב. המוות, כפי שאני מתאר אותו, הוא מציאות מקבילה שנעה במקביל למציאות הפיזית. היא נוגעת בה, נוגעת בנו, ונוגעת בכל רגע בקיום שלנו. זו מציאות שבה שוכנים חלקים שלנו שאנחנו לרוב לא מודעים להם, אבל הם נמצאים בקשר איתנו כל הזמן. האזור הזה – אותו אנחנו מכנים “מוות” – הוא בעצם חבר. הוא לא אויב. וכשאני חוזר לשם, זה לא משום שנכשלתי, ולא משום שזו תקלה, גם אם לעיתים אנו מתים בעקבות תקלות. מעבר להכול, זה אזור הזנה. זה אזור שהוא חלק מהמהות שלי, חלק מהאינטליגנציה שלי, חלק מהאינטואיציה והיצירתיות שלי, חלק מהסיבה והמשמעות שלי, חלק מהנשמה שלי.

הוא נמצא כל הזמן לידי, וזה בכלל לא קשור לשאלות אמונה או דת. בשלב זה אינני מדבר על אלוהות או על מושגים תיאולוגיים – על כך אגיע בהמשך הדרך – אלא על עצם הקשר בין הקיום הפיזי למה שמעבר לו. אולי זה המקום שאליו אנחנו נוסעים כשאנחנו הולכים לישון וחולמים. אינני בא להוכיח או להדגים – אם זה חודר אליך, אם זה מדבר אליך ומפעיל אותך, מצוין. אם לא – גם זה בסדר. החיים ממשיכים.

המוות הוא חבר, לא אויב. אנחנו רוצים לחיות, ליצור, להשפיע, לאהוב, לעבור תהליכים ולהתפתח – אבל לא מתוך מלחמה במוות, אלא מתוך הבנה שהמוות איננו האויב של החיים. חלק גדול מן המידע שאיתו הגעתי לכאן – היעדים, המשימות, הקרמה, המשפחה, האינטליגנציה, האינטואיציה, היצירתיות, החלומות – נמצא גם שם, באזור שממנו באתי ושאליו אני קשור. שם הדברים אולי גלויים וברורים יותר, ופה הם חמקמקים יותר, דורשים מאמץ כדי להבחין בהם. החיים עצמם הם מעין הרפתקה מיוחדת שבה בחרנו לקחת חלק – בחרנו לבוא מאזור המוות כדי להיות כאן, אבל לא באמת התנתקנו ממנו. נשארנו בקשר.

יש כל הזמן קשר. כל אחד לפי הרמה והיכולת שלו. יש כל הזמן ערוצי תקשורת, צוותים משותפים, הדדיות. שני הצדדים – החיים והמוות – עובדים כצוות. ככל שנשפר את עבודת הצוות הזו, כך ייטב לנו כאן. נרגיש פחות פחד, פחות ניכור. זה לא אומר שנפסיק להגן על עצמנו או לקחת אחריות על החיים, אלא שהתודעה שלנו תתרחב. נבין שכל מה שאני רואה הוא רק חלק מהקיים, ושיש חלק אחר בקיים שקשור אליי, משפיע עליי ואני עליו – זהו שיתוף פעולה מתמיד.

כאשר החלטתי ברמה גבוהה להיכנס למשחק הזה שנקרא חיים פיזיים – אנושות, כדור הארץ וכל המסגרת הזו – שלחתי חלק מהתודעה שלי לכאן, וחלק אחר נשאר שם. שני החלקים פועלים במקביל. זה מה שמקסים בזה: אין כאן באמת חומה אטומה, אין ניתוק. יש חורים, ערוצים, דרכי דיבור, תקשורת, ייעוץ, הדרכה והכוונה. שני הצדדים חולקים משימות משותפות. זהו מסר כללי, אך גם תשובה למניפולציה גדולה שהאנושות חיה בתוכה – הפחד המוגזם מפני המוות.

שיכנעו אותנו שהמוות הוא אויב, אך למעשה המוות הוא הבית, הבסיס, המקור. משם יצאנו לדרך. כן, מתישהו נסיים את הפרק הזה, את השיעור הזה, כפי שהחלטנו מראש. מתישהו נחליט לחזור הביתה, לשקול הרפתקה חדשה, עוד שיעור, עוד חיים. משם הכול יוצא, לשם הכול חוזר.

לחייך אל המוות – זה שונה מאוד ממה שמלמדים אותנו ומהגישה הכללית, אבל החיים תמיד הופכים לייחודיים ומרתקים יותר כשאנחנו מעזים ללכת נגד הזרם ולחקור את המקומות שאיש כמעט לא נוגע בהם. זה המקום שבו הסקרנות שלנו חוזרת לחיים, ושבו אנו יכולים להרגיש באמת את מה שמעבר לקיום. לחייך אל המוות – דרך אחת: כי הוא חבר ולא אויב.

פרק 2: לנצל את נוכחותו לצמיחה וריפוי

אני יוצר את התוכנית הזאת בתקופה מאוד מסובכת, תקופה שבה יש הרבה מוות, מוות אלים, ומהומה גדולה שמתרחשת סביבנו. ובתוך כל זה, הדחף הפנימי שלי אמר לי שדווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה, זהו הזמן הנכון. שדווקא עכשיו יש משמעות עמוקה מאוד ללמד את עצמנו לחייך אל המוות, להתייחס אחרת לגמרי אל המרחב הזה שיש בו חיים ומוות, ממקום שיכול להועיל לנו. אני מרגיש שהאנושות כולה זקוקה עכשיו לשפה חדשה, כזו שמרפאה את היחסים שלנו עם עצם הרעיון של מוות, עם הפחד, עם הדמיון, עם כל מה שאנחנו דוחים, מדחיקים, מנסים לשכוח.

אין לי ספק שחלק ניכר מהאלימות האנושית מתיישב בדיוק במקום הזה. היא נובעת מהפחד שיצרנו עקב הבורות בפני המוות. הבורות הזו ניתנת לריפוי. אפשר לעבוד איתה, להמיס אותה, ללמוד אותה. אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. איננו רק יצורים שמטרתם לשרוד. עצם העובדה שאתה או את צופים בשיעור הזה מעידה שכבר יש בתוככם תודעה רוחנית שמעבר לצרכים הפיזיים של הישרדות. וזה פרדוקס יפהפה – דווקא כאשר הרוחניות מתנוונת, גם היכולת לשרוד נפגעת. להיות עסוק רק בהישרדות זה לא הישרדותי, כי זה שולל מן האדם את הכלים הייחודיים שבעזרתם הוא בכלל מצליח לשרוד. זו בעצם הדרדרות של האדם לחייתיות – וזה לא רעיון טוב במיוחד.

לכן אני ממשיך לדבר גם עכשיו, בתקופה הזו, למרות שהמראות קשים והקולות צורמים. אין זמן מתאים יותר מאשר עכשיו – כשהמציאות רועדת – כדי לפתוח אותה, כדי להביט לתוכה. זה הזמן לדבר על לחייך אל המוות.

כשאני אומר לחייך אל המוות, אני מתכוון לחייך אל נוכחותו הקבועה, שנמצאת כל הזמן סביבנו, בתוכנו ודרכנו. לא כמשהו שיקרה "מתישהו", אלא כמציאות שחיה ונושמת אתנו. זה פרק שעונה על השאלה: למה כדאי לחייך אל המוות? והתשובה היא – כי אז אפשר לנצל את נוכחותו לצמיחה ולריפוי. המוות יכול להיות כלי לשיפור החיים.

המעבר לחיים איננו נפרד מן החיים; הוא קשור אליהם כל הזמן. הוא אינו "מעבר" אלא חדר אחר בתוך אותו בית גדול של הקיום. חדר שאנחנו כמעט לא מעזים להיכנס אליו, אולי מפני שאנחנו חוששים שלא נוכל לצאת. אבל זה חדר שמכיל בתוכו את כל המידע הגדול והבהיר יותר על מי אנחנו באמת, למה אנחנו כאן, מה הסיפור שלנו, ומה טיבן של כל הבעיות שאנחנו נאבקים בהן יום־יום.

שם, במרחב הזה, כל הספרים פתוחים. שם אין מידע שמוסתר, אין בושה, אין פחד לחשוב. זה חדר בתוך הבית שלנו, חדר שבו הכול שקוף. וכשאנחנו לומדים לתקשר עם החלק הזה – עם אותו מרחב שאליו ניכנס יום אחד כשנסיים את הפרק הזה של החיים – אנחנו יכולים כבר עכשיו להיעזר בו. כי חלק מאיתנו נמצא שם כבר עכשיו. והחלק הזה ישמח להיות איתנו בקשר הדוק יותר כדי לשפר את מה שקורה לנו פה.

אפשר ממש לנצל את נוכחותו של המוות כדי לבנות יחד איתו תפיסת חיים רחבה יותר, כזו שרואה את החיים והמוות כמערכת אחת, לא לינארית, אלא מקבילה ורבת כיוונים. המקום הזה שנמצא שם עמוק בפנים – אני יודע שבאתי ממנו, ואני יודע שיום אחד אחזור אליו. הוא מחכה לי כבר עכשיו. כדי שאוכל להתקרב אליו אני יכול להתחיל, פשוט, לחייך אליו.

אם אני מתקרב לחדר הזה, לחדר המוות, אני יכול לשנות את השלט שתליתי עליו. אולי עד עכשיו היה שם שלט אזהרה – גולגולת, שתי עצמות, פחד, סכנה. אולי הגיע הזמן להוריד את השלט הזה ולשים במקומו מדבקה של לב, של חיוך. כי בתוך המקום הזה יש עבורי אוצרות. יש שם תשובות לשאלות המסובכות ביותר, תשובות שנעלמות מחיי היומיום. כל שאיפות ההתפתחות שלי, כל חלומות הצמיחה, קשורים לשם. שם, במרחבי הנשמה, הכול ברור יותר: למה אני עובר את כל זה, מה המשמעות של העבודה הקשה, מהו הכאב שאני נדרש להתמודד איתו.

שם אפשר לראות שהעבודה הקשה, הכאב, המאבקים – הם חלק ממשימה גדולה יותר. משימה שנראית בבירור רק משם. שם רואים שהכאבים שלי כאן מייצרים אנרגיה שמזינה את הנשמה, שמרחיבה אותה, שמקדמת אותה לעבר יעדיה הגבוהים. מסלול הצמיחה והריפוי שלנו הוא למעשה נשימה שקיבלנו משם – לטובת מה שנמצא שם.

אנחנו יכולים לחייך אל המקום הזה, שהוא זה שמזין אותנו במשאלות, בתשוקות, והוא גם זה שמנווט אותנו אל המשברים כדי שנצמח דרכם. כשאנחנו מתפתחים כאן, האנרגיה הזו חוזרת לשם, למקור, והמקור מתרחב. זו שליחות האדם על פני האדמה – בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.

בשליחות הזו מתקיים קשר תמידי. זרימה בלתי פוסקת של עדכונים בין “כאן” לבין “שם”, הלוך ושוב. אני, שנמצא כאן, הוא בעצם נציגות של משהו גדול בהרבה – ואני עצמי הוא אותו משהו גדול. אני הנציג שלו, והנציגות הזו צריכה להיות בקשר. עדיף שזה יהיה קשר פתוח, נינוח ומחייך, ולא קשר מפוחד, מבולבל ומרוחק. אין צורך ביראה מוגזמת או בכבוד שמקפיא. זהו קשר של עבודת צוות.

אפשר לקרוא למרחב הזה “המפקדה”, אבל חשוב לזכור – אני באתי ממנה. אני בחרתי. אני שליח של אותה מפקדה, והיא לא זרה לי. וכשליח, אני זקוק כל הזמן לסיוע, לעדכונים, לתמיכה, מהחלקים ששם. יש בי חלקים שנמצאים שם עכשיו, מביטים בי ורוצים לעזור לי להמשיך את המסע, לפתח אותו, לשפר אותו.

הם יכולים לעזור לי הרבה יותר אם אתחיל לשנות גישה – אם אתחיל לחייך. כי כשאני מחייך, אני נפתח. אני נעשה פתוח לרעיונות שנראים אולי משונים, אבל מגיעים משם. וכשאני פתוח להם, הם הופכים ליצירתיות שלי, להתפתחות שלי, לשחרור של מה שהיה תקוע.

כי שם רוצים שאשתחרר. שם רוצים שאפתור את הקרמות שלי. שם רוצים שאצמח, כי זה אינטרס משותף של שתי המערכות – זו שכאן וזו ששם. כשאני משתחרר, גם שם משהו נפתח, מתרחב. יש כאן מערכת שלמה של אינטרסים הדדיים בין הנשמה לגוף, בין העולם הפיזי לעולם שמעבר.

אולי כל זה נשמע כמו סיפור יפה, אולי זו רק דרך אחת לתאר דברים שאי אפשר להוכיח. אבל זה מה שמדבר בי, וזה מה שממשיך להדהד בי כבר תקופה ארוכה. לחייך אל המוות, פירושו להכיר בו ככוח של צמיחה וריפוי. הוא לא אויב שמחכה בקצה, אלא בית שמלווה אותנו מבפנים.

יש כמובן חוקים של כניסה ויציאה – החוק הרשמי של לידה ומוות, וגם חוקים פחות רשמיים: מה שקורה בחלומות, מה שקורה בערוצים אינטואיטיביים דקים. השאלה היא – האם נפתח את עצמנו אל הערוצים האלה? האם נסכים להקשיב להם, להיות איתם בקשר, לחייך אליהם? כי זה בדיוק לחייך אל המוות.

פרק 3: המוות מייצג מקום נעים להיות בו

אני מודה שגם עכשיו, אחרי שאמרתי את המשפט הזה עשרות פעמים, זה עדיין נשמע לי מוזר. לחייך אל המוות. כאילו אני בוגד באיזשהו חוק בלתי כתוב של החיים. כאילו אני עובר קו אדום. כאילו אני אומר משהו שאסור לומר. וזה אולי בדיוק הלב של הסיפור – שגרמנו לעצמנו לחשוב שהמוות הוא מקום אסור. אסור להתקרב, אסור לדבר עליו, אסור להרגיש כלפיו סקרנות. אולי הפכנו את המוות לאסור משום שאיבדנו את היכולת להיות איתו בשלום. אולי יצרנו מניפולציה רגשית עצומה, קונספציה תרבותית שמנפחת את הפחד, מנפחת את החרדה, עד שאנחנו שוכחים שהמוות הוא פשוט חלק מהחיים, לא אויב שלהם. אולי אפילו, בלי לשים לב, המצאנו לעצמנו פחדים חדשים כדי להרגיש חיים.

העובדה שאנחנו כאן, בשיחה הזו, מעידה שאנחנו רוצים להחזיר למוות את מקומו הנכון, כי באיזשהו מקום עמוק – כולנו כבר יודעים לחייך אליו. הרי כשאנחנו שם, אנחנו מחייכים. רק שכאן, בעולם הצפוף והעמוס של החיים הפיזיים, החיוך הזה נשכח מאיתנו.

אני כמובן לא מדבר על רגעים שבהם המוות נוגע בנו מקרוב – באובדן, בפחד, בכאב של פרידה. שם, ברור, כל מה שאפשר הוא לכאוב, לבכות, לפחד. זה אנושי, זה טבעי, וזה חשוב. אני מדבר על הרוב הגדול של חיינו, על השגרה, על הדרך שבה אנחנו נושאים בתודעתנו את מושג המוות ביום־יום שלנו. על המקום שבו אנחנו כבר קצת יותר מאוזנים, קצת פחות מוצפים, וחוזרים לנשום. שם בדיוק, במרווח הזה שבין החיים השוטפים לבין ההבנה הפנימית שאנחנו סופיים, שם יש הזדמנות עצומה ללמידה. שם עלינו להתחיל את העבודה של פקיחת עיניים — לחייך אל המוות, לא כאיום אלא כמציאות פנימית.

כי המוות נמצא כאן. הוא לא רק שם. הוא מתקיים בתוכנו ובסביבנו, כל הזמן. הוא בתא שנושר מהעור, ברעיון ישן שמתפוגג, ברגש שעובר, בפרק חיים שמסתיים. הוא איתנו בכל רגע, והוא לא שונא אותנו. הוא בעדנו. הוא מזין אותנו. הוא שומר על מחזור החיים. ואם לא נלמד לחייך אליו, נישאר עיוורים למחצית עצומה מהקיום שלנו.

בפרק הזה אנחנו עונים שוב על אותה שאלה של חלק א’: למה כדאי לחייך אל המוות? הפעם – כי המוות מייצג מקום מאוד נעים להיות בו.

אמרתי כבר בפרק הראשון שהמוות הוא חבר, לא אויב. הוא הבית. ואם יש משהו שכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, מייחל לו שוב ושוב, זה הבית הזה. המנוחה. הידיעה. המקום שבו סוף סוף הכול מסתדר. אנחנו מנסים לבנות אותו כאן, לרגעים, בתוך זוגיות, בתוך יצירה, בתוך מדיטציה, בתוך אהבה. לפעמים אנחנו מצליחים, אבל אז זה שוב מתפוגג. כי הבית האמיתי שלנו – הוא שם.

אבל גם זה לא לגמרי מדויק. כי “שם” ו“כאן” הם לא שני מקומות נפרדים. הבית הזה, שהוא המוות, גם שוכן פה. הוא נושם דרכנו. הוא מתבונן דרכנו. הוא לא שייך רק לסוף המסע, אלא גם לאמצע שלו. כשאנחנו מחייכים אל המוות, אנחנו בעצם נפתחים לתחושה הפנימית הזו של בית. אנחנו נזכרים.

נכון, זה נשמע מוזר. אולי אפילו לא הגיוני. אבל חלק ניכר מהדברים העמוקים באמת אינם נענים לשפת ההיגיון. יש היגיון אחר, היגיון של נשמה. ולכן, כדי להתחיל להבין את המוות, קודם כול עלינו לחייך. החיוך הוא הגשר. החיוך הוא שמנמיך את קירות הפחד, את קירות הרצינות. כי כשאנחנו רציניים מדי, הגיוניים מדי, אנחנו סוגרים לעצמנו את הדלת אל הידע.

אז אני מזמין אותנו להפסיק לרגע את הרצינות ולהתחיל לחייך. לא כדי לצחוק על המוות, אלא כדי להסיר ממנו את המסכה. לצמצם את הפחד. לשחרר את האוטומט שאומר: מוות זה רע, זה חושך, זה כלום, זה סוף, זה כישלון. לא. המוות מייצג מקום שנעים בו. אני יודע שזה מהפכני, אולי אפילו מרגיז, אבל זה לב העניין. וזה לא אובדני. זה לא אומר למהר לשם. זה אומר לזכור מאיפה באנו.

כי משם באנו. מהמקום הנעים הזה. מהמקום שבו יש הרמוניה, שקט, ידיעה. מהמקום שבו אפשר לראות את התמונה הגדולה באמת. מהמקום שבו אין התנגדות לחיים, אלא שיתוף פעולה איתם. משם בחרנו לבוא הנה – מרצון, מאהבה, מתוך סקרנות גדולה. ביקשנו להתנסות. ביקשנו לגעת בחומר, בזמן, באי־הידיעה. ביקשנו לחוות כאב, אהבה, הפתעה. ביקשנו לגדול. ובחרנו לבוא לכאן כדי לעשות את כל זה.

והמקום ההוא, הבית, לא נעלם. הוא שם תמיד. הוא לא מצטמצם ולא מתרוקן, הוא לא מתרחק. הוא פשוט מצפה. מצפה שניזכר. כי אנחנו מחוברים אליו כל הזמן, גם עכשיו. וכשאנחנו נזכרים, כשאנחנו מחייכים, נפתחים שוב ערוצי תקשורת עם החלק ההוא שבנו, זה שנמצא שם.

והביקור שם לא מחייב שום טקס. לא סיאנס, לא מדיטציה עמוקה. לפעמים מספיק רגע קטן של מודעות. רגע של נשימה. רגע שבו אתה מחייך לעצמך ואומר: אני זוכר. אני יודע. אני מחובר.

הטכניקה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מתחילה בגישה. בגישה של חיוך. כי כשאני מחייך אל המוות, אני בעצם שולח לעצמי מסר עמוק מאוד: אני מבין שהדרמה שאני חי בתוכה – עם כל האתגרים, הפחדים, המאבקים – היא רק חלק קטן מהסיפור. היא פרק אחד בסדרה ארוכה. היא חשובה, אבל היא לא כל הסיפור.

וכשאני זוכר את זה, הכול משתנה. אני פחות נבהל. אני פחות לוקח את עצמי ואת החיים שלי כמלחמה מתמדת. אני מבין שהסבל הוא חלק ממסע גדול יותר, שמתרחש ברמות שאי־אפשר לראות מכאן.

היו לי רגעים שבהם הבנתי שעליי לעשות משהו מפחיד. פעולה אמיצה שדרשה ממני לעבור דרך פחד גדול. ושמעתי קול פנימי שאמר: זה חשוב בשביל הסיפור הגדול. לא בשביל הרווח המיידי, לא בשביל התוצאה הנראית לעין – אלא בשביל משהו עמוק יותר, גדול יותר, שאני לא רואה אותו כרגע. והקול הזה נתן לי אומץ. זה לא העלים את הפחד, אבל זה יצר פרספקטיבה. זה הזכיר לי שהפחד הוא רק גלים על פני הים, לא הים עצמו.

כשאנחנו נזכרים בזה, אנחנו מסוגלים להיות אמיצים באמת. אנחנו מבינים שכל פעולה אמיצה בתודעה, גם אם היא עולה לנו במחיר כלשהו, תורמת למשהו רחב יותר. לסיפור הגדול. לסיפור שנעים להיות בו.

המוות, בעצם, הוא המסגרת הרחבה שבתוכה כל זה קורה. הוא הבית שבתוכו נוצר מגרש המשחקים שנקרא “החיים”. שם יש מנוחה, אבל גם תנועה. שם יש אהבה, וגם סקרנות. שם יש שקט, אבל גם רצון לצמוח. ואנחנו – השליחים של הבית הזה – באנו לכאן כדי להמשיך את הסיפור.

אולי חלק מאיתנו אפילו חושב לפעמים ששם קצת משעמם, כי התרגלנו לדרמה כאן. התרגלנו לפחד, למאבק, לריגוש. אבל ברגע שבו אנחנו מחייכים אל המקום הזה, משהו מתרכך. משהו נפתח. אנחנו מבינים שהדרמה שלנו לא באמת נחוצה כמו שחשבנו. אולי נוכל לשחרר חלק מהמאבקים, חלק מההרגלים שמקבעים אותנו.

כי אולי כל הזמן הזה היינו בתוך כלא שלא ידענו על קיומו. כלא של בורות, של חומות שנבנו סביב מושג המוות. חומות שאומרות לנו: מעבר לחומה – חושך, סכנה, סוף. ואנחנו, מפוחדים, נשארים בצד הזה, מנסים לחיות, מנסים לשרוד, אבל בלי לדעת שאנחנו כבר בבית סוהר.

והנה, ברגע שבו אנחנו מחייכים – אפילו חיוך קטן – נפתח חרך באחת החומות. והאור נכנס. ואז אנחנו רואים שאין שם חושך. אין שם סוף. יש שם אור רך מאוד. יש שם אהבה. יש שם מקום שהוא אנחנו. שם אנחנו חוזרים להיות המקור, האלוהות שבתוכנו. זו עוד סיבה לחייך אל המוות: כי הוא מייצג מקום נעים, מקום שלא הולך לאיבוד לעולם, מקום שלא נוטש אותנו, מקום שהוא שלנו, שהוא אנחנו. כשנחייך אליו, נרגיש שהוא מחייך בחזרה. ונבין – כל זה לא על מוות, אלא על חיים אחרים לגמרי.

ובחלק הבא נתחיל לגעת ישירות בפחד. נשאל מדוע אנחנו כל כך מפחדים מהמוות, ונלמד להתחיל לפרק את הפחדים האלה בעדינות, באומץ, ובחיוך. כי הגיע הזמן.