1. איך התחושה כשמתאמצים לרדת במשקל למשך זמן ממושך, מצליחים ולאחר מכן חוזרים להרגלים הישנים?
2. ?האם את יכולה לדמיין שקיימת מציאות שבה קל ואף מענג ורגוע להיות רעבה?
3. האם את מוכנה לשינוי עקרוני וייתכן בלתי הפיך, כזה שיציב אותך במקום בריא ומותאם יותר עם אכילה והרגשות הקשורים בזה?
4. האם את מוכנה לתהליך רגשי שיפגיש אותך עם הדרמה האמתית שמנהלת אותך ושמתנקזת שוב ושוב לאכילה?
5. האם את מוכנה להכיר בכך שאכילה מיותרת היא בעצם סוג של התמכרות?

פרק 2: פרידה מה"אני" הישנה

אוקיי, אני שמח שאנחנו ממשיכים. אני שוב רוצה לומר את מה שחשוב לומר פעמים רבות כדי להטמיע את זה, כדי להתרגל לזה. הגוף יודע את העבודה שלו, והנפש יודעת את העבודה שלה. שניהם חכמים מאיתנו, אבל אנחנו יכולים למנוע מהם לבטא את החוכמה שלהם על ידי התנהגויות שונות או דפוסים רגשיים מסוימים.

אנחנו גם יכולים לרפא את עצמנו בכך שנאפשר לגוף ולנפש להביא לידי ביטוי את החוכמה המיוחדת שלהם. בשביל זה אנחנו פה. זו הלמידה.

אנחנו לומדים מחדש את מערכת היחסים הנכונה והבריאה שיש לגוף נפש עם אוכל, עם אכילה ועם כל מה שקשור אליהם. כאשר אנחנו מאפשרים לחוכמה הזאת, שאולי אנחנו עדיין סקפטיים לגביה, לבוא לידי ביטוי, היא עושה את העבודה שלה ויהיו מאה אחוזי הצלחה.

החוכמה הזאת יודעת לעשות את שלה. אנחנו כבני אדם מתוחכמים עם מדע וידע ותחושת חשיבות עצמית התרחקנו לא פעם מן החוכמה הטבעית שלנו. התרחקנו מהחיבור לטבע, מהידיעה המולדת שלנו, מהאינטואיציה הפנימית של איך נכון לנהוג בגוף ובנפש. מרוב תחכום, מרוב היגיון, שכחנו את הדברים הבסיסיים ביותר: איך הגוף שלנו פועל ואיך נכון לנהל אותו. מרוב האפשרויות והמזונות שמקיפים אותנו, ומרוב שאכילה תפסה את מקומה של ההתמודדות הרגשית, שכחנו כיצד לאכול באופן שמותאם באמת לגוף נפש שלנו.

פשוט שכחנו. לכן התהליך שאנחנו עושים כאן הוא בראש ובראשונה תהליך של הזכרות. תהליך שבו אנחנו נזכרים בכך שיכול להיות דבר טוב ומענג ברעב, כאשר הוא במידה הנכונה ובתזמון הנכון.

רעב יכול להבריא את הגוף, לפתח את הנפש, לשחרר אותנו ממחסומים שלא ידענו איך לשחרר. דווקא הרעב הנכון, לא רעב מציק או מייסר אלא רעב שאנחנו לומדים להתענג עליו ולהפוך אותו לכוח יצירתי, הוא זה שפותח את הדלת לשינוי.

ברגע שהרעב הופך לכוח יצירתי יש לנו שליטה חדשה בחיים שלנו. אנחנו מכירים את המושג רעב חיובי, מתרחקים מרעב שלילי, ולומדים לתמרן בין אכילה מענגת במידה ובין רגעים של עונג מסוג אחר, עונג של חיים שמתפתחים מתוך שקט במערכת העיכול, מתוך יכולת להיות קצת רעבים וליהנות מזה.

ההרצאה הזאת עוסקת במעבר, בשינוי שאנחנו מזמינים לתוך חיינו. זהו המעבר מהאני הישנה אל האני החדשה.

זה מעבר שמתרחש שוב ושוב. נבקר אצל האני הישנה, נעבור אל האני החדשה, נחזור לישנה, ושוב ננוע קדימה. זה חלק מהתהליך. אנחנו רוצים להכיר את שתי הדמויות האלה שבתוכנו ולעודד את המעבר ביניהן, מהישנה אל החדשה, בלי לגנות את האני הישנה, בלי לפחד ממנה כשהיא שבה להופיע.

אנחנו רוצים לדעת שהיא קיימת, שהיא חלק מאיתנו. שיש לה הרגלים, צרכים, דרישות, כאבים והתמכרויות. אנחנו רוצים לדעת שהיא שם, ולהושיט לה יד כדי שתוכל לעבור אל האני החדשה.

האני החדשה כבר לא סובלת מאותם הדברים שהאני הישנה סובלת מהם. היא לוקחת פיקוד באופן חכם על מערכות האכילה, ההקשבה, ההתמודדות וההזנה.

ביניהן צריכה להתקיים תקשורת. האני הישנה היא זו שהתרגלה להיות מכורה. מכורה במובן שיש לה דפוסים של התמכרות סביב אוכל, תחושת חובה, חוסר שליטה, כעס עצמי, פיצוי באכילה מופרזת, מחשבות חוזרות על אוכל. כל אלה הם דפוסים של התמכרות.

האני החדשה באה לעזור לאני הישנה להשתקם. היא באה עם אהבה, חמלה, סבלנות. כאשר אנחנו כועסים על החלקים הפגועים שבנו, אנחנו לא מאפשרים להם להשתנות. הם ננעלים. האני החדשה היא זו שיכולה לשלוט באכילה בצורה נכונה כך שיהיה עונג בזמן האוכל וגם עונג בזמן הרעב.

היא מביאה איתה אהבה, חמלה, הבנה ואמפתיה כלפי האני הישנה שלא הייתה לה ברירה אלא להסתבך עם ענייני האכילה. היא עושה זאת לאט, בסבלנות, יום אחר יום. לאט לאט היא מקלפת את השכבות שמסתירות את החוכמה הטבעית שבתוכה עד שהיא מתגלה במלואה.

אחד התפקידים של האני החדשה הוא להעניק לאני הישנה תחושת סליחה, תחושה שזה בסדר, שזה מובן. להבין למה נקלענו לאכילה רגשית לא מאוזנת, למה עלינו במשקל, למה הסתבכנו עם אוכל. האני החדשה נועדה להביא את ההבנה הזאת בסבלנות וללוות את האני הישנה בתהליך של גמילה, שינוי והתחדשות.

בהתחלה האני הישנה תפחד. היא רגילה למה שהיא מכירה. היא רגילה להתאכזב מניסיונות שינוי, רגילה לפצות את עצמה באוכל על כאבים עמוקים. אנחנו לא נוכל לקחת ממנה את זה בבת אחת, כי הכאבים הרגשיים מבקשים מענה, הזנה, פיצוי.

האני החדשה תצטרך להציע דרכים אחרות להתמודדות עם הכאבים האלה. היא תביא פתרונות חדשים, תראה שאפשר אחרת. היא תוביל את האני הישנה למקום שבו כבר לא יהיה צורך להשתמש באוכל באותו האופן.

עכשיו אנחנו מתכוננים למעבר הזה. יש אני חדשה והיא כבר קיימת בתוכנו. היא יודעת, היא מחכה, היא מוכנה. היא יודעת איך לאכול נכון, מבלי לוותר על מאכלים אלא להתענג עליהם במידה. היא יודעת גם להתענג על רעב ועל שקט במערכת העיכול. היא יודעת את זה ואנחנו רוצים לתת לה להתגלות.

כדי שזה יקרה אנחנו אומרים לנפש, כן, זה הולך לקרות. המעבר הזה יתרחש. אבל כדי שיתרחש באמת עלינו להכיר את החלק הכואב, לראות את האני הישנה, לחבק אותה, לאהוב אותה ולעזור לה לעבור בדרכה, בקצב שלה, בזמן שלה, באיכויות שלה.

האני החדשה והידע שלה, החיבור שלה לצורה ההרמונית של חיים ואכילה, כבר נמצאים כאן. כל מה שאני אומר הוא תזכורת. אלה אמיתות של גוף נפש שנמצאות בנו. אני רק עוזר לכן לגלות אותן מחדש. אני לא ממציא אותן, אני פשוט חושף אותן.

יום אחד זה ייראה לכן פשוט, אפילו טריוויאלי. אבל כרגע, כשאנחנו עדיין בתחילת הדרך, אנחנו לומדות לדמיין ולנשום את השינוי הזה.

השינוי מהאני הישנה חסרת האונים המשועבדת לדפוסי אכילה שהיא לא רוצה להיות בהם, אל האני החדשה שמביאה סדר, אהבה, חמלה והמון חוכמה.

1.  איך את מרגישה עם המשפט פרידה מ"אני" הישנה?
2. האם את מרגישה מוכנה להתחיל להיפרד מהרגלים ואף תפיסות עולם שלא משרתים אותך באופן הכי גבוה שניתן?
3. האם את יכולה להביט באהבה באותו חלק שבך שמתייחס לאכילה ממקום רגשי וכואב במיוחד?
4. מה לדעתך יאפיין את ה"אני החדשה" שתיוולד מתוכך בתהליך שיבריא אצלך את הקשר בין נפש וגוף בכל הנוגע לאוכל ואכילה?
5. האם את יכולה לראות כרגע את הערך החיובי של פרידה, בהקשר של תהליך הבראה ואולי בעוד הקשרים?

פרק 3: הגוף רוצה לחזור הביתה

היי, הגוף רוצה לחזור הביתה. אני רוצה שנעצור לרגע ונהדהד את המשפט הזה, ננסה להעמיק בו. הגוף רוצה לחזור הביתה. יש לגוף שלנו מקום, בית, שבו הוא רוצה להיות. מקום שבו טוב לו, שבו נעים לו, שבו הוא נהנה, שבו הוא בריא יותר, שבו הוא מסגשג יותר. מקום שבו הוא נע בחינניות, קשוב לתשוקות שלו, יודע מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה, יודע מהם הגבולות שלו, מהי הכמות הנכונה לו, ומעבר לזה יודע שזה כבר לא יהיה לו נעים.

הגוף רוצה לחזור הביתה. נעמיק בזה עוד מעט, אבל קודם אני רוצה לתת הצצה למה שהולך לקרות. ככל שהתהליך יתקדם וככל שעקרונות הרעב היצירתי יופנמו, והם אכן יופנמו, זה רק עניין של זמן, זה מה שיתרחש.

את תאכלי פחות או יותר שלוש ארוחות ביום, ואולי אפילו שתיים בלבד. את תתחילי את היום במשהו מינימלי מאוד, אולי תפוח, אולי תפוז, פרי, משקה קטן וזה הכול. הארוחה הבאה שלך תהיה בצהריים, והיא תהיה הארוחה של העונג. עונג מלא. תאכלי אותה לאט, תתבונני בכל ביס וביס. זו תהיה ארוחה טובה ומזינה, ולא כל כך יעניין אותך אם היא נחשבת בריאה או לא.

הגוף מבריא את עצמו כשיש לו מספיק שעות של רעב. לפני הארוחה הזאת תהיה שקט במערכת העיכול. את לא תאכלי, ואפילו לא תרגישי צורך לאכול. כשיתחילו קרקורי רעב בבטן, תדעי שזה סימן שהגוף עובד נכון, שהוא מתחיל לשחרר קילוגרמים מיותרים.

קרקורי הבטן הם סימן שמשהו טוב קורה. בעבר אולי הם עוררו חרדה ותחושת דחיפות להשתיק אותם, אבל כשהגוף יתחיל לחזור הביתה נבין שקרקורי הבטן הם סימן חיובי. הם מצביעים על כך שאדרנלין זורם בגוף ומפרק רקמות שומן לא נחוצות.

זה בסדר גמור. יותר מזה, את תלמדי בהדרגה שאותו אדרנלין ואותם קרקורי רעב הם סימן שיש מקום לעבודה. זהו הרעב היצירתי שלך. דווקא במקומות שבהם יש יותר אדרנלין יש גם יותר יכולת ליצור, לחדש, להתחדש, לשנות, ליזום, לגעת בדברים שזקוקים לתשומת לב. הרעב יהפוך לכוח, למנוף.

וכך תגיעי אל ארוחת הצהריים באמת רעבה, עם גוף נקי ומוכן למפגש מחודש עם האוכל. אחרי הארוחה תצאי אל החיים ותלמדי להבחין בין רעב אמיתי לבין רצון למלא חלל רגשי. תדעי להבדיל בין רעב מוקדם מדי, שהוא בעצם געגוע למשהו, לבין רעב אמיתי שמגיע עם קרקורי בטן לאחר כמה שעות. עם הזמן גם הקרקורים הללו יפחתו, משום שהמערכת תסתדר ותדע מתי מגיע הזמן הבא לאכול.

אם תתייחסי לרעב באופן נכון, תירגעי, תחבקי את עצמך ותצרי מתוך זה, עם הזמן הוא יהפוך לפחות טריגר של מצוקה ויותר סימן להזדמנות.

אחרי ארוחת הערב שוב תיכנסי לשקט במערכת העיכול עד הבוקר הבא. עם הזמן תגלהי שכל הגוף מתכנת את עצמו לכך, וזה נעשה קל יותר ויותר. בארוחות עצמן תתני לעצמך ליהנות מאוכל, מהמאכלים שאת אוהבת, מהטעמים שאת חושבת שאסורים, ותעשי זאת במינון הנכון. אם תחליטי לרדת במשקל, גודל הארוחות יקטן בהדרגה. תלמדי להתמודד עם הרעב בדרך הנכונה, ובמהלך הזמן זה יהפוך לקל ונעים יותר. זהו תהליך של הסתגלות איטית, והוא הופך עם הזמן לדרך חיים מהנה, מאוזנת ואמיתית.

לשם אנחנו הולכים. לשם נגיע. לא נמהר להגיע לשם, זה יקרה מעצמו דרך ההזנה החוזרת של ההרצאות והתרגולים. הגוף והנפש יתעוררו, וזה המקום לדבר על כך שהגוף רוצה לחזור הביתה.

מה שהגוף והנפש למדו במשך שנים רבות, והביא אותם למצב של אכילה רגשית לא נכונה, ניתן לשינוי. אני שוב מדגיש, אכילה רגשית יש לכולנו. כולנו אוהבים את האוכל, מתאהבים בו, חולמים עליו, משתוקקים אליו. לא סתם פרסומות על אוכל כל כך משפיעות עלינו. אנחנו מרגישים כלפי האוכל רגשות, ואוכל באמת מזין אותנו ומקיים אותנו.

אין שום סיבה שלא יהיו לנו רגשות כלפי אוכל, אבל יש הבדל בין אכילה רגשית בריאה לבין אכילה רגשית לא נכונה. האכילה הלא נכונה היא זו שמשתמשת באוכל כתחליף להרגעה עצמית, ליצירה, להתמודדות עם בעיות, להרגעת כאבים. היא לא ממלאת את התפקיד הזה באמת, ולכן אנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. כך נוצרת התמכרות.

אנחנו רוצים להגיע הביתה, אל המקום שבו אנחנו עדיין אוכלים רגשית, אבל בצורה נכונה. זה אומר שאנחנו נאהב את האוכל כשנאכל בזמן הנכון, וזה אומר שאם נאכל בזמן הלא נכון נתייחס לעצמנו ברוך ובסלחנות. נלמד לסלוח לעצמנו, לכבד את עצמנו, לצמצם בהדרגה את הנשנושים אם הם קורים, אבל בלי להיכנס לשיפוט עצמי, בלי כעס, בלי אכזבה.

הלקאה עצמית היא אחד המרכיבים המרכזיים של האכילה הרגשית המזיקה. במקום זה נלמד לעבוד עם הרגשות שלנו. זהו הבית של הגוף, המקום שאליו הוא רוצה להגיע. שם המערכת עובדת נכון.

גם אם עוד לא הגענו למצב האידיאלי של שתיים או שלוש ארוחות ביום וביניהן שקט במערכת העיכול, אנחנו כבר יכולים להתקרב לשם. ננהג בחמלה, בסלחנות, בכוונה אמיתית לצמצם בהדרגה את האכילות שבין הארוחות עד שנוכל להיפרד מהן כמעט לגמרי.

נלמד להתיידד עם הרעב. הגוף יודע להיות רעב. חיות רבות מסתפקות בארוחה אחת ביום, לפעמים ביומיים, והן חיות מצוין. זה לא קשה להן, כי זה הטבע שלהן. אנחנו פשוט שכחנו. התרגלנו לאכול פעמים רבות ביום ולחוש חרדה אם לא אכלנו בדיוק כשחשבנו שצריך.

אנחנו רוצים להגיע הביתה, למקום שבו רעב זה בסדר. רעב הוא חלק מהשגרה, חלק ממה שבונה אותנו. כמובן לא רעב קיצוני, לא צום ממושך, אלא סדר נכון.

אנחנו רוצים לבנות סדר יום שבו הגוף יודע את הבית שלו. הגוף ידע שהוא מקבל הזנה נעימה ומספקת, ויחד עם זה גם ילמד גבולות והתנהלות נכונה. בבית נהנים, בבית גם יודעים מתי לעצור.

בבית יש עוד דברים חוץ מאוכל. יש יצירה, יש עבודה, יש מערכות יחסים, יש חיים. כל זה קורה בתוך הבית. יש בית בתוכנו, ובבית הזה אנחנו מספיק חכמים כדי לעשות את הדברים נכון.

בלב הקורס הזה בדיוק זה מה שמתרחש. אנשים מספרים לי איך במהלך הדרך, תוך כדי האזנה להרצאות, פתאום קורה משהו, קליק פנימי. הם אומרים, הנה, נוסחת הרעב היצירתי עובדת אצלי, כמה שזה נעים, איך לא שמתי לב לזה קודם.

האנשים האלה הגיעו הביתה. וכשמגיעים הביתה, הכול נהיה קל יותר. אפשר לשפר, לעדכן, לדייק, לכוון את עצמנו למשקל הרצוי, ולהגיע אליו לאט ובאהבה.

כך זה קורה בבית. שם יש את כל התנאים הדרושים, ושם בדיוק הגוף רוצה להיות. אנחנו בדרך הביתה.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

אחד האתגרים הגדולים של נוסחת הרעב היצירתי הוא היכולת להקשיב.
היכולת להקשיב למה שבאמת קורה בתוכי, למה שנאמר בתוכי, למסרים שרצים לי בראש. לדעת להבדיל בין מסרים שאני רוצה ללכת בעקבותיהם מיד, לבין מסרים שמבלבלים אותי. יש כאן אמנות של הקשבה, אמנות של הקשבה לגוף, אמנות של הקשבה נכונה לרעב ולתיאבון. ובדיוק כאן הגוף מנסה לומר מדי פעם, לא ביקשתי אוכל. כנראה שלא הבנת אותי נכון. לא הקשבת. זה שהגוף מקרקר מעט מרעב אינו אומר שהבקשה היא דווקא אוכל. תינוק שבוכה אינו בהכרח זקוק רק לשד של אמו או לבקבוק חלב. כולנו יודעים שלא כל כאב, לא כל קושי, לא כל מצוקה שנשמעים כמו רעב, הם אכן רעב. כאן מתרחשת הבלבול, ואנחנו רוצים לשפר את יכולת ההקשבה.

נרצה להעניק יותר מרחב כדי לשאול את הגוף ואת הנפש מה הם באמת מבקשים.
אם אכלתי את הארוחה בזמן הנכון, ארוחה טובה ומזינה, עם תשומת לב ועם פנאי, ואם כשעה או שעה וחצי לאחריה אני שוב רעב, סימן שהצורך הוא אחר. ידוע לנו הדבר, אך איננו פועלים על פיו. איננו נכנסים לדיאלוג עם הגוף כדי לשאול, מה אתה רוצה באמת עכשיו. מהי המצוקה שמעוררת בי את הדחף לנגוס משהו. מהו הלחץ. מהו המתח. מהי החרדה. עד כמה אנחנו מודעים לכך שרעב רגשי הוא ברובו חרדה. לעיתים איננו מודעים, משום שהחוויה המיידית היא רעב. אנו מתעסקים ברעב, נעשים אובססיביים לרעב, ובדרך זו מחמיצים את האמת, שאנו בלחץ, שאיננו מסתדרים. אנו רוצים להרגיע, להשקיט, להשתיק, להשכיח, לברוח, לקבל רגע של עונג, של מנוחה, של נחמה. פעמים רבות איננו מבקשים מזון עצמו, אלא את התוצאה הרגשית שאנו מייחסים לו.

כאשר האוכל נלקח שלא בזמן הנכון התוצאה הרגשית שלו היא תמיד חלקית. האוכל אינו באמת מנחם ואינו באמת מרגיע. הוא מעניק מידה קטנה של הקלה וזהו. כך פועלת התמכרות. כאשר מתקבל עונג חלקי, נרצה עוד. אנחנו נקשרים למקור העונג החלקי, בין אם זו סיגריה, אלכוהול, או אכילה שלא בזמנה. אותו מקור נהיה הכתובת שאליה נתגעגע שוב ושוב, מפני שהוא אינו מספק באמת את מה שרצינו. אוכל אינו יכול לספק את כל מה שאנחנו מבקשים.

קשה לראות זאת בזמן "קרייבינג", כאשר אנו רעבים מאוד ורוצים את האוכל מיד. נלמד בהדרגה לצמצם את האכילה שבין הארוחות, את הנשנושים, ואף ליהנות מן היכולת הזאת. זה לא חייב להיות מאבק. כדי להתקדם ביכולת לקיים את נוסחת הרעב היצירתי, נלמד לעצור את הרפלקס. במקום להגיב מיד באכילה, נעצור לדקה, לשתי דקות, לשלוש דקות. נשב רגע. נצא לשאיפה של אוויר. ניכנס לשירותים לשטיפת פנים. נעשה סיבוב קצר. ניקח דף ועט ונשאל, מה אני רוצה עכשיו. מה אני באמת מבקש מעצמי עכשיו. למה אני מתגעגע ברגע זה. מה חסר לי באמת ברמה הרגשית.

נבדוק אם אני מסוגלת להקשיב. אם אני יכולה לומר לעצמי במה מדובר. אם אני מצליחה לשמוע מסרים אחרים שאינם המילה "רעב". האם אני יכולה להביט פנימה בזכוכית מגדלת ולהכיר בכך שיש כאן חרדה, ואז להישאר איתה לרגע. אולי אני שומעת שאני זקוקה לאהבה או לתשומת לב. אולי חסרה לי תנועה. אולי אני נמצאת בסיטואציה שאיני צריכה להיות בה ואני זקוקה לצאת ממנה מעט, ובמקום לבצע את הפעולה הנכונה אני הולכת לאכול. אולי אני זקוקה לשינוי כלשהו. אולי יש בי כעס שצריך ביטוי, או תסכול שמבקש מקום. כמה דברים אני מחניקה בתוכי ובמקומם אני אוכלת, רק מפני שאינני קשובה למה שהגוף והנפש מבקשים עכשיו.

עצם ההשהיה הזו יכולה להיות סוג של קסם קטן. היא לא תספיק לבדה, מפני שנצטרך לבצע את כל העבודה של נוסחת הרעב היצירתי עד למרחב היצירה ולניצול האדרנלין של הרעב. ובכל זאת, בינתיים, זה יכול להיות קסם. נעצור את הרפלקס, ניצור מרווח של כמה דקות, נאזור אומץ להיכנס לדיאלוג פנימי ולשאול, מה אני רוצה עכשיו. מה אני באמת רוצה עכשיו כאשר יש לי פנטזיה לאכול, בזמן שאני יודע שהגוף אינו זקוק כעת למזון. למה אני זקוק עכשיו. האם אני יכול לעצור לכמה דקות, להרגיע את עצמי, לברר, ולהשהות רגע את מרוץ החיים.

אם לאחר דקות של בירור עדיין מוכרחים לנשנש, ננשנש. זה בסדר, זה חלק מן התהליך. איננו מוכרחים להצליח מיד. איננו בונים שינוי בעבודה מיידית. נתנסה וניכשל כמה פעמים עד שזה יעבוד, וזה בסדר. ואם כבר נכשלים, ניכשל טוב, עם יותר מודעות עצמית, כדי לבנות את היום העתידי שבו נצליח לא להיכשל. נעשה זאת באהבה.

וכיצד נעשה זאת בפועל. נעצור. נגייס אומץ להקשיב. בשלב זה אנו בראשית הדרך, לומדים יסודות ראשוניים, וזה ייקח זמן עד שיופנמו. לכן נתאמן. נזהה את הרגעים שבהם מופיע רעב לא רלוונטי, דימוי של רעב, אשליית רעב. הגוף בסדר גמור, קיבל את הארוחות המתוכננות, והוא מוזן. יש לו רזרבות. הכול בסדר. ובכל זאת עולה בקשה פנימית, משאלה, צורך, אולי אפילו צעקה שקטה.

במקום להיאבק בה ובדחף לאכול ולהגדיל את התסכול, נעצור בעדינות, עם חמלה, עם חיוך, עם הבנה. נקשיב. נשאל, מה באמת נאמר שם בפנים. מה צועק בתוכי. מה מתבקש בדמות של אוכל. ניתן לכך כמה דקות. עם הזמן משהו ייפתח. נשאל את השאלות באופן ישיר יותר, מה באמת אני רוצה עכשיו. האם אוכל אכן יעזור לי, או שבעצם יגרום לי לבקש עוד אוכל בעוד שעתיים. עכשיו אני רק עוצר ושואל מה אני רוצה. אם זה עובד, מצוין. ואם לא עבד כעת, יעבוד בפעם אחרת. אנחנו מתאמנים, ואנחנו בדרך.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

1. באיזה צורות את יודעת כיום להזין את הנפש ואת עולמך הרגשי?
2. האם קרה לך פעם שפעולה, עשייה או שינוי מיקוד גרמו לכך שהרעב שלך "נעלם" לפתע ולא שמת לב לכך קודם?
3. ברמה רוחנית-רגשית, מהם הדברים החשובים ביותר שחשוב לך שתקבלי או שתוכלי לחוות אותם?
4. איך את מרגישה עם הביטויים "הזנה רגשית" ו"הזנה רוחנית"? האם יתכן שיש לעשות הערכה מחודשת כיצד את מזינה את עצמך?
5. איזה מחוות, יוזמות והתנסויות עשויות להעניק לך, לדעתך, יותר חוויות של הזנה רגשית ממלאה במקום שבו אוכל לא באמת נחוץ?

פרק 5: אדרנלין או אינסולין, מה את בוחרת?

הפרק הזה חשוב מאוד. הוא מחבר אותנו אל תפקודו של הגוף, אל הביולוגיה של חיינו, והוא מעניק משמעות עמוקה לדרך שאנחנו עושים כאן ולסיבה הפשוטה מדוע זה עובד.

הסיבה לכך שהתהליך הזה עובד היא שאנחנו יוצרים התאמה בין הדרך הבריאה של הגוף לפעול, הדרך שבה נוח לו לעבוד, לבין ההתנהגות שלנו כלפיו. כאשר אנחנו מבינים את הציר שבין אדרנלין לאינסולין ולומדים ליישם אותו, קל לנו יותר להתקדם עם נוסחת הרעב היצירתי. כמובן שהשינוי העמוק ביותר מתרחש במרחב הרגשי, מאחורי הקלעים, תוך כדי תנועה בתהליך הזה, אבל ההבנה של מנגנוני הגוף מאפשרת לנו לראות למה זה עובד גם ברמה הפיזית.

כדאי להבין מעט מהמתרחש בגוף, כיצד אנחנו משמינים או מרזים, ואיך זה קשור לנפש ולאכילה רגשית. נתרכז בשני הורמונים מרכזיים: אדרנלין ואינסולין. אמנם מדובר רק בחלק מהתמונה המלאה, אך הם מאפשרים להבין את המשחק המרכזי של גוף האדם סביב רעב ושובע.

אדרנלין ואינסולין הם שני הורמונים שעובדים בכיוונים מנוגדים. אינסולין הוא הורמון בונה. הוא דואג לכך שהסוכר ייכנס לתוך התאים, ומשמש בתהליך בניית רקמות, כולל רקמות שומן. בכל פעם שאנחנו אוכלים, מופרש אינסולין מהלבלב. הוא מכניס את הסוכר לתאים ודואג לכך שהגוף יקבל אנרגיה זמינה ויבנה את עצמו. מי שסובל מסוכרת סובל מחוסר איזון במנגנון הזה, משום שאין מספיק אינסולין, והסוכר נשאר בדם.

האדרנלין, לעומת זאת, הוא הורמון מפרק. תפקידו לעורר את הגוף לפעולה, להוציא סוכר מהתאים ולפרק שומנים. הוא גורם לדם לזרום מהר יותר, למחשבה להתחדד, לגוף להיות ערני ומוכן לפעולה. שניהם, האינסולין והאדרנלין, עושים פעולות הפוכות: האינסולין בונה, האדרנלין מפרק.

מבחינתנו, מי שרוצה לרדת במשקל זקוק לכוח המרזה הטבעי של הגוף, והוא האדרנלין. אדרנלין הוא ההורמון שמניע את תהליך הפירוק. בעבר היו אפילו תרופות לירידה במשקל שהיו מבוססות על חומרים מעוררי אדרנלין, אך הן גרמו נזק לגוף משום שלא פעלו בהרמוניה עם המערכת הטבעית שלו.

אנחנו לא רוצים לעורר את הגוף באופן מלאכותי, אלא לאפשר לו לעבוד בהרמוניה עם עצמו. כאשר אנו אוכלים ארוחה מתוכננת, מופרש אינסולין, וזה מצוין. לאחר כמה שעות, כשהאוכל מתעכל, האינסולין יורד בהדרגה, והגוף מתחיל לעבור לשלב הבא – הוא מרוקן את המאגרים ומתחיל לפתח תחושת רעב.

ברגע שמתחיל הרעב, הגוף מפריש אדרנלין. זהו המנגנון הקדום ביותר של האדם. האדם הקדמון היה זקוק לאדרנלין כדי לצוד, לברוח, לפעול, ליזום. כשהיה שבע, הוא נח. כשהיה רעב, האדרנלין התעורר בו, נתן לו כוח, ריכוז, אנרגיה, תעוזה וחדות.

האדרנלין שמופרש בזמן רעב הוא לא אויב, אלא מנוע טבעי של יצירה. הוא מאפשר לנו אנרגיה, קצב, דחף, רצון לפעול. גם כיום, בכל פעם שאנחנו מרגישים התעוררות פנימית או התרגשות לקראת יצירה או שינוי, זה האדרנלין שלנו שמתעורר.

אבל מה קורה כשאנחנו לא מקשיבים לאדרנלין? כשאנחנו מרגישים את האנרגיה הזאת מתעוררת, במקום לפעול איתה אנחנו רוצים להרגיע אותה. אנחנו אומרים לעצמנו, לא עכשיו, אין לי כוח, אני רוצה לנוח. ואז, כדי להרגיע את האדרנלין, אנחנו אוכלים.

ברגע שאנחנו אוכלים, אנחנו מפסיקים את הפעולה של האדרנלין ומפעילים שוב את האינסולין. הגוף עובר ממצב של עשייה למצב של מנוחה, מבנייה רגשית ויצירתית למצב של עיכול והאטה. כך אנחנו מחליפים כוח יוצר בכוח מרדים.

הטעות הגדולה שלנו היא שאנחנו לא עושים את העבודה הנכונה עם האדרנלין. אנחנו לא מקשיבים לו. האדרנלין מבקש מאיתנו, עכשיו זה הזמן לפעול, ליצור, להזיז דברים, לחדש, לשנות, לטפל בעניינים שזקוקים לתשומת לב, לצאת להליכה, לשוחח עם מישהו, לכתוב, לסדר, ליזום. כשהאדרנלין מוכן לפעולה, הוא מזמין אותנו להשתמש באנרגיה שלו.

אם ניענה להזמנה הזאת ונעשה משהו עם האנרגיה, הרעב לא יציק. מי שמפריע לנו ברעב הוא בעצם האדרנלין. לא הרעב עצמו. כשאנחנו לא מקשיבים לו, הוא הופך למתח, לדריכות לא נוחה, ולתחושה שאנחנו חייבים משהו. ברגע שאנחנו אוכלים כדי להרגיע אותו, אנחנו מחליפים את האדרנלין באינסולין ומפספסים את הפוטנציאל שלו.

כך אנחנו משבשים את הסדר הטבעי. במקום להשתמש באנרגיה כדי לפעול, אנחנו מכבים אותה. הגוף עובר למצב לא מותאם, צובר שומן, מאט את קצבו ומרגיש כבד. אנחנו מדכאים לא רק את האדרנלין, אלא גם את האנרגיה היצירתית, את חדוות החיים, את הרצון לשנות ולהתפתח.

כאשר אנחנו לא עובדים נכון עם האדרנלין, הוא עלול גם לעורר חרדה. אדם חרד הוא אדם שאדרנלין זורם בגופו אך אינו יודע מה לעשות איתו. כיום כבר יודעים שחלק מההתמודדות עם חרדה היא דווקא תנועה, פעולה, יצירה. כאשר אנו נכנסים לעשייה, ליצירה או לתנועה, אנחנו מאזנים את האדרנלין ומורידים את רמת החרדה.

אבל אם לא נקשיב לו, נרגיש אותו כלחץ מתמיד. נתרגל להשתמש באוכל כדי להרדים אותו. זהו הרגל שמייצר מעגל התמכרות: אנחנו אוכלים שוב ושוב כדי להרגיע את האדרנלין, אך ברגע שהאוכל מתעכל, הוא שב ועולה. שוב נאכל, ושוב נדכא אותו. וכך אנחנו מאבדים חלקים גדולים מן האנרגיה היצירתית שלנו.

בכל פעם שאנחנו מרדימים את האדרנלין, אנחנו גם מרדימים את היכולת שלנו לפעול, ליצור, להתמודד, לחדש. אנחנו עוצרים את עצמנו.

כל מי שמרגיש תשוקה לחזור לטבע, לאיזון, לבריאות, צריך להבין – הבסיס של הטבע שלנו הוא לא רק במה שאנחנו אוכלים, אלא באופן שבו אנחנו מאפשרים לגוף לפעול עם המחזוריות שלו. כאשר אנחנו מאפשרים לאדרנלין לזרום, הוא מפרק את מה שצריך, מאזֵן את המערכת ומחזיר אותנו למקום שבו הגוף כבר יודע מה לעשות.

זוהי הדינמיקה שבין אינסולין לאדרנלין. הם לא פועלים יחד. זה או זה או זה.
את האינסולין אנחנו צריכים לאחר הארוחות הנכונות שלנו. את האדרנלין אנחנו צריכים בין הארוחות, בזמן הרעב, בזמן הפעולה.

כאשר אנחנו לא יודעים לעבוד עם האדרנלין, אנחנו חווים אותו כחרדה, כמתח, כאי שקט, ואז אנו בורחים חזרה לאוכל. כך אנחנו שוב מעוררים אינסולין ומבטלים את המחזוריות הבריאה של הגוף.

כאן, בתהליך של נוסחת הרעב היצירתי, אנחנו לומדים להפוך את המעגל הזה. להקשיב לאדרנלין, לעבוד איתו, להפיק ממנו יצירה, תנועה והתחדשות, במקום להרדים אותו דרך אוכל.

זוהי בחירה. בחירה בין אדרנלין לבין אינסולין. בחירה בין חיים פעילים, יצירתיים ומלאים, לבין הרדמה עצמית חוזרת ונשנית. הבחירה הזאת היא שלנו.