פרק 11: ההתמכרות גונבת לך חמישים אחוז מהפוטנציאל שלך

כשאני אומר שההתמכרות לאכילת יתר גונבת לך חמישים אחוז מן הפוטנציאל, זו כמובן הערכה חלקית. אצל אדם אחד זה עשוי להיות שלושים אחוז, אצל אדם אחר ארבעים, ואצל אדם נוסף אולי שישים. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון.

אכילת יתר לוקחת ממך כוחות פעולה, כוחות יצירה, כוחות צמיחה, כוחות התמודדות וכוחות התפתחות. הרבה מן האנרגיה המנטלית, הרגשית והגופנית שלך מועברת אל ההתעסקות באוכל, אל המאבק סביבו ואל תחושת האשמה המתלווה אליו.

החלק הבעייתי ביותר הוא שבדרך כלל אין מספיק מודעות לכך. אנחנו חיים את החיים שלנו יחד עם ההתמכרות הזאת, מתפקדים, עובדים, מגדלים ילדים, יוצרים קשרים, מתכננים תוכניות, ובתוך כל זה – אוכלים. אוכלים, וחוזרים הביתה, ואז שוב אוכלים, הולכים לישון, קמים, הולכים לעבודה, ושוב אוכלים. זה נראה כמו חלק טבעי מן השגרה.

אנחנו לא שמים לב שברגע שהאכילה הופכת לאכילת יתר, לאכילה מיותרת, לאכילה שלא מתרחשת בכמות הנכונה ובתזמון הנכון, היא מתחילה לגזול מאיתנו כוחות. כאשר תזמון וכמות אינם נכונים, כמעט תמיד גם סוג האוכל יהיה פחות מתאים. אנחנו מאבדים את הקשר עם הרעב הבריא, עם היכולת להיות רעבים, להשתוקק, להרגיש באמת מה הגוף צריך.

כל המערכת הזאת גורמת לכך שתשומת לב רבה, גופנית ורגשית, מוקדשת לענייני אוכל, במקום שתוקדש לצמיחה, להתפתחות, למימוש עצמי, ליצירת ערוצים יצירתיים חדשים, למערכות יחסים מזינות יותר ולבניית חיים מלאים.

כדי להבין איך זה עובד, נחזור לרגע למסגרת של התהליך שאנו לומדים כאן. אנחנו לומדים כיצד להיעזר ברעב כדי לחיות נכון יותר, רגשית וגופנית. אני קורא לזה הרעב היצירתי.

בחיי היום יום אנו אומרים לעיתים על אדם שהוא יכול להשיג דבר מסוים אם הוא "מספיק רעב לזה". הכוונה היא לא רק לרעב פיזי, אלא לרעב פנימי, לתשוקה, למוטיבציה עמוקה. כאשר אדם רעב למשהו, יש בו אנרגיה עודפת שמאפשרת לו להתאמץ וללכת רחוק יותר מאנשים אחרים.

רעב בריא משרת אותנו. אנחנו זקוקים לרעב אותנטי, שמתאים לביולוגיה שלנו ולנפש שלנו. רעב שמחדד את הראייה, את הפוקוס, את ההקשבה לעצמנו. רעב שמזרים אדרנלין ועוזר להפעיל את הכוח היצירתי הטבעי.

כאשר אנחנו מרדימים את הרעב באופן קבוע בעזרת אכילה מיותרת, חלק גדול מכוחות הבריאה והיצירה שלנו נרדמים יחד איתו. הם קיימים, אבל נמצאים במצב של הקפאה. אנחנו כמעט לא מודעים להם. לפעמים אנחנו אפילו מפחדים מהם, מפחדים מן העוצמה שגלומה שם, וממשיכים לאכול כדי לא לפגוש אותם.

המרחב הפנימי שאמור להיות נקי, חד, נגיש, ומוכן לפעולה – הופך להיות מרחב עמוס. עמוס באוכל, עמוס במחשבות על אוכל, עמוס באשמה סביב אוכל. במקום לפעול מתוכו, אנחנו עסוקים בלנהל אותו.

גם הדימוי העצמי שלנו נפגע. העובדה שאנחנו "לא מצליחים" להימנע מאכילה מיותרת, והעיסוק המתמיד בתחושת הכישלון סביב זה, גובים מחיר רגשי. כל מחשבה כזו לוקחת עוד חלק מן האנרגיה שהייתה יכולה להיות מושקעת בבניית חיים טובים יותר.

כאשר אנחנו מתיידדים עם הרעב ולומדים לחיות איתו, אנחנו פוגשים צורת חיים חדשה. החיים נעשים קלילים יותר, גופנית ורגשית. יש פחות התעסקות בשאלה מה אני אוכל עכשיו, ויותר התעסקות בשאלה מה אני עושה עכשיו עם האנרגיה שיש בי.

המצב שאנו שואפים אליו אינו מצב מלאכותי של "חיים ברעב". להפך. אנחנו מבקשים לחזור למצב הנורמלי, שבו יש ארוחת בוקר קלה שמתאימה לנו, אחר כך ארוחת צהריים מזינה ומענגת, אחר כך ארוחת ערב טובה, ובין לבין – שקט.

שקט באכילה, ושקט בראש.

פנאי לחיות. פנאי להתמודד עם אתגרי החיים. פנאי ליצור, לחשוב, להרגיש. הפנאי הזה אינו רק פיזי, אלא בראש ובראשונה רגשי. פנאי נקי מהתמכרויות, פנוי ממעקב בלתי פוסק אחרי הביס הבא.

אפשר גם להסתכל על כך מהכיוון ההפוך. יש לנו, כמעט כולנו, פחד מסוים ממימוש עצמי עמוק. פחד מהצלחה, פחד מסגסוג, פחד מחופש, פחד מלגלות את הגדולה שבנו.

מה אנחנו עושים עם הפחד הזה. במקום לפגוש אותו, אנחנו לוקחים להתעסקויות שונות תפקיד של "מסיחי דעת". אחת ההסחות המרכזיות היא התמכרות. היא ממלאת לנו את הראש ואת הלב, ומונעת מאיתנו לדעת עד כמה אנחנו באמת יכולים.

במקום לתת לאנרגיה הפנימית לזרום למקומות של צמיחה, שינוי ויצירה, אנחנו מעבירים אותה לאוכל.

כך אנחנו למעשה בורחים מן הנתיב שמחכה לנו. בכל פעם שאנחנו עומדים בצומת הקטנה הזאת – לאכול או לא לאכול, עוד ביס או לוותר – נפתחת אפשרות. באותו רגע נפתחת גם אלטרנטיבה: במקום לאכול, לכתוב שיר. במקום לאכול, לרקוד. במקום לאכול, לכתוב מכתב, להתקשר למישהו, לעשות צעד קטן בכיוון שמפחיד אותנו אבל חשוב לנו.

אלה רגעים שבהם ניתן להתחיל לחיות את החמישים אחוז הנוספים של הפוטנציאל שלנו. לא מתוך תיאוריה, אלא מתוך בחירה בפועל.

ככל שנבחר יותר פעמים להשתמש באנרגיה של הרעב לצורך פעולה יצירתית או משמעותית, כך תתרגל הנפש מסלול חדש. היא תתחיל לזהות שהרעב אינו אויב אלא שער. שהיא יכולה לקבל הזנה נפשית אמיתית ממקומות אחרים, ולא רק מאוכל.

זה אחד העקרונות החשובים של נוסחת הרעב היצירתי.

אם נוריד במשקל מבלי לתת לנפש הזנה אחרת, עמוקה ומשמעותית, נרגיש בתוך זמן קצר חוסר, וננסה למלא אותו שוב באוכל.

לעומת זאת, אם תוך כדי הפחתה באכילת היתר נמלא את החיים ביותר יצירה, יותר תנועה, יותר סיפוק, יותר יוזמה, יותר שינויים קטנים שמחיים אותנו מבפנים – ניצור החלפה אמיתית.

משהו אחד הולך, משהו אחר בא במקומו. איננו נשארים "ריקים".

אם נשאר רק עם רעב בלי עבודה פנימית ויצירתית שתלווה אותו, יהיה קשה להחזיק מעמד. אבל אם נמנף את הרעב לכיוון עשייה חדשה, לכיוון מה שקודם דחינו ופחדנו לגעת בו, נוסחת הרעב היצירתי תתחיל לפעול במלוא העוצמה.

זוהי הדרך הנכונה גם לרדת במשקל וגם לממש את הפוטנציאל. זו המשימה כאן.

כך זה עובד. וכאשר באמת עובדים כך, זה גם מצליח.

אנחנו מייצרים מצב שבו הרעב נוכח, אך איננו מאיים. עם הרעב אנחנו יוצרים, מתחדשים, חוגגים. ואז, כמעט בלא לשים לב, הרעב נרגע, וגם החיים שלנו מתחילים להיראות אחרת.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

פרק 13: אכילת יתר היא סוג של אגרסיביות כלפי הגוף

אז מה שלומך? יש לך סבלנות? יש לך יכולת לתת לתהליך הזה להתרחש, להיות בדיאלוג עם אותו חלק שבא ורוצה לאכול, לפעמים רוצה לאכול יותר, אולי נוטה להשמין, ואולי זה לא משמח אותך?
יש לך סבלנות לכך שיום אחד הדברים האלה יעברו למקום הרבה יותר בריא, נינוח, קל, יצירתי, אפילו חגיגי?

כדי לעשות מעט סדר, ובהתאם לרוח הדברים של התוכנית הזאת, אני רוצה להתייחס רגע למושג "בריא", ומיד נראה כיצד זה קשור לנושא ההרצאה הזאת. המושג "בריא" תלוי מאוד את מי שואלים. יש את הבריאות לפי הרפואה הקונבנציונלית, יש את הבריאות לפי המרפא הסיני או הטיבטי, יש תפיסות שונות לעדות שונות, לגישות שונות, לזרמים שונים. יש מי שמתמקד יותר בגוף, יש מי שמדגיש את הקשר גוף נפש.

יש אינספור דעות, שיחים ולעיתים גם ויכוחים על מהו אוכל בריא ומהו אוכל לא בריא. אני רוצה להביא כאן את העמדה שלי, ברוח נוסחת הרעב היצירתי, בלי להפחית מערכו של הידע התזונתי המקובל, ובלי להכחיש שיש בהחלט מאכלים שפחות כדאי לנו לצרוך או להעמיס על הגוף.

מבחינתי, כאשר אנחנו מתחברים לתפיסת העולם של נוסחת הרעב היצירתי, ואוכלים שתיים עד שלוש ארוחות ביום, כל ארוחה מלאה בשפע ובעונג, בכמות המתאימה ובתוכן מגוון, ובין הארוחות לומדים לחיות נכון עם הרעב, לעבוד איתו, ליהנות ממנו, לייצר ממנו שקט נפשי, לרכך דווקא בעזרתו את האנרגיות הסוערות, לפתוח מרחב רוחני בזכותו – זהו, בעיניי, הדבר הבריא ביותר במשק האכילה.

לא תמיד השאלה המרכזית היא "מה אני אוכל", אלא לא פחות מכך "האם אני יכול לא לאכול עכשיו". כאשר הגוף באמת רעב, הוא מפרק בהצלחה את כל מה שנתנו לו קודם. פחות קריטי אם זה היה מעט יותר שומני, מתוק או מלוח, ואם זה היה המאכל הבריא המושלם או קצת פחות. כשהגוף נמצא ברעב, הוא במצב חיוני מאוד, והוא יודע לרפא את עצמו.

לא במקרה, כאשר חיות חולות הן מפסיקות לאכול יום או יומיים. יש פחות עומס על מערכת העיכול, הגוף צורך פחות אנרגיה לעיכול, מערכת החיסון מתעוררת ומתחזקת דווקא בזכות הרעב, והריפוי קורה מהר יותר. גם אנחנו זקוקים לרעב. זהו בעיניי אחד המרכיבים החשובים ביותר של בריאות בהקשר של אוכל – לתת לגוף את ההזדמנות לסדר את עצמו, להרגיש את עצמו, לפרק מה שצריך לפרק.

וכאשר אנחנו כן אוכלים, חשוב להעניק לעצמנו הזנה גם מבחינת סגנון האכילה: תשומת לב, מאכלים שבאמת טעימים לנו ומענגים אותנו. זה משמעותי מאוד. לא כדאי להכניס את עצמנו שוב ושוב לחוויה של מחסור. אם, לדוגמה, אני מעמיס על עצמי יותר מדי מאכלים "דיאטטיים" שהם לא באמת נעימים לי, טפלים וחסרי טעם עבורי, ואינני מקבל את "הדבר האמיתי" שאני מתגעגע אליו, אני נכנס למצוקה. בסופו של דבר, לא פעם, אבטל את כל המאמץ ואשבור את המסגרת, כי אני כבר מתגעגע. אני רוצה את הביס מן ההמבורגר עם כל התוספות, רוצה "להתפרע". לשם איננו רוצים להגיע.

אם אנחנו נותנים לגוף את הרעב שלו, אם ארוחת הערב יחסית מוקדמת, ויש לגוף שעות רבות כדי לנקות את עצמו, הגוף כבר עושה סדר. הרעב עצמו עוזר לו ללמד אותנו מה הוא רוצה, מה נכון לו, מה נעים לו. כאשר הגוף מגיע לאוכל מתוך רעב אמיתי, הוא כבר לא מוכן לאכול הכל. הוא מבקש את מה שמתאים לו.

אם יש ארוחה אחת, ואחר כך עוד כמה שעות של צום, הגוף רוצה את מה שהרמוני בשבילו, והוא ילמד אותנו. פתאום מאכלים שבעבר היינו "דוחפים" לגוף בקלות, בלי לשים לב, ייעצרו. הגוף יאמר: לא, זה כבר לא מתאים. לעיתים נגלה בדיעבד שגם באמת לא היה צורך בהם. פשוט לא הצלחנו להתאפק קודם.

כאשר נכנסים למעגליות ולמסגרת של נוסחת הרעב היצירתי, אנחנו לומדים גם לסרב בקלות רבה יותר. לא כי "אסור", לא רק כי "זה לא בריא" או "זה משמין", אלא כי הגוף, שרוצה הרמוניה ורוצה את הדבר הנכון, יאמר: זה לא מתאים לי, זה לא נעים לי, אני רוצה משהו אחר.

בהקשר הזה, אני רוצה להציע כיוון התבוננות: אכילת יתר היא לעיתים סוג של אגרסיביות כלפי הגוף. לפעמים אנחנו מתייחסים אל מערכת העיכול ואל הגוף כמין מקום שאפשר "לזרוק" לתוכו כל מה שעולה בדעתנו, רק כדי לספק צורך רגשי, יצר, רעב רגשי שמציק, או תסכול.

עיצבנו אותנו. הכאיבו לנו. הכעיסו אותנו. קיפחו אותנו. שכחו אותנו. זילזלו בנו. אנחנו אוכלים. לפעמים זה מגיע עד בולמוס. לפעמים אנחנו לא שמים לב לכמויות. התסכול, הכאב, הכעס על העולם מתהפכים לכעס על עצמנו, ואנחנו מיישמים אותו דרך אכילת יתר.

החל מרגע זה אני מזמין אותך לאמץ קונספציה שאינה קלה.
אני מזמין אותך להתבונן במצבים שבהם את אוכלת ללא בקרה, מאבדת את הגבולות, מגזימה. שימי לב לצורת האכילה, לקצב, לחוסר הסבלנות, לכך שאת לא עוצרת רגע להרגיש. שימי לב אם הדברים קורים מהר מדי, בלי תשומת לב, אולי תוך כדי שיחת טלפון או מסך, והאוכל “נעלם” מן הצלחת בלי חוויה אמיתית.

זו לא באמת חוויה טובה.
בסופו של דבר היא חוויה של אלימות. אנחנו “זורקים” אל מערכת העיכול שלל דברים שהיא איננה צריכה כרגע. אנחנו כופים עליה. אפשר אפילו לומר שזה סוג של "אונס".
מערכת העיכול אינה מעוניינת בכך, אבל המערכת הרגשית חזקה מספיק כדי להכריח אותה לספוג את מה שהיא לא באמת מסוגלת להכיל בהרמוניה.

הגוף יעבד את האוכל, יש לו את היכולות לכך, אבל בגלל שהכול נעשה בצורה כזו, ללא הקשבה וללא התאמה, זה לא יהיה בהרמוניה עם הגוף ולא עם הצרכים הרגשיים האמיתיים. התוצאה תהיה השמנה, או תופעות גופניות לא נעימות אחרות.

חשוב שנאמר זאת באופן ברור: אכילת יתר היא פעמים רבות סוג של תוקפנות כלפי עצמנו.
היא חלק ממערך שלם של התמכרות, שכולל עוינות עצמית, ביקורת עצמית מוגזמת, חוסר סובלנות כלפי עצמנו, והאכלה עצמית ללא התחשבות בצרכים האמיתיים שלנו.

למה זה חשוב?
כי מרגע שאנחנו מזהים שיש כאן אגרסיביות עצמית, נפתחת אפשרות לעדן אותה. אנחנו יכולים לבחור להגדיל אהבה עצמית, התחשבות עצמית, ולומר:
"אני בוחר הפעם לא להיות אגרסיבי כלפי עצמי. אני רוצה להשתדל יותר להתחשב בי."

אולי אעצור רגע לפני שאני ניגש לאכול. אולי אשאל את הגוף אם הוא באמת צריך עכשיו אוכל, או שהוא דווקא זקוק לשקט. בין הארוחות הגוף זקוק גם לשקט.
ואם אני מרגיש שאני ממש לא יכול להתאפק, אוכל לבחור “לחרוג” מהכללים, אבל לעשות זאת במעט, באיטיות, עם הקשבה, עם חיוך, עם סליחה עצמית.
לאט לאט לצמצם את האכילה האגרסיבית, הבולמוסית, הבלתי נשלטת.

מותר להשתמש במילה "אלימות", גם אם היא מבהילה או צורמת. היא מדויקת. כל התמכרות היא פגיעה עצמית.
כל התמכרות כוללת מרכיב של התקפה עצמית. אם אני שואף עשן שאני לא זקוק לו, אני מתקיף את הגוף.
אם אני אוכל אוכל שהגוף לא צריך, אני מתקיף את הגוף. אם אני מהמר באופן כפייתי, אני מתקיף את המערכת הכלכלית והיציבות שלי.

זה מושג שמצטרף אלינו עכשיו לדרך.
אנחנו יכולים לבחור לא להיבהל ממנו, אלא להקשיב לו, ללמוד אותו, ובהדרגה לשנות גישה.
שינוי הגישה הזה יתרום מאוד להפנמת נוסחת הרעב היצירתי ולהצלחת התהליך כולו.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

פרק 14: שימי לב לביקורת העצמית המוגזמת שהשתלטה עלייך

שלום יקירתי, אנחנו ממשיכים, ואני רוצה להזכיר לך שוב: העבודה שאנחנו עושים כאן לא עוסקת רק באכילה.
האכילה היא הגשר של התהליך הזה. היא ההזדמנות, היא הדלת, היא כלי הרכב שלנו.

הדרך שאנחנו הולכים בה היא דרך של זיהוי נוסחת הרעב היצירתי. זו הדרך שמלמדת אותנו גם להתענג על אוכל וגם להתענג על רעב, ולבנות מערכת יחסים נכונה בין השניים. מערכת יחסים שבה אהבת האוכל שלך ממשיכה לקבל מקום וביטוי, ובו זמנית הגוף שלך יכול לרפא את עצמו. זוהי נוסחת הרעב היצירתי, אבל היא הרבה מעבר לנושא האכילה.

זהו מסע של העצמה אישית. מסע של הגדלת המודעות העצמית. מסע שמחבר אותך ליכולת האישית הגדולה שלך, מעבר למה שהכרת עד היום כאישה מכורה או כמי שהייתה שבויה בדפוסי אכילה מסוימים. הדברים שיכולים להיפתח עבורך בעקבות אכילה נכונה ומענגת, ובעיקר בזכות ההשתלטות המחודשת על חוויית הרעב, הם דברים חסרי תקדים. השינויים האישיים שיכולים להתרחש הם כאלו שאי אפשר אפילו לדמיין מראש.

כאשר הגוף והנפש לומדים לרפא את עצמם, וכאשר התלות באכילה מיותרת, בהזנה אובססיבית, מתחילה להיפסק – מתעורר בתוכך הרבה יותר כוח. את הופכת להיות מי שמזינה את עצמה מבפנים. בתוך חוויית רעב נכון, רעב שקט, יש יותר הזנה עצמית, יותר הקשבה לכוחות רוחניים רחבים, יותר מפגש מחודש עם היצירתיות שלך, עם האנרגטיות, עם המוטיבציה, עם האופטימיות ועם האפשרות לעשות דברים שלא יכולת לעשות קודם. יש כאן המון רווחים שמתקבלים בעקבות התהליך הזה, ולדעתי זו הדרך הנכונה.

בעיניי, זו גם הדרך היחידה. אם אנחנו רק מנסים לרדת במשקל, או רק "לחנך" את עצמנו לאכול פחות, בלי לקבל תמורה רגשית משמעותית, אנחנו פשוט מייצרים חלל של רעב רגשי. הורדנו משהו, אבל לא נתנו לעצמנו דבר במקומו. לא נוצרה צמיחה אישית. הנפש לא קיבלה "דיל" ששווה לה להשקיע בו.

לעומת זאת, דיל כמו "פחות אוכל מיותר תמורת יותר צמיחה", "יותר בריאות וגם יותר התפתחות" – זה כבר דיל אחר לגמרי. אם אני מתייחס רק לבריאות, רק למשקל, רק לאכילת היתר, אני עלול להפוך להיות אדם שחי בתוך מרדף: מרדף אחרי משקל, אחרי מידה, אחרי מספרים.

וכאשר אדם חי במרדף מתמשך, בשלב מסוים פשוט נגמר לו הכוח. האנרגיה שיכולה הייתה לשמש לצמיחה והתפתחות, מושקעת בניהול המרדף. מתישהו מגיעה קריסה. יחד איתה קורסת גם הדיאטה הנוכחית, זו שלפניה, וזו שתבוא אחריה.

לכן אנחנו לא כאן בענייני "דיאטה נטו". אנחנו כאן בענייני צמצום כמויות כדי להגיע למשקל תקין, אבל בתוך הקשר רחב יותר. אנחנו כאן כדי ללמוד איך להיות בין ארוחה לארוחה, להכיר בכך שהגוף מסוגל להיות רעב, מסוגל ליהנות מזה, לצמוח מזה, לרפא את עצמו. במקביל, גם הנפש צומחת יחד איתו.

זוהי העסקה. זו הסיבה האמיתית שאנחנו כאן.

ועכשיו אני רוצה להתייחס לנושא משמעותי מאוד, שכאשר מזהים אותו ולוקחים עליו אחריות ובעלות, הוא יכול לעזור מאוד ליישם את נוסחת הרעב היצירתי ולעשות את השינוי העמוק שעליו אנחנו מדברים.

אני רוצה לדבר על עודף ביקורת עצמית.
על הביקורת העצמית שמשתלטת עלייך, במיוחד כאשר את מכורה למשהו.
לביקורת העצמית יש תפקיד גדול מאוד בתוך ההתמכרות, ואפשר לפספס אותו בקלות. היא כל כך חודרת, כל כך חלק מן השגרה, עד שהיא נראית לנו כמעט כדרך היחידה לחשוב ולהיות.

אנחנו לפעמים אפילו לא מעלים בדעתנו שאפשר בלעדיה. לא תמיד ברור לנו שהיא מוגזמת, שהיא מעוותת, שהיא זו שמנהלת את ההצגה במקום שאנחנו ננהל את ההצגה. במקום שאת תחליטי מה קורה בחייך, הביקורת העצמית המוגזמת היא זו שמנהלת את החיים שלך.

בתוך ההתמכרות יש רגעים שבהם אנחנו לא מסוגלים "להחזיק מעמד". אנחנו "חייבים" את הסם שלנו. את האוכל שלנו. את הסיגריה. את כוס המשקה. את ההימור. את המריבה המיותרת. פעמים רבות אנחנו "חייבים" אותם כי בפנים יושבת ביקורת עצמית נוקבת, מוגזמת, עוינת, ואנחנו זקוקים להפסקה ממנה. לרגע של שקט. כמה דקות של מנוחה.

אז אנחנו בורחים אל ההתמכרות. בורחים אל האוכל הטעים. אל הסיגריה והשקט שביציאה לעשן. אל כוס היין. אל ההימור. בדרך כלל – אל משהו שיש בו יסוד של הרס עצמי. בריחה "מצוינת" מהביקורת.

מה שאירוני הוא שלא זמן רב אחרי הבריחה הזאת, אנחנו נתונים שוב למתקפה של ביקורת עצמית: על כך שברחנו, על כך שאנחנו "חלשים", על כך "ששוב נפלנו". הביקורת מתעצמת, מכבידה, מכאיבה. ומתישהו, בגלל הכאב הזה, חוזר הדחף לחזור להתמכרות, רק כדי להרגיע שוב את הביקורת.

כך נוצר הלופ: ביקורת – אכילה מיותרת – ביקורת – אכילה מיותרת – ביקורת – אכילה מיותרת. וזה לא נגמר, כל עוד לא נעשה שינוי.

השינוי מתחיל בזה שאנחנו רוצים להיות מודעים לביקורת המוגזמת, ולהיות מוכנים להתחיל במרד עדין כלפיה.
אנחנו רוצים להקשיב לביקורת, לזהות אותה, לראות איפה אנחנו מתקיפים את עצמנו דרכה. ואז לומר לה: לא.

"אני בוחר כרגע להיות רך כלפי עצמי. למרות שאולי מאוד 'הגיוני' שאתקיף את עצמי, אהיה עוין כלפי עצמי, אני בוחר אחרת. אני בוחר להבין את עצמי. אני בוחר לא לגנות את עצמי על טעות, על דאגה, על משהו שלא עובד. אני בוחר לא ללכת איתך רחוק מדי".

זה מתחיל במודעות. זה מתחיל בתשומת לב. זה מתחיל ברגע שבו אני מזהה שאני מכאיב לעצמי דרך ביקורת עצמית מוגזמת, ושנוצר לופ של ביקורת–אכילה–ביקורת–אכילה.

לרוב, הבעיה בהתמודדות עם ביקורת עצמית היא שאנחנו בכלל לא שמים לב אליה. היא הופכת לחלק "טבעי" מן התודעה. יש לנו מחשבות שליליות שמלוות אותנו לכל מקום. הן מוגזמות, אבל נדמות לנו הגיוניות. בפועל הן מעוותות, מקצינות את התפיסה, דוחפות אותנו להיות פסימיים מדי, כבדים מדי, מאוכזבים מעצמנו יותר מן הראוי, או לא מאמינים ביכולת שלנו.

נניח, למשל, ש"נפלתי" ואכלתי אכילה מיותרת. השאלה היא לא רק מה אכלתי, אלא גם מה אני עושה עם זה אחר כך.
האם אני חייב עכשיו גם להעביר את עצמי לתוך "משפט", ולומר לעצמי שאני "דפוק", "לא מסוגל", "לעולם לא אגמל"?
או שאני יכול לעצור רגע, ולומר: אוקיי. זה מה שקרה עכשיו. אני זקוק עכשיו לאהבה, לא לביקורת. לא לגנאי. לא לעוד הוכחות שאני "לא בסדר"?

אנחנו רוצים בכל הזדמנות להיכנס לדיאלוג ישיר עם הביקורת.
לזהות מתי היא פוגעת, מתי היא פוצעת, מתי היא מוגזמת, מתי היא חורגת בהרבה מן המנדט שלה.
יש רמת ביקורת שאנחנו כן זקוקים לה – ביקורת עדינה, תומכת, שמסייעת לנו להישאר נאמנים לעצמנו, לשמור על המסגרת. זו ביקורת מגויסת, עוזרת, מיטיבה.

אבל אנחנו לא זקוקים לביקורת שלילית, מכאיבה, משתקת. ככל שנוכל לקחת בעלות על הנושא הזה, וזה לא פשוט, זו עבודת חיים, וככל שנעמוד פנים אל פנים מול הביקורת העצמית ונאמר: אני לא מסכים ליחס הזה כלפי עצמי. אני זקוק עכשיו לחמלה. אני זקוק למעטפת כך גם נניע את עצמנו קרוב יותר לנוסחת הרעב היצירתי שכאמור, כאשר היא עובדת זה כבר 100% נוכחות והשפעה.

אז כדי להתקרב לשם אנחנו מנטרלים את הביקורת גם במקרה שבו סטינו מדרך הגמילה והשינוי. וזה בסדר לסטות כמו שזה בסדר לשוב לנתיב, ללא מעורבות לא רצויה של שיפוטיות עצמית:
"גם אם כרגע חרגתי מהתוכנית, זה עדיין לא אומר שמגיע לי כזה עונש."

ככל שנזהה יותר את המרכיב הזה של ביקורת עצמית מוגזמת, ונעצור אותו בזמן, נתחיל ליצור בתוכנו מרחב פנימי חדש. מרחב שבו יש מקום לרעב היצירתי להיכנס לאט לאט.

לעולם לא נצליח להעלים לגמרי את הביקורת העצמית.
אבל בהחלט נוכל ללמוד להתמודד איתה, לצמצם את הנפח שלה, להקטין את העוצמה שלה, ולהפסיק לתת לה לנהל את חיינו.
כך נפתח מרחב חדש שבו תוכלי ללכת יד ביד עם עצמך – בחמלה, בסבלנות, באמון בדרך.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

פרק 15: האם את אוכלת במקום להציב גבולות ולהגן על עצמך?

האם את אוכלת במקום להציב גבולות ולהגן על עצמך?
בואי נקדיש לזה את הדקות הבאות. זה נושא משמעותי מאוד, נוכח מאוד בחיי היום יום, וכדאי להתבונן בו ברצינות ובאומץ.

אכילת יתר, כמו התמכרויות אחרות, זמינה לנו כמעט בכל רגע. דווקא בגלל הזמינות הזו קל מאוד לפספס את העובדה שמדובר בתופעה ממכרת ומזיקה. בעומק של אכילת היתר, בעומק של כל התמכרות, נמצאים צרכים רגשיים. לא במקרה מתפתח רעב רגשי שלילי. חשוב לומר שיש גם רעב רגשי חיובי, וזה בסדר להיות רעבה למשהו, להשתוקק אליו, לדמיין אותו, אבל לא להיות חייבת אותו מיד.

כאן עובר הגבול בין רעב של התמכרות, שמבקש מענה מיידי וקשור לעונג חלקי, לבין רעב בריא. רעב בריא אומר לעצמו: בא לי משהו טעים, אני מתגעגע אליו, ואני יכול לחכות עד הארוחה המתוכננת. אני יכול לשמור את הכמיהה הזאת בלב, לדמיין, ליהנות מהציפייה, מבלי להרגיש שאני חייב את זה עכשיו. זה רעב רגשי טוב.

כאשר אני בסדר עם הרעב שלי, מותר לי להתגעגע למאכל מסוים. אני יכול לדמיין אותו, להרגיש את ההנאה העתידית, ואפילו לקבל מעין עונג דרך הדמיון. אני לא מאבד שליטה, אני לא מרגיש שאני “חייב עכשיו”. אם אני מרגיש שאני מוכרח את זה מיד, זה סימן שמשהו פנימי מסובך יותר. אז המצב הרגשי כבר פחות מאוזן, ומסתתרים שם קומפלקסים רגשיים שאני לא תמיד מודע לקשר שלהם עם האכילה. בפועל, הם אלו שקובעים איך אני אוכל, בלי שאשים לב.

כאשר יש בי ביקורת עצמית מוגזמת, אני נוטה יותר לרעב רגשי שלילי, משום שאני מנסה מהר “לחבוט” בביקורת, להרגיע אותה. כשיש פחות ביקורת עצמית ואני נינוח יותר עם הרעב שלי, אני יכול לומר לעצמי: בערב תהיה עוגת שוקולד חמה עם כדור גלידה. מותר לי ליהנות מזה. אולי אבחר שפרוסת העוגה תהיה קצת קטנה יותר ושהגלידה תהיה קצת פחות, כי חשוב לי לרדת במשקל, אבל העונג עצמו יישאר. אם אני יכול להיות שקט עם הכמיהה למאכל הטעים הזה, אני במקום בריא יותר.

הקושי מתחיל כאשר אכילת היתר משרתת צרכים רגשיים שקשורים לקשיים שלי בחיי היום יום. אז הרבה יותר קשה להגיע למצב של רעב רגשי בריא. פעמים רבות יש לנו רעב רגשי לא בריא, כי אנחנו מרגישות ש”חייבות” את המאכל או את הביס באופן מיידי. אנחנו רוצות “לינוק” אותו פנימה כי אנחנו מצויות במצוקה מול הסביבה.

יכול להיות שאנחנו נמצאים באינטראקציה לא טובה, לא מגנים על עצמנו, לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא מתחשבים בעצמנו, לא מציבים את עצמנו בראש סדר העדיפויות.
ייתכן שאנחנו מקריבים את עצמנו יותר מדי, מוותרים על הצרכים שלנו, נותנים לאחרים לנהל אותנו, מאפשרים לצרכים של אחרים להיות חשובים משלנו, לא מציבים גבולות ולא מגנים על עצמנו.

ואז, כפיצוי, אנחנו אוכלים. האכילה הופכת לבונוס, למתנה קטנה לעצמנו. לפחות כאן “זה שלי”. כאן אף אחד לא יעצור אותי. כאן אני בשביל עצמי. לכמה דקות אני מעניק לעצמי עונג, אפילו אם הוא חלקי. באוכל אני “לא מקריב את עצמי”. אני אוכל מה שבא לי, מתי שבא לי, איך שבא לי, כמה שבא לי. יש לי תחושת חופש. אני מחליט על הגוף שלי. בפעם אחרת אולי אתאפק, אולי לא.

מאיפה זה מתחיל?
זה יכול להתחיל מהרבה מקומות, אבל בשיחה הזאת נתמקד במקום שבו לא הצבנו גבולות.
בכל מקום שבו לא הצבתי גבול, צמצמתי את עצמי. שם נוצר לחץ פנימי, חוסר שביעות רצון, תחושת קורבנות. אפשרתי לאחרים להיכנס לתוך החיים שלי בצורה שאינה מדויקת לי.

לפעמים אלו הילדים שלנו, בני הזוג, חברים לעבודה, ולעיתים גם אנשים שאינני מחבב במיוחד, אך אינני רוצה “להתעסק” איתם. מתוך הימנעות, אני נותן להם יותר מרחב בחיים שלי ממה שבריא לי לתת.

יש גם גבולות מסוגים אחרים. גבולות הקשורים בהיגיינת שינה, בעומס עבודה, ביכולת לומר “לא” לבקשות מסוימות, לאנשים מסוימים, לסיטואציות מסוימות. בכל מקום שבו אינני מציב גבול, אני מוותר על מה שמגן עליי. אני מוותר על המרחב שלי, על ההגדרה של מה נכון לי, על ההזנה הנכונה של איך אני רוצה לחיות, איך מותר לדבר אליי, איך נכון שיתחשבו בי, מה אני מבקש לקבל כדי להרגיש שאני חשוב.

כאשר אני מוותר על הצרכים האלה ומספר לעצמי סיפורים ותירוצים – “אין ברירה”, “זו המציאות”, “הם לא יכולים להבין”, “אני לא באמת זכאי לזה”, “עכשיו זה לא הזמן” – אני מוותר על הגבולות שלי. את מוותרת על חלק מן הערכים שלך, עושה פשרות לא נכונות. לא פשרות מועילות, אלא פשרות שפוגעות בך. את מקריבה קורבן פנימי, לא מגנה על עצמך.

וכך נוצר בתוכך חור פנימי. משהו נגרע ממך. נתת לאחרים לקחת ממך משהו שלא באמת היית אמורה לוותר עליו. החור הזה מבקש מילוי.

איך נמלא את החור הזה. איך נצדיק אותו. איזה מענה את נותנת לעצמך על כך שהרשית לחור הזה להיווצר. במצב בריא יותר, הייתי אמור לעצור, להתבונן, להתייעץ אם צריך, לגייס אומץ ולהציב גבולות חדשים. זה דורש אומץ. קל הרבה יותר להישאר באיזון ה"פתולוגי" המוכר. לכל אחד יש תפקיד. יש ודאות. אין עימותים גדולים מדי. הכול “ממשיך לתפקד”, גם אם את משלמת מחיר פנימי כבד.

אבל המחיר מופיע בהכרח. בשלב כלשהו אפצע את עצמי. אתן לעצמי משהו לא נכון, בזמן הלא נכון, בכמות הלא נכונה, כפיצוי על כך שדברים לא נכונים, בזמן הלא נכון, בכמות הלא נכונה, קרו לי. אני ממלא את החור באוכל, ובדרך כלל באוכל לא נכון, מתוך לחץ פנימי. לעיתים האכילה עצמה תהיה אגרסיבית כלפי. אוכל מהר, בעצבנות, אחטוף, “אישאב” פנימה, לא מתוך הנאה רגועה.

למה זה קורה. בין היתר משום שהאוכל לא מגיע במסגרת הארוחה המתוכננת, אלא כתגובה ללחץ. חשוב לזכור: אוכל, מעצם טבעו, לא אמור להיות קשור ללחץ. גם אצל תינוק, הקישור בין לחץ לבין אוכל אינו אידיאלי. לחץ דורש אהבה, חיבוק, הכלה, מגע, נשימה. לאו דווקא אוכל.

כשאנחנו מגיבים ללחץ, לחור שנוצר, לחוסר גבולות, באמצעות הזנה מיותרת, אנחנו מחזקים את הדפוס.

מה עושים. קודם כול לומדים את המצב. נותנים לו שם. מתבוננים בו. לא רצים מיד לשפוט את עצמנו, לא לשנוא את עצמנו על זה, אלא להבין. לראות את התמונה. ואז, בהדרגה, עושים שני דברים במקביל.

האחד הוא עצירה של תגובת ה"הזנה" האוטומטית. לשים לב לרגע שבו היד כבר בדרך למקרר, ולנסות לעצור. השני, החשוב לא פחות ואולי אפילו יותר, הוא להתחיל להציב את הגבולות הנכונים.

אם לא נציב גבולות, אם הגבולות יישארו פרוצים, יהיה לנו קשה מאוד להחזיק לאורך זמן תהליך כמו נוסחת הרעב היצירתי. התהליך הזה מבוסס על גבולות, על חוקים פנימיים ברורים, על לקיחת אחריות. כדי להצליח בו, אנחנו זקוקים לאנרגיה רזרבית.

אם האנרגיה הזו נגנבת שוב ושוב, משום שאת לא מציבה גבולות בחייך, יישאר לך מעט מאוד כוח. יהיה קשה מאוד ליישם את מה שאת לומדת כאן. לכן, מהיום, נשתדל להציב גבולות בעדינות ובסבלנות, במקומות שבהם בעבר נמנענו מכך.

עם הזמן תגלי שאת משתפרת בזה. הגבולות ייעשו טבעיים יותר, בריאים יותר, וכתוצאה מכך גם הצורך לפצות את עצמך דרך אוכל ילך ויפחת.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):