ציור אינטואיטיבי מהבית

חלק 2: פנדה -אקריליק

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: מה זה ציור אינטואיטיבי?

שלום לבוגרי הקורס הראשון של ציור אינטואיטיבי!

לפניכם 12 שיעורים בטכניקה השנייה של ציור אינטואיטיבי, זו שנחשבת למאתגרת יותר, זו שבהתחלה היא יותר קשה לביצוע ואף "מכעיסה" אך לבסוף היא ממש מתוקה וקשה להיפרד ממנה. זו טכניקה שמניעה את האדם לצמוח ולהתרחב דרך היציר האינטואיטיבי ולחקור מעמקים של דואליות וקוטביות בתוכו.

פרקי התהליך נושאים כותרות זהות לאלה של השלב הראשון, כדי להראות את אותם היבטים של התהליך מנקודות מבט שונות, מה שמייצג באופן משמעותי את המהות היצירתית – היכולת להתבונן בנושא אחד מזוויות רבות ואף להרחיב ולהעמיק דרך חזרה אל אותו מקום, בכל מקום מעמדה אחרת של התפתחות והתנסות.

אם הגעתם לכאן, זה סימן שהתהליך נגע בכם, שקרה משהו עמוק בפנים, אולי אפילו בלתי מוסבר במילים. ציור אינטואיטיבי הוא מסע ומסלול לשינויים רבים ובעצם לצורת חיים שבה השינוי הופך חלק יותר נפוץ, יותר קליל ויוצר מעשי. צורת חיים זו היא דרך בריאה יותר להתקיים, דרך שמתחברת את האדם למקורות הגבוהים שלו ובכלל, לחוקיות של כל הקיים, שיש בו תמיד תנועה של שינוי, עדכון, התחלפות והתפתחות.

בשלב הראשון פתחנו את הדלת לעולם חדש   עולם של צבעים, רגשות, זרימה, וחופש דרך צבעי הפסטל היבש שמתאפיינים בקלות הרבה של המריחה שלהם ובזרימה הרגשית הרבה שהם מעוררים בעת עבודה איתם בטכניקת הציור האינטואיטיבי שאנחנו מיישמים כאן.

עכשיו, בשלב השני, אנחנו כבר מתקדמים לצעד הבא, בסוג של התקדמות "אבולוציונית" לעבר טכניקה שיש בה סממנים של גדילה, התרחבות, התבגרות ומידה רבה יותר של חשיפה אישית וביטוי כוחות רגש קוטביים.

השלב השני אינו רק קורס המשך, אלא גשר להתפתחות תודעתית,  מסע אל תוך רבדים חדשים של עצמנו, דרך טכניקה חדשה, פסטל שומני (המכונה בישראל גם "צבעי פנדה") ואקריליק.

ככל שמתאמנים יותר בטכניקה שנלמד ב12 השיעורים הקרובים, מגלים עד כמה רחב מרחב הלימוד, הגילוי וההתפתחות בתוך מסע הציור האינטואיטיבי.  ואז מגיע שלב חדש ומראה לנו כמה עוד יש לגלות. הציור האינטואיטיבי איננו רק שיטה — הוא תהליך טרנספורמטיבי. הוא מראה לנו, דרך הצבע, עד כמה אנחנו מורכבים, עד כמה הנפש שלנו חכמה, ועד כמה יש בתוכה עוד רבדים שלא נגענו בהם.

טכניקת פנדה אקריליק היא טכניקה של תנועה בין שני קטבים: הקוטב הגברי והקוטב הנשי כמו גם הקוטב הילדי/פראי/ראשוני והקוטב הבוגר/שקול/אחראי. התנועה שתתקיים בין שני המצבים האלה, לאורך כל שלבי לימוד הטכניקה הזו, מייצרת, לאחר מספיק התנסויות, חיבור פנימי ושיתוף פעולה בין הקטבים האלה, שיתוף פעולה שהוא הבסיס המרכזי ליכולת היצירתית הטבעית באדם.

כאשר נעבוד עם צבעי הפנדה, נביא אל התהליך את הצד הרגשי, הסוער, החם, המתפרץ. כאן נהיה באנרגיה שלא מבקשת רשות, שלא מתעניינת בתוצאה, שמבקשת לבטא ללא צנזורה, ללא מעצורים, ללא מגבלות וללא השהיות כאשר נעבוד עם האקריליק באמצעות המכחול, נביא אל התהליך את החלק המארגן, המתבונן, המסכם והזהיר יותר באישיות שלנו. ולכן חלק זה בא שני, כסוג של התפתחות, הרגעה, סיכום ויצירת שקט וחיבור.

אנחנו נתחיל לעבוד על חצי גיליון בריסטול לבן (שאותו רצוי להדביק לקיר או לדלת בעזרת מסקינג טייפ). העבודה היא בעמידה, מה שמאפשר לגוף-נפש להשתחרר, והידיים פועלות בצורה שונה ומגוונת יותר כשכל הגוף משתתף. שימו לב – כאן אפשר לגלות עד כמה ציור אינטואיטיבי הוא לא רק תהליך יצירתי, אלא גם תהליך גופני.

בשלב הפנדה של התהליך נתחיל ללמוד גם על כוח — לא כוח של שליטה, אלא כוח של נוכחות. כשאנחנו עובדים עם פנדה, אנחנו לא "מלטפים" את הדף. אנחנו פועלים עליו. אנחנו נותנים לו להרגיש אותנו, ואנחנו מרגישים אותו בחזרה. עם הפנדה אנחנו מתפרצים, עובדים עם השקעת כוח וממלאים את הדף בצבע למרות שזה קצת יותר קשה פיזית מצבעי פסטל, וכך זה גם אמור להיות.

בשלב האקריליק אנחנו נכנסים להלך רוח שמתמסר למה שעשינו בשלב של הפנדה, באופן חופשי ולא מתחשב. כעת אנחנו עוברים להתחשבות משמעותית, דרך המכחול וצבעי אקריליק, בשכבה דקה וזהירה, אנחנו צובעים על גבי הפנדה "אחד לאחד": האקריליק עוקב אחרי הפנדה ומורחים בעזרתו את אותו צבע בדיוק באותו מקום שהפנדה סימנה.

וכך יוצא ששכבת האקריליק זהה למדיי (ככל הניתן) לשכבת הפנדה, רק עושה את הציור בולט יותר וקצת יותר מסודר, רגוע ו"נקי" תודות להבדל בין החומרים. בשלב ה"אקריליק" אנחנו "מצייתים" למה שהפנדה עשתה ולא ממציאים את הציור. בשלב הפנדה, לעומת זאת, אנחנו בוראים את הציור מתוך הרוח והגוף, אל הדף. שלב האקריליק הוא שלב מדיטטיבי, בו תשומת הלב עוברת לסוג של הדגשת מה שהפנדה עשתה, בלי לסטות מזה כלל. לאחר שנסיים את השלב הזה נחזור שוב לשלב הפנדה, שם שוב נהיה סוערים, יצריים, כוחניים ו"בלתי מתחשבים".

זו התנועה בין שני הקטבים ואנחנו נרצה, בשלב זה, לעשות אותה כמה שיותר "קוטבית" כך שההבדלים בטמפרמנט של כל שלב יהיו לנו ברורים מאד. הניגודיות הזו היא חלק משמעותי בהכנה לשלב השלישי בתהליך שיגיע מאוחר יותר: אקריליק על בד.

ציור אינטואיטיבי הוא מחקר רגשי. זה המקום לשאול שאלות שלא נוכל לשאול במילים: מה קורה לי כשאני משחרר שליטה? איך אני מרגיש כשאני מתלכלך? מתי אני מתאפק? מתי אני נבהל מהכיעור, מהכאוס, מהצבעים החזקים? ובאיזה רגע אני מרגיש שאני קרוב אל עצמי באמת? כל אלה ועוד שאלות רבות יוכלו לקבל מענה מפתיע ועמוק בתוך מסע הציור האינטואיטיבי, וביתר שאת בשלב המיוחד הזה.

וכמו בכל מסע אמיתי, יהיו רגעים של יופי והתרגשות, ויהיו רגעים של בלבול ועייפות. חשוב שתזכרו: הכול חלק מהתהליך. גם הבלבול הוא חומר גלם ליצירה, אפילו חומר גלם חשוב, כי כאשר מתבלבלים זה אומר שהישן מפנה את עצמו לחדש, וזו בשורה מצוינת

ציור אינטואיטיבי בטכניקה זו יתחיל בדרך כלל בציור חופשי בפנדה על הבריסטול לבן המוצמד אנכית לקיר (לא לעובד אופקית על שולחן). זה הזמן לפרוק את כל הרגשות הכלואים, עם השקעת כוח מתפרץ. זה זמן של אנרגיה רגשית בגוון יותר "משתולל" לקבל מקום כמה שניתן, ואף יותר מזה. זה בסדר אם בשיעורים הראשונים כתף קצת תכאב ואם תתעייפו. זה חלק מהתהליך. המשיכו. עד שתעברו למצב אנרגטי חדש, בו תרגישו שיש בכם יותר עוצמה להפעיל כוחות רגש עזים ומכאן גם תחוו יותר רגעי שחרור, הקלה וחופש.

כשתגיעו לשלב האקריליק אחרי הפנדה תנוחו תוך כדי תנועה, תתמקדו בלהיות מדויקים, נאמנים למה שעשיתם באופן אותנטי בשלב הפנדה. זה זמן להירגע, להתכנס, להתבונן ולאט. ולאחר מכן… חוזרים לסעור.

ההנחיות לשיעור הראשון:

1. הדביקו חצי גיליון בריסטול לבן על קיר או דלת.
2. התחילו בציור חופשי בפנדה עם חמישה צבעים בלבד. מלאו את כל הדף, בעוצמה, במשך כ־15-20 דקות. זה השלב של האנרגיה הרגשית המתפרצת . תנו לה לעבוד. הגזימו איתה.
3. לאחר מכן עברו לשכבת אקריליק. עבדו בעדינות, צבע על גבי צבע, לפי מה שעשיתם קודם.
4. תנו לזה להתייבש, ואז חיזרו לשכבת פנדה שנייה לפי ההנחיה:
   "זריחה מתוך החושך."
   עבודה בשחור, לבן וצהוב בלבד.
5. לאחר מכן עברו שוב על הכול באקריליק באותם הצבעים.

אל תנסו שזה יהיה יפה. אל תנסו שזה יהיה נכון. תנו לזה לקרות.
החופש מתחיל בדיוק ברגע שבו אתם מפסיקים לנסות לעשות את זה טוב.

פרק 2: טרנספורמציה רגשית

אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור השני מתוך שנים־עשר שיעורים בטכניקת פנדה ואקריליק, השלב השני בציור אינטואיטיבי.

כפי שכבר נאמר, זהו שלב שלעיתים נחשב לקשה ולמאתגר יותר מסיבות שונות. שלב ה"פנדה" דורש מאמץ רב יותר. פתאום אנחנו נדרשים להשקיע יותר כוח, יותר אנרגיה, להזיע, להשתמש בשרירים.

בהמשך, כשנעבור לגיליון שלם, תראו את זה אפילו ביתר בהירות. בציור עם פסטל יבש היינו רגילים לזרום, למרוח, בלי מאמץ פיזי, אולי רק מאמץ רגשי מתון. כאן נכנס גם מאמץ פיזי, אך למעשה זהו ייצוג של מאמץ רגשי.

באופן טבעי, רובנו לא נמשכים למאמץ רגשי. אנחנו מעדיפים לשמור על שיווי המשקל שלנו, וזה בסדר. אבל ציור אינטואיטיבי מזמין אותנו להתרחב, לנוע, לרפא את המקומות התקועים.

הנטייה לשמור על שיווי משקל משמרת גם את המקומות שבהם אנו קפואים, ואילו התשוקה לריפוי מושכת אותנו אל התנועה, אל ההתרחבות. שני הכוחות האלה מתקיימים בנו במקביל, והשלב הזה בציור אינטואיטיבי פועל בדיוק בתוך המתח שביניהם. הטכניקה הזו מאפשרת לנו לנוע בין המאמץ לבין המנוחה, בין הליכה בתלם לבין סטייה ממנו, בין בהירות לבין כאוס ואי ודאות.

המאמץ, הפיזי והרגשי שכרוך בטכניקה הזו הזה הוא חלק חשוב בשלב זה של ההתפתחות שלך. יש שירגישו בו אתגר, אחרים יזכרו אותו כשלב מרגש וטרנספורמטיבי במיוחד. לעיתים רבות זה גם וגם. שלב זה מהווה גשר בין הפסטל היבש מהשלב הראשון לבין האקריליק על בד מהשלב השלישי, והוא מעניק לנו כלים עמוקים לחופש יצירתי אמיתי. המאמץ שפוגשים כאן משקף את ה"עבודה" שעל האדם לעשות כדי לחוות טרנספורמציה, כדי להביא את עצמו לשינויים וחידושים שמזיזים אותו מהקיים, אותו קיים שללא מאמץ מסוים לא יסכים להשתנות…

חופש יצירתי פירושו שאין דבר בתוכנו שאיננו יכולים להביא אל הדף. לא הכעס, לא הזעם, לא הפחדים, לא הפנטזיות, לא הבושה. הכול יכול וראוי להגיע אל הדף. זה לא אומר שאנחנו כבר מסוגלים להביא הכול, אבל הכוונה הזו חשובה.

הדף סופג הכול ורוצה שנביא אליו הכול. אם אתם עובדים לבד, שמרו על היצירות שלכם כעל מרחב אישי ומוגן, בלי הצורך להסביר או לשתף אנשים שלא מעורבים בזה, סביבכם. אם אתם עובדים עם אדם נוסף, הרשו לעצמכם לשחק עם ההנחיות, לעודד זה את זה, וללכת יחד רחוק ככל האפשר, כדי לאפשר לדף לעשות את עבודת הריפוי שלו.

אפשר לצייר עם פנדה בדרך מוכרת, כמעט שבלונית, ולחזור על עצמנו. אך אז כמעט לא נניע שום שינוי. אם נאתגר את עצמנו, נהרוס לפעמים ציור, נוסיף צבע בלתי צפוי, נעבוד ביד השנייה, נשנה קצב, נעבוד חזק או חלש, מהיר או איטי, תתחיל להתרחש טרנספורמציה רגשית אמיתית. זהו נושא המפגש הזה.

טרנספורמציה רגשית היא מתנה. בציור אינטואיטיבי זו אחת המתנות היפות ביותר שנוכל לקבל. היא מתרחשת מעצמה כאשר אנחנו פשוט עובדים. שמים מוסיקה, לוקחים את צבעי הפנדה, מתמסרים לתהליך. משאירים על הדף את כל מה שהצטבר בתוכנו בזמן האחרון: רגשות, תסכולים, מחשבות, זיכרונות.

אני מזכיר לך: הכול מותר על הדף. אף אחד לא נפגע או ניזוק מזה. הרשו לעצמכם. התרחקו מה"נורמלי" שלכם, בתוך הדף. התרחקו מההגנות המוגזמות שלכם ונוע רחוק יותר ויותר. ככל שמשתחררים יותר על הדף, כך מתחולל בפנים שינוי כמו סוג של תמונת ראי שמייצגת את תגובת הלא מודע למה שמתרחש במרחב הפיזי.

ואז, כאשר עוברים לשכבת האקריליק, אנחנו נרגעים. עובדים לאט, מדויק, באהבה וכבוד למה שיצרנו קודם. וכאשר חוזרים שוב לשכבת הפנדה ומשם שוב לאקריליק מאוחר יותר, משהו קורה בפנים. אותם רגשות שהנחנו על הדף משנים צורה. מה שהיה תקוע הופך לתנועה. מה שהיה מאיים הופך לזורם. מה שהיה אסור הופך למותר. זהו ריפוי. זהו המעבר ממקום מכווץ למקום חופשי, ממקום מסובך למקום פשוט.

הרגשות שלנו רוצים לעבור טרנספורמציה, אך לרוב אין להם את הכלים לכך. יצירה אינטואיטיבית מספקת להם את הכלים. היא מאפשרת לחומרי הנפש לנוע מבלי שיעצרו על ידי ביקורת, פרשנות או פחד.

ברגע שאנחנו מפסיקים לשלוט בתהליך ובמקום זאת מתמסרים אליו, הוא מתחיל לעבוד בשבילנו, בעיקר מאחורי הקלעים, ללא מאמץ שכלי. ככל שנפסיק לנסות להבין, כך היצירה תעבוד עמוק יותר. כל ניסיון להסביר או לפרש עוצר את התהליך. לכן פשוט עובדים, ונותנים לזה לקרות.

בכל פעם שאתם מרגישים תוך כדי יצירה אינטואיטיבית הקלה, רכות, שחרור או חיוך, דעו: זה רגע של טרנספורמציה רגשית.

ההנחיות לשיעור השני – טרנספורמציה רגשית

1. שכבה ראשונה: עבודה אינטנסיבית עם צבעי פנדה. בחרו עד שישה צבעים, וביניהם שחור ואדום חובה. עבדו בעמידה, כשהציור תלוי אנכית על קיר, דלת או חלון. הפעילו כוח, מלאו את כל הדף בצבע, בתנועות חופשיות. אל תחסכו באנרגיה.
2. שכבת אקריליק: לאחר הפנדה, עברו לצבעי אקריליק. עבדו באיטיות ובדיוק יחסי. צבעו צבע על צבע, אדום על אדום, שחור על שחור. אל תהפכו זאת לעבודה אובססיבית. עשר עד שתים־עשרה דקות מספיקות. תנו לציור להתייבש מעט.
3. שכבה שנייה של פנדה: שיטפון של עלים. דמיינו רוחות סתיו שמביאות איתן עלים רבים, מסוגים וגדלים שונים. עלים קטנים וגדולים, שלמים ושבורים, צבעוניים וחיוורים. אל תעשו עלים אחידים, אלא מגוון רחב. אפשר שיחסמו זה את זה, שייכנסו זה על זה. מלאו את כל הדף. עבדו בערך רבע שעה, לא יותר.
4. שכבת אקריליק מסכמת: עברו שוב עם האקריליק, בלי לדלל במים. צבעו על מה שניתן לראות, לפי תבנית הפנדה ככל האפשר. אם קצת משתבש, זה בסדר. אל תהיו אובססיביים.

המפתח הוא לשמור על המשחק בין חופש לגבולות. כשאתם מחזיקים את שני הקטבים יחד, אתם עובדים נכון.

 

פרק 3: כל אחד יצירתי

אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור השלישי של הקורס השני בציור אינטואיטיבי, פנדה אקריליק, הקורס שנחשב למאתגר יותר, הקורס שמביא את השינוי הגדול, הקורס שלפעמים מעצבן, לפעמים מרגש, אבל תמיד חופשי מאשמה.

תזכורת:  בקורס הזה אנחנו מבצעים ארבעה שיעורים על חצי גיליון, ארבעה שיעורים על שלושת רבעי גיליון וארבעה שיעורים על גיליון שלם.
תמיד מדובר בגיליון בריסטול לבן, מוצמד בצורה אנכית לקיר, לחלון או לדלת, למשהו חזק שאפשר להסתער עליו. משתמשים בנייר דבק רגיל.

הגיליון נשאר במקום.
מציירים עליו את שכבת הפנדה, נותנים לה להישאר על הקיר, אחר כך עוברים לשכבת האקריליק, משאירים להתייבש כמה דקות, ואז שוב פנדה, ושוב אקריליק.
לאחר שהכול מתייבש, תוכלו להחליט מה לעשות עם היצירה שלכם.

השיעור השלישי של קורס הציור האינטואיטיבי עוסק באמת מאוד חשובה: כל אדם הוא יצור יצירתי. גם אתה, גם את, גם כל מי שפגשתם וגם כל מי שלא פגשתם עדיין, כולנו יצירתיים.

ומכיוון שאתם כבר בשלב השני, סביר מאוד להניח שכבר פגשתם חלקים שונים ביצירתיות שלכם. אבל כאן חשוב להבחין בין סוגי היצירתיות. לא כל יצירתיות היא אותה יצירתיות.

יש יצירתיות מהסוג המעשי או השכלי, זו שמבקשת להשיג תוצאה מסוימת.
אני לא קורא לזה יצירתיות. מבחינתי, יצירתיות היא זרימה, תנועה שבאה מבפנים החוצה, ומאפשרת לחלקים הגבוהים שבתוכנו, רוחניים, רגשיים, תפיסתיים וחווייתיים, ללבוש צורה ולהתבטא החוצה לעולם.

זה יכול להיות בצורת ריקוד, ציור, כתיבה, פיסול, סרט, שיר, מערכת יחסים, לא משנה. מה שחשוב הוא שזה יוצא מבפנים החוצה, ושיש בו מקום לספונטניות.

ביצירתיות אמיתית יש מקום להפתעה, להרפתקה, למקומות שלא תכננו להגיע אליהם. היא לא תמיד משיגה את המטרה החיצונית, אלא אם כן המטרה היא חופש וביטוי, ואז היא תמיד מצליחה.

אבל אם המטרה היא חיצונית, להתעשר, שיאהבו אותי, להתפרסם, להיות הכי טוב, להצליח לפי קריטריונים מסוימים, אז זה כבר מחליש את הזרם היצירתי.
כי ליצירתיות אין קשר לזה. יצירתיות איננה קשורה בהישגים, אלא באופן הקיום, בדרך החיים עצמה.

• חיים שיש בהם יותר הפתעה, משחק, סקרנות והרפתקה.
• חיים שבהם אנחנו מוכנים לצאת אל הלא נודע
• חיים שבהם אנחנו מסתדרים טוב יותר עם חוסר ודאות, כבר לא בורחים ממנה.

היצירתיות שאנחנו מתרגלים כאן היא לא רק מפתיעה, הרפתקנית ומקורית, היא גם רגשית מאוד. היא מאפשרת לרגשות לצאת, לזרום ולעבור טרנספורמציה. ולכן לפעמים זה כואב, לפעמים זה מעצבן, לפעמים זה מסעיר.

יצירתיות היא גשר בין הפנים לחוץ.
והגשר הזה צריך להיות פתוח כמה שיותר, עם כמה שפחות ביקורת, עם כמה שפחות פחד מטעויות, ועם כמה שפחות הישענות על איך זה צריך להיראות או על מה נחשב יפה או נכון.

יצירתיות היא חופש. יצירתיות היא זרימה. זו אחת המתנות הגדולות ביותר שניתנו לאדם, והיא קיימת אצל כל אחד ואחת.

אצל רוב האנשים היא פשוט נרדמה. לכן אנשים כמוני קיימים, כדי לעזור להעיר אותה מחדש.

אם תתבוננו בילדים, תראו שכל אחד מהם מצייר בדרכו, רוקד בדרכו, ממציא בדרכו, מאלתר בדרכו. הכול נמצא שם באופן טבעי. אבל איכשהו, עם השנים, אנחנו נוטים להתרחק מזה, לשכוח, להטיל ספק, אפילו לזלזל בזה ולהקטין את זה.

אנחנו לא מבינים עד כמה זה נחוץ, עד שאנחנו רואים שחיינו מצטמצמים, נסגרים, נהיים פחות חיים, ואז מבינים שחסרה בהם היצירתיות.
אנחנו כאן כדי להזכיר לעצמנו שכל אדם הוא יצירתי.

ויצירתיות איננה יעד. היא תנועה מתמדת. היא מתרחבת ומתרחבת, לא מפסיקה לאתגר, לא מפסיקה להזמין את האדם לצאת החוצה, לברוא משהו חדש, ולגלות את עצמו דרכו מחדש. ומה שנברא החוצה גם חוזר פנימה, כמתנה שמרוממת את הנפש ומרפאת אותה.

כשאנחנו ניגשים אל הדף, אל הציור הבא, אין צורך להוכיח שאנחנו יצירתיים.
כל מה שצריך הוא לעבוד במסגרת הנכונה, מסגרת שמחלישה את הביקורת העצמית. וזה בדיוק מה שהקורס הזה מעניק לכם.
המבנה והכללים של הציור האינטואיטיבי נועדו רק לאפשר ליצירתיות הטבעית שלכם לפרוץ.

ההנחיות לשיעור השלישי:

אז שוב נזכיר, אנחנו עובדים עם פנדה ואקריליק.
אנחנו מתחילים עם חצי גיליון בריסטול לבן  שמוצמד לקיר/דלת/חלון.
מתחילים עם הפנדה, עובדים בעוצמה, הולכים לאן שרוצים, אבל ממלאים את כל הדף.

והפעם, אנחנו נעשה את זה הפוך.
הציור הראשון יהיה בהנחיה ספציפית, והציור השני יהיה חופשי לגמרי.

ההנחיה של הציור הראשון היא: שדה פרחים עשיר.
תמלאו את הדף בכל הצבעים שיש לכם, כל הצבעים. תשחקו. כל פרח יהיה שונה, עלי כותרת שונים, גדלים שונים, צורות שונות. תכניסו קוצים, סביונים, קלניות, חמניות, וגם תמציאו פרחים שמעולם לא נראו. תעשו שדה עשיר, ענק, ססגוני, אביבי, מלא חיים. תעבדו עם הפנדה בעוצמה, בתנועה, בשמחה.
תנו לגבעולים להתפתל על פני הדף, תכניסו עלים.
תמלאו את כל הדף, כולו.

ואל תשקיעו בזה יותר מדי זמן, לא יותר מרבע שעה, מקסימום עשרים דקות.
תעבדו מהר, עם אנרגיה. מלאו את הכל כמו שצריך, אבל מהר. יצירתיות אינה תוצאה מושלמת, היא תנועה, זרימה, גילוי של יופי תוך כדי הדרך, לא תכנון מראש.

לאחר שסיימתם את השדה, עברו לשכבת אקריליק.
כסו את הציור אחד לאחד, עם יותר סבלנות ואיטיות אותו צבע על אותו צבע, בלי דילול במים. תעבדו במשיכות מכחול ארוכות, ותעבדו באזורים, לא את כל הצהובים ואז את כל האדומים, אלא אזור-אזור, עם מילוי הצבעים המדויק באותו אזור. לאחר שסיימתם הכול, תנו לזה כמה דקות להתייבש.

שתו משהו, אולי תשבו לכתוב עמוד-שתיים מהר ואינטואיטיבי. אולי סתם תנוחו ותבהו בקיר… אולי תרקדו עם מוסיקה עד שהציור יתייבש? אולי תתרגלו טרנספורמציה רגשית?

אחר כך חוזרים שוב לפנדה. וכעת, חופשי חופשי חופשי. תשתוללו. תזרמו. תהיו מהירים. תהיו שמחים, תהיו עצובים, מה שבא. תנועו, תחליפו צבעים, השתמשו בלפחות שישה גוונים שונים. ממש לא חשוב "מה תציירו" עכשיו. הכי חשוב תנועה, חופש, זרימה, חוצפה, מילוי הדף עם כוח, ככל יכולתכם ואפילו קצת יותר מזה…תנו לזה לקרות, ציור פיגורטיבי או מופשט, גיאומטרי או חופשי, יד ימין, יד שמאל, הכול טוב.

בסיום, עברו שוב על הכול בשכבת אקריליק, כמה שאפשר על הפנדה האחרונה, וקצת גם על האקריליק הקודם, אם זה מה שרואים בעיקר. עכשיו זה זמן להרגיע, לחזור לדיוק, לשקט, להתכנסות ולמדיטטיביות.
כך תיווצר היצירה הסופית שלכם, שמורכבת מארבע שכבות:
פנדה, אקריליק, פנדה, אקריליק.

תמיד לעבוד עם מוסיקה.
לדאוג שלא יפריעו לכם.
לכבות את הטלפונים, אלא אם אתם שומעים מוסיקה דרכם, לא לענות לשיחות, לא לאפשר להפרעות מבחוץ לחדור למרחב היצירתי שלכם.

תסגרו את המרחב, תשמרו עליו. היצירתיות שלכם צריכה את ההגנה הזאת, את השקט הזה. כמו שבסדנה תפקיד המנחה הוא לשמור על המרחב מפני הפרעות, כך גם כאן, אתם המנחים של עצמכם.
כבדו את המרחב שלכם, שמרו עליו בקנאות, והוא ישרת אתכם נהדר.

זה היה שיעור מספר שלוש.
אני כבר מחכה לכם בשיעור הבא.
אל תעשו שני שיעורים באותו יום, תנו לנפש זמן לעכל, לנוח, להיטען מחדש.
אפשר למחרת, אפשר אחרי יומיים, אפשר אחרי שבוע, אבל לא באותו יום.

תנו לעבודה לשקוע, להתרכך, להפוך למשהו חדש.

תודה, וצאו לעבוד.

 

פרק 4: ללכת אל הלא נודע

שיעור רביעי בשלב השני של ציור אינטואיטיבי, פנדה אקריליק. זהו המפגש האחרון שבו אנו עובדים בגודל היחסית מינימלי, חצי גיליון. זו בחירה שמתחשבת בכך שאתם עובדים לבד ללא מדריך. בסדנה רגילה עוברים די מהר לגיליון שלם, אבל כאן איננו ממהרים לשום מקום.

בשכבת הפנדה עבדו חזק, הוציאו רגשות, אל תשאירו כלום בפנים. אם הכתפיים מתחילות לכאוב החליפו ידיים, המשיכו בעוצמה כי זו ההזדמנות שלכם. לאחר מכן עברו לאקריליק באנרגיה אחרת לגמרי, עדינה, מדויקת, מתבוננת, כמו מדיטציה. אפשר לחשוב על פנדה כעל אנרגיה גברית מתפרצת ועל אקריליק כעל אנרגיה נשית מכילה ועוטפת שמעצימה ומסכמת.

בשיעור הזה אנחנו מתמקדים בללכת אל הלא נודע. חשוב להבין שהלא נודע הוא קודם כול מושג חווייתי ולא רק רעיון. הוא נחווה בגוף וברגש. לפעמים הוא מסקרן ומזמין להרפתקה, לפעמים הוא מפחיד ומכווץ.

בחיים עצמם רוב הדברים אינם ידועים. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה בעוד דקות. יש הסתברויות, אך ההפתעות תמיד אפשריות. כדי להסתדר עם זה פיתחנו שכל מעולה שמנסה לצמצם אי ודאות דרך שליטה, ביטוחים, הבטחות ותכנון יתר. המחיר הוא ירידה בהרפתקנות, ביצירתיות ובספונטניות.

ציור אינטואיטיבי מאמן אותנו ללכת אל הלא נודע, קודם כול בשכבה החופשית, שבדרך כלל תתחיל את הפעילות (אבל לא תמיד…). אנו מתחילים פתוח, בלי יעד סגור, מאפשרים לצבעים להוביל. זה תרגול לחיים שמתאימים יותר לאמת של המציאות, שבה הלא נודע נוכח תמיד.

מתי לאחרונה יצאנו לטייל בלי לדעת לאן נגיע ומתי נחזור, ובדרך בחרנו פניות שלא תכננו מראש?

זה לא החינוך שרובנו קיבלנו, אבל זו דרך שמעשירה את החיים, פותחת אותם ומרפאת.

בציור החופשי אנחנו נותנים לצבעים להוביל אותנו, משתדלים לא למהר לגבש דימוי מוכר, אלא להישאר באזורי החקירה, ההרפתקה והחיפוש שאין להם מטרה אלא רק תנועה של עוד ועוד צבע וצורות.

עבור מעמקי הנפש זה לא באמת "לא נודע". זה הבית. היא אוהבת להיות שם וחוזרת לשם דרך הציור האינטואיטיבי. גם כאשר יש הנחיה ספציפית ניגשים אליה בהלך רוח של לא נודע. שומעים את ההנחיה ומתחילים לנוע בלי לתכנן הכול, מאפשרים לציור להשתנות על הדרך.

ולכן, כפי שמגלים כאשר מתאמנים בציור אינטואיטיבי מספיק זמן, "לא נודע" הוא בעצם "מקום" שבו רמת החופש גבוה במיוחד. זהו "הלב של החופש" כי בתוך ה"לא נודע" כל אפשרות שנבחר היא טובה, נכונה ומובילה למחוזות מעניינים ומרתקים.

ה"לא נודע" משקף, למעשה, צמצום ניכר של חווית מוגבלות, הן של הביקורת העצמית המוגזמות והן של כל מגבלה אחרת שאנחנו מבלי משים ממציאים לעצמנו. ככל שאנחנו משתלבים בהלך רוח של "לא נודע, לא ברור, אין לי מושג לאן זה הולך…" כך גם מידת החופש לחפש, לאלתר, לחוש ולהתחבר לתשוקה האותנטית הולכת וגדלה.

שם נמצאים הכוחות היצירתיים והרעיונות הגדולים. עם הזמן הלא נודע הופך לבית. הביטוי הרגשי האותנטי ביותר נולד דווקא שם. אנחנו, כאן בציור האינטואיטיבי, מעוניינים להגיע לכמה שיותר רגעים של "אני הולך כעת אל הלא נודע" וחלק גדול מהמניפולציות והמשחקים שאנחנו עושים בתוך סדנה קבוצתית נועדו בשביל להוביל אנשים יותר ויותר אל מרחבי הלא נודע תוך כדי חוויה של משחק, הומור, חיוך והפתעות.

זהו תפקידך, אם כן, כאן בתהליך הזה. להעניק לעצמך את מתנת הלא נודע, דרך הציור שמאפשר לך את המתנה הזו יחסית בקלות ובשפע.

ההנחיות לשיעור הרביעי

הכנה: עבודה בעמידה, כרגיל. הציור במצב אנכי.
הדביקו חצי גיליון בריסטול לבן לקיר או לדלת בעזרת מסקינג טייפ. מוזיקה ברקע, במרחב ללא הפרעות כך שתוכלו ליצור באופן חופשי ונינוח.

1. שכבה ראשונה פנדה חופשי מוגבל בצבעים
   עבדו רק עם חמישה צבעים: שחור, לבן, אדום, צהוב, כחול. זהו ציור חופשי של הליכה אל הלא נודע. התחילו לאט יחסית, אפשרו ליד להוביל, אל תמהרו לקבע דימוי. מלאו את כל הדף. בסיום עברו לאקריליק.
2. שכבת אקריליק מדויקת ומדיטטיבית
   עברו על ציור הפנדה אחד לאחד, אותו צבע על אותו אזור, במשיכות מכחול ארוכות, ללא דילול במים. עבדו אזור אחר אזור, בנחת, בלי למהר. תנו לציור להתייבש כמה דקות.
3. שכבת פנדה שנייה חופשית בעוצמה וגיוונים
   כעת לכו אל הלא נודע במהירות ובכוח. בחרו לפחות עשרה צבעים, אפשר גם מגוונים שעבדתם איתם קודם. עבדו בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לעצור. דמיינו שאתם מבקיעים חומה אל מרחב חדש. הוסיפו שכבות, צבע ועוד צבע, עד שהדף מלא לגמרי.
4. שכבת אקריליק מסכמת
   עברו שוב לאקריליק על מה שניתן לראות בעיקר. עבדו עד כחמש עשרה דקות. אל תמהרו אך גם אל תיתקעו לאורך זמן רב. שימרו אנרגיה להמשך היום ולשיעור הבא.

*הזמנה בין שיעור לשיעור*

עד לשיעור חמש תרגלו טעימות יומיומיות של ביקור בלא נודע בתחומים שונים בחיים. נסו לנוע שם, לרקוד שם, לאלתר, להתחדש, ולגלות כיצד הלא נודע הופך למקום של ידיעה, חיבור, יצירה, זרימה ותחושת בית. זהו קסם הטרנספורמציה. אנחנו הופכים מושג מעורפל ולעיתים מפחיד למרחב יצירתי שמרגיש כמו הבית שלנו.

 

פרק 5: ציור אינטואיטיבי ואהבה עצמית

אנחנו עכשיו בשיעור החמישי מתוך שנים עשר שיעורי בתהליך הפנדה ואקריליק. מהשיעור הזה ולמשך ארבעת השיעורים הבאים נעבוד בפורמט גדול יותר מזה שעבדנו בו עד כה: שלושת רבעי גיליון.

המעבר בין הגדלים של הדף נעשה בהדרגה, בעיקר מפני שהקורס בנוי בפורמט דיגיטלי שרוב האנשים מבצעים לבד או בזוגות, ללא מדריך שילווה את הרגעים המאתגרים שעלולים להופיע בתחילת העבודה על פורמט גדול. בסדנאות חיות עוברים בדרך כלל ישירות לגיליון שלם, וזה גם בסדר גמור. בכל מקרה, שתי הדרכים נכונות ומובילות למקום הנכון.

כמה מילים על הטכניקה הזו. תהליך הפנדה ואקריליק הוא דיאלוג בין שתי אנרגיות: אנרגיה גברית ואנרגיה נשית. האנרגיה הגברית היא מתפרצת, חזקה, חופשיה ובעלת עוצמה. האנרגיה הנשית רכה, מקשיבה, עוטפת ומכילה. אלה שני קטבים קיצוניים, ובחיים כמו ביצירה איננו נדרשים להישאר באף אחד מהם באופן קבוע. חשוב להכיר את שני הקטבים ולדעת לנוע ביניהם. לרוב נרצה לשהות באזור שביניהם, ולפעמים גם לגעת בקצוות עצמם.

כמו כן, כפי שציינתי קודם, ניתן לראות גם שני קטבים אחרים אותו תהליך, הקוטב הצעיר והמתפרץ, לכאורה "חסר אחריות" ו"חסר עכבות" לעומת החלק הבוגר, המסדר, המגבה, התומך והמחבר הכל לשפה יותר הרמונית.

הטכניקה הזו היא למעשה תרגול של "מרחב ביניים". היא מאפשרת לנו לבדוק את שני הקטבים, להגיע אליהם, ליהנות מהם, להביע אותם במלואם, כדי שאחר כך נוכל לנוע ביניהם בחופשיות. כשאנחנו מסוגלים לגעת בשני הקצוות מבלי לפחד: בקצה ששופך הכול וחושף הכול, ובקצה שאוסף, מרגיע ומכבד, נוצר בנו חופש רגשי גדול הרבה יותר.

בכל קורס של ציור אינטואיטיבי, השיעור החמישי מוקדש לנושא אהבה עצמית. אהבה עצמית היא נושא שמלווה אנשים לאורך כל חייהם. גם מי שלמד אותו, תרגל אותו, מלמד אותו או עובד איתו, ממשיך להיפגש עם האתגר שבו שוב ושוב. זה נושא לא פשוט לתקשר אותו, לפעמים אפילו לא קל להצהיר עליו בקול. בחברה שלנו מקובל יותר לחשוב קודם על אחרים, לתת לעולם לפני שמקבלים ממנו. אך בציור אינטואיטיבי אין כמעט דרך אחרת מלבד ללמוד אהבה עצמית.

מטרת הציור האינטואיטיבי היא להביא אל הדף את כל מה שקיים בתוכנו, עם כמה שפחות ביקורת, היסוס, או צנזורה. הדף הופך לשטח ריפוי, למרחב של טרנספורמציה. אנחנו רוצים להעז להיכנס כמה שיותר עמוק פנימה, אל עומקי הנפש, אל הטראומות, אל הבושה, אל החלומות, אל התשוקות, אל כל מה שמרכיב אותנו. הכול רשאי להיכנס לכאן.

הדבר הזה אפשרי משום שהציור האינטואיטיבי הוא מדיום בטוח. איננו צריכים להסביר או להצדיק את מה שאנחנו עושים. איננו צריכים לפרש או לכנות בשם את תוצרי העבודה שלנו. לשפת הציור יש חוקים משלה. בתוך המרחב הזה אנחנו אפילו מוגנים מפני המילים שלנו, מפני התודעה השיפוטית שלנו. כאן הכול מותר במסגרת כללי המשחק ואין שום צורך לתרץ, לפרש או לסייע למישהו "להבין" מה שעשינו, שהרי גם אנחנו עצמנו לא מבינים, לא אמורים להבין ובאופן אפילו עמוק יותר – לא מעוניינים להבין.

כדי שתתרחש המהפכה הזו, כדי שנעבור מעבר לגבולות הרגילים שלנו ולמה שהחברה או ההרגל מאפשרים לנו, אנחנו זקוקים לסביבה מיוחדת. אנחנו זקוקים לאווירה מלאה באהבה מעצמנו אל עצמנו. אהבה עצמית היא תנאי חיוני ליצירה אינטואיטיבית. כאשר אנו ניגשים אל הדף עם אהבה, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו: זה בסדר, זה מותר, מותר לי ללכת לאיבוד על הדף, מותר לי להתפרע, להיות שטותי, כועס, חושני, פראי, או אפילו הרסני, הכול במסגרת הבטוחה של הציור.

כאשר קיימת אהבה כלפי עצמי וכלפי היצירה שלי, נפתחת גם האפשרות להרחיב את עצמי ולגלות בתוכי מרחבים שעד עתה לא נהנו מלגיטימציה להתבטא או להתקיים. במקום כזה נפתחת לגיטימציה פנימית. נוצרת קרקע שעליה ניתן לצמוח, לעבוד, לשחרר, להניח. לכן חשוב כל כך להביא אל תהליך הציור כמה שיותר אהבה עצמית, ולהיות פתוחים לאפשרות שככל שנביא יותר אהבה אל הציור, כך הוא יחזיר לנו אהבה בחזרה.

אנחנו רוצים לייצר במרחב היצירה שלנו אווירה שכל מה שניצור אהוב ואף מופלא. עצם העובדה שאנחנו יוצרים בתנועה, בחופש ומעזים לבטא עוד ועוד רגשות ותחושות ראויה להערכה רבה, אהבה, תמיכה ופרגון מרובים.

הציור משמש מראה שמחזירה לנו את עצמנו. כאשר אנחנו לומדים לאהוב את היצירה שלנו, תהא אשר תהא, אנחנו לומדים גם לאהוב את מה שאנחנו רואים ממנה, את הסיפור העמוק שביטאנו דרך היצירה האינטואיטיבית. מערכת היחסים הזו, שנוצרת בין האדם לבין יצירתו החופשית היא בסיס איתן ומשמעותי למערכת יחסים פנימית בריאה, עשירה באהבה, תמיכה עצמית וחברות עצמית, וזה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאדם מעניק לעצמו תוך כדי תהליך הציור האינטואיטיבי.

הנחיות לציור – שיעור חמש

בשיעור זה נבצע ארבע שכבות עבודה: שתי שכבות של פנדה ושתי שכבות של אקריליק. חשוב לאפשר ייבוש בין השלבים.

שכבת פנדה ראשונה:
עבדו בחופשיות רק עם שחור ולבן. אפשר להוסיף גם אפור. עבדו בכוח ובמהירות, בלי מחשבה, בלי ציפייה. תנו למה שיוצא לצאת. זה יכול להיות כאוס, קשקוש, או משהו פיגורטיבי. הכול מתקבל. חשוב לעבוד בעוצמה ולמלא את כל הדף.

שכבת אקריליק ראשונה:
לאחר שסיימתם את שכבת הפנדה, עברו לצבעי האקריליק. עבדו באיטיות, בריכוז ובתשומת לב. צרו אווירה של שקט, רגיעה ומיקוד. זהו שלב של התבוננות ושל נוכחות. הישארו עם מה שמופיע, אל תברחו. תנו לעצמכם לאהוב את מה שנוצר. כשהציור יבש, המשיכו לשלב הבא.

שכבת פנדה שנייה:
כעת עברו לעבודה צבעונית. בחרו עשרה צבעים שונים וצרו ציור עשיר ותוסס. שלבו בין תנועות חופשיות וסוערות לבין עצירות קצרות שבהן אתם יוצרים מסגרות פנימיות קטנות/צורות גיאומטריות בתוך הציור. חופש ועצירה, תנועה והתבוננות. עבדו במשך כעשר עד שתים עשרה דקות. אין צורך לדייק יתר על המידה.

שכבת אקריליק שנייה:
עברו שוב עם האקריליק על כל מה שנראה לעין. אתם תראו את שכבות הפנדה, השחור, הלבן והצבעים הקודמים משתלבים זה בזה – וזה בסדר גמור. עבדו באיטיות, בזהירות ועם הרבה תשומת לב. גם אם זה נראה מעט מבולגן, זו בדיוק המטרה. זה ייצוג של החיים עצמם, מלאים בגוונים ובניגודים.

הנחיות מעשיות:
עבדו על שלושת רבעי גיליון. הדביקו את הדף לקיר, לדלת או לחלון. עבדו בעמידה. בצבעי הפנדה עבדו בעוצמה ובתנועה, ובאקריליק עבדו בעדינות ובקצב איטי ומדויק יותר.

השיעור הזה הוא הזמנה לחוות את האהבה ככוח יוצר, להביע את עצמנו, להכיל את עצמנו, לעריך את עצמנו, לצאת מעצמנו ולחזור אל עצמנו. זהו המסע שאנחנו עושים כאן.

שיעור 6: ביקורת עצמית

אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור השישי של השלב השני בציור אינטואיטיבי, שלב שבו הפוקוס עובר בהדרגה מן ההתלהבות הראשונית אל ההתמודדות עם הכוחות הפנימיים שחוסמים אותה. זהו שלב חשוב ומאתגר שבו מתגלה באופן טבעי אחד המנגנונים החזקים ביותר בנפש – הביקורת העצמית המוגזמת.

לפני שנצלול אליה, כדאי להבין את ההקשר הרחב שבו היא פועלת. השלב הבא בתהליך – שלב שלישי – הוא מה שרבים מדמיינים כשהם שומעים את המילים “ציור אינטואיטיבי”: בד גדול, צבעים חופשיים, תנועה רחבה, התמסרות מוחלטת. זו פנטזיה יפה, טבעית ומרגשת. כמעט כל אדם ירגיש משיכה לעשייה כזו, משום שהיא מסמלת את החופש היצירתי האולטימטיבי – המקום שבו אפשר סוף סוף “לעשות מה שרוצים”, בלי חוקים ובלי שיפוט.

אבל כאן מתרחש דבר מעניין: למרות שהרעיון כל כך פשוט, רוב האנשים לא מצליחים לממש אותו. אם זה כל כך חופשי, למה אנחנו צריכים הדרכה? למה לא פשוט לקנות בד, לקחת צבעים ולצייר? מה בעצם עוצר אותנו?

הסיבה העמוקה לכך היא שאנחנו לא ניגשים אל היצירה מתוך מקום נקי. אנחנו באים מצוידים בביקורת עצמית חזקה, מושרשת, ולעיתים אכזרית. אותה ביקורת עומדת על המשמר, מחכה לנו כבר בצעד הראשון, ולעיתים אף לפניו. היא זאת שמזכירה לנו שאנחנו כביכול לא מספיק טובים, ש"לא יצא מזה כלום", שזה "סתם", שזה "מכוער", שזה "מביך", שזה "לא שווה את הזמן והכסף". היא זאת שמצליחה להפוך פנטזיה יפה של חופש למפגש לא נעים עם עצמנו.

במקום פנטזיה מתעוררת טראומה קטנה  ובמקום הנאה – אכזבה ואף בושה בכך שהעזנו לפנטז משהו שלכאורה "לא קיים".
וכך, לא מעט אנשים מוותרים על החלום עוד לפני שהתחילו באמת. הם מאמינים שהפנטזיה הייתה נאיבית, ילדותית, “לא מציאותית”. בפועל, הם לא ויתרו על הפנטזיה – הם נכנעו לביקורת.

במובן זה, הפנטזיה והביקורת הן כמו שני קולות בתוכנו:
הפנטזיה היא קול החופש, קול הנשמה היצירתית שרוצה לנוע ולהתנסות.
הביקורת היא קול הפחד, הקול השומר, המנסה להגן עלינו מפני פגיעה, כישלון, חשיפה או מבוכה.

שניהם חשובים, אבל בשלב הזה בתהליך נרצה לאזן ביניהם, ובעיקר, ללמוד לא להאמין אוטומטית לביקורת העצמית.

ביקורת עצמית מוגזמת פועלת מתוך פחד. היא לא באמת רוצה לפגוע בנו היא מנסה להגן עלינו. אבל ההגנה שלה כל כך חזקה ומופרזת עד שהיא סוגרת את הדרך לכל ביטוי חופשי. היא משוכנעת שאם נעשה משהו “לא טוב”, העולם יתמוטט, ולכן עדיף לא לנסות בכלל. כך היא הופכת לכוח התנגדות הגדול ביותר של החופש היצירתי.

הביקורת גורמת לנו לחוש קטנים. היא גורמת לנו לחשוב שאנחנו צריכים עוד ללמוד, עוד להבין, עוד להתכונן, עוד להשתפר, לפני שנוכל פשוט לצייר. היא תמיד "יודעת יותר טוב", תמיד משווה לאחרים, תמיד מוצאת את מה שחסר. היא לא מתרשמת מההתקדמות שלנו, אלא ממה שעדיין לא הגענו אליו.

וכאן בדיוק נכנס כוחו של הציור האינטואיטיבי. הוא לא רק טכניקה אמנותית, הוא שדה אימונים רגשי.
כל ההנחיות שמרכיבות אותו, למלא את הדף, לעבוד בזמן מוגבל, להחליף ידיים, לצייר בעיניים עצומות, לעבור בין חומרים, לשלב בין כאוס לצורה, כל אלה אינם רק צורות של  "משחקים", אלא תרגילים פסיכו-רגשיים שנועדו לעקוף את מנגנון הביקורת.

כאשר אנחנו מתמסרים לתהליך, גם אם הביקורת נוכחת, אנחנו לומדים להתייחס אליה אחרת. במקום להאמין לה, אנחנו מתחילים לזהות אותה. במקום לעצור, אנחנו ממשיכים. במקום להילחם, אנחנו מניחים לה לעבור דרך ההמשכיות של תנועת היצירה.

ככל שנעשה זאת יותר, הביקורת מאבדת מכוחה. היא כבר לא מצליחה להחליט בשבילנו. היא אולי תנסה להגיד שהציור לא טוב, אבל אנחנו כבר נזהה את זה כקול ישן, קול שמנסה להחזיר אותנו לסטנדרטים שכבר לא נחוצים לנו, ואנחנו נמשיך לנוע.

המטרה היא לא להעלים את הביקורת העצמית,  זה בלתי אפשרי וגם לא נחוץ, אלא להקטין את השפעתה. היא יכולה להיות שם, אבל לא לקבוע בשבילנו. היא יכולה להופיע, אבל לא לעצור לחלוטין את היד המציירת.

הביקורת העצמית המוגזמת היא הכוח שתפקידו להתנגד לצמיחה שלנו אך בו זמנית להיות זה שמעורר אותנו להתפתח לעומתו, תוך כדי ההתנגדות שלנו לצמצום החופש שהיא מנסה להשרות עלינו.

כאשר אנחנו בוחרים שלא להתפתח מול הביקורת העצמית המוגזמת היא הופכת מ"משוכה" שמעבר מעליה מהווה נתיב לצמיחה ל"מחסום גדול" שלא מאפשר תנועה של התפתחות וגילוי עצמי.

כשאנחנו ממשיכים לצייר גם כשהיא נוכחת, מתרחש שינוי עמוק. אנחנו מתחילים להרגיש חופשיים לא רק בציור, אלא גם בחיים. אנחנו לומדים שאין צורך להיות מושלמים כדי ליצור. מספיק להיות נוכחים, ולא לוותר על התנועה. בצורה הזו הופכת הביקורת העצמית המוגזמת מ"בעיה" לכלי מצוין לצמיחה וריפוי, תודות לפעילות החוזרת ונשנית ליצור, לייצר ולברוא את כל הדברים שהיא מנסה, בכל כוחה, למנוע מאיתנו מלעשות ולקיים.

הרגעים היפים באמת בציור האינטואיטיבי הם אותם רגעים שבהם הביקורת מתכווצת ונרדמת. זה קורה כשאנחנו שוכחים לחשוב אם זה יפה או לא, ופשוט מציירים. כשאנחנו נהנים מהתנועה, מהצבע, מהמגע. אלה הרגעים שבהם הרוח יוצאת לחופשי.

אבל חשוב לדעת שברגע אחר היא תחזור, וזה בסדר גמור. היא חלק מהתהליך וחלק מה"תכנית". בכל פעם שהיא מתעוררת, אנחנו לומדים עליה (ועל עצמנו) עוד משהו. אנחנו לומדים איך היא נשמעת, איך היא נראית, איך היא מנסה לתעתע בנו.

ככל שנכיר אותה יותר, היא תהפוך לפחות מאיימת. ככל שנכיר אותה יותר ונמשיך בתנועת היצירה, כך נשתפר ביכולת לגלות את החופש שלנו, תוך כדי אימון הנפש לצמצום הביקורת וקפיצה אמיצה מעבר למשוכת הביקורת.

הציור האינטואיטיבי הוא המקום שבו הביקורת מאבדת את כוח השליטה שלה, והפנטזיה מתחילה להפוך למציאות. היא כבר לא רק חלום רחוק, אלא חוויה רגשית-יצירתית שאפשר לגעת בה, לחוות אותה, לחיות אותה.

הנחיות לציור – שיעור 6

עובדים בפורמט של שלושת רבעי גיליון (75* 70 ס"מ). הסדר הקבוע: פנדה, אקריליק, הפסקה, פנדה, אקריליק.

פנדה ראשון – צעקה גדולה וצעקה קטנה
חלקו את הדף לשני חלקים שווים. בחלק אחד ציירו “צעקה גדולה” בשחור ולבן בלבד. בחלק השני: “צעקה קטנה” צבעונית, חופשית, עם איזה צבעים שתרצו. עבדו בעוצמה, בתנועה, במלוא האנרגיה. מלאו את שני החלקים עד הסוף, בלי לערבב ביניהם.

אקריליק ראשון – רגיעה ואיסוף
לאחר שמילאתם היטב את הדף, עברו בעדינות עם אקריליק. עבדו לאט, רגוע, נשמו. מטרת שלב זה היא לאסוף את האנרגיה ולהחזיר את הגוף לשקט. מרחו שכבה דקה בלבד כדי שיתייבש מהר. אפשר לעצור, להקשיב למוזיקה, לרקוד קלות, אם מתחשק..

פנדה שני – שחרור
כעת חזרו אל הציור עם צבעי פנדה והשתמשו בגוונים מכל הסוגים: שחור, כחול, אדום, צהוב, ורוד, ירוק, כתום, ועוד… ועבדו מהר, בחופש, ללא תכנון מוקדם.

אקריליק שני – סיכום והתבוננות
עברו שוב באקריליק בעדינות,  עבדו כ־15 עד 20 דקות, עד שהתחושה היא שהכול התמלא. עצרו, הביטו ביצירה. קחו נשי עמוקה ושימו לב מה אתם מרגישים מול מה שיצרתם. אתם מתבוננים בשכבות של נפש שלכם מביטות בכם דרך הציור שיצרתם.

 

שיעור 7: להביא את עצמי כמו שאני

אנחנו נמצאים כעת בשיעור השביעי של השלב השני בציור אינטואיטיבי, שלב הפנדה־אקריליק. זהו שלב שבו אנו כבר לא רק מתרגלים את השפה, אלא מתחילים להבין לעומק את ההיגיון הפנימי שלה, איך כל מה שמתרחש על הדף הוא שיקוף של תנועה פנימית שמתרחשת בנפש.

אחד הדברים היפים בציור אינטואיטיבי הוא שהוא הופך למעבדה של חיים: כל עיקרון רגשי, כל דפוס של התמודדות, כל דרך שבה אנו מגיבים לעולם, הכול עולה כאן, באופן טבעי, בתוך תהליך היצירה.

דרך הציור אנחנו לומדים כיצד לפעול מול מצבים שמתרחשים גם מחוץ למרחב שלו. למשל, דרך העבודה עם הפנדה אנחנו פוגשים את הצורך להיות תקיפים, נחושים, נועזים ולעיתים גם נמרצים עד כדי תוקפנות בריאה. הפנדה מייצגת את המקום הזה בנו שמוכן לפעול מיידית, גם בלי לחשוב יותר מדי, שמביא את כל האנרגיה הפנימית שלו עכשיו, על המקום, עם מה שיש. זהו השריר של העשייה, של ההמצאה, של היכולת לומר לעצמנו: “אני כאן, ואני פועל עם כל מה שאני.” זהו אימון לאומץ ולנוכחות.

האקריליק, לעומת זאת, משקף תנועה אחרת לגמרי: את היכולת לעצור, להקשיב, להתבונן, ולתת לדברים להתבהר. זהו המקום המאסף, המרגיע, המאפשר. אם הפנדה אומר “צא ותיצור!”, האקריליק אומר “האט והקשב.”

בשכבת האקריליק, אנו מתאמנים על ההתמסרות, על היכולת לעבוד לפי תבנית שכבר קיימת, כזו שאנחנו עצמנו יצרנו קודם, כזו שמזמינה אותנו להכיר את מה שכבר נוצר ולא למהר לשנותו אלא לשהות איתו ולהעצים אותו. שני השלבים האלה, הפנדה והאקריליק, מייצגים שני קטבים משלימים של היצירה – האנרגיה הגברית והאנרגיה הנשית, הדחף המתפרץ מול היכולת להכיל, ההמצאה מול ההבנה, הכוח מול העדינות כמו גם הילדותיות והבגרות.

המפגש בין שני הקטבים האלה הוא לב היצירה. כשאנו לומדים להכיר כל קוטב בפני עצמו, לתת לו ביטוי מלא, אנו מתחילים לראות כיצד הם מזינים זה את זה. העוצמה לומדת לרכך את עצמה, והרוך לומד להתבטא בעוצמה. מתרקמת שפה פנימית חדשה של חופש רגשי: החופש לנוע בין התפרצות להכלה, בין תוקפנות לרוך, בין עשייה לבין שקט.

מתוך התרגול הזה נולדת אחת התובנות המרכזיות של השיעור השביעי: להביא את עצמי כמו שאני.

כולנו שומעים לעיתים את הקריאה “תהיה אתה עצמך”, “תהיי אותנטית”, “תבטאי את מי שאת באמת”. כולנו מבינים את המשאלה הזו, ואף משתוקקים אליה. אבל מה זה אומר בפועל? מי הוא אותו “אני אמיתי” שכולנו רוצים לפגוש? האם הוא חלק טהור שקיים בתוכנו ללא השפעות? האם הוא יציב ונשאר זהה לאורך זמן?

האמת היא שהאותנטיות איננה מצב קבוע, אלא תהליך מתמשך. יש בנו גרעין פנימי ייחודי, אך הוא מצוי בתנועה מתמדת. הוא נחשף, משתנה, מתעדן, מתעבה, ולפעמים אף מתערפל כדי שנוכל למצוא אותו מחדש. להביא את עצמי כמו שאני פירושו להביא את האני הנוכחי, על כל מורכבותו, על השפעותיו, על המחשבות שנדבקו מבחוץ, על הפחדים, על החלומות, על הבושה ועל ההשראה. כל אלה יחד הם “אני” לרגע זה.

האמת שלי, לרגע זה, היא האמת היחידה שזמינה לי באמת. מחר היא תתעדכן. מחר אולי תיחשף שכבה עמוקה יותר. וזה בסדר. כך פועלים החיים עצמם – תנועה של חשיפה, גילוי, אינטגרציה והמשך התנועה.

בציור אינטואיטיבי, להביא את עצמי כמו שאני פירושו להפסיק לברור. לא לבחור מראש אילו רגשות “מותר” לי להביע ואילו “לא מתאימים”. אם אני שמח , אני מביא שמחה. אם אני עצוב, אני מביא עצב. אם אני מבולבל, אם אני מתוסכל, אם אני נבוך, אם אני מתלהב, כל אלה חומרים לציור. כל מה שנמצא בתוכי הוא חומר גלם אמנותי. ברגע שאני מסכים להביא הכול, אני יוצר תנאים לטרנספורמציה.

כאשר אני מנסה לסנן, לשים בצד חלקים מסוימים של עצמי, אני יוצר "זיהום פנימי". אני שומר בתוכי “לא נעים”, “לא מתאים”, “לא ראוי”. אבל כשאני מביא גם את החלקים האלה, הם כבר לא תקועים ובוודאי שלא מזיקים יותר. הם זורמים אל הדף, מתמוססים בצבעים, משנים צורה, ומשם נפתחת דרך לחופש רגשי אמיתי.

להביא את עצמי כמו שאני איננו רק תרגול של ביטוי, זה גם תרגול של קבלה. זהו מצב תודעתי שבו אני אומר לעצמי: “אני מוכן לראות את מה שיש, גם אם הוא לא מושלם, גם אם הוא לא מה שקיוויתי לראות.” דווקא מתוך ההסכמה הזו נוצר יופי חדש, מסוג אחר, יופי של אמת.

חשוב להבין: גם מה שמושפע מאחרים הוא חלק מהאותנטיות שלי. אני אינני יצור מבודד. אני מושפע, אני מגיב, אני סופג. גם זה “אני”. העובדה שהאישיות שלי כוללת השפעות אינה פוגעת באותנטיות שלי, היא מעשירה אותה. האני האמיתי איננו טהור מהעולם, אלא מתהווה דרכו.

במובן זה, הציור האינטואיטיבי הוא מרחב נדיר שבו אנו יכולים להחזיק את כל הסתירות שלנו מבלי להצטרך לבחור ביניהן. אנחנו גם יצירתיים וגם מקובעים, גם פתוחים וגם חשדנים, גם רוצים וגם פוחדים. כל אלה מוזמנים אל הדף. וכשאנחנו באמת מביאים את כל אלה, מתרחשת ריפוי מרגש שנובע מחיבור הרמוני של מגוון החלקים שבתוכנו, ללא יוצא מן הכלל. במקום הזה, לא רק שאנחנו מבטאים את עצמנו, אלא אנחנו גם רואים את עצמנו, מכילים את עצמנו, ומתחילים להתיידד עם כל החלקים שבנו.

זה שיעור חשוב משום שהוא מלמד אותנו שהאותנטיות אינה פרויקט של ניקיון ממה ש"אינו אמתי", כביכול, אלא תהליך של הכלה וקבלה הולכת וגדלה של כל מה שיש, כולל מה שכביכול "מזויף ולא אותנטי". כל מה שאני עכשיו רלוונטי. כל מה שעולה בי עכשיו זכאי לביטוי. ברגע שאני מאפשר לזה מקום, השלם שלי מתחיל לדבר וגם להישמע צלול וביר יותר.

ובאותם רגעים שבהם אני מצליח באמת להביא את עצמי כמו שאני, בלי לשפוט, בלי לייפות, בלי להצטדק, מתרחשת חוויה נדירה של ריפוי. זוהי חוויה שבה אני פוגש לרגע את עצמי בלי מסכות, ודווקא מתוך כבוד, אהבה והערכה לאותן מסיכות בדיוק.

הנחיות לציור – שיעור 7

העבודה מתבצעת בפורמט של שלושת רבעי גיליון (75*70 ס"מ). הסדר הקבוע נשמר: פנדה, אקריליק, הפסקה, פנדה, אקריליק.

שכבת פנדה ראשונה – “שישה היבטים של אני”
חלקו את הדף לשישה חלקים (לא חייבים להיות שווים). בכל חלק תתנו ביטוי להיבט אחר של האישיות שלכם. אפשר לבחור מצבים רגשיים שונים: אני הכועס, אני המתלהב, אני הנעלב, אני הפוגע, אני הפוחד, אני הסקרן, אני הילדי, אני המבולבל. הקפידו על שונות בין החלקים, שלא ייראו דומים זה לזה. תנו לכל אחד מהם צבעוניות, תנועה ומבנה משלו. עבדו בעוצמה, עם כוח, באנרגיה של עשייה, תנו לגוף להיות מעורב.

שכבת אקריליק ראשונה – הכלה והתבוננות
לאחר שסיימתם את הפנדה, עברו על כל אחד מהחלקים באקריליק. צבעו בעדינות, באיטיות, תוך תשומת לב לכל אזור. זהו שלב של הקשבה ושל אהבה. אל תמהרו. אפשר לעצור לרגע אחרי כל חלק, לנשום, ולהרגיש מה אתם חשים כלפי אותו היבט של עצמכם. תנו לאקריליק לרכך, להרגיע, להאיר.

שכבת פנדה שנייה – שחרור ובנייה מחדש
כעת חזרו לציור עם פנדה חופשי. ערבבו את כל השישה. הרשו לעצמכם “להרוס” את המבנה הקודם, לאחד את החלקים לכדי שלם חדש. עבדו בזרימה, במהירות, בשחרור מוחלט. אין כאן באמת הרס – הכול נטמע אל תוך רקמה אחת גדולה. אם תרצו, תוכלו לצלם לפני המעבר, אך זכרו: כל מה שציירתם כבר קיים, כבר נרשם.

שכבת אקריליק שנייה – ריפוי וסיכום
עברו שוב באקריליק. עבדו ברוך, בשכבה דקה. צרו הרמוניה חדשה שמכילה את כל מה שהיה. אל תכוונו לשלמות חזותית אלא לשלמות רגשית. תנו לציור להישאר פתוח, לנשום, לאפשר מקום.

הנחיות מעשיות:
עבדו בעמידה, הצמידו את הדף לקיר או לדלת. השתמשו במוזיקה שפותחת את הלב. אפשר להחליף ידיים בעבודה עם הפנדה כדי לשחרר דפוסים. שמרו על שכבות אקריליק דקות לייבוש מהיר.

 

שיעור 8: לבטא את הדברים הקשים ביותר

אנחנו כבר בשיעור השמיני בתהליך פנדה ואקריליק. מי שהגיע עד כאן פיתח שריר עבודה מרשים, גם טכני וגם רגשי, ומפעיל אותו בעקביות. בשלב הזה הציור כבר אינו רק משימה יצירתית אלא גם מרחב אימון תודעתי. ככל שאנו מקצינים במודע את שני הקטבים של השיטה כך היא פועלת חזק יותר לטובתנו. בשכבת הפנדה אנו מגייסים יותר כוח, יותר תנועה, יותר הפתעה ושינוי. בשכבת האקריליק אנו מאטים, נרגעים, מתמסרים למה שנוצר ומחזיקים אותו בעדינות. היכולת לנוע בין הקצה המתפרץ לקצה המרכך, למצות כל אחד מהם, ולהרגיש בבית בשניהם, היא לב השלב הזה.

זהו השיעור האחרון שבו אנו עובדים על שלושת רבעי גיליון. בשיעור הבא נעבור לגיליון שלם. המעבר הזה איננו רק טכני אלא גם רגשי. הוא משקף התרחבות של המכל הכיל שלנו והסכמה לשאת יותר עוצמה, יותר מורכבות, ויותר אמת על הדף. היום אנו עדיין על שלושת רבעי גיליון, ודווקא כאן אנו מכינים את הקרקע לקפיצה הבאה באמצעות תרגול ממוקד של ביטוי החומרים הקשים.

חשוב להדגיש כבר בפתח הדברים. הציור האינטואיטיבי אינו מוקדש רק לקושי. מטרתו איננה להתבוסס בכאב. להפך, התכלית היא חופש יצירתי. חופש פירושו שכל מה שיש בתוכי רשאי להופיע על הדף. האסתטי והלא אסתטי, המסודר והמפוזר, הבהיר והמעורפל, הקל והכבד, הכל ראוי לביטוי. יחד עם זאת, המציאות היא שבדרך כלל הקושי הוא זה שמודר החוצה מחיינו היומיומיים או מתקשה למצוא שם מוצא ראוי. לכן אנו נותנים לו כאן קדימות אימונית כדי שלא יהפוך למחסום.

הסיבה המרכזית לקושי בביטוי חופשי נמצאת בביקורת העצמית המוגזמת. ביקורת זו מצמצמת את טווח התנועה שלנו גם בתחום האסתטי. כאשר הביקורת היא הקול הדומיננטי אנו נוטים למחזר סגנונות ישנים, להיצמד למוכר ולבטוח רק במה שכבר עבד בעבר. היא מונעת מאתנו הרפתקה, ניסוי, טעות טובה, חריגה מתוך גדר החינוך והטעם הקבוע. והיא עושה זאת לא רק כדי לשמר יופי חיצוני, אלא בעיקר כדי להימנע ממפגש עם אזורי כאב, עם אשמה, בושה או פחד שיתעוררו ברגע שנעז לזוז. כך נחסם גם השער אל יופי חדש, עמוק ורחב יותר.

מכאן עולה נחיצות המהלך של השיעור הזה. אנו בוחרים במודע לאפשר נוכחות וביטוי לחומרים הקשים. לא מפני שאנו מחפשים סבל, אלא מפני שזו הדרך לשחרר אנרגיה תקועה ולהפוך אותה למנוף צמיחה. הקושי אינו אויב היצירה. הוא דלק פוטנציאלי. כשהוא נפגש עם תנועה יצירתית נכונה הוא משנה צורה. כמו חומר אורגני שמזין אדמה, כך כאב הופך לקו, לצבע, לטקסטורה, ומזין מתוכה פריחה חדשה.

טכניקת פנדה ואקריליק מתאימה במיוחד למשימה הזו. הפנדה מזמינה אותנו להסתער בכוח מדוד. מרקם הפסטל השומני הדחוס, ההתנגדות של החומר אל הדף, והצבעים הבסיסיים העזים מעודדים הוצאת אנרגיה גולמית. זהו שלב שבו מותר ואף רצוי "לא להיות נחמדים". מותר לכעוס, להתפרץ, לשרבט,  לשבור דפוסי תנועה, לעבוד ביד שמאל, להאיץ, להאט, ולהחליף כיוון בלי חשבון. כאן אנו אומרים לגוף: אתה מוזמן להביא את מה שמצטבר בך. הכל מתאים ומסייע לביטוי.

האקריליק שמגיע לאחר מכן איננו בא לבטל את העוצמה אלא כדי לעשות איתה אינטגרציה. מכחול נקי, שכבה דקה, תשומת לב לכל אזור. כל משיכת מכחול היא ליטוף, עיטוף, איסוף. אנו לומדים לראות את הקושי מבלי להיבהל ממנו. אנו שוהים לידו, חלק אחר חלק, ומתירים לו לקבל צורה חדשה. כאן מתרחשת פעולת ריפוי עדינה. לא ביטול הכאב אלא ריכוך קצוותיו והפיכתו למשהו שניתן לשאת ולהביט בו.

במישור הנפשי זהו שיעור באומץ רגשי. לבטא את הדברים הקשים ביותר פירושו להסכים לפגוש את מה שבדרך כלל נדחק לקרן זווית. עלבון ישן, תחושת נטישה, כעס שלא נאמר, איום שחדר פנימה, רגע של השפלה, או חוסר אונים מול מציאות משתנה. כל אלה יכולים לעלות כאן ללא מילים. אין חובה להגדיר. אין צורך להחליט למה זה דומה. הציור האינטואיטיבי הוא השפה. הוא יודע לדבר קושי באופן טבעי.

זה גם שיעור בהתרחבות אסתטית. כאשר אנו מסכימים להביא את מה שמכאיב, אוצר המילים האסתטי שלנו מתרחב. מופיעים קווים שלא הכרנו, מבנים שנסדקים בכוונה כדי ליצור מרחב אוויר חדש, צבעים שמעולם לא אפשרנו לעצמנו להביא באופן נרחב. האסתטיקה מפסיקה להיות רשימת חוקים ומתחילה להיות שדה חי שמגיב באמת למה שנמצא.

שימו לב. היצירה האינטואיטיבית אינה מבטיחה שנוציא החוצה את "כל הקשה". החיים ימשיכו לייצר שכבות חדשות של חוויה. אבל ההבנה שיש בידינו כלי עבודה שמסוגל לקלוט את הכאב, לתת לו דרך מעבר, ולזקק ממנו אנרגיה של צמיחה, משנה את עצם היחסים שלנו עם הקושי. איננו תלויים עוד בהימנעות. יש לנו מסלול פעולה  יעיל יותר ממנה.

לבסוף, זהו גם שיעור באמון. אמון ביכולת של הגוף להוביל. אמון בהתרחשות היצירתית שעובדת בשבילנו מאחורי הקלעים כאשר אנו פשוט עובדים. אמון בכך שכאשר נביא אל הדף את מה שהכי לא נוח, דווקא שם יופיע שער לאסתטיקה חדשה, למרחב חיים פתוח יותר, וללב שמוכן להכיל את עצמו בשלמות גדולה יותר.

מכאן נתקדם אל ההנחיות המעשיות של השיעור, שממשיכות לשרת את אותה מטרה. לפתוח את השער, לתת מקום לחומרי הנפש, ולאפשר להם לעבור טרנספורמציה בטוחה, מדויקת ומאפשרת.

הנחיות לציור – שיעור 8: לבטא את הדברים הקשים ביותר

חומרים וגודל:
עובדים בפורמט של שלושת רבעי גיליון (75×70 ס"מ) זו הפעם האחרונה לפני המעבר לגיליון מלא. הסדר הקבוע נשמר: פנדה, אקריליק, הפסקה, פנדה, אקריליק.

1. פנדה ראשון – ביטוי חופשי של עוצמה

עבדו עם עוצמה גבוהה. השקיעו כוח ואפשר גם להשמיע קול ואף לצעוק. השתמשו ביד ימין ושמאל לסירוגין, הרגישו שאתם מביאים אל הדף את כל מה שצבור בגוף. תנו לאנרגיה לנוע. עבדו עם צבעים חזקים: אדום, שחור, כחול, צהוב. אפשר גם להוסיף אחרים כרצונכם. מלאו את כל הדף, תנו לרגשות להתבטא בלי ריסון. אל תנסו ליצור “משהו יפה”. זכרו,  המטרה היא לשחרר את מה שקשה. למדו ליהנות משחרור כל ה"זבל" דרך הציור האינטואיטיבי שמקבל הכל באהבה.

2. אקריליק ראשון – ריכוך והתבוננות

לאחר שהדף התמלא בפנדה, עברו לאקריליק. עבדו בעדינות, עם שכבה דקה. זהו שלב של הקשבה. צבעו על פני כל השטח בתנועות איטיות ומדויקות, ללא עודף שליטה. מטרת השלב הזה היא לעבד, לאסוף, להרגיע את האנרגיה שעלתה בשלב הראשון. אפשר לעצור אחרי כעשרים דקות ולהניח לציור להתייבש.

3. פנדה שני – ארבע גרסאות של כאב

לאחר שהאקריליק יבש, חלקו את הדף לארבעה חלקים. בכל רבע ציירו ביטוי אחר של כאב גדול. אל תחשבו יותר מדי על “איזה כאב” זה ,  פשוט תנו לגוף לבחור צבעים ותנועות. שלושה צבעים בכל רבע יספיקו. כל חלק יכול להיראות אחרת,  קווי, עגול, דחוס, קליל, כהה או בהיר. הרעיון הוא לפגוש את הקושי בארבעה ממדים שונים.

4. אקריליק שני – ריפוי וסיכום

עברו שוב עם אקריליק, הפעם בעדינות רבה. אפשר לבחור צבעים בהירים יותר, אולי אפילו שקופים חלקית. עברו על פני כל ארבעת החלקים, אפשר לאחד ביניהם בעדינות אם זה מרגיש נכון. תנו לתנועה להיות רכה, איטית, כמעט מדיטטיבית.

 

הנחיות נוספות:

• עבדו בעמידה, כשהדף תלוי על קיר או דלת.
• השמיעו מוזיקה תומכת שתעזור לשחרר רגש. אפשר לבחור קצבית לשלב הפנדה ושקטה לשלב האקריליק.
• זכרו לעבוד עם שכבות אקריליק דקות כדי שיתייבשו מהר.
• אם מתעורר קושי רגשי תוך כדי עבודה, אפשר לעצור, לנשום, ולחזור כשמתאפשר.

 

שיעור 9: קסם הציור המכוער

אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור התשיעי בתהליך היצירה עם צבעי שמן רך ואקריליק, שלב שמסמן לידה חדשה, שמו לאחר תשעה חודשי הריון. אחרי שמונה שלבים קודמים של התפתחות, הגיע הזמן לעבור לגיליון שלם, זהו רגע שבו משהו בתוכנו נולד מחדש. המעבר הזה איננו רק טכני, אלא גם תודעתי ורגשי. אנחנו נדרשים כעת לפעול בגוף מלא, להרגיש את הגודל, לחוות את השטח כולו, להניע את הידיים, הכתפיים, את כל הגוף כולו בתנועות רחבות שמחברות אותנו אל מרחב הציור החדש.

העבודה בגיליון שלם מחייבת התמסרות מלאה. היא מפגישה אותנו עם מאמץ פיזי, עם עמידה ממושכת, עם תנועה שדורשת קואורדינציה וקשב. אך המאמץ הפיזי הזה הוא גם ביטוי למאמץ רגשי: מאמץ להתרחב, להעז, להחזיק מקום גדול יותר לתוכן שעולה מבפנים. כשאנחנו מתחילים את העבודה, חשוב שלא נתקבע על אזור אחד של הדף. יש לנוע לאורכו ולרוחבו, לחוש את המרחב כולו. התנועות הראשונות בשכבת השמן הרך מיועדות להתחברות לגודל, ליצירת היכרות גופנית עם המרחב החדש.

כמו בתחילת תהליך חדש, גם כאן נכנסת לפעולה האנרגיה הגברית, היא זו שפותחת את הדרך, כובשת את המרחב, מביאה עוצמה ונוכחות. היא מצהירה: “אני כאן, אני מתחיל.” דרך תנועות גדולות ובוטחות היא מייצרת היכרות ראשונית עם הדף הגדול, עם הקיר, עם עצמי כצייר שעומד מול גיליון שלם. כך נבנה הקשר הפיזי הראשוני בין הגוף והיצירה.

המעבר לגיליון שלם הוא גם סמל להתבגרות בתהליך. עשינו זאת בהדרגה, שלב אחר שלב, כדי לאפשר לגוף ולנפש להתרגל לעומס הרגשי והפיזי. עכשיו, כשאנחנו כבר מנוסים יותר, אנחנו מוכנים להתרחב. יש לנו יותר כוח, יותר קצב, יותר נוכחות. אנחנו יכולים לעבוד זמן רב יותר ולהחזיק ריכוז גבוה יותר. כל אלה מסמנים שהגענו לשלב חדש של בשלות יצירתית.

הנושא המרכזי של שיעור תשע הוא “קסם הציור המכוער.”
כאן מתרחש שינוי תפיסתי עמוק: אנחנו מפסיקים "להילחם" במה שנתפס כ"כיעור", ומתחילים לראות בו שער לקסם. הציור המכוער הוא לא טעות, לא סטייה, אלא כלי גישה ישיר לאמת היצירתית העמוקה ביותר שלנו.

המטרה איננה “לקבל לגיטימציה לעשות מכוער,” אלא להבין שיש בו קסם אמיתי. ושבעצם המושג "מכוער" משקף פחדים שיהיה לנו לעונג רב לפרק, דווקא דרך כניסה ישירה לתוך הציור ה"מכוער. חלק ניכר מהאמת הרגשית והאישית שלנו יכול להופיע רק כשאנו מאפשרים לעצמנו ליצור ציור "מכוער" בכוונה. רק שם, בתוך המרחב הלא מסודר, הלא צפוי, הלא יפה, כביכול מתגלים יופי אחר, עומק אחר,  שפה חדשה שיש בה חופש לביטוי אותנטי נטול פילטרים או צנזורה. שם בתוך החופש הזה, נמצא היופי האמתי של האדם.

ה"כיעור" בציור האינטואיטיבי הוא למעשה ביטוי של שחרור שליטה.   הרגע שבו אנו מוותרים על הצורך להיות יפים, מרשימים, נכונים, “בסדר”. אנחנו משחררים את הצורך להרשים או לעמוד בסטנדרטים חיצוניים, ובמקום זאת נכנסים להרפתקה. כשאנחנו מתכוונים במודע לצייר ציור מכוער, אנחנו בעצם משחררים את הביקורת הפנימית מהתפקיד שלה. הביקורת, שתמיד ניסתה להגן עלינו מפני שיפוט או בושה, פשוט מאבדת את אחיזתה. היא לא יודעת להתמודד עם מצב שבו החלטנו להיות “מכוערים בכוונה”.

וכאן מתחיל הקסם. דווקא כשאנחנו יוצאים נגד היופי המוכר, נגד הסדר וההרמוניה, אנחנו פוגשים יופי חדש. פתאום נפתחות צורות, צבעים ותנועות שלא היו יכולות להופיע כל עוד ניסינו “להיות יפים”. מתחת לשכבת הכיעור מתגלה שכבת אמת חיה, פראית, כנה, ולעיתים מרגשת עד דמעות.

הציור המכוער הוא מרד פנימי. זהו מרד אוהב, לא אלים, מרד נגד המחסומים שלנו, נגד הפחדים שעמדו בינינו לבין ביטוי חופשי. זהו תרגול של אומץ יצירתי. האומץ לצייר ציור “נורא”, ציור “גרוע”, ציור שלא ימצא חן בעיני אף אחד, אבל יש בו אמת.

אנחנו מזמינים את עצמנו במודע “ללכת אל המכוער”. לומר לעצמנו בקול: “עכשיו אני הולך לעשות ציור מכוער.” בכך אנחנו מנטרלים את המנגנון הביקורתי, כי אין לו יותר כוח. אנחנו יודעים שזה חלק מהתרגול, חלק מהדרך. ואנחנו עושים את זה באהבה, בסקרנות, בידיעה שכל מכוער הוא פתח לקסם.

כאשר נרשה לעצמנו להיכנס למרחב הזה באמת, נגלה שבתוך הכיעור יש עושר עצום של חיים. יש בו משחקיות, מקוריות, חופש, והומור. יש בו גם רוך מסוים, רוך שנולד מהאומץ לא להיות מושלם.

וכאשר אנו מביטים אחר כך בציור שנוצר, נבין שהכיעור היה רק מעטפת חיצונית. בפנים יש יופי עוצמתי ובלתי צפוי, אסתטיקה חדשה שנולדה מתוך אמירה אמיצה: אני מרשה לעצמי להיות אני, ללא תנאים.

זו נקודת מפנה בתהליך. מי שיתמסר לשיעור הזה באמת, ירגיש שהוא חוצה שער. שער שבצדו האחד נמצאת הצורה המוכרת, ובצדו השני — היצירה החופשית באמת.

הנחיות לציור – שיעור 9: קסם הציור המכוער

חומרים וגודל:
עובדים על גיליון שלם (100×70 ס"מ). זהו המעבר הרשמי לשלב המורחב של העבודה. סדר העבודה הקבוע נשמר: שכבת פסטל שמן ("פנדה"), שכבת אקריליק, הפסקה קצרה, שוב פסטל שמן, ולבסוף אקריליק.

1. שכבת פנדה ראשונה – ציור מכוער בכוונה
   בחרו צבעים שנראים לכם לא מתאימים, לא יפים, צורמים, קשים. שלפו את כל צבעי הפנדה, גם את אלו שבדרך כלל אינכם אוהבים. עבדו בתנועה חופשית, עוצמתית, רחבה. מלאו את כל הדף בלי לחשוב על תוצאה. המטרה: ליצור ציור גרוע, חורק, מבולגן, “חרא של ציור” כלשונו של המרצה. תנו לגוף להוביל. אל תנסו להבין, לתקן או לייפות. שימו לב איך מרגישה החירות הזו, איך זה לשחרר את הצורך להיות יפים.
2. שכבת אקריליק ראשונה – ריכוך ועיבוד
   לאחר שמילאתם את הדף בשכבת הפנדה, עברו לשכבת אקריליק דקה. כאן האקריליק משמש כמו נשימה עמוקה אחרי סערה. עבדו בעדינות, עם תשומת לב, בעזרת מכחול רך. תנו לצבעים להתערבב מעט אך לא להיעלם. כעבור עשרים דקות, אפשר להניח לציור להתייבש.
3. שכבת פנדה שנייה – האנרגיה החדשה
   שאלו את עצמכם: איזו אנרגיה מבקשת עכשיו לצאת ממני? אולי זו צעקה, אולי בכי, אולי ריקוד, אולי שמחה. תנו לתשובה לבוא מתוך הגוף, לא מהמחשבה. בחרו חמישה צבעים ועיבדו איתם על הדף מעל האקריליק. אפשר לשנות כיוון תוך כדי תנועה. אם האנרגיה משתנה, זרמו איתה.
4. שכבת אקריליק מסכמת – איסוף וריפוי
   עברו שוב על כל הדף באקריליק, בשכבה דקה, ללא דילול במים. הניחו למכחול לנוע באיטיות, בעדינות, באהבה, בדיוק לפי ציור הפנדה, לפי הצבעים שאתם רואים כעת על הדף, כשמתחילים את שלב אקריליק הזה.

  

שיעור 10: למצוא את החופש האמיתי

אנחנו נמצאים כעת בשיעור העשירי בתהליך העבודה עם צבעי פנדה ואקריליק, תהליך מרתק, תהליך שנטמע בזיכרון של כל מי שעובר אותו. במשך 12 השיעורים האלה מתרחשת התנסות רגשית ויצירתית מגוונת מאוד, שבה כל משתתף מגלה עולמות חדשים בתוכו. ככל שמתמסרים לתהליך הזה, כך מתרחבת היכולת לגלות אופקים יצירתיים שלא הכרנו קודם.

כעת אנחנו ממשיכים בגיליון שלם, וזה הזמן להזכיר כמה עקרונות חשובים לעבודה במרחב גדול. כשאנחנו עובדים על גיליון מלא, חשוב לשמור על חיבור גופני ורגשי לגודל. הגוף הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. לכן, כבר בשכבת הפנדה הראשונה, אנחנו נעים על פני כל הדף, לא מתמקדים בנקודה אחת, אלא פותחים את הידיים, את הכתפיים ואת הגוף כולו לתנועה רחבה. אנחנו משתמשים גם ביד ימין וגם ביד שמאל, ואפילו בשתיהן יחד. חשוב להרגיש את המרחב כולו, לנשום את הגודל ולתת למוזיקה ללוות את התהליך. כל אלה הם חלק מהתנאים שמאפשרים לנו להיכנס לעומק החוויה היצירתית.

כותרת השיעור שלנו היום היא “למצוא את החופש האמיתי.”

המילה חופש מעוררת בנו מגוון אסוציאציות. ברמה הפשוטה, חופש הוא היכולת להשתחרר ממגבלה או ממועקה. כמו חופשה: מרחב של שחרור מדבר שמכביד. זהו חופש בסיסי, הנובע מהסרת מגבלות. ובמובן הזה, הציור האינטואיטיבי מעניק לנו חופש אדיר: חופש מהביקורת העצמית, מהפחדים, מהחשש לטעות, מהצורך לרצות אחרים, מהצורך להיות "נחמד", "יפה", או "נכון".

אך זהו רק השלב הראשון של החופש, שחרור ממגבלה. קיים חופש נוסף, עמוק יותר, והוא נוגע לעצם היכולת לחפש. בתוך המילה “חופש” נמצאות האותיות של המילה “חפש”. זהו רמז עדין לכך שחופש אמיתי כולל בתוכו תנועה מתמדת של חיפוש.

חופש אמיתי פירושו להיות אדם שמחפש, לומד, מתעניין, חוקר, בורא וממציא. זה חופש שמאפשר לנו לא להסתפק במה שכבר יש, אלא להמשיך לשאול, להעמיק, לבדוק ולשנות. זו דרגה גבוהה יותר של חופש, חופש החקירה, החופש לשאול את עצמנו שאלות חדשות, החופש לערער על הקיים וליצור מתוך סקרנות מתמדת.

בציור אינטואיטיבי יש לנו מרחב מושלם לחיפוש כזה. כל תנועה, כל צבע, כל כתם הם חלק ממסע של גילוי. אין נכון או לא נכון. כל פעולה על הדף היא מקור אפשרי ליופי, להבנה ולתובנה. הציור האינטואיטיבי מזכיר לנו שכל מה שנעשה עם הצבעים – הוא נכון. כל מה שנולד על הדף הוא חלק מתהליך אמיתי של ביטוי עצמי.

ולכן, גם כאשר אתם מקבלים הנחיה, אתם מוזמנים לעשות איתה מה שתרצו. תוכלו לפעול לפיה, תוכלו לסטות ממנה, תוכלו אפילו להתעלם ממנה. גם זה יעבוד. כי המטרה כאן איננה לציית, אלא לחפש. לחפש את הדרך שלכם, את הביטוי שלכם, את הקול הפנימי הייחודי שלכם. זהו חופש בדרגה שנייה, חופש החקירה והניסוי.

אך קיימת גם דרגה שלישית של חופש – הדרגה הגבוהה ביותר: החופש לממש את התשוקות והחלומות שלנו. החופש הזה נוגע ביכולת שלנו להקשיב באמת למה שאנחנו רוצים, למה שאנחנו משתוקקים אליו, ולהאמין שזה לגיטימי. כל עוד אנחנו מתביישים ברצונות שלנו או מדחיקים אותם, אנחנו לא חופשיים באמת. חופש אמיתי נולד כשאנחנו מרגישים שהחלומות שלנו ראויים, שהתשוקות שלנו מותרות, ושיש לנו כלים לממש אותן.

בציור האינטואיטיבי אנחנו מתרגלים בדיוק את זה. כל ציור הוא מימוש של דחף, של רעיון, של תשוקה רגעית. אנחנו חשים משהו ומביאים אותו אל הדף. אנחנו מתנסים, בודקים, משחקים, משנים, מאפשרים. וככל שאנחנו מתמסרים לתשוקה הזו, כך היא מתחזקת, מתבהרת, ומתחילה להניע גם תחומים אחרים בחיים.

לכן, אפשר לומר שדרך העבודה בציור אינטואיטיבי אנחנו מתרגלים שלוש דרגות של חופש:

1. החופש להשתחרר – מהפחדים, מהביקורת, מהשיפוטים, מהצורך לרצות.
2. החופש לחפש – להתנסות, לשאול, לטעות, וליצור מתוך סקרנות.
3. החופש לממש – להתחבר לתשוקה ולתת לה להתגשם.

שלושת הדרגות האלה אינן רק שלבים נפרדים, אלא תנועה אחת שמתרחשת בכל יצירה אמיתית. בכל פעם שאנחנו נוגעים בצבע, אנחנו משחררים משהו, מחפשים משהו, ומממשים משהו מתוכנו.

הנחיות לציור – שיעור 10: למצוא את החופש האמיתי

חומרים וגודל:
עובדים על גיליון שלם (100×70 ס"מ). סדר העבודה הקבוע נשמר: פסטל שמן (פנדה), אקריליק, הפסקה קצרה, פסטל שמן נוסף, אקריליק מסכם.

1. שכבת פנדה ראשונה – לחקור את החופש
   עבדו עם הרבה כוח ותנועה. שלבו כמה שיותר צבעים. תנו לצבעים להתערבב, לזרום, להשתנות. חפשו את החופש דרך התנועה. אל תנסו ליצור משהו יפה או נכון. עבדו במהירות, באינטנסיביות, עם כל הגוף. תנו לידיים לטייל על פני כל הדף, לחקור את המרחב. אפשר להחליף ידיים, לעבוד בשתיהן יחד, ולתת למוזיקה ללוות את הקצב. המטרה: להרגיש את תחושת החופש תוך כדי עבודה.
2. שכבת אקריליק ראשונה – ריכוך ושקט
   לאחר שסיימתם את שכבת הפנדה, עברו על הציור באקריליק דק. מרחו צבע על צבע, בתנועות ארוכות ואיטיות. זהו שלב של עיבוד ושל ריכוך. אל תמהרו. עבדו לפי אזורים. סיימו אזור אחד לפני שאתם עוברים לאחר. עמדו מדי פעם מרחוק והתבוננו במכלול. תנו לציור להתייבש לפני המעבר לשלב הבא.
3. שכבת פנדה שנייה – חופש מוחלט בארבע גרסאות
   לאחר שהאקריליק יבש, חלקו את הגיליון לארבעה חלקים שווים. בכל חלק, באמצעות שלושה צבעים בלבד, ציירו ביטוי אישי של המושג “חופש מוחלט”. כל גרסה יכולה להיראות שונה לגמרי: צבעים אחרים, תנועות אחרות, מבנים אחרים. חשוב שהביטוי יהיה כן וישיר.
4. שכבת אקריליק מסכמת – התבוננות ואיסוף
   עברו שוב באקריליק עדין. הניחו למכחול לנוע בעדינות על פני כל אחד מארבעת החלקים. אל תכפו הרמוניה, תנו לה להיוולד מתוך התנועה. בסיום עמדו מול הציור, נשמו עמוק, הביטו בו והתבוננו במה שעלה. אל תנתחו – רק שימו לב לתחושות.

שיעור 11: ללכת לאיבוד הביתה

טוב שחזרנו, טוב שאנחנו כאן. טוב שאת פה, שאתה פה, שאתם פה. שיעור 11 בתהליך הפנדה והאקריליק הוא השיעור שלפני האחרון, וזהו רגע מיוחד. כל הכבוד לכם שהגעתם עד כאן. עצם העובדה שאתם כאן ומשתתפים בתהליך הזה מעידה על מחויבות, על סקרנות ועל רצון לצמוח.

הדרך הזו מובילה לשינויים אישיים עמוקים ומשמעותיים, משום שהיא פותחת צוהר רחב מאוד לביטוי רגשי כמעט בלתי מוגבל. היא מאפשרת למעמקים הפנימיים שלנו לעלות אל פני השטח, בתוך מסגרת יצירתית שמגוננת עליהם ומאפשרת להם לעבור תהליך של שינוי ושל טרנספורמציה.

בתהליך הפנדה והאקריליק אנחנו פועלים תמיד בין שני כוחות משלימים: הכוח המתפרץ, הפראי, האינסטינקטיבי והחופשי, לעומת הכוח המרוכז, המדויק, האיטי והמתבונן. החיבור בין שני הכוחות האלה יוצר הפריה פנימית ומאפשר לאנרגיה היצירתית לפעול בעוצמה ובאיזון.

בשלב הזה אנחנו עובדים על גיליון שלם, בתנועות רחבות ועצמתיות עם הפנדה, על פני כל הדף. גם אם הכתף קצת כואבת, זה בסדר, זה סימן שאנחנו מוציאים אנרגיה. אפשר אפילו לצעוק תוך כדי, לשים מוזיקה תואמת ברקע, ולתת לגוף להוציא את מה שנמצא בתוכו. לאחר מכן מגיע שלב האקריליק, שבו אנחנו מאטים, נרגעים, נושמים, ומורחים את הצבעים בתשומת לב מדויקת, בתנועה רכה ואיטית, כמעט מדיטטיבית.

כך אנחנו ממשיכים לנוע בכל שיעור: פנדה, אקריליק, פנדה, אקריליק, תנועה בין קצה לקצה, בין כוח לשקט, בין סערה להתבוננות.

שיעור 11 עוסק בנושא מרתק: “ללכת לאיבוד הביתה.”

זהו ביטוי שמזמין אותנו לחשוב אחרת. בעבור מוח שמאל, ללכת לאיבוד הוא דבר שלילי: זה אומר להתרחק מהמוכר, להיכנס לסכנה, לא לדעת את הדרך, להיות באי ודאות. עבור מוח שמאל, ללכת לאיבוד הוא מצב שיש להימנע ממנו בכל מחיר. אבל בעבור מוח ימין, ללכת לאיבוד, כאשר זה נעשה באופן מודע ובטוח, הוא למעשה דרך לחזור הביתה.

בעיני מוח ימין, "הבית" הוא לא בהכרח מקום מוכר ובטוח שבו הכול ידוע מראש. הבית האמיתי הוא מקום שבו מותר לטעות, מותר להשתנות, מותר להפתיע את עצמנו. זהו מרחב שבו יש גם אי ודאות, גם הפתעות, גם חיים אמיתיים. לכן, “ללכת לאיבוד הביתה” פירושו להתרחק מהמוכר כדי למצוא חיבור עמוק ואותנטי יותר עם עצמנו.

מי שרוצה להתפתח כצייר אינטואיטיבי, צריך לפתח גם את היכולת ללכת לאיבוד. ללכת לאיבוד ממה שמוכר, ממה שיפה, ממה שברור, ממה שנראה נכון. ללכת לאיבוד מההרגלים, מהשיפוטים, מהדפוסים הקבועים. זהו צעד אמיץ, אך כל פעם שאנחנו עושים אותו, אנחנו מתקרבים אל עצמנו עוד קצת.

כשאנחנו מרשים לעצמנו ללכת לאיבוד, אנחנו מגלים שהפחד מתפוגג. אין יותר צורך לדעת הכול. אין יותר צורך לשלוט. אנחנו פוגשים את עצמנו במצב הרבה יותר טהור ואמיתי. אין הסחות דעת, אין מסכות. אנחנו והדף, יחד.

הציור האינטואיטיבי הוא הדרך המעשית לתרגל את זה. גם אם ניתנת הנחיה, היא יכולה להתחיל מנקודה אחת ולהגיע למקום אחר לגמרי, וזה מצוין. זה בדיוק “לאיבוד הביתה.” אנחנו מאפשרים לידיים להוביל, לצבעים להנחות, לקווים להשתנות. לפעמים נשנה את מה שעשינו, לפעמים נבטל חלקים, לפעמים נצא לגמרי נגד מה שנוצר. הכול אפשרי. אין יעד, אין כיוון, אין תוצאה. יש תנועה, ויש גילוי.

ככל שאנחנו מתאמנים בכך, כך אנחנו נעשים חופשיים יותר. אנחנו לומדים לסמוך על הדרך, להאמין שמה שמתגלה תוך כדי הליכה לאיבוד הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים לפגוש. זהו תרגול של אמון, של הקשבה ושל זרימה עם החיים.

יתרה מזאת, מי שלומד ללכת לאיבוד בציור, לומד גם ללכת לאיבוד בחיים עצמם. לא במובן של בלבול או חוסר שליטה, אלא במובן של פתיחות להרפתקה. מי שמנחה ציור אינטואיטיבי יודע לתת הנחיות שנולדות מתוך רגע, בלי לתכנן מראש, ודווקא שם מתגלה הדיוק.

מי שהוא הורה, לומד לא לפחד מהלא נודע בגידול ילדיו. מי שהוא אדם יוצר, מגלה שאובדן הדרך מוליד מציאות חדשה. ללכת לאיבוד,  משמעותו לא לפחד מהלא צפוי, אלא להאמין שהוא מוביל אותנו לטריטוריה חדשה, עשירה ומפתיעה.

הנחיות לציור – שיעור 11: ללכת לאיבוד הביתה

חומרים וגודל:
עובדים על גיליון שלם (100×70 ס"מ), בסדר העבודה הקבוע: פנדה, אקריליק, הפסקה קצרה, פנדה, אקריליק.

1. שכבת פנדה ראשונה – “הלכתי לאיבוד ומה גיליתי”
   שכבת הפנדה הראשונה תתמקד בנושא זה. התחילו במשחק חופשי עם הצבעים, ללא תכנון וללא יעד. תנו לציור לגלות את עצמו, ותנו לעצמכם לגלות דרכו דברים חדשים. אתם יכולים למצוא דימויים לא צפויים: עצים, בתים, אבנים, חיות, או יצורים שמעולם לא ראיתם. אפשר להמציא, לשנות, להפתיע. העיקר להיות פתוחים לתגליות חדשות, זהו הבית האמיתי, המקום שבו הכול נולד מחדש.
2. שכבת אקריליק ראשונה – ריכוך ועיבוד
   לאחר מכן עברו עם שכבה דקה של אקריליק, אחד לאחד, על פני כל הציור. עבדו באיטיות, חלק אחרי חלק, בתנועות ארוכות ומדויקות. אל תתעכבו יותר מדי על פרטים, השאירו מקום לנשימה, לשקט, לערנות. תנו לציור להתייבש לפני השלב הבא.
3. שכבת פנדה שנייה – חופש בשלושה צבעים
   לאחר שהאקריליק יבש, עברו לעבודה עם שלושה צבעים בלבד: שחור, לבן, וצבע נוסף לפי בחירתכם. עבדו בחופש מוחלט, אפשר ללכת לאיבוד, ואפשר גם לא. שחקו עם הקונטרסטים, עם היחסים שבין הצבעים. מלאו את הדף בעוצמה ובאנרגיה.
4. שכבת אקריליק מסכמת – שילוב והשקה בין השכבות
   עברו שוב עם שכבת אקריליק עדינה. האקריליק החדש יפגוש את ההשתקפויות מהשכבות הקודמות, ויחשוף את העומק הסמוי שמתחת לפני השטח. זו עבודה עשירה ומעניינת, שבה אפשר לראות כיצד השכבות הקודמות משתקפות, מתמזגות, ומשפיעות זו על זו. ממש כמו בתוכנו, חלקים שהיו גלויים פעם נעים אל מאחורי הקלעים, אך ממשיכים לפעול וליצור את השלם.

 

שיעור 12: מה אומרת האינטואיציה שלך

הגענו לשיעור האחרון בשלב הפנדה והאקריליק, סיום שלב משמעותי ועמוק בתהליך צירוף הציור האינטואיטיבי לחיים.
כל הכבוד לכם, לכל אחד ואחת מכם, על הדרך הארוכה, על ההתמדה, על הנכונות לעבור תהליך אמיץ של שינוי. עצם העובדה שאתם כאן, בשיעור ה־12, מעידה על מחויבות, סקרנות ורצון כן להתפתח.

במהלך הדרך הזאת עברנו שלבים רבים. בכל שיעור ציירנו, מחקנו, שינינו, נפרדנו מיצירה אחת כדי לפגוש יצירה אחרת. בכל פעם נדרשנו לשחרר משהו, ולהיפתח למשהו חדש. למדנו לא להיאחז בתוצאה אלא בתנועה.
זהו תהליך של אומץ רגשי ושל למידה רוחנית, לראות את עצמנו, להשתנות, ולהתחדש.

במהלך השיעורים חווינו את החיבור בין שני הכוחות היצירתיים שבתוכנו: הכוח הגברי, ישיר, מתפרץ, חד, עוצמתי,  והכוח הנשי, עוטף, מכיל, שקט, ומקשיב. למדנו לעבוד עם שניהם יחד, לעבור מתנועה מהירה לתנועה איטית, מלהט לרוך, מפעולה להתבוננות. השילוב ביניהם יצר בתוכנו איזון חדש, ריקוד של אנרגיות משלימות.

והנה, אחרי כל התהליך הזה, אנחנו מגיעים לשלב שבו מתחיל להתרחש משהו נוסף, עדין ועמוק יותר, התעוררותה של האינטואיציה.

האינטואיציה היא קול פנימי שנמצא שם תמיד. היא איננה נוצרת עכשיו, אלא מתגלה מתוך השקט, מתוך ההקשבה, מתוך ההרפיה, מתוך שחרור הלחצים ועודף המחשבות ה"הגיוניות". היא מדברת אלינו כל הזמן, רק לא תמיד אנחנו פנויים לשמוע. לרוב אנחנו עסוקים מדי, דואגים מדי, ממהרים מדי, ולכן הקול הזה נשאר ברקע, מחכה שנקשיב.

האינטואיציה מדברת מתוך מקום רואה ורחב. היא איננה רק תחושת בטן רגעית; היא סוג של ידיעה שמגיעה לפני המחשבה. היא יודעת דברים שהשכל עדיין לא תפס, מזהה תהליכים שעדיין לא קרו, מזהירה, מכוונת, מבקשת, מעודדת. היא איננה פועלת מתוך היגיון, אלא מתוך חיבור עמוק למקצב החיים, לאנרגיה הזורמת בתוכנו ומסביבנו.

בציור האינטואיטיבי אנחנו מתאמנים בחיבור לזרם הידע העמוק הזה. כל פעם שאנחנו מניחים קו על הדף מבלי לדעת מה יצא, אנחנו נותנים לאינטואיציה מקום. כל פעם שאנחנו משנים צבע כי “מרגיש לנו” שזה נכון, גם אם אין לזה הסבר, אנחנו פועלים בשיתוף פעולה איתה. ככל שאנחנו מציירים יותר מתוך חופש, בלי שיפוט ובלי תכנון, כך הערוץ אל האינטואיציה נפתח.

האינטואיציה שלנו מדברת לא רק דרך רעיונות, אלא דרך הגוף. היא מדברת דרך החוויה הגופנית הכללית, דרך תנועה של יד, דרך צבע שמושך אותנו ברגע מאד מסוים, דרך מקום מסוים על הדף שמבקש תשומת לב. לעיתים היא אומרת “עצור”, לעיתים “תמשיך”, לעיתים “נסה משהו אחר”. היא לא צועקת, היא לוחשת. אבל מי שלומד לשמוע אותה, מגלה שהיא שם כל הזמן.

וזהו "סוד" שמתגלה בתוך התהליך הזה. כדי שאינטואיציה תתגלה וכדי שמקומה יתעצם, הכרחי לקיים מצב של זרימה יצירתית ספונטנית שיש בה שינויים תדירים, שיש בה מוכנות להפתעות, שיש בה דילוג מעל משוכות הביקורת, שיש בה חופש לכל צורת ביטוי, שיש בה הומור וכל קשת הרגשות האפשריים. כאשר אנחנו מצויים בתנועת יצירה שמאפשרת לרגשות להתנועע בתוכה באין מפריע אז גם האינטואיציה, שהיא מידע שמרגישים, מקבלת מקום רחב להתבטא ולהעניק את מתנותיה העשירות והחכמות.

אפשר לשאול את עצמנו שאלות פשוטות בזמן הציור:
מה האינטואיציה שלי אומרת לי עכשיו?
מה היא רוצה שאעשה?
האם היא מבקשת ממני לשנות משהו?
האם היא מציעה לי להניח? או דווקא להעז?
האם היא מציעה לי כעת לשנות את הקיים או לזרום איתו?
מה האינטואיציה שלי אומרת לי עכשיו?

התשובות לא חייבות להגיע מיד. לפעמים הן יופיעו מאוחר יותר, כתחושה, כמחשבה, אולי אפילו כחלום. אין צורך לנסות “להבין” את האינטואיציה. די בכך שנאפשר לה מקום.

במהלך שני השלבים שעברנו, שלב הפסטל על בריסטול ושלב הפנדה והאקריליק, לא רק שתרגלנו טכניקה שמאפשרת לנו לצייר, אלא גם תרגלנו את השפה של מוח ימין: שפת הרגש, הדמיון, התנועה, והאינטואיציה. למדנו לפעול בלי תוכנית, בלי תוצאה צפויה, בלי פחד לטעות. וכך, לאט לאט, חיזקנו את השרירים של היצירתיות והאינטואיציה גם יחד. שכן, בסופו של דבר, אינטואיציה ויצירתיות הן שני פנים של אותו דבר, האחד פנימי והשני חיצוני ולכן כדי לפגוש את האינטואיציה עלינו לפגוש את היצירתיות הטבעית ולא מצונזרת שלנו.

האינטואיציה היא שותפה נאמנה לדרך הזאת. היא מתפתחת בכל פעם שאנחנו מעיזים לא לדעת מראש. היא גדלה בכל פעם שאנחנו מקשיבים לתחושה, גם אם היא סותרת את ההיגיון. היא נפתחת בכל פעם שאנחנו מאפשרים לעצמנו לשחק, להתרגש, להשתנות.

השיעור האחרון שלנו הוא הזדמנות לשוחח עם האינטואיציה. לשאול אותה: מה את אומרת לי עכשיו? מה החלום שלך עבורי?
אולי נגלה שהיא כבר דיברה מזמן, ואנחנו רק מתחילים ללמוד כיצד להקשיב.

הנחיות לציור – שיעור 12: מה אומרת האינטואיציה שלך

חומרים וגודל:
עובדים על גיליון שלם (100×70 ס"מ). נבצע שתי חזרות מלאות של פנדה ואקריליק, עם הפסקה קצרה באמצע.

 פנדה חופשי לחלוטין
בציור הראשון אין הנחיה כלל. זו הזדמנות לחופש מוחלט.
שימו מוזיקה שאתם אוהבים – משהו שמניע אתכם מבפנים. עבדו בעוצמה, במהירות, בהתלהבות. מלאו את הדף כולו בצבעים, בתנועה, באנרגיה. מותר לשחק, מותר לשתוק, מותר להשתולל. אפשר לצעוק, אפשר לצחוק, אפשר לשחרר כל מה שבפנים.
תנו לצבעים לרוץ, להיפגש, להתערבב. אין נכון או לא נכון. זכרו: כל מה שקורה על הדף – נכון.

אקריליק

לאחר מכן עברו לשכבת האקריליק. עבדו באיטיות, בשקט. זהו שלב של התבוננות, של עיבוד, של שקט, של הרגעה, של מיקוד ושל הפסקת התנועה ה"פראית" של הפנדה. מרחו את האקריליק על פי התנועות הקיימות של הפנדה, אך השאירו מקום לנשימה ולשקט.

לאחר הפסקה קצרה, לצורך התייבשות האקריליק, עברו לציור האחרון שלכם בשלב הזה.

פנדה שנייה

הנחיית הציור: “החלום האינטואיטיבי הגדול שלי.”
זהו משפט־מפתח שמזמין אתכם לשאול את עצמכם: מה החלום האינטואיטיבי הגדול שלי?

אין צורך להבין מה זה אומר. אל תנסו לצייר את “החלום” במובן המילולי. זהו ציור שמבקש להרגיש.
כנסו לציור עם ההרגשה של המשפט. אולי תחזרו עליו בשקט בזמן העבודה, שוב ושוב: “החלום האינטואיטיבי הגדול שלי.”
תנו למילים האלה להפוך לצבע, לתנועה, לצורה. אל תגבילו את עצמכם. השתמשו בכל הצבעים שתרצו. עבדו באומץ ובאהבה. זהו זמן של חופש, של סיכום, של הודיה. מה שיצא – זה בדיוק מה שהיה צריך לצאת.

אקריליק

חיזרו על תנועת צבעי הפנדה בעדינות, עם עצירות להתבוננות, דרך צבעי האקריליק שמעניקים כוח ונוכחות לציור הפנדה. המשיכו עד לסיום השכבה הזו.

בסיום הציור, עמדו מול היצירה. הביטו בה בשקט. אפשר לחייך? איך זה מרגיש?
שיעור 12 הוא שיעור של בשלות ושל אמון. הוא מסמן את סיום שלב הפנדה והאקריליק – אך גם את תחילתו של שלב חדש.
במהלך הדרך הזו לא רק למדתם טכניקה, אלא פיתחתם דרך חיים יצירתית. למדתם לתת מקום לרגש, לחופש, לשינוי, ולאינטואיציה, שהיא מורה גדולה לחיים.

תודה על ההשקעה, על הסקרנות, על ההקשבה ועל האומץ.

נפגש שוב בשלב הבא, ציור אינטואיטיבי 3  אקריליק על בד קנווס