סרטן יצירת-חיים

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: רעיון הסרטן

את הספר "סרטן – יצירת חיים" כתבתי לפני לא מעט שנים, לאחר תקופה שבה עבדתי כרופא במחלקה האונקולוגית. באותה תקופה הבנתי שיש בי ידע שחשוב שלפחות חלק מהאנשים המתמודדים עם סרטן יקבלו אותו, כי יש סיכוי שידע זה יכול לעזור להם בהתמודדות עם התופעה הזאת שנקראת סרטן. הספר הזה הגיע לידיים רבות, והוא עורר לא מעט הדים ותגובות מאנשים שסיפרו שנעזרו בו בדרכים שונות.

הספר איננו מבטיח תוצאה כלשהי, ואיננו מתיימר להוות דרך אחת, יחידה או בלעדית. הוא גם לא מתנגד או מבטל שום גישה אחרת – רפואית, גופנית או אחרת – להתמודדות עם סרטן. "סרטן – יצירת חיים" היא גישה יצירתית, רוחנית ורגשית אל התופעה הזאת, שנועדה לסייע לאדם, בלי קשר לתוצאה הגופנית שתתרחש אחר כך. האי־ודאות שסובבת את המחלה הזאת – פתאום החיים אינם בטוחים כפי שהיו, יש איום, יש מחלה מסוכנת – היא אי־ודאות שקיימת בעצם אצל כל אדם, רק שבמקרה של סרטן היא מתעצמת ומקבלת ביטוי חריף.

אי אפשר להבטיח דבר לאף אחד, אבל כן אפשר לעזור לאדם לקחת את מצב הסרטן כהזדמנות – כאופציה לעשות מהחיים שלו משהו טוב יותר ממה שהיה קודם. לפעמים תהליך כזה עשוי גם לסייע לריפוי גופני, אך אסור ואי אפשר להבטיח זאת מראש. מה שכן ניתן להבטיח למי שמתמסר לדרך הזאת הוא שהיא תתרום רבות לצמיחה האישית שלו – לעיתים בעקבות הופעת הסרטן בחייו.

המושג "סרטן – יצירת חיים" הוא ביטוי שמבקש להסתכל על התופעה הזאת מזווית אחרת לגמרי. סרטן הוא תופעה יוצאת דופן, שונה ממחלות אחרות שהגוף חווה. אני רואה בסרטן תופעה יצירתית – מצב שבו הגוף יוצר בתוכו תאים חדשים, גידולים, גושים, ייצור לא מבוקר – אך עדיין ייצור. הגוף משתמש באנרגיית הבריאה כדי ליצור משהו. אמנם זה משהו שעלול להזיק, אך עצם הפעולה היא פעולה של יצירה.

מתוך כך, כל הקונספציה של "סרטן – יצירת חיים" מזמינה אותנו להתבונן בתופעה הזו ולהבין אותה לעומק – להבין את המסר שהגוף מעביר לאדם כשהוא יוצר בתוכו את הסרטן. בהשקפה ההוליסטית–יצירתית–רוחנית שלי, סרטן משקף כוח יצירתי באדם שלא מקבל ביטוי טבעי. אצל אנשים מסוימים, חסימת הזרימה של הכוח היצירתי הזה עלולה להתבטא לבסוף כסרטן.

אין הכוונה לומר שכך זה אצל כולם. זו אינה תבנית מדעית שאפשר להוכיח בכל מקרה, אבל אצל לא מעט אנשים יש ממש בהבנה הזאת. יש כאן הצעה, הזמנה והבטחה – לראות בסרטן הזדמנות לפגוש את עצמנו מחדש, לבדוק את צורת חיינו, את דרכי הביטוי שלנו, את היחס שלנו ליצירתיות טבעית, ואת מידת ההתאמה בין הקול הפנימי שלנו לבין מעשינו, בחירותינו ויחסינו לעולם.

עד כמה אני באמת מקשיב לקול הפנימי שלי? עד כמה אני נותן מקום לתשוקה, לאינטואיציה, לדחפים, ומאמין בהם? האם אני מעז ליצור מתוכי את חיי, במקום להסתפק בגרסה הישנה שלהם? מכאן נולד הספר הזה. אפשר לראות בסרטן יצירת חיים פנימית, אך גם הזדמנות ליצירת חיים חדשים.

יש לא מעט סיפורים על אנשים שהסרטן שינה את חייהם. חלקם החלימו לחלוטין, וחלקם לא – אבל השנים שבהן חיו עם המחלה הפכו למשמעותיות יותר, עמוקות יותר. הם מצאו את החיים, יצרו את החיים, דווקא בזכות הסרטן והשינוי הגדול שהוא הביא.

וזו התכלית של הדרך הזאת: לא לשאול רק את השאלה המצמצמת – האם האדם ינצח את הסרטן, האם ישרוד – אלא לשאול שאלה אחרת: מה הוא יעשה עם החיים שיש לו עכשיו? שאלות ההישרדות האלה לעיתים מבלבלות אותנו ומרחיקות אותנו מההקשבה הפנימית ומהחיים עצמם. אנחנו כל כך מפחדים מהמוות, עד שאנחנו מפסיקים לשאול מהו חיים מלאים.

הגישה הזאת מזמינה אותנו לעבור מהתמקדות כמותית באורך החיים אל התמקדות איכותית בצורה שבה אנחנו חיים. כשהאדם לומד להקשיב לקולו הפנימי, סדרי העדיפויות שלו משתנים. הוא מפסיק לרצות אחרים, מפסיק לפחד להיות שונה, ומתחיל לחפש את עצמו באמת. הוא מתחיל לשאול: מי אני? מה הסיפור שלי? מה המתנות שלי? מה הדבר הייחודי שבאתי לעשות כאן?

לפעמים הסרטן בא לומר לאדם: יש בך משהו עוצמתי שרוצה לצאת לאור. משהו כל כך חזק ומשמעותי, שהעיכוב שלו יוצר אנרגיה שוקקת חיים אך בלתי־ממומשת, שעלולה להפוך לפתולוגית. הסרטן אומר: קח את האנרגיה הזאת והוצא אותה החוצה – כביטוי יצירתי, כשירות לבני אדם, כשינוי אמיץ, כיציאה למסע פנימי או רוחני. אצל כל אדם המסע הזה ייראה אחרת, אבל תמיד מדובר בשינוי מהותי. הדחיפות של השינוי הזה טמונה גם בדחיפות שהסרטן מייצג – הוא מאיים על החיים, והוא אומר: עכשיו או לעולם לא.

בדרך הזאת יש שלושים ושישה פרקים. היא מיועדת גם לאנשים שיש להם סרטן או שהיה להם, וגם לאנשים שאין להם, אם הם מרגישים חיבור לתהליך הזה. בכל מקום שבו האנרגיה החיונית–היצירתית–הרגשית אינה מקבלת את מוצאה הבריא, היא נוטה להסתבך בתוך עצמה. אצל אחד זה יתבטא בבעיה אחרת, אצל אחר אולי בסרטן.

לא כולם יתחברו לתוכנית הזאת, כי היא מאתגרת מאוד: היא דורשת מהאדם, למרות הפחד והכאב, לקום ולצאת למסע חדש. זהו המסר של הסרטן, זו ההזמנה העמוקה שבו. וזו מהותה של הדרך – סרטן, יצירת חיים.

אם תרצו, זהו תהליך שאפשר ורצוי לעבור במסגרת קבוצתית, כי הלימוד בקבוצה מחזק ומעצים את השינוי. הקבוצה מאפשרת תמיכה, השראה ודחיפה אמיצה לשינויים הגדולים שהסרטן מזמין.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

 

פרק 2: הרגלי ילדות

לפני שאני נכנס לתוך תוכנו של פרק זה, חשוב לי לומר שני דברים יסודיים. ראשית, שהחומר שאנחנו עוברים עליו כאן נולד מתוך מפגש עם אנשים המתמודדים עם סרטן, אך איננו מוגבל אליהם בלבד. הוא נוגע במקומות כל־כך אנושיים, כל־כך בסיסיים, עד שהוא עשוי להועיל גם לאנשים שלא פגשו את המחלה בגופם או בחייהם, ואפילו לקרובי משפחה או חברים המלווים אדם יקר במסעו. הסרטן, במובן הזה, הוא רק דלת. מאחוריה מסתתר עולם רחב יותר של למידה, ריפוי ותובנות על חיינו עצמם.

שנית, אני רוצה להדגיש שהחומר הזה איננו תורה סדורה או אמת מוחלטת. זהו סיפור, תפיסת עולם, מודל לחקירה. יש אנשים שהגישה הזאת פותחת להם שערים חדשים להבנת עצמם, ויש כאלה שפשוט אינה מדברת אליהם. זה טבעי. החיים אינם שחור ולבן, וגם התובנות של הדרך הזו נולדות מתוך המורכבות הזאת – מתוך ההבנה שכל אדם מגיב אחרת, מרגיש אחרת, ונמצא בנקודת מסע אחרת.

הנושא של פרק זה – הרגלי הילדות – הוא יסודי ביותר. כי אם אנחנו רוצים להבין איך נוצרים מצבים פנימיים שבהם אנרגיית החיים שלנו נחסמת, אנחנו חייבים לשוב אל השנים הראשונות של חיינו, אל המקום שבו הכול התחיל. כבר בילדות נזרעים הזרעים הראשונים של ההתניות, של הפחדים, של הצורך לרַצות, ושל ההרגלים שמרחיקים אותנו מעצמנו.

אחד הדברים שקורים כמעט לכל ילד בעולם המודרני הוא שהוא נפגש בלחץ החברתי לנורמליות. זהו לחץ סמוי ולעיתים גלוי מאוד – להיות “בסדר”, להיות “כמו כולם”. ההורים עצמם חיים בתוך הלחץ הזה, והם מעבירים אותו הלאה לילדיהם מבלי להתכוון לכך. החברה מאותת להורים: אם הילד שלך מתנהג אחרת, חושב אחרת, מגיב אחרת – משהו לא בסדר. וכך נולד מעגל של חרדה סביב הייחודיות.

הורה רוצה לדעת שהילד שלו “נורמלי”, שהכול איתו תקין, שהוא לא חריג. הוא רוצה שהילד יביא ציונים טובים, יעמוד בציפיות, ייראה כמו כולם. הילד קולט היטב את המסר הזה – גם אם אף אחד לא אומר לו אותו במילים. הוא לומד להבין שהדבר החשוב ביותר הוא איך הוא נראה בעיני האחרים. שהעיקר הוא שההורים יהיו רגועים, שהמורה תהיה מרוצה, שהמערכת תסמן עליו “וי”.

אבל המחיר של זה כבד מאוד. הילד לומד שמה שמיוחד בו, מה שמוזר או שונה, לא מעניין את הגדולים. להפך – הוא עלול להרגיש שדווקא הדברים הכי חיים שבו, הכי מקוריים, הם בדיוק מה שצריך להסתיר. זה מתחיל מהגן, ממשיך בבית הספר, ומתחזק בבגרויות ובמסגרות הבוגרות יותר. החברה מלמדת אותנו כבר מגיל צעיר להתאים את עצמנו לתבנית.

מעטים הילדים שמצליחים לומר “לא” ללחץ הזה. ברוב המקרים, הילד שרוצה לצייר אחרת, לדבר אחרת או לחלום אחרת, נתקל בתגובה שמבקשת “ליישר אותו”, להחזיר אותו למה שמוגדר כנכון, נורמלי, מקובל. וכך הילד לומד לדכא את הקול הפנימי שלו. הוא לומד לוותר על מה שמוזר או חריג כדי לזכות באישור.

בעיניי, נורמליות היא תופעה בעייתית מאוד. היא נראית כמו סמל לשייכות ולביטחון, אך בפועל היא מייצרת דיכוי של האינדיבידואליות. האדם הנורמלי הוא אדם שהצליח להשתיק את עצמו במידה מספקת כדי להשתלב בעדר. זה לא אומר שהוא אדם רע – זה אומר שהוא אדם שמוותר בהדרגה על נשמתו כדי להרגיש שייך. החברה, מתוך הרצון לשמור על סדר והרמוניה, מדכאת בדיוק את הדבר שמאפשר חיים אמיתיים: השונות, הספונטניות, המוזרות, היצירתיות.

ההרגל הזה – הרצון להיות נורמלי – נבנה בילדות והופך לדפוס זהות. הילד גדל להיות מבוגר שמשקיע אנרגיה עצומה בלהסתיר את החלקים האמיתיים שבו. הוא משקיע מאמץ בלצנזר את רגשותיו, להעמיד פנים, להיות “כמו שצריך”. הוא מתחיל לחיות מתוך תודעה מצומצמת שבה מה שחשוב הוא להיראות בסדר, לא להרגיש באמת.

וכשהילד הזה גדל, הוא נושא איתו מערכת שלמה של מסרים פנימיים של בושה ופחד:
“זה לא מתאים.” “זה טיפשי.” “זה לא רציני.” “זה מוזר.” “זה לא יפה.” “זה לא יתקבל.”
כל משפט כזה נחרט בתוכו כחומה קטנה. עם השנים נבנות עוד ועוד חומות, והאדם מאבד בהדרגה את הקשר עם הליבה החיה שבו.

כשאני מדבר על “הרגלי ילדות”, אני מתכוון בדיוק לזה: לאותם הרגלים של הסתרה עצמית, של ויתור על התשוקה, על הסקרנות, על הדמיון, על שובבות הנפש. כל אלה הם ביטויים של אנרגיית החיים, של החלק האלוהי שבאדם. כשאנרגיה זו נדחית לאורך שנים, היא לא נעלמת. היא מצטברת. היא מתכווצת, מתעבה, ולבסוף עלולה להפוך – במקרים מסוימים – לביטוי פיזי.

אני מאמין שלכל אדם יש בתוכו כוח יצירתי טבעי, ניצוץ אלוהי, אנרגיה של ביטוי ושל אהבה. האנרגיה הזאת זקוקה לבמה, לתנועה, לאפשרות לזרום. כאשר היא נחסמת שוב ושוב – הילד לומד לחיות במנותק ממנה. הוא הופך לאדם שמטיל ספק בעצמו, בחושיו, באינטואיציה שלו. הוא לומד להיזהר מדי, לחשוב לפני כל צעד, להתכחש לדמיון, להרחיק את הרגש.

וכשזה קורה, נוצר ריחוק פנימי שמכאיב לנפש עוד לפני שמכאיב לגוף. זהו ריחוק מן האמת. אנחנו מתרגלים לחיות בתוכו עד שהוא נעשה נורמלי, שגרתי, אפילו בלתי נראה. אבל המחיר של הריחוק הזה כבד מאוד: האנרגיה החיונית שלנו מאבדת את זרימתה, את החיות שלה. היא מתקררת, מתעבה, מתייבשת.

היום, אחרי שפגשנו את תופעת הסרטן, אנחנו יכולים להתחיל להבין משהו עמוק: מה שמקריש בגוף הוא לעיתים השתקפות של מה שהוקפא בנפש.
כל מקום שבו הילד שבתוכנו חדל מלנשום את האמת שלו, נוצרה שכבה קטנה של קרח פנימי. שכבה על שכבה, עד שהזרימה נעלמת כמעט לגמרי.

ועכשיו – הזמן לשוב ולחמם.
הזמן להתחיל להמיס את הקרח הזה.
להסתכל מחדש על הנורמליות שלנו, על המוזרות שלנו, על הערך העצמי שלנו.
לשאול בכנות: מי קובע מהו ערך? מי קובע מהו יופי? מי מחליט מהו “בסדר”?

הריפוי מתחיל כשאנחנו חוזרים אל האמת היצירתית שלנו.
כשאנחנו מעזים שוב להקשיב לדחפים, לתשוקות, לחלומות. כשאנחנו נותנים מקום למוזר, לשובב, לפראי, למרגש, לאמיתי.
החברה אולי קראה לזה “לא נורמלי”, אבל החיים עצמם קוראים לזה אנושי.

וזו בדיוק המהות של הדרך שאנו הולכים בה כאן – הדרך של סרטן – יצירת חיים.
היא מזמינה אותנו להכיר באותם הרגלי ילדות שהרחיקו אותנו מעצמנו, ולפגוש אותם כעת לא מתוך אשמה, אלא מתוך אהבה. להודות להם ששמרו עלינו פעם, ולהיפרד מהם כשהם כבר אינם משרתים אותנו.

זהו אחד הדברים היפים והעמוקים ביותר במסע הזה: הידיעה שתמיד אפשר להתחיל מחדש.
שכל מה שנחסם יכול להיפתח.
שכל מה שקפא יכול לשוב ולזרום.
ושכל אדם – בכל גיל, בכל שלב, בכל מצב – יכול למצוא מחדש את הילד היצירתי שבתוכו, זה שלא איבד מעולם את האמונה שהחיים נועדו ליצירה, לחופש ולאהבה.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

פרק 3: מחסומים מוקדמים

פרק שלוש מתחבר באופן טבעי לשני הפרקים הקודמים, ואפילו מסכם אותם מנקודת מבט רחבה יותר. בפרק הראשון דיברנו על רעיון הסרטן כעל תופעה יצירתית – תהליך שבו הגוף עצמו, בתנאים מסוימים, נכנס למצב של יצירה שאינה משרתת את טובתו. זו יצירה ביולוגית אמיתית, אך חסרת כיוון, כזו שפועלת נגד יוצרה. הגוף, בהיותו ישות חיה ויוצרת, לא מפסיק לברוא, גם כשהבריאה הפנימית שלו מאבדת את שיווי המשקל. מה שנוצר בתוכו – תאים, גידולים, רקמות – הוא עדיין ביטוי של כוח היצירה, רק בכיוון שגוי. מכאן נולדת ההבנה העמוקה שהסרטן איננו רק אויב, אלא מראה חדה ואמיצה של אנרגיית החיים עצמה, כשהיא נלכדת בתוך מסלול סגור ואינה מוצאת את דרכה אל הביטוי הנכון.

במובן הזה אני נזכר בדבריו של ד"ר ברני סיגל, רופא מפורסם שעסק שנים רבות בעבודה עם חולי סרטן וכתב את הספר "אהבה, רפואה וניסים". הוא ניסח רעיון שנגע בליבם של רבים: "אם אני לא צומח – הסרטן צומח בי." משפט פשוט, אך עמוק מאוד. לא משום שהוא מתיימר להסביר את כל המקרים, אלא מפני שהוא פותח פתח להתבוננות אחרת: ייתכן שהסרטן, אצל חלק מהאנשים, הוא ביטוי של צמיחה פנימית שלא קיבלה כיוון שלם ובריא. הוא ניסיון עמוק של הגוף והנפש לומר: “יש בי חיים שרוצים להתפתח.” החיים הללו, אם אינם מתאפשרים במסלול היצירתי, ימצאו לעצמם ביטוי אחר – לעיתים גם בגוף.

בפרק השני דיברנו על הרגלי הילדות, על הדרך שבה החברה מכתיבה לילדים מסלול מצומצם של "נורמליות" ומונעת מהם לבטא את עצמם באמת. כבר מגיל צעיר אנחנו נדרשים להיות "כמו כולם", לעמוד בציפיות, להשתלב, לא לבלוט יותר מדי. רוב הילדים לומדים מהר מאוד להסתיר את מה שמוזר, את מה ששונה, את מה שאחרים עלולים לא לאהוב. הם לומדים להתאים את עצמם לתבנית חברתית מצמצמת, ולעיתים מאבדים בכך את הקשר עם עצמם. אני מאמין שאחד מסימני ההתפתחות של הציוויליזציה הוא היכולת להבין את ערך האינדיבידואליות – את החשיבות שבמתן מרחב חופשי לביטוי עצמי מגיל צעיר. הדרך שאנו צועדים בה כאן – לראות את המחלה דרך עדשה יצירתית ורוחנית – היא חלק מתנועה אנושית רחבה מאוד, תנועה שמבקשת להשיב לאדם את יכולתו להקשיב לעצמו וליצור מתוך נשמתו.

אנשים רבים שמגיעים אל המחלה מרגישים באופן אינטואיטיבי שמה שקורה להם אינו רק תהליך גופני. הם מבינים שהגוף מדבר בשפה שלו, ושבתוך השפה הזאת יש קריאה לשינוי עמוק. יש מי שחשים אי־נחת מול האפשרות שהטיפול הגופני הוא כל התשובה, והם מחפשים משהו נוסף – הבנה, משמעות, כיוון חדש. הפרק הזה הוא חלק מאותו חיפוש, חלק מהרצון להעמיק ולשאול: מה בעצם מתרחש בתוכי? מה נסתם שם? מה רוצה לזרום?

כאן אנחנו מגיעים לנושא הליבה של הפרק: מחסומים פנימיים.
המהות של סרטן, כפי שאני רואה אותה, היא סיפור של חסימות אנרגטיות – חסימות שמונעות מאנרגיית החיים לזרום במסלולה הטבעי. כאשר הזרימה החופשית נחסמת, או מתעוותת, מתחילה היווצרות של זרימה לא נכונה, תהליך יצירה פנימי שאינו תואם את מבנה החיים התקין. לכן אני אומר: סרטן הוא תופעה של חסימות. הוא ביטוי של חיים שנחסמו.

כדי שגוף יתחיל "ליצור" משהו שאינו נחוץ לו, חייבת להתקיים קודם חסימה. חסימה של זרימת החיים, חסימה של החיות, של היצירתיות, של הרגש, של הרוח. בעיניי, רוח, רגש ויצירתיות הם שלושה פנים של אותה אנרגיה אחת. אנחנו אמנם מפרידים ביניהם לשם הנוחות המושגית, אבל למעשה הם רבדים שונים של אותה תנועת חיים פנימית. כשהם מנותקים זה מזה – משהו מתייבש. כשהם זורמים יחד – האדם חי באמת.

אנרגיית החיים הזאת היא כוח אדיר. היא אינה רק רעיון מופשט אלא תנועה ממשית בתוכנו – אותה דחיפה פנימית ליצור, לאהוב, לחדש, לשתף, להביע. וכשאנחנו חוסמים אותה, גם אם מתוך פחד, ביקורת, בושה או חינוך, היא אינה נעלמת. היא פשוט משנה כיוון. היא מתחילה לפעול פנימה. במקום לצאת לעולם – היא יוצרת עולם פנימי סגור, גידול. ולכן אני אומר: בתוך הסרטן יש חיים. בתוך כל חסימה יש אנרגיית חיים שמחכה להשתחרר.

כאשר האנרגיה הזאת אינה יכולה לנוע החוצה, היא נתקעת מאחורי חומות של פחד. היא מתחילה להתעוות ולהתארגן בדרכה. היא מנסה לבטא את עצמה דרך מנגנונים אחרים. האדם מתחיל לשמוע בתוך עצמו קולות שמצמצמים אותו: "זה לא מספיק טוב… זה לא מעניין… זה מביך… זה מוזר… זה לא רלוונטי… זה דבילי…". זו שפה של ביקורת עצמית ופחד מאותנטיות, שפה שמצמיחה קירות פנימיים. במקום לומר “זה אני” – האדם שותק. במקום להרגיש, הוא נזהר. במקום ליצור, הוא בולם את עצמו.

המחסומים הללו נוצרים עוד בילדות, אך מתוחזקים כל החיים. אנחנו לומדים לחיות איתם, אפילו לחשוב שהם חלק מאיתנו. אנו מתבלבלים בין זהירות לבין פחד, בין אחריות לבין דיכוי. לאט לאט, בלי שנרגיש, אנו משקיעים אנרגיה עצומה בהסתרה של מי שאנחנו באמת.
אבל האנרגיה הזאת, שנועדה לברוא ולזרום, אינה מוותרת. היא ממשיכה לפעום, לחפש דרך, ואם היא אינה מוצאת אותה – היא תיצור אחת. גם אם בצורה עקומה.

מכאן נולדת החשיבות הגדולה של זיהוי המחסומים.
אם לא נזהה את המקומות שבהם חסמנו את עצמנו, לא נוכל לשחררם. והזיהוי הזה חייב להיעשות לא מתוך שיפוט או האשמה, אלא מתוך חמלה עמוקה. גם השיפוט וגם הכעס הם חסימות בפני עצמם. הם משמרים את הקירות במקום לפרקם.
אנחנו רוצים להתבונן על החומות שלנו כמו שמביטים על חלק בתהליך האבולוציוני של האנושות – תוצר של חברה שניסתה להגן על עצמה, אך איבדה בדרך את זרימת החיים החופשית.

הרבה אנשים מוצאים את עצמם מבלים שנים בטיפולים, בסדנאות, במסעות רוחניים – רק כדי ללמוד להוריד את הקירות האלה. חלקם בכלל לא ידעו שהקירות קיימים, או שצריך לפרק אותם. ובינתיים, אותה אנרגיה פנימית, אותה חיות שלא קיבלה מוצא, ממשיכה לפעול בפנים – לעיתים בשקט, לעיתים בעוצמה. לפעמים הגוף מצליח לפרק את עודפי האנרגיה האלה בכוחות עצמו, ולפעמים לא. אבל גם בתוך התהליך הזה יש חיים, יש תנועה, יש רצון להתבטא.

זה אולי אחד המסרים הכי מעודדים בתהליך כולו: גם בתוך החסימה, גם בתוך המחלה, יש אנרגיית חיים שמבקשת לצאת לאור.
יש מה לשחרר. יש מה לגלות. יש חיים שמחכים לזרום מחדש.

מכאן והלאה הדרך שלנו היא ללמוד לזהות את החסימות האלה, ללמוד כיצד הן נבנות, כיצד הן פועלות, ואיך ניתן להמיס אותן באהבה, באומץ וביצירה.
למצוא כלים שיאפשרו לאנרגיה הטבעית לשוב ולזרום – לא מתוך מאבק, אלא מתוך שיתוף פעולה עם מה שבתוכנו מבקש חיים.

זו מהותה של הגישה הפסיכו-קריאטיבית: לא לראות בסרטן אויב, אלא שליח של חיים שלא מצאו דרך.
הוא בא לומר לנו: יש בתוכך חיים, תן להם מקום. תפרק את המחסומים. תאפשר לעצמך לזרום.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

פרק 4: יצירת חזות חלופית

אנחנו נמצאים כעת בפרק הרביעי של סרטן – יצירת חיים, מתוך שלושים ושישה פרקים. כבר בשלב הזה חשוב להזכיר שהתהליך הזה איננו מיועד רק למי שמחלה זו נגעה בגופו או בחייו, אלא לכל אדם שמוכן להביט פנימה, לפגוש את עצמו באמת, ולצאת למסע של התקדמות רוחנית, רגשית ויצירתית. שלושת הממדים הללו – רוח, רגש ויצירתיות – הם בעיניי שלושה חוטים שמהם נארגת התודעה האנושית. הם נועדו לנוע יחד, להזין זה את זה. בכל פעם שאנחנו מפרידים ביניהם, מתעלמים מאחד או מתייחסים אליו כמשני, אנחנו מפרים את האיזון הפנימי שבין שלושת מרכיבי החיים האלה, איזון שהפרתו עשויה להיות מקור לסבל, לקיפאון ולעיתים גם למחלה.

כאשר אנחנו מדברים על תופעת הסרטן, הקשר בין רוח, רגש ויצירתיות נעשה ברור ובולט במיוחד. הגוף הפיזי, שהוא ביטוי חומרי של הנפש, נושא בתוכו את כל אותן אנרגיות שלא מצאו ביטוי – את כל מה שלא נאמר, לא נוצר, לא בכה ולא צחק. במקרים מסוימים, הצטברות מתמשכת של אנרגיה חסומה כזאת עלולה להביא לכך שבתוך הגוף יתחיל להיווצר "גוף נוסף" – יצירה בלתי־מבוקרת, יצירה חסרת כיוון, שאנחנו מכנים היום בשם סרטן. זהו גוף בתוך גוף, תופעה שמאיימת על החיים עצמם, ולכן באופן טבעי אנחנו מגיבים לה בפחד, בהתנגדות, במלחמה. אבל לצד ההבנה שהסרטן עלול להיות מסוכן ומאיים, חשוב לא פחות לראות את האמת העמוקה יותר – הוא חלק מאיתנו. הוא נוצר מתוך המערכת שלנו, מתוך החומר שלנו, מתוך האנרגיה שלנו. לכן הוא גם נושא מסר, בקשה, ולפעמים אפילו קריאה לעזרה.

אותו מסר שמבקש מאיתנו לשנות, לאהוב, להאזין. זו אינה תופעה שמתרחשת רק אצל אנשים עם סרטן – גם אצל אנשים בריאים לגמרי אותה אנרגיה פנימית עשויה להופיע בצורות אחרות: עייפות, חרדה, דיכאון, ניתוק, חוסר השראה, חוסר טעם בחיים. לכן כל אדם שמקשיב לתהליך הזה ומסכים ללמוד מתוכו, מרוויח קפיצת מדרגה בהתפתחות הפנימית שלו – הקלה מדברים ישנים שהוא נושא בתוכו מבלי לדעת, ושמפעילים עליו מלחמות מיותרות נגד עצמו.

פרק ארבע נוגע בלב הבעיה האנושית של ימינו: הזהות החלופית. כל אדם שחי בעולם המודרני מושפע ממנה, מפני שאין דרך אמיתית שלא להיות מושפע מהחברה שבה אנחנו חיים. מצד אחד, יש בכך ברכה – אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו לומדים, מתקשרים, שייכים. אבל מצד שני, החברה מטילה עלינו משקל עצום של ציפיות, הגדרות ותפקידים. השאלה היא לא האם אנחנו מושפעים, אלא כיצד: האם ההשפעה הזאת מצמיחה אותנו, או שהיא מצמצמת אותנו ומרחיקה אותנו מעצמנו.

מה שאני טוען הוא שבמקרים רבים – ולמעשה ברוב המקרים – האדם נאלץ כבר מילדות להתרחק מהקול האותנטי שלו כדי לשרוד בתוך המסגרת החברתית שסביבו. הלחץ של הסביבה להיות “בסדר”, “כמו כולם”, “נורמלי”, הוא כל־כך חזק, עד שהילד לומד לוותר על חלקים מעצמו כדי לשמור על אהבה, על שייכות, על ביטחון. הוא לומד להתאים את עצמו, לווסת, לשתוק, לחייך כשצריך, להגיד את מה שמצופה ממנו. זהו תהליך הישרדותי עמוק – כי ילד, בניגוד למבוגר, אינו יכול להרשות לעצמו לאבד את אהבת סביבתו.

וכך נוצר דבר מה חמקמק אך חזק מאוד – זהות חלופית.
זו איננה סתם מסכה זמנית; זו דמות פנימית שהאדם מפתח כדי לתפקד בעולם, כדי להיות אהוב, כדי שלא יאבד את מקומו. הזהות החלופית נבנית לאט־לאט, בתגובה לציפיות של הסביבה, לחוסר הסבלנות שלה, לצורך שלה בשליטה ובהתאמה. היא הופכת לחזות שלנו בעולם, לגרסה “המתוקנת” של עצמנו שאנחנו מציגים כדי שלא נסתכן.

אבל מאחורי החזות הזאת מסתתרת אמת אחרת – אמת עמוקה, פראית, ייחודית, חיה. אותה אמת שנאלצה להתחבא, לוותר, לשתוק. עם השנים, הפער בין שני הרבדים האלה – בין הזהות החיצונית והזהות הפנימית – הולך וגדל. אנחנו מתרגלים להזדהות עם הזהות החלופית עד כדי כך שאנחנו שוכחים שהיא רק שכבה. היא נעשית אוטומט הישרדותי, כמעט כפייתי: האדם מקפיד לשמור עליה, לחזק אותה, לשדר עקביות, נורמליות, שליטה. כי היא מספקת לו את הדבר הכי בסיסי – את התחושה שהוא שייך.

אלא שבמקום שבו הישרדות הופכת לחשובה מדי, הצמיחה נעצרת.
כשאנחנו עסוקים כל הזמן בלשמר את הזהות החיצונית, אין לנו זמן או אומץ להקשיב לחיים שבפנים. החלק האותנטי שבנו ממשיך לפעול, אבל בשקט, מתחת לפני השטח. הוא יוצר לעצמו מעגלים פנימיים, סודיים. האנרגיה שלא מקבלת ביטוי חיצוני מתחילה לבשל תהליכים פנימיים – כמו זרעים שנזרעו באדמה סגורה. ייתכן שאותם זרעים יהפכו עם הזמן למשהו בריא – יצירה, שינוי, הארה. אך כאשר המחסומים חזקים מדי, הזרעים האלה עלולים לצמוח למקומות אחרים, וליצור ביטויים פיזיים של עודף אנרגיה כלואה – כמו סרטן.

לכן, במודל שאני מציע, הזהות החלופית אינה רק תוצאה של לחץ חברתי – היא אחת המפתחות להבנת הסרטן. היא הקרקע שבתוכה נוצרות החומות שמונעות מהאנרגיה האותנטית שלנו לזרום. למעשה, הזהות החלופית אפילו מגוננת על הסרטן מבלי לדעת: היא מסתירה את הקונפליקט, משאירה את הדברים מאחורי הקלעים, כדי שהעולם ימשיך לראות אותנו “בסדר”.

החלק הזה מתעייף. ניהול מתמיד של דמות מזויפת שוחק את הנפש. האדם נעשה עייף, קהה, ניתוק מתגנב אל חייו. כשהנפש עייפה, היא מאבדת את היכולת להקשיב פנימה, והחלקים האותנטיים נותרים כלואים עוד יותר. זהו מצב מסוכן, לא רק גופנית אלא גם רוחנית – כי החיים מאבדים את תחושת הכיוון, את התשוקה, את האש הפנימית.

ובמובן הזה, הסרטן יכול להתפרש גם כקריאת השכמה. הוא אינו רק תוקף מבחוץ; הוא בא מבפנים כדי לומר: הגיע הזמן להפסיק להילחם בעצמך. הגיע הזמן להפסיק להסתיר את האמת שלך מאחורי חזות של “נורמליות”.

לכן אני נזהר לא לדבר על “מלחמה בסרטן”. גישה כזו, בעיניי, מסוכנת, מפני שהיא עלולה להפוך למלחמה באותם חלקים אותנטיים שנאלצו להסתתר. אני לא מציע טיפול מסוים ולא ממליץ על דרך רפואית כזו או אחרת – אני מציע דרך של התבוננות. דרך שמזמינה אותנו להקשיב, להרגיש, לזהות את המסכה שהייתה הכרחית פעם לשרוד, אך היום היא אולי כבר אינה נחוצה.

הזהות החלופית איננה אויב. היא נוצרה כדי להגן עלינו. היא עזרה לנו לשרוד. אבל עכשיו, כשאנחנו מבקשים לחיות באמת, עלינו ללמוד להביט בה מחדש. להבין שהיא רק קליפה, שהיא יכולה להרפות. להרשות לעצמנו להתחיל לערער עליה, לאט־לאט, בעדינות, מבלי לשפוט.

כי מאחוריה, ממש שם – מתחת לשכבות של זהירות, של ריצוי, של פחד – נמצאת הזהות האמיתית שלנו, זו שמחכה לצאת החוצה ולנשום. זו שרוצה לחיות, ליצור, לאהוב, להעניק. זו שמבקשת לקבל שוב מקום, קול, חיים.

וזו, למעשה, הבקשה העמוקה ביותר שהסרטן מביא איתו: החזירו לעצמכם את האותנטיות שלכם. עכשיו. אל תדחו את זה למחר. אל תמתינו לרגע מתאים. החיים עצמם קוראים לכם – לשוב אל מי שאתם, אל האור המקורי, אל החיות, אל האמת. וזו מהותה של הדרך כולה: לא מאבק, אלא הקשבה. לא בריחה, אלא פגישה.
לא הכחשה, אלא הסכמה לחיות עכשיו, בהתאם למי שאתה, מי שאת, באמת.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

פרק 5: שימור מפני שבר

אני מזכיר שוב: המסע של סרטן – יצירת חיים הוא מסע רגשי–רוחני–יצירתי. לא תמיד קל לזהות בכל רגע את שלושת הממדים יחד, אבל הם כאן, פועמים כסוג של משולש דינמי שמזין זה את זה. ככל שנלמד לראות את הקשריהם – איך רוח מקשיבה לרגש, איך רגש מזין יצירתיות, ואיך יצירתיות פותחת נתיב לרוח – כך נבין מדוע הזנחה או אי־הבנה של אחד מהם מערערת את השניים האחרים ומולידה קשיים שאנו נוטים לייחס ל“גורל”, בזמן שלעתים מקורם בפיצול פנימי שאפשר לאחות.

כל תהליך רגשי–רוחני–יצירתי הוא תהליך הטמעה והפנמה: הוא איננו “רעיון נכון” אלא דרך – דרך שינוי, דרך ניסוי וטעייה, דרך התקרבות סבלנית אל עצמנו. כמעט תמיד תופיע התנגדות של הנפש לשינוי. לא משום שהשינוי רע, אלא מפני ששינוי הוא עצם הזזת הקיים ממקומו, והקיים – גם אם איננו מיטיב – מעדיף להישאר יציב. זו תגובה טבעית ובריאה; עלינו להכיר בה, לכבד את ערכה המווסת, ולברוא שינוי רק לאט ומתוך המשכיות. אם נפסיק את ההמשכיות – נחזור ונמשיך. לא קרה דבר.

אין קיצור דרך: דחיפות להשיג תוצאות מיידיות היא לעיתים השתקפות של פחד לפגוש את הדרך עצמה. הדרך צריכה להיות מעשית, סבילה, אפילו מעט מהנה ומעניינת, אך גם כזו שדורשת נוכחות, התמדה ונכונות. כשאלו קיימים – וחומרי העבודה שלנו מדויקים – אחרי פרק זמן (לעיתים חודשים) מתחילים לראות שינוי אמיתי: לא מפני שההתנגדות נעלמה, אלא מפני שלצידה פועלת מוכנות להבראה. הנפש נמשכת מטבעה אל מקומות מאוזנים והרמוניים; אם נסייע לה צעדים קטנים ועקביים, ההתנגדות לא תצטרך לקום בתור חומה – והיא תלמד להיפתח. כך, צעד אחר צעד, היא מרשה לחומרי הריפוי להיכנס, להזין, ולייצב את האדם במקום חי יותר.

חשוב לי להבהיר: אנו מציעים כאן תיאוריה – דרך הבנה – כיצד עשוי הסרטן להתפתח כמכלול של תהליכים אנרגטיים–רגשיים–רוחניים–חברתיים. אינני מתיימר “להוכיח” אותה בכלים המדעיים המקובלים, והיא כמובן לא תדבר אל כולם באותה מידה. ובכל זאת, רבים מעידים שהמבט הזה מעורר בהם תנועה, משמעות, שינוי. אם הגעתם עד הלום – לפרק החמישי – יש סבירות שהחומרים הללו מהדהדים בכם, וכשנמשיך לצעוד יחד, צפוי תהליך משמעותי. לאן הוא ייקח? אי אפשר לדעת מראש, אבל אופק החיים נוטה להתבהר כשאדם מתמסר לעבודה הפנימית הזאת.

בפרק הקודם דיברנו על יצירת חזות חלופית: זהות חברתית המתגבשת מן הצורך העמוק לשרוד, להשתייך, “להיות בסדר”. הילד – ולימים המבוגר – לומד שאת האותנטיות קשה לעיתים לשאת בסביבה שאיננה סבלנית לייחוד, ולכן הוא עוטה דמות מסתגלת. הדמות הזאת מצילה אותו מחרמות, מדחייה, מבושה; היא מאפשרת להמשיך להיות חלק מהמשפחה, מהכיתה, מהצבא, מהעבודה. אלא שבפנים, ממש מתחת למסכה, הרובד האותנטי ממשיך לפעום: הוא מבעבע, דוחף, שולח תזכורות לא צפויות, מבקש לצאת אל העולם. וכדי שהמסכה לא תתפרק – כדי שלא יתרחש שבר של כל מבנה ההישרדות – הנפש מקימה חומות. החומות הללו מגינות על החזות החלופית מפני קריסה, מגינות על “סיפור הכיסוי” של חיי היומיום. כך נוצר מנגנון של שימור מפני שבר: תחזוקה מתמדת של הקירות שמחזיקים את המסכה עומדת, כדי שלא ניאלץ לפגוש במלוא העוצמה את האמת המבקשת לצאת.

כדי להחזיק שקר פנימי – גם אם זה שקר “טוב” שתכליתו הגנה – נאלצים לבנות חומות מפני האמת. ומהי האמת? אלו הם הקולות והדחפים האותנטיים: המסלול הייחודי של אדם – היכן לגור, עם מי לאהוב, כיצד לעבוד, מה ליצור, למה להקדיש את הזמן, איפה לטייל, מה ללמוד; ובעיקר: מה מזין אותי באמת ומה מכבה אותי.

מכאן צומחת רשימת שאלות פשוטה ועוצמתית: מה מדליק אותי? למה אני מתעורר בבוקר? מה מטעין בי אנרגיה – ומה מרוקן אותי ואני עושה “כי צריך”, “כי אמרו”, “כי יצחקו”. כל אות פנימי כזה מסכן את החזות החלופית: הוא מאיים לחשוף את הפער בין מי שאני לבין מי שאני מציג. מאחר שהחזות אינה נשענת על שורש אמיתי – היא שברירית, ולכן היא מכפילה את החומות. והנה פרדוקס כואב: אותן חומות שמגינות מפני שבר – מאפשרות צמיחה פנימה. במקום שהתנועה היצירתית תזרום החוצה ליחסים, לעשייה, לשירות, היא מתחילה לצמוח כלואה, להתארגן במעגלים פנימיים סגורים. זו אחת הדרכים להבין כיצד אנרגיה חיה עשויה להפוך, במקרים מסוימים, ל“צמיחה” גופנית בלתי־מבוקרת.

שנים רבות אנחנו משקיעים – לרוב בלי משים – המון אנרגיה בשימור מפני שבר: מפחד להיות גלויי לב, ספונטניים, “משונים”, לעזוב מסלולים שלא מתאימים לנו, לומר אמת שמרעידה מערכות יחסים או מבנים תעסוקתיים. פחד מהחיים עצמם. זהו תוצר לוואי של תחזוקת המסכה. ואם הגעתם הנה – יש סיכוי שהחומות כבר התחילו להיסדק. תפקידנו כעת איננו לפרוץ אותן בכוח (כי אז ההתנגדות תתייצב כחומה חדשה), אלא לסייע להן להתפורר בעדינות: לזהות היכן בדיוק הוקמו, להבין כיצד הן משרתות אותנו, ולבנות נתיבי זרימה חלופיים שבהם האנרגיה האותנטית תוכל לצאת החוצה בביטחון ובהדרגה.

כאן מגיעה נקודת המפתח: האנרגיה שאנו רגילים לכנותה “סרטנית” – היא אנרגיית חיים. כשהיא כלואה, היא מסוכנת; כשהיא זורמת, היא מרפאה. אין צורך להיבהל ממנה – יש ללמוד לכוון אותה.
ככל שנפרק בעדנה את החומות, נגלה שהחיות הפראית שבפנים איננה מפלצת אלא מתנה: חומר גלם יצירתי שמחפש מסלול נכון של ביטוי.
זהו לב הפרק: להבין שה“שימור מפני שבר” הגן עלינו פעם, אך עכשיו הוא עצמו המונע מאתנו להתרפא.
משמע, איננו נלחמים במסכה – אנו מכירים לה תודה על תפקידה ההישרדותי, ואז מזמינים אותה להרפות, לאפשר לאמת להופיע.

מכאן נמשיך ביחד ללמידה מעשית: לזהות את החומות (שפה פנימית של “צריך/אסור/יצחקו/זה לא רציני”), להמירן בדיאלוג אמפתי עם האותות האותנטיים (“מה באמת מזין אותי? מה נחוץ לי כעת ובהמשך?”).
כך מתמוסס השימור מפני שבר, לא בשבירה דרמטית אלא בהפשרה איטית; וכשהקרח מפשיר – המים חוזרים לזוז. טיפה אחר טיפה, שינוי קטן אחר שינוי קטן.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. מדוע, לדעתך, נאלצת בעבר להסתיר את האמת שלך ואת הסיפור האותנטי שלך?
2. איזה מחירים שילמת, לדעתך על זה, אז וגם עד היום?
3. האם זכורות לך כל מיני החלטות או בחירות שרק החמירו את הפער בין מי שאת באמת למי שהראית לסביבה?
4. התבונני היום: איזה החלטות שנויות במחלוקת או קצת מפחידות עדיין קשה לך לקבל?
5. האם את מוכנה "לשבור" כמה דברים שאולי כבר לא נחוצים לך יותר, כדי שכוחות בריאים שבך יצאו לאור ויבואו לידי ביטוי?

פרק 6: סגנון חיים מאולץ

לפני שנעמיק בנושא הפרק הזה, אני רוצה להוסיף הערה חשובה על עצם האופן שבו הידע הזה נועד להיקלט. הסוג של הלימוד שאני מעביר כאן – כמו גם בקורסים אחרים שאני יוצר – איננו פונה בראש ובראשונה לשכל ההגיוני, המבקש להבין, לנתח ולהפיק הוראות פעולה. הוא פונה אל מקום אחר, עמוק ושקט יותר – אל הנפש, אל הרוח, אל הלב. המידע הזה עובד מבפנים, הוא נטמע ומבשיל בקצב שלו. לפעמים חלקים ממנו מתחברים רק בדיעבד, לפעמים רק אחרי חודשים. לכן אין צורך לנסות “להבין הכול” או “ליישם מיד”. מספיק פשוט להישאר בזרימה, להקשיב, לתת לדברים לחלחל, לשהות בהם. אם משהו מדבר אליך, מצוין; ואם לא, פשוט המשך. משהו מן האנרגיה הזו עושה את דרכה פנימה גם בלי מאמץ מודע.

הרעיון שאנו נכנסים אליו כעת – סגנון חיים מאולץ – ממשיך את ההיגיון של הפרקים הקודמים. הוא מציג שלב נוסף באותו תהליך שבו האדם, כמעט מבלי לשים לב, מתרחק בהדרגה מהעצמי האותנטי שלו. כבר דיברנו על “החזות החלופית” שנבנית בלית ברירה כדי לאפשר לאדם לשרוד בתוך חברה תובענית, לאהוב ולהיות נאהב, להשתייך ולא להיפלט החוצה. סגנון החיים המאולץ הוא שלב מתקדם של אותה תופעה – הוא החיים שנבנים סביב המסכה.

זהו סגנון חיים שבו האדם חי בפשרה מתמשכת: הוא ממשיך לתפקד, למלא תפקידים, לשמור על סדר חברתי, אבל עמוק בתוכו משהו נסגר חזק מאוד. האנרגיה החיה, הספונטנית, היצירתית, זו שנועדה להדריך את חייו מבפנים, ננעלת מאחורי דלת. הוא מאלץ את עצמו – בלי כוונה רעה – לקיים אורח חיים שאיננו מותאם לנשמתו. זוהי אלימות שקטה כלפי העצמי. הוא ממשיך בחייו, אבל לא מתוך זרימה אלא מתוך חובת הישרדות.

וכשאני אומר “מאלץ את עצמו”, הכוונה איננה לפעולה חיצונית מודעת. מדובר בתהליך סמוי שמתרחש בלב האדם – החלטות קטנות, וויתורים קטנים, בחירות שנעשו “כי כך צריך”, תגובות זהירות מדי, ניסיונות אינסופיים להיות בסדר עם כולם. יום אחד הוא מגלה שהוא חי חיים שלמים שנראים מצוין כלפי חוץ, אך בפנים הוא חש זרות. הוא שוכח מי הוא באמת, שוכח את הדחפים המקוריים, את האש, את התשוקה, את הקול הפנימי.

זהו סגנון החיים המאולץ – חיים שבהם האדם מתנהל לא מתוך חופש אלא מתוך הרגלי הישרדות.
חיים שבהם הוא מקטין את חופש הביטוי שלו, את חופש הבחירה, את הזכות להיות “לא נורמלי”, לא צפוי, לא מקובל. הוא לומד לאהוב את מה שמותר לאהוב, לשנוא את מה שמקובל לשנוא, לצחוק במקומות הנכונים, לשתוק במקומות שבהם אסור לדבר. הוא מפסיק לשאול את עצמו מה באמת נכון לו, ומתחיל לשאול רק דבר אחד – מה יחשבו עליי אם…?

החופש האמיתי, בעיניי, מתחיל ברגע שבו אדם מוכן להקשיב לקול הפנימי שלו מבלי להפריע לו. לשמוע את סיפורו בלי ביקורת, בלי פחד. להאמין לו. לנקות אותו מהרעש של סטריאוטיפים, של פחדים, של מוסכמות. ולתת לו במה – גם אם קטנה – של ביטוי. ברגע שבו איננו עושים זאת, ברגע שבו אנו חוסמים את אותו קול כדי לא להסתכן, אנו מתחילים להפעיל על עצמנו כוח כפייה סמוי.

כפייה זו יוצרת מתח פנימי: מצד אחד יש דחפים טבעיים ליצירה, שינוי, חיפוש, אהבה, אמונה, סקרנות; ומצד שני יש פחדים, מגבלות, דימויים חברתיים. האנרגיה שרוצה לנוע נתקעת. היא לא נעלמת – היא ממשיכה לפעול מתחת לפני השטח. שם, במקום הסגור ההוא, היא עלולה במשך השנים להתעבות, להתארגן, ולהפוך למשהו מוחשי – לגוף בתוך גוף. כך מתחיל הסרטן על פי המודל הפסיכו-קריאטיבי: הוא נולד בתוך סגנון חיים מאולץ שבו אנרגיה חיה איננה זורמת, אלא נלכדת, נחנקת ומחפשת מוצא אחר.

הדבר המעניין הוא שהאדם בדרך כלל איננו יודע שזה מה שקורה. הוא מתרגל לזה. הוא שוכח שהיה פעם אחר. גם אחרים רואים אותו דרך המסכה ומחזקים את הסיפור. “זה אתה,” הם אומרים, והוא מאמין. ככה בונים זהות.
אבל זו זהות שמבוססת על פשרה. והיא משאירה את האדם באיזון שקרי – לא באמת מאושר, לא באמת חופשי, אבל מתפקד. סוג של שקט חיצוני שמסתיר סופה פנימית.

פשרה זו מאפשרת לנו להמשיך לחיות – אך במחיר של הדחקת החיוניות. אנחנו מתרגלים להיות “מישהו” קבוע בתוך המשפחה, העבודה, החברה, ומתוך הנוחות שבשייכות הזאת אנו שוכחים לבדוק מה באמת מתרחש בפנים. האנרגיה הפנימית ממשיכה לפעום, מבקשת לפרוץ, אך אין לה לאן. היא נאלצת לחיות בשקט מאחורי הקלעים – עד שהיא מוצאת דרך אחרת להתגלות, לפעמים ככאב, ולפעמים כגידול.

חשוב להבין: סגנון החיים המאולץ הזה איננו אשמה. הוא לא תוצאה של חולשה או טעות, אלא של נסיבות. החברה עצמה, המערכות, הלחצים, התכתיבים – כולם דוחפים אותנו לעצב חיים נוחים לניהול, לא מסוכנים מדי, לא חריגים מדי. אין פלא שאנו נופלים לשם. אבל אם אנחנו כאן, אם העזנו להקשיב ולבחון, זה סימן שהחומות האלה כבר החלו להיסדק.

כעת נפתחת בפנינו הזדמנות נדירה: להסתכל על סגנון החיים המאולץ שלנו בלי שיפוט. לא לנסות לשבור אותו בכוח, אלא להתחיל להרהר בו, לערער עליו, להרגיש את המקומות שבו הוא לוחץ. לאט־לאט, בזהירות, להתחיל מסע מחודש – חזרה אל החופש הפנימי. זהו השלב שבו מתחילים מסעות של חקירה ויצירה: לגלות אילו כוחות חיים חבויים בתוכנו, אילו רעיונות, דחפים, רגשות, חזונות. להתחיל לתת להם מקום של ביטוי, של נשימה. לא נמהר לפרוץ הכול בבת אחת – רק נתחיל להקשיב.

כי מי שמקשיב באמת לקולו הפנימי מתחיל לזכור מי הוא.ומי שמתחיל לזכור מי הוא – כבר איננו יכול להמשיך לחיות סגנון חיים מאולץ. זהו המסר של הפרק הזה: לזהות את הפשרה ולהעז לחלום על החופש. להבין שהחיים עצמם מבקשים מאיתנו להפסיק לחיות בכפייה, ולתת לחיות שבתוכנו לחזור ולזרום.
ואם העזנו להגיע לכאן – כנראה שכבר התחלנו בכך.

שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):

1. איזה דברים נאלצת לעשות, בעבר, שהיום בדיעבד את מצטערת על כך?
2. איזה דברים חשבת על עצמך פעם, ואילו כעת את מבינה שזה לא בדיוק מה שנכון בשבילך?
3. איזה העדפות חדשות נוצרו בשנים האחרונות, שמשקפות התנערות מהרגלי עבר לא נחוצים?
4. איזה הרגלים בין אישיים/חברתיים את משוכנעת שיותר לא יבואו לידי ביטוי אצלך?
5. האם את מוכנה להפתיע את עצמך או להיות מאד מופתעת מאפשרויות לשינוי, צמיחה וריפוי שמתאימות אך ורק לך?