גירסת הדפסה: טרנספורמציה רגשית![]()
טרנספורמציה רגשית
לשפר את הקיים ברגע זה ממש
דר' פינקי פיינשטיין
פרק 1: הרע שבתוכו מסתתר הטוב
לא נוכל לבקש את האור שבתוכנו אם לא נכיר תחילה בחשיכה בה אנחנו נמצאים… יתכן וזהו הפרק המאתגר ביותר בכל התהליך הזה וטוב שהוא מופיע ממש בהתחלה, כדי לוודא שאנחנו אכן מוכנים ללמוד את אמנות הטרנספורמציה הרגשית. טרנספורמציה רגשית מסמלת את אחד הדברים החשובים ביותר שיש לאדם הבוגר לעשות עם חייו, ללא כל קשר לנושאים המרכזיים עמם הוא מתמודד בנקודת הזמן הנוכחית או העתידית וללא כל קשר למעמד שלו, למצבו המשפחתי, הכלכלי, המקצועי, החברתי או כל מאפיין אחר שמתאר את המקום של האדם בחיים, כרגע. טרנספורמציה רגשית מביאה עמה מסר שתחילה אינו נוח לעיכול, אך בהמשך הופך למוקד העיקרי להבראת הנפש כמו גם להבראת המשפחה, הקהילה ויותר מזה. המסר הזה אינו פשוט להבנה, בעיקר מבחינה רגשית, וגם אם המודל העקרוני שמייצג אותו יישמע סביר, עדיין המערכת הרגשית צפויה להתנגד לו בתוקף, לפחות בחלק מהדוגמאות והיישומים שנגזרים ממנו. המסר הזה עשוי, עם הזמן, לחולל תפנית מהותית ביותר בדרך בה אדם תופס את עצמו, על כל חלקיו ובהמשך גם את הדרך בה הוא תופס אנשים וסביבה, על כל החלקים המרכיבים אותם. מסר זה עשוי, או עלול, בהתאם להשקפת העולם, לעורר מחלוקת ואף כעסים מסוימים, כל עוד לא יובן באופן המעמיק ביותר. מסר זה יובן היטב רק כאשר יותר ויותר אנשים יחוו על בשרם את הטרנספורמציה הרגשית ואת דרכי השינוי וההבראה שהיא מספקת, ובשפע. מסר זה אינו היחיד שמגיע עם טרנספורמציה רגשית אך מהווה דרך מצוינת להתחיל את המסע שמוביל את הנפש להיכרות מחודשת עם היכולת שלה להתמודד באופן יעיל ומוצלח יותר עם מה שתקוע, כואב, מסובך ומציק. מסר זה מכיל בתוכו אופטימיות רבה ומשקף את תוואי הדרך של מי שבוחר לצרף אל חייו, באופן קבוע ושגרתי, את הטרנספורמציה הרגשית. וזהו המסר: הרע שבתוכו מסתתר הטוב. וכמה זה יכול להיות לנו קשה להעמיק במסר הזה – הרע שבתוכו מסתתר הטוב, וללכת אתו רחוק ככל הניתן. רוע קיים סביבנו, במגוון צורות והיבטים. ישנם אנשים שעושים דברים רעים מאד, ישנה מציאות בה מתרחשים דברים רעים, ישנן תאונות ומחלות שגורמות לדברים רעים בחיי אנשים מסוימים, ישנה אלימות וישנה שרירות לב, ישנה התעללות לסוגיה, דברים רעים קורים על הכביש, בתוך משפחות, במקומות העבודה, בבתי ספר וכמעט בכל מקום שניתן לדמיין. רוע זה חלק קשה, בלתי נסבל וגם בלתי נפרד מחיי האדם, כרגע. בבואנו ללמוד את הדרך לטרנספורמציה רגשית אנחנו הולכים אפילו צעד אחד רחוק יותר ומשתדלים להתבונן במה שקשה מאד לקבל: שאפילו בתוכנו, גם אם ברמה שקטה ולא ממומשת, קיימים איים פוטנציאליים של רוע. חלק מהאנשים יסרבו לקבל את ההנחה הזו. לאנשים כאלה יהיה קשה יותר ליהנות מהתרומה של טרנספורמציה רגשית. לאנשים כאלה יש דרך לעבור בשיפור ההיכרות עם עצמם ועם המרכיבים הלא נחמדים בתוכם, דרך שבלעדיה לא יוכלו לקדם שינויים מהותיים בחייהם. וכמה שזה יכול להיות קשה לנו. לזהות שיש בתוכנו, אי שם בשקט בפנים, גם מרכיבים פוטנציאליים שבתנאים מאד מסוימים עלולים לבטא רוע. וכמה שזה יכול להיות קשה לנו, לא פחות, להניח שבתוך הרע קיים טוב. שבתוך כל אדם שפשע, הזיק, הכאיב והרס, בתוך הרוע שלו מסתתר לו הטוב, בשקט, ממתין להזדמנות שלו לחזור לדרך הנכונה, הנעימה והמתגמלת לקיום בחיים אלה. אנחנו נעדיף להניח שתי הנחות: האחת היא שהרע הוא רע ושלרוב אין לו תקנה וכל שיש לעשות הוא להרחיק אותו מאתנו, מהטובים ומהנורמטיביים שלרוב לא פוגעים, לא מזיקים, לא הורסים ולא פועלים כדי שלאדם אחר יאונה רע. נעדיף לחשוב שגנב הוא גנב, רוצח הוא רוצח, מושחת הוא מושחת וכל שיש לעשות הוא ללכוד אותם בזמן ולהעניש אותם באופן שיורחקו מהחברה או שלא יעזו, בעתיד, לשוב לסורם. בצורה הזו, כך נחשוב, אנחנו מנקים את עצמנו, ככל יכולתנו, מהצדדים הרעים בחברה ויכולים להרגיש, לכאורה, בטוחים יותר וכמובן, טובים יותר, שהרי אנחנו שייכים לקבוצת הטובים. ההנחה השנייה, שקשורה מאד בראשונה, היא שאנחנו נקיים מאפשרות של להרע לאחרים. לפחות נעשה ככל יכולתנו, נשתדל, נתאמץ, נתאפק, נבליג ואף נלך לטיפול אם צריך, על מנת לשמור את עצמנו טובים. נפתח בתוכנו רגשי אשמה בעלי סנסור רגיש ביותר, כך שאם במקרה נסטה מדרך הישר המצפון שלנו יזעק מבפנים ויתרה בנו. אנחנו נעשה הכל כדי להפריד בינינו ובין כל אפשרות של רוע. בבואנו ללמוד את דרכי הטרנספורמציה הרגשית אנחנו זקוקים לשידוד מערכות בכל הנוגע לתפיסות הרע וטוב בתוכנו ובכלל, ולא על מנת להקל באחריותם של פושעים או כל אדם שחרג, חטא והזיק. נעשה זאת רק על מנת להקל על עצמנו, להציל את עצמנו ולהבטיח לנו איכות חיים גבוהה יותר עם יכולת ניהול רגשות הולכת ומשתפרת. אחת התפיסות הבסיסיות שמובילה לטרנספורמציה רגשית ואף מאפשרת אותה היא שבתוך הרע מצוי הטוב, אלא שהוא נשכח, נדחק, התכווץ, נסגר ולכאורה נעלם. האדם הבעייתי, הקשה והמזיק נולד כתינוק רך ותמים ועם הזמן, דרך נסיבות כאלה או אחרות, סטה לכוון שפוגע בו ואף באחרים. אך דרכו החלה, אי שם בעבר, כמשהו טוב שבתנאים אחרים אולי היה צומח לביטוי מיטיב וחיובי יותר. ומדוע מסר זה כל-כך חשוב לטרנספורמציה רגשית? משום שזה הפלא הגדול והבשורה החשובה של טרנספורמציה רגשית: שבתוך הרע, הכואב, המזיק, המציק, המדכא, המחריד, המשובש, העקום, המכוער, המזעזע, המיותר, הדוחה, המשפיל והמאיים קיים שורש ראשוני שסטה מהדרך הטובה יותר שלו. סטייה זו יצרה ביטוי שלילי ולא רצוי, כזה שגורם לסבל ולמצוקה בדרגות שונות. לביטוי הזה, השלילי, קיימת אנרגיה עמה הוא מחולל את הנזקים ואת ההרס. את האנרגיה הזו, אותה מנצל מה שרע באופן הלא נכון לוקחת הטרנספורמציה הרגשית ומנתבת מחדש, לאט ובהדרגה, חזרה הביתה, לכוון הנכון. כמובן שלא כל ביטוי שלילי בחיינו יכול לעבור בכל רגע נתון טרנספורמציה משום שהדבר דורש מודעות, נכונות, מוטיבציה, סבלנות, נחישות ועבודה מתמשכת. אך מה שנחוץ לנו כעת במסגרת הנחות היסוד, השאיפות והתשוקה כאשר אנחנו יוצאים לדרך של הכרת כוחה של טרנספורמציה רגשית, הוא שמה שהפך לעקום ומשובש מבטא את עצמו באופן שניתן להפוך אותו לישר יותר ותקין יותר, מבלי שיהיה צורך "לחסל" או "לנקות" את מה שרע. מה שרע נובע משיבוש מבני. את השיבוש הזה אנחנו משנים בפעולת הטרנספורמציה. כל עוד נאבק רק בתוצר הסופי של השיבוש הזה, נוסיף לסבול מאותם קשיים. כל עוד לא נוכל לפחות להניח שבתוך הרע מסתתר הטוב, המבנה הנכון והחיובי שאליו ניתן לחזור דרך תהליך של טרנספורמציה, ייגזר עלינו להיוותר סובלים ומאוימים מאותם דברים, מבלי שנמצא את הדרך הנכונה לשנותם. אנשי ריפוי רואים בקושי סימן שיש עבודת טיפול ושינוי לעשות. כך אני מציע להתייחס גם למה שמכונה כ"רוע", זה שמצוי מחוצה לנו וכמו גם זה שמסתתר בתוכנו: סימן שיש עבודת ריפוי לעשות. העבודה הזו מתרחשת, כמעט מעצמה, תוך טרנספורמציה רגשית. התרגול עובד במישורים לא מודעים גם מבלי שנדע כיצד זה קורה. אך את הדרך אל השינוי ואל הטרנספורמציה לא נוכל אפילו להתחיל לפני שנפתח את הלב לאפשרות שבתוך הרע מסתתר טוב, טוב שנוכל לחשוף ולהוציא לאור, בכלים שנלמד במסע הזה, אם נבחר בכך, ורק אם נבחר בכך. יש להדגיש, עם זאת, שהאפשרות של טרנספורמציה רגשית אין בה כדי להקל על חומרת מעשי רוע, אין בה כדי "לסלוח" ואין בה כדי "להבין" מעשים שגורמים לפגיעה כזו או אחרת באחרים, בוודאי כשהדבר נעשה בכוונה תחילה. מול רוע קיים יש להתגונן ויש לייצר מולו התנגדות, גבולות והגנות. עם זאת, בראיה רחבה יותר, כזו שמבקשת לקחת אחריות על הקיים בחיי האדם, כל עוד לא יפגוש האדם את הרוע השקט שנמצא בתוכו, יכיר בו ויעשה בו תהליך של טרנספורמציה כפי שיוסבר במפורט בהמשך הדברים, ייתקע בתחושת קורבן מתמשכת, תחושת חוסר יכולת ממשית להתמודד עם הרוע הקיים במבנה האנושי תוך אווירה בלתי פוסקת של מרדף והתגוננות אל מול החלק הזה בהוויה האנושית. ובדרך אחרת – רק כאשר אדם יכול להכיר ברוע הפוטנציאלי שבתוכו ולהתמיר אותו לאנרגיה חיובית שלא מתעלמת מהנטיות החשוכות הטבעיות באדם, יוכל אז להתמודד באופן יעיל ופורה יותר עם הרוע שהוא פוגש בחוץ ולחיות יותר בשלום גם עם צורות הרוע שקיימות ושלגביהן אין לו כל מענה ממשי.פרק 2: גרעין פוטנציאל השינוי האנושי
אופטימיות היא אחד המרכיבים החשובים ביותר אצל האדם השמח יותר, המצליח יותר, היצירתי יותר והסתגלן יותר. האדם האופטימי רואה את קיומה של אפשרות חיובית שעשויה לבוא לידי ביטוי גם אם ישנה אפשרות שלילית שתתקיים לפניה או במקומה. האדם האופטימי רואה את הסיכוי, את ניצוצות האור בחשיכה, מבלי להתכחש לעובדה שהחשיכה קיימת ואף מסוכנת. האדם האופטימי הוא זה שנמצא בקדמת תהליכי השינוי שהחברה עוברת, הוא החלוץ ומבשר המחר. יש כאלה שקוראים לאנשים אופטימיים "תמימים או הזויים", אך זה נובע בעיקר מאי הבנה מעמיקה של יסוד האופטימיות, של האמת שהיא מכילה בתוכה ויותר מכל, את חשיבותה המכרעת בעיצוב חיים בריאים ומספקים יותר. מחסור באופטימיות והישענות יתר על מה שאנשים מכנים תפיסה "מציאותית" או "ריאליסטית" יותר אינו באמת משקף היותו של האדם מחובר יותר אל מה שבאמת קורה אלא ריחוק מאותו חלק באדם, אותו חלק גבוה ויצירתי, החלק שרואה את האפשרות הטובה כמעט בכל מקום, החלק שמודע לקיומו של גרעין פוטנציאל השינוי האנושי. בריאות נפש האדם נתפסת, במקומות רבים כמצב בו "אין בעיות משמעותיות" כביכול. כלומר, אם אין מצוקה בולטת, אם אין חרדות יוצאות דופן או אם אין דיכאון בולט שמשבית את יכולת התפקוד ואם בסך הכול אין תלונות חריפות, אפשר, בתפיסות עולם מסוימות, להניח שמדובר באדם בעל נפש יחסית בריאה או מאוזנת. שקט תעשייתי הוא אחד הדברים שאנחנו אוהבים שיהיה לנו, בלי יותר מדיי בעיות אם אפשר. אך בתפיסת עולם מתקדמת יותר, הקשורה בין השאר בטרנספורמציה רגשית, הגדרה שכזו לבריאות נפשית נתפסת כרדודה במקרה הטוב וכשגויה באופן יסודי במקרה הרע. בתפיסת עולם של טרנספורמציה רגשית נפש האדם אינה בריאה כל עוד אינה באה לידי ביטוי בהתפתחות, צמיחה, שינויים והתגברות על מגבלות ומעצורים ישנים. נפש בריאה אינה שוקטת על שמריה ואינה מקדישה משאבים רבים רק כדי לייצר שקט מקונפליקטים או מחיכוכים. נפש בריאה מציפה את הקונפליקטים, את הטראומות הישנות, את המחסומים, את הכאבים ופועלת על מנת לשנות אותם, לרפא אותם ולהתקדם מהם למקום טוב יותר, מפותח יותר, מספק יותר ומתגמל יותר. יתרה מזאת. כל מצב אחר, בו לא מתקיימת עבודה שוטפת של התמודדות פרודוקטיבית עם מה שתקוע, מציק ומאיים על נפש האדם ייתפס כאן כמצב לא בריא שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בקשיים במישורים רבים. האדם שאינו חש שיש בו פוטנציאל קבוע לשינוי חיובי ושאינו פועל, במידה כזו או אחרת, על מנת לממשו הופך מן הסתם לאדם פסימי יותר, פגיע יותר, נוקשה יותר וסובל יותר, גם אם אינו מודע לכך בכל רגע. עבור אדם כזה החיים נתפסים כמאיימים יותר, פחות ידידותיים ופחות מזמינים לשינוי מרענן ולשחרור ממה שמכביד זמן רב. גם אם ברגע זה אינך מגדירה את עצמך כאדם אופטימי במיוחד, אני מזמין אותך לשמור מקום בלב לאפשרות שהנושא הזה ישתנה עם הזמן. אני מזמין אותך לפתוח את התודעה לאפשרות שאופטימיות היא מצב טבעי שניתן לשוב אליו אחרי שעושים טרנספורמציה לפסימיות שהתפתחה בנו, הן כיחידים והן כחברה, פסימיות שצמחה לה עקב בורות וחוסר כלים להפוך את החיים לטובים יותר. כן, אופטימיות היא אכן סוג של סיכון. אפשר להתאכזב ממנה והיא לא תמיד עובדת. כך גם התמימות. הרבה פעמים נדמה שבטוח יותר לוותר על התמימות ולא לצפות שדברים טובים או נעימים יקרו מחשש לעגמת נפש כאשר הם לא באמת יממשו את הבטחתם. אופטימיות היא סיכון מרתק ששמור לאנשים שיש בהם מספיק הרפתקנות וחזון לעבור את הדרך הכוללת כישלונות ומפחי נפש, עד שיגיעו לאן שהלב סימן להם, בשקט, כאופציה העתידית לשינוי מהותי ומרגש בחיים. ככל שנוסיף תכונות של האדם שבאמת בריא בנפשו, נרצה גם לצרף לרשימה, אם כן, את היכולת לקחת סיכונים כאלה או אחרים. האדם המסתכן יותר הוא זה שחווה את המציאות כאפשרית יותר, גמישה ופחות נוקשה ופוגענית. האדם שמסוגל לקחת סיכון מסגל לעצמו חוויה של שליטה חיובית בחיים ולא מחכה שהחיים יקבעו לו את מה שיקרה. מהסיכונים החשובים והמהותיים ביותר שאדם יכול ואמור לקחת על עצמו הן האופטימיות והתמימות. אדם שלמרות הסערה המשתוללת בחוץ יכול לראות את אור השמש וציוץ הציפורים שיבואו בהמשך הוא אדם שיסבול פחות משינויים לא רצויים שמתרחשים מעת לעת. אדם כזה יתפוס בעיה כאתגר לטרנספורמציה ולא כהוכחה שהחיים קשים ושפסימיות היא הדרך המציאותית יותר, כביכול. גרעין הפוטנציאל האנושי לשינוי (או כפי שהגדרתי בהמשך – "הטבע הבריא באדם") הוא חלק ממה שמרכיב אותנו, בני האדם, והוא זה שאחראי על כל-כך הרבה שינויים חיוביים שאנשים עוברים, הן ברמת היחיד והן ברמה רחבה יותר. זהו אותו חלק בריא בנפש האדם שבא לידי ביטוי כאשר אופטימיות, תמימות ועבודה לשם טרנספורמציה של מה שכואב ומציק מתקיימים באופן קבוע. גרעין הפוטנציאל האנושי הוא חלק מופלא בנפש האדם, חלק שתופס את המציאות כזו שיש בה אפשרויות רבות לצמיחה ולמימוש עצמי, חלק שמסוגל לחבר בין האדם הפרטי למקומו במסגרת החיים בה הוא חי באופן שהוא יוכל להפיק ממה שיש לו הנאה מרובה יותר, סיפוק ושמחה. החלק הזה לא יכול להתגלות ולא יכול אף להיתפס כל עוד אנחנו שבויים עמוק מדיי בפסימיות שלנו וכל עוד אנחנו נבהלים מהאפשרות שיכנו אותנו "תמימים" או "לא מציאותיים". טרנספורמציה רגשית תחבר אותנו מחדש אל פוטנציאל השינוי האנושי שבתוכנו, פוטנציאל שברגע שמופעל אינו דוחף לשינוי אחד דרמטי ומעורר השראה אלא דווקא לסגנון חיים קבוע בו השינוי והעדכון הם חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. העבודה שיש לעשות על מנת לעורר את הפוטנציאל הזה לעולם לא תסתיים ולעולם לא תגיע למיצוי. כוחות רבים מרחיקים אותנו מגרעין פוטנציאל השינוי, כוחות שבהיעדר תשומת לב ותרגול הולם חוסמים את האדם לא רק מפני שינוי וצמיחה אלא גם מהידיעה שהם בכלל אפשריים. באופן ציורי שאינו קל לתפיסה באופן הגיוני נוכל לומר שהגרעין לפוטנציאל שינוי אנושי אינו כל-כך נסתר מהעין ואינו כל-כך מרוחק מהתודעה האנושית כפי שזה אולי נשמע. מספיק שנסיר קצת מסיכות ונתקרב אחד אל השני ונתבונן בשלווה עמוק לתוך העיניים של אדם אחר או אל שלנו, מול המראה. אי שם, מאחורי המסכות הגלויות, מאחורי החזות שנשחקה מרוב חבלות וחבטות, כאשר אדם מחייך חיוך רחב וכאשר מתקרבים אליו מספיק ומתבוננים לתוך עיניו, ניתן לחוש, ולו לכמה רגעים, את הטוב שקיים בפנים, שתמיד היה ושתמיד יהיה. בתוך הרע מצוי הטוב וכדי להגיע אל הטוב עלינו לומר שלום לרע ואף באופן מסוים "להתיידד" עמו (מבלי להסכים או לתמוך במעשים מזיקים שקשורים אליו), כי ממנו מתחיל תהליך הטרנספורמציה, כי ממנו ורק ממנו תצמח לנו הישועה אותה אנחנו מחפשים לשווא, בהרבה מקומות אחרים. כרגע, בשלבים ראשוניים של הכרת הטרנספורמציה הרגשית, מושגים כמו גרעין הפוטנציאל האנושי עלולים להישמע זרים וחסרי פשר. החיים לא כאלה פשוטים והם רצופי כאבים, אולי נרצה להזכיר. היכן בדיוק ניתן לראות או לחוש את אותו פוטנציאל בתוך המולת הקשיים הרבים שעוטפים אותנו? כרגע נסתפק בהצגת המושג הזה. ככל שנתרגל טרנספורמציה רגשית וככל שבעזרתה נסיר מתחים מיותרים, נוכל אט אט לחוש את דגדוג האופטימיות ועמה, בטפטופים איטיים, סימנים לכך שהפוטנציאל הזה אכן קיים. אם לא היית מסוגל להתחבר לרעיון הזה בכלל לא היינו נפגשים כאן, עכשיו. אם הפוטנציאל שלך לשינוי לא היה קיים לא היינו משוחחים ודנים בו, כעת. זה נמצא שם בפנים, ואנחנו בדרך הנכונה לגלות אותו ולהפוך אותו פעיל יותר, נוכח יותר ונגיש יותר. יש לנו קצת אופטימיות בשביל זה?פרק 3: לפרק את הקיים מבלי לדעת איזה טוב יצמח בתמורה
כדי שטרנספורמציה רגשית תצליח עלינו למצוא בתוכנו מידה כזו או אחרת של הרפתקנות. מי שקשה לו מדיי עם אי ודאות לגבי מה שצפוי לקרות בהמשך הדרך ומי שזקוק למידה רבה מדיי של שליטה בתוצאות של הבחירות שלו עלול להיקלע לקשיים במהלך הניסיון לאימוץ טרנספורמציה רגשית לחייו. על מנת שנוכל לעשות שימוש מיטיב עם הכלי הזה ועל מנת להניח לו לשנות באמת את חיינו לטובה עלינו להרפות מהצורך לדעת כיצד השינוי ייראה, גם אם מדובר בשינוי חיובי, מבורך ורצוי מאד. האמת היא שהחיים שלנו, כאן, הם הרבה יותר ערפל מכפי שאנחנו מוכנים להודות בכך. המוח השמאלי שמנהל באופן דיקטטורי למדיי את חיינו מבקש בכל עת לצבוע לנו את תפיסת העולם בצבעים מאד חד משמעיים ולקטלג לנו את החוויות ואת כל מרכיבי המציאות בתוך הגדרות מאד "הגיוניות" ותבניתיות. מסיבות אלה יסתיר מפנינו המוח השמאלי שלנו, ככל שיוכל, את העובדה שאנחנו מצויים ברמת אי ודאות גבוהה בהרבה מכפי שיש ביכולתנו להודות. וזה יכול להיות מביך לתפוס את העובדה הזו, לפחות בהתחלה. בהמשך, יחד עם טרנספורמציה רגשית, נתון זה יכול להפוך לחלק מהרפתקה ולחלק מגיבוש תפיסת עולם יצירתית ובריאה יותר לגבי החיים. אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה עכשיו בעוד שעה. אנחנו אולי יכולים לשער פחות או יותר וגם בזה יהיו לא מעט אי דיוקים. אנחנו נעדיף אולי לדמיין שיש לנו מושג לגבי אי אלו חלקים בעתיד, הקרוב כמו הרחוק, אך זו אינה אלא תרמית חביבה שמקורה בחרדה שלנו מהאמת המתעתעת והלא מסודרת, האמת של אי הודאות לגבי מה צופן לנו ההמשך. אנחנו לא באמת יודעים מה הולך לקרות בעוד שעה, שלא לדבר על מחר, בעוד שבוע או בעוד שנה. אנחנו בהחלט יכולים להשפיע שמה שיקרה יהיה יותר מבריא, חיובי ומהנה, אך גם זה לא מובטח לנו ובטח שלא האופן שבו זה יתרחש. אשליית שליטה היא אחת הבעיות הגדולות של האדם המודרני, אשליה שמצמצמת לו מאד את האפשרויות לצמיחה ולהתמודדות יצירתית ומועילה יותר עם האתגרים השוטפים. אשליית שליטה, שמושגת בדרכים רבות, מפחיתה באופן זמני את החרדה מפני העתיד הלא צפוי אך בשום אופן אינה משנה אותו. העתיד היה וייוותר לא צפוי. יש כאלה שעבורם העובדה הזו היא חלק מהטבע ההרפתקני והמפתיע לטובה של החיים. יש כאלה שעובדה זו היא הבסיס לחששות שלהם ולחוסר האמון שלהם בכך שדברים טובים יכולים לקרות ושניתן להשפיע לטובה על מה שיקרה. טרנספורמציה רגשית תעשה לך טוב. היא תפרק גושים רגשיים ותמוסס מוסכמות מיושנות. היא תערער על הצורך בחומות מנטליות והיא תרעיד את היסודות המוצקים עליהם נשענו כל מיני הרגלים שכבר אינם משרתים את הטוב הגבוה שלך יותר. טרנספורמציה רגשית תעשה בשבילך את העבודה אך באופן שאינך יכול לצפות מראש. טרנספורמציה רגשית מציעה לך הצעה, "דיל" שלא פשוט לקבל: "אתה תעשה את העבודה בתרגולים ואני, כוח הטרנספורמציה שבך, אפרק את מה שצריך לפרק עכשיו. אתה תחליט שהגיעה השעה להתקדם ואני, זרם הטרנספורמציה הטבעי שלך, אוביל אותך למקום ולדרך בה נכון לך להתקדם, כעת." טרנספורמציה רגשית עלולה, או עשויה, תלוי איך מסתכלים על כך, לגרום לך להיפרד מדברים שנאחזת בהם זמן רב ממושך, דברים שאולי כעת קשה לך מדיי לשחרר את ההיצמדות אליהם. טרנספורמציה רגשית תציב בפנייך מראה לא פשוטה של אמת שקשה לקבלה וקשה לעיכול, אך מדובר תמיד באמת שחוסמת אותך מהמשך ההתפתחות וההבראה הרגשית שלך. טרנספורמציה רגשית באה לפרק את מה שחולה, תקוע, מסובך ומגביל. אך היא לעולם לא תוכל לציית לציפיות שלך לגבי מה יקרה בעקבות העבודה הזו, בהמשך. יהא עליך לבחור אם לתת אמון בכך שהדברים יגיעו בסופו של דבר למקום נכון בשבילך או אם לחשוש יתר על המידה מזה שחלק מהדברים שיתפרקו הם כאלה שאינך מוכן לתת להם להתפרק ולצאת מחייך. אך כפי שנאמר קודם, אי ודאות היא חלק בלתי נפרד מחיינו, חלק שאנחנו נוטים להתעלם ממנו, חלק שבראייה הנכונה מכיל את כל יסודות הבריאה, היצירה, השינוי והמהפכה. בתוך אי הודאות קיימות האפשרויות להתחדשות, לפריצת דרך ולהגשמת חלומות. רק בתוך אי הודאות הנפש נפתחת למה שסגור בפניה לפני כן. רק בתוך אי הודאות יש לנו מקום ושטח עבודה בשביל להצמיח את מה שלא יכול היה לצמוח במקום אחר, בו התעקשנו על ודאות מוגזמת. טרנספורמציה רגשית תעבוד נהדר בשבילך רק אם תהיה בך הנכונות לעבוד עמה מתוך הכרה שאין זה ברור לאן היא תוביל. היא בטוח תוביל למקום טוב יותר, לשינויים שנחוצים לך מאד, אך כיצד זה יקרה, היכן, מתי ובאיזה אופן? לא ניתן יהיה לדעת מראש ולא ניתן יהיה לשלוט בתוצאות הסופיות או במחיר שהן כרוכות בו. האם אנחנו מוכנים להרפתקה הזו? האם אנחנו בשלים לתת למערכות מתוחכמות לעבוד בשבילנו תוך הרפיית הצורך בשליטה בתוצאה או במאפיינים שלה? האם אנחנו מוכנים להפנות את הצורך בשליטה למקום אחר, למקום בו אנחנו מתחייבים לתרגל, להתמסר וללכת קדימה עם הטרנספורמציה הרגשית, גם אם יהיו בדרך רגעים שיערערו לנו את תחושת הקרקע הבטוחה שהתרגלנו להתקיים עליה? לא לחינם אנחנו נתקעים היכן שאנחנו נתקעים. לא לחינם דברים מסוימים משתבשים שוב ושוב. הדבר מתרחש מכיוון שיש מאחורי אלה כאבים משמעותיים שמובילים אותנו להתמכרות לבעיות מסוימות. עד שלא נעשה עם בעיות אלה תהליך של טרנספורמציה שיאפשר לאותו כאב להתגלות לאור השמש, לבטא את הקושי הטמון בו ואז אט אט לשחרר אותו, נשוב ללא הרף לאותו מעגל חוזר, לאותם תסכולים ולאותם מפחי נפש. אל הכאב הזה אנחנו בדרך כלל נימנע מלהיכנס, מתוך סוג של הגנה עצמית. כדי לא להיכנס לכאב הזה נבקש לשלוט בתוצאות של מעשינו, תוך שמירה מפני גלישה לאן שקשה מדיי להתמודד. גישה כזו אולי שומרת עלינו מפני חשיפה למה שבאמת קשה שם בפנים, אך גישה כזו לא נותנת לנו את האופציה להתקדם למקום חדש, אליו ניתן להגיע רק בדרכים אחרות. כאן זו הנקודה בה עלינו לסמוך על התהליך גם אם אין לנו את כל האסמכתאות לכך. גישה שיש בה מידה מסוימת של הרפתקנות היא זו שיכולה לסייע לנפש לצלול לאן שבדרך כלל היא תסרב להגיע. ההרפתקנות הופכת את כל התהליך לקשור יותר למשחק, אתגר וסקרנות. ההרפתקנות הזו תעניק לנו את האישור המחודש לנוע אל הלא ידוע, תוך הישענות על כלים של טרנספורמציה רגשית ונכונות למצוא את השינוי בכל צורה שיתגלה, בעתיד. בכל פעם שמתרגלים טרנספורמציה רגשית מתרחש שינוי קטן. שינויים אלה מצטברים אט אט, בשקט בשקט, ובונים את המעבר העתידי לחיים בריאים, קלים ונכונים יותר עבוד האדם. עיקר העבודה של הטרנספורמציה הוא בפירוק מה שלא נחוץ לנו יותר, כולל מה שבאופן שגוי נשענו עליו והפכנו אותו למקור לא מזין, מקור שממכר אותנו ושמרחיק אותנו ממימוש מה שיש באפשרותנו להגיע אליו, בחיים אלה. אנחנו לא יודעים באמת מה יקרה בעוד שעה. גם אני לא ידעתי מה יקרה כשהתחלתי לכתוב את הפרק הזה והנה הגעתי לסיומו בתחושה שלא ידעתי קודם שאחוש. זו האמת, זו המציאות בה אנחנו חיים ומתוך הכרה בתכונות האלה שלה נוכל לחולל שינויים אמתיים, שאינם אלא התוצר הטבעי של טרנספורמציה רגשית.פרק 4: ברגע זה ניהול חיי עובר לידיי
אחד העקרונות החשובים והדרמטיים ביותר בטרנספורמציה רגשית הוא שהאדם יכול למצוא בתוכו את הכוחות לטפל בבעיות שלו. למעשה, אין בזה שום חדש, לכאורה. בסופו של דבר מי שיכול לטפל בבעיות של אדם זה הוא בלבד, אך פעמים רבות עזרת אנשים אחרים נחוצה מאד כדי להביא את האדם לתחושה ולידיעה שיש באפשרותו לשנות מצב לא נעים לכזה שניתן לחיות עמו בשלום ואף לצאת ממנו מחוזק ומשופר. אך בטרנספורמציה רגשית המסר הזה מתעצם באופן מיוחד. בטרנספורמציה רגשית אנחנו לומדים להכיר בעובדה שהמטענים הרגשיים הרובצים עלינו, המכבידים עלינו, המשבשים את חיינו והמבלבלים אותנו הם דברים שיש באפשרותנו לעשות בהם סוג של תהליך "מחזור" שמוביל לכך שהאנרגיה הטמונה ברגשות האלה, בתחושות האלה ובזיכרונות הכרוכים בהם תעבור תהליך שמסיט אותה לכוון חדש, מועיל, מפרה ומרפא. ובמלים פשוטות יותר: אנחנו לא מנסים להעלים את הכאב. אנחנו מעוניינים לעשות לו טרנספורמציה. וזה אומר שאנחנו מעוניינים ללמוד כיצד ניתן להשתמש באנרגיה האצורה בכאב, אותה אנרגיה שגורמת לנו לחוש כבדים, מסורבלים וכל-כך עצובים, אותה אנרגיה שיושבת עלינו כמין סלע גדול שחונק אותנו. את אותה אנרגיה שמכבידה אנחנו מעוניינים "לשנע", להפעיל מחדש באופן שלא רק שאינו פוגע אלא גם מסייע ביצירת שינויים, בהתמודדות עם דברים תקועים ובהגברת הביטוי היצירתי שלנו. זו הטרנספורמציה: לקחת את התופעה הקיימת ובמקום לחוש שאנחנו קורבנות שלה ושאנחנו מוכרחים, כדי להרגיש טוב יותר, "למחוק" אותה, אנחנו עושים בה כמה מניפולציות שהופכות את אותה תופעה קיימת, שאינה נעימה ושאינה תורמת דבר, לכוח שמחולל שינויים חיוביים בחיים. וכך, אנחנו לומדים פחות לפחד מהכאב או לברוח ממנו, ובמקום זאת לקבל אותו בהבנה ואף בברכה ולהבין שבואו מסמן לנו שיש טרנספורמציה לעשות, אחרת נרגיש ממש לא נעים. את אותה טרנספורמציה רגשית, למשל הפיכת הכאב הרגשי לכוח חיובי, לא יוכל האדם לעשות אלא בכוחות עצמו. זו הטרנספורמציה שלו, אלה הרגשות שלו, זה הכאב שלו, אלה הדאגות שלו וזה מבנה האישיות שלו. איש לא יוכל לעשות זאת בשבילו או לתת לו תרופת פלא שתעשה בשבילו את העבודה הזו. הטרנספורמציה הרגשית מעניקה לאדם את אחת המתנות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת: את היכולת לעבור מהמקום הסובל למקום המתמודד והמשנה דרך עבודה עצמית אמיצה, לא מסובכת ולא מורכבת מדיי, עבודה שמניעה את האדם מעמדת הקורבן שהוא חש לאור בעיות חוזרות ומשמעותיות, לעמדת כזה שלוקח את חייו לידיו ויוצא אתם למסע ארוך ולא פוסק של שינוי, ריפוי ושדרוג. החיים מזמנים לא מעט אירועים ומצבים בהם אנחנו נכנסים למצוקה, בהם אנחנו בסטרס, בהם אנחנו נפגעים, נפצעים, סופגים ואף הופכים חסרי אונים אל מול החלקים הלא נעימים שאנחנו פוגשים, הן בתוכנו והן מחוצה לנו. אין אדם שלא פוגש את המרכיבים האלה בחיים, ואין אדם שלא יחוש מעת לעת שאינו יכול להתמודד עם אי אלו נושאים שמהווים חלק מחייו. אז לעתים נתעלם, נדחיק ונתרחק מהדברים היותר מסובכים, מהיחסים היותר מורכבים או מהכאבים היותר מאיימים או הלא ברורים. לפעמים ניוותר חלשים וניכנע, בלית ברירה. וברגעים אחרים נמצא עצמנו נאבקים שוב ושוב, באותה דרך שאף פעם לא באמת מחוללת שינוי, ולכן גם התוצאות לעולם לא ישביעו את רצוננו. כל עוד לא עשינו טרנספורמציה, כל עוד לא היתמרנו את כוח הבעיה לכוח חיובי שמשנה את החיים לטובה, לא נוכל באמת לחוש שהחלמנו, שהתאוששנו או שסיימנו את ההתמודדות עם בעיה כזו או אחרת. כל עוד לא עשינו טרנספורמציה נהיה מאוימים מהחשש שבעיה שחלפה לה תחזור ותציק לנו. טרנספורמציה רגשית מותירה בנו מסר כול-כך חשוב: "גם אם זה יחזור אדע לעשות בזה שימוש מועיל. אני כבר לא כל-כך מאוימת מהעניין הזה, הכוח נמצא בידיי." רמת אי הודאות בה אנחנו חיים גבוהה ממה שאנחנו יכולים בדרך כלל להעריך. הפתעות לא צפויות ולא קרואות יכולות להתרחש בכל רגע אך אין לנו את היכולת הרגשית או הצורך להיות מודעים לאפשרות הזו, כי אז נחיה בפחד מתמיד ונתקשה לתפקד. מצד שני התעלמות מוגזמת מהעובדה הזו גם אינה מיטיבה אתנו ואינה מעניקה לנו את התחושה שיש ביכולתנו להתגבר על הפתעות שונות ומשונות שפוקדות את חיינו מעת לעת. כאשר טרנספורמציה רגשית הופכת לכלי שימושי ונגיש אי הודאות הזו יכולה להפוך לעובדה הרבה פחות מטרידה, כזו שיש פחות צורך להתעלם ממנה או לחילופין להיות מודאגים מדיי ממנה. כאשר הכלי הזה בידיים שלנו ההפתעות הלא רצויות לנו ייתקלו בתגובה הולמת שמאפשרת לנו לצמצם את הבהלה או החרדה הראשוניות ובמקומן להיכנס לסוג של עבודה שמישיר מבט אל המצב החדש ומתמודד עמו בצורה מוצלחת הרבה יותר. וכך קורה, כאשר אין בידינו את האפשרות לעשות טרנספורמציה רגשית, אנחנו במהרה ובעל כורחנו מוצאים עצמנו יותר כקורבנות מאשר ככאלה שיש להם שליטה מהותית במה שקורה בחייהם. טרנספורמציה רגשית מסייעת לנו בדיוק במקום בו כולנו הופכים חלשים וחסרי אונים: בתגובה הרגשית הלא צפויה ולעתים גם הלא מותאמת שיש לנו לאירועים ולמצבים לא פשוטים שפוקדים אותנו מעת לעת. משברים היו וגם צפויים בהמשך. נתיב החיים מוביל לעתים לכאב, אובדן וגם כישלונות. אין דרך להימנע מזה שנעשה טעויות, שנלך למקומות הלא נכונים, שנעשה את העסקה הלא כל-כך משתלמת ושנחבור לאנשים הלא נכונים. אנחנו אנושיים ומורכבים ומטבענו שלא תמיד נעשה את הדבר הנכון ביותר, כביכול. אך כאשר נדע לזהות את שקרה באומץ ופחות בשיפוטיות, ונעשה טרנספורמציה לבעבוע הרגשי שנובע מאותם חיכוכים בחיים הלא ברורים שקיימים סביבנו, נוכל לגלות איך המצבים והמקומות בהם יש לנו תשובה חדשה, רעננה ויצירתית לבעיות שנוצרו רק הולכים וגדלים, הולכים ומשתכללים, הולכים ומתייעלים. כך נוכל לקחת את המושכות אל הידיים שלנו, לצמצם ככל הניתן את חווית הקורבן, את התדהמה והבהלה כאשר אירועים לא רצויים יתרחשו, והם אכן יתרחשו. כיצד קורה השינוי הזה? מה מתרחש מאחורי הקלעים של הנפש, שנותן לנו אופציה לקחת את חיינו בידיים, דרך תרגול שוטף של טרנספורמציה רגשית ודרך הפנמת האפשרות הזו אל חיינו באופן הולך ומתגבר? הדבר החשוב ביותר שיש לציין כרגע, ושרצוי להקדיש לו מעט מחשבה הוא נטרול מרכיב החרדה שצובע את כל אחד מהמצבים הלא נעימים, המביכים, המטרידים או המדאיגים בהם אנחנו מעורבים. לרוב ניסחף לתוך הדרמה של האירוע, עם הלחץ והסיבוכים הכרוכים בו, מבלי לדעת שאנחנו מתמודדים, בדיוק באותם רגעים, עם חרדה. החרדה תפעיל אותנו, תקבע לנו את סדר היום ואת קבלת ההחלטות ותגרום לנו לחזור על אותן שגיאות שאנחנו תמיד עושים. טרנספורמציה רגשית תרכך, בראש ובראשונה, חלק משמעותי במרכיב החרדתי, גם אם לא היינו מודעים לגמרי לנוכחותו וגם אם לא נתנו דעתנו לדרמה המוגזמת שיצרנו תודות לחרדה הזו. או אז, כאשר החלק הזה בחוויה שלנו באותם רגעים מסובכים, שמוסיף רעשי רקע של חרדה, יוסר ויהפוך פחות מטריד, תוכל הנפש להתחבר לחלקים הטבעיים שבה, חלקים שכל תפקידם הוא למצוא ולהציע דרכים יצירתיות וחדשות להתמודד עם בעיות ודיסהרמוניה. כאשר אנחנו פוגשים את החלקים האלה אחרי שמסך העשן של החרדה מוסר, אנחנו מבינים שהתחלנו לקחת את חיינו בידינו. זו אחת החוויות המעצימות ביותר שקיימות, תודות לטרנספורמציה רגשית.פרק 5: כמה שמפתה להאשים!
החלקים הסובלים והמעוכבים בנפש האדם ובחברה מסביב נחלקים באופן גס לשני סוגים מבחינת החזרה על אותה שגיאה שוב ושוב באופן שמנציח בעיות אישיות, עימותים בין אישיים, סכסוכים, טינה, כעסים, התמרמרות וחסימת היכולת לפרוח ולהתפתח בכל כוון אליו ניתן להעלות את הדעת. הסוג הראשון הוא הנטייה להאשים את הסביבה, את החיים, את המשפחה וכל מי שעוד ניתן, בבעיות העיקריות ובכלל. האדם המאשים לא מסוגל לראות את החלק שלו ביצירת המציאות והוא משוכנע באופן מוחלט שרק כאשר העולם ישתנה יש סיכוי שאיכות חייו תשתפר. פעמים רבות הלך רוח כזה משולב בפסימיות עמוקה ובחוסר תקווה לגבי אפשרויות לריפוי המצב או התפתחות למצב חדש. אדם כזה ייוותר מריר, חשדן ומצומצם ביכולתו לצאת מהמסגרת המוכרת לו. אדם כזה זקוק, בוודאי, לטרנספורמציה שתוביל אותו למצב שלפחות ישקול את האופציה שהכוח לשיפור העניינים, ולו באופן חלקי, נמצא למעשה בידיו. הסוג השני הוא זה שנוטה להאשים את עצמו ביתר שאת וללא פרופורציה. האשמה עצמית היא סוג של התמכרות שיש בה מידה רבה של פגיעה עצמית חוזרת ונשנית, אובדן פרופורציות לגבי האחריות האישית לגבי דברים שליליים שקורים, הלקאה עצמית מופרזת וחיים מלאים בפחד וחששות מפני טעויות, החלטות לא מוצלחות או יוזמות שלא תישאנה פרי. אדם כזה מתקשה לקיים דיאלוג סובלני, מכיל ותומך עם עצמו, הוא עסוק בעיקר בהדגשת מה שלא בסדר אצלו פעמים רבות תוך השוואה מעוותת עם אחרים והצגתם כיותר טובים, יותר בריאים, יותר מוצלחים ויותר מכל דבר שאותו אדם היה רוצה להיות בו במצב נעים יותר. אדם כזה זקוק מאד לטרנספורמציה שתפרק את האשמה באופן הדרגתי, תשחרר אותו מהסגר העצמי, תעניק לו הזדמנות למחילה עצמית עם פחות התפתלות ותנאים ותסייע לו לסדר מחדש את הפרופורציות לגבי הדרך בה דברים קורים, מי אחראי באמת על מה שמשתבש ולמה כל-כך חשוב ונכון לעשות טעויות מדי פעם, אחרת לא לומדים דבר, לא מנסים דבר ולא מתקדמים לשום מקום. כמובן שישנם גם כאלה שיש בהם משני החלקים. לא אחת מי שחש אשם משליך את רגשותיו כלפי אחרים ופונה אליהם בנימה תובענית ובתוכחה שלא ניתן להציג כנגדה שום טיעון סביר בתגובה. ישנם כאלה שהנטייה שלהם להאשים את הסביבה אינה אלא שיקוף של חוסר שביעות רצון מעצמם, אותה קשה להם לחוש אך זה מצוי בתוכם ומנהל את המחשבות והרגשות שלהם לכוון של ראיית הסביבה כמטרידה, מזיקה, רשלנית ולא מיטיבה. מבחינת מילון המושגים של טרנספורמציה רגשית ומבחינת דרכי הריפוי אליהן היא מובילה את האדם, אשמה היא אחד הרעלים המסוכנים והמכאיבים ביותר שהאדם יצר בתוכו. אנשים רבים אינם מודעים להשלכות הרות הגורל של שימוש עודף באפשרות של האשמה, הן פנימה והן החוצה. אנשים רבים לא מודעים לכך שהאשמה, פנימה והחוצה היא סוג של פציעה, פציעה של החלקים הבריאים והיצירתיים בנפש האדם, פגיעה שאין לה שום סיבה אמתית ובוודאי שאין בה שום תועלת. אנחנו מאשימים כי זה קל יותר להאשים. אנחנו מאשימים כי אנחנו מצויים בעצלנות רגשית יחסית ואנחנו מעדיפים להסיט את תשומת הלב מקונפליקט ומקושי מצערים ומדאיגים לעבר שאלה מי אשם כאן או על מי ניתן לתלות את האחריות העיקרית ל"פאשלה", לחוסר ההצלחה, לתאונה או לכישלון. כל זאת במקום להתמודד עם העובדה ששום דבר בחיים לא יכול לפעול בדיוק כמתוכנן ועם העובדה שיש אלמנטים רבים של אי ודאות שמכריעים את גורלם של אירועים רבים ופרויקטים רבים ללא כל קשר למה שאנשים עשו או שלא עשו. יתר על כן, האדם, כיצור אנושי מורכב, שמושפע מאד מרגשות סותרים ומלחצים בלתי פוסקים, לא יכול שלא לשגות, לא יכול שלא לפספס, לא יכול שלא להחמיץ גם אם עשה כמיטב יכולתו ומעבר לכך. איזה תועלת תצמח מכך שאדם כזה יואשם בכך שמה שניסה לעשות נכשל או בכך שכביכול לא תכנן נכונה או לא חשב מראש על כל האפשרויות? וזו האמת, כפי שהזכרתי קודם. בסופו של דבר אשמה עצמית וחיצונית היא סוג של עצלנות רגשית, תקיעות בשלב התפתחות נמוך שלא מסוגל להכיל את המורכבות הלא פשוטה של החיים ואת העובדה שתמיד יהיה פער בין הציפיות לבין מה שמתרחש באמת. צורך בתוצאות מושלמות משקף פעמים רבות הלך רוח חרדתי ואובססיבי, כזה שגורם לאדם לסבול ולהילחץ כמעט בכל רגע. האם ישנה סיבה שניתן להלך רוח כזה לקבוע לנו את סדר היום, להפחיד אותנו, לצמצם אותנו ולשבש לנו את האופציות הנעימות והיצירתיות ביותר שקיימות? טרנספורמציה רגשית ניצבת מול האשמה לסוגיה, בעימות חזיתי ולא מתפשר. אחד היעדים הגבוהים והחשובים העומדים בפני האדם שלוקח על עצמו את אמנות הטרנספורמציה הרגשית הוא לעשות הערכה מחודשת של מקומה של האשמה בחייו, תוך למידה הדרגתית של הכלים לצמצם אותה ולהכיר בכך שאין בה שום תועלת של ממש, אלא רק נזקים רגשיים ופגיעה באדם ובסביבתו. וכן, זה מפתה מאד להאשים. לחפש שעיר לעזאזל ולחשוב שאלמלא אותה טעות של אותו אשם הכל היה בוודאי טוב יותר ונכון יותר. החברה כולאת את הפושעים אך לרוב לא משקמת אותם כראוי. החברה לא לוקחת אחריות אמתית עליהם ולא רואה בהם תוצר של הכישלונות שלה. במקום זאת היא מאשימה אותם, גוזרת עליהם עונשים עקב אשמתם הכבדה ואז מניחה להם להישאר קטנים, ופגועים כשהיו, כך שבעתיד שוב תהיה סיבה להאשים אותם ולהשליך עליהם את כל הרע והלא נכון שקיים. מי שמאשים הוא מי שמתקשה להתמודד כראוי, מי שלא מבין שניתן לעשות טרנספורמציה לכאב, טרנספורמציה למורכבות של החיים, טרנספורמציה לאי ודאות ואף טרנספורמציה לאכזבת ההחמצה או הכישלון. הטרנספורמציה מחזירה אותנו לעשתונותינו כאשר משהו לא מסתדר ומסייעת לנו לא לסטות מדרך ההתפתחות, שתמיד תהיה רצופה בשגיאות ובטעויות, אך גם מבטיחה לנו עולמות חדשים, הגשמה עצמית, מפגש עם עונג אמתי ושמחה עמוקה ואמתית. ברגע שאנחנו בוחרים באשמה ויתרנו על הדברים הטובים שהחיים יכולים להציע לנו. ברגע שאנחנו בוחרים באשמה, פנימה, החוצה או באופן משולב, אנחנו מקטינים את עצמנו, מתעלמים מהגדולה שלנו ומכוחות הטרנספורמציה שלנו, ומצטמצמים לתפיסת עולם נמוכה, מגבילה ולא חכמה במיוחד. לא משנה מה שקרה, לא משנה מה שקורה. כל אירוע שיש בו אלמנטים לא נעימים ולא מספקים הוא כזה שכדאי לעשות סביבו תרגול טרנספורמציה. במקום לשקוע באשמה, שאינה אלא ביצה טובענית שקל מאד להתמכר אליה ובתוכה לשכוח את הכוחות האמתיים שלנו, נעדיף לעשות טרנספורמציה לרגשות הלא נעימים, כולל אלה שקשורים באשמה. הפנייה לתרגול הטרנספורמציה מעבירה מסר שפנינו לכוון חיים חדשים עם הרבה פחות אשמה. חיים כאלה אפשריים ומעשיים ובדיוק בשביל השינוי הגדול הזה, אנחנו מצויים כאן.פרק 6: לקחת אחריות בעונג, שמחה ותשוקה
טרנספורמציה רגשית מעניקה לנו מתנה מיוחדת ומאד לא שכיחה: למצוא בתוכנו ובכלל את האפשרות לקחת אחריות מלאה על חיינו ללא המרכיבים המכבידים, השוחקים והמלחיצים הכרוכים בדרך כלל במושגים הקשורים באחריות. כאן האחריות כרוכה בעונג, שמחה ותשוקה שכן ברמה הנכונה והעמוקה כך ורק כך אמורה להיות אחריות של אדם בוגר. כזו שישנה תמורה של צמיחה, שינוי והתפתחות בצדה. תודעת קורבן היא חלק מהקיום שלנו, כעת. התודעה הזו נשענת על כל מיני מצבי חוסר אונים בילדות, בהם לא יכולנו להשפיע לטובה על מצבים שליליים שפגעו בנו או שחסמו בפנינו את הדרך היותר טובה בשבילנו. חלק מהאישיות שלנו נושא בתוכו, בכל עת, את הפוטנציאל הזה של חווית קורבן, חוויה שאנחנו לא יכולים להשפיע לטובה על משהו לא טוב שמתחולל סביבנו, בין אם כזה שמשפיע עלינו באופן ישיר ובין אם כזה שהוא יותר נחלת הכלל. טרנספורמציה רגשית לא דורשת מאתנו להתבגר מהר. היא לא דורשת מאתנו להפסיק להיות קורבנות תיכף ומיד, מכיוון שדבר כזה לא אפשרי גם אם נבטיח לעצמנו אינספור פעמים שמעתה ואילך אנחנו לוקחים את מלוא האחריות על חיינו. המקום הזה, עמוק בתוך הנפש, בו אנחנו חווים חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד באופן יעיל עם דברים שאינם נכונים לנו, לא יכול סתם כך להיעלם מתוך החלטה או בחירה. יש עבודה לעשות כדי להוסיף ולצמצם, להוסיף ולרפא את המרכיב הזה בתודעה האנושית, אך יש לצפות לשינויים קלים עם הזמן ולא למהפכה דרמטית בה כל רכיבי תודעת הקורבן נעלמים כלא היו. מי שמצפה לדבר כזה ראוי שיתעדכן. שינויים עמוקים מתרחשים לאט, ותמיד דרך צעדים קטנים, ניצחונות זעירים והמשך עבודה. מה שטרנספורמציה רגשית מעניקה לנו, בהקשר הזה, היא הזדמנות מיוחדת מאד להתמודד באופן יעיל ואנושי עם אותם חלקים קורבניים המצויים בנו, והם אכן מצויים וגם יימצאו בהמשך: היא מציעה לנו לראות את החלקים החלשים שבתוכנו בלי להסיט את המבט, בלי להתחמק, בלי לתרץ ובלי לנסות לתת הסברים מיוחדים. טרנספורמציה רגשית מזמינה אותנו להכיר. להתבונן באומץ ולא להתכחש לקורבן שבתוכנו, לחסרת האונים שבתוכנו, לאותם מקומות בהם אנחנו קורסים לתוך חוויה מייאשת וחסרת תקווה לגבי האפשרות להתמודד באופן יצירתי עם הקיים. כך ורק כך ניתן יהיה לקחת אחריות על התהליך, באופן נכון, באופן שיסב לנו עונג, שמחה ותשוקה. רק כאשר אנחנו בוגרים ואמיצים מספיק להודות שיש בנו חלקים לא בוגרים ולא אמיצים, רק אז אנחנו יכולים לקחת את החלקים האלה לתהליך של טרנספורמציה שיחולל בהם, לאט ובהדרגה, שינוי עמוק. אכן, המטרה שלנו היא להתרחק מתודעת קורבן ובמקומה לאמץ תודעה יצירתית, אוהבת ודינמית יותר, כזו שמסוגלת לגשת לאתגרים ממקום אופטימי יותר, גמיש יותר, מקורי וחדשני יותר. כאשר כך אנחנו מתנהלים אנחנו כבר לא קורבנות. אך כל עוד אנחנו כן, במקומות מסוימים, אין שום טעם לבוא אל עצמנו בטענות או בדרישות. זה פשוט חלקים באישיות שעדיין סובלים, שעדיין זוכרים את הטראומות ושטרם שוקמו. אנחנו פה בשביל לעשות לאותם חלקים טרנספורמציה ולהפוך אותם למקורות כוח והשראה ולא בשביל לנסות לברוח מהם או להתעלם מהם. כך עובדת הטרנספורמציה הרגשית, ולא בשום דרך אחרת. אז כרגע, עיקר האחריות שלנו היא לתהליך. לדרך. לא לתוצאות שלו ולא לאופן בו הוא מספק לנו את השינוי. האחריות שלנו היא להוסיף ולנוע, להוסיף ולתרגל, להוסיף ולהביא אל תוך המסע הזה את האמת שלנו, את הכאבים שלנו, את החששות, הפחדים, החרדות, הדאגות, חוסר האונים, הייאוש, הפסימיות, הכל! ממש הכל. טרנספורמציה רגשית לא מבקשת מאתנו להניח משהו בצד, כדי שנטפל בו אחר כך. טרנספורמציה רגשית לא מבקשת מאתנו להתעלם ממשהו רק בגלל שזה כביכול "ילדותי" או לא מקובל בנורמות הקיימות. טרנספורמציה רגשית מבקשת מאתנו לקחת את האחריות הנכונה, כזו שמונעת מהצורך בחיים טובים יותר ולא כזו שמושפעת מלחצים חברתיים או משפחתיים "להתבגר" או "להתגבר". אנחנו לא עובדים כאן, במושגים האלה. ההתבגרות האמתית אליה אנחנו מבשילים כאן אינה כזו שסוגרת את הדלת בפני החלקים הילדותיים ומנסה להמשיך קדימה כאילו פצעי העבר יגלידו מעצמם. שום דבר לא יישכח, שום דבר לא יתפרק מעצמו, שום דבר לא יסתדר מעצמו רק מפני שנניח לו להישאר אי שם, במרתפי הזיכרונות המודחקים שלנו. הכל נותר פעיל, הכל נותר קשור למצבי הרוח שלנו, לתפקוד שלנו, לקבלת ההחלטות שלנו ולדרכי ההתמודדות שלנו. כל מה שבפנים משפיע, מותיר את חותמו וקובע לנו לא אחת ששוב ניאלץ להחמיץ הזדמנויות, לוותר על דרכים להתפתח ולצמוח ולהתעלם ממתנות שהעולם מציע לנו. עד שלא נעשה טרנספורמציה למה שנמצא בפנים, כולל החלקים הפחות רצויים, אלה שמשקפים את תודעת הקורבן שעוד מצויה בתוכנו, התוצאה הסופית של מי אנחנו, מה אנחנו עושים, כיצד אנחנו באים לידי ביטוי ועד לאן אנחנו יכולים להגיע יושפעו באופן מכריע, גם אם לא נדע כיצד זה קורה ויקובעו במקום מאד מסוים אותו קשה מאד לשנות. כאן, במסע לטרנספורמציה רגשית, אחד המסעות המרגשים ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו, אנחנו לומדים מהי אחריות נכונה, כזו שמניעה אותנו לעבודה הנכונה, למסלולים הנכונים ולבחירות הנכונות. כל עוד מושג ה"אחריות" מקבל את המשמעות הלא נכונה שלו, הוא מעכב אותנו, פוגע בנו ומונע מאתנו את הדברים הטובים יותר שיש באפשרותנו לקבל ולהשיג. אחריות מהסוג הפחות בריא שמה דגש מוגזם על כך שאדם אמור לבצע משימה כלשהי, ואם אפשר מבלי לקטר הרבה או מבלי לסטות מהדרך המצופה ממנו. אחריות מהסוג הפחות בריא מבקשת להחניק את הצדדים הילדותיים באדם, לקבור אותם ולהפוך אותם לא לגיטימיים ולא רצויים. אחריות מהסוג הלא נכון מצמצמת עד מאד את המעוף והיצירתיות של האדם, קובעת לו הלך רוח וסדר יום רציניים מדיי ולמעשה מרחיקה אותו מהיכולת לקדם את הריפוי, השינוי וההתפתחות אותם הוא מבקש לעצמו. אחריות מהסוג הלא נכון היא למעשה חוסר אחריות, מכיוון שלא אחת היא יותר מזיקה לאדם מאשר מועילה לו, יותר מתסכלת אותו מאשר מטפחת אותו. אחריות מהסוג הלא נכון זה מה שהחברה שותלת בנו ומה שמצפה מאתנו לקיים, כסוג של ברגים במערכת, כסוג של רובוטים אנושיים שממעטים להתמודד עם הכאבים שלהם ושמנסים לשדר לסביבה חזות של "זה בסדר, אני מסתדר, אני עונה לקריטריונים של איך אני אמור להיות לפי הגיל, המעמד והמקום בו אני גר". זו אחריות מהסוג הלא נכון, אחריות שמרחיקה את האדם מעצמו ומביתו שבלב. האחריות שאנחנו לוקחים כאן, בעונג, בשמחה ובתשוקה, באה לשנות את דפוסי האחריות המיושנים ולהחליף אותם בכאלה שמתמקדים באמת, במה שיש בתוכנו ולא במה שצריך להיות. איי הקורבנות בתוכנו הם דברים שאנחנו נרצה כעת להציף ולחשוף כדי שנוכל לעשות להם טרנספורמציה. זו האחריות האמתית שלנו ואנחנו לוקחים אותה באהבה ובמסירות. וממנה נמשיך את התהליך, נמשיך לתרגל ונעניק לעצמו את הסבלנות והאמון שכאשר נהיה מוכנים לכך, שינויים מהותיים פשוט יקרו מעצמם.פרק 7: כל קושי מתמשך אינו אלא התמכרות ממשית
הסיבה לכך שבעיות מסוימות לא חולפות למרות ניסיונות רבים לשנות אותן, לטפל בהן, להתמודד עמן ולהתרחק מהן היא אחת: אנחנו מכורים לבעיות האלה והתמכרות היא הסיבה לכך שאנחנו לא מצליחים להיחלץ מסבך הקושי ועגמת הנפש הכרוכים בבעיה שמסרבת לצאת מחיינו באופן עיקש. אין זה פשוט להכיר בעובדה הזו. אין זה פשוט להסכים עם האפשרות שאנחנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חיים בתוך מספר התמכרויות שמנהלות את חיינו, שמזכירות לנו את קיומן ברגע שאנחנו קמים בבוקר, מופיעות לנו בצורות מגוונות במהלך היום וגם חוזרות ופוקדות את התודעה שלנו כשאנו הולכים לישון. לא קל להודות בעובדה הזו ועוד יותר מסובך לזהות את תבנית ההתמכרות בתוך כל אחת מהבעיות המתמשכות. אחד המקורות לקושי להתחברות עם מושג ההתמכרות לבעיות הוא שרבוב מושגים של רגשי אשמה ואחריות מוגזמת כאשר אנחנו שוקלים את האפשרות שאנחנו אולי מכורים. אנחנו מתקשים להתבונן בתופעה הזו בחמלה ובאמפטיה ובמקום זאת מכים על חטא או חשים שאנחנו מסכנים, עלובים, קורבנות וחלשים. כאשר אלה הם המושגים שעולים בתודעתנו למשמע המודל של התמכרות לבעיות, אין פלא שנעשה כל מה שניתן כדי להתכחש לאפשרות הזו, לחמוק ממנה ולהתנגד לה בכל תוקף. אבל אנחנו מכורים לבעיות שלנו. זו מציאות קיימת. כל עוד לא נכיר בכך וכל עוד לא נגייס כלים של טרנספורמציה רגשית להתמודדות עם ההתמכרויות שלנו, נוסיף לקוות שיום אחד הדברים יסתדרו מעצמם או שנמשיך לספר לעצמנו שאוטוטו נמצא את הפתרון המיוחל, נשנה את המצב וסוף סוף נצא מהסבך המעצבן והמטריד הזה שנקלענו אליו, בדיוק כפי שאחרים נקלעו גם הם לבעיות שלהם, דרך התמכרות שתוקעת אותם באותו מקום, ללא כל יכולת ליצור לעצמם מציאות טובה יותר. טרנספורמציה רגשית עשויה להצליח יותר כאשר נלמד לזהות את מרכיבי ההתמכרות בבעיות שלנו. כל עוד אנחנו מתכחשים לאמת וכל עוד אנחנו בורחים ממה שבאמת מנהל לנו את החיים, כל עוד אנחנו נבהלים מהתבוננות בכאבים הרגשיים שכפו עלינו לחיות תחת צל ההתמכרויות, נישאר עבדים לפצעים הפנימיים שלנו ולא נוכל להוביל את עצמנו למקום חדש, אליו אנחנו עורגים זה זמן רב. ומדוע אנחנו נוטים להיתקע עם בעיות ולהתמכר אליהן? למה לנו לסבול בצורה כזו ולהימצא בסגנון חיים שלא מאפשר לנו להשתחרר ממה שמעיק עלינו? ככל הנראה משום שזו הדרך בה בחרה הנפש להתמודד עם רגשות קשים, זיכרונות טראומטיים ומתחים שלא מצאו את דרכם לעיבוד נכון ומועיל. את הכאב העמוק, זה שאנחנו לא לגמרי מודעים לו, מחצינה הנפש דרך ההתמכרות וגורמת לנו לחוש חלק מהכאב המקורי, על ידי חשיפה חוזרת למטרדים של הבעיה אליה התמכרנו. בצורה זו משחררת הנפש חלק מעומס הכאב שאגור בתוכה, עם הטיית תשומת הלב להתמכרויות כאלה או אחרות, ובכך מסייעת לנו לשחרר חלק ממה שבלתי אפשרי להתמודד עמו, דרך ההסוואה של ההתמכרות. מסיבה זו אנחנו מתקשים להיפרד מההתמכרויות שלנו, כי הן משרתות צורך עמוק שלנו להתגוננות מפני חלקים קשים מדיי בתולדות הנפש, חלקים שהכרחי קצת לשחרר את גודש הכאב שבהם, אך באופן שלא יגלה את האמת הקשורה בהם. וכך אנו נוטים, לצערנו, לשוב באופן כפייתי אל הבעיות שלנו ולמחזר אותן למרות הקשיים הכרוכים בהן ולמרות שניתן היה, לפחות באופן תיאורטי, לסיים אותן אחת ולתמיד, או להפחית את נוכחותן באופן ניכר לפחות. אנחנו משיבים את עצמנו אל אזורי הכאב, אזורי המשגה, אזורי התסכול, אזורי הכעס ואזורי הקונפליקט כאילו שום דבר לא נלמד קודם. זה פעמים רבות חזק מאתנו למרות כל ההבטחות והכוונות שלנו להימנע מזה בעתיד. יש כאלה שמכורים לחובות כספיים. כל חייהם ינועו במעגלים של מאבק עם החובות ויצירתם מחדש. הם אפילו לא ישימו לב לכך שהם קשורים באופן הדוק עם המשכיות הבעיה ואף החמרתה עם הזמן. הם יהיו משוכנעים שהם פשוט חסרי מזל או חסרי יכולת. אך הם לא. הם פשוט מכורים. ויש אפילו כאלה שמכורים לחרדות או לדיכאון. הם לא רק סובלים מבעיה רגשית מוכרת שיש כל מיני שיטות לטפל בה. מה שהם בדרך כלל לא מודעים לו הוא שהם נוטים לשוב אל הבעיה הזו ולהפעיל אותה עקב צורך עמוק, צורך של האדם המכור, לשוב אל הכאב, לשוב אל הקושי, לשוב אל חוסר האונים, לשוב אל חוסר היכולת להירגע, לשמוח, לחיות עם פחות דאגות ועם סגנון חיים מספק יותר. בשלב זה של התהליך הדבר החשוב ביותר שכדאי לעשות הוא להעמיק את ההתבוננות באפשרות הזו, בתיאוריה הזו, במודל הזה. אין צורך לרוץ ולהיאבק בהתמכרויות שלנו, בבעיות החוזרות ונשנות שכל-כך מטרידות או מציקות. זה לא יעזור. זו התמכרות ועם התמכרות יש לנהוג בחכמה וביצירתיות ולא בהתנגשות חזיתית. להתמכרות יש השפעה עצומה עלינו משום שהיא מגוננת עלינו מפני כאבים מהותיים ביותר. רק כאשר נספק לנפש שלנו תחליף הולם לה, יש סיכוי שהיא תתחיל להתפורר. אחרת, למרות כל המאמצים, ההשתדלות, הטיפולים והסדנאות שום דבר לא יזוז, מלבד אולי החלפת התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. כיצד טרנספורמציה רגשית נכנסת לתמונה? טרנספורמציה רגשית עוזרת לנו, דרך התרגולים החוזרים, לרענן את דפוסי המחשבה והרגשות סביב הנושאים המציקים הקשורים בבעיה אליה אנחנו מכורים. טרנספורמציה רגשית מלמדת אותנו, תרגול אחר תרגול, להתבונן בדרמה ממקום קצת יותר מרוחק, פחות מעורב ויותר משוחרר, רגשית. טרנספורמציה רגשית עוזרת לנו להיחלץ מתחושת חוסר האונים, מפרקת חלקים גדולים מהמתחים שנוצרו, ממוססת את החרדה הקשורה בכאבים הפנימיים שקצת באים לידי ביטוי בתוך ההתמכרות ומעניקה לנו זווית ראייה קצת אחרת והצצה אל העתיד הטוב יותר, זה שיתגלה לנו עם הגמילה מהבעיה. ישנו כלל מהותי ביותר בעת תרגול חוזר של הטרנספורמציה: אנחנו מתמודדים עם הרגשות התקועים אצלנו במקום להיסחף באופן אוטומטי אל הדרמה המתסכלת ששואבת אותנו לפגיעה עצמית שנוטה לחזור על עצמה בצורות מאד דומות אחת לשנייה. טרנספורמציה מסייעת לנו להתגבר על המרכיבים החזקים ביותר בהתמכרות לבעיות: התסכול וחוסר האונים, כאלה שנותנים לנו תחושה שאין לנו שום סיכוי להשפיע על המצב לטובה. ככל שהתרגול נמשך חודרת לתודעה התחושה שניתן להתמודד בכלים יעילים יותר עם הבעיה כאשר רגשי האשמה הולכים ומצטמצמים וכאשר החרדה והתגובות האוטומטיות הרגילות מפורקות לרסיסים. לימים, ככל שהתרגול נמשך, הופך מרחב הטרנספורמציה הרגשית לכזה שבו ניתן לעבד כאבים שקודם לא היינו יכולים להתקרב אליהם, כאבים שהם המקור להתמכרויות שלנו. כאשר אלה מתחילים לעבור את העיבוד הרגשי השקט והחוזר של טרנספורמציה רגשית הצורך בהתמכרויות הולך ויורד, עד ליום בו נוכל להיפרד מהן לשלום, או במצבים מסוימים, להישאר איתן עם רמת השפעה נמוכה עד כמעט בלתי מורגשת.פרק 8: צומת הריפוי והחולי: טרנספורמציה או התמכרות
אחד המאפיינים החשובים של חיי האדם, זה שאנחנו לא תמיד מוכנים להודות בקיומו או לשמוח בנוכחותו הוא אפשרות הבחירה. יש לנו כאן, כבני אדם מודעים ומפותחים, האפשרות לבחור בכל רגע ורגע במה למקד את תשומת הלב שלנו, במה להשקיע משאבים, לאן ללכת והיכן לעצור, מה לרכוש או ממה להיפרד, ועוד. אמנם חיינו שזורים בכמות לא מבוטלת של מגבלות וכורח, שמגדירים לנו ושמצמצמים לנו את מרחב הבחירה, אך עדיין, בכל מקום בו נימצא ובכל סיטואציה בה נהייה, יתקיים הכלל הכל-כך חשוב ואף מכריע: אנחנו יכולים לבחור. אנחנו מצויים בצומת והמשך התנועה ייקבע על ידינו, על ידי ההחלטה שלנו, על ידי ההעדפה שלנו, על ידי המקום אליו נלך, בנקודת הזמן המסוימת. למעשה, אחד הנושאים שיותר פוגעים באדם ומרחיקים אותו מאפשרויות השינוי, הריפוי והצמיחה הוא חוסר מודעות לאפשרויות הנרחבות של בחירה והחלטות לשינוי כוון שקיימות ברשותו בכל רגע. אדם יכול לבחור. אדם יכול להחליט אחרת. אדם יכול לשנות כוון ממש ברגע זה או ברגע שאחריו וגם זה שלאחריו. לאדם יכולת לחולל תמורות ומעברים גבוהה בהרבה מזו שהוא מכיר, מנצל או נעזר בה. אי ההבנה הזו, הבורות וחוסר המודעות לכך שאנחנו מסוגלים לבחור ולעצב את חיינו באופן גדול יותר היא אחד הנושאים שבאים לידי ביטוי, בהדרגתיות, תוך עבודה עם טרנספורמציה רגשית. ככל שאנחנו מתרגלים יותר ומקלפים מעצמנו מתחים מיותרים, דאגות מוגזמות, חרדות מתישות ועוד משקעים רגשיים שמצטברים מדי יום, כך הנפש משתחררת מעומסים מכבידים ומתפנה להימצא במצב הנכון והבריא יותר שלה, כזה שבו אנחנו בוחרים יותר, יוזמים יותר ומשפיעים יותר במקום שמישהו או משהו חיצוניים לנו יקבעו את הדברים בשבילנו באופן מוגזם. חלק גדול ממה שברגע זה מהווה קושי, הכבדה או מועקה אינו אלא תוצר של הבחירות שלא עשינו, של הימנעות מנקיטת צעד, של חוסר מודעות לגבי האפשרות לקבל החלטה חדשה, של חוסר הבנה לגבי הצמתים בהם עלינו לשנות כוון, כי כך נכון וכי כך אפשרי. אז כאן, עכשיו, בדרך הזו ששמה בפוקוס את יכולת האדם לעשות טרנספורמציה לרגשות שלו, אנחנו מעוניינים להציג צומת קריטי ומכריע בתולדות האדם, הן כיחיד והן כציבור. זהו צומת שקיימת לגביו בורות רבה מדיי ואי הבנה לגבי המשמעות שלו וההשפעות מרחיקות הלכת הכרוכות בו. צומת הריפוי והחולי, טרנספורמציה לעומת התמכרות. וכך זה עובד: החיים מזמנים לנו לא מעט אתגרים, קשיים, מתחים, סיבות לכעס ולדאגה, קונפליקטים, שיבושים, כאבים ומצוקות. את העובדה הזו לא נוכל לשנות כעת. מה שנוכל לחולל בו תמורה משמעותית הוא האופן בו אנחנו תופסים את החלקים הלא נחמדים האלה בחיינו וכמובן גם את האופן בו נגיב אליהם ונתמודד עמם. אנחנו מגיעים, בכל עת, לצומת שיש בו בדיוק שתי אפשרויות: טרנספורמציה או התמכרות. אנחנו יכולים לעשות טרנספורמציה למה שמעיק, מגביל או מציק או שניאלץ לסבול את תוצרי ההתמכרות לאותו עניין. חד וחלק וללא ברירות אחרות. טרנספורמציה או התמכרות. הכאבים העמוקים ביותר של האדם, הטראומות המוקדמות, הצלקות שנותרו שם בפנים, כל אלה זקוקים להתייחסות הולמת אחרת יוסיפו ויחוללו, מאחורי הקלעים, הרס וקשיים באופן שחוזר על עצמו וגם נותר לא ברור ולא מובן. האדם לא יכול לברוח מהעבר שלו וממה שנותר בו מיוסר וחסר אונים. זה נמצא שם, זה חי ופועם, וזה יוסיף ויבשל קשיים ומכאובים שוב ושוב, אלא אם יעשה לזה טרנספורמציה. אך אם לא יבחר לעשות כן, אם לא יבחר להתמיר כוח רגשי מעיק לכוח יוצר ומחולל שינויים לא תיוותר שום ברירה. האדם יתמכר ויעמיק את התמכרותו עם הזמן, וזו רק משום שכאשר עבר בצומת לא בחר את הכוון של הטרנספורמציה. אל נתיב ההתמכרות האדם בכלל לא צריך לבחור לנוע. זה כבר יקרה מעצמו. אם לא עושים טרנספורמציה למשקעים הרגשיים, מתמכרים אליהם, דרך בעיות עכשוויות שקשה מאד להיפתר מהן. ברגע זה. ברגע זה ממש אנחנו, כולנו, מצויים בצומת הזה. בעוד רגע נוכל לבחור אם לעשות טרנספורמציה למה שמציק לנו עכשיו או לאחרונה, או להיוותר תקועים ומכורים. כאשר האנרגיה לא זזה באופן הנכון מעולם הרגש לעולם הביטוי, השינוי והיצירה היא נותרת במקומה ומבשלת את ההתמכרות באופן שיקשה עלינו מאד להיחלץ ממנה. טרנספורמציה רגשית היא בחירה שכוללת יוזמה. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו נמנעים מזה. זו גם בחירה. תרגול טרנספורמציה רגשית, כתיבה אינטואיטיבית, ציור אינטואיטיבי, ריקוד אינטואיטיבי, טיול בים, יוזמה חדשה לשינוי, אפילו קטנטן או סתם יציאה חדה מהשגרה הן בחירות. אנחנו יכולים לבחור שלא לעשות דברים כאלה ולהתמסר למחויבויות הרגילות שלנו, לסדר היום המוכר לנו ולניהול השוטף של חיינו. אנחנו יכולים, מותר לנו וזה "חוקי" להימנע מכל פעולה שמחוללת שינוי. זו הבחירה שלנו, רק שעלינו לדעת לאן היא מובילה ומהו המחיר. ואלה תמיד יהיו קשורים בהתמכרות כזו או אחרת. הבשורה הזו אינה תמיד נוחה לעיכול משום שהיא מצביעה על כך שיש לנו עבודה לעשות, עבודה שפעמים רבות נהיה עצלנים מדיי מלגשת אליה, מכיוון שהיא דורשת מאתנו התמודדות חוזרת עם מה שאנחנו מעדיפים להדחיק ולשכוח. אנחנו מעולים בלעשות את העבודות הרגילות, השגרתיות, אלה שכולם עושים. אנחנו נלך לעבודה, נדבר עם האנשים שאנחנו רגילים לדבר אתם, נלך להרצאות ולחוגים שאנחנו אוהבים ונשתדל שלא להתעמת יתר על המידה עם הכאבים שלנו. בשביל מה לעורר את השדים מרבצם? למה לא לנוח מזה עד שלא תהיה ברירה? מכיוון שיש לנו בדיוק שתי אפשרויות: טרנספורמציה או התמכרות. ומכיוון שרבים מאתנו לא מכירים כלים לטרנספורמציה ולא מודעים לצורך הקריטי בה, אז יוצא מזה שכולנו, פחות או יותר, מכורים. נתקעים עם הבעיות שלנו לא משום שהן כל-כך קשות לשינוי אלא רק משום שאנחנו מכורים. לא בוחרים לעשות את הצעד שמוביל לטרנספורמציה. בורחים מזה, מתעלמים מזה, מדחיקים את זה ו…נתקעים עם החוויה הזו שההתמכרות מעצבנת ומתסכלת (והיא באמת כזו…). הבשורות הטובות יחסית, הקשורות בצומת הגורלי שמבדיל בין טרנספורמציה להתמכרות הן שהבחירה בטרנספורמציה אינה כזו שיש לעשות כל הזמן, כל היום, בכל רגע ובאופן מודע. זה בלתי אפשרי, מעייף וגם לא יעיל. את הטרנספורמציה עושים דרך פעולות קטנות, מהלכים קצרים יחסית כמו, כאמור, תרגול של חמשת צעדי הטרנספורמציה, 10-20 דקות של יצירה, חצי שעה של טיול בחוץ, האזנה לכמה שירים באזניות וכאלה. בשאר הזמן הגוף והנפש כבר מתודלקים בכוח לעבור עוד כמה צמתים באופן הנכון. אך אם לא נעניק את התרגול היומי, את ריענון יכולת הטרנספורמציה נשקע מהר מאד באיזו שהיא התמכרות ואפילו לא נבין כיצד זה קרה. אז האם מדובר בחדשות מטרידות? האם מדובר במידע מדאיג ומעציב? לאו דווקא. אפשר לראות בכך את הדברים היותר חשובים והם היכולת שלנו לבחור, שהיא הרבה יותר נרחבת ממה שאנחנו מדמיינים ושממנה נגזרת היכולת להשפיע לטובה על חיינו ופחות להיות קורבנות של מה שקורה ושאינו בשליטתנו. עלינו לזהות יותר צמתים כאלה ולבחור בטרנספורמציה, שאינה פעולה כל-כך קשה ומורכבת. ככל שנבחר כך יותר, ואנחנו יכולים לבחור מה שנרצה, תמיד, נמצא את עצמנו חופשיים יותר ומשוחררים יותר ממה שבעבר תקע אותנו כהתמכרות לבעיה. אז מהי הצומת שלך עכשיו? לאן כדאי לך לפנות באומץ? מהו נתיב הטרנספורמציה שלך, עכשיו? פרק 9: כן, אנחנו מכורים. זו לא אשמתנו אך בידינו האפשרות להיחלץ. כל עוד אדם לא יכול לזהות את ההתמכרות שלו לבעיות הוא ייוותר תקוע אתן. טרנספורמציה רגשית, שדוחפת את האדם לשינויים מרחיקי לכת לפעמים ואף לעתים נראית כסוג של פלא, תיתכן רק כאשר נוכל לחיות עם העובדה שאנחנו מכורים, רק כאשר לא נהפוך את העובדה הזו לסיבה להלקאה עצמית, רק כאשר נוכל להתבונן במראה באומץ, בלי להסיט את המבט ובלי להתחמק, ולומר לעצמנו בלב שלם ובשקט בוטח: כן, אני מכורה, כן, אני מכור. העובדה שהתמכרנו לבעיות שלנו אינה עושה אותנו "אשמים" ואפילו כמעט לא אחראיים על כך שהגענו למצב הזה. נסיבות החיים לא מותירות לנו ברירות רבות. אנחנו חלק ממערכת גדולה מאד, המערכת האנושית, שברגע זה מתקיימת לפי קודים מסוימים, קודים ששואבים כמעט כל אדם המצוי בה למצב של התמכרות לבעיות. אנחנו לא יכולים לבחור להימנע מזה, לברוח מזה, להסתתר מזה או להחליט ש"לנו זה לא יקרה". זה יקרה. למעשה, זה כבר קרה. ככל שאדם מתבגר ומתפתח כך נושרים ממנו מסכי אשליה שעוותו את תפיסת המציאות הרגשית שלו. ככל שאדם מתבגר הוא לומד להכיר את המשאבים שלו ואת האפשרויות שלו באופן מדויק יותר ופחות נשען על משאלות ופנטזיות שאינן קשורות למה שביכולתו לעשות או לקבל. כשאדם מתבגר ומתפתח הוא יכול לזהות טוב יותר את חולשותיו ומגבלותיו ומכאן גם יכול להעריך באופן נכון יותר מה באפשרותו לעשות, לשנות, לטפל בו ולהשקיע את מרצו בו. האדם המתפתח הוא זה שיכול להבין, בלי חשש ובלי התנצלויות, שיש לו התמכרויות לבעיות, שאלה משקפות את החולשות שלו ושזהו המצב נכון לעכשיו. תפקידנו, כעת, להשתדל להפסיק להתחמק מהאמת. האמת הלא פשוטה הזו, האמת הכואבת, המטרידה והטורדנית הזו. זו אמת שבלעדי הכרה בה כל-כך הרבה הזדמנויות מפוספסות מבלי שאפילו נשים לב לכך, הן פשוט תעבורנה לידנו מבלי שנבחין בכך. כל עוד האמת אינה מצויה בתודעתנו וכל עוד איננו מחוברים למה שקורה באמת, ברמה הרגשית, תפיסת המציאות שלנו תישען בעיקר על אשליות רגשיות ומכאן גם תתגבר החולשה שלנו להתמודד, לשנות ולעבור למקום טוב יותר בחיים. כל עוד האמת אינה ברורה ובהירה לנו נמשיך לרדוף אחרי הזנב שלנו בניסיון לשפר את החיים, אך ללא הועיל. האמת העמוקה תמשיך לנהל אותנו, עד שנלמד להכיר בה. ומהי האמת? האמת היא שכל נושא תקוע בחיינו, כל נושא שהוא, כל נושא שהבעיות בו מטרידות שוב ושוב וחוזרות על עצמן, קשור למעשה בהתמכרות. אין זה משנה מה האחרים עשו או עושים. אין זה משנה מי התחיל ומי הגיב. אין זה משנה מי פשע ומי סבל מזה. אין זה משנה מי אמור לתת את הדין על מה שקורה או מה שקרה. כל אלה אינם באמת רלוונטיים כל עוד איננו מזהים את העובדה שמהצד שלנו, בתוך תוכנו, קיימת התמכרות לבעיה. אין אפשרות אחרת ואין מצבי ביניים. כל בעיה שנותרת על כנה, יוצרת כאב, דאגה או מטרד ואינה חולפת, קשורה כך או אחרת בהתמכרות. המושג הזה, "התמכרות", בא לתאר ולהסביר מצב שהנפש האנושית מגיעה אליו, בתנאים מסוימים, תנאים שאף אדם לא יכול לחמוק מלהימצא בתוכם. כאשר אנחנו מכורים אנחנו לא שמים לב לכך שאנחנו מחזירים את עצמנו אל אותה בעיה שוב ושוב. כאשר אנחנו מכורים אנחנו לא מסוגלים להיות יצירתיים בהתמודדות עם הבעיה המדוברת. כאשר אנחנו מכורים אנחנו חשים חסרי אונים ואף קורבנות. התסכול משגע אותנו, לעתים מכעיס אותנו וכמובן שפעמים רבות נתקע בהאשמת כל הגורמים האחרים הקשורים באותו נושא. כשאנחנו מכורים אנחנו מתקשים להבין מדוע הבעיה הזו מתעקשת, כביכול, להישאר אתנו. מדוע היא לא חולפת לה? למה זה חוזר אלינו שוב ושוב, בצורות מגוונות ולמרות שעשינו כל-כך הרבה מאמצים לצאת מזה, אנחנו אולי חושבים לעצמנו. והתשובה? פשוטה מאד ובדרך כלל לא נאמרת, לא מושמעת וכמובן – לא מובנת. התשובה לכך פשוטה ומעצבנת – אנחנו מכורים. ומי שמכור מתקשה מאד לצאת מהבעיה שלו אלא אם יעבור תהליך גמילה שייתן לנפש הזדמנות לחולל שינוי שכולל טרנספורמציה ופרידה מההרגל העמוק שלא מרפה. מדוע אנחנו מתמכרים לבעיות? משום שאנחנו זקוקים לכך. אין לנו ברירה, כל עוד לא עשינו טרנספורמציה רגשית. כאבים קדומים, טראומות מודחקות, פצעי נפש חבויים, לכל אלה יש נוכחות במעמקי הנפש. כל אלה חיים ונושמים ותובעים את שלהם במרחבי הלא מודע האנושי. אנחנו לא יכולים לחלוטין להדחיק אותם ולשכוח אותם. הם שם. הם קיימים והם משפיעים. הנפש זקוקה למנגנונים שיסייעו לה לחיות ולשרוד יחד עם נוכחות הנגעים הרגשיים האלה, שמוסיפים להכביד עליה בכל עת. אז מה היא עושה? מהו המנגנון המתוחכם שפתחה הנפש האנושית? היא פתחה את ההתמכרות. סוג של המצאה משוכללת למדיי שעוזרת לנו להתמודד עם כאבים עמוקים כך שאלה לא יכאיבו יתר על המידה אך עדיין ינוטרלו קצת מהשפעתם הקשה. ההתמכרות מאפשרת לנו לחוש חלק מסוים, כזה שניתן להכיל, מהכאבים הפנימיים שלנו. ההתמכרות עצמה מכאיבה. הבעיה שלא חולפת מכאיבה. ולשם מה לנו לכאוב? כדי שנוכל כך להסתתר מכאבים קשים יותר, מורכבים יותר ומפחידים יותר, כאבים שאנחנו לא מסוגלים, כעת, להישיר מבט אליהם ולעשות עמם עיבוד מכיל ומרפא. הם מאיימים מדיי. הם מזכירים לנו את מה שנעדיף, לטובתנו, לשכוח. אז הנפש מסדרת לנו סוג של מחזה, סוג של הצגה, אשליה של דרמה מאד משכנעת בדמות בעיה כזו או אחרת, אצל כל אדם במישור שיש בו חולשה יחסית, מולדת או נרכשת. הדרמה הזו, של סבל וקושי טורדניים שלא חולפים למרות ניסיונות רבים, שחוזרים על עצמם למרות שלכאורה היה ניתן להימנע ולהיפרד מהם כבר מזמן, אינה אלא שיטה יעילה למדיי להסיט את תשומת הלב מהכאב האמתי, לשחרר מעט תחושת כאב אל התודעה, להעביר אליה את תשומת הלב ובכך לעבור עוד יום מבלי לגעת במה שבאמת צורב שם, בפנים. ומהי הגמילה? כיצד ניתן להיחלץ מהסבך הזה? רק על ידי כך שנעניק לנפש שלנו כלים טובים יותר להתמודד עם כאביה העמוקים. כל עוד לא תתרחש ההחלפה, כל עוד הנפש לא מקבלת לידיה מנגנון יעיל לא פחות מההתמכרות, לנהל את כאביה, היא לא תאפשר לנו להיפרד מהבעיות החוזרות ונשנות שלנו. טרנספורמציה רגשית באה בדיוק לנקודה הזו, ומסייעת לנו, לאחר תרגול חוזר ונשנה, להציג בפני הנפש שלנו כלים חדשים לנטרול והרגעת הכאבים ואף, לפי מה שניתן, לפרק אותם ולמוסס את הגוש האנרגטי התקוע שלהם. עלינו לכבד את התופעה הזו ולהכיר בתועלת שבה. ההתמכרות באה לעזור לנו. אמנם היא עושה זאת בדרכים לא נחמדות אבל המצב היה גרוע בהרבה בלעדי מנגנון ההגנה הזה. כאשר נעניק לעצמנו מספיק התנסות בטרנספורמציה רגשית נספק לעצמנו הזדמנות לנוע אל תהליכי הריפוי וסיום בעיות או צמצום מידת השפעתן. כל זה יוכל להתחיל רק אחרי שנודה בהתמכרות שלנו, רק אחרי שנבין שלא היה ניתן אחרת, רק אחרי שנפסיק להתחמק מהאמת ונבחר לנוע למקום חדש לא מתוך שום אשליה או התחמקות. פרק 10: כמה שזה קשה לעצור ולהתבונן בבעיה ובכל הקיים פרק זה, והשניים שאחריו, מתמקדים בצעד הראשון בטרנספורמציה רגשית. תהליך הטרנספורמציה הרגשית מורכב מחמישה צעדים שחוזרים על עצמם, חמישה צעדים שתרגול חוזר שלהם מאפשר לאדם לנייד את האנרגיה הרגשית התקועה בבעיות לכוון של אנרגיה מבריאה, מחדשת ומשנה. הצעד הראשון בטרנספורמציה רגשית, זה שמבחינות רבות המאתגר והחשוב ביותר מכולם, הוא התבוננות בבעיה. בצעד זה אנחנו מעוניינים לקחת צעד אחורה מהמעורבות בדרמה ולהפוך לסוג של צופים מהצד במה שמתרחש, אצלנו. בצעד זה אנחנו רוצים להפוך ל"זבוב שבקיר", זה שרואה את כל מה שמתרחש אבל אינו ממש מעורב ואינו מושפע יתר על המידה, ככל שהדבר מתאפשר, מההשלכות ומהתחושות הכרוכות בבעיה נתונה. אנחנו מעוניינים, בצעד הראשון, לעצור לרגע את החיים, לקחת נשימה עמוקה, להתרחק קצת מהצורך שלנו להגיב בדרך בה אנחנו בדרך כלל מגיבים ורק להתבונן. רק להסתכל. רק להתרשם. רק להבחין במהומה מבלי לתת לה לסחוף אותנו לשום מקום. זה לא אומר שאנחנו ננסה עכשיו, כביכול, להפוך ל"אובייקטיביים" לגבי העניין, וזאת משום שאנחנו לעולם לא נוכל להיות באמת לא מעורבים ולא קשורים לו. תמיד נהיה סובייקטיביים, תמיד נהיה מושפעים מהדעות שלנו, מהצרכים שלנו, מההשלכות של אותו עניין, מהתסכול על ההתמכרות לבעיה ומעוד פרטים רבים הקשורים במה שמעיב על איכות חיינו. אך למרות כל מה שקורה, שמכאיב, שמציק ושמעיק ולמרות שהיינו ונותרנו מעורבים רגשית בעניינים שלנו, ללא כל קשר למהותם, יש לנו יכולת, כבני אדם, גם למקד לכמה רגעים את תשומת הלב שלנו בהתבוננות בדרמה, בהתבוננות בכעס, במצוקה, באי ההבנות, בעייפות, בדאגה ובפחדים. אנחנו יכולים להתבונן משום שיש לנו את כלי ההתבוננות, בתוכנו. אנחנו לא תמיד משכילים להשתמש בכלים האלה ולא תמיד מבינים מדוע כדאי לנו לגייס משאבים מנטאליים לשם כך, אך הדבר כמעט תמיד אפשרי, ומהווה גשר בין המצב הנוכחי, המרגיז, למצב אחר, טוב יותר. לפי תהליך הטרנספורמציה רגשית, התבוננות בבעיה תוך התרחקות מסוימת ממנה מאפשרת לצמצם את ממדי הדרמה, את החרדות הקשורות בה, את סערת הרגשות, את חווית חוסר השליטה ואת התחושה שהמצב מנהל אותנו. הפעולה הזו לא קלה לנו משום שמנגנון ההתמכרות שכרוך בבעיות מתמשכות מתנגד לכך שנעצור ונתבונן. מנגנון ההתמכרות שואב אותנו אל מעמקי הדרמה, אל המקומות בהם יכולתנו להגיב באופן יעיל, יותר נמוכה, אל המקומות בהם נחוש חוסר אונים וחוסר תקווה לגבי הדרך להיחלץ מהבעיה, אל המקומות בהם הכאב יהיה יותר חזק מכל שיקול דעת או מכל יכולת יצירתית לחולל שינוי במבנה הקבוע של הקונפליקט המדובר. מנגנון ההתמכרות מבקש להשאיר אותנו קטנים, מבוהלים וחסרי ישע. מנגנון ההתמכרות מבקש לשמור אותנו עיוורים מפני הדרכים החדשות והמקוריות לנוע למקום טוב יותר. וכדאי שלא נשכח את לב העניין, עליו התמקדנו בפרקים הקודמים: ההתמכרות לבעיה קיימת מסיבה מוצדקת. זו דרך של הנפש להגן על עצמה מפני חשיפה מוגזמת לתכנים לא מודעים מכאיבים, שהותירו צלקות בלתי נסבלות אי שם בהיסטוריה הרגשית שלנו. להתמכרות יש תפקיד לשמור אותנו במרחק סביר מהתנסות חוזרת באותם כאבים ולכן היא נשארת אתנו ומקפידה שלא ללכת תוך כדי זה שהיא גורמת לנו לחוש מידה מסוימת של כאב, כאב ההתמכרות, כאב הבעיה הנוכחית, שכל תפקידו הוא להסיט את תשומת הלב שלנו מכאבים עזים יותר. אז כאשר אנחנו מתבוננים בבעיה, מהצד, ומשתדלים לרכך את מידת המעורבות שלנו בדרמה, אנחנו מאתגרים, כפי שגם נעשה בארבעת הצעדים הבאים של טרנספורמציה רגשית, את נטייתנו להתמכר לבעיה. עצם ההתבוננות מפר את הסטטוס קוו, את הכניעה השקטה שלנו להתמכרות, את ההתערבבות הגדולה שלנו בבעיה, זו שנוצרה מלכתחילה כדי לסמם קצת את המערך הרגשי תוך יצירת רעש חוזר של נושא מציק, תקוע ולא מסתדר. ולכן, אם נחוש התנגדות למהלך הזה, של התבוננות בבעיה, תוך השראת שלווה ושקט נפשי, נוכל להזכיר לנו שאנחנו מצויים כעת בתהליך של פירוק ההתמכרות, דבר שהנפש לא תסכים לו, בקלות, אלא אם יוצע לה מנגנון טוב יותר להתמודדות עם הכאבים העמוקים. וכמה שזה יכול להיות לנו קשה פשוט לעצור. לקחת צעד אחורה. לזוז הצידה ולסרב למעורבות בכל מה שמתרחש אך מבלי לברוח ולהתעלם מהעניין. כמה שזה יכול להיות קשה לנו רק לעמוד ולהסתכל, בלי להגיב, בלי לחוות דעה נחרצת, בלי להתלונן, בלי לשתף, בלי לספר ובלי להיעזר במניפולציה או בהסחת דעת שיטשטשו לנו את האמת כדי שיהיה לנו יותר נוח. בואו ננסה לדמיין מצב בו כמות גדולה של אנשים, בבואם להתמודד עם בעיה שלהם, ראשית כל יעצרו להתבונן, בלי להגיב. ויחכו קצת. בלי לצאת מהמכונית ולצעוק על הנהג שחתך אותם, בלי להגיב במהירות כשמישהו העליב אותם, בלי לברוח ברגע שמישהו בא אליהם בטענות קשות, בלי לעשות את הפעולות שתמיד עשו כשנתקלו באותה בעיה. בואו ננסה לדמיין שנוצר שקט של התבוננות אל מול הקונפליקטים שלנו, שקט שאינו בא להדחיק או להכחיש את הקושי, אלא שקט של התבוננות אמיצה במה שקורה, בסערה הרגשית, בפרשנות הדרמטית של מה שקורה ובצורך לחזור על אותן טעויות שעשינו בעבר, תוך שכנוע עצמי שהפעם זה דווקא כן יצליח… נוכל להמשיך לדמיין את התרחיש האוטופי הזה, שיחסוך מכולנו הרבה כאבי לב, הרבה בזבוזי משאבים רגשיים, הרבה שחיקה והישארות למשך זמן מוגזם במצב של התמכרות ללא אפשרות להיחלץ מזה. נוכל לדמיין ולהשתעשע באפשרות שאנשים לא יתנו לדרמה לנהל אותם, לא יגיבו באותן תבניות התנהגות כבעבר, ויעניקו לעצמם כמה דקות של הזדמנות להתבונן בסערה הרגשית מבלי לומר או לעשות דבר. הרבה אנשים עדיין לא מסוגלים לעשות את זה לא מפני שהם לא יכולים, אלא מפני שהם לא התאמנו בזה, מפני שהם לא מודעים לחשיבות של זה והתרגלו לציית להוראות ההתמכרות שלהם יתר על המידה. זה קשה. זה לא כזה פשוט לעשות את הדבר הפשוט ביותר. לעצור. להתבונן. להכיל. לתת לדברים להיות מבלי להגיב להם באופן שרגילים להגיב. וזה כל-כך חשוב בדרך לטרנספורמציה רגשית. זה ממש קובע את הסיכויים שלנו להגיע באופן מועיל ומרפא לצעדים הבאים של התהליך. ועדיין, זה לא קל. ולא מפני שממש חסרים לנו כלים או שחסרה לנו מיומנות לשם כך. בדיוק להיפך. אנחנו מצוידים בכל הנחוץ כדי לעשות טרנספורמציה רגשית, ובכלל זה את היכולת לעצור ולהתבונן. זה קשה משום שהתרגלנו אחרת. זה קשה משום שסביבנו הכול נוהגים כך. זה קשה משום שיש נוחות רבה בחיקה של ההתמכרות, גם אם זו מציקה לנו ומערערת לנו על השלווה ועל מידת ההנאה והסיפוק בחיים. זה קשה משום שיש בנו צורך להישאר מעורבים בדרמה, גם אם זו לא ממש מיטיבה אתנו. וזהו האתגר שמתחיל את מהלך השינוי המפתיע והמרגש. זהו המהלך שכדאי ללמוד אותו, להתאמן בו ולהשתפר בו: להתבונן. להתבונן למשך כמה דקות. לחכות קצת ולפקוח את העיניים תוך השתדלות להרגיע את עצמנו. זה אף פעם לא כל הסיפור. זה אף פעם לא יפריד בינינו ובין הבעיה באופן מלא. זו רק ההתחלה, אבל התחלה לא קלה. חשוב שלא נזלזל בצעד הזה ובדרישותיו. זהו אתגר, יש בו לא מעט קושי, ורק כשנבין במה הוא כרוך והיכן הפכנו מוגבלים ביישום שלו, נוכל גם לשקם את היכולת החשובה הזו, להיעזר בה, להתבונן יותר בקיים, ולהתחיל לארגן את עצמנו לשינוי. פרק 11: אמנות ההכלה מתחילה בינינו לבין עצמנו אנשים רבים משתמשים במילה "הכלה", לעתים מבלי לדעת הרבה מה באמת עומד מאחורי המילה הזו וההתנהגות הנגזרת ממנה. בדרך כלל הכוונה היא לכך שכאשר נעמוד בפני אדם שיש לנו סיבה להתאמץ עבורו, ושהתנהגותו לא פשוטה, בעייתית, לא שגרתית, לא רגועה או לא נוחה לנו, לו עצמו או לאחרים מסיבות כאלה או אחרות, שבכל זאת נוכל לתת לו מקום לידנו, אצלנו, מבלי שאנחנו עצמנו נצא מכלינו. או, במילים אחרות, נשמש לו כסוג של "מיכל" מתוך עמדה מקבלת, תומכת ולא שיפוטית בעודו מצוי בזמן של סערה או קושי. אך כאשר איננו יודעים לעשות דבר מה עם עצמנו לעולם לא נדע לעשות את זה כהלכה עם אחרים. היכולת להכיל אחרים מתחילה מבפנים, ביכולת להכיל את עצמנו, ביכולת להתבונן בבעיות שלנו מעמדה יותר חומלת וסובלנית, ביכולת שלנו להפסיק לבוא אל עצמנו בטענות רבות לגבי מה שלא מסתדר, ביכולת שלנו להיות עם מה שיש, עם מה שכואב, עם מה שלא מסתדר, מבלי לחוות דעה נחרצת לגבי זה, מבלי להתמסר לתסכול יתר על המידה, מבלי להתייסר בשאלות של מה היה אילו היינו במקום אחר או נוהגים בדרכים שונות מאלה שבחרנו בהם. צעד ראשון בטרנספורמציה רגשית, התבוננות בבעיה, כולל בתוכו, במידה רבה, את טיפוח היכולת להכיל את עצמנו. לתת מקום לנו, בתוך עצמנו, עם ה"שטויות" שלנו, עם החולשות שלנו, עם השגיאות שלנו, עם אי ההבנות שלנו, עם הגיל שלנו, הדאגות שלנו, הכעסים שלנו, הבחירות הלא נכונות, התגובות המיותרות שהיינו שמחים לו נמענו מהן, המשפחה שלנו וכל דבר אחר שמאפיין או מגדיר אותנו ואת מה שאנחנו חושבים, עושים ומחליטים לעשות. האם אנחנו מסוגלים להכיל את עצמנו? האם אנחנו יכולים לתת בתוכנו מקום לכל מה שהוא אנחנו? האם אנחנו מסוגלים להרגיע את ההרגלים הקשורים לביקורת עצמית מוגזמת ולשיפוטיות שלנו? האם אנחנו מסוגלים להתרחק מרגשי האשמה הכל-כך מפותחים אצלנו, מ"מה יגידו", מהחרטות ומהצער שלא עשינו אחרת או שלא נולדנו במדינה אחרת או להורים אחרים שחיים בשכונה אחרת? האם אנחנו מסוגלים לתת לכל ההיבטים והחלקים שלנו, ללא "חריגים" וללא "יוצאים מן הכלל", להיות בתוכנו באופן לגיטימי מבלי שנתאמץ להסתיר או להסתתר? טרנספורמציה רגשית מתחילה על פני השטח. היא מתחילה מהמקום שבו ניתן לזהות ולגלות מה מעיק עלינו ממש ברגע זה. טרנספורמציה רגשית מתחילה מהתוצאה הסופית של המהלכים הלא מודעים שלנו. היא מתחילה בקצה הקרחון, בתוצר כל הדינמיקה שמתרחשת לה מאחורי הקלעים של הנפש שלנו. כדי שנוכל לתת לכלי הזה לעבוד בשבילנו היטב, כדי שנוכל לטפל בבעיות בדרכים יותר קלות, יעילות ויצירתיות, עלינו תחילה לתת מקום נרחב, חסר תנאים ככל הניתן, בתוכנו, לכל מה ומי שנמצא בתוכנו. עלינו כאילו לצאת קצת מעצמנו, או להרחיב קצת את עצמנו, כדי שנוכל להתבונן בדרמות של חיינו ולהכיל אותן כך שהן תוכלנה להתקיים בתוכנו ללא חשש של אצבע מאשימה ועוינות כלפיהם. הכלה עצמית עלולה להיות מהלך קשה למדיי. אנחנו כל-כך מורגלים לחוש אשמים ולכעוס על עצמנו בשל כך. קשה לנו לחרוג מההרגל הזה, ממערכת היחסים הזו, עם עצמנו. אנחנו נוטים להתייאש מעצמנו או להפחית בערכנו משום שאיננו מסוגלים להכיל את מה שיש בפנים, באופן מלא. אם כואב לנו, האם נוכל גם להכיל את עצמנו? אם אנחנו כועסים, האם יש באפשרותנו לתת מרחב עם סבלנות וחמלה כדי שהרגש הזה לא ייתפס אצלנו כמשהו שזר לנו ופלש אלינו מבלי שביקשנו זאת? כשאנחנו מקנאים, האם יש לנו את האפשרות לתת לכך לגיטימציה, להכיל את הסערה הפנימית ולתת גם לזה מקום, בלי לגנות ובלי לדרוש שזה יפסק או יעבור תיקון מידי? כשאנחנו נפגעים ונעלבים. עשו לנו משהו לא נעים. ערערו על הכללים שלנו, הרצונות שלנו, הגבולות שלנו והערכים שלנו. רע לנו ולא נעים. האם נוכל אז להכיל את עצמנו, להקשיב לרגשות הקשים בסובלנות ואומץ מבלי לברוח? הכלה עצמית היא סוג של אמנות. מיומנות. אנחנו מתרגלים אותה במהלך הצעד הראשון ומשתדלים להשתפר. יש לזכור: מדובר במשימה לא פשוטה. קשה לנו לעשות צעד החוצה מהדרמה. הדרמה מאד משכנעת ומוצגת לנו באופן שקשה להבחין בעיוותים שלה. אנחנו בתוך הבלגאן וקשה מאד לצאת ממנו, בוודאי שמבחינה רגשית. אנחנו מעורבבים בתוך המתרחש, ובמצב כזה אין לנו שום יכולת להכיל את עצמנו. אך זהו תפקידנו הגבוה. זו המשימה ולשם כך אנחנו לומדים את רזי הטרנספורמציה הרגשית. היכן שקשה לנו להכיל את עצמנו זה בדיוק המקום בו עדיין לא רכשנו מספיק כלים וניסיון בשביל לעשות טרנספורמציה רגשית או אפילו להבין כיצד היא פועלת ומה היא מסוגלת לעשות בשבילנו. בתוך ההכלה העצמית מסתתר סוג של קסם ואידיליה שלעולם לא יגיעו למימוש מוחלט אך בהחלט יוכלו להשתבח עם הזמן ולהעניק לנו שיפור ניכר באיכות החיים וביכולת להתמודד עם כל אתגר שמגיע לפתחנו. אנחנו לא מוכרחים להסכים עם כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים או עושים כדי שנוכל להכיל את עצמנו. אם למשל אנחנו חווים צורך עז לנהוג באלימות כלפי מישהו או כלפי משהו. אנחנו לא נרצה למחוא לעצמנו כפיים בשל המשאלה הקשה שעוברת לנו בראש. אנחנו לא נעניק לזה לגיטימציה בצורה של "או.קיי, אם זה מה שאני מרגיש אז סימן שזה מה שאני צריך להרגיש ואולי אף לעשות…" אנחנו נבין שמדובר במצב רגשי שמביא אותנו לקצה כלשהו. אך אנחנו נרצה להכיל את זה, לתת לזה מקום בתוכנו, לסלוח לעצמנו מראש על שגם דברים כאלה עוברים לנו בראש, להימנע מלהתווכח עם עצמנו או להתאכזב מעצמנו על שהגענו למקום כזה לא ראוי, כביכול. אנחנו נרצה להקשיב לזה, להתבונן בזה, להישיר מבט אל זה, מקרוב, באומץ, ולספר לעצמנו שגם זה חלק מאתנו, גם זה חלק שזקוק לחיבוק, הכלה ואהבה. כל עוד לא ננהג כך לא נוכל להיחלץ מזה. כל עוד לא ננהג כך ניוותר משועבדים לרגשות השליליים שלנו, נתאמץ לברוח מהם או לגנות אותם, נתנהג ונתבטא כאילו הם לא קיימים ואלה מצדם ילכו ויצטברו ועם הזמן יחוללו את הנזקים שלהם בכל דרך אפשרית. הרבה הרבה לפני שאנחנו זקוקים לכך שאחרים יכילו אותנו, אנחנו זקוקים להכלה עצמית. למעשה, הכלתם של אחרים לא תעניק לנו נחמה רבה או תועלת רבה כל עוד שריר ההכלה העצמית אינו פעיל דיו. אנשים בוגרים לא יכולים להעביר את סמכויות ניהול הרגשות שלהם לאחרים ולא יכולים גם להעביר את האחריות על הסערות הפנימיות שלהם לאנשים הקרובים שאמורים כביכול להכיל אותם. בדרך לטרנספורמציה רגשית אנחנו לומדים להיות החברים הטובים וההורים המסורים של עצמנו. ככאלה אנחנו חוקרים את יכולת ההכלה העצמית, זו שמקבלת בסבלנות ובסובלנות את מה שיש, בדיוק כמות שהוא, כי רק כך ניתן להכין את הקיים לשינוי משמעותי, שינוי שרק טרנספורמציה רגשית יכולה להוביל אליו. פרק 12: להפסיק לברוח. להישאר כאן עם הבעיה קרוב קרוב נכון שהיינו מאד רוצים להיפטר מכל הבעיות שלנו כולן? נכון שהיינו שמחים להיפרד מכל כאבי הראש האלה, מהחיכוכים, הקונפליקטים, אי ההבנות התגובות המעצבנות, התסכולים ומפחי הנפש החוזרים? נכון שהיינו שמחים פשוט לזרוק את כל אלה לאיזה שהוא פח אשפה קרוב ולהשתחרר מכל מה שמכביד ומקלקל לנו את שמחת הבוקר שהיינו רוצים שתהיה לנו? בשביל מה לנו כל הדאגות והטרדות האלה? לא היה עדיף, אם אפשר, לחתור למצב של "אין בעיות"? נכון שזה נשמע תסריט מושלם ונחשק? ונכון שזה נשמע אפשרות לחלוטין לא סבירה? נכון שנתקשה להאמין שניתן להיפרד מהבעיות שלנו אחת ולתמיד ולמקד את עיקר תשומת הלב שלנו בהתפתחות ומימוש משאלות? נכון שנצהיר מעל כל במה אפשרית שהדברים התקועים האלה "ממש מיותרים" ושהגיעה השעה למצוא את הדרך הקצרה ביותר שניתן כדי לעבור למקום חדש, בריא יותר, סביר יותר ומתוקן יותר? נכון שנהיה מוכנים אפילו לשלם בשביל זה, להשקיע, לתת, להקדיש פנאי ומשאבים רק בשביל להגיע למצב בו הבעיות שלנו, במיוחד המעיקות יותר שקיימות יהפכו סוף-סוף לנחלת העבר? אם כך הם פני הדברים, ומרבית האנשים יסכימו אתי שכך הם, כיצד קורה שזה פשוט לא קורה? כיצד קורה שלמרות מוטיבציה ברורה ומוצהרת, מבוקר עד ערב, ולמרות תסכול טורדני ועיקש שמספקות לנו אותן בעיות, עדיין הרבה דברים נותרים בעינם, תקועים, מעיקים ואף מזיקים? ובכן, אחת הסיבות החשובות למצב הזה, עמה אנחנו מתמודדים שוב ושוב במהלך הצעד הראשון בטרנספורמציה רגשית, היא שאנחנו מקפידים, מבלי שנשים לב לכך, לברוח מהבעיות שלנו. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאנחנו לא מצליחים להשתחרר מהן. נשמע מוזר, נכון? האם זה נשמע יותר מוזר מהעובדה שאנשים נתקעים עם אותן בעיות שנים רבות למרות שישנן לא מעט דרכים להיחלץ מהן? זה לא נשמע לנו מוזר? זהו אחד הפרדוכסים המתעתעים שנוצרים עקב ההתמכרות שלנו לבעיות: אנחנו מתרגלים אליהן וזה כבר לא נראה לנו תמוה שעוברים כל-כך הרבה ימים מבלי שאלה נעלמות מחיינו, למרות היותן לחלוטין לא רצויות. אנחנו מתרגלים אליהן והן הופכות חלק בלתי נפרד מאתנו, מההוויה שלנו, מהלך הרוח שלנו, מהמחשבות שלנו, מהתגובות שלנו, מהציפיות שלנו מעצמנו, מהדרך בה אנחנו מתקשרים ועוד. אנחנו והבעיות שלנו הופכים למקשה אחת, כך שזה לא נשמע לנו מאד מפתיע לגלות שאנחנו קמים לעוד יום והבעיות כאילו קמות אתנו לאותו יום בדיוק וילוו אותנו בכל צעד בדיוק כפי שעשו אתמול ובדיוק כפי שתעשנה מחר, לצערנו. אך לשקול את האפשרות שכל הדרמה הזו, כל הסיבוך הזה וכל המועקה הזו קשורים בין השאר בכך שאנחנו חיים בסוג של חתול ועכבר עם הבעיות שלנו, זה קצת יותר מורכב בשבילנו. לחשוב שיש לנו תפקיד קריטי בכך שהבעיות לא נעלמות משום שאנחנו ממש מקפידים להתחמק מלעשות אתם את העבודה שתסיים אותן, את זה נתקשה לזהות. אנחנו לא נרצה לקחת כזו אחריות. נעדיף להניח שאנחנו סתם חסרי מזל, קורבנות של סיטואציה בעייתית, בדיוק כמו הרבה הרבה אנשים אחרים סביבנו. וזהו אחד האלמנטים החשובים והדרמטיים של הצעד הראשון בטרנספורמציה רגשית, התבוננות בבעיה. כאן אנחנו לומדים להפסיק להסיט את המבט, להפסיק להתעלם, להפסיק לבזבז משאבים על תלונות ותסכולים. כאן אנחנו לומדים כיצד להפסיק לברוח מהתמודדות אמתית, מהכאב האותנטי שמצוי בשרשי הבעיה, מהסיבה שהן עדיין אתנו, מזה שאנחנו מכורים לבעיה ולכן אין זה פשוט להשתחרר ממנה. אנחנו בורחים מהבעיות שלנו והן…רצות אחרינו. אנחנו מנסים קצת להרדים אותן והן…מתעוררות בדיוק ברגע שלא נרצה. כמו תינוק שסוף סוף הצלחנו לגרום לו שיישן בלילה, ואז אט אט ננסה להלך על בהונות רגלינו חזרה למיטתנו ולפתע שוב, הוא בוכה, רוצה את אבא ואימא, זקוק לעוד תשומת לב על חשבון שעות השינה המועטות ממילא שיש לנו. חלק ניכר מהמסה של הקושי והסיבוך הקשורים בהישארותה של בעיה נעוץ בכך שאנחנו בורחים ממנה ללא הרף. אנחנו משמרים אותה בשקט, על אש קטנה ובו זמנית מנסים להתנהג כאילו היא כבר לא קיימת או כאילו שהיא כבר מתחילה להסתיים, אוטוטו. אין לנו כוח לשוב ולהתעסק בבעיה שלנו, אלא אם אנחנו מוכרחים ואלא אם הנסיבות דחקו אותנו אל הקיר. ובינתיים, בעודנו מדמיינים לעצמנו שאנחנו בחופשה מהן ויכולים קצת להתרווח בנחת על הכורסא שלנו, הבעיה הולכת ומתגברת, הולכת ומתקבעת, הולכת ומשמרת את עצמה. אין לנו דרך לטפל בה מלבד תהליך שמתחיל במבט ישיר, כן ואמיץ. זה קשה. נעדיף לברוח. ובאמת נברח. טרנספורמציה רגשית תלמד אותנו לעשות אחרת. להתבונן. לראות. להסתכל. להישאר. להפסיק להתחמק לכל מיני הסברים וויכוחים. פשוט להיות עם הבעיה, לא לזוז ממנה לשום מקום, לא לברוח לשום הסחת דעת. אנחנו, כאן, מול הבעיה. עכשיו. התרבות המערבית, עם כל הישגיה, היא תרבות של אי שקט ותזזית. בכביש אנשים ממהרים, חותכים זה את זה כאילו שהם מצויים באופן קבוע במצב חירום. חוסר סבלנות וחוסר סובלנות בין אדם לרעהו הם מחזה שכיח. הפרעות חרדה, דיכאון ולחצים מסוגים שונים ומשונים הם מנת חלקם של מרבית האנשים שחיים בתרבות הזו, שמקדשת את המהירות, ההישגיות, המידיות והודאות. אנחנו מצויים בסד של ציפיות מוגזמות ומתחים שנובעים מהרגלים, משיטות ומהלך רוח שגורמים לנו לרדוף אחרי דברים בלתי נראים. אנחנו מוצאים מנוחה רק בלילה או בעת חופשה בחו"ל. אנחנו מתקשים לעצור. להתבונן ולהירגע, סתם כך, עכשיו ובכל יום שגרתי אחר. ומהו הדבר שבעצם קורה לנו, כאן? מה מניע את הדרמה הרועשת הזו ואת הלחץ הבלתי פוסק הזה? אולי כבר ניחשתם — בריחה מהבעיות שלנו. למה שלא נעצור בעודנו הולכים ברחוב, ונשב על ספסל לצד הכביש למשך כעשר דקות, רק כדי להתבונן בנעשה? האם זה באמת כל-כך קריטי שנוסיף למהר ולרוץ? האם זה באמת טוב לנו שכל הזמן נדע מהי התכנית ומה הלאה? האם אנחנו מרוויחים מזה שאנחנו מצמצמים עד למינימום אפשרי כל ממד של אי ודאות או רגעים כביכול סתמיים? עם כל התחכום והחכמה שמאפיינים אותנו, ועם כל הקדמה, שכחנו על הדרך משהו, בעודנו ממהרים אל התחנה הבאה. שכחנו להתבונן בבעיות שלנו. שכחנו להסתכל ולהישיר מבט בנחת, מבלי לומר מילה, מבלי להתפלפל ומבלי להתפתל. שכחנו שאנחנו אנושיים ושבתוכנו יש פצעים שטרם הגלידו, פצעי העבר, החורים הרגשיים, שלא נוטים להיעלם מעצמם כשלא עושים איתם עבודת טרנספורמציה מבריאה. והשינוי של זה, לא חייב לעבור דרך טיפול, שיגרום לנו לעצור, להתבונן, להקשיב ולהפסיק למהר. אנחנו מסוגלים לעשות את זה בעצמנו דרך הצעד הראשון בטרנספורמציה רגשית. בכל תרגול של צעד זה, וגם אלה שאחריו, אנחנו מרגילים את עצמנו לעצור את החיים, להתמקד בעצמנו ולשאול את השאלות שבדרך כלל נתחמק מלשאול. אנחנו לומדים להפסיק לברוח מהבעיות וזו הסיבה שבמסע לטרנספורמציה רגשית, אכן חלק מהבעיות נושרות, מתפוררות ומתפטרות מתפקידן ההיסטורי. פרק 13: המחסום העיקרי מפני טרנספורמציה הצעד השני בטרנספורמציה רגשית, זה שלעתים יורגש כדרמטי וכמטלטל ביותר, הוא זה שבו אנחנו לומדים כיצד להפחית ביקורת עצמית בהתייחסותנו לבעיה נתונה. רוב הזמן אנחנו לא ממש מודעים לקיומה של ביקורת עצמית מוגזמת שמשפיעה עלינו ושקובעת לנו את סדר היום. רוב הזמן אנחנו לא ממש מודעים למחיר שאנחנו משלמים על כך שאנחנו מאפשרים לאותו חלק באישיות שלנו להוסיף ולצבוע את המחשבות והרגשות שלנו בגוונים שמעיבים על איכות החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו גם לא מודעים לכך שביקורת עצמית מוגזמת היא לא רק דבר שקיים אלא גם דבר שניתן לצמצם. בכל הנוגע למהלך הטרנספורמציה הרגשית, בו אנחנו מעוניינים שהאנרגיה האצורה בתוך בעיות ובתוך דברים סבוכים ומורכבים תעבור למקום חדש ותהפוך לאנרגיה שמועילה לנו ושדוחפת אותנו לשינויים וליצירה, ביקורת עצמית נחשבת לחסם העיקרי מפני קיומו של המהלך הזה, שלמעשה יכול להתרחש באופן אוטומטי, אך כל עוד קיימת ביקורת עצמית גבוהה הוא נחסם ומשתבש. וכאן אנחנו נכנסים לתמונה עם הגברת המודעות ועם העבודה הממוקדת, מול המראה ובכלל, שתכליתה צמצום הביקורת העצמית סביב עניין מאתגר ובכלל, בשאר ענייני החיים. ביקורת עצמית מוגזמת גורמת לדברים להיתקע בתודעתנו מבלי שינועו הלאה ומבלי שיקבלו מענה הולם, יצירתי ויעיל. ביקורת עצמית מוגזמת גורמת לנו לחוש שמשהו לא כשורה אצלנו בכל הנוגע לבעיה שלא חולפת, והיא עושה את זה דרך השראת רגשי אשמה, נקיפות מצפון, חרטות מוגזמות, הלקאה עצמית, כעס עצמי, אכזבה עצמית וחשש מפני טעויות נוספות. ביקורת עצמית מוגזמת מעוורת את עינינו לגבי התמונה המלאה של מה שקרה ומה שקורה וממקדת את תשומת הלב שלנו בעיקר בחוויית כאב ואי נחת מעצמנו, חוויה שמאפילה על כל שאר הדברים הקשורים באותו עניין, חוויה שתשפיע באופן מהותי על האופן בו נחשוב, נגיב, נדבר ונתנהג בהקשר של אותו עניין ובכלל. עד שלא עושים עבודה אינטנסיבית אתה, תוסיף אותה ביקורת עצמית מוגזמת לנהל ביד רמה את חיינו, למנוע מאתנו חלק ניכר מהדברים הטובים שיש לחיים להציע לנו, ליצור בקרבנו דימוי עצמי נמוך מכפי שהוא באמת וחשוב מכל… למנוע את מהלך הטרנספורמציה הרגשית. אם נניח לרגע, שכדי לעבור טרנספורמציה רגשית על האנרגיה המנטאלית האגורה בבעיה לעבור דרך מסוימת כדי לשנות צורה ולהפוך מ"לימון ללימונדה", הרי שאת הדרך הזו היא לא תוכל לעבור כל עוד היא פוגשת בדרכה ביקורת עצמית מוגזמת, שהופכת את הכוונה לשנות את פני הדברים למצב שבו יש מיקוד יתר בקושי ובמה ש"אין" במקום לעסוק יותר במה "שיש" ובסיכויי הריפוי והשינוי. הביקורת העצמית ניצבת שם, כמחסום וכחומה, ולא מאפשרת למהלך המבריא, שמחליף כאב ודיסהרמוניה בחוויית שחרור ויכולת יצירתית לשנות דברים, לנוע בחופשיות בדרכו. הרבה אנשים נותרים שם ולא מתקדמים אל המקומות היפים והמיוחדים שהחיים יכולים להציע להם. והחמור מזה הוא שהם כלל לא מודעים לכך, שבויים באופן מוחלט במה שהם יצרו בתוכם, סוג של "שוטר פנימי" חסר סבלנות וחסר מעוף, שכל מה שהוא עסוק בו הוא כיצד לגנות וכיצד להטיל על האדם אחריות חסרת פרופורציות על מה שקרה ועל מה שקורה. ככל הנראה חלק זה באישיות האדם מתפתח בשנים מוקדמות, בהם ילד מרגיש שהעולם סובב סביבו ושכל מה שקורה קשור אליו וגם נובע ממחשבותיו או מהתנהגותו. סוג זה של חשיבה אופייני לילדים והוא פועל יוצא של הדרך בה פועל מוחם בתקופה זו. מתוך הלך רוח כזה, כאשר הילד פוגש נושאים ועניינים אותם הוא תופס כסכנה על המשך סיפוק צרכיו הוא נוטה להעמיס את האשמה על מה שקרה, על עצמו. "משהו בוודאי לא בסדר אצלי" כך הוא חושב, אם הדברים לא מסתדרים כאן, אם מישהו פוגע בו, אם לא מקשיבים לו, אם מזניחים אותו ואם לא שמים לב שהוא רצה לומר משהו והותירו אותו חסר מענה או חסר תשומת לב ראויה לענייניו. החלק הזה שבתוכנו, זה שמתפתח אצל כל אדם ואף הופך לחלק מאד קובע ומשמעותי באישיות, הפך לדבר לגיטימי ומקובל מדיי בתקשורת של אדם עם עצמו כמו גם עם חבריו. לאנשים יש נטייה לגנות את עצמם ולבטל את עצמם תוך כדי שיחה עם אחרים ולא אחת הם רואים בזה סוג של הומור חביב, לומר על עצמם כמה הם "דפוקים" בעניין מסוים, לומר על עצמם שיש להם ידיים שמאליות, לומר על עצמם שאין סיכוי שיצליחו במשהו ששאפו להגשים, להתבטא בציניות רבה, שאינה אלא תוצר של ביקורת עצמית מוגזמת, כמו גם בהישענות יתרה על הלך רוח הגיוני כביכול, כזה שנשען על ביקורת, מזין אותה, מעצים אותה ומשמר אותה. הקוטב השני של ביקורת עצמית מוגזמת שמתגלה כאשר אנו מצליחים לצמצם את מידת נוכחותה והשפעתה הוא צרור ביטויים שמבטאים את תרומת מה שמכונה "מוח ימין" לחיי האדם. כאשר הביקורת העצמית שלנו מצטמצמת אנחנו יכולים לראות את מה שקורה במבט רחב יותר, תוך שילוב הומור ויצירתיות, למרות שהכאב והקושי נותרים כמות שהיו. כאשר הביקורת העצמית שלנו מצטמצמת נהיה מוכנים לקחת יותר סיכונים כדי לטפל בבעיה, נהיה קשובים יותר לאינטואיציה שלנו ופחות נתווכח עם הרגשות האותנטיים הקשורים בבעיה נתונה, גם אם אלה כביכול לא מקובלים, לא בוגרים, לא רצויים או לא נחמדים. ככל שהביקורת העצמית שלנו תצטמצם המוכנות שלנו לחולל שינויים ולצאת מהחשיבה המקובעת שלנו תלך ותשתפר. מה שהיה בעבר ה"נורמלי והמקובל" יקבל אצלנו הזדמנות לריענון ועריכה מחדש. כך יקרה כאשר נשתחרר מעולה של הביקורת העצמית המוגזמת. טרנספורמציה רגשית היא סוג של נס. כאשר חווים אותה, היא באה לידי ביטוי כשחרור רגשי וכשינוי כוון מהותי. הדבר נראה כבלתי אפשרי בעיניים של אנשים אחרים, או במקרים אחרים כסוג של מקור השראה והתפעלות. אך ככל שנכנסים לעומק העניין, ככל שמתרגלים את הדרך הזו וככל שחווים את המתנות הגדולות שהיא מביאה עמה, גם מבינים שטרנספורמציה רגשית, יותר משהיא פלא, היא למעשה דרך טבעית ואף אוטומטית של הנפש לרפא את עצמה ולהפוך את החושך לאור, כמעט מבלי שנהיה מעורבים בכך. הנפש יודעת לעשות את זה. אך אנו, בני האדם המפותחים והמתוחכמים, פיתחנו מחסום גדול מפני האפשרות הזו, מחסום הביקורת. כאן, בתהליך הלימוד, אנחנו מתבקשים, לפחות לזמן מה, לנסות ולהרגיע את אותו חלק חושב, מחשב ומארגן את המציאות באופן שחוזר על עצמו. אנחנו רוצים להשרות בתוכנו אווירה של פתיחות מחשבתית ומוכנות לשינויים שמעולם לא תיארנו לעצמנו שיכולים לקרות. דבר זה יקרה רק כאשר נרגיע את עצמת הביקורת העצמית המוגזמת, שמטילה בתוכנו מורא מפני שינויים, מפני החלטות אמיצות ומפני מהלכים לא מחושבים מספיק, כאלה שיש בהם יותר מרכיב ספונטני וחופשי. הטרנספורמציה הרגשית מתרחשת תודות לתרגול. הנפש יודעת לעשות את זה. אך היא עושה את זה מעצמה, בדרך שלה, מאחורי הקלעים. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להרפות קצת מהשליטה ומהביקורת, לתת לעצמנו את הפריבילגיה לתרגל שוב ושוב, להיות סובלניים עם זה שבעיות מסוימות לא נעלמות מהר למרות ההתמסרות שלנו לתהליך ולהעניק לאותו חלק בנפש, שמאמין שאנו יכולים לנוע למקום חדש, לצמוח ולהתפתח עם כמה שפחות הפרעות של ביקורת עצמית מוגזמת, שתנסה לקעקע את דרכו על ידי אמירות הגיוניות כביכול, שירפו את ידיו. הטרנספורמציה הרגשית, עם כל הנסים והנפלאות שלה, אכן תקרה. היא כאן. אך בשביל להפוך חלום למציאות יש עבודה לעשות, והיא עוברת דרך צמצום הביקורת העצמית. פרק 14: להכיר את הביקורת העצמית לעומק צעד שני בטרנספורמציה רגשית מתמודד עם אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני האדם, אם לא הגדול והמורכב ביניהם, צמצום הביקורת העצמית המוגזמת. ללא צמצום הביקורת כל המערכת הרגשית עובדת עם מעט משאבים חיוביים העומדים לרשותה וזאת עקב ההגבלות והחסימות שמייצרת הביקורת העצמית המוגזמת. כל עוד אנחנו קשים מדיי עם עצמנו הדרך לטרנספורמציה רגשית תיוותר מסובכת מדיי, מסורבלת מדיי וכמעט בלתי אפשרית. על מנת שנוכל לצמצם את הביקורת העצמית עלינו לקחת בחשבון כמה דברים:-
- עלינו לפתח ערנות ורגישות לנוכחותה של הביקורת העצמית המוגזמת שלנו. לביקורת העצמית המוגזמת פנים רבות ומבלבלות מאד שכוללות למשל ספק עצמי, הססנות מוגזמת, הנחה מוגזמת שאיננו יכולים לעשות דבר מה, זלזול עצמי בפנטזיות, תשוקות ומשאלות וביטול חשיבותן, כעס עצמי, הלקאה עצמית, אכזבה עצמית מוגזמת עקב טעויות או כישלונות, עודף פסימיות, קושי בלקיחת סיכונים, רתיעה מוגזמת מיצירתיות, מספונטניות, מילדותיות ומשינויים ועוד. וזו רק רשימה חלקית. ככל שניטיב לזהות את הרגעים בהם ביקורת עצמית מוגזמת נוכחת ומשפיעה עלינו כך נוכל גם לפעול גם לצמצם אותה. במרבית המקרים האדם לא ער לכך שהוא נתון לביקורת מוגזמת מתוכו, שפוגעת בו.
-
- עלינו לייצר דיאלוג ישיר מול הביקורת בתוכנו ולערער על האמיתות של דבריה, בדיוק ברגע שבו היא מזוהה על ידינו. זאת מכיוון שעיקר השפעתה המזיקה נובעת מכך שמסריה מתקבלים בהכנעה רבה בדרך כלל, מבלי ששמים לב לכך. פשוט כי התרגלנו לשמוע את ה"נזיפות" או את האזהרות שלה כאילו שהן אמת מוחלטת.
