שמחים מאד לשתף אתכם ואתכן בעוד ספר פרי עטו של ד"ר פינקי פיינשטיין. מאחלים לכן הנאה ותועלת מהקריאה והיישום.
הצטרפו לשיעורי לימוד פתוחים עם ד"ר פיינשטיין וגם תקבלו מידע שוטף על עדכונים של הספריה הפסיכו-קריאטיבית בקבוצת הווטצאפ הראשית של העולם הפסיכו-קריאטיבי.
אמנות החמלה
ד"ר פינקי פיינשטיין
פרק 1: הטבע הבריא
חשבתי כעת שאולי כדאי להתחיל בשאלה שיכולה להישמע סבירה, ומצד שני יכולה לעורר גם תמיהה בעצם ניסוחה. מדוע צריך ללמוד על חמלה. שאלה זו מובילה מיד לשאלות נוספות. האם אנחנו באמת יודעים מהי חמלה. האם אנחנו מזהים אותה בתוכנו באופן אמיתי. או שמא מדובר בעוד אחד מאותם דברים שאנחנו מייחסים לעצמנו, או היינו רוצים לייחס לעצמנו, בלי שיש לנו מושג ברור לגביהם. או אולי יש בנו מעט מזה ומעט מזה.
אני חושב שיש מגוון תשובות לשאלה מדוע כדאי, ראוי, חשוב ומהותי, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית והתרבותית, ללמוד על חמלה, להעמיק בה, לאתגר את עצמנו מבחינת הידיעות והיכולות שלנו, ולהבין שזו אמנות. אמנות במובן זה שמתאמנים בה, משתפרים דרכה, משתכללים דרכה, הופכים ליותר ויותר טובים, ומתעלים באמצעותה. נדבר על כך בהמשך. לעת עתה נתבונן רק בהקשר אחד, והוא ההקשר הפרקטי ביותר. פרקטי מאוד.
אנחנו חיים בתוך תרבות שמצליחה להשקיע כמויות אדירות של משאבים בכל סוג אפשרי של התקדמות. בניינים גבוהים יותר, מכוניות מהירות יותר, מכשירים חכמים יותר, טכנולוגיות תקשורת מהירות, זמינות ומיידיות. הכל מהיר יותר, מבריק יותר, ובעיני רבים אפילו חכם יותר. וכל זה עומד בניגוד לקושי העמוק שיש לנו כבני אדם להתייחס זה אל זה באופן הנכון, להיזהר, לא להכאיב, לא לפגוע מבלי משים. יותר מכך, הפער שבין ההתפתחות הטכנולוגית לבין הבורות הרגשית לגבי מה שעלול לקרות לנו כאשר אין בנו חמלה, הוא פער מדהים ממש. כך היה במלחמת העולם השנייה, וכך קורה גם היום.
חלק אחד בתודעה האנושית נמשך בהתלהבות אל התפתחות והתקדמות, אל עוד ועוד מכשירים, קיצורי דרך ויכולות טכנולוגיות. טלוויזיה שאפשר לדבר איתה, מכונית ללא נהג, אינטליגנציה מלאכותית, השפעות שונות על החומר הגנטי. ועם זאת, מכל הדברים הללו ומהרבה אחרים, בפועל, במסגרת הדינמיקה הבין אישית, אנשים רבים נפגעים. דברים קשים מאוד מתרחשים בעולם, וכולם קשורים לדבר אחד, היעדר חמלה.
היעדר חמלה הוא אולי הסכנה הגדולה ביותר לציוויליזציה. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנו להתעלם מכך. קל מאוד להתעלם. בסוף מלחמת העולם השנייה נוסחו קודים של נירנברג, קודים מרשימים ומעוררי יראה, שנועדו להגן על בני אדם מפני פגיעה של בני אדם אחרים, ולהבטיח שלא יחזרו מעשי זוועה של ניסויים בבני אדם ללא בקרה, ללא רשות, תוך כפייה ותוך יצירת נזק. והנה, למרות כל זאת, אנחנו מוצאים את עצמנו שבים אל אותו מקום. הכללים נאמרים, אך נדמה שאיש אינו שם לב אליהם באמת. קל מאוד לעקוף אותם. אין חשש, כביכול, שיהיה לכך מחיר. ברובד שאיני מדבר עליו כעת, הרובד המשפטי, אלא ברובד של תחושה ושל אחריות אנושית. באותם מקומות שבהם אמורה להימצא חמלה, אנחנו מגלים כי משהו השתבש.
המערכת הרפואית איבדה חלקים מן החמלה שלה. מערכות ציבוריות מתנהלות לעתים כאילו הן חיות בעולם שאין בו חמלה. לא משום שזה המצב כל הזמן, אלא משום שבתנאים מסוימים, תחת מניפולציות ולחצים מסוימים, הדברים עלולים להתרחש. עובדה זו מעידה על כך שהתרבות שלנו אינה מיומנת מספיק בחמלה. אולי יש בה חמלה בתנאים מסוימים, במקומות מסוימים, בזמנים מסוימים, אך אין בה את מידת החמלה שיכולה לעמוד באתגרים. והסיבה לכך פשוטה. לא לומדים חמלה. לא מבינים חמלה. לא מעמיקים בחמלה. לא מאתגרים את עצמנו בנושא החמלה. לא לומדים לזהות את המקומות שבהם אנחנו חלשים בה, ולא עובדים עליהם. לא יודעים שאפשר ללמוד חמלה. לא יודעים שאפשר לתרגל חמלה.
וזו בדיוק הסיבה שאנחנו כאן. כדי לדאוג למקום שבו אנחנו חיים. כדי לגלות מתוכנו את השריר היקר הזה, להתאמן בו, לא לקחת אותו כמובן מאליו, לזהות את המקומות שבהם אנחנו נתקשים ולהשתפר בהם. וגם כדי לראות כיצד נוכל לעזור לאחרים להשתפר.
אנחנו נתחיל מתוך הכרה בסיסית אחת. אין לנו מושג ברור מהי חמלה. אולי נדמה לנו שאנחנו יודעים, אך ההיכרות הפנימית העמוקה עם החמלה אינה מובנת מאליה. אפשר לומר שחמלה היא רגש. רגש מיוחד שמתעורר אצל האדם לנוכח כאבו של האחר. חמלה היא היכולת לראות אדם בשעת כאבו ללא שיפוטיות וללא התבצרות, מתוך עטיפה אוהבת ומתוך ידיעה שיש בתוכו אלמנט אנושי שאינו שונה בהרבה ממני. החמלה עוזרת לי לראות את הקשר שלי עם האדם האחר, ומקרבת אותי אליו. היא זו שמאפשרת לי לנוע מעבר לתחושת נפרדות שמובילה לשיפוטיות ולפעמים אף לשנאה. כאשר אני בחמלה, אני בתוכי מחבק את האדם האחר.
ואם זה אדם שפגע בי, ואם זה אדם שאני מציב לו גבולות, אין בכך סתירה לחמלה. נדבר על כך בהמשך. גם אז, מרחוק, אני יכול לדמיין אותו כילד פגוע או כאדם פוחד, לראות את הכאב שלו ולעטוף אותו. ואין זה קל להיות בחמלה. ואנחנו כאן בדיוק כדי לברר וללמוד את המקומות הלא פשוטים הללו. לא בשביל להיפגע אלא בדיוק להפך. כדי ללמוד להגן על עצמנו דרך התכונות הגבוהות ביותר שהרוח האנושית מעניקה לנו.
פרק זה נקרא עקרון הטבע הבריא. עקרון זה אינו קשור רק לחמלה, אלא לכל מה שנלמד במסגרת מנהיגות פנימית. העיקרון אומר שיש לנו שורה ארוכה של מיומנויות טבעיות. גם אם איננו יכולים תמיד להסביר אותן במילים, הן קיימות בתוכנו. עקרון הטבע הבריא אומר שאנו נולדים עם תכונות גבוהות כגון יצירתיות, יכולת לאהוב, יכולת לברוא, יכולת להיות בחמלה, יכולת לחוש תשוקה, יכולת לריפוי עצמי ועוד תכונות רבות. כל אלה נולדות איתנו.
התכונות הללו תמיד ניצבות בפני שתי אפשרויות. טיפוח או צמצום. טיפוח הוא הדרך שבה התכונות הללו מתפתחות, משגשגות, תופסות מקום והופכות להיות חלק מהותי מאיתנו. צמצום, במודע או שלא במודע, או צמצום שנכפה עלינו בשל נסיבות חיינו המוקדמות, מוביל לכך שנשכח את אותן תכונות ונחשוב שאין בהן ממש. ממש כמו שריר, רק שבמקרה זה מדובר בשריר מנטלי.
כאשר אנחנו נכנסים למסע של אמנות החמלה, אנחנו נמצאים למעשה בתהליך של היזכרות. היזכרות בידע קיים, בתכונה טבעית שבתוכנו. עלינו לעורר אותה, לטפח אותה, להעצים אותה באמצעות תשומת לב, מודעות, תהייה, בדיקה עצמית, הכרה במקומות שבהם אנחנו חלשים, והכרה גם במקומות שבהם כרגע בלתי אפשרי לנו להיות בחמלה. עצם המודעות לכך היא חלק מהטבע הבריא שאנו יכולים לשוב אליו.
לפני סיום פרק זה אני רוצה להזכיר דבר נוסף. כל תכונה כזו היא תכונה שעלינו ליישם גם כלפי עצמנו. לכן בפרק הבא נחבר את המילה אמנות עם המילה חמלה, ונעמיק בהגדרה של אמנות החמלה. ובינתיים אני מזמין אותך לשאול את עצמך מהי מידת החמלה העצמית שיש לך כרגע, ומה עשוי להתרחש אם מידת החמלה הזו תעלה בשלושים או ארבעים אחוז.
בכך יצאנו לדרך.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
- עם איזה "כישורים" או "כישרונות" ברור לך שהגעת לעולם?
- איך באה לידי ביטוי, אצלך, חמלה באופן טבעי?
- איזה אלמנטים בחמלה הטבעית שלך נראה לך שקצת "שכחת" במרוצת השנים?
- מדוע לדעתך חמלה היא יכולת טבעית ומולדת? כיצד את מסבירה את האפשרות הזו?
- איזה עובדות והתנסויות מלמדות אותך שאנשים (כולל עצמך) מאד התרחקו ומתרחקים מהחמלה הטבעית שבהם?
פרק 2: מהי בעצם אמנות וכיצד היא מתחברת לחמלה?
במובנים רבים אפשר לומר שחמלה איננה בהכרח הפעולה הקשה ביותר העומדת בפני האדם, אך היא בהחלט אחת מן הקשות שבהן. הקושי נובע מן התנאים שבהם אנו חיים, מן הדברים שאליהם אנו נחשפים, מן הדברים שאנו סופגים מבני אדם אחרים ומהעולם ומהסביבה. כל אלה מציבים אותנו לא פעם במצבים של הגנה, תסכול, כעס ופחד. לעיתים מתעוררת בנו תחושה של צורך לנקום, לנצח, להכריע מישהו או להשיב לו כגמולו. לכל אחד יש את זיכרונות העבר שלו מול האנשים, הדמויות והאובייקטים שפגעו בו כך או אחרת. בין אם מדובר בבני גילו, בני משפחתו, מבוגרים ממנו, אנשי סמכות, חברי קבוצה כלשהי או כל אדם אחר שהותיר בו סימן. אנשים חוו בגידות, חוסר אמון, אכזבות ושלל מצבים שבהם בני אדם אחרים היו אחראים לכך שאת, שאתה, שאני, שאנחנו מצאנו את עצמנו במצב מאוד לא נעים, מביך ופוגע. לעיתים הפגיעה הזו מלווה אותנו במשך שנים רבות.
גם כאשר אנו עושים תהליכים של מודעות, גם כאשר אנו אומרים לעצמנו שסלחנו ושחררנו, עדיין יש חלקים עמוקים בתוכנו שלא השלימו את המסע, שלא מצאו את הדרך להניח את האובייקטים הללו, להניח את האנשים הללו במקום שבו באמת ניתן יהיה להפעיל כלפיהם חמלה סופית ושלמה. זה אינו פשוט כלל. משום כך אני אומר שזו אמנות. אמרתי זאת מן ההתחלה, ואני אומר זאת גם בפרק זה. השאלה שאנו מבקשים לברר כעת היא מהי בעצם אמנות וכיצד היא מתחברת לחמלה.
אמנות, במידה מסוימת, היא דבר שגדול מן החיים. היא נתפסת כמשהו שנמצא מעבר לחיים הרגילים. אנשים שאנו רואים בהם אמנים הם אנשים שעושים את מה שרוב בני האדם אינם יכולים לעשות. הם מתרוממים מעבר לחיים, לפחות לרגעים מסוימים. דיברתי גם על כך שבכל אדם יש אמן, ובכל אדם יש יכולת ליצור מציאות, גם אם איננו מודעים לכך באופן מלא.
כאשר אנו מתבוננים במילה חמלה, נכון לראות בה צורה של אמנות, דווקא משום שהיא מהלך קשה יחסית. חמלה דורשת מאיתנו לפגוש חלקים גבוהים שבתוכנו, חלקים נקיים שבתוכנו, ובפועל איננו נקיים כל כך. המציאות איננה מאפשרת לנו להיות נקיים כפי שאולי היינו רוצים. האחראיות, הנטל, ההתמודדויות והפערים שבין הרצוי למצוי מציבים אותנו במצב שהרבה מאוד פעמים רחוק מן החמלה. ובדיוק לשם כך קיימת האמנות בחיי האדם, כדי לעזור לו להיזכר או להתחבר לפחות לכמה רגעים לכך שהוא מעבר למי שהוא בדרך כלל. אמנות מאפשרת לאדם לפגוש את עצמו באזור שאיננו שייך לרוב שעות היממה שלו, שבהן הוא מוטרד מגירויים, לחצים, קשיים ופספוסים שאינם תמיד באשמתו. זו המציאות שבה אנו חיים, מציאות שיש בה כאב ופחד, החלטות שרירותיות ופגיעה הדדית בבני אדם.
ובתוך כל זה אנחנו מבקשים ליצוק מנהיגות פנימית שתאפשר לנו לשנות את אותה מציאות. כדי לשנות את המציאות ולקיים בתוכה מנהיגות פנימית, עלינו לזכור שמה שאנחנו עושים כאן הוא תהליך של התעלות. תהליך שמבקש מאיתנו ללכת מעבר לקיים ולמוכר. אפשר לראות זאת בדוגמה הבסיסית של הורה וילד. להורה יש רגשות ותחושות עמוקות ביותר כלפי ילדו, רגשות שיכולים להוביל אותו לקבלת החלטות משמעותיות למענו. יש כאן התעלות טבעית, התעלות שנובעת מתוך קשר. אך התעלות איננה קלה. איננה מובנת מאליה. אילו הייתה קלה, לא היה צורך בתרגול, בעבודה פנימית ובהתבוננות.
מה שאנחנו עושים כאן הוא תרגול של אמנות. לראות אדם אחר בעיניים של חמלה הוא תרגול של אמנות. אמנות לוקחת את החיים ומייצרת מהם דבר חדש ומתקדם יותר. אמנות היא סוג של שליטה יצירתית בחיים. היא קובעת מה יהיה, ואיננה מאפשרת לחיים לקבוע במקומה. האמן הוא לא פעם דמות מורדת. הוא איננו מוכן לתת למציאות להחליט עבורו. הוא מוציא מעצמו דבר שונה, כדי לתת לחיים יותר טעם ומשמעות, כדי לומר משהו על קיומו.
כך גם החמלה. החמלה מגיעה מתוך התעלות, והיא מזמנת את האדם להתעלות. היא מזכירה לו שאם הוא מבקש לחיות כאן, בתוך כל הסבל והכאב הקיימים, אין לו ברירה אלא למצוא דרכי התעלות מעבר לקיים ולמוכר. בסופו של דבר להיות בחמלה הוא לפגוש את האלוהי שבתוכי כפי שהוא מושלך כלפי האחר. אלה מילים בלבד, אך מאחוריהן מסתתרת עבודה עמוקה ביותר שאנו מבקשים לאתר בתוכנו.
זהו תהליך שאינו מסתיים בסבב אחד, לא בלימוד אישי ולא בלימוד קבוצתי. מדובר בשינוי מהותי ביותר. ברחבי העולם ישנן פרקטיקות שלמות הרואות בחמלה תהליך לימודי של שנים רבות. ובכל זאת, לפני כל דבר אחר, נכון לראות בחמלה מתנה. מתנה הנוצרת מתוך השקעה, מתוך עבודה, מתוך התנסות, ומתוך התרוממות מעבר להיותי מי שאני בדרך כלל.
השאלה הגדולה היא האם אני כבוגר יכול להסתכל על אדם זר ולחוש כלפיו תחושות הדומות לאלה שאני חש כלפי ילדי הקטן. האם אני יכול להגיע אל המקום הזה. התשובה היא חיובית כאשר אני מתעלה ופוגש את הרמה האלוהית שבתוכי. ברמה האלוהית כל בני האדם הם ילדים של אלוהים. כל בני האדם הם תינוקות של אלוהים. וגם אנחנו עצמנו זקוקים לחמלה הזאת כלפי עצמנו מתוך אותו מקום אלוהי שבתוכנו, ואם אפשר, גם מאחרים.
זוהי אמנות. ומרגע זה את, אתה ואני מחפשים את האמן שבתוכנו. את אמן ואמנית החמלה. עלינו לזכור שמה שנדרש מאיתנו הוא להיות מעבר למי שאנו בדרך כלל, ולהבין שזה בסדר גמור שאיננו שם עדיין. וזה בסדר שאפילו אחרי שנצליח ניפול שוב ונשכח את החמלה, משום שחמלה היא תמיד מעבר לחיים. ומה שיפה בחיים הוא שיש בהם אפשרות אמיתית להיות מעבר לחיים. אפשרות המונחת בתוך המבנה האנושי, בתוך החומר הגנטי שלנו, בתוך היכולת להתעלות וליצור מציאות חדשה.
זוהי מנהיגות פנימית. להיות מסוגל להתעלות מעבר לקיים וליצור את העולם המיוחד שלי, עולם שיש בו קסם ויכולות שאינן נגישות בדרך כלל דרך החוץ. החוץ תמיד מפגר אחרי הפנים, ואין צורך להיות מוטרדים מכך. עלינו להעניק סוף סוף לפנימי את הזכות להוביל, משום שזהו סדר הדברים הנכון.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
- איזה אסוציאציות ראשונות עולות בדעתך לביטוי "אמנות"?
- כיצד מבחינתך חמלה יכולה להיות סוג עשייה אמנותית? מה עושה את החמלה כזו, מבחינתך?
- איזה גוונים יש לחמלה בתודעתך, במידה והיית אמורה לתאר אותה באופן ציורי? איזה צורות היו מתאימות לחמלה מבחינתך?
- האם את מחוברת לאמנ/ית שבתוכך היטב? איזה דברים אותו חלק שבך אהב ואוהב לעשות?
- כיצד ייראו חייך, לדעתך, כאשר החמלה תהפוך לאמנות יותר זמינה ביום יום שלך?
פרק שלוש: להתעלות מעבר לחיים פירושו לחיות באמת
אמרתי ואומר זאת שוב לאורך כל הדרך. לא מתוך רצון לרפות את ידינו, לא כדי להפוך את הדרך למסובכת או בלתי אפשרית, אלא כדי למקם את עצמנו במקום הנכון, בפרופורציות המדויקות של מה שאנו מתמודדים איתו כל הזמן, לעיתים מבלי לשים לב. הכוונה היא לתת לעצמנו סיכוי אמיתי להנחיל את החמלה הן לעצמנו והן לאחרים. הדבר שאני רוצה לומר, ואני חוזר עליו שוב ושוב, הוא שחמלה איננה דבר פשוט. חמלה היא משימה. היא עבודה הדורשת מן האדם לפגוש את הכאב. ורוב בני האדם, באופן טבעי, מעדיפים שלא לפגוש את הכאבים שלהם.
חלק ניכר מחיי האדם בנוי על מנגנוני הימנעות שונים, שהם למעשה סוגים של התמכרויות, שמטרתם לטשטש את הכאבים האמיתיים המלווים את חייו. עצם קיומנו כאן על פני כדור הארץ פירושו שיש בנו לא מעט כאב. לעיתים כאב גופני, ולעיתים קרובות כאב רגשי. וכדי להגיע לחמלה, עליי לפגוש את הכאבים שלי. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שרוב בני האדם שוכחים את הטבע הבריא של היכולת להיות בחמלה.
החמלה עצמה היא טבעית. אילו לא היו עליה שכבות של הפרעות, מסכים, חומות והטעיות, היא הייתה בוקעת מן האדם באופן טבעי. כי חמלה היא עונג. היא מיטיבה עם מי שחומל. היא מיטיבה עם החומלת ועם החומל. חמלה היא בשבילנו. אפשר לומר שחמלה היא אגואיסטית לחלוטין, במובן החיובי. כדאי להיות בחמלה. עדיף להיות בחמלה. זה נעים יותר, משתלם יותר, שופע יותר, ומקל על חיי האדם. קל יותר להבין את הסיפור המסובך של החיים עלי אדמות מתוך עיניים של חמלה.
אבל כדי להגיע למקום שבו החיים באמת נעשים קלים יותר, זוהי הסיבה לתרגל חמלה. לא מסיבות אלטרואיסטיות, לא מתוך צורך להציל את העולם, אלא בגלל האינטרס הישיר של כל אחת ואחד מאיתנו. בשבילך. בשבילך. בשביל המנהיגות הפנימית שלך. כדי שתהיה לך חוויה הרמונית יותר של החיים. ביום מן הימים, כך אני מקווה, יגיעו יותר אנשים להבין שכדאי להם לחיות בחמלה. שכדאי להשקיע בכך. שכדאי ללמוד זאת. שכדאי להשתלם בכך. הם לא עושים טובה לאף אחד. הם אינם מתנדבים. הם אינם מקריבים דבר. חמלה היא פשוט הדרך הנכונה יותר לחיות. מותאמת יותר, אמיצה יותר, ובמובנים רבים גם רווחית יותר.
אלא שצורת החיים המודרנית, יחד עם הכאבים שאנו סופגים בדרכנו, מובילה לכך שהפעלת שריר החמלה תמיד תדרוש מפגש עם הכאב. כדי להיות בחמלה עליי להיות מוכן לפגוש את הכאבים שלי. וגם לכך יש יתרונות, כי כשאני פוגש את הכאב שלי יש לי יותר סיכוי לרפא אותו. זוהי אחת המתנות המרכזיות של החמלה. אך מכיוון שרוב האנשים רגילים לבצע מעקפים, להדחיק, להכחיש, להתעלם, להתמכר לדברים אחרים ולהיות עסוקים מאוד בדרמות שמסיחות את הדעת, כל זאת רק כדי לא לפגוש את הכאב, הם מאבדים בהדרגה את היכולות הפנימיות המאפשרות להם להיות בחמלה.
לכן אני אומר שוב, חמלה איננה פשוטה מן הסיבות שהזכרתי. אך היא דווקא המקום שכדאי להיות בו. המקום המיטיב יותר, המודע יותר, המקום שמתקשר עם האמת הרגשית ומאפשר לה לעבור ריפוי משמעותי. חמלה כוללת בתוכה את המפגש עם הכאבים שלי, את היכולת לנהוג כלפיהם בחמלה עצמית, לכאוב אותם, לעבור דרכם, ולהניח להם להירפא בהדרגה.
פרק שלוש עוסק במשפט אחד עמוק: להתעלות מעבר לחיים פירושו לחיות באמת. בן האדם שונה מן החיות האחרות שבפלנטה. ואני אומר זאת מבלי להמעיט בערכן של החיות, בחוכמתן, בתפקידן ובתרומתן לאדם ולעולם. אך בני אדם הם יצורים אחרים. יצורים שתפקידם חורג מעבר למה שמוכר בעולם החי. ואנו שוכחים זאת. אנחנו שוכחים זאת במהירות אדירה, משום שאנו משתעבדים לטכנולוגיה ולחיים מהירים. כל אלה, כפי שאמרתי, אינם אלא דרכים לברוח מן הכאב. וכאשר אנו בורחים מן הכאב, אנו שוכחים את המהות.
המהות של חיי האדם, כל אדם, מכל רקע, מכל השכלה, המהות הפנימית היא להתעלות מעבר לחיים. אצל כל אדם ההתעלות נראית אחרת. אצל אחד היא ברמה הבין אישית, אצל אחר ברמה האישית, אצל שלישי בתחום המקצועי או ההתפתחות האישית. ההתעלות היא תנועה מעבר לקיים. וחמלה היא צורה של התעלות.
חמלה היא המקום שבו אני הולך מעבר לדרמה הבין אישית, מעבר לחשבונות, מעבר לכאב, מעבר לזיכרונות, מעבר לכעסים, מעבר לתסכולים, מעבר לנקמנות, מעבר לפגיעה, מעבר לעלבון. אני מתרומם מעל כל אלה ומביט על אחיי בני האדם ממבט גבוה יותר. מבט מחבק. זה לא מבט שמוחק את מה שהיה. זה לא על חשבון הגנה עצמית. זה לא על חשבון גבולות. זה לא על חשבון אמירת אמת. זה בנוסף לכל אלו. כדי שיהיה טעם אמיתי לחיים. כדי שאפגוש את האלוהי שבתוכי, לא במקום נבדל אלא בתוך המרחב הבין אישי.
זהו המקום החשוב ביותר. גם במסורת היהודית נאמר כי היחסים בין אדם לחברו הם יסוד היסודות. כדי שנוכל להיות ביחסים טובים זה עם זה, עלינו לזהות את המשמעות של נוכחותנו יחד. המשמעות היא היכולת להתעלות. המשמעות היא שגם אני וגם חברי מסוגלים להתעלות מעל הדרמה המקומית, מעל הכאב, מעל הבלבול, מעל הדברים המפרים את שלוותנו.
התעלות איננה מצב תמידי. היא רגע. רגע שבו אני נושם, מתרומם מעט ורואה אחרת. רואה במבט מחבק. יש עוד היבטים מעבר למבט המחבק, אך בשלב זה נתמקד בו. ההתעלות איננה הופכת אותי לטוב יותר או עליון יותר. היא הופכת אותי לאדם שמממש את האנושיות המיוחדת שלו. כי לחיות באמת כבן אדם, לא כחיית אדם, פירושו להתעלות.
מרבית תחושות ההחמצה שאנשים נושאים בתוכם קשורות כך או אחרת לכך שהם לא מימשו את התפקיד האנושי שלהם, שהוא להתעלות מדי פעם. אפילו לרגע. אפילו לשבריר נשימה.
ולכן נתחיל מכאן. נתחיל לשחק עם החמלה מתוך מוכנות רגשית ורוחנית להתרומם לרגע, כמו ציפור. לראות את כל הסיפור האנושי, את אלו הקרובים לנו ואת אלו הרחוקים, לנשום, ולשחרר לרגע את הדרמות הפנימיות, את הצדקנות, את המקומות שבהם נפגענו או פגענו.
אנחנו שולחים מבט מחבק לכול. לכול.
וזה איננו ביטול של גבולות. ואיננו שכחה של טראומות. זהו תחילתו של תהליך ריפוי. תהליך שמזכיר לנו מי אנחנו באמת. תהליך שמוליך אותנו אל המקום המשחרר והמלא עוצמה של החמלה כלפי בני אדם וכלפי עצמנו.
לחיות באמת כבן אדם פירושו להתעלות מעת לעת.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
- איזה אסוציאציות ראשונות עולות בדעתך לביטוי "התעלות"?
- תני שלוש דוגמאות למצב בחיים בו הרגשת התעלות, בו היית מעורבת במעשה שקשור בהתעלות לבד או כחלק מקבוצה?
- האם להתעלות "מעבר לשיגרה" זה בעצם מהלך מעשי ואפשרי באופן תדיר למדיי?
- באיזה נושאים בחייך היית רוצה יותר כלים להתעלות?
- כיצד ישתחררו חייך ויתרחבו בעזרת חמלה חדשה שתתעוררי אליה?
פרק 4: האם ה"אחר" באמת קיים עבורי, או שמדובר רק בהשלכות שנוח לי לשמר?
פרק ארבע פותח את חלקו השני של המסע. חלק זה עוסק בשאלה המהותית כיצד לראות את האחר, ומתוך כך לראות גם את עצמי. כפי שכבר צוין, אמנות החמלה היא בסופו של דבר מיומנות שאנו מבקשים להפעיל בראש ובראשונה עבור עצמנו. כאשר אנו פועלים נכון למען עצמנו, בהכרח נפעל נכון גם ביחס לסביבתנו. אין דרך אחרת. כל הסתכלות על נתינה שאינה עוברת דרך ההבנה העמוקה שהמעשה משרת קודם כל אינטרס מהותי וגבוה שלנו, אינה מאפשרת לנתינה, לאהבה או לחמלה לזרום באופן הנכון, להיות אפקטיביות ולהפוך למשמעותיות. כל גישה המעודדת הקרבה עצמית כאשר האדם ריק מבפנים היא גישה פוגענית, ובסופו של דבר גורמת לניצול, להקטנה ואף לשליטה בבני אדם. כל פעולה שאדם מבצע אמורה להיות חלק ממעגל הזנה פנימי שמעצים אותו. ואם אדם עסוק במשהו שאינו חלק ממעגל כזה, משהו במעשה הזה שגוי, שואב ממנו ופוגע בו.
מנקודה זו ממשיך פרק ארבע ומעלה את השאלה: האם האחר באמת קיים עבורי או שמדובר בעיקר בהשלכות שאני מטיל עליו משום שנוח לי לשמר אותן? ניתן לדון בשאלה עד אין סוף ולא להגיע לתשובה מוחלטת בשאלת קיומה של ראייה אובייקטיבית של המציאות, ואם בכלל קיים דבר כזה. ייתכן שכל מה שיש הן הסכמות בין סובייקטים, בין תחושות פנימיות, המאפשרות לנו ליצור אשליה של אובייקטיביות. אולם דיון כזה שייך לעולמות פילוסופיים רחבים יותר.
במסגרת אמנות החמלה אנו מתמקדים בתנועה המתרחשת ביני לבין האחר. מדובר ביכולת להגיע אל האחר מתוך עמדה פנימית גבוהה, עמדה שמסוגלת לחבק את האחר גם כאשר האחר מתחרה בי, מתעמת איתי או מעורר בי קושי. בתוך החמלה קיימת גם משאלה לראיית ריפויו של האחר. בתוכה נמצאת גם הבנה עמוקה שאני והאחר דומים ומחוברים הרבה יותר מכפי שאנו מורגלים לחשוב, ולכן ריפויו של האחר קשור לבסוף גם לריפוי שלי. החמלה מאפשרת לי לראות שסבלו של האחר יכול היה להיות גם סבלי שלי.
במקום הפוך לחמלה מצויים התנשאות וניתוק. אלו באים לידי ביטוי בתחושה פנימית של דחייה, שנאה או זלזול: “הוא אשם”, “הוא פחות שווה”, “הוא לא חשוב”. זוהי תחושה המבקשת להרחיק אותי מן האחר משום שהמפגש איתו מעורר בי משהו בלתי נוח. מה בעצם דוחה אותי. ברוב המקרים מדובר בהשתקפות של חלקים בתוכי שאיני רוצה לראות. זהו אחד מתפקידיהם העמוקים של האחרים בחיינו: להראות לנו צדדים בעצמנו שקשה לנו לראות ישירות.
כאן מגיעה שאלת היסוד של הפרק: עד כמה אני באמת רואה את האחר? האם אני מסוגל להכיר בכך שיש שם אדם עם עבר אישי, עם טראומות משלו, עם בלבול, עם כאב, עם משאלות, עם ביקורת עצמית מוגזמת, עם פחדים שאינם שלי? עד כמה אני מסוגל להכיר בכך שלצד הסיפור שלי, קיים גם סיפור שלם אחר, נפרד?
זוהי שאלת עומק הנוגעת ישירות לתרגול הפנימי הנדרש לטיפוח שרירי החמלה. במצב הטבעי, כמעט בכל מפגש, האדם השלכתי: הוא מטיל על הזולת דימוי, מחשבה או הסבר שנוח לו להאמין בו. כך הוא מחליט במהירות מי עומד מולו, נאחז בכך וממשיך לשמר זאת. ובכל זאת, ישנם רגעים שבהם המציאות מזמנת לנו הזדמנות להתקרב לאדם כלשהו שהיו לנו לגביו דעות נוקשות וברורות, ופתאום אנו מגלים שם עולם שלם. אנו מגלים אדם. עומק. סיפור. הוויה ממשית.
מכאן מתחדדת השאלה: עד כמה אני מסוגל לראות באמת את האחר? לראות את האחר משמעותו להרגיע בתוכי מנגנון פנימי שמטרתו כביכול להגן עליי מפני התקרבות, אך בפועל הוא זה שמגן עליי מפני התקרבות אל עצמי. פחד מהאחר הוא בסופו של דבר פחד מעצמי. מכיוון שלא קל לי לראות את עצמי באופן אותנטי, אני משליך על האחר מחשבות, סטריאוטיפים ודעות קדומות המשמרות אותו בדימוי צר שאינו מאפשר לי לראות את מה שמסתתר בתוכי.
זו השאלה שמאתגרת אותנו: האם אני מסוגל לראות שיש שם אחר. לא רק דמות, לא רק תפקיד, לא “אויב” ולא “איום”, אלא אדם. האם אני יכול לראותו ללא שיפוט. האם אני יכול לראותו ללא רצון מיידי לפרש את בחירותיו. רק לראותו.
התבוננות כזו דומה לצפייה בדמות בסרט. לראות דמות ולדעת שהיא קיימת. לראות אדם ולדעת שיש לו עולם פנימי. גוף. תודעה. מחשבות שרובן אינם קשורות אליי ולעולם לא יהיו קשורות אליי. ועדיין – הן קיימות.
באופן פרדוקסלי, כדי להתקרב באמת לאחר, אנו נדרשים תחילה להכניס מעט מרחק. להסיר השלכות כדי שנוכל לראות. להרחיק מעט כדי שנוכל להתבונן. ורק כאשר אנו רואים אותו, אנו מגלים כמה למעשה אנו קרובים. כאשר אנו “קרובים מדי” באופן מבלבל, איננו רואים את האחר באמת. אנו רואים בעיקר את השתקפויותינו.
מכאן מתבהרת המשימה של פרק זה: לראות את האחר ולראות שיש בתוכו סיפור. לא סיפור טוב או רע. לא סיפור מעניין או משעמם. פשוט סיפור. בתוך הסיפור הזה יש רבדים, רצונות, פחדים, סתירות פנימיות, דברים שהוא מתבייש בהם, דברים שהוא גאה בהם. כל אדם הוא עולם מלא. ספר שלם. סיפור אלוהי מהלך.
האם אנו מוכנים לראות את “הספרים” שממלאים את העולם – בני האדם סביבנו. כל אדם הוא סיפור מופלא. אין זה קל. זוהי עבודת החמלה.
לראות שיש שם אחר, מבלי לשכוח את עצמי. אני הוא המתבונן, אך אני עוצר לרגע את האסוציאציות האוטומטיות, את המיתוסים, את ההשלכות, ומאפשר למבט להתבהר. עבודת החמלה דורשת לראות. וכשאנו רואים, אנו מתעלים מעבר לרגשות הרגילים שבהם אנו מורגלים להשתמש. אנו פוקחים את העיניים לרווחה ורואים יותר. רואים סיפור אמיתי. סיפור אנושי.
וככל שאנו רואים את הסיפור האנושי, כך החמלה גדלה, וכך קטן הסיכוי שנרצה לפגוע באדם אחר. אך לשם כך עלינו להפסיק את ההרגל האוטומטי ולהתחיל לראות. לראות שיש אנשים. לראות שיש סיפורים. בדיוק כפי שאנחנו עצמנו סיפור, כך גם כל אדם סביבנו. להיות בחמלה פירושו להקשיב, להתעניין ולהכיר את הסיפורים הללו.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
- מהם הדברים שהכי מפריעים לך בקרב בני אדם?
- האם הצלחת מדי פעם לחוש חמלה כלפי אנשים שמבטאים את הדברים האלה באופן בולט?
- מהם הדברים שהכי לא נוח לך שאנשים משקפים לך, דרך ההתנהגות שלהם? מה הכי קשה לך לראות בעצמך, דרך אנשים?
- האם את שמה לב, לפעמים, שאת לא באמת רואה את האחר במלואו אלא בעיקר את מה שאת חושבת לגביו?
- איך ההרגשה להשתחרר לרגעים מההשלכות האלה ולראות אדם ללא כל שיפוטיות, ציפיה או צורך?
פרק 5: חמלה – הכלי שמאפשר לי לעשות דרך אמתית אל האחר
אני מאמין שככל שלומדים יותר על חמלה כך מבינים עד כמה מבינים פחות על חמלה, ודווקא זה טוב וראוי. כך צריך לקרות. אני מקווה שהדבר מעורר עוד יותר את החשק לחקור את התופעה הזו, להבין עם הזמן איזה ערך גבוה יש לחמלה בחיי האדם, ולמה כל כך כדאי וכל כך חשוב לאדם לחקור את החמלה, להכיר אותה, לברר באילו מקומות הוא מתקשה לממש אותה, באילו מקומות היא כואבת לו מדי או מאתגרת מדי, ומהו הפער בין מה שחשב שהיא חמלה לבין מה שהוא מגלה בדרך. לא לחינם יש עיסוק רב בחמלה במסורות רוחניות ודתיות שונות. כולן עוסקות בדרך זו או אחרת בשאלה כיצד אנו יוצרים קשר עמוק עם האחר.
כאשר אנו מעמיקים יותר פנימה אנו מגלים שהפרקטיקה המאפשרת לנו להיות באינטראקציה בריאה עם האחר אינה אלא ביטוי של צורך פנימי שלנו. זהו צורך אנושי לגיטימי, חשוב ומרכזי: להתפתח דרך המפגש עם האחר. איננו יכולים לפעול אחרת. כאשר אנו לומדים להתייחס נכון אל האחר, אנו משרתים בו בזמן את עצמנו. כי בעומק הדברים, אין באמת “אחרים”. אני מבטא כאן תפיסת עולם מסוימת, שלפיה אין באמת ישויות נפרדות לחלוטין, אלא יש אינספור ייצוגים של עצמי שאני פוגש דרכם. הם קיימים, אך בשבילי הם מופיעים כייצוגים, כמראות – עוד מראה ועוד מראה ועוד מראה. אין לי דרך אחרת לראות את העולם.
כל אובייקט שאני פוגש מפעיל מתוכי אנרגיית תפיסה, חוזר אליי, נקלט ומפורש לפי האופן שבו הוא מזכיר לי את עצמי. זו לא שאלה של אובייקטיביות או סובייקטיביות, אלא שאלה של מיקום. כיצד אני ממוקם בעולם, וכיצד העולם משקף לי את עצמי. לכל אדם יש מחסומים, מסכים ומסכות שמרחיקים אותו מן המתרחש בתוכו ברמה הרגשית והמחשבתית. החמלה מאפשרת לנו לעשות דרך אמיתית אל האחר – וכפי שמרמזת הכותרת של פרק זה – משמעות הדבר היא שהיא מאפשרת לי לעשות דרך אמיתית אל עצמי, דרך האחר.
כאשר אני מביא חמלה, כלומר התייחסות חיובית אל האחר באשר הוא, אני למעשה מביא התייחסות חיובית אל מה שהוא משקף לי על עצמי. כל מה שאדם אחר מראה לי – בין אם זה חסר בית, או אדם חולה, או אדם הלום בנפשו, או אדם שאין לו כל קושי נראה לעין, או אדם שבחר בחירות שלעולם לא הייתי יכול לבחור, כל אחד מהם הוא ייצוג של היבט בי. ואני לא יכול לראות זאת אלא בעיניים של חמלה.
בשל כך, חשוב לי מאוד להוסיף לשיעור זה את המושג “הודאה”. חלק מחוויית החמלה הוא הודאה באדם האחר, הודאה בקיומו. באופן פרדוקסלי, תחושת ההודאה הזו מתעצמת דווקא כשהאחר מצוי בכאב, כשאדם אחר סובל. כאשר אני פוגש אדם סובל מתוך חמלה, רמת ההוקרה שלי כלפיו גבוהה עוד יותר. וכאשר החמלה באמת פועלת בי, וכאשר האמנות הזו נוכחת בתוכי, אני לא רק מודה לאותו אדם – אני גם עומד לשירותו, מתוך אהבה, מתוך התמסרות.
אין זה משום ש“צריך”, ואין זה מתוך הכרח מוסרי או מתוך בקשה של האחר. זה מתוך תשוקה פנימית לגעת באותו אדם, מתוך הודאה בכך שהוא מזכיר לי את כאבי שלי. כי בסופו של דבר, אינני יכול להגיע לכאביי אלא אם כן משהו בעולם יזכיר לי אותם. מדוע בכלל כדאי לי לפגוש את הכאב. משום שכאשר איני פוגש אותו, אני משקיע אנרגיה עצומה בכל יום ויום בלברוח מעצמי. בני אדם אינם מודעים לכך שהם משקיעים משאבים רבים כל כך בהימנעות מן הכאב הפנימי שלהם. אנו נרתעים ממה שכואב, כמו שנרתעים מלהכניס יד לאש.
אולם בתחום הצמיחה הרגשית והריפוי, אין אפשרות לרפא כאב אם איננו מביטים בו ישירות. אנו נדרשים להיזכר בו, להכיר בקיומו, לחבור אליו מבלי להתמכר לו ומבלי להתפרק בתוכו. זהו תהליך של חיבור לעצמי. והוא מתרחש, כמעט תמיד, בנוכחותו של האחר.
הדבר נכון במיוחד כשהאחר אינו מעורב בדרמה איתי. אם אני מצוי בעימות עמוק עם אדם אהוב, העוצמה גדולה מדי ואין לי מקום לחמלה. אני עסוק בהגנה, בהפחתת סכנה, בסגירת פרצות. ולכן, כאשר האחר הוא אדם שאינני מצוי עמו בקונפליקט ישיר, נפתחת בפניי הזמנה משמעותית. חמלה היא הכלי המאפשר לי לעשות דרך אמיתית אל האחר, וממילא אל עצמי. זהו מסע.
המסע הזה הופך אינטנסיבי במיוחד כאשר האחר נמצא במצוקה. מדוע. משום שהמצוקה שלו מעוררת בי את המצוקה שלי, מצוקה שאני לא רוצה לפגוש כלל. האחר מזמין אותי. אם אני מעוניין להתפתח, לשלב מודעות רגשית ורוחנית, לחוות אהבה, לגדול, להתקדם, האחר מזמין אותי לשם. הוא אינו מתחנן ואינו מבקש. עצם נוכחותו בעולם, עם הכאב שהוא נושא, היא הזמנה עבורי למצוא בתוכי עוד נדבכים של חמלה, של הודאה בקיומו, ושל תשוקה לעזור לו ולו במעט להקל על עול סבלו.
כל אלה שקמים בתוכי, הרצון לחבק, הרצון שהוא ירגיש טוב יותר, הרצון להושיט יד, הם תהליכים שמרחיבים אותי, מרפאים אותי, מאפשרים לי לחוש טעם וקיום. זו עבודת התעלות, והיא מתרחשת תודות לאחר.
לכן, אם אסכם את השיעור, הרי שחמלה היא בעצם סוג של מורה דרך.
מורה דרך אל האחר, שהוא למעשה מורה דרך אל עצמי. בתוך ההובלה הזו של החמלה אני מתבקש למצוא בתוכי הודאה עמוקה על עצם קיומו של האחר, בין אם הוא סובל ובין אם לא. עד כמה אני מסוגל לראות את האנשים סביבי ולהודות בלבי על קיומם. ההודאה הזו מזכירה לי את מערכת היחסים האמיתית שיש לי עם העולם, ואת תפקידו של העולם להזמין אותי להתפתח דרך בחינת הקשרים הרגשיים שאני מקיים איתו. אחד הקשרים הגבוהים, המתוקים והאלוהיים ביותר ביניהם הוא היכולת להיות כלפי בני האדם בחמלה. היכולת לראותם, להודות להם ולזכור שהם מאפשרים לי לעשות את המסע שלי – פשוט על ידי עצם נוכחותם בעולם.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
פרק 6: "לראות את האחר" במשקפיים של חמלה זה סוג של חזרה הביתה
פרק 6 מסיים את חלק 2, שעניינו לראות את האחר פירושו לראות את עצמי. זהו מקום שבו ידע רוחני נפגש עם ידע רגשי. זהו מקום שאיננו פשוט, ממש כפי שכל נושא החמלה איננו פשוט. הוא איננו בלתי אפשרי והוא בהחלט מאפשר התקדמות, אך הוא לוקח את האדם אל האתגרים הגדולים ביותר של קיומו. ההבנה הזו חשובה מאוד. גם אי ההבנה חשובה. אי היכולת לתפוס את החשיבות של החמלה ליחיד ולחברה, ואי ההבנה של מקומה העמוק ביצירת קיום אנושי תקין והמחיר הנורא שאנו משלמים על היעדרה, כל אלה הם מרכיב מרכזי בדרך של עבודת החמלה.
לצד זאת עלינו להיות מודעים גם למה שדרך החמלה דורשת מאיתנו. היא דורשת נשיאה של כאב, היא דורשת התמודדות, והיא דורשת התעלות מעבר למה שקל ומוכר. גם זה חייב להיות חלק מן ההבנה שלנו. האדם הבוגר יודע שאיננו יכול לחיות חיים תקינים ללא מפגש עם אתגרים וללא מעבר דרך מקומות קשים. פעמים רבות אנו עוטפים את הקשיים שלנו בשכבות של הכחשה, בהעסקה עצמית רבה, בתירוצים ובסיפורים שונים. כך אנו מנסים להעביר את הקשיים שלנו אל תחנות הסגר פנימיות כדי לראות אותם כמה שפחות.
אלא שכל תחנת הסגר כזו גובה מאיתנו מחיר יקר. היא גוזלת אנרגיית צמיחה, אנרגיית יצירתיות ואנרגיה של יכולת לאהוב. ובכל זאת האדם מעדיף לחיות כך. הוא מעדיף פחות להתמודד. דיברתי על כך בפרקים קודמים. ועם זאת ישנם מקומות שבהם אנו כן מתאמצים ומשקיעים. עבודה מסוימת, מערכת יחסים מסוימת או תחום שבו קל לנו יחסית לראות תוצאות. שם נהיה מוכנים להשקיע גם במחיר של מאמץ.
אבל כאשר זה מגיע למסלולים הקשורים באמנות החמלה רבים מדירים רגליהם. מדוע. כאן אני מציע נקודת מחשבה מורכבת שאולי אף מעוררת מחלוקת. מי שירצה להעמיק בכך יוכל לעשות זאת.
אני טוען כי ברבדים העמוקים ביותר האדם אינו לגמרי שמח להיות כאן. במקורו האדם הוא רוח, הוא אנרגיה, הוא הרמוניה. ברמה האלוהית הנשמה בוחרת לבוא לכאן. הנשמה רוצה לעבור שיעורים ולהתפתח דרך החוויה האנושית שוב ושוב. אך כשהחלק האנושי מגיע לכאן הוא שוכח את המקור. ואז הוא מתבונן בדיל שהוא הסכים לו באופן לא תמיד מודע. דיל הכולל אובדן וכאב ומחלות ועוגמת נפש ואכזבות והתרחקות מן המקור. זה דיל לא פשוט.
לעיתים אנו אף מתכחשים לקושי שבדיל הזה דרך רוחניות יתר ודרך תפיסות עולם של אור ואהבה ושל אמירות כמו אני ישות אור ואני בסדר ואני עושה את עבודתי. כל זה מלווה בהתעלמות מן העובדה הפשוטה שהחיים כאן קשים. יש כאב ויש פשע ויש שרירותיות ויש אנשים שפוגעים באנשים אחרים. יש פחד על אהובים ועל עצמנו. עמוק בפנים משהו בנו שואל למה הייתי צריך את הדיל הזה ולמה בחרתי בו. וכשקשה להודות בכך אנו ממציאים לעצמנו סיפור אחר. סיפור שאומר כי אני מאוד רוצה לחיות. כי לא נעים להודות שאולי עמוק בפנים הדיל הזה איננו לגמרי מקובל עליי.
החמלה יכולה לעזור לנו לעשות שלום פנימי עם הדיל הזה אך רק לאחר שנכיר בכך שאיננו שלמים אתו.
ואיפה נכנסת החמלה. חמלה מזכירה לנו אמת עמוקה דרך אנשים.
למה פעמים רבות קשה לנו עם אנשים. למה אנו מפרידים אותם מאיתנו. למה אנו מרחיקים אותם. כי אנשים מזכירים לנו את האמת שאנו מנסים לשכוח. דרך המשברים שהם חווים או יוצרים עבורנו הם מזכירים לנו את חוסר שביעות הרצון שלנו מן הדיל שבחרנו. ולכן אנו מעדיפים לשמור מרחק. שיפוטיות היא סוג של מרחק. התנשאות היא סוג של מרחק. הכל כדי לא לפגוש את האמת שבתוכנו.
אך כאשר אני מצליח להתעלות לחמלה ולהתבונן באדם אחר מתוך מבט לא שיפוטי ואוהב ללא קשר למי הוא ומה עשה באותו רגע מתרחש משהו יקר ערך. היכולת לראות את האחר באהבה חושפת את היכולת לראות גם את עצמי באהבה דומה. אני מצליח לראות בעיניים מחבקות ובעיניים אלוהיות את החוזה שלי עצמי כאן. אני מצליח לחבק מחדש את בחירת הנשמה שלי לבוא ולחיות כאן למרות הכאב ואף מתוך אמונה שהכאב הוא שער לצמיחה.
לראות את האחר במשקפיים של חמלה הוא סוג של חזרה הביתה. זהו קליק עם הנשמה. מפגש עם הבית. אמירה פנימית שאומרת אני כאן ואני באמת בוחר להיות כאן. הבחירה הזו איננה יכולה להיות הצהרה מילולית בלבד. היא איננה תוצר של קורס או סדנה. היא מתחילה להיות אמיתית רק כאשר אני מצליח להיות בחמלה כלפי האנשים שהם תמונת הראי של הכאב שלי. אותם אנשים שמראים לי כמה קשה לי עם הדיל שבחרתי. פעמים רבות אינני מודע לכך וזה כואב מדי להיות מודע. ולכן אני נשאר רק עם הסלידה והשיפוטיות וההפרדה וההתנשאות.
אך כאשר מתעוררת בי חמלה כלפיהם משהו בי מתרכך. אני מרכך סוף סוף את הזעם הפנימי שלי על הדיל. אני נזכר מחדש ביופי שבו ביצירתיות שבו בצמיחה שבו ובריפוי שבו למרות הכאבים שעוד מחכים לי.
זו הסיבה לכך שחמלה היא כה חשובה לאדם המבקש חיים בעלי משמעות. החמלה מעניקה לו גשר הביתה בעודו חי. גשר של אחריות ושל הסכמה לעובדה שבאתי לפה שוב וויתרתי במידה מסוימת על היותי ישות אור בהרמוניה ובחרתי שוב במסע האנושי הזה עם כל השיעורים שבו.
עמוק בפנים אני יודע שיש למסע הזה ערך גדול אך אינני יכול להגיע אל העומק הזה ללא חמלה. חמלה כלפי מי. כלפי כל המראות שמראות לי את האמת. בני האדם.
בפרק הקודם דיברתי על היבט ההודאה להודות על קיומם. כאן החמלה הופכת להיות הדרך שבה אני מתחבר מחדש למסע שבחרתי עם כל מה שחוויתי כבר מילדות. החמלה מחברת את כל חלקי הפאזל. היא פותחת את הסגרים הפנימיים כדי שלא אצטרך יותר להכחיש. והיא מעניקה לי את הכלי החזק ביותר המאפשר לי לרפא לעשות טרנספורמציה ולהיות שלם יותר ולהפיק מן המסע שלי הרבה יותר.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
- איך את מחברת "הודיה" ו"חמלה"? האם מבחינתך יש קשר בין החוויות?
- איזה דברים מאד לא נוחים או לא נחמדים אנשים משקפים לך למרות הניסיונות שלך לברוח מזה?
- האם את יכולה כרגע לחבר בין תחושת חמלה לבין התרחבות רוחנית בתוכך? האם את יכולה לפרט בכמה שורות?
- איך את מחברת בין הביטוי "לשוב הביתה" לבין "להיות בחמלה מלאה"?
- כיצד מבחינתך יכולה החמלה להפוך לאמצעי מעולה למנוחה ממאמצי החיים המיותרים?
פרק 7: נקודת הכאב של האחר היא גם נקודת ההזדמנות של זה שצופה בו
פרק שבע פותח את החלק השלישי מתוך ששת חלקי התהליך. חלק זה עוסק בהבנה שחמלה היא מציאת החלק האלוהי שבתוכי דרך היחס שלי אל האחר הכואב.
חשוב לי להבהיר כבר בתחילת הפרק שחמלה איננה קשורה רק לאדם הכואב. חמלה מקבלת עוצמה ומשמעות מיוחדת כאשר האדם האחר נמצא בכאב, והיא בוודאי משמעותית גם כאשר אנו מבקשים לעזור לאחר להיות בפחות כאב. אך ניתן להיות בחמלה גם כלפי אדם שאיננו מצוי בכאב גלוי ברגע זה. חמלה היא דרך להיכנס אל האמת של האדם האחר. ובאמת של האדם האחר מצויים גם כאב, גם כאב מוסתר, גם צלקות וגם טראומות מן העבר. כאשר אני נכנס אל האמת הרגשית של האחר, אני פוגש את כל הרבדים הללו, ובו בזמן אני מפסיק להסתתר מפני ראיית האדם האחר, ובעצם גם מפני ראיית עצמי.
עם זאת, אם אני מבקש לממש את החמלה שלי ולתרגל אותה, אין זה נעשה רק מול אנשים שנמצאים כרגע בסבל מובהק וברור. ניתן לתרגל חמלה מול כל אדם, בכל רגע, ואף ראוי לעשות זאת. מדובר ביכולת לחצות את מסכי השיפוטיות, את מסכי ההפרדה, את מסכי הפחד, את מסכי הסטריאוטיפים, הקבוצתיות והשבטיות, ולהיכנס אל האדם האחר בחיבוק פנימי של מי שהוא.
יש בכך דמיון לאהבה, אך מתקיימת כאן גם פעולה פנימית נוספת. פעולה זו נוגעת בכאב שלי עצמי, כאב ההפרדה שאני נושא מאז ילדותי. החמלה פועלת על כאב זה, מטפלת בו, ומחזירה אותי הביתה בחיבוק פנימי דרך האחר. דרך האחר מתרחש ריפוי זמני של כאב ההפרדה שממנו סובל כל אדם מרגע הגעתו לכדור הארץ. אותו כאב הפרדה הוא גם הכוח שמניע אותנו לחפש שוב ושוב את הבית, ומתוך החיפוש הזה נולדים צמיחה, התפתחות וריפוי.
נקודה נוספת שחשוב לי להעלות לפני הכניסה הישירה לפרק שבע היא הקשר ההדוק שבין חמלה לבין שפע. שפע הוא התחברות לחוויית יש, להבדיל מחוויית חסר. חוויית יש פירושה תחושה שיש לי אפשרויות, משאבים, תוכניות, קשרים. זו איננה הבנה שכלית אלא חוויה לבבית. אני חווה שיש.
חלק גדול מן המצוקה האנושית, מן הקונפליקטים ומן הבעיות האנושיות, נובע מחוויית חסר, שלרוב היא מוגזמת ואף אשלייתית. אחד מתפקידיו של אדם הצומח הוא להתחבר באופן חווייתי אל היש שבתוכו. היש הזה הוא מושג רוחני מובהק. לעיתים הדבר מבלבל, משום שנהוג לקשר שפע עם חומריות, אך החומריות היא רק ייצוג של אמת רוחנית עמוקה יותר.
כאשר אני מצוי בחמלה ומצליח לפרק את החומות הנבנות ביני לבין אנשים אחרים כחלק מהחיים בעולם הפיזי, אני עובר ממצב של חסר קשר וחסר חיבור למצב של שפע. אני חווה את האמת שלפיה אנו מחוברים וקשורים, ואין בינינו פערים כה גדולים כפי שנדמה מתוך החוויה הפיזית, הנשענת במידה רבה על הפרדה ונפרדות. תפקידנו כבני אדם המבקשים לצמוח מעבר לממד החייתי הוא לצמצם בהדרגה את תחושת ההפרדה, שחלקה הגדול אשלייתי, באמצעות כלים כגון חמלה.
כאשר אנו עושים זאת אנו מתחברים יותר אל השפע שבתוכנו, אל חוויית היש, הנובעת בראש ובראשונה מן התחושה שאני מחובר. חיבור יוצר ערוצים מזינים, וכך חוויית החסר נחלשת. מקורו של תהליך זה, בין השאר, ביכולת שלי להיות בחמלה. החמלה מאפשרת לי לוותר על השיפוטיות, וכאשר אני מוותר על שיפוטיות ועל התנשאות, אני חווה חיבור מזין ומענג דרך הקשר עם אנשים.
כאן אנו מגיעים לליבו של פרק שבע. נקודת הכאב של האחר היא גם נקודת ההזדמנות של זה שצופה בו.
כאשר אדם חווה כאב, הוא חווה חוויית חסר. כאשר יש פצע בגוף, יש חסר של רקמה, והכאב מאותת שיש כאן חסר הדורש טיפול. געגוע הוא כאב, משום שהוא חוויית חסר. כאשר אני פוגש אדם בכאב שלו, אני פוגש אותו ברגע של חסר. לעיתים זהו חסר שאינני מצוי בו באותו רגע, אך הוא מהדהד בתוכי חסר דומה הקיים גם בי.
החסר של האחר מעורר בי זיכרונות של חסר דרך הזדהות או דרך העברת חוויה רגשית. בכך נוצרת הזדמנות. הזדמנות לפגוש את החסר שבתוכי דרך החסר של האדם האחר. דרך מסר לא מילולי אני שולח אליו אנרגיה של חיבוק, מסר פנימי שאומר אני מכיר את החסר שלך, גם לי היה חסר כזה, ואולי גם יהיה בעתיד. אני רוצה להושיט לך יד, ולהעניק לך מן השפע שאני חווה כעת, כדי שתהיה מעט פחות בחסר, גם אם זהו כרגע האתגר שלך.
אין ביכולתי לקחת מן האדם האחר את כאבו או את החסר שלו. אך אני יכול לעזור לו באמצעות נוכחותי והחמלה שלי להתמודד עם החסר באופן מיטיב יותר. ובו בזמן אני יכול לפגוש את החסר שלי עצמי, להביט בו ולחבק אותו, ובכך להפסיק להתעלם ממנו. קל מאוד להתעלם מן הכאבים והחוסרים שלנו, משום שאנו מבקשים לנוח מהם ולחוות חיים זורמים ונעימים. אך החוסרים קיימים גם כאשר אינם מטופלים.
במפגש הזה אני מסוגל לשלוח לאדם האחר מסר עמוק. החסר שלך הוא גם החסר שלי. זהו מצב זמני. מותר לך להיות בו. אינני מעליך. זה לא מפריד בינינו. זה לא מונע ממני לאהוב אותך. זה לא הופך אותי לטוב או חשוב ממך.
מתקיימים כאן שני תהליכים במקביל. מצד אחד אני מעניק חיבור ותמיכה. מצד שני אני פוגש את החסר שבי. האנרגיה זורמת מצד אל צד, משום שאנרגיה נעה תמיד מהמקום שבו יש יותר אל המקום שבו יש פחות, וחוזרת במעגליות. זהו תהליך מעגלי, משום שיבוא יום שבו התפקידים יתחלפו, ואנו נזדקק לאותו מגע בדיוק.
האנשים שיש להם פחות ברגע מסוים נמצאים בעמדה של קבלה. תפקידם של אלו שיש להם יותר הוא לתת, גם ברמה הרוחנית. זהו תפקיד. כאשר עודף איננו זורם, אין לו ערך אמיתי. שפע שאיננו זורם מאבד את משמעותו.
זהו אם כן רגע ההזדמנות. יש שם כאב, ויש כאן אנרגיה. יש שם חסר, ויש כאן יש. הזרימה מבקשת להתרחש. היא מיטיבה עם שני הצדדים. שניהם יוצאים נזכרים מן המפגש, משום שמעולם לא היה כאן מי שנמצא בעמדה עליונה באמת, אלא מצבים אנרגטיים שונים שאפשרו זרימה הדדית.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
-
איך את מרגישה כשאת נחשפת לאדם קרוב אלייך כשהוא בכאב?
-
איך את מרגישה כשאת נחשפת לאדם שאינו ממש קרוב אלייך, כשהוא בכאב?
-
מהם הקשיים העיקריים שאת חווה כשאת בתיקשורת עם אדם שבאותו רגע סובל?
-
האם זכור לך מקרה שבו בעקבות אינטראקציה עם אדם בכאב חשת התעלות ושינוי לטובה אצלך?
-
כיצד היית רוצה שיתייחסו אלייך, אנשים משמעותיים בשבילך, כשתהיי בכאב?
פרק שמונה: כל התייחסות שאינה קשורה בחמלה היא סוג של ניכור
פרק זה הוא הפרק השני בחלק השלישי, העוסק בחמלה כדרך למצוא בתוכי את החלק האלוהי דרך היחס אל האחר הכואב. חשוב לי להזכיר, כפי שאמרתי בפרק הקודם, שחמלה איננה תלויה רק בכך שהאחר יהיה כואב, או כואב באופן משמעותי. לכל אחד מאיתנו יש בכל רגע נתון איזשהו כאב, גלוי או סמוי.
כאשר אני פונה לאדם אחר מתוך חמלה, אני מתייחס אליו באופן מסוים מאוד, הכולל גם את יחסִי לכאביו. הכאב של האחר מעצים את פעולת החמלה, את מבחן החמלה, ואת האפשרות לממש אותה. למעשה, עומדות בפנינו שתי אפשרויות יסוד בהתייחסות שלנו לאנשים.
אפשר לראות זאת כציר ברור. בצד אחד של הציר נמצאת החמלה, ובצד השני נמצאת השיפוטיות. חמלה היא חיבור, הבנה ותחושת שותפות גורל. שיפוטיות היא נפרדות, התנשאות ולעיתים אף עוינות, גזענות והדרה. פרק שמונה מבקש לומר דבר פשוט אך עמוק: כל התייחסות שאינה קשורה בחמלה היא סוג של ניכור.
ראוי לחזור על כך. כל התייחסות שאינה קשורה בחמלה היא סוג של ניכור. קביעה זו באה להזכיר שחמלה, כמו כמה מן הדברים החשובים ביותר בחיים, היא דבר שיש לחזור אליו שוב ושוב. זוהי פרקטיקה יומיומית שקל מאוד לשכוח אותה.
קל מאוד לשכוח חמלה ולהישאב, מבלי לשים לב, אל מקום של נפרדות. באופן כמעט אוטומטי אנחנו חוזרים אל תוך הקונכייה שלנו, אל החומות, אל הפחדים, ואל תחושת ההפרדה מן האחר. אנחנו שוכחים את הקשר. בפרק זה אני מבקש להזכיר עיקרון בסיסי שכבר אמור להיות מוכר: אין מצב ביניים, אין מצב סטטי, ואין ריק. במקום שבו אין אהבה, צומח פחד.
זוהי משוואה פשוטה, אקסיומה. אין אהבה, יש פחד. פעמים רבות בחיינו אנחנו מגלים את עצמנו בחוויה של ריק, חסר, חושך ופחד, משום שכבר זמן רב לא השקענו באותו מקום אהבה, תקווה, אור ויצירתיות. אפשרנו למרחב מסוים להתנהל מתוך חסר של הדברים הטובים, וכאשר יש חסר כזה, משהו אחר בהכרח תופס את מקומו. המצב אינו נשאר ניטרלי, וקל לנו לשכוח זאת.
יש לנו תפקיד בעולם. תפקיד כאנשים המבקשים להיות משמעותיים ולהשפיע. התפקיד הזה מתחיל מרגע ההתעוררות ועד רגע השינה, ולעיתים גם כשמעירים אותנו באמצע הלילה. וזה בסדר גמור שאנחנו לא תמיד מצליחים בתפקיד הזה. זה לא כישלון, אלא עדות לכך שיש לנו עוד דרך לעבור. זה גם סימן לכך שאנחנו זקוקים לחמלה עצמית.
ובכל זאת, יש לנו תפקיד. תפקיד שמשמעותו עבודה מתמשכת, שיפור מתמשך, תרגול ואימון. אפשר לחשוב על כך כעל חדר כושר פנימי. במסגרת תפקיד זה חשוב להזכיר לעצמנו שבכל אינטראקציה עם אדם אחר, ישירה או עקיפה, מקרוב או מרחוק, ברגע שאין בה חמלה, נוצר בה בהכרח גם ניכור.
מן הניכור הזה צומחות שיפוטיות, פחד מן האחר והתרחקות ממנו, גם כאשר מדובר באדם קרוב מאוד. וגם כלפי מצבים אלה אנו מבקשים לנהוג בסובלנות, בהבנה ובסלחנות. הכרחי שנפעיל חמלה כלפי עצמנו, כלפי המגבלות שלנו וכלפי הנטייה האנושית לשכוח את תפקידנו, שהוא לראות בני אדם דרך כמה שפחות מסכי שיפוטיות.
כאן מתקיים מהלך הפוך. כאשר אני מסלק בהדרגה את מסכי השיפוטיות, אינני משאיר ריק. אין ריק. אני מסיר את השלילי ויוצר מקום שבו החיובי יכול לשוב ולהופיע. אולם אם הדבר מאיים עליי מדי, אם אינני מכיר דרך אחרת להיות, אני עלול לברוח חזרה אל השיפוטיות. לעיתים שיפוטיות נתפסת בעינינו כהגנה, כדרך לשמור על עצמנו מפני אנשים. אם אני פוחד מן המרחב שבו אין שיפוטיות, לא אתן לעצמי לשהות בו.
כאשר אני מסלק את הפחד, האהבה הטבעית יכולה לעלות מתוכי. לא בכפייה, אלא בעונג, בשמחה, בקלות ובטבעיות. יש לנו תפקיד לזהות את הנטייה שלנו לשיפוטיות. לא לדלג עליה, לא להתכחש לה, ולא להניח שכבר עברנו אותה רק משום שהחלטנו שאנחנו אנשים לא שיפוטיים. החלטה כזו אינה מספיקה.
שיפוטיות וחמלה הן שני קטבים משלימים. אם אינני מתחזק חמלה באופן פעיל, אני מותיר יותר מקום לשיפוטיות. ואם אינני מצמצם שיפוטיות באופן פעיל, היא תתפוס את מקומה. הצמצום מתחיל במודעות. להכיר בכך שאני שיפוטי ברגע מסוים. להרגיש את אי הנוחות ואת הטעות. לומר לעצמי, הנה, עכשיו אתה שיפוטי. ואז להרגיע, להנמיך, ולאפשר מקום לחמלה.
מן הצד השני, ככל שאני מתאמן באופן יזום בהתבוננות לא שיפוטית כלפי האחר, כך החמלה מתחזקת. זהו אימון של ממש. שוב ושוב אני בודק את עצמי. מהו הרפלקס הראשוני שלי מול האדם הזה. האם יש בי חמלה. האם אני מוכן, ולו פנימית, לחבק את האדם הזה. האם אני מוכן להקשיב למה שמציק לו, גם אם אינני מחבב אותו במיוחד. אלו הם רגעים קטנים אך יקרים של חמלה.
האם אני מסוגל לדמיין את האדם הזה כילד קטן, כתינוק, כאדם זקן, עם מסע חיים מורכב. האם אני מסוגל לעבור מעבר למסכת השיפוטיות שלי. כאן מתגלה התפקיד שלי במלוא מורכבותו. מצד אחד להיות מודע לרגעים שבהם אני שיפוטי, ומצד שני לפעול באופן יזום כדי להנמיך זאת. אך ברגע שהשיפוטיות מונמכת, עליי גם להפעיל ולתחזק את החמלה.
עליי לאתגר את החלק שבי שמוכן לחבק את האדם האחר, שמוכן להקשיב לסיפורו בקשב, שמוכן להושיט יד גם ממרחק. כאשר אינני עושה זאת, אני עובר באופן אוטומטי למצב של ניכור, לעיתים מבלי לשים לב. אין בכך אשמה. את הניכור הזה יש לזהות, לראות ולהכיר.
לעיתים הניכור מתבטא בשיפוטיות גלויה, ולעיתים דווקא בתחושת ניטרליות מדומה. אך ניטרליות אמיתית אינה קיימת כאן. או שאני בחמלה, או שאני בניכור. כל שאר המצבים הם אשליה.
אם אינני חש כלפי אדם מסוים את החום הבסיסי, את המוכנות הפנימית לחבק אותו כאדם, סימן שחסרה בי חמלה כלפיו. במצב כזה אני מצוי בניכור, גם אם אינני מודע לכך. אז עליי ללמוד לזהות את החלק שבי שהצטמצם והתרחק, להכיר בו, ולחבק גם אותו בחמלה. לבקש מעצמי להנמיך אותו מעט.
מתוך המקום הזה, ביני לבין עצמי, אני מתרגל מחדש את חוויית החמלה על כל מרכיביה, תוך התבוננות באדם האחר. זהו התפקיד. תפקיד מתמשך. ומתוך חמלה נזכור גם זאת, לעולם לא נהיה בו מושלמים.
-
נסי לשחזר את הפעם האחרונה שחשת חמלה משמעותי לאדם מסוים. איך הרגשת בעקבות זה באופן כללי?
-
התמקדי בתודעתך באדם שבמיוחד קשה לך להיות כלפיו בחמלה, עכשיו או בעבר. איזה רגשות נלווים לכך?
-
מה היה קורה לו יכולת "להפעיל" את שריר החמלה שלך בקלות ובמהירות רבה יותר?
-
האם יש או היתה בחייך מערכת יחסים שהתאפיינה בעיקר ב"שקט רגשי" בלי הרבה מגע או תקשורת?
-
לגבי אותו אדם, מה קורה, או, מה היה קורה, לו היה לך את כלי החמלה זמין ונגיש והיית נעזרת בו מול האדם הזה, יותר?
פרק 9: כל התפתחות רוחנית אינה אמיתית כל עוד אינה משפרת את החמלה
כאמור, פרק 9 שייך לחלק 3, החלק שמדבר על כך שחמלה היא בעצם הדרך למצוא בתוכי את החלק האלוהי. חלק גדול מן האנשים שנמצאים בתהליכים של צמיחה, חיפוש והתפתחות, מחפשים למעשה את החלק האלוהי שבתוכם. הם מבקשים לחבור אליו, להתקרב אליו, לשוב הביתה, להתעורר אליו, לזהות אותו בתוכם, להפעיל אותו, לממש אותו, וליישם אותו בתוך החיים. ובפרק הזה אני מבקש לומר בצורה ברורה, זה אף פעם לא עובד בלי חמלה. לא כאן, לא בצורתנו האנושית, כבני אדם החיים על הפלנטה הזאת. זה לא עובד בלי חמלה.
וזוהי הכותרת של פרק 9. כל התפתחות רוחנית אינה אמיתית כל עוד אינה משפרת את החמלה. המשפט הזה מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם השכן שלי, שכן שיש לו פיצרייה בתוך הבית. הוא אדם דתי, שומר מצוות, והוא מרבה לשמוע הרצאות של רבנים שהוא אוהב. באחת הפעמים נכנסתי לקנות אצלו משהו, והוא הקשיב להרצאה שבה נאמר רעיון פשוט מאוד, אלוהים אומר לאדם, היית בסדר, אבל כל עוד אתה לא בסדר עם החברים שלך, לא עשית הרבה. זה רעיון שאנחנו לפעמים מפספסים. קל לפספס אותו, משום שזוהי משימה לא פשוטה.
בפרט אנשים שמעסיקים את עצמם לא מעט במה שמכונה צמיחה רוחנית, אנשים שמתפתחים, הולכים לסדנאות, קוראים ספרים, מגלים יותר על מציאות שמעבר למציאות הפיזית, חוקרים אותה, מחפשים אותה, עושים מדיטציה, יוצרים, כותבים, רוקדים, חולמים, משוחחים, יוצאים למסעות ולטריפים, ומחפשים כל הזמן את האלוהי שבתוכם. יש להם כוח פנימי, קול פנימי, שממשיך לדחוף אותם אל החיפוש. ובמקום הזה, אני מאמין, מתרחשת לפעמים אי הבנה עקרונית. אנחנו לא תמיד מבינים עד כמה תופסת האינטראקציה האנושית מקום בתוך ההתפתחות הרוחנית.
וזו לא אינטראקציה רק עם אנשים שאפשר להתחבר איתם דרך שפה רוחנית דומה, או לדבר איתם על מושגים רוחניים. בדרך כלל לא שם נמצאים האתגרים העיקריים. האתגרים נמצאים דווקא עם אנשים שהם יותר ארציים, אנשים שרואים מציאות אחרת, ואולי לעולם לא יראו את המציאות כפי שאתה או כפי שאת רואים אותה. אנשים שלא יתעסקו בזה, שלא יבינו, שלא יתפסו, שלא יזהו את מה שבעיניך נראה כחשוב להתפתחות רוחנית.
כל עוד אני לא תופס ברמה עמוקה שהאנשים האלה אלוהיים לא פחות ממני, ושהצמיחה הרוחנית שלהם לא פחות משמעותית משלי בדרך שבה הנשמה שלהם בחרה לחיות את החיים הללו, אני מגביל מאוד את הצמיחה שלי. ואם אינני רואה זאת, אני נשאר מוגבל בתוך ההתפתחות הרוחנית שלי, בתוך העשייה הרוחנית שלי. ובמילים אחרות, כל עוד ההתפתחות הרוחנית שלי אינה כוללת באופן מובהק שיפור של מיומנויות החמלה שלי, מבחינתי זה לא ממש רוחני. זה להישאר בתוך איזשהו מקלט, בלי לצאת החוצה ולהתמודד עם האתגרים שהחיים האלה מעמידים בפניי.
להתמודד עם האתגרים היא צמיחה רוחנית. ואחד האתגרים הגדולים והמשמעותיים ביותר בפני בני אדם הוא ההשגה של חמלה כלפי אחד כלפי השני, היכולת להתמודד עם נפרדות, עם שיפוטיות ועם ניכור, ועם עוינות שיכולה להגיע עד כדי אלימות. שוב, כפי שאמרתי בפרק הקודם, אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שקורים בעולם דברים מזעזעים. עולם שאין בו פיתוח, טיפוח ומודעות לחמלה מייצר ריק, מייצר ואקום, ומייצר תשתית לפחד, עוינות, אלימות וניכור, עד כדי הסכמה אוטומטית וקרה לכך שאנשים נפגעים כאשר עולה צורך.
החמלה היא משימה רוחנית. והיא משימה שמיושמת בכל רגע. זה לא דורש סדנה מיוחדת. זה גם לא יכול להיות תלוי בסדנה מיוחדת, משום שזה קורה ביומיום. זה אחד המושגים הרוחניים הכי מיושמים, הכי יומיומיים, הכי מיידיים והכי מאתגרים. זה דורש מאיתנו שוב ושוב לחזור לבסיס, להסתכל לצדדים, להסתכל סביב, ולראות איפה יש לי כשל של חמלה.
לאנשים שעוסקים בצמיחה רוחנית יש כאן אתגר מיוחד. האתגר הזה מתחיל בכך שאנחנו מבינים שלפעמים אנחנו בורחים מהאתגרים האמיתיים של החיים. אנחנו בורחים מהמקומות שכואב לנו בהם, מהמקומות שבהם קשה לנו מאוד לטפח חמלה. אנחנו בורחים משם אל פרקטיקה רוחנית שעוטפת אותנו בבועה חמימה ונוחה, כדי שלא נצטרך לגעת במקומות הקרובים.
בכל מקום, כפי שאמרתי בפרק הקודם, שאין בו חמלה, יש בו ניכור. וכאשר יש אנשים שפגעו בי, הזיקו לי, הציקו לי, הכאיבו לי, שקשה לי איתם, שאני לא סובל אותם, ששני משפטים איתם ויבוא לי לברוח, וכאשר מול האנשים האלה אני לא מצליח לפתח בתוכי חמלה, אני נכנס לניכור כלפיהם. והניכור הזה כואב לי. הריק הזה כואב. החסר הזה כואב. זה כואב בין אם אני מודע לכך ובין אם לא. ואם אני אדם רגיש יותר, ואם אני נמצא בתהליכים של צמיחה רוחנית, אני מרגיש זאת עוד יותר. ואז אני עלול להכריח את עצמי להיסגר ולהתרחק, או לומר לעצמי, טוב, אי אפשר, אין מה לעשות.
זה נכון שלפעמים אי אפשר לתקשר עם אדם מסוים. לפעמים יש אנשים שמנסים לנצל אותנו, לשאוב מאיתנו, שמטרידים אותנו, שפוגעים, שמאיימים, שמתנהגים באופן תוקפני או מפריע. אין לנו חובה לקיים איתם דיאלוג. אין לנו חובה להסכים איתם. אנחנו לא מוותרים על גבולות. אנחנו לא מאפשרים ניצול. אנחנו לא מאפשרים תוקפנות. לא.
אבל עדיין, בתוכנו, אנחנו יכולים לתרגל חמלה באופן חד צדדי. אנחנו יכולים לתרגל אותה בתוך הראש ובתוך הלב. אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו נותנים לאדם הזה יד, מחבקים אותו, רואים את הילד הכואב שבתוכו, מרגישים אותו, גם כאשר במציאות אנו שומרים על מרחק ועל גבול. משום שאם אינני מכניס פרקטיקה של חמלה כלפיו, יצרתי ניכור. ובמקום שיש בו ניכור, אני חווה חסר. זה כמו פצע פנימי. זה כואב לי. ומה אני עושה עם הכאב. לעיתים קרובות אני מתרחק עוד יותר.
לכן אני חוזר אל הכותרת של הפרק הזה. מבחינתי, אדם שמקדיש יותר משאבים לפרקטיקה של חמלה הוא אדם שנמצא יותר בפוקוס על הצמיחה הרוחנית שלו. זה לא אומר שפרקטיקות של צמיחה רוחנית שלא שמו דגש על חמלה הן חסרות ערך. יש להן ערך. אך הן נמצאות בחסר מתמיד, ויש בתוכן בעיה אם הן אינן כוללות גם שיפור חמלה וגם תרגול חמלה.
איך מתרגלים. כל דרך בדרך שלה. לראות את האחר, להיות מסוגל בדמיון לחבק אותו, לתת לו יד, להכיר בילד הכואב שבתוכו, להרגיש אותו. בכל מקום, מול כל אדם בעולם הזה, בכל רגע שאין בי חמלה, יש בי ניכור. צמיחה רוחנית פירושה, כפי שאמרתי בפרק הקודם, להיות מודע לזה, להכיר בזה, לצמצם את זה, ולתרגל בראש ובלב חמלה באופן חד צדדי. לתרגל שוב ושוב.
במקום הזה אפשר לחוות התפתחות רוחנית אמיתית. התחברות לחלק האלוהי שבתוכי, כפי שאולי אי אפשר לחוות בשום דרך אחרת. מבחינתי זו הפסגה, ראש הפירמידה, של הצמיחה הרוחנית. הכול יכול לתמוך בזה, הכול יכול להוביל לזה. מימוש עצמי, ביטוי יצירתיות, התחברות לאהבה, ועוד ועוד דברים. אך בסופו של דבר, כאן כבני אדם, אין ערך ממשי לצמיחה שלנו אם היא לא כוללת שיפור מתמיד בחמלה שלנו ובאופן שבו אנו חיים יחד כחברה.
שאלות לתרגול (לענות בכתב יד לעצמכם או לשתף בקבוצת תרגול):
-
מה זה, בשבילך, באופן כללי, "צמיחה רוחנית"? מה את מצפה מתהליך צמיחה רוחנית שיחולל בחיי האדם?
-
איזה תכונות ונושאים בחייך התפתחו ללא כל קשר לחמלה?
-
כשאת מתבוננת היטב בתכונות ונושאים אלה, מהשאלה הקודמת, מה קורה אם "מוסיפים" להם גם הרחבת החמלה בתוכך?
-
איזה נושאים נוספים יצמחו בחייך כאשר החמלה תתרחב ותהפוך חלק גדול יותר ממך?
-
האם זכורה לך דוגמה בה חמלה היוותה בשבילך את המפתח להתפתחות אישית שלא יכולת לחוות קודם?
