1.  איזה אסוציאציות ראשונות עולות בדעתך לביטוי "התעלות"?
2.  תני שלוש דוגמאות למצב בחיים בו הרגשת התעלות, בו היית מעורבת במעשה שקשור בהתעלות לבד או כחלק מקבוצה?
3.  האם להתעלות "מעבר לשיגרה" זה בעצם מהלך מעשי ואפשרי באופן תדיר למדיי?
4.  באיזה נושאים בחייך היית רוצה יותר כלים להתעלות?
5.  כיצד ישתחררו חייך ויתרחבו בעזרת חמלה חדשה שתתעוררי אליה?

פרק 4: האם ה"אחר" באמת קיים עבורי, או שמדובר רק בהשלכות שנוח לי לשמר?

פרק ארבע פותח את חלקו השני של המסע. חלק זה עוסק בשאלה המהותית כיצד לראות את האחר, ומתוך כך לראות גם את עצמי. כפי שכבר צוין, אמנות החמלה היא בסופו של דבר מיומנות שאנו מבקשים להפעיל בראש ובראשונה עבור עצמנו. כאשר אנו פועלים נכון למען עצמנו, בהכרח נפעל נכון גם ביחס לסביבתנו. אין דרך אחרת. כל הסתכלות על נתינה שאינה עוברת דרך ההבנה העמוקה שהמעשה משרת קודם כל אינטרס מהותי וגבוה שלנו, אינה מאפשרת לנתינה, לאהבה או לחמלה לזרום באופן הנכון, להיות אפקטיביות ולהפוך למשמעותיות. כל גישה המעודדת הקרבה עצמית כאשר האדם ריק מבפנים היא גישה פוגענית, ובסופו של דבר גורמת לניצול, להקטנה ואף לשליטה בבני אדם. כל פעולה שאדם מבצע אמורה להיות חלק ממעגל הזנה פנימי שמעצים אותו. ואם אדם עסוק במשהו שאינו חלק ממעגל כזה, משהו במעשה הזה שגוי, שואב ממנו ופוגע בו.

מנקודה זו ממשיך פרק ארבע ומעלה את השאלה: האם האחר באמת קיים עבורי או שמדובר בעיקר בהשלכות שאני מטיל עליו משום שנוח לי לשמר אותן? ניתן לדון בשאלה עד אין סוף ולא להגיע לתשובה מוחלטת בשאלת קיומה של ראייה אובייקטיבית של המציאות, ואם בכלל קיים דבר כזה. ייתכן שכל מה שיש הן הסכמות בין סובייקטים, בין תחושות פנימיות, המאפשרות לנו ליצור אשליה של אובייקטיביות. אולם דיון כזה שייך לעולמות פילוסופיים רחבים יותר.

במסגרת אמנות החמלה אנו מתמקדים בתנועה המתרחשת ביני לבין האחר. מדובר ביכולת להגיע אל האחר מתוך עמדה פנימית גבוהה, עמדה שמסוגלת לחבק את האחר גם כאשר האחר מתחרה בי, מתעמת איתי או מעורר בי קושי. בתוך החמלה קיימת גם משאלה לראיית ריפויו של האחר. בתוכה נמצאת גם הבנה עמוקה שאני והאחר דומים ומחוברים הרבה יותר מכפי שאנו מורגלים לחשוב, ולכן ריפויו של האחר קשור לבסוף גם לריפוי שלי. החמלה מאפשרת לי לראות שסבלו של האחר יכול היה להיות גם סבלי שלי.

במקום הפוך לחמלה מצויים התנשאות וניתוק. אלו באים לידי ביטוי בתחושה פנימית של דחייה, שנאה או זלזול: “הוא אשם”, “הוא פחות שווה”, “הוא לא חשוב”. זוהי תחושה המבקשת להרחיק אותי מן האחר משום שהמפגש איתו מעורר בי משהו בלתי נוח. מה בעצם דוחה אותי. ברוב המקרים מדובר בהשתקפות של חלקים בתוכי שאיני רוצה לראות. זהו אחד מתפקידיהם העמוקים של האחרים בחיינו: להראות לנו צדדים בעצמנו שקשה לנו לראות ישירות.

כאן מגיעה שאלת היסוד של הפרק: עד כמה אני באמת רואה את האחר? האם אני מסוגל להכיר בכך שיש שם אדם עם עבר אישי, עם טראומות משלו, עם בלבול, עם כאב, עם משאלות, עם ביקורת עצמית מוגזמת, עם פחדים שאינם שלי? עד כמה אני מסוגל להכיר בכך שלצד הסיפור שלי, קיים גם סיפור שלם אחר, נפרד?

זוהי שאלת עומק הנוגעת ישירות לתרגול הפנימי הנדרש לטיפוח שרירי החמלה. במצב הטבעי, כמעט בכל מפגש, האדם השלכתי: הוא מטיל על הזולת דימוי, מחשבה או הסבר שנוח לו להאמין בו. כך הוא מחליט במהירות מי עומד מולו, נאחז בכך וממשיך לשמר זאת. ובכל זאת, ישנם רגעים שבהם המציאות מזמנת לנו הזדמנות להתקרב לאדם כלשהו שהיו לנו לגביו דעות נוקשות וברורות, ופתאום אנו מגלים שם עולם שלם. אנו מגלים אדם. עומק. סיפור. הוויה ממשית.

מכאן מתחדדת השאלה: עד כמה אני מסוגל לראות באמת את האחר? לראות את האחר משמעותו להרגיע בתוכי מנגנון פנימי שמטרתו כביכול להגן עליי מפני התקרבות, אך בפועל הוא זה שמגן עליי מפני התקרבות אל עצמי. פחד מהאחר הוא בסופו של דבר פחד מעצמי. מכיוון שלא קל לי לראות את עצמי באופן אותנטי, אני משליך על האחר מחשבות, סטריאוטיפים ודעות קדומות המשמרות אותו בדימוי צר שאינו מאפשר לי לראות את מה שמסתתר בתוכי.

זו השאלה שמאתגרת אותנו: האם אני מסוגל לראות שיש שם אחר. לא רק דמות, לא רק תפקיד, לא “אויב” ולא “איום”, אלא אדם. האם אני יכול לראותו ללא שיפוט. האם אני יכול לראותו ללא רצון מיידי לפרש את בחירותיו. רק לראותו.

התבוננות כזו דומה לצפייה בדמות בסרט. לראות דמות ולדעת שהיא קיימת. לראות אדם ולדעת שיש לו עולם פנימי. גוף. תודעה. מחשבות שרובן אינם קשורות אליי ולעולם לא יהיו קשורות אליי. ועדיין – הן קיימות.

באופן פרדוקסלי, כדי להתקרב באמת לאחר, אנו נדרשים תחילה להכניס מעט מרחק. להסיר השלכות כדי שנוכל לראות. להרחיק מעט כדי שנוכל להתבונן. ורק כאשר אנו רואים אותו, אנו מגלים כמה למעשה אנו קרובים. כאשר אנו “קרובים מדי” באופן מבלבל, איננו רואים את האחר באמת. אנו רואים בעיקר את השתקפויותינו.

מכאן מתבהרת המשימה של פרק זה: לראות את האחר ולראות שיש בתוכו סיפור. לא סיפור טוב או רע. לא סיפור מעניין או משעמם. פשוט סיפור. בתוך הסיפור הזה יש רבדים, רצונות, פחדים, סתירות פנימיות, דברים שהוא מתבייש בהם, דברים שהוא גאה בהם. כל אדם הוא עולם מלא. ספר שלם. סיפור אלוהי מהלך.

האם אנו מוכנים לראות את “הספרים” שממלאים את העולם – בני האדם סביבנו. כל אדם הוא סיפור מופלא. אין זה קל. זוהי עבודת החמלה.

לראות שיש שם אחר, מבלי לשכוח את עצמי. אני הוא המתבונן, אך אני עוצר לרגע את האסוציאציות האוטומטיות, את המיתוסים, את ההשלכות, ומאפשר למבט להתבהר. עבודת החמלה דורשת לראות. וכשאנו רואים, אנו מתעלים מעבר לרגשות הרגילים שבהם אנו מורגלים להשתמש. אנו פוקחים את העיניים לרווחה ורואים יותר. רואים סיפור אמיתי. סיפור אנושי.

וככל שאנו רואים את הסיפור האנושי, כך החמלה גדלה, וכך קטן הסיכוי שנרצה לפגוע באדם אחר. אך לשם כך עלינו להפסיק את ההרגל האוטומטי ולהתחיל לראות. לראות שיש אנשים. לראות שיש סיפורים. בדיוק כפי שאנחנו עצמנו סיפור, כך גם כל אדם סביבנו. להיות בחמלה פירושו להקשיב, להתעניין ולהכיר את הסיפורים הללו.

1.  מהם הדברים שהכי מפריעים לך בקרב בני אדם?
2.  האם הצלחת מדי פעם לחוש חמלה כלפי אנשים שמבטאים את הדברים האלה באופן בולט?
3.  מהם הדברים שהכי לא נוח לך שאנשים משקפים לך, דרך ההתנהגות שלהם? מה הכי קשה לך לראות בעצמך, דרך אנשים?
4.  האם את שמה לב, לפעמים, שאת לא באמת רואה את האחר במלואו אלא בעיקר את מה שאת חושבת לגביו?
5. איך ההרגשה להשתחרר לרגעים מההשלכות האלה ולראות אדם ללא כל שיפוטיות, ציפיה או צורך?

פרק 5: חמלה – הכלי שמאפשר לי לעשות דרך אמתית אל האחר

אני מאמין שככל שלומדים יותר על חמלה כך מבינים עד כמה מבינים פחות על חמלה, ודווקא זה טוב וראוי. כך צריך לקרות. אני מקווה שהדבר מעורר עוד יותר את החשק לחקור את התופעה הזו, להבין עם הזמן איזה ערך גבוה יש לחמלה בחיי האדם, ולמה כל כך כדאי וכל כך חשוב לאדם לחקור את החמלה, להכיר אותה, לברר באילו מקומות הוא מתקשה לממש אותה, באילו מקומות היא כואבת לו מדי או מאתגרת מדי, ומהו הפער בין מה שחשב שהיא חמלה לבין מה שהוא מגלה בדרך. לא לחינם יש עיסוק רב בחמלה במסורות רוחניות ודתיות שונות. כולן עוסקות בדרך זו או אחרת בשאלה כיצד אנו יוצרים קשר עמוק עם האחר.

כאשר אנו מעמיקים יותר פנימה אנו מגלים שהפרקטיקה המאפשרת לנו להיות באינטראקציה בריאה עם האחר אינה אלא ביטוי של צורך פנימי שלנו. זהו צורך אנושי לגיטימי, חשוב ומרכזי: להתפתח דרך המפגש עם האחר. איננו יכולים לפעול אחרת. כאשר אנו לומדים להתייחס נכון אל האחר, אנו משרתים בו בזמן את עצמנו. כי בעומק הדברים, אין באמת “אחרים”. אני מבטא כאן תפיסת עולם מסוימת, שלפיה אין באמת ישויות נפרדות לחלוטין, אלא יש אינספור ייצוגים של עצמי שאני פוגש דרכם. הם קיימים, אך בשבילי הם מופיעים כייצוגים, כמראות – עוד מראה ועוד מראה ועוד מראה. אין לי דרך אחרת לראות את העולם.

כל אובייקט שאני פוגש מפעיל מתוכי אנרגיית תפיסה, חוזר אליי, נקלט ומפורש לפי האופן שבו הוא מזכיר לי את עצמי. זו לא שאלה של אובייקטיביות או סובייקטיביות, אלא שאלה של מיקום. כיצד אני ממוקם בעולם, וכיצד העולם משקף לי את עצמי. לכל אדם יש מחסומים, מסכים ומסכות שמרחיקים אותו מן המתרחש בתוכו ברמה הרגשית והמחשבתית. החמלה מאפשרת לנו לעשות דרך אמיתית אל האחר – וכפי שמרמזת הכותרת של פרק זה – משמעות הדבר היא שהיא מאפשרת לי לעשות דרך אמיתית אל עצמי, דרך האחר.

כאשר אני מביא חמלה, כלומר התייחסות חיובית אל האחר באשר הוא, אני למעשה מביא התייחסות חיובית אל מה שהוא משקף לי על עצמי. כל מה שאדם אחר מראה לי – בין אם זה חסר בית, או אדם חולה, או אדם הלום בנפשו, או אדם שאין לו כל קושי נראה לעין, או אדם שבחר בחירות שלעולם לא הייתי יכול לבחור, כל אחד מהם הוא ייצוג של היבט בי. ואני לא יכול לראות זאת אלא בעיניים של חמלה.

בשל כך, חשוב לי מאוד להוסיף לשיעור זה את המושג “הודאה”. חלק מחוויית החמלה הוא הודאה באדם האחר, הודאה בקיומו. באופן פרדוקסלי, תחושת ההודאה הזו מתעצמת דווקא כשהאחר מצוי בכאב, כשאדם אחר סובל. כאשר אני פוגש אדם סובל מתוך חמלה, רמת ההוקרה שלי כלפיו גבוהה עוד יותר. וכאשר החמלה באמת פועלת בי, וכאשר האמנות הזו נוכחת בתוכי, אני לא רק מודה לאותו אדם – אני גם עומד לשירותו, מתוך אהבה, מתוך התמסרות.

אין זה משום ש“צריך”, ואין זה מתוך הכרח מוסרי או מתוך בקשה של האחר. זה מתוך תשוקה פנימית לגעת באותו אדם, מתוך הודאה בכך שהוא מזכיר לי את כאבי שלי. כי בסופו של דבר, אינני יכול להגיע לכאביי אלא אם כן משהו בעולם יזכיר לי אותם. מדוע בכלל כדאי לי לפגוש את הכאב. משום שכאשר איני פוגש אותו, אני משקיע אנרגיה עצומה בכל יום ויום בלברוח מעצמי. בני אדם אינם מודעים לכך שהם משקיעים משאבים רבים כל כך בהימנעות מן הכאב הפנימי שלהם. אנו נרתעים ממה שכואב, כמו שנרתעים מלהכניס יד לאש.

אולם בתחום הצמיחה הרגשית והריפוי, אין אפשרות לרפא כאב אם איננו מביטים בו ישירות. אנו נדרשים להיזכר בו, להכיר בקיומו, לחבור אליו מבלי להתמכר לו ומבלי להתפרק בתוכו. זהו תהליך של חיבור לעצמי. והוא מתרחש,  כמעט תמיד, בנוכחותו של האחר.

הדבר נכון במיוחד כשהאחר אינו מעורב בדרמה איתי. אם אני מצוי בעימות עמוק עם אדם אהוב, העוצמה גדולה מדי ואין לי מקום לחמלה. אני עסוק בהגנה, בהפחתת סכנה, בסגירת פרצות. ולכן, כאשר האחר הוא אדם שאינני מצוי עמו בקונפליקט ישיר, נפתחת בפניי הזמנה משמעותית. חמלה היא הכלי המאפשר לי לעשות דרך אמיתית אל האחר, וממילא אל עצמי. זהו מסע.

המסע הזה הופך אינטנסיבי במיוחד כאשר האחר נמצא במצוקה. מדוע. משום שהמצוקה שלו מעוררת בי את המצוקה שלי, מצוקה שאני לא רוצה לפגוש כלל. האחר מזמין אותי. אם אני מעוניין להתפתח, לשלב מודעות רגשית ורוחנית, לחוות אהבה, לגדול, להתקדם, האחר מזמין אותי לשם. הוא אינו מתחנן ואינו מבקש. עצם נוכחותו בעולם, עם הכאב שהוא נושא, היא הזמנה עבורי למצוא בתוכי עוד נדבכים של חמלה, של הודאה בקיומו, ושל תשוקה לעזור לו ולו במעט להקל על עול סבלו.

כל אלה שקמים בתוכי, הרצון לחבק, הרצון שהוא ירגיש טוב יותר, הרצון להושיט יד, הם תהליכים שמרחיבים אותי, מרפאים אותי, מאפשרים לי לחוש טעם וקיום. זו עבודת התעלות, והיא מתרחשת תודות לאחר.

לכן, אם אסכם את השיעור, הרי שחמלה היא בעצם סוג של מורה דרך.
מורה דרך אל האחר, שהוא למעשה מורה דרך אל עצמי. בתוך ההובלה הזו של החמלה אני מתבקש למצוא בתוכי הודאה עמוקה על עצם קיומו של האחר, בין אם הוא סובל ובין אם לא. עד כמה אני מסוגל לראות את האנשים סביבי ולהודות בלבי על קיומם. ההודאה הזו מזכירה לי את מערכת היחסים האמיתית שיש לי עם העולם, ואת תפקידו של העולם להזמין אותי להתפתח דרך בחינת הקשרים הרגשיים שאני מקיים איתו. אחד הקשרים הגבוהים, המתוקים והאלוהיים ביותר ביניהם הוא היכולת להיות כלפי בני האדם בחמלה. היכולת לראותם, להודות להם ולזכור שהם מאפשרים לי לעשות את המסע שלי – פשוט על ידי עצם נוכחותם בעולם.

1. איך את מחברת "הודיה" ו"חמלה"? האם מבחינתך יש קשר בין החוויות?
2. איזה דברים מאד לא נוחים או לא נחמדים אנשים משקפים לך למרות הניסיונות שלך לברוח מזה?
3. האם את יכולה כרגע לחבר בין תחושת חמלה לבין התרחבות רוחנית בתוכך? האם את יכולה לפרט בכמה שורות?
4. איך את מחברת בין הביטוי "לשוב הביתה" לבין "להיות בחמלה מלאה"?
5. כיצד מבחינתך יכולה החמלה להפוך לאמצעי מעולה למנוחה ממאמצי החיים המיותרים?

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):

1. איך את מרגישה כשאת נחשפת לאדם קרוב אלייך כשהוא בכאב?
2. איך את מרגישה כשאת נחשפת לאדם שאינו ממש קרוב אלייך, כשהוא בכאב?
3. מהם הקשיים העיקריים שאת חווה כשאת בתיקשורת עם אדם שבאותו רגע סובל?
4. האם זכור לך מקרה שבו בעקבות אינטראקציה עם אדם בכאב חשת התעלות ושינוי לטובה אצלך?
5. כיצד היית רוצה שיתייחסו אלייך, אנשים משמעותיים בשבילך, כשתהיי בכאב?

1. נסי לשחזר את הפעם האחרונה שחשת חמלה משמעותי לאדם מסוים. איך הרגשת בעקבות זה באופן כללי?
2.  התמקדי בתודעתך באדם שבמיוחד קשה לך להיות כלפיו בחמלה, עכשיו או בעבר. איזה רגשות נלווים לכך?
3.  מה היה קורה לו יכולת "להפעיל" את שריר החמלה שלך בקלות ובמהירות רבה יותר?
4. האם יש או היתה בחייך מערכת יחסים שהתאפיינה בעיקר ב"שקט רגשי" בלי הרבה מגע או תקשורת?
5. לגבי אותו אדם, מה קורה, או, מה היה קורה, לו היה לך את כלי החמלה זמין ונגיש והיית נעזרת בו מול האדם הזה, יותר?

פרק 9: כל התפתחות רוחנית אינה אמיתית כל עוד אינה משפרת את החמלה

כאמור, פרק 9 שייך לחלק 3, החלק שמדבר על כך שחמלה היא בעצם הדרך למצוא בתוכי את החלק האלוהי. חלק גדול מן האנשים שנמצאים בתהליכים של צמיחה, חיפוש והתפתחות, מחפשים למעשה את החלק האלוהי שבתוכם. הם מבקשים לחבור אליו, להתקרב אליו, לשוב הביתה, להתעורר אליו, לזהות אותו בתוכם, להפעיל אותו, לממש אותו, וליישם אותו בתוך החיים. ובפרק הזה אני מבקש לומר בצורה ברורה, זה אף פעם לא עובד בלי חמלה. לא כאן, לא בצורתנו האנושית, כבני אדם החיים על הפלנטה הזאת. זה לא עובד בלי חמלה.

וזוהי הכותרת של פרק 9. כל התפתחות רוחנית אינה אמיתית כל עוד אינה משפרת את החמלה. המשפט הזה מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם השכן שלי, שכן שיש לו פיצרייה בתוך הבית. הוא אדם דתי, שומר מצוות, והוא מרבה לשמוע הרצאות של רבנים שהוא אוהב. באחת הפעמים נכנסתי לקנות אצלו משהו, והוא הקשיב להרצאה שבה נאמר רעיון פשוט מאוד, אלוהים אומר לאדם, היית בסדר, אבל כל עוד אתה לא בסדר עם החברים שלך, לא עשית הרבה. זה רעיון שאנחנו לפעמים מפספסים. קל לפספס אותו, משום שזוהי משימה לא פשוטה.

בפרט אנשים שמעסיקים את עצמם לא מעט במה שמכונה צמיחה רוחנית, אנשים שמתפתחים, הולכים לסדנאות, קוראים ספרים, מגלים יותר על מציאות שמעבר למציאות הפיזית, חוקרים אותה, מחפשים אותה, עושים מדיטציה, יוצרים, כותבים, רוקדים, חולמים, משוחחים, יוצאים למסעות ולטריפים, ומחפשים כל הזמן את האלוהי שבתוכם. יש להם כוח פנימי, קול פנימי, שממשיך לדחוף אותם אל החיפוש. ובמקום הזה, אני מאמין, מתרחשת לפעמים אי הבנה עקרונית. אנחנו לא תמיד מבינים עד כמה תופסת האינטראקציה האנושית מקום בתוך ההתפתחות הרוחנית.

וזו לא אינטראקציה רק עם אנשים שאפשר להתחבר איתם דרך שפה רוחנית דומה, או לדבר איתם על מושגים רוחניים. בדרך כלל לא שם נמצאים האתגרים העיקריים. האתגרים נמצאים דווקא עם אנשים שהם יותר ארציים, אנשים שרואים מציאות אחרת, ואולי לעולם לא יראו את המציאות כפי שאתה או כפי שאת רואים אותה. אנשים שלא יתעסקו בזה, שלא יבינו, שלא יתפסו, שלא יזהו את מה שבעיניך נראה כחשוב להתפתחות רוחנית.

כל עוד אני לא תופס ברמה עמוקה שהאנשים האלה אלוהיים לא פחות ממני, ושהצמיחה הרוחנית שלהם לא פחות משמעותית משלי בדרך שבה הנשמה שלהם בחרה לחיות את החיים הללו, אני מגביל מאוד את הצמיחה שלי. ואם אינני רואה זאת, אני נשאר מוגבל בתוך ההתפתחות הרוחנית שלי, בתוך העשייה הרוחנית שלי. ובמילים אחרות, כל עוד ההתפתחות הרוחנית שלי אינה כוללת באופן מובהק שיפור של מיומנויות החמלה שלי, מבחינתי זה לא ממש רוחני. זה להישאר בתוך איזשהו מקלט, בלי לצאת החוצה ולהתמודד עם האתגרים שהחיים האלה מעמידים בפניי.

להתמודד עם האתגרים היא צמיחה רוחנית. ואחד האתגרים הגדולים והמשמעותיים ביותר בפני בני אדם הוא ההשגה של חמלה כלפי אחד כלפי השני, היכולת להתמודד עם נפרדות, עם שיפוטיות ועם ניכור, ועם עוינות שיכולה להגיע עד כדי אלימות. שוב, כפי שאמרתי בפרק הקודם, אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שקורים בעולם דברים מזעזעים. עולם שאין בו פיתוח, טיפוח ומודעות לחמלה מייצר ריק, מייצר ואקום, ומייצר תשתית לפחד, עוינות, אלימות וניכור, עד כדי הסכמה אוטומטית וקרה לכך שאנשים נפגעים כאשר עולה צורך.

החמלה היא משימה רוחנית. והיא משימה שמיושמת בכל רגע. זה לא דורש סדנה מיוחדת. זה גם לא יכול להיות תלוי בסדנה מיוחדת, משום שזה קורה ביומיום. זה אחד המושגים הרוחניים הכי מיושמים, הכי יומיומיים, הכי מיידיים והכי מאתגרים. זה דורש מאיתנו שוב ושוב לחזור לבסיס, להסתכל לצדדים, להסתכל סביב, ולראות איפה יש לי כשל של חמלה.

לאנשים שעוסקים בצמיחה רוחנית יש כאן אתגר מיוחד. האתגר הזה מתחיל בכך שאנחנו מבינים שלפעמים אנחנו בורחים מהאתגרים האמיתיים של החיים. אנחנו בורחים מהמקומות שכואב לנו בהם, מהמקומות שבהם קשה לנו מאוד לטפח חמלה. אנחנו בורחים משם אל פרקטיקה רוחנית שעוטפת אותנו בבועה חמימה ונוחה, כדי שלא נצטרך לגעת במקומות הקרובים.

בכל מקום, כפי שאמרתי בפרק הקודם, שאין בו חמלה, יש בו ניכור. וכאשר יש אנשים שפגעו בי, הזיקו לי, הציקו לי, הכאיבו לי, שקשה לי איתם, שאני לא סובל אותם, ששני משפטים איתם ויבוא לי לברוח, וכאשר מול האנשים האלה אני לא מצליח לפתח בתוכי חמלה, אני נכנס לניכור כלפיהם. והניכור הזה כואב לי. הריק הזה כואב. החסר הזה כואב. זה כואב בין אם אני מודע לכך ובין אם לא. ואם אני אדם רגיש יותר, ואם אני נמצא בתהליכים של צמיחה רוחנית, אני מרגיש זאת עוד יותר. ואז אני עלול להכריח את עצמי להיסגר ולהתרחק, או לומר לעצמי, טוב, אי אפשר, אין מה לעשות.

זה נכון שלפעמים אי אפשר לתקשר עם אדם מסוים. לפעמים יש אנשים שמנסים לנצל אותנו, לשאוב מאיתנו, שמטרידים אותנו, שפוגעים, שמאיימים, שמתנהגים באופן תוקפני או מפריע. אין לנו חובה לקיים איתם דיאלוג. אין לנו חובה להסכים איתם. אנחנו לא מוותרים על גבולות. אנחנו לא מאפשרים ניצול. אנחנו לא מאפשרים תוקפנות. לא.

אבל עדיין, בתוכנו, אנחנו יכולים לתרגל חמלה באופן חד צדדי. אנחנו יכולים לתרגל אותה בתוך הראש ובתוך הלב. אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו נותנים לאדם הזה יד, מחבקים אותו, רואים את הילד הכואב שבתוכו, מרגישים אותו, גם כאשר במציאות אנו שומרים על מרחק ועל גבול. משום שאם אינני מכניס פרקטיקה של חמלה כלפיו, יצרתי ניכור. ובמקום שיש בו ניכור, אני חווה חסר. זה כמו פצע פנימי. זה כואב לי. ומה אני עושה עם הכאב. לעיתים קרובות אני מתרחק עוד יותר.

לכן אני חוזר אל הכותרת של הפרק הזה. מבחינתי, אדם שמקדיש יותר משאבים לפרקטיקה של חמלה הוא אדם שנמצא יותר בפוקוס על הצמיחה הרוחנית שלו. זה לא אומר שפרקטיקות של צמיחה רוחנית שלא שמו דגש על חמלה הן חסרות ערך. יש להן ערך. אך הן נמצאות בחסר מתמיד, ויש בתוכן בעיה אם הן אינן כוללות גם שיפור חמלה וגם תרגול חמלה.

איך מתרגלים. כל דרך בדרך שלה. לראות את האחר, להיות מסוגל בדמיון לחבק אותו, לתת לו יד, להכיר בילד הכואב שבתוכו, להרגיש אותו. בכל מקום, מול כל אדם בעולם הזה, בכל רגע שאין בי חמלה, יש בי ניכור. צמיחה רוחנית פירושה, כפי שאמרתי בפרק הקודם, להיות מודע לזה, להכיר בזה, לצמצם את זה, ולתרגל בראש ובלב חמלה באופן חד צדדי. לתרגל שוב ושוב.

במקום הזה אפשר לחוות התפתחות רוחנית אמיתית. התחברות לחלק האלוהי שבתוכי, כפי שאולי אי אפשר לחוות בשום דרך אחרת. מבחינתי זו הפסגה, ראש הפירמידה, של הצמיחה הרוחנית. הכול יכול לתמוך בזה, הכול יכול להוביל לזה. מימוש עצמי, ביטוי יצירתיות, התחברות לאהבה, ועוד ועוד דברים. אך בסופו של דבר, כאן כבני אדם, אין ערך ממשי לצמיחה שלנו אם היא לא כוללת שיפור מתמיד בחמלה שלנו ובאופן שבו אנו חיים יחד כחברה.

1. מה זה, בשבילך, באופן כללי, "צמיחה רוחנית"? מה את מצפה מתהליך צמיחה רוחנית שיחולל בחיי האדם?
2. איזה תכונות ונושאים בחייך התפתחו ללא כל קשר לחמלה?
3. כשאת מתבוננת היטב בתכונות ונושאים אלה, מהשאלה הקודמת, מה קורה אם "מוסיפים" להם גם הרחבת החמלה בתוכך?
4. איזה נושאים נוספים יצמחו בחייך כאשר החמלה תתרחב ותהפוך חלק גדול יותר ממך?
5. האם זכורה לך דוגמה בה חמלה היוותה בשבילך את המפתח להתפתחות אישית שלא יכולת לחוות קודם?

פרק 10: כדי לחוות אהבה יש לחוות חמלה

בפרק זה אני מבקש להזכיר דבר מה שאני אומר בכל הקורסים שאני יוצר, משום שזהו מסר חשוב במיוחד לאור הרגלי הלמידה הרגילים שלנו: יש לקרוא שוב ושוב. לחזור אל הטקסט, להיפגש איתו פעם נוספת, ולא לראות בקריאה פעולה חד פעמית. למעשה, אני מפתח כאן מערכת יחסים מתמשכת בינינו. אני, במובן מסוים, משמש כשליח שדרכו זורם מידע, לעיתים אף לפני שאני עצמי מבין אותו לעומק. ובכל זאת, אני יודע שלמידע הזה יש ערך, יש השפעה, ויש בו יכולת לעזור לאנשים להתעורר, לפקוח עיניים, להיזכר ולהתרחב.

התפקיד שלי הוא להעביר את המידע הזה. אך מה שחשוב באמת עבורך הוא להיות במערכת יחסים עם המידע עצמו. פחות איתי, ויותר עם התוכן. וכשאני אומר מערכת יחסים, אני מתכוון לכך שאנחנו נפגשים שוב ושוב. שיש דיאלוג. אני והמידע, אני והסיפור, אני והצלילים. המידע מועבר דרך הקול שלי ודרך הגוף שלי, משום שזהו אחד מן התפקידים שלי בחיים כפי שאני חווה אותם.

אבל מערכת היחסים האמיתית היא עם המידע שמגיע. ככל שאנחנו נכנסים לקשר עמוק יותר עם המידע הזה ומתמסרים להתחברות אליו, איננו חייבים להסכים עם כל דבר. איננו חייבים לקבל כל דבר. להפך, בתוך מערכת יחסים יש גם שאלות, בירורים, הסתייגויות. ועדיין, אנחנו בקשר. ומתוך הקשר הזה אני מגיע באופן טבעי אל פרק 10, הפותח את חלק ארבע של התהליך.

חלק ארבע עוסק בחמלה כמימוש הכרחי של אהבה. אינני חושב שאנחנו מסוגלים להגדיר אהבה בצורה מספקת, וגם את החמלה קשה להגדיר במלואה. עם זאת, נדמה לי שחמלה מעט נגישה יותר להגדרה. וזה בסדר גמור שאיננו מצליחים להגדיר עד הסוף, ובכל זאת אנחנו יודעים שיש אהבה. שיש תדר כזה. שיש מהות כזו. שיש קיום כזה. ושעבור רבים, ואולי עבור כולם, אהבה היא חלק עמוק ומהותי מאיתנו.

הדבר מתקיים ברמה המודעת והלא מודעת, ברמה הישירה והעקיפה. החיפוש אחר אהבה הוא נושא מרכזי בחיים האנושיים. מחפשים אהבה במציאות הפיזית, במציאות הדמיונית, ביצירה, בעבודה, בהתנסויות שונות. מבחינתי, אהבה היא מקום. היא הבית. היא המקור. היא האמת. היא מה שקדם להתנסויות שלנו בהיעדר אהבה.

טוב שאהבה נותרת מעט מעורפלת מבחינת הניסיון להגדיר אותה. לעיתים אנחנו מבלבלים בין אהבה לבין קשר. בין אהבה ללא תנאי לבין קשר ללא תנאי. אין דבר כזה אהבה מותנית. אהבה, מעצם מהותה, אינה מותנית. אבל יש קשרים שיש בהם תנאים, שבתוכם האהבה מתקיימת. וכאן אנחנו מכניסים את הקשר שבין חמלה לבין אהבה.

מה שחלק ארבע של התהליך מבקש לומר הוא שחמלה היא מימוש הכרחי של אהבה. כלומר, בכל מקום שבו אני מאמין, חושב או מרגיש שאני מצוי בקשר של אהבה, ובמיוחד כשמדובר באהבה בין אישית, הקשר הזה אינו יכול להתקיים באמת ללא חמלה.

כפי שאמרתי בפרק הקודם, התפתחות רוחנית אינה אמיתית, או שהיא מוגבלת מאוד, כל עוד אינה משפרת את החמלה. כאן אנו מתמקדים באותו עיקרון, אך דרך שאלת האהבה. זהו אחד המקומות המרכזיים שמאפשרים לנו להתבונן ביכולת האהבה שלנו: עד כמה היא חזקה, עד כמה היא מפותחת, עד כמה היא נוכחת, עד כמה היא אמיצה לגעת במקום שכואב.

החמלה עושה עבורנו עבודה עמוקה בכל הקשור לחוויית האהבה. מול האדם שאני אוהב, כיצד אני פוגש את הכאב שלו. כיצד אני מתנהל מולו ברמת השיפוטיות. היכן, בתוך האהבה שלי, אני שוכח את החמלה בשל צרכים אישיים, קונפליקטים, פחדים או פגיעות. באילו נקודות, באילו איים או פערים בתוך המרחב שאני מחשיב כמרחב של אהבה, אני חסר חמלה.

זו שאלה משמעותית מאוד. משום שכל עוד איננו שואלים אותה ואיננו בודקים אותה, המרחב שבו אנו מבקשים לטפח אהבה עלול להיות סגור מדי, צר מדי, לעיתים תקוע ואף הרסני. מרחב כזה נוטה להיכנס שוב ושוב למשברים, ומתקשה לממש את ייעודו הטבעי, להתרחב, להתפתח, לגדול. אהבה היא כוח מתרחב ומתפתח, בעל פוטנציאל אינסופי.

במקומות שבהם אני יודע שאני אוהב, במקומות שבהם יש אדם שחשוב לי מאוד, בן משפחה, חבר קרוב, אדם שהייתי מוכן לעשות עבורו הכול, דווקא שם כדאי לבדוק את רמת החמלה שלי. כדאי לבדוק היכן אני עדיין שיפוטי כלפי האדם הזה, ולא לקחת דבר כמובן מאליו. לא אהבה, ולא קשר.

גם מול ילד אהוב, אחות אהובה או חבר ותיק, הנפש פוגשת אתגרי התפתחות. במקומות הללו, כאשר אנחנו מתבוננים בכנות במה שיש, מתגלים לעיתים איים של שיפוטיות, כלומר איים של חוסר חמלה.

אם אנחנו רוצים לחוות אהבה באמת, אם אנחנו רוצים לאפשר לה להיות חופשית בתוכנו, יציבה ומזינה, עלינו לאתגר את החמלה שבתוכה. עלינו לאתגר את המקומות שבהם נסוגנו לשיפוטיות. המקומות הללו קיימים, וזה בסדר. אלו מרחבי התפתחות. אין סיבה להיבהל מכך שהם מופיעים גם בתוך מרחבי אהבה.

אנחנו אנושיים. אנחנו פיזיים. אנחנו חיים במציאות שיש בה חוסרים, וכל חסר כואב. לכן, כדי לחזק את האהבה, להעצים אותה, ולאפשר לה לממש את דחף ההתרחבות שלה, עלינו לחפש ולמצוא היכן אנחנו עדיין שיפוטיים כלפי האנשים שאנחנו אוהבים. זה אינו סותר אהבה.

אפשר לראות זאת כמעין חור קטן. וכל חור כזה דורש אנרגיה כדי להחזיק אותו, משום שהוא כואב. במקום להמשיך לתחזק חורים, אפשר לפתוח אותם. להביט בהם. לומר לעצמנו: כאן אני שיפוטי. כאן אני מתקשה לקבל את המהות של בן או בת הזוג, של הילד, של האח, של החבר.

ואז, בדיוק באותו מקום, לבקש מעצמי להוריד שיפוטיות. להתבונן בדברים כפי שהם. ולדמיין את עצמי מחבק את אותו אדם דווקא במקום שבו הייתי שיפוטי.

כדי שתהיה אהבה, עלינו לפגוש את אתגרי החמלה ולא לברוח מהם. לא להעמיד פנים שהכול זורם רק משום שיש אהבה. בתוך כל אהבה יש איים של שיפוטיות. ההתבוננות בהם חשובה לא רק לקשר עצמו, אלא גם לעולם הפנימי שלנו, ולאופן שבו אנחנו מכירים, מודדים ומעמיקים את יכולת האהבה שלנו.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):

פרק 11: חמלה כלפי האנשים הקשים בחיינו. הבלבול, האתגר והתועלת

פרק זה עוסק באחד האזורים המאתגרים ביותר של החמלה, ואולי גם באחד המבלבלים ביותר שבה. כבר מתחילת הדרך אמרתי שחמלה איננה עניין פשוט. חמלה היא אחד האתגרים הגדולים, החשובים והמטלטלים ביותר שבני אדם פוגשים. זהו אתגר עמוק, ולא נוח, ולא קל.

חשוב לי לומר זאת במפורש, כדי שלא ניגש אל החמלה בקלות דעת. לא כאמירה שטחית, לא כמשפט שנאמר מן השפה ולחוץ. לומר לעצמנו או לאחרים “אני חומל עליך” זו כוונה יפה, רצון ראוי, התחלה טובה. אך חשוב לדעת שחמלה אמיתית כוללת בתוכה כאבים, קונפליקטים, התנגדויות לגיטימיות, בלבולים עמוקים וחורים רבים בהבנה שלנו לגבי מערכות יחסים, אהבה, הכלה, חיבה וחברות. כל אלו מתכנסים אל תוך החמלה. וזה בדיוק מה שהופך אותה גם לאתגר קשה וגם לאתגר מרתק.

מן הצד השני חשוב להבין שכאשר חמלה הולכת ונעלמת, וכאשר לא רק שאין מאמץ להביא אותה ולתרגל אותה, אלא שהיא פשוט איננה נוכחת, אנחנו נכנסים לאזור סכנה ממשי. מתוך ההבנה הזו הקורס הזה נוצר. לכן אפשר להניח שמי שבוחר לצפות, להקשיב וללמוד כאן, כבר מחזיק רמת חמלה מסוימת, ואף גבוהה יחסית לממוצע.

ובכל זאת, איננו יכולים להסתפק בכך שהחמלה שלנו תהיה סבירה. רוב האנשים שנמצאים כאן רוצים שהסביבה שלהם, המדינה שלהם והעולם כולו יעברו שינוי חיובי. כדי ששינוי כזה יתרחש, אנחנו נדרשים להתרומם. כאשר אנחנו מתרוממים, אנחנו מהווים השראה לאחרים. וכאשר זה נעשה בתוך קבוצה, ההשפעה מתרחבת עוד יותר.

רמת החמלה הנוכחית שלנו היא חלק ממערך חמלה עולמי שעדיין לוקה בחסר. יש כאן מידה של אחריות שעלינו לקחת. עלינו להכיר בכך שלא עבדנו מספיק עם החמלה שלנו, ולהפוך אותה למשימה מרכזית יותר בחיינו. פרק 11 מציב אותנו בדיוק מול אחד המקומות שבהם אנחנו נוטים להשלות את עצמנו בכל הקשור לחמלה.

הנושא של הפרק הוא חמלה כלפי האנשים הקשים בחיינו. אנשים מן העבר, אנשים מן ההווה, אנשים שיש לנו איתם קונפליקט מתמשך או סכסוך שאיננו נפתר. אנשים שאיננו יכולים לדבר איתם, שאפילו שיחה קצרה איתם מוציאה אותנו מדעתנו. אנשים שאכזבו אותנו, שפגעו בנו, שנהגו בנו באלימות רגשית או אחרת, או בכוחניות ובשרירות לב.

אלה יכולים להיות גם אנשים רחוקים מאיתנו, דמויות ציבוריות, מנהיגים, פוליטיקאים, אנשים מוכרים שמעוררים בנו כעס, דאגה, אכזבה או תחושות קשות אחרות. ולעיתים אלו גם אנשים מן הילדות, אנשים שלא ראו אותנו, שניצלו אותנו, שהשתמשו בנו, ואולי חלקם אף ממשיכים לנהוג כך עד היום.

יש כאן רשת רחבה מאוד, מן המעגלים הקרובים ביותר ועד המעגלים הרחוקים ביותר, של אנשים שהם הקשים ביותר עבורנו. והם שם, לא במקרה. הם משקפים לנו את המקומות בתוכנו שבהם אנחנו לא חופשיים. מקומות שבהם אנחנו לא משוחררים, לא גמישים, לא יצירתיים. מקומות שבהם אנחנו תקועים. זו אינה הבעיה שלהם. זו הבעיה שלנו.

האנשים הללו מייצגים עבורנו את המקומות האפלים שבתוכנו, את הכאבים העמוקים ביותר שלנו, את המקומות שבהם אנחנו מסוגלים להגיע אפילו לשנאה, לתיעוב, או לאיחולים רעים כלפי אדם אחר. זהו חלק מהאנושיות שלנו. אלו אזורים שבהם לא מצאנו עדיין דרך טובה, גבוהה, יצירתית ויעילה יותר להתמודד. דרך שיש בה יותר חמלה.

וכאן בדיוק המקום שבו אנחנו נדרשים להתארגן מחדש. להיות בחמלה כלפי אדם אינו אומר לוותר על גבולות. זה אינו אומר לשנות את דעתנו עליו. זה אינו אומר להפוך אותו לצודק, או לקבל את מעשיו בעבר או בהווה. זה אינו אומר לשוב ולהכניס אותו לחיינו או ליצור איתו קשר. חמלה איננה פעולה כלפי האדם האחר. חמלה היא פעולה פנימית. היא תמיד מתקיימת ביני לבין עצמי.

החמלה היא זו שמפנה לי דרך פנימית, שמאפשרת לי לשפר את מערכת היחסים שלי עם עצמי, ומתוך כך גם את היחסים עם אחרים. אך כאשר מדובר באנשים הקשים ביותר בחיינו, זה דומה להליכה בעולם עם משקולות כבדות. אנחנו סוחבים אותן מבלי להבין מדוע קשה לנו לנוע בחופשיות, מדוע החיים מרגישים מסורבלים ומכבידים כל כך. שם נמצאות הסיבות.

ולכן דווקא שם אנחנו נדרשים להשקיע יותר, להתמיד יותר, ולתרגל חמלה באופן עמוק יותר. שם מתממש כוחה של האהבה שלנו. אהבה שביסודה יכולה להיות מופנית לכל אובייקט. גם לאדם הדוחה ביותר, המכעיס ביותר, הפוגעני ביותר, ואפילו המסוכן ביותר. לא משום שזה מצדיק אותו, אלא משום שזה מרפא אותנו.

כאשר אני מפעיל חמלה כלפי האדם הקשה הזה, אני משחרר את עצמי מן החשיכה שלו, חשיכה שמתחזקת גם את החשיכה שבתוכי. בתוך החמלה אני מוריד שיפוטיות. אני מוריד פחד. אני מוריד כאב. אני מפחית את התגובות הרגשיות האוטומטיות. אני מתבונן באדם הזה, ואפילו מדמיין את עצמי מחבק אותו.

זה איננו קל. זה יכול לכאוב. זה יכול להביא דמעות. זה יכול לעורר אנטגוניזם, ואף להרגיש כמו כניעה או סכנה. אך אין זה כך. זוהי התעלות. זהו ריפוי. זוהי פרידה ממשקולת כבדה שנשאה אותנו שנים רבות.

החמלה משחררת אותנו מן הצורך להמשיך ולהחזיק בתוכנו רגשות קשים כלפי אותו אדם. רגשות שאולי מוצדקים, אולי מובנים, אך גם מזיקים. כאן החמלה מאתגרת אותנו באמת. וכאן אנחנו נדרשים לפעול, לעבוד עם עצמנו, לא כדי לשקם מערכת יחסים, לא כדי לחזור לדבר, ולא כדי להיות חברים. אלא כדי לשחרר את עצמנו.

האדם הזה הוא אובייקט פנימי. הוא מייצג משקולת שאנו ממשיכים לשאת. כל עוד אנו מחזיקים ברגישות הכואבת כלפיו, אנחנו מגבילים את החופש שלנו, את היצירתיות שלנו ואת היכולת שלנו לנוע בחיים.

זהו שיעור מתקדם. שיעור 11. שיעור שבו אנחנו מחברים בין חמלה לאהבה, ומזכירים לעצמנו שאהבה אינה מיועדת רק למקומות הנוחים. אנחנו זקוקים לאהבה גם במקומות שאינם נוחים. כדי לטפל במה שמכאיב, כדי שלא ניתקע שם, כדי שלא נחיה בתוך אזורים חשוכים שמונעים מאיתנו להגיע הביתה.

לשם כך אנחנו מגייסים את החמלה. עובדים איתה בשקט, בינינו לבין עצמנו, שוב ושוב. ומשחררים עוד מעט מן המשקולות הללו. קודם כל עבור עצמנו. לפעמים זה גם משפיע על האחרים, אך זו איננה המטרה. המטרה היא הריפוי שלנו.

רק טוב יכול לצמוח מכך. זה איננו קל, וזה מעולם לא היה קל. אך טוב להשתפר בזה לאט, בהדרגה, עוד קצת ועוד קצת, ולגלות עוד רבדים שבהם אנחנו יכולים לחוות אהבה גם במקומות הקשים ביותר.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):

1. האם את מסוגלת להודות בכך שיש בך שיפוטיות כלפי אנשים מסוימים, לפחות במצבים מסוימים?
2. איזה מערכת יחסים יש לך עם החלק באישיות שלך שהוא שיפוטי לפעמים?
3. האם את מוצאת עצמך במשא ומתן עם עצמך בניסיון להפחית שיפוטיות מעת לעת?
4. עד כמה את מחמיאה לעצמך ומעריכה את עצמך כאשר את מצליחה לזהות שיפוטיות בתוכך ולרכך אותה?
5. האם יש בך כעת מידה סבירה של חמלה לחלקים השיפוטיים שבתוכך?

פרק 13: חמלה עצמית – לשחרר את עצמי מנטל האשמה ומחובות מיותרים

פרק 13 פותח את חלק חמש. חלק חמש עוסק בך, עוסק בי, עוסק בנו. בעוד שחמלה היא כלי שמסייע לנו לאהוב אנשים אחרים ולהימצא נכון במרחב שיש בו אנשים, אותו כלי עצמו נדרש גם כלפי עצמנו.

בלעדיו לא נוכל לממש חמלה כלפי חוץ באופן מלא. נהיה מוגבלים מאוד ביכולת שלנו להשתמש בכלי הזה בעולם. במידה רבה, אנחנו מצויים בתוך מערכת יחסים פנימית, מערכת יחסים בינינו לבין עצמנו.

בתוך המערכת הזו קיימות תמיד כמה דמויות. חלק מן הדמויות שבתוכנו הן דמויות ביקורתיות, שיפוטיות, חסרות סבלנות, לחוצות, חרדות ודואגות. לעיתים יש בנו אלמנטים של ביטול עצמי או חוסר הערכה עצמית, ולעומתם חלקים אחרים שכן מעריכים אותנו וכן מכירים בנו. יש מערכת יחסים פנימית, ומערכת היחסים הזו זקוקה לתשומת לב, לטיפול, להזנה ולניקוי.

זהו המרחב הראשוני, המעבדה הבסיסית, שבה אנחנו עובדים על כל הדברים. זהו המרחב שאותו אנחנו מבקשים לרפא כאשר אנחנו מיישמים חמלה כלפי חוץ. בסופו של דבר, הכול חוזר פנימה.

כל מה שאדם עושה הוא למען מערכת היחסים שלו עם עצמו. כל דבר. כל מה שאדם נותן לסביבה, הוא עושה גם עבור עצמו. וטוב שכך. אפשר לקרוא לזה אנוכיות בריאה.

לכן האדם אינו יכול שלא לבדוק את הכלים שבהם הוא מבקש להשתמש כלפי חוץ גם בתוך עצמו, גם בשיח הפנימי שלו. עליו להזכיר לעצמו שוב ושוב את התזכורת החשובה ביותר, שהוא נמצא בראש סדר העדיפויות של עצמו. וזה מבלבל.

לעיתים העבודה, ההורות, תפקידי שירות ותפקידי נתינה גורמים לנו לשכוח את עצמנו. אנחנו נשאבים החוצה, מתרוקנים מעט. יש בנו תשוקה לתת, התלהבות לתת, תחושה של שליחות או לעיתים גם רגשי אשמה. ואנחנו שוכחים את עצמנו. קל מאוד לשכוח את עצמנו.

לכן הפרקים הבאים, פרקים 13 עד 15, יתמקדו בחמלה עצמית, באהבה עצמית ובסליחה עצמית, על רקע כל מה שדיברנו עליו עד כה בהקשר של חמלה כלפי אחרים. כעת התנועה חוזרת פנימה.

פרק 13 עוסק בחמלה עצמית ובשחרור עצמי מנטל האשמה ומחובות מיותרים. יש כאן אמירה שחשובה לי במיוחד, ושקל מאוד להחמיץ אותה בתהליכי צמיחה, במערכות יחסים ובקשר של האדם עם עצמו.

רגשי אשמה הם סוג של רעל. מיותר לחלוטין. כמה קל לאדם להציב את עצמו בתוך משפט שדה פנימי, להאשים את עצמו, להיות הקטגור של עצמו, לא לאפשר לעצמו אפילו סנגור, ולחרוץ דין.

את זה אנחנו לומדים בילדות, וכאילו איננו מפסיקים להיות ילדים אשמים גם בבגרותנו. אנחנו מבינים את המציאות טוב יותר, אך לא תמיד מפנימים זאת. אנחנו נשארים במידה מסוימת ילדים מבוישים שעשו משהו לא בסדר, ילדים שנושאים על עצמם נטל אחריות מוגזם ומופרז.

מתוך תחושת האשמה הזו אנחנו צוברים בתוכנו חובות פנימיים, חובות הקשורים באשמה, בחרטה, בתחושה שאני לא בסדר, בתחושה שטעיתי ושאני חייב כל הזמן לתקן. כאן נדרשת חמלה עצמית, ובמינונים גדולים במיוחד, בעיקר במקומות שבהם אנחנו חשים אשמה עזה על דברים שעשינו.

טעינו. היינו אגרסיביים. היינו שרירותיים. לא ראינו את האחר. התפרצנו. שכחנו. הזנחנו. ולעיתים גם מצאנו את עצמנו בתוך מערכות של מניפולציה שבהן גרמו לנו להרגיש אשמים שוב ושוב לאורך זמן. אנחנו חווים את הכאב ואת ההתכווצות, אך לא שמים לב לכך שלא הגנו על עצמנו, שלא הצבנו מחיצה פנימית.

כאן נכנסת החמלה העצמית ואומרת: אני לא כזה אשם. אני בסדר. אני מבין את הכאב שלי. אני מבין את החולשות שלי. אני רוצה לחבק את עצמי. אני רוצה להכיר את מקורות הכאב שגרמו לי להתנהג כפי שהתנהגתי.

ככל שיש בי יותר חמלה עצמית, לאשמה יש פחות מקום. אשמה ושיפוטיות דומות מאוד זו לזו. גם כאשר אני שיפוטי כלפי אדם אחר, אני למעשה מאשים אותו במשהו. וככל שאני מפתח חמלה כלפי עצמי, נכונות להקשיב לכאב שלי, נכונות להבין את מקורותיו, נכונות לחבק את מי שאני, להיות הסנגור של עצמי, להקשיב לסיפור שלי, כך יש בי פחות אשמה.

מעבר לכך, ככל שאני פעיל יותר בחמלה עצמית ובהכרה עצמית, כך אני פחות מאפשר לאחרים לגרום לי להרגיש אשם במחיצתם. החמלה אינה מאפשרת זאת. אני יכול עדיין להיות בחמלה כלפיהם, וזה אף רצוי, אך מבלי לוותר על עצמי.

כעת המיקוד הוא בחמלה עצמית שתפקידה לשחרר אותי מנטל האשמה. האשמה אומרת: אני לא בסדר. החמלה אומרת: אתה בסדר. אתה ראוי לחיבוק. אתה ראוי להקשבה. אתה ראוי למקום. אתה חלק מיצירה אלוהית גדולה.

אין כאן אשמים. סיפור האשמה מתפורר ואינו רלוונטי עוד. אדם יכול לקחת אחריות על מעשיו מתוך חמלה עצמית, מתוך הכרה שפעל מתוך כאב. אין זו אשמה.

ילדים נוטים להאשים את עצמם במהירות רבה משום שתפיסת עולמם ילדותית ושחור לבן. אם משהו השתבש, מישהו אשם, והאצבע מופנית לעיתים קרובות פנימה. כבוגרים, עם יותר כלים, אנחנו יכולים לבחור אחרת.

אנחנו יכולים לקחת את החמלה העצמית ולעבוד איתה. דרכה לגלות עוד ועוד איים של אשמה, ולחבק אותם. לא למהר לבטל את האשמה, אלא קודם כול לחבק את המקום שנושא אותה. בכל מקום שבו אני מחבק את האשמה, העוצמה שלה פוחתת.

האשמה מבודדת אותי. היא הופכת אותי ללא ראוי. היא מציבה אותי בפינה של בושה, של הפרדה. החמלה מחברת אותי מחדש. לעיתים אין צורך בהסברים או בהיגיון. לומר לעצמי “אתה לא אשם” אינו תמיד עובד. מה שעובד הוא חמלה. מה שעובד הוא אהבה.

כעת אנחנו לוקחים את החמלה פנימה כדי לאתר את איי האשמה, ושם לחבק את עצמנו ולשחרר את עצמנו. אפשר לומר לעצמנו: אני לוקח אחריות, אבל כאן זה מסתיים. אני משחרר את עצמי מן החובות הללו.

לא רק ברמה הקוגניטיבית, אלא מתוך רכות, הבנה והכרה בכך שיש שם כאבים וצלקות שהובילו אותי לדפוסי התנהגות מסוימים. מכאן תוכל להיוולד בהמשך גם סליחה וגם שחרור, אך הם לא יתרחשו ללא חמלה עצמית.

זה לא יקרה בלי שאני אראה את הכאב שלי, אחבק אותו, אתן לו יד והכרה, ואעביר דרכו מסר ברור: אין כאן אשמה. אנחנו כבר לא זקוקים לאשמה. הסיפור הזה אינו רלוונטי עוד, כאשר החמלה הופכת להיות הקול הדומיננטי בתוכי.

שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):