נוסחת הרעב היצירתי

נוסחת הרעב היצירתי

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: היערכות לשינוי בלתי הפיך

אהלן, ותודה שאת נותנת אמון בתהליך הזה שאני מציע, תהליך של נוסחת הרעב היצירתי. כפי שאני מציין גם במקומות הכתובים וגם בהרצאות המוקלטות, עבודה עם נוסחת הרעב היצירתי היא עבודה של מאה אחוזי הצלחה. זו איננה סיסמת מכירות וזו גם איננה הבטחת שווא. פשוט מדובר בתהליך של התאמה עם המנגנונים המבריאים של הגוף והנפש ביחס לאכילה. כאשר עושים את ההתאמה הזאת זה עובד. זה לא מסובך כשמבינים את זה וזה לא מסובך כשחיים את זה. ולא במקרה אני אומר שזה מאה אחוז, משום שברגע שאנחנו עושים את הדבר הנכון עם הגוף והנפש, הגוף והנפש מגיבים. הם יודעים לעשות את זה.

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שלומדים בתהליך הזה ואחד המופלאים שבהם הוא לגלות מחדש את הידע הרחב והיכולת המדהימה של הגוף והנפש לרפא את עצמם, לשנות את עצמם, להביא את עצמם להרמוניה, לסדר ולפעולה נכונה. יש בנו יכולת מופלאה. יש בנו כוח מרגש ומרתק.

כל העבודה שאני מציע כאן בתהליך של נוסחת הרעב היצירתי היא למעשה פלטפורמה שמטרתה להתחבר אל הכוחות הטבעיים שלנו ולפחות להפריע להם. אנחנו עובדים דרך נושא האכילה אבל יודעים שאכילה מייצגת בצורה עמוקה עניינים רגשיים ונפשיים. לא לחינם מדברים כל כך הרבה על אכילה רגשית. נרחיב על כך מכיוונים שונים.

אכילה רגשית היא לא תופעה של בעיה בלבד או של עודף משקל. כולנו אוכלים רגשית. זה חלק טבעי מהחיים. אין צורך לבטל את זה. להפך, עלינו ללמוד לאכול רגשית באופן נכון, כזה שמאפשר לנפש לפרוח. אנחנו לא רוצים לנתק את הקשר בין רגשות לאכילה אלא להבין כיצד לעשות את זה נכון. כשנעשה זאת נכון נרגיש שגם פחות נצטרך להתאמץ. כך זה עובד.

כאשר אנחנו פועלים בהרמוניה עם מה שקיים בתוכנו, הדברים קורים ביתר קלות. הם הופכים לטבעיים ולזורמים, וכך נוצרת גם הצלחה מלאה, מאה אחוז. כי אנחנו עובדים בהתאמה לכוחות הטבעיים של הנפש.

כאשר האכילה שלנו לא מסודרת, לא מותאמת לנו רגשית או פיזית, אנחנו מנתקים את הקשר עם הגוף שלנו ומתרחקים מהכוחות הטבעיים של ההבראה, השינוי והצמיחה. לכן כל כך חשוב לגעת בנושא הזה לעומק.

מי שהגיעה לכאן כנראה מרגישה את האתגר הזה מקרוב. אבל לא מדובר רק בירידה במשקל. זה לא העניין. לא שווה לעשות את כל הדרך הזאת רק לשם ירידה של כמה קילוגרמים. התהליך הזה נועד לשינוי רגשי עקרוני, להבראה רגשית עמוקה שקשורה לדפוסי האכילה, לקשר שלנו עם אוכל ועם עצמנו. כשהשינוי הזה מתחיל לקרות הוא משפיע על תחומים רבים אחרים בחיים.

וכשנעשה את העבודה הנכונה נראה את השינויים. יהיו תוצאות, וזו תהיה הצלחה מלאה. התנאי היחיד הוא נכונות לעבוד. אני תמיד אומר, אני מבטיח שינוי למי שמבטיח לעבוד. השינוי אפשרי והוא יכול להיות בלתי הפיך.

זהו תהליך של חיבור מחודש לכוחות טבעיים בתוכנו, וברגע שעובדים איתם כבר לא משתלם לפעול אחרת. זה פשוט לא נוח, לא נעים. אבל כדי להגיע לשם צריך לעבוד.

העבודה בתוכנית כוללת האזנה להרצאות, צפייה בסרטונים, ותרגולים שאני מציע לאורך הדרך. אפשר למצוא אותם כמעט בכל עמוד. עם הזמן נתחיל להפנים את הערכים של נוסחת הרעב היצירתי לתוך דפוסי האכילה שלנו.

זה לא אומר שהכול יצליח מיד. זה גם לא אומר שתצליחי להקדיש לזה המון אנרגיה מהיום הראשון. אולי בהתחלה רק תקשיבי להרצאות וזה מצוין. בהמשך תגיע מוכנות גם לתרגילים, ואחר כך ליישום בפועל של השינויים. הכול בקצב שלך.

אני חוזר ומדגיש, למי שעובדת יש כאן מאה אחוזי הצלחה. הגוף יודע לאזן את עצמו. הוא יודע. אנחנו רק צריכים להיזכר בזה. הרבה פעמים אנחנו מקבלים חינוך והשפעות שמשכיחים מאיתנו את הידע הפנימי: מתי לאכול, מה לאכול, מה הגוף באמת מבקש, איך להקשיב לו, איך לקיים את טקס הארוחה, מתי לעצור, מתי לתת לתשוקה מקום ומתי לא.

אלה דברים שהגוף יודע. הגוף גם יודע להתענג על אוכל וזה דבר חשוב. אנחנו לא נוותר כאן על עונג. כשמוותרים על עונג נוצר רעב שלילי, רעב שאינו בריא. נדבר בהמשך על ההבדל בין רעב חיובי לשלילי. כשאנחנו מרחיקים את עצמנו מעונג אנחנו יוצרים תשוקה מוגזמת, רעב רגשי שמוביל לשבירת הדיאטה ולתסכול.

חשוב להבין, אין שום דבר פסול ברצון לעוגה, לגלידה, לשווארמה או לחומוס. הבעיה מתחילה כשאנחנו מחנכים את עצמנו לחשוב שזה לא בסדר. בכך אנחנו חוסמים את העונג שלנו ואת החיוניות שלנו.

הגוף יודע להתענג במידה ובאופן מדויק לו. כל עוד אנחנו לא יודעים את זה נישאר במרדף מתמיד סביב המספרים של המשקל. לכן יש לנו כאן עבודה לעשות, גם רגשית וגם מעשית.

אנשים רבים כבר עברו שינוי עם דרך הזו מסיבה פשוטה: היא מחזירה את האדם לטבע הבריא שלו, שמעדיף קיום עם פחות התמכרויות. יש לך כאן חומר לקריאה בשילוב שאלות בכל פרק, שיסייע לך להכניס לחייך דפוסים חדשים של התייחסות לאוכל, אכילה, משקל וכל מרחב הרגשי הכרוך בהם.

שינויים מהירים מדי לא מחזיקים מעמד. הגוף והנפש לא מרשים זאת. לכן נתקדם לאט, בקצב טבעי.

אני מזמין אותך לעבוד איתי, בדרך שלך, בקצב שלך. ההתמסרות לתהליך אינה אומרת שצריך לוותר על חיים אחרים, אלא פשוט להישאר עם זה, לשמור על קשר יומיומי, גם אם זה עשר או עשרים דקות ביום. העיקר להמשיך, להקשיב, לתת לתהליך לחלחל פנימה.

ואני אומר כאן בבירור, יש כאן מאה אחוזי הצלחה. מתישהו נוסחת הרעב היצירתי משתלטת מבפנים ומעניקה לנו ראייה מחודשת: אנחנו לומדים להתענג על אוכל, לשהות בנחת גם בזמנים בלי אוכל, ליהנות מזה, ליצור מזה, ולאזן את המשקל באופן טבעי.

זה אפשרי. זה עובד. זה קורה. זה תהליך שמביא גם צמיחה אישית עמוקה. רק צריך להתמסר. מי שעובדת באמת עם התהליך הזה יכולה להגיע למקומות שלא חלמה להגיע אליהם.

כך זה עובד, כך זה יעבוד.
ברוכה הבאה.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1. איך התחושה כשמתאמצים לרדת במשקל למשך זמן ממושך, מצליחים ולאחר מכן חוזרים להרגלים הישנים?
  2. ?האם את יכולה לדמיין שקיימת מציאות שבה קל ואף מענג ורגוע להיות רעבה?
  3. האם את מוכנה לשינוי עקרוני וייתכן בלתי הפיך, כזה שיציב אותך במקום בריא ומותאם יותר עם אכילה והרגשות הקשורים בזה?
  4. האם את מוכנה לתהליך רגשי שיפגיש אותך עם הדרמה האמתית שמנהלת אותך ושמתנקזת שוב ושוב לאכילה?
  5. האם את מוכנה להכיר בכך שאכילה מיותרת היא בעצם סוג של התמכרות?

פרק 2: פרידה מה"אני" הישנה

אוקיי, אני שמח שאנחנו ממשיכים. אני שוב רוצה לומר את מה שחשוב לומר פעמים רבות כדי להטמיע את זה, כדי להתרגל לזה. הגוף יודע את העבודה שלו, והנפש יודעת את העבודה שלה. שניהם חכמים מאיתנו, אבל אנחנו יכולים למנוע מהם לבטא את החוכמה שלהם על ידי התנהגויות שונות או דפוסים רגשיים מסוימים.

אנחנו גם יכולים לרפא את עצמנו בכך שנאפשר לגוף ולנפש להביא לידי ביטוי את החוכמה המיוחדת שלהם. בשביל זה אנחנו פה. זו הלמידה.

אנחנו לומדים מחדש את מערכת היחסים הנכונה והבריאה שיש לגוף נפש עם אוכל, עם אכילה ועם כל מה שקשור אליהם. כאשר אנחנו מאפשרים לחוכמה הזאת, שאולי אנחנו עדיין סקפטיים לגביה, לבוא לידי ביטוי, היא עושה את העבודה שלה ויהיו מאה אחוזי הצלחה.

החוכמה הזאת יודעת לעשות את שלה. אנחנו כבני אדם מתוחכמים עם מדע וידע ותחושת חשיבות עצמית התרחקנו לא פעם מן החוכמה הטבעית שלנו. התרחקנו מהחיבור לטבע, מהידיעה המולדת שלנו, מהאינטואיציה הפנימית של איך נכון לנהוג בגוף ובנפש. מרוב תחכום, מרוב היגיון, שכחנו את הדברים הבסיסיים ביותר: איך הגוף שלנו פועל ואיך נכון לנהל אותו. מרוב האפשרויות והמזונות שמקיפים אותנו, ומרוב שאכילה תפסה את מקומה של ההתמודדות הרגשית, שכחנו כיצד לאכול באופן שמותאם באמת לגוף נפש שלנו.

פשוט שכחנו. לכן התהליך שאנחנו עושים כאן הוא בראש ובראשונה תהליך של הזכרות. תהליך שבו אנחנו נזכרים בכך שיכול להיות דבר טוב ומענג ברעב, כאשר הוא במידה הנכונה ובתזמון הנכון.

רעב יכול להבריא את הגוף, לפתח את הנפש, לשחרר אותנו ממחסומים שלא ידענו איך לשחרר. דווקא הרעב הנכון, לא רעב מציק או מייסר אלא רעב שאנחנו לומדים להתענג עליו ולהפוך אותו לכוח יצירתי, הוא זה שפותח את הדלת לשינוי.

ברגע שהרעב הופך לכוח יצירתי יש לנו שליטה חדשה בחיים שלנו. אנחנו מכירים את המושג רעב חיובי, מתרחקים מרעב שלילי, ולומדים לתמרן בין אכילה מענגת במידה ובין רגעים של עונג מסוג אחר, עונג של חיים שמתפתחים מתוך שקט במערכת העיכול, מתוך יכולת להיות קצת רעבים וליהנות מזה.

ההרצאה הזאת עוסקת במעבר, בשינוי שאנחנו מזמינים לתוך חיינו. זהו המעבר מהאני הישנה אל האני החדשה.

זה מעבר שמתרחש שוב ושוב. נבקר אצל האני הישנה, נעבור אל האני החדשה, נחזור לישנה, ושוב ננוע קדימה. זה חלק מהתהליך. אנחנו רוצים להכיר את שתי הדמויות האלה שבתוכנו ולעודד את המעבר ביניהן, מהישנה אל החדשה, בלי לגנות את האני הישנה, בלי לפחד ממנה כשהיא שבה להופיע.

אנחנו רוצים לדעת שהיא קיימת, שהיא חלק מאיתנו. שיש לה הרגלים, צרכים, דרישות, כאבים והתמכרויות. אנחנו רוצים לדעת שהיא שם, ולהושיט לה יד כדי שתוכל לעבור אל האני החדשה.

האני החדשה כבר לא סובלת מאותם הדברים שהאני הישנה סובלת מהם. היא לוקחת פיקוד באופן חכם על מערכות האכילה, ההקשבה, ההתמודדות וההזנה.

ביניהן צריכה להתקיים תקשורת. האני הישנה היא זו שהתרגלה להיות מכורה. מכורה במובן שיש לה דפוסים של התמכרות סביב אוכל, תחושת חובה, חוסר שליטה, כעס עצמי, פיצוי באכילה מופרזת, מחשבות חוזרות על אוכל. כל אלה הם דפוסים של התמכרות.

האני החדשה באה לעזור לאני הישנה להשתקם. היא באה עם אהבה, חמלה, סבלנות. כאשר אנחנו כועסים על החלקים הפגועים שבנו, אנחנו לא מאפשרים להם להשתנות. הם ננעלים. האני החדשה היא זו שיכולה לשלוט באכילה בצורה נכונה כך שיהיה עונג בזמן האוכל וגם עונג בזמן הרעב.

היא מביאה איתה אהבה, חמלה, הבנה ואמפתיה כלפי האני הישנה שלא הייתה לה ברירה אלא להסתבך עם ענייני האכילה. היא עושה זאת לאט, בסבלנות, יום אחר יום. לאט לאט היא מקלפת את השכבות שמסתירות את החוכמה הטבעית שבתוכה עד שהיא מתגלה במלואה.

אחד התפקידים של האני החדשה הוא להעניק לאני הישנה תחושת סליחה, תחושה שזה בסדר, שזה מובן. להבין למה נקלענו לאכילה רגשית לא מאוזנת, למה עלינו במשקל, למה הסתבכנו עם אוכל. האני החדשה נועדה להביא את ההבנה הזאת בסבלנות וללוות את האני הישנה בתהליך של גמילה, שינוי והתחדשות.

בהתחלה האני הישנה תפחד. היא רגילה למה שהיא מכירה. היא רגילה להתאכזב מניסיונות שינוי, רגילה לפצות את עצמה באוכל על כאבים עמוקים. אנחנו לא נוכל לקחת ממנה את זה בבת אחת, כי הכאבים הרגשיים מבקשים מענה, הזנה, פיצוי.

האני החדשה תצטרך להציע דרכים אחרות להתמודדות עם הכאבים האלה. היא תביא פתרונות חדשים, תראה שאפשר אחרת. היא תוביל את האני הישנה למקום שבו כבר לא יהיה צורך להשתמש באוכל באותו האופן.

עכשיו אנחנו מתכוננים למעבר הזה. יש אני חדשה והיא כבר קיימת בתוכנו. היא יודעת, היא מחכה, היא מוכנה. היא יודעת איך לאכול נכון, מבלי לוותר על מאכלים אלא להתענג עליהם במידה. היא יודעת גם להתענג על רעב ועל שקט במערכת העיכול. היא יודעת את זה ואנחנו רוצים לתת לה להתגלות.

כדי שזה יקרה אנחנו אומרים לנפש, כן, זה הולך לקרות. המעבר הזה יתרחש. אבל כדי שיתרחש באמת עלינו להכיר את החלק הכואב, לראות את האני הישנה, לחבק אותה, לאהוב אותה ולעזור לה לעבור בדרכה, בקצב שלה, בזמן שלה, באיכויות שלה.

האני החדשה והידע שלה, החיבור שלה לצורה ההרמונית של חיים ואכילה, כבר נמצאים כאן. כל מה שאני אומר הוא תזכורת. אלה אמיתות של גוף נפש שנמצאות בנו. אני רק עוזר לכן לגלות אותן מחדש. אני לא ממציא אותן, אני פשוט חושף אותן.

יום אחד זה ייראה לכן פשוט, אפילו טריוויאלי. אבל כרגע, כשאנחנו עדיין בתחילת הדרך, אנחנו לומדות לדמיין ולנשום את השינוי הזה.

השינוי מהאני הישנה חסרת האונים המשועבדת לדפוסי אכילה שהיא לא רוצה להיות בהם, אל האני החדשה שמביאה סדר, אהבה, חמלה והמון חוכמה.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1.  איך את מרגישה עם המשפט פרידה מ"אני" הישנה?
  2. האם את מרגישה מוכנה להתחיל להיפרד מהרגלים ואף תפיסות עולם שלא משרתים אותך באופן הכי גבוה שניתן?
  3. האם את יכולה להביט באהבה באותו חלק שבך שמתייחס לאכילה ממקום רגשי וכואב במיוחד?
  4. מה לדעתך יאפיין את ה"אני החדשה" שתיוולד מתוכך בתהליך שיבריא אצלך את הקשר בין נפש וגוף בכל הנוגע לאוכל ואכילה?
  5. האם את יכולה לראות כרגע את הערך החיובי של פרידה, בהקשר של תהליך הבראה ואולי בעוד הקשרים?

פרק 3: הגוף רוצה לחזור הביתה

היי, הגוף רוצה לחזור הביתה. אני רוצה שנעצור לרגע ונהדהד את המשפט הזה, ננסה להעמיק בו. הגוף רוצה לחזור הביתה. יש לגוף שלנו מקום, בית, שבו הוא רוצה להיות. מקום שבו טוב לו, שבו נעים לו, שבו הוא נהנה, שבו הוא בריא יותר, שבו הוא מסגשג יותר. מקום שבו הוא נע בחינניות, קשוב לתשוקות שלו, יודע מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה, יודע מהם הגבולות שלו, מהי הכמות הנכונה לו, ומעבר לזה יודע שזה כבר לא יהיה לו נעים.

הגוף רוצה לחזור הביתה. נעמיק בזה עוד מעט, אבל קודם אני רוצה לתת הצצה למה שהולך לקרות. ככל שהתהליך יתקדם וככל שעקרונות הרעב היצירתי יופנמו, והם אכן יופנמו, זה רק עניין של זמן, זה מה שיתרחש.

את תאכלי פחות או יותר שלוש ארוחות ביום, ואולי אפילו שתיים בלבד. את תתחילי את היום במשהו מינימלי מאוד, אולי תפוח, אולי תפוז, פרי, משקה קטן וזה הכול. הארוחה הבאה שלך תהיה בצהריים, והיא תהיה הארוחה של העונג. עונג מלא. תאכלי אותה לאט, תתבונני בכל ביס וביס. זו תהיה ארוחה טובה ומזינה, ולא כל כך יעניין אותך אם היא נחשבת בריאה או לא.

הגוף מבריא את עצמו כשיש לו מספיק שעות של רעב. לפני הארוחה הזאת תהיה שקט במערכת העיכול. את לא תאכלי, ואפילו לא תרגישי צורך לאכול. כשיתחילו קרקורי רעב בבטן, תדעי שזה סימן שהגוף עובד נכון, שהוא מתחיל לשחרר קילוגרמים מיותרים.

קרקורי הבטן הם סימן שמשהו טוב קורה. בעבר אולי הם עוררו חרדה ותחושת דחיפות להשתיק אותם, אבל כשהגוף יתחיל לחזור הביתה נבין שקרקורי הבטן הם סימן חיובי. הם מצביעים על כך שאדרנלין זורם בגוף ומפרק רקמות שומן לא נחוצות.

זה בסדר גמור. יותר מזה, את תלמדי בהדרגה שאותו אדרנלין ואותם קרקורי רעב הם סימן שיש מקום לעבודה. זהו הרעב היצירתי שלך. דווקא במקומות שבהם יש יותר אדרנלין יש גם יותר יכולת ליצור, לחדש, להתחדש, לשנות, ליזום, לגעת בדברים שזקוקים לתשומת לב. הרעב יהפוך לכוח, למנוף.

וכך תגיעי אל ארוחת הצהריים באמת רעבה, עם גוף נקי ומוכן למפגש מחודש עם האוכל. אחרי הארוחה תצאי אל החיים ותלמדי להבחין בין רעב אמיתי לבין רצון למלא חלל רגשי. תדעי להבדיל בין רעב מוקדם מדי, שהוא בעצם געגוע למשהו, לבין רעב אמיתי שמגיע עם קרקורי בטן לאחר כמה שעות. עם הזמן גם הקרקורים הללו יפחתו, משום שהמערכת תסתדר ותדע מתי מגיע הזמן הבא לאכול.

אם תתייחסי לרעב באופן נכון, תירגעי, תחבקי את עצמך ותצרי מתוך זה, עם הזמן הוא יהפוך לפחות טריגר של מצוקה ויותר סימן להזדמנות.

אחרי ארוחת הערב שוב תיכנסי לשקט במערכת העיכול עד הבוקר הבא. עם הזמן תגלהי שכל הגוף מתכנת את עצמו לכך, וזה נעשה קל יותר ויותר. בארוחות עצמן תתני לעצמך ליהנות מאוכל, מהמאכלים שאת אוהבת, מהטעמים שאת חושבת שאסורים, ותעשי זאת במינון הנכון. אם תחליטי לרדת במשקל, גודל הארוחות יקטן בהדרגה. תלמדי להתמודד עם הרעב בדרך הנכונה, ובמהלך הזמן זה יהפוך לקל ונעים יותר. זהו תהליך של הסתגלות איטית, והוא הופך עם הזמן לדרך חיים מהנה, מאוזנת ואמיתית.

לשם אנחנו הולכים. לשם נגיע. לא נמהר להגיע לשם, זה יקרה מעצמו דרך ההזנה החוזרת של ההרצאות והתרגולים. הגוף והנפש יתעוררו, וזה המקום לדבר על כך שהגוף רוצה לחזור הביתה.

מה שהגוף והנפש למדו במשך שנים רבות, והביא אותם למצב של אכילה רגשית לא נכונה, ניתן לשינוי. אני שוב מדגיש, אכילה רגשית יש לכולנו. כולנו אוהבים את האוכל, מתאהבים בו, חולמים עליו, משתוקקים אליו. לא סתם פרסומות על אוכל כל כך משפיעות עלינו. אנחנו מרגישים כלפי האוכל רגשות, ואוכל באמת מזין אותנו ומקיים אותנו.

אין שום סיבה שלא יהיו לנו רגשות כלפי אוכל, אבל יש הבדל בין אכילה רגשית בריאה לבין אכילה רגשית לא נכונה. האכילה הלא נכונה היא זו שמשתמשת באוכל כתחליף להרגעה עצמית, ליצירה, להתמודדות עם בעיות, להרגעת כאבים. היא לא ממלאת את התפקיד הזה באמת, ולכן אנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. כך נוצרת התמכרות.

אנחנו רוצים להגיע הביתה, אל המקום שבו אנחנו עדיין אוכלים רגשית, אבל בצורה נכונה. זה אומר שאנחנו נאהב את האוכל כשנאכל בזמן הנכון, וזה אומר שאם נאכל בזמן הלא נכון נתייחס לעצמנו ברוך ובסלחנות. נלמד לסלוח לעצמנו, לכבד את עצמנו, לצמצם בהדרגה את הנשנושים אם הם קורים, אבל בלי להיכנס לשיפוט עצמי, בלי כעס, בלי אכזבה.

הלקאה עצמית היא אחד המרכיבים המרכזיים של האכילה הרגשית המזיקה. במקום זה נלמד לעבוד עם הרגשות שלנו. זהו הבית של הגוף, המקום שאליו הוא רוצה להגיע. שם המערכת עובדת נכון.

גם אם עוד לא הגענו למצב האידיאלי של שתיים או שלוש ארוחות ביום וביניהן שקט במערכת העיכול, אנחנו כבר יכולים להתקרב לשם. ננהג בחמלה, בסלחנות, בכוונה אמיתית לצמצם בהדרגה את האכילות שבין הארוחות עד שנוכל להיפרד מהן כמעט לגמרי.

נלמד להתיידד עם הרעב. הגוף יודע להיות רעב. חיות רבות מסתפקות בארוחה אחת ביום, לפעמים ביומיים, והן חיות מצוין. זה לא קשה להן, כי זה הטבע שלהן. אנחנו פשוט שכחנו. התרגלנו לאכול פעמים רבות ביום ולחוש חרדה אם לא אכלנו בדיוק כשחשבנו שצריך.

אנחנו רוצים להגיע הביתה, למקום שבו רעב זה בסדר. רעב הוא חלק מהשגרה, חלק ממה שבונה אותנו. כמובן לא רעב קיצוני, לא צום ממושך, אלא סדר נכון.

אנחנו רוצים לבנות סדר יום שבו הגוף יודע את הבית שלו. הגוף ידע שהוא מקבל הזנה נעימה ומספקת, ויחד עם זה גם ילמד גבולות והתנהלות נכונה. בבית נהנים, בבית גם יודעים מתי לעצור.

בבית יש עוד דברים חוץ מאוכל. יש יצירה, יש עבודה, יש מערכות יחסים, יש חיים. כל זה קורה בתוך הבית. יש בית בתוכנו, ובבית הזה אנחנו מספיק חכמים כדי לעשות את הדברים נכון.

בלב הקורס הזה בדיוק זה מה שמתרחש. אנשים מספרים לי איך במהלך הדרך, תוך כדי האזנה להרצאות, פתאום קורה משהו, קליק פנימי. הם אומרים, הנה, נוסחת הרעב היצירתי עובדת אצלי, כמה שזה נעים, איך לא שמתי לב לזה קודם.

האנשים האלה הגיעו הביתה. וכשמגיעים הביתה, הכול נהיה קל יותר. אפשר לשפר, לעדכן, לדייק, לכוון את עצמנו למשקל הרצוי, ולהגיע אליו לאט ובאהבה.

כך זה קורה בבית. שם יש את כל התנאים הדרושים, ושם בדיוק הגוף רוצה להיות. אנחנו בדרך הביתה.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

מה האסוציאציות הראשונות אצלך למילה בית?
מה דעתך על האפשרות שהגוף שלך יכול "להרגיש בבית" מבחינת הנוחות והיכולת לשלוט באכילה וברעב בלי תלות או התמכרות?
דמייני את היום בו הגוף שלך ירגיש באמת "בבית". איך תרגישי אז? איך יהיו היחסים שלך אתו? איזה דברים חדשים יצמחו מזה?
איזה עוד דברים הגוף שלך אולי רוצה ואת לא מספיק מקשיבה לבקשות שלו?
איך את מרגישה עם המושג "שקט במערכת העיכול"? מה זה מעורר אצלך?

פרק 4: לא ביקשתי אוכל. כנראה שלא הבנת אותי נכון

אחד האתגרים הגדולים של נוסחת הרעב היצירתי הוא היכולת להקשיב.
היכולת להקשיב למה שבאמת קורה בתוכי, למה שנאמר בתוכי, למסרים שרצים לי בראש. לדעת להבדיל בין מסרים שאני רוצה ללכת בעקבותיהם מיד, לבין מסרים שמבלבלים אותי. יש כאן אמנות של הקשבה, אמנות של הקשבה לגוף, אמנות של הקשבה נכונה לרעב ולתיאבון. ובדיוק כאן הגוף מנסה לומר מדי פעם, לא ביקשתי אוכל. כנראה שלא הבנת אותי נכון. לא הקשבת. זה שהגוף מקרקר מעט מרעב אינו אומר שהבקשה היא דווקא אוכל. תינוק שבוכה אינו בהכרח זקוק רק לשד של אמו או לבקבוק חלב. כולנו יודעים שלא כל כאב, לא כל קושי, לא כל מצוקה שנשמעים כמו רעב, הם אכן רעב. כאן מתרחשת הבלבול, ואנחנו רוצים לשפר את יכולת ההקשבה.

נרצה להעניק יותר מרחב כדי לשאול את הגוף ואת הנפש מה הם באמת מבקשים.
אם אכלתי את הארוחה בזמן הנכון, ארוחה טובה ומזינה, עם תשומת לב ועם פנאי, ואם כשעה או שעה וחצי לאחריה אני שוב רעב, סימן שהצורך הוא אחר. ידוע לנו הדבר, אך איננו פועלים על פיו. איננו נכנסים לדיאלוג עם הגוף כדי לשאול, מה אתה רוצה באמת עכשיו. מהי המצוקה שמעוררת בי את הדחף לנגוס משהו. מהו הלחץ. מהו המתח. מהי החרדה. עד כמה אנחנו מודעים לכך שרעב רגשי הוא ברובו חרדה. לעיתים איננו מודעים, משום שהחוויה המיידית היא רעב. אנו מתעסקים ברעב, נעשים אובססיביים לרעב, ובדרך זו מחמיצים את האמת, שאנו בלחץ, שאיננו מסתדרים. אנו רוצים להרגיע, להשקיט, להשתיק, להשכיח, לברוח, לקבל רגע של עונג, של מנוחה, של נחמה. פעמים רבות איננו מבקשים מזון עצמו, אלא את התוצאה הרגשית שאנו מייחסים לו.

כאשר האוכל נלקח שלא בזמן הנכון התוצאה הרגשית שלו היא תמיד חלקית. האוכל אינו באמת מנחם ואינו באמת מרגיע. הוא מעניק מידה קטנה של הקלה וזהו. כך פועלת התמכרות. כאשר מתקבל עונג חלקי, נרצה עוד. אנחנו נקשרים למקור העונג החלקי, בין אם זו סיגריה, אלכוהול, או אכילה שלא בזמנה. אותו מקור נהיה הכתובת שאליה נתגעגע שוב ושוב, מפני שהוא אינו מספק באמת את מה שרצינו. אוכל אינו יכול לספק את כל מה שאנחנו מבקשים.

קשה לראות זאת בזמן "קרייבינג", כאשר אנו רעבים מאוד ורוצים את האוכל מיד. נלמד בהדרגה לצמצם את האכילה שבין הארוחות, את הנשנושים, ואף ליהנות מן היכולת הזאת. זה לא חייב להיות מאבק. כדי להתקדם ביכולת לקיים את נוסחת הרעב היצירתי, נלמד לעצור את הרפלקס. במקום להגיב מיד באכילה, נעצור לדקה, לשתי דקות, לשלוש דקות. נשב רגע. נצא לשאיפה של אוויר. ניכנס לשירותים לשטיפת פנים. נעשה סיבוב קצר. ניקח דף ועט ונשאל, מה אני רוצה עכשיו. מה אני באמת מבקש מעצמי עכשיו. למה אני מתגעגע ברגע זה. מה חסר לי באמת ברמה הרגשית.

נבדוק אם אני מסוגלת להקשיב. אם אני יכולה לומר לעצמי במה מדובר. אם אני מצליחה לשמוע מסרים אחרים שאינם המילה "רעב". האם אני יכולה להביט פנימה בזכוכית מגדלת ולהכיר בכך שיש כאן חרדה, ואז להישאר איתה לרגע. אולי אני שומעת שאני זקוקה לאהבה או לתשומת לב. אולי חסרה לי תנועה. אולי אני נמצאת בסיטואציה שאיני צריכה להיות בה ואני זקוקה לצאת ממנה מעט, ובמקום לבצע את הפעולה הנכונה אני הולכת לאכול. אולי אני זקוקה לשינוי כלשהו. אולי יש בי כעס שצריך ביטוי, או תסכול שמבקש מקום. כמה דברים אני מחניקה בתוכי ובמקומם אני אוכלת, רק מפני שאינני קשובה למה שהגוף והנפש מבקשים עכשיו.

עצם ההשהיה הזו יכולה להיות סוג של קסם קטן. היא לא תספיק לבדה, מפני שנצטרך לבצע את כל העבודה של נוסחת הרעב היצירתי עד למרחב היצירה ולניצול האדרנלין של הרעב. ובכל זאת, בינתיים, זה יכול להיות קסם. נעצור את הרפלקס, ניצור מרווח של כמה דקות, נאזור אומץ להיכנס לדיאלוג פנימי ולשאול, מה אני רוצה עכשיו. מה אני באמת רוצה עכשיו כאשר יש לי פנטזיה לאכול, בזמן שאני יודע שהגוף אינו זקוק כעת למזון. למה אני זקוק עכשיו. האם אני יכול לעצור לכמה דקות, להרגיע את עצמי, לברר, ולהשהות רגע את מרוץ החיים.

אם לאחר דקות של בירור עדיין מוכרחים לנשנש, ננשנש. זה בסדר, זה חלק מן התהליך. איננו מוכרחים להצליח מיד. איננו בונים שינוי בעבודה מיידית. נתנסה וניכשל כמה פעמים עד שזה יעבוד, וזה בסדר. ואם כבר נכשלים, ניכשל טוב, עם יותר מודעות עצמית, כדי לבנות את היום העתידי שבו נצליח לא להיכשל. נעשה זאת באהבה.

וכיצד נעשה זאת בפועל. נעצור. נגייס אומץ להקשיב. בשלב זה אנו בראשית הדרך, לומדים יסודות ראשוניים, וזה ייקח זמן עד שיופנמו. לכן נתאמן. נזהה את הרגעים שבהם מופיע רעב לא רלוונטי, דימוי של רעב, אשליית רעב. הגוף בסדר גמור, קיבל את הארוחות המתוכננות, והוא מוזן. יש לו רזרבות. הכול בסדר. ובכל זאת עולה בקשה פנימית, משאלה, צורך, אולי אפילו צעקה שקטה.

במקום להיאבק בה ובדחף לאכול ולהגדיל את התסכול, נעצור בעדינות, עם חמלה, עם חיוך, עם הבנה. נקשיב. נשאל, מה באמת נאמר שם בפנים. מה צועק בתוכי. מה מתבקש בדמות של אוכל. ניתן לכך כמה דקות. עם הזמן משהו ייפתח. נשאל את השאלות באופן ישיר יותר, מה באמת אני רוצה עכשיו. האם אוכל אכן יעזור לי, או שבעצם יגרום לי לבקש עוד אוכל בעוד שעתיים. עכשיו אני רק עוצר ושואל מה אני רוצה. אם זה עובד, מצוין. ואם לא עבד כעת, יעבוד בפעם אחרת. אנחנו מתאמנים, ואנחנו בדרך.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1. באיזה צורות את יודעת כיום להזין את הנפש ואת עולמך הרגשי?
  2. האם קרה לך פעם שפעולה, עשייה או שינוי מיקוד גרמו לכך שהרעב שלך "נעלם" לפתע ולא שמת לב לכך קודם?
  3. ברמה רוחנית-רגשית, מהם הדברים החשובים ביותר שחשוב לך שתקבלי או שתוכלי לחוות אותם?
  4. איך את מרגישה עם הביטויים "הזנה רגשית" ו"הזנה רוחנית"? האם יתכן שיש לעשות הערכה מחודשת כיצד את מזינה את עצמך?
  5. איזה מחוות, יוזמות והתנסויות עשויות להעניק לך, לדעתך, יותר חוויות של הזנה רגשית ממלאה במקום שבו אוכל לא באמת נחוץ?

פרק 5: אדרנלין או אינסולין, מה את בוחרת?

הפרק הזה חשוב מאוד. הוא מחבר אותנו אל תפקודו של הגוף, אל הביולוגיה של חיינו, והוא מעניק משמעות עמוקה לדרך שאנחנו עושים כאן ולסיבה הפשוטה מדוע זה עובד.

הסיבה לכך שהתהליך הזה עובד היא שאנחנו יוצרים התאמה בין הדרך הבריאה של הגוף לפעול, הדרך שבה נוח לו לעבוד, לבין ההתנהגות שלנו כלפיו. כאשר אנחנו מבינים את הציר שבין אדרנלין לאינסולין ולומדים ליישם אותו, קל לנו יותר להתקדם עם נוסחת הרעב היצירתי. כמובן שהשינוי העמוק ביותר מתרחש במרחב הרגשי, מאחורי הקלעים, תוך כדי תנועה בתהליך הזה, אבל ההבנה של מנגנוני הגוף מאפשרת לנו לראות למה זה עובד גם ברמה הפיזית.

כדאי להבין מעט מהמתרחש בגוף, כיצד אנחנו משמינים או מרזים, ואיך זה קשור לנפש ולאכילה רגשית. נתרכז בשני הורמונים מרכזיים: אדרנלין ואינסולין. אמנם מדובר רק בחלק מהתמונה המלאה, אך הם מאפשרים להבין את המשחק המרכזי של גוף האדם סביב רעב ושובע.

אדרנלין ואינסולין הם שני הורמונים שעובדים בכיוונים מנוגדים. אינסולין הוא הורמון בונה. הוא דואג לכך שהסוכר ייכנס לתוך התאים, ומשמש בתהליך בניית רקמות, כולל רקמות שומן. בכל פעם שאנחנו אוכלים, מופרש אינסולין מהלבלב. הוא מכניס את הסוכר לתאים ודואג לכך שהגוף יקבל אנרגיה זמינה ויבנה את עצמו. מי שסובל מסוכרת סובל מחוסר איזון במנגנון הזה, משום שאין מספיק אינסולין, והסוכר נשאר בדם.

האדרנלין, לעומת זאת, הוא הורמון מפרק. תפקידו לעורר את הגוף לפעולה, להוציא סוכר מהתאים ולפרק שומנים. הוא גורם לדם לזרום מהר יותר, למחשבה להתחדד, לגוף להיות ערני ומוכן לפעולה. שניהם, האינסולין והאדרנלין, עושים פעולות הפוכות: האינסולין בונה, האדרנלין מפרק.

מבחינתנו, מי שרוצה לרדת במשקל זקוק לכוח המרזה הטבעי של הגוף, והוא האדרנלין. אדרנלין הוא ההורמון שמניע את תהליך הפירוק. בעבר היו אפילו תרופות לירידה במשקל שהיו מבוססות על חומרים מעוררי אדרנלין, אך הן גרמו נזק לגוף משום שלא פעלו בהרמוניה עם המערכת הטבעית שלו.

אנחנו לא רוצים לעורר את הגוף באופן מלאכותי, אלא לאפשר לו לעבוד בהרמוניה עם עצמו. כאשר אנו אוכלים ארוחה מתוכננת, מופרש אינסולין, וזה מצוין. לאחר כמה שעות, כשהאוכל מתעכל, האינסולין יורד בהדרגה, והגוף מתחיל לעבור לשלב הבא – הוא מרוקן את המאגרים ומתחיל לפתח תחושת רעב.

ברגע שמתחיל הרעב, הגוף מפריש אדרנלין. זהו המנגנון הקדום ביותר של האדם. האדם הקדמון היה זקוק לאדרנלין כדי לצוד, לברוח, לפעול, ליזום. כשהיה שבע, הוא נח. כשהיה רעב, האדרנלין התעורר בו, נתן לו כוח, ריכוז, אנרגיה, תעוזה וחדות.

האדרנלין שמופרש בזמן רעב הוא לא אויב, אלא מנוע טבעי של יצירה. הוא מאפשר לנו אנרגיה, קצב, דחף, רצון לפעול. גם כיום, בכל פעם שאנחנו מרגישים התעוררות פנימית או התרגשות לקראת יצירה או שינוי, זה האדרנלין שלנו שמתעורר.

אבל מה קורה כשאנחנו לא מקשיבים לאדרנלין? כשאנחנו מרגישים את האנרגיה הזאת מתעוררת, במקום לפעול איתה אנחנו רוצים להרגיע אותה. אנחנו אומרים לעצמנו, לא עכשיו, אין לי כוח, אני רוצה לנוח. ואז, כדי להרגיע את האדרנלין, אנחנו אוכלים.

ברגע שאנחנו אוכלים, אנחנו מפסיקים את הפעולה של האדרנלין ומפעילים שוב את האינסולין. הגוף עובר ממצב של עשייה למצב של מנוחה, מבנייה רגשית ויצירתית למצב של עיכול והאטה. כך אנחנו מחליפים כוח יוצר בכוח מרדים.

הטעות הגדולה שלנו היא שאנחנו לא עושים את העבודה הנכונה עם האדרנלין. אנחנו לא מקשיבים לו. האדרנלין מבקש מאיתנו, עכשיו זה הזמן לפעול, ליצור, להזיז דברים, לחדש, לשנות, לטפל בעניינים שזקוקים לתשומת לב, לצאת להליכה, לשוחח עם מישהו, לכתוב, לסדר, ליזום. כשהאדרנלין מוכן לפעולה, הוא מזמין אותנו להשתמש באנרגיה שלו.

אם ניענה להזמנה הזאת ונעשה משהו עם האנרגיה, הרעב לא יציק. מי שמפריע לנו ברעב הוא בעצם האדרנלין. לא הרעב עצמו. כשאנחנו לא מקשיבים לו, הוא הופך למתח, לדריכות לא נוחה, ולתחושה שאנחנו חייבים משהו. ברגע שאנחנו אוכלים כדי להרגיע אותו, אנחנו מחליפים את האדרנלין באינסולין ומפספסים את הפוטנציאל שלו.

כך אנחנו משבשים את הסדר הטבעי. במקום להשתמש באנרגיה כדי לפעול, אנחנו מכבים אותה. הגוף עובר למצב לא מותאם, צובר שומן, מאט את קצבו ומרגיש כבד. אנחנו מדכאים לא רק את האדרנלין, אלא גם את האנרגיה היצירתית, את חדוות החיים, את הרצון לשנות ולהתפתח.

כאשר אנחנו לא עובדים נכון עם האדרנלין, הוא עלול גם לעורר חרדה. אדם חרד הוא אדם שאדרנלין זורם בגופו אך אינו יודע מה לעשות איתו. כיום כבר יודעים שחלק מההתמודדות עם חרדה היא דווקא תנועה, פעולה, יצירה. כאשר אנו נכנסים לעשייה, ליצירה או לתנועה, אנחנו מאזנים את האדרנלין ומורידים את רמת החרדה.

אבל אם לא נקשיב לו, נרגיש אותו כלחץ מתמיד. נתרגל להשתמש באוכל כדי להרדים אותו. זהו הרגל שמייצר מעגל התמכרות: אנחנו אוכלים שוב ושוב כדי להרגיע את האדרנלין, אך ברגע שהאוכל מתעכל, הוא שב ועולה. שוב נאכל, ושוב נדכא אותו. וכך אנחנו מאבדים חלקים גדולים מן האנרגיה היצירתית שלנו.

בכל פעם שאנחנו מרדימים את האדרנלין, אנחנו גם מרדימים את היכולת שלנו לפעול, ליצור, להתמודד, לחדש. אנחנו עוצרים את עצמנו.

כל מי שמרגיש תשוקה לחזור לטבע, לאיזון, לבריאות, צריך להבין – הבסיס של הטבע שלנו הוא לא רק במה שאנחנו אוכלים, אלא באופן שבו אנחנו מאפשרים לגוף לפעול עם המחזוריות שלו. כאשר אנחנו מאפשרים לאדרנלין לזרום, הוא מפרק את מה שצריך, מאזֵן את המערכת ומחזיר אותנו למקום שבו הגוף כבר יודע מה לעשות.

זוהי הדינמיקה שבין אינסולין לאדרנלין. הם לא פועלים יחד. זה או זה או זה.
את האינסולין אנחנו צריכים לאחר הארוחות הנכונות שלנו. את האדרנלין אנחנו צריכים בין הארוחות, בזמן הרעב, בזמן הפעולה.

כאשר אנחנו לא יודעים לעבוד עם האדרנלין, אנחנו חווים אותו כחרדה, כמתח, כאי שקט, ואז אנו בורחים חזרה לאוכל. כך אנחנו שוב מעוררים אינסולין ומבטלים את המחזוריות הבריאה של הגוף.

כאן, בתהליך של נוסחת הרעב היצירתי, אנחנו לומדים להפוך את המעגל הזה. להקשיב לאדרנלין, לעבוד איתו, להפיק ממנו יצירה, תנועה והתחדשות, במקום להרדים אותו דרך אוכל.

זוהי בחירה. בחירה בין אדרנלין לבין אינסולין. בחירה בין חיים פעילים, יצירתיים ומלאים, לבין הרדמה עצמית חוזרת ונשנית. הבחירה הזאת היא שלנו.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):
  1. מהן הצורות, כיום, בהם את אוהבת להתסיס את המערכות הרגשיות שלך כך שיותר אדרנלין יזרום בגופך?
  2. האם כבר חווית את ההבנה שמצב של רעב הוא בעצם מצב שבו יש אנרגיה עודפת וחסרת שקט? האם זה כלל גם תחושת חרדה?
  3. האם את אוהבת לרקוד? מה דעתך על האפשרות שלפעמים תחושת רעב רגשי היא בעצם קריאה לריקוד ולתנועה?
  4. נסי להעריך לכמה זמן אוכל "מרגיע אותך" כשאת נעזרת בו בעיקר כדי להשקיט אי שקט שנשמע כמו רעב גופני?
  5. איזה דברים חדשים תוכלי לעשות בחייך אם תגלי שיש ברשותך יותר אדרנלין ואנרגטיות שלא היו קודם לכן?

פרק 6: למה את כל כך פוחדת ממני ומשתיקה אותי?

לפני שניכנס ממש לתוך העניין של השאלה הזאת, אני רוצה לרגע להתייחס לתופעה שכולנו מכירים בצורה כזו או אחרת, שעסוקים בה רבות, שיש סביבה הרבה ויכוחים והרבה בלבול, והיא כאילו לא קשורה, אבל מסתבר שהיא מאוד קשורה.

אני מתכוון לתופעת ה ADHD. אנחנו לא עוסקים כאן ישירות בנושא הזה, ואני לא נכנס עכשיו לדיון מעמיק, למרות שכתבתי על כך ספר שלם. אני רק רוצה להשתמש בו כנקודת התייחסות כדי שניכנס להרצאה הזאת מהמקום הנכון.

בתופעה הזאת יש ילדים שנמצאים במין אי שקט מתמשך. הם פעלתנים מאוד, זזים כל הזמן, מדברים, קמים, מתקשים לשבת בשקט ולהקשיב. זה מפריע למורה, זה מפריע לגננת, זה מפריע למסגרת. נראה כאילו הם לא מסוגלים להתיישר לפי הכללים הרגילים של כיתה שקטה.

מה אנחנו מנסים לעשות הרבה פעמים. "לנרמל" אותם. לתת להם תרופה שתגרום להם לשבת בשקט, להיות מרוכזים, להתנהג כמו שאנחנו רוצים. שיישבו חמש או שבע שעות, ילמדו, יקשיבו, יענו לשאלות בזמן, יסתדרו עם השיעור כמו שאנו מגדירים "ילד טוב".

אנחנו למעשה מנסים להשתיק אצלם את התזזית, מפני שהיא לא נוחה לנו. היא מעצבנת, היא מאתגרת את המסגרת, היא לא מאפשרת לנו לנהל את השיעור כמו שתכננו. במקום לראות שבילד הזה יש כוח יצירתי שמבקש להשתתף בדרך שלו, שיש בו ביעבוע בריא של אנרגיה, אנחנו מעדיפים להשתיק אותו ולסדר אותו בתוך התבנית.

במובן מסוים זו הדרך שבה אנחנו משתיקים ילדים, ולא מאפשרים לכוחות הטבעיים שלהם לפרוח. כי אם ניתן לכל זה לפרוח, איך "נשלוט" בהם. איך כולם יהיו שקטים ונוחים בזמן שאנחנו רוצים ללמד נוסחה במתמטיקה.

אותו הדבר קורה גם אצלנו בפנים. עכשיו ננסח את השאלה פנימה.

"למה את כל כך פוחדת ממני ומשתיקה אותי?"

יהיה מעניין מאוד לגלות, ואפילו מרתק, שאכילת יתר היא סוג של השתקה עצמית. דרך ההסתתרות באכילה, ולעיתים גם במשקל העודף, אנחנו כאילו הופכים את עצמנו כבדים יותר, מוסתרים יותר, רחוקים יותר מן האני האמיתית שרוצה יותר מהחיים.

אותה "אני פנימית" רוצה לעשות יותר. רוצה להיות מעורבת בדברים שמפחיד אותנו להיות מעורבים בהם. רוצה לפרוץ גבולות, לומר דברים שאנחנו מפחדים לומר, ליצור, ליזום, אולי אפילו לעשות מהפכה קטנה בחיים שלנו. לעשות אחרת ממה שעשינו עד עכשיו.

איך מרגיש לנו הרעיון הזה, שחלק מן הדרמה של האכילה הרגשית הוא בעצם השתקה. לא רק השתקה של האדרנלין, ההורמון הטבעי שהזכרנו בפרקים הקודמים, אלא השתקה של משהו עמוק עוד יותר.

בנוסחת הרעב היצירתי אנחנו מדברים על לרדת במשקל ולממש את הפוטנציאל. זה אולי נשמע כמו סלוגן יפה, אבל בפועל זה באמת הולך יחד. משהו יורד ומשהו אחר צריך לעלות. ככל שאנחנו מורידים משקל בדרך הנכונה, בו זמנית משהו אחר צריך להתמלא, כדי שלא ייווצר חור בנפש.

אם אנחנו לוקחים מן הנפש את ההרגל של האכילה המיותרת, את הממתק, את החטיף, את הביס העודף, ומשאירים אותה רק עם הארוחות המתוכננות והמדויקות, צריך לשאול, במה היא תתמלא במקום. מה ייכנס לחלל שנוצר.

וכאן בדיוק מגיעה השאלה, למה את כל כך פוחדת ממני ומשתיקה אותי?

מי הוא הקול הפנימי שבתוכך. מה הוא רוצה לומר שאת לא מוכנה לשמוע. ממה את מפחדת כל כך, עד כדי כך שאת מעדיפה להשתיק אותו בעזרת עוד אכילה. מהו סוג הצמיחה שהוא מבקש לקדם בחיים שלך, שאת לא מרשה לעצמך לפגוש.

מהו המסר שהוא מנסה להעביר לך. מהי המשאלה שלו. מהי הכמיהה שלו. ייתכן מאוד שכאן ועכשיו אין לך תשובות ברורות, וזה בסדר. מפני שהתרגלת להשתיק אותו זמן רב. בכל פעם שהוא מנסה לומר משהו, לחלום חלום, לבקש שינוי, להביע חוסר נחת, את סותמת לו את הפה בעזרת עוד מאכל, עוד ביס, עוד נשנוש. וכך את כבר לא שומעת אותו.

קודם דיברנו על הקשבה. עכשיו אנחנו מרחיבים את מושג ההקשבה. אני מציע כאן היפותזה, שאלה, אפשרות, שעצם הפחד שלך מעצמך, מן הדמות שאת יכולה להיות, מהפוטנציאל שלך, מהיצירתיות שלך, מהיכולת שלך לשנות, חלק גדול מן הפחד הזה מקבל "טיפול" דרך אכילה מיותרת. האכילה הופכת להיות דרך להשתיק.

זו יכולה להיות תגלית נהדרת. תגלית של מימוש עצמי.

לא נופתע לגלות שכאשר נתחיל ליישם את עקרונות הרעב היצירתי, נעשה שקט במערכת העיכול בין הארוחות, נלמד להתמודד עם הרעב ולהרגיע את עצמנו בדרכים אחרות ולא באכילה, פתאום יתחילו להישמע קולות פנימיים שלא שמענו קודם. קולות שנשתקו במשך שנים, מפני שהתרגלנו לכבות אותם באוכל, עוד לפני שקיבלו הזדמנות להתבטא.

הקולות האלה פעמים רבות באים בצורה של שאלות כמו:

  • מה אני יכולה לעשות עכשיו במקום לאכול?
  • וכשנצליח לעצור ולהרגיע את עצמנו, ולשאול, מה אני מרגישה עכשיו?
  • למה אני זקוקה באמת עכשיו?
  • איך אני יכולה להרגיע את החרדה שבאה עם האדרנלין או עם הוויתור על הנשנוש הרגיל?
  • באותה נשימה נוכל להתחיל לשאול גם, מה בתוכי מפחיד אותי?
  • מה יש בי שאני לא רוצה לשמוע?
  • אילו קולות יש בי?
  • אילו דחפים אני מנסה להשתיק?
  • אילו תסכולים אני לא מאפשרת לעצמי להודות בהם?
  • אילו משאלות לשינוי החיים מנסות להיאמר ואני מפחדת לשמוע?

אם אנחנו מודים כאן שהרבה מאוד אנשים שוכחים את היצירתיות שלהם כבר בגן הילדים, אפשר לשאול, האם ייתכן שבאמצעות אכילה מיותרת אנחנו מדכאים גם את היצירתיות שלנו?

התשובה היא כן.

כדי ליצור אנחנו זקוקים לסוג מסוים של רעב. לא רעב מייסר, אלא רעב חיובי, רעב שמניע. כאשר אנחנו מרדימים את הרעב, אנחנו מרדימים גם את היצירתיות. כך זה עובד. האדם הקדמון לא היה צריך להיות יצירתי אם לא היה רעב. הרעב הוא זה שהניע אותו לצוד, לחפש פתרונות, להמציא דרכים חדשות לשרוד.

אפשר לדמיין את האדם הקדמון, ברגעים שבהם לא יכול היה לצאת לצוד, יושב במערה ומתחיל לצייר על הקירות. אולי גם זה נולד מתוך רעב. מתוך חיפוש אחר דרך לתת צורה למה שמבעבע בתוכו.

האם אנחנו משתיקים את היצירתיות שלנו כי אנחנו פוחדים ממנה. פוחדים מן האין סוף שלה, מן הלא ודאות שלה, מן האפשרות ליצור ולהיכשל. פוחדים להיראות מגוחכים. פוחדים לגלות שאנחנו רוצים חיים אחרים, יצירה אחרת, כיוון אחר.

האם אנחנו מפחדים מן היצירתיות ולכן מעדיפים להעביר שוב ושוב את הגוף ממצב של אדרנלין למצב של אינסולין, כדי לחשוב פחות יצירתי, כדי להרגיש פחות דחף לשינוי, פחות תשוקה לבריאה מחדש.

התשובה לכל השאלות האלה היא כן, שוב ושוב כן, אבל השאלה צריכה להמשיך להישאל, מפני שלא קל לנו להתחבר לאמת הזאת כשאנחנו רגילים לחיות אחרת. התרגלנו לחיות בצורה שמדכאת את היצירתיות.

כאשר מדובר בילדים, אנחנו נותנים להם תרופות כדי להרגיע. כאשר מדובר בעצמנו, המבוגרים, אנחנו נותנים לעצמנו עוד חטיף, עוד עוגייה, עוד סנדוויץ', עוד שוקולד. כל אלה דברים טעימים ונפלאים, ואני בהחלט אוהב אותם, אבל השאלה היא איפה, כמה ומתי.

המטרה אינה להדביק עליהם תווית שלילית, אלא להכניס אותם למקום הנכון, לכמות הנכונה, לתזמון הנכון. כך לא ניצור בתוכנו רעב מיותר אליהם.

ולכן אנחנו חוזרים לשאלה המרכזית של הפרק הזה.

איזו יצירתיות אני משתיק. אילו דחפים אני משתיק כאשר אני אוכלת יותר מדי. למה אני מפחד מזה. למה אני רוצה להשתיק את זה.

אלה שאלות שלא נקבל עליהן תשובה מלאה ביום אחד, אבל הן חשובות. לאורך הדרך, ככל שנתקדם בנוסחת הרעב היצירתי, נרצה לחזור אליהן שוב ושוב, לתת להן מקום, לתת להן להישמע, ולאט לאט לגלות מי אני באמת כשאני כבר לא משתיק את עצמי באוכל.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):
  1. בואי נניח שיש צעקה שרוצה לצאת ממך זה זמן רב. לו היית צועקת אותה, מה בערך היה נאמר שם?
  2. איזה חלומות ומשאלות משמעותיים היו ונותרו בלבך אך מסיבה כזו או אחרת לא יוצאים לאור ועטופים ברשת של פחדים ותירוצים?
  3. נניח שיש מישהו ומשהו שרוצים לצאת ממך, לספר משהו או לעשות משהו ואת משתיקה אותם דרך אכילה. יש לך ניחוש במה מדובר?
  4. כאשר תנסי בפעם הבאה להימנע מאכילה מיותרת ותקשיבי היטב ל"דיבור הפנימי", בלי לחץ, מה לדעתך תשמעי שנאמר שם בלבך?
  5. האם את מוכנה להמשיך את המסע כדי שמה שרוצה להגיח ממך יפסיק להיות מוסתר ומוחבא על ידי אכילה מיותרת?

פרק 7: עונג בריא לעומת עונג חולה

נוכל גם לקרוא להם עונג חלקי לעומת עונג מלא. זה נושא מאוד מהותי שעוזר להבין היטב כיצד אנחנו מכורים באופן כללי, וכיצד אנחנו מכורים לאכילת יתר באופן ספציפי. הנושא הזה יעזור לנו להבין ניואנסים משמעותיים בתבנית של האכילה הרגשית השלילית, וכיצד קורה שאנחנו לא מצליחים להפסיק לאכול, או מוצאים את עצמנו עסוקים באוכל בצורה אובססיבית.

טוב שנכיר את ההבחנה בין עונג בריא לעונג חולה, או בין עונג מלא לעונג חלקי. היא צפויה לתת לנו עם הזמן הרבה תשובות. יחד עם זאת, אני שוב מדגיש, התשובות האמיתיות נמצאות בלב. הסיבה האמיתית שנכנסנו למעגל של אכילת יתר נמצאת בלב, וגם היציאה ממנו תתרחש דרך הלב. אנחנו רק מוסיפים ללב הזה מידע, מידע שעוזר לעשות סדר, כדי שלא נהיה בתוך כאוס מוחלט בתוך המלכודת שנקלענו אליה.

בשני המצבים, גם בעונג בריא וגם בעונג חולה, אנחנו חווים חוויה מסוימת של עונג. אבל עמוק בפנים זו לא אותה חוויה.

עונג מלא הוא עונג אמיתי יותר. הוא עונג טוב יותר, מזין יותר. אנחנו יודעים לזהות אותו. הוא משאיר בנו רושם לאורך זמן. אנחנו נינוחים איתו, מרגישים שהוא טוב לנו. אין לנו ספק בכך. איננו רצים אחריו מיד שוב לאחר שחווינו אותו. הוא משמח, ממלא, מזין, והוא מותאם לצרכים האמיתיים שלנו.

לפעמים, קוביית שוקולד אחת, שמוצצים אותה לאט לאט, יכולה להיות עונג מלא. ולעומת זאת, אכילה מהירה של שמונה עד שתים עשרה קוביות שוקולד, יכולה להיות ביטוי של עונג חלקי ולא בריא. ושוב, השאלה אינה אם שוקולד בריא או לא בריא, אלא מהו אופן הקשר שלנו אליו, מהי מערכת היחסים הרגשית שלנו עם השוקולד.

עונג לא בריא, עונג חלקי, מזין אותנו באופן חלקי בלבד. הוא נותן מענה מסוים, נותן הזנה מסוימת, אך זו הזנה חלקית. הוא משאיר אותנו רעבים, משאיר אותנו לא שבעים בקנה המידה העמוק. הוא עושה עבודה חלקית. ומכיוון שהוא עושה עבודה חלקית, הוא משאיר אותנו עם כמיהה, עם חסר, עם רעב רגשי.

ברגע נתון הוא נותן לנו הפוגה קצרה, אך השפעתו חולפת מהר מאוד. כך זה עם סיגריות, כך זה עם אלכוהול, וכך זה גם עם אכילה רגשית לא נכונה. נדמה לנו שזה מרגיע, אבל זה לא באמת מרגיע. אוכל לא באמת מרגיע. אלכוהול לא באמת מרגיע. סיגריות לא באמת מרגיעות. הן נותנות משהו חלקי, משהו זמני מאוד, שאיננו מותאם לצרכים האמיתיים שלנו, ומשאירות אותנו רעבים ומתוסכלים עמוק בפנים.

בגלל זה אנחנו מיד פונים אל המנה הבאה. למה. משום שקיבלנו עונג חלקי ולא עונג מלא.

הדפוס הזה קיים לא רק באוכל, אלא גם במערכות יחסים. אדם יכול להיות מכור לקשר שבו הוא חווה עונג חלקי. הוא יודע שיש שם רגעים מתוקים, יש שם רגעי וואו, אבל רוב הזמן הלב רעב. פעמים רבות קשה לו מאוד להיפרד מן הקשר, דווקא בגלל אותם רגעים מעטים של עונג חלקי. הוא כל הזמן במרדף אחר הפעם הבאה שבה יקבל תשומת לב, קרבה, מחווה נעימה. כשהעונג מגיע הוא מתוק מאוד, אבל הוא קצר מדי, נדיר מדי, ולא באמת מזין.

זהו עונג חלקי.

הוא עשוי לכלול אירועים חד פעמיים של עונג גדול, אבל העונג הזה לא מחזיק מעמד. הוא לא מותאם לנו באמת. והדבר הקשה ביותר לגביו הוא שהוא ממכר. הוא ממכר כל כך, שאנחנו מתחילים לדמיין שהוא עונג מלא. אנחנו מתגעגעים אליו, חושבים עליו, עסוקים בו באובססיביות. הכמיהה אליו גוברת, דווקא משום שהוא חלקי ואיננו מספק.

זה לא אומר שלא נוכל להגיע לחוויית עונג עמוקה ושלמה יותר. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו רוצים להתחיל להבחין. להבחין בין עונג חלקי לבין משהו שמתקרב יותר אל עונג מלא.

כשאנחנו אוכלים את הארוחה שלנו, למשל, נוכל להתקרב למצב של עונג מלא. כיצד. קודם כול, על ידי נוכחות. על ידי כך שנהיה מודעים לכל ביס. נהפוך כל ביס לחוויה שלמה, עשירה, כמעט רוחנית. נלמד להתענג על כל ביס.

נתעכב על העגבנייה שנכנסת לפה, על טעמי הסלט והתבלינים, על הסטייק למי שאוכל סטייק, על העוף העסיסי, על הירקות, על המרק. ניקח כל ביס לאט, ניתן לו להיות מורגש בכל חלל הפה. אם אנחנו אוכלים עוגה, ניתן לה לשהות בפה רגע נוסף. נפעיל יותר חושים. לא נתייחס אל האוכל כמובן מאליו. לא נטרוף, לא נבלע בחיפזון ובכעס.

אלא נעשה עם האוכל מעין אהבה. נקרב אותו, נפתח אותו, נשדרג אותו, עד שהוא יתקרב יותר ויותר לחוויה של עונג מלא.

כדי שהעונג הזה ישמור על איכותו גם בהמשך, חשוב שנגיע רעבים לארוחה הבאה. ככל שנהיה רעבים באופן טבעי, הגוף באמת יזדקק למנת האוכל, והיכולת שלו להתענג ממנה תהיה מלאה יותר.

כאשר הגוף מתרגל לקבל אוכל גם כשהוא לא רעב, הוא מתרגל לעונג חלקי.

עונג חלקי מתסכל. עונג חלקי משאיר אותנו תלויים בעונג, במין דחף לחזור עליו שוב.

כאן אנחנו יכולים להתחיל לעשות עבודה. אנחנו יכולים לבקש מן החיים יותר דוגמאות של עונג מלא.

ככל שיש בחיינו יותר אזורים שנמצאים בעונג חלקי, כך הכול נעשה לנו קשה יותר. אם למשל אנחנו עובדים בעבודה שמתאימה לנו רק חלקית, ואיננו מצליחים לשנות זאת לאורך זמן, אנחנו חיים שם בעונג חלקי. יש רגעים נעימים, אבל חלק גדול מהזמן לא טוב לנו. בתוכנו נוצר רעב רגשי מתמשך. לאט לאט אנחנו חשים שחסר לנו משהו יסודי. ייתכן שבשלב מסוים לא תהיה ברירה אלא לעזוב את אותה עבודה ולחפש עבודה אחרת, שתהיה מזינה יותר מבחינה רגשית, רוחנית, ואולי גם כלכלית. שם נוכל להתקרב יותר אל עונג מלא.

עונג חלקי הוא אחד הגורמים המרכזיים שמזינים את תופעת אכילת היתר.

הוא הופך להיות בסיס לאכילה רגשית שלילית. העונג החלקי שהאוכל מספק הופך להיות מענה זמני לרגשות לא נעימים, לחרדה, למתח, ללחץ. לעיתים העונג החלקי שמגיע דרך האוכל הוא תגובה לעונג חלקי אחר.

למשל, אם אנחנו לא מסופקים ממערכת יחסים ונמצאים בה עונג חלקי, ולא מסופקים בעבודה ושם גם יש עונג חלקי, נוצר בפנים חור רגשי. החור הזה מחפש מענה, ואז אנחנו פונים לעוד עונג חלקי, לעוד נשנוש, לעוד ביס, לעוד גלידה. זה מעניק לנו הפוגה קצרה. שקט זמני. זה משתיק לרגע את הקול הפנימי שאומר לנו, רגע, משהו כאן לא בסדר.

אנחנו לוקחים עוד קצת עונג חלקי בדמות אוכל, מרגיעים את עצמנו באופן חלקי בלבד, מרגישים לרגע כאילו נרגע משהו, ואחרי זמן קצר הכול חוזר. המעגל נמשך.

טוב יהיה אם נתחיל לחקור את החיים שלנו דרך המשקפיים של עונג מלא ועונג חלקי.

לשאול, באילו תחומים בחיים אני חי בעונג חלקי. באילו מצבים אני יכול להרחיב, לטפל, להתמקד, כדי להתקרב יותר לעונג מלא.

באחת הסדנאות ביקשתי מהמשתתפים להתנסות בעונג מלא בצורה פשוטה. חילקתי לכל אחד ואחת חתיכת אבטיח קטנה, וביקשתי שיחזיקו אותה ביד וימתינו רגע לפני האכילה. ביקשתי מהם להסתכל על האבטיח, להריח אותו, לנשום אותו, להרגיש אותו בכל החושים. כולם היו מאוד רעבים. רק אחרי זמן מה ביקשתי מהם להכניס את קוביית האבטיח לפה, ולהשאיר אותה שם דקה או שתיים. אמרתי, עכשיו אנו עושים אהבה עם האבטיח הזה.

כך היה. ומי שהתנסה בכך הרגיש עונג עצום, עונג אחר, עונג שלא הכיר. המפגש הזה עם האבטיח היה עבור רבים חוויה של עונג מלא.

הנפש קיבלה הזנה עמוקה מן הדבר הקטן הזה.

לא מעט אנשים בעקבות החוויה הזו הבינו פתאום בצורה חיה איך לעבוד עם נוסחת הרעב היצירתי. הם זיהו את היכולת שלהם לייצר מצב רוחני של עונג מלא, ולמדו שהם פחות זקוקים לעונג חלקי.

זו העבודה שלנו. זהו תהליך. והוא לא מסתכם רק בענייני אכילה, אבל ענייני האכילה הם אחד המקומות המרכזיים שבהם הוא מתבטא.

מעכשיו נרצה ללמוד, לחקור ולברר היכן אנחנו חיים בעונג חלקי, והיכן אנחנו יכולים להתחיל להתקרב לעונג מלא. לעונג שנשאר איתנו, שמרגיע באמת, שמותאם באמת לצרכים שלנו, ושאיננו זקוק לחיזוק כפייתי כל כמה דקות.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1. איך את מרגישה עם המושגים עונג בריא לעומת עונג חולה?
  2. איזה סוגי עונג בריא את יודעת להעניק לעצמך או לחוות?
  3. איזה סוגי עונג חולני, או ממכר, את מכירה, מלבד אכילה מיותרת?
  4. האם את ערה ל"בונוס" הרוחני המיוחד של עונג בריא?
  5. האם את ערה לאשליית ההתמלאות הפיזית והרוחנית כשצורכים עונג לא בריא?

פרק 8: לעשות אהבה עם האוכל שנכנס לפה

טוב, לפני שאני ממשיך את הנושא המקסים והמרתק הזה, שעושה הקשר בין כל מיני סוגים של אהבה ובין דברים שנכנסים אל הגוף, אני רוצה רגע לעצור ושוב לעשות התבוננות בתהליך. בתהליך הגמילה הזה, בתהליך הטרנספורמציה הזאת, בתהליך השינוי שמוגש כאן בשבילך, שאת יכולה להיעזר בו בקצב שלך, בדרך שלך, בזמן שלך.

חשוב מאוד לא להכניס אלמנט של לחץ. ממילא הנפש לא אוהבת שינויים, אז יהיה לחץ גם כך. יהיה לחץ גם כשמסתגלים לרעב, ולפעמים יהיו כל מיני תופעות לוואי לא רצויות עד שבאמת זה יהפוך לחלק מן החיים, ועד שבאמת הרעב יהפוך למענג. כל מיני דברים יכולים לקרות בדרך, כל מיני שינויים מחכים שם.

ככל שנתקדם וככל שנתנקה מן הסחרור של האכילה המיותרת, דברים ייפתחו. החיים יתגלו מחדש. אפשרויות חדשות פתאום יתגלו, משום שנייצר ספייס. במקום שבו הכנסנו אכילה כדי לדכא את הרעש הפנימי, את היצירתיות שלנו, את האדרנלין שלנו, חלק מן התשוקות שלנו, את הכעסים שלנו, את האמיתות שלנו, במקום הזה ייווצר יותר מקום. ייפתח ספייס חדש.

אל הספייס הזה עלינו לבוא מוכנות. זה יכול להיות מלחיץ. זה יכול להיות מרחב שאנחנו לא יודעות מה לעשות בו, ומיד נתפתה לשוב ולאכול. זה יכול להיות ספייס שעם הזמן יחדש וישנה את החיים ואף יוביל אותנו לכמה מהפכות חשובות.

אנחנו רוצות להתקדם אל האופק הזה, אל הארץ המובטחת הזאת, לאט, עם תמיכה פנימית, עם כמה שיותר אהבה עצמית, עם כמה שיותר אהדה עצמית, חיבה עצמית, חמלה למה שהיינו עד עכשיו וחמלה למי שאנחנו היום. אמפתיה לכך שנוכל ליפול ולפעול שוב ושוב, עד שהדברים באמת יסתדרו, עד שבאמת נגמל, ועד שנעשה את הסוויץ בין רעב רגשי מיותר לבין רעב יצירתי.

הסוויץ הזה יקרה. וכשנרגיש נוח עם הקרקור של הרעב בבטן, נדע שאנחנו כבר בדרך הבטוחה הביתה. אבל זה ייקח זמן. וזה בסדר. אנחנו בתהליך למידה, בתהליך הזכרות, בתהליך התעוררות, וכל אחת זקוקה לזמן שלה. כל אחת זקוקה למרחב שלה.

לא לכל אחת יש סביבה מתאימה שתומכת בתהליך, וסביבה לא מתאימה יכולה מאוד להפריע בדרך לשינוי הזה. אולי יש אנשים שאוהבים אותנו כמו שאנחנו עכשיו, אוהבים לאכול הרבה, אוהבים את כל הקומפלקסים וההרגלים הרגילים של מי שאנחנו, ופתאום אנחנו מתחילות לשים גבולות, יודעות להגיד לא, יודעות ליזום דברים חדשים שלא היינו עושות קודם. אנחנו נשתנה, וראוי שנהיה מוכנות לזה.

לכן כרגע נרצה לקחת את זה צעד אחר צעד. כל יום עוד קצת. כל יום עוד האזנה, עוד תרגיל, עוד צפייה בווידאו. ללכת יחד איתי, יד ביד, בקצב שמתאים. לא להאיץ בעצמנו, לא להיכנס ללחץ מזה שמדי פעם זה לא עובד. זה בסדר. אנחנו בתהליך גמילה. זה לוקח זמן, וזה ייקח זמן, וזה בסדר.

לזמן הזה יש ערך. צריך לכבד אותו. כל דקה שעוברת במסע הזה היא דקה יקרה, דקה מתוקה, דקה של ריפוי, דקה של הבראה, של צמיחה. אנחנו זקוקות לכך שכל דקה תתנהל כפי שהיא יכולה להיות, בלי לחץ מיותר.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הזאת, שהיא מאוד משמעותית, אני רוצה לדבר על לעשות אהבה עם האוכל שנכנס לפה.

התוכנית הזאת מיועדת בעיקר לנשים. היא נבנתה עבור נשים עקב כל מיני סיבות היסטוריות שאין טעם להיכנס אליהן כרגע. סטטיסטית, כמובן שיש גם גברים שעסוקים באכילת יתר, אבל נדמה שנשים עסוקות בזה יותר. אולי משום שחשוב להן יותר כיצד הן נראות, אולי משום שיש להן יותר מודעות עצמית, ואולי משום שאכילה היא אקט של הכנסת דברים אל הגוף, שהוא במהותו אקט של אנרגיה נשית.

לעומת זאת, הוצאה החוצה מאפיינת יותר את האנרגיה הגברית. בכל מקרה, אני כרגע מדבר אל אישה. אישה שחלק מן המהות שלה, גם ביחסים אינטימיים וגם מול אוכל, הוא להכניס פנימה. לקבל פנימה ולהחזיק בפנים.

יש לכן רחם. לא רק נכנס אליו זרע, אלא שבתוכו מתפתח העובר. אתן מכניסות פנימה, ואתן גם מחזיקות פנימה. ונשאלת שאלה גדולה. האם את עושה את זה נכון. האם את עושה את זה בדרך הנכונה, באנרגיה נכונה.

האם את עושה אהבה עם האוכל שנכנס אלייך לפה.

מהי מערכת היחסים שלך עם התפוח שאת נוגסת בו, שנכנס לגוף שלך, שמוטמע בגוף שלך. איך את מתייחסת אליו. אילו רגשות יש לך כלפי האוכל שנכנס אל הגוף שלך, אל החיים שלך. האם את רואה בו משהו מזין שאת יכולה להודות לו עליו. האם את מרגישה שאת באינטראקציה איתו. הוא מגיע להזין, ואת מגיעה לקבל את ההזנה. ווין ווין. אנחנו עושים אהבה יחד עם האוכל.

או שמא אנחנו ביחסי תלות. שאני מוכרחה לקבל את זה, וכשזה לא בדיוק בטעם הנכון או בכמות הנכונה אני מתוסכלת. האם יש אפשרות להיות בסוג של שותפות, פרטנריות, עם האוכל. האם אפשר לעשות איתו אהבה.

כבר הזכרתי קודם את הנושא הזה, ועכשיו אני רוצה להתעכב עליו קצת יותר. דיברתי על עונג בריא, על עונג מלא לעומת עונג חלקי. כשאת מתייחסת אל האוכל כאל דבר שנכנס אל הגוף שלך, ואת עושה איתו אהבה, כאשר את ממקדת את הקשר שלך עם האוכל כקשר של אהבה ותודה, את תאכלי אולי יותר לאט, עם יותר תשומת לב, עם פחות דיבורים תוך כדי אכילה, עם יותר קשר בין העין, הריח והטעם. תחזקי את חוויית החושים.

כך את יותר אוהבת ועושה אהבה עם האוכל.

זה יכול להישמע פרט שולי, אבל זה לגמרי לא. כאשר אנחנו עושים אהבה עם האוכל, אנחנו מייצרים דבר שאולי בכלל לא ידענו שקיים קודם. אנחנו מייצרים שובע רגשי.

זה שונה מן הרעב הרגשי שמדובר בו רבות. עכשיו אנחנו יכולים לדבר על שובע רגשי. אני מדגיש את המילים שובע רגשי, לא גופני. משום שכאשר אנחנו אוכלים מתוך צרכים רגשיים, אין לכך קשר ישיר לשובע של הגוף. אנחנו באים אל האוכל פעמים רבות עם רעב רגשי.

איך אפשר להשביע רעב רגשי בעזרת משהו שנכנס לקיבה. הרעב הוא רגשי, לא גופני.

אבל אם יש דבר כזה שובע רגשי, זה יכול לעניין אותנו.

וכך קורה, שאם אנחנו אוכלות נכון, עם אהבה, עם סבלנות, עם תשומת לב, עם התבוננות, עם חידוד החושים, המערכת הרגשית מקבלת הרבה יותר מן האכילה. היא מקבלת הזנה נוספת מן האכילה. היא מקבלת את ההזנה האמיתית שהיא זקוקה לה.

וכשאנחנו לא עושות זאת, אנחנו נותנות הזנה חלקית. האוכל הופך להיות סתם אובייקט שאנחנו דוחפות לתוך הפה. זה בדיוק כמו לעשות יחסים ללא אהבה. לעיתים אפילו פוגע בגוף, לא בהתאם לעדפה האמיתית שלנו.

אנחנו רוצות ללמוד מהו שובע רגשי בעקבות אכילה. אנחנו יכולות לעשות זאת, וזה התפקיד שלנו לעשות זאת. ככל שנסיים ארוחה עם יותר שובע רגשי, אחרי שעשינו אהבה עם האוכל, יהיה לנו הרבה יותר קל לגלוש אחר כך אל שעות הרעב.

קיבלנו עונג מלא.

עונג מלא מחזיק מעמד הרבה יותר מעונג חלקי. המערכת הרגשית התמלאה בעונג חושי. עשינו אהבה עם האוכל. וואו. זו תוספת משמעותית מאוד, אפילו אם זו הייתה פרוסת לחם עם חמאת בוטנים וריבה. כל ביס, כל טעם, הורגש לאט, במלואו.

ההבדל יכול להיות עצום מבחינת למידת הרעב היצירתי. זה פשוט הבדל עצום.

ומתפקידנו, החל מרגע זה, להשתדל לבנות לנו שובע רגשי על ידי ההתנהגות שלנו מול האוכל. מעכשיו, האוכל הוא משהו שאנחנו עושות איתו אהבה. הוא לא רק משהו שמרגיע את הרעב או משהו שאנחנו טורפות ומתנפלות עליו.

אלא משהו שאנחנו עדינות איתו, מקשיבות לו, משחקות איתו, מתייחסים אליו כאל משהו חושני ומזין.

וההבדל, עם הזמן, יהיה דרמטי.

הבדל שיסייע לנו מאוד להפנים את הרעב היצירתי.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1. מה זה בשבילך, באופן כללי, "לעשות אהבה" (לאו דווקא בהקשר המיני). איך המושג הזה מהדהד אצלך?
  2. מה יקרה, לטווח הארוך, מבחינה חיובית, כשכל ביס שתאכלי גם תהיה בו אהבה והקשבה?
  3. איך ההרגשה של האפשרות להתיידד באופן עמוק ונעים עם האוכל שנכנס לפה, כל אוכל, בין משמין ובין אם לאו?
  4. האם זה נראה לך פרדוכסאלי שנטפח אהבה לאוכל בעודנו מבקשים ללמוד להיגמל מאכילה מיותרת?
  5. האם את רואה את הקשר בין אהבה לאוכל הנכנס לבין היכולת לבחור להישאר ללא אכילה בין הארוחות?

פרק 9: אוכלים פחות כדי לשמר את העונג

זה נושא מאוד חשוב, וגם מאוד יפה. נושא שאני אוהב לדבר עליו, ונושא שנותן משמעות רחבה יותר לעבודה שאנחנו עושים כאן.

אבל לפני שנצלול פנימה, אני שוב רוצה לבקש ולהזכיר שנדרשת כאן סבלנות. זהו תהליך שינוי, תהליך גמילה, תהליך של שחרור מהרגלים מאוד עמוקים. מדי פעם קורה הקליק הזה, והוא יקרה. הוא קורה משום שאנחנו מתחברים אל אמת, אל דרך שהגוף יודע ורוצה לעבוד בה יחד עם הנפש בשיתוף פעולה. אבל עד שהחיבור הזה יתבסס יש לנו דרך לעבור.

ובדרך הזאת יש מכשולים. בדרך הזאת יש נפילות. בדרך הזאת יש אי הבנות. בדרך הזאת יש רצון למרוד בתוכנית ולחזור אחורה. יש כאב ויש שינויים לא צפויים. אנחנו זקוקים לספייס, אנחנו זקוקים לחמלה, ואנחנו זקוקים לסבלנות. ואני כאן כדי ללוות אותך. יש לנו זמן. אנחנו לא ממהרים. אנחנו רוצים להצליח בשינוי הזה, ויש לזה מאה אחוזי הצלחה כאשר מתמסרים אליו. אבל אנחנו רוצים להגיע למצב שבו נוכל באמת להתמסר, ולפעמים גם זה לוקח זמן.

לאט לאט. וזה בסדר להיות קצת סקפטיים. זה חלק טבעי מן ההתנגדות לשינוי.

עכשיו אני רוצה לחזור לנושא של ההרצאה הזאת. נושא מאוד משמעותי בדרך שלנו. נושא שכאשר מבינים אותו לעומק ומפנימים אותו בשלל תחומי החיים, מתרחשים שינויים מרחיקי לכת.

אנחנו נדבר על מקומו של העונג בחיים שלנו. זה נושא מאוד לא מובן אצל אנשים רבים, ולעיתים גם שנוי במחלוקת. מהו מקומו של העונג? כמה יוצא לי לחוש עונג מלא? עונג שאין לי ספק לגביו? עונג שממלא אותי היטב? עונג שעוטף אותי? עונג שלא משאיר אותי מיד רעב לעוד פעם? עונג שהוא ההזנה הנכונה עבורי?

כמה פעמים יוצא לי לקבל עונג כזה? פעם ביום? פעמיים ביום? חמש פעמים ביום? פעם בשבוע? פעם בחודש? פעם בשנה? האם העונג הזה בכלל מוכר לי? או שאני רק מדמיין אותו? מפנטז עליו? מתכתב איתו בראש אבל לא באמת פוגש אותו?

האם יש בכלל עונג כזה? כן. או לפחות משהו שמתקרב אליו. יש. השאלה אם אני מודע לכך? השאלה אם אני מתעקש על כך? השאלה אם אני מחפש זאת באופן פעיל? השאלה אם זה חשוב לי?

האם אני חושב שאני יכול לקבל עונג מלא במספר גדול יותר של תחומים בחיים שלי? או שאני עושה הפרדה? כאן זו עבודה, אין עונג. כאן זו הורות, אין עונג. רק אחר כך, עם החברים או עם עצמי, יהיה עונג. או שאני חותר למצב שבו אני מתקרב כמה שיותר אל עונג מלא, לסוגים שונים של עונג מלא, סיפוק ושמחה מהותית ביותר ויותר תחומים בחיי?

האם ידוע לי שהדרך למימוש עצמי ולאושר עוברת דרך זה שיהיה לי יותר עונג בריא ומלא בחיים? ומהצד השני, האם ידוע לי שהמקור להתמכרויות ולתסכול עמוק יושב על כך שאין לי מספיק עונג מן הסוג המלא שאני זקוק לו?

האם אני מודע לדברים האלה?

אנחנו כאן כדי לשאול את השאלות האלה, מפני שהן מהותיות לתהליך. הן הופכות את התהליך למשהו שהוא הרבה מעבר למטרות המוצהרות שלו. יש לנו כאן רווחים משניים עצומים כאשר אנחנו מפנימים את הערכים של נוסחת הרעב היצירתי.

מכיוון שכל סיפור הרעב נועד בסופו של דבר להעניק לנו יותר רגעי חסד של עונג מלא.

למשל, לשם כך אנחנו רוצים ללמד את עצמנו לאכול פחות כדי להתענג יותר. כשאני אוכל פחות, החושים שלי מחודדים יותר. כאשר החושים מחודדים יותר, אני יכול להתענג יותר.

כאשר אני אוכל יותר מדי, אני מרדים את החושים שלי. אני פחות מסוגל להתענג. וכאשר אני פחות מסוגל להתענג, חסרה לי היכולת ליצור בתוכי את מה שנקרא מעכשיו שובע רגשי.

אנחנו זקוקים לשובע רגשי. בדיוק כפי שיש רעב רגשי, אנחנו זקוקים גם לשובע רגשי. שובע רגשי מתקבל כאשר אנחנו אוכלים נכון, כאשר אנחנו נותנים לעצמנו עונג מלא.

זה מה שיאפשר לנו להחזיק מעמד בצורה קלה יותר עד הארוחה הבאה.

וכך, כאשר אני אוכל קצת פחות, אני יכול להתענג יותר, מפני שבמקום להתמקד בכמות אני מתמקד באיכות, בטעמים, בחושים. אני אהיה שבע גופנית בערך באותה מידה גם אם אוכל פחות, אבל כאשר אוכל פחות, יש סיכוי גדול יותר שאהיה גם שבע רגשית. אני מכניס לתוך המערכת שלי את הערך של עונג אמיתי.

לא עונג מזויף. לא עונג חלקי שנחטף על הדרך. אלא עונג אמיתי.

ככל שאת אוכלת מתוך יותר תשומת לב, עם פחות דיבורים תוך כדי, ככל שאת יותר עושה אהבה עם האוכל, כפי שדיברנו בפרק הקודם, כך את יוצרת לעצמך יותר שובע רגשי.

וככל שאת אוכלת קצת פחות בארוחת הצהריים, למשל, ומגיעה לארוחת הערב רעבה יותר באופן טבעי, גם שם מחכה לך פוטנציאל לעונג שלם יותר.

עונג מלא יותר.

וזה קורה בזכות העובדה שאכלת קצת פחות. תראי מה אנחנו מרוויחים כאן. אנחנו לא מרוויחים רק ירידה במשקל, אם יש צורך לרדת במשקל, בגלל שאכלנו פחות. זהו הרווח האסתטי החשוב כשלעצמו. מי שיש לו עודף משקל רוצה לרדת במשקל.

אבל אנחנו משיגים משהו גדול יותר.

אנחנו משיגים איכות חיים גבוהה יותר. ולא רק משום שהגוף יהיה קל יותר ונעים יותר ושחזרנו למשקל אידיאלי ושיש לנו שליטה מענגת בגוף ובמשקל. אלא מפני שיצרנו לעצמנו תשתית ויכולת לחוות עונג גדול יותר.

וזה לא רק שזה לא פחות חשוב מן הירידה במשקל. בעיני, זה אפילו חשוב יותר.

ככל שאדם מסוגל יותר לייצר לעצמו עונג מלא, הוא הופך לאדם שמח יותר, בריא יותר, חגיגי יותר. החיים מתגמלים אותו יותר. הוא רגוע יותר.

החיים נעשים טובים יותר עבורו. הוא פחות במרדף מתמיד אחרי משהו שמעולם לא יצליח להשיג בדרך שבה הוא מחפש אותו. הוא נעים יותר כלפי הסביבה. הוא נותן מעצמו יותר לסביבה. הוא אדם טוב יותר לעצמו ולאחרים. אדם בריא יותר, נינוח ושמח יותר. הוא אדם שקרוב יותר למימוש עצמי.

אדם שמכיר את עצמו טוב יותר, ויודד כיצד להגיע לסיפוק אמיתי.

זהו רווח גדול. והרווח הזה חייב להתרחש בתוך התוכנית. אם הוא לא יתרחש, התוכנית לא תעבוד. השינוי לא יצליח.

הרווח הזה הוא חלק מן ההסכם הפנימי של נוסחת הרעב היצירתי. נוסחת הרעב היצירתי עובדת מפני שהיא הוליסטית. היא מתייחסת לצרכים הרגשיים האמיתיים שלנו. ולכן היא מצליחה. ולכן יש לה מאה אחוזי הצלחה כאשר נותנים לה מקום.

כאשר אנחנו לומדים את ערכו של העונג האמיתי, הלא חלקי, ומתעקשים עליו, אז כבר לא נסכים לאכול יותר מדי מפני שזה יפגע לנו בצורך.

עונג מלא יהפוך למשימה ראשית. זה יהיה חשוב לנו יותר מאשר לאכול עוד ועוד. יהיה לנו חשוב יותר העונג המלא מאשר הכמות. וכאשר זה יקרה, ניצחנו. כאשר זה יקרה, הצלחנו.

עכשיו אנחנו לומדים על עונג מלא, ולומדים על כך שכדי להשיג עונג מלא, אנחנו רוצים לאכול קצת פחות. זו טכניקה מצוינת לחוות עונג גדול יותר.

וכאשר זה קורה, יש לנו עסקה מצוינת. אנחנו גם מרוויחים עונג מלא, וגם מרוויחים אכילה פחות גדושה בכמות המתאימה והמדויקת לנו.

כך זה עובד. ולכן זה מצליח.

שאלות להתבוננות עצמית (לענות בכתב):

  1. איזה תחושות מתלוות לאכילה איטית יותר עם יותר תשומת לב לטעמים, לריחות ולתחושות הכלליות?
  2. האם את מכירה עוד מצבים והתנסויות בהן דווקא טעימה יחסית קטנה יותר מאפשרת עונג גדול יותר?
  3. איך ההרגשה להפוך את האוכל מכזה שמרגיע רעב רגשי לכזה שמספק עונג בריא?
  4. האם את שמה לב לכך שאכילה מרובה ומהירה נוטלת ממך את האפשרות לחוש באופן עמוק את תהליך האכילה והטעימה?
  5. האם את חושבת שאת יכולה לשפר את היכולת שלך להתעכב, לחוש ולהתענג על כמות קטנה יותר אך למעשה "איכותית" יותר?
דילוג לתוכן