ברוכים באים לספר מתוך הספריה הפסיכו-קריאטיבית. מאחלים לכם הנאה ותועלת מקריאתו. 
למידע על מפגשי לימוד להתפתחות, ריפוי וצמיחה עם ד"ר פינקי פיינשטיין (השתתפות ללא תשלום) הצטרפו לקבוצת הווטצאפ הראשית של העולם הפסיכו-קריאטיבי. 

זמן קוסמי

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: הזמן הוא עכשיו

ספר זה מסכם מפגשי לימוד מיוחדים שהתקיימו בעולם הפסיכו-קריאטיבי כחלק מהלימודים הגבוהים לתלמידות קורסי ההכשרה להדרכה, אימון והוראה פסיכו-קריאטיביים. מפגשי לימוד אלה מהווים "הדרכה גבוהה" וממוקדים במה שנכנה כעת, "זמן קוסמי", שהוא המרחב שבו מתקיים לפי התפיסה הזו הזמן האמתי, שהוא גם המרחב אינסופי לריפוי ויצירתיות, מרחב שאנחנו נמצאים בתקופה של למידה כיצד לעבור אליו, לשוב אליו ולהגביר את נוכחותו בחיינו.

ציור אינטואיטיבי, ככלי פסיכו-קריאטיבי ראשוני ומובהק ניצב בקצה הספקטרום בין מוח ימין למוח שמאל, לטובת מוח ימין: פחות מילים, יותר משחק, סמלים, תנועה, ומרחב רגשי פתוח.

באימון פסיכו־קריאטיבי, אנחנו משלבים אינטואיציה עם היגיון, שיח ומבנה, ומאפשר תהליך טרנספורמטיבי הן למאמנ/ת והן למתאמן/ת.

בקורס מדריכי גמילה מהתמכרויות אנו לומדים את ליבת המנגנונים הפסיכולוגיים של ההיתקעות והשחרור: לראות שהתנועה האנושית הטבעית היא בין כאב לשינוי, בין קיפאון לזרימה.

בקורס המורים הפסיכו־קריאטיביים אנו מטפחים מרחב לימוד מענג ומרפא: איך מלמדים מתוך עונג, נוגעים בחכמה הפנימית, ובונים סמכות רכה שמקורה בפנים.

כל המתודות הללו, יצירה אינטואיטיבית, אימון, לימוד מתוך עונג, וגמילה, מתכנסות אל מקום אחד: “זמן קוסמי”. זהו מושג שמבקש לתקן את היחסים שלנו עם “הזמן” המקובל – עם השעון, הלו״ז, יום־לילה ו־24 שעות – שהם בסופו של דבר מבנים הסכמיים. זמן קוסמי הוא קודם כול זמן חווייתי: מרחב שאנו חווים ומשנים מבפנים. כמו שפיזיקאים ציינו מנקודת מבט אחרת – אפשר לכווץ זמן או להרחיבו – לא דרך "מחוגי השעון" אלא דרך החוויה. החוויה, מהבחינה הזו, מתמרנת את הזמן, משחקת איתו, משפיעה עליו ופועלת בתוכו.

זיכרון ישן מגיל חמש מאיר זאת בפשטות: ילד אומר “עוד מעט” לחברו ששואל אותו "מתי נגיע?" כשאלה צועדים לראשונה לקראת ביתו של הראשון, כשבעצם הם כבר ניצבים ממש מול הבית. ה“עוד מעט” החווייתי שלו לא דומה כלל לזמן שעל מחוגים. זהו תיאור של הלך רוח ולא מדידת זמן לינארי – "עוד מעט".

כך גם אצלנו: כשנהנים הזמן עובר מהר; כשלא – הוא "נגרר". מה שקובע איננו השעון אלא איכות החוויה. לכן אני נוהג לומר: הדבר האמיתי ביותר שעומד לרשות האדם הוא חווייתו – גם אם היא “שגויה” עובדתית היא עדיין האמת שלו ואין לו כל אמת אחרת באותו הרגע. חוויה אפשר לשנות; וכשמשתנה החוויה, משתנה גם הזמן.

מנקודת המבט הרחבה, אין התחלה ואין סוף; יש הווה מתמשך– עכשיו – ובתוכו מה שאנו מכנים “עבר” ו“עתיד”. העבר איננו סיפור אחד ויחיד, "אובייקטיבי" כביכול; ישנו רק האופן שבו חווינו את האירועים מבפנים. הוא אוסף רשמים של אינספור רגעי הווה קודמים. העתיד הוא אוסף פוטנציאלים לנקודות הווה עתידיות – סיפורים אפשריים שאנו מזמנים דרך בחירותינו עכשיו. מהות הזמן הקוסמי היא ההכרה שאני יוצר/ת אותו, בוחר/ת ומשפיע/ה עליו. כלים פסיכו־קריאטיביים מחזקים את היכולת להתמקם ב"עכשיו", לחולל טרנספורמציה, ולרפא.

בזמן אמיתי הזהות העמוקה שלי איננה זהה להשפעות. הטראומות, הכאבים, הקארמה, הגנטיקה – הכול משפיע, אבל איננו באמת "אני". המשימה הגבוהה היא להתחבר לזהות העמוקה והרחבה: לאהבה שמחזיקה את הכול, וליכולת היצירה שמתוך ה"עכשיו". העתיד – עם אי־הוודאות המתוקה שבו – מזמין לקחת את רשמי העבר ולרקוח מהם תנועה. כך מתרחש ריפוי: שינוי רושם, שינוי תגובה, הרחבת בחירה.

מכאן גם המבט על המושג “מימוש עצמי”. לרוב אנחנו מדמיינים אותו כ"פיסגה רחוקה". האמת הפשוטה: מימוש עצמי קורה עכשיו. בכל רגע אנו במקסימום הביטוי האפשרי לנו ב"עכשיו", ואפשר תמיד להיטיב את ה"עכשיו" הבא. אי־אפשר “להפר” את החוזה הנשמתי; אנחנו לא באמת יכולים לברוח מעצמנו. ובעצם: אדם לא מסוגל שלא "לממש את עצמו". הוא עושה את זה ממש ברגע זה ויכול רק להתרחב בזה כאשר ירחיב את מיומנויות היצירה והביטוי של ה"אני" שלו. אותו תיסכול לגבי הפער שקיים, לכאורה, בין ה"מימוש עצמי" לבין "הקיים ברגע זה" נובע מביקורת עצמית מוגזמת ואי הבנה של תפקיד האדם בתוך חייו והוא – להיות בהם ולעשות מהם את המיטב שביכולתו ברגע נתון. ומכיוון שכל אחד עושה את מיטב יכולתו ברגע נתון, ממש "עכשיו", כי אז הוא בעצם מממש את עצמו, בכל רגע ורגע.

החופש שקשור אסוציאטיבית, בדרך כלל בביטוי "מימוש עצמי" מצוי בהתקרבות מתמדת לעכשיו ובהפחתת הסחות הדעת מפניו: כשה"עכשיו" מזדכך, הווליום של לחישות הנשמה עולה, ואנו שומעים ברור יותר את הדחף היצירתי—מה ליצור, מה להביא לעולם, ואיך לפעול.

בתוך הפרקטיקה היומיומית הדבר מתורגם לעבודה: כתיבה אינטואיטיבית שמחברת לעכשיו ומדליקה זרימה ללא ביקורת; ציור אינטואיטיבי שמחלץ יצירתיות גם כשאין “תוכנית”; התייצבות ספונטנית מול וידאו או קהל – להגיע בלי לדעת, ולתת למידע לצאת בזמן אמת. זו לא עשייה "חסרת כיוון" או "סתמית" אלא מהלך של אמון: לבוא פתוח, לעבוד עם מוח ימין ושמאל, להקשיב למה שעולה, וללמוד לתת לו יותר מקום של ביטוי.

הדיון במפגש הזה סייע להעמיק את הדברים. עלתה השאלה על “גיל ליניארי” ותשוקות “צעירות”: במבט קוסמי אין “פספוס” – יש גרסאות של עצמנו שמתעדכנות. מה שלא יכול היה לקרות אז – לא התאים לגרסה ההיא. כל מה שנלמד נרשם; כל התנסות מקודשת. משם נולדת אפשרות עדינה להמיר חרטה באהבה עצמית, ולראות שכל צעד היה חלק מתוכנית הצמיחה.

כמו שאי אפשר באמת "שלא לממש את עצמנו" אי אפשר באמת, "לפספס את עצמנו". פספוס זו המצאה של הזמן הלינארי, שחלק מתכניו כוללים מגוון חוויות של התרוקנות, חסר, אובדן ואף כישלון. ואת אלה אנחנו נשנה כאן, תוך התחברות לזמן קוסמי, בו מושגים ואפשרויות כאלה כלל לא קיימים.

נשאלה גם שאלה לגבי רגעי קושי בהווה: האם בתוך כאב “מפסידים משהו”? בזמן קוסמי אנו מוזמנים להניח שיש ערך של התפתחות וצמיחה גם לחוויה הכואבת – גם אם זה לא נראה עדיין. די בטיפות קטנות של אופטימיות שחוזרות על עצמן ושכפי שיתברר בהמשך קלות יותר ל"גיוס" בתוך מרחב הזמן הקוסמי, כדי לשנות את מפלס הדרמה ולפתוח חלון לטרנספורמציה.

אנחנו נרצה ללמוד כאן להבחין בין זמן ליניארי – שמוזן משעון ושמכיל אלמנטים רבים של חרדה, חשש מפני הלא נודע, תסריטי הפסד (הפסד זמן, בזבוז זמן) – לבין זמן קוסמי – שמזין יצירתיות, ספונטניות והווה נושם.

התלות בלינאריות מחזקת התמכרויות: חרדת עתיד, צורך בשליטה, השוואות, תחרותיות, תחושת חוסר ערך. הגמילה היא חזרה ל"עכשיו": יותר אהבה, פחות ביקורת, יותר יצירתיות. שם המימוש אינו יעד מרוחק אלא פעולה חיה—כאן.

אציין זאת שוב – קיימת התמכרות לזמן לינארי משום שהוא, כמו כל ההתמכרויות, מהווה בסופו של דבר סוג של "הרגל מזיק" למרות שלכאורה הוא חלק מאבני היסוד של המציאות האנושית. כל עוד תשומת הלב לזמן הלינארי מוגזמת ומופרזת תוך התעלמות מקיומו של הזמן הקוסמי, מהווה הזמן הלינארי לקור להתמכרות והשחרור ממנו מהווה, למעשה, סוג של תהליך גמילה והיזכרות בקיומו של זמן קוסמי, שהוא עכשיו מוחלט ופועם.

מקומו של המשולש הפסיכו־קריאטיבי בזמן הקוסמי:
המשולש הפסיכו-קריאטיבי בנוי מאהבה עצמית (בקודקוד העליון), הורדת ביקורת עצמית ותודעת/יצירתיות רגשית (בקודקודי הבסיס). שלושת קודקודי המשולש מזינים זה את זה: הורדת ביקורת מגדילה אהבה ומעניקה חופש יצירתי; תרגול יצירתיות רגשית משקיט ביקורת ופותח את הלב לאהבה; אהבה עצמית מרככת את הביקורת, נותנת מרחב חופשי ליצירתיות ובעצם מחזיקה את המשחק כולו. המשולש הפסיכו-קריאטיבי הוא סוג של "כלי־רכב" במרחבי הזמן הקוסמי: באמצעותו אנו ניגשים לעקבות האנרגטיות של העבר – מה שנגיש עכשיו – וממירים אותן בתנועה לעתיד. אין חובה לשחזר פרטי־פרטים או “לתקן” לפי תבנית; ההזמנה היא לעבוד עם מה שפתוח ונגיש בחוויה, ולתת ליצירתיות ולאהבה לעשות את שלהן.

כך משתנה גם דימוי העתיד. רשמי העבר צובעים את תמונות העתיד שאנו מסוגלים לראות. כשאנו משנים את רושם העבר – באהבה, בהורדת ביקורת, ביצירה – פוטנציאלי העתיד מתעדכנים: נפתחות אופציות חדשות, התשוקות מתחדדות, וכיוונים ישנים מתפוגגים. זהו מנגנון הבריאה האישית: ההווה מחבר בין השפעת העבר לפוטנציאל העתיד, והבחירה – עוד בחירה ועוד אחת – מחוללת את הפרקים הבאים בסיפור האנושי.

לבסוף, ההבנה על טראומה מתמתנת. אין צורך לייפות כאב; כשכואב – כואב. אבל בזמן קוסמי כל השפעת עבר היא גם פוטנציאל לטרנספורמציה. כשהאנרגיה הכלואה משתחררת, ההתנסות הופכת לנכס. זה איננו “תיקון” במובן שיפוטי– מילה שיכולה לצמצם – אלא התמרה יצירתית: אנרגיה נשית (רשמים, זיכרון, רחם) מזינה אנרגיה גברית (פוטנציאל, מימוש, יוציאה לפועל) וההפריה ההדדית ביניהם מעניקה אפשרות לשינוי המציאות, לעדכון חווית ה"עכשיו" והרחבת החיבור לזמן הקוסמי.

זהו היעד כאן: לאסוף את כל המושגים והכלים אל מקום אחד – הווה חווייתי שבו אנחנו זוכרות מי אנחנו, אוהבות יותר, שופטות פחות, ויוצרות. מכאן נצא למסע: בכל יום לגעת עוד מעט ב"עכשיו", לשפר את ההקשבה אליו דרך ערוצי התשוקה, לשחק, להתמסר, ולהניח לעתיד להיוולד מתוך מה שפתוח עכשיו.

פרק 2: "לחלום בתוך החלום"

אנחנו נעים על קו־תפר בין הגיון מוכר של “עולם וחוקיו” לבין שכבה מתקדמת יותר שאני קורא לה "מחקר חווייתי". במחקר החווייתי אין רק "מחשבה" – יש קיום, פעולה, הוכחה חווייתית, ריפוי חווייתי, וחוויית זמן.

המושגים שם אינם נקלטים דרך הגדרה מילונית אלא דרך הגוף, הרגש והתודעה; הם נפתחים כשאנחנו מוכנים לשהות בהם. העולם הפסיכו־קריאטיבי נועד בדיוק לזה: לחלץ אותנו מן ההבנה המקובלת והמצמצמת, ולהרחיב אותה באמצעות כלים שנעים בתוך המרחב החווייתי – מרחב שאפשר להיות בו, לנשום בו, להשפיע בו, ולצמוח בו לצורת קיום שיש בה יותר חמלה, יצירה, אהבה ותשוקה.

במרכז המחקר הזה עומד מה שאנחנו מכנים "הזמן". חוויה היא מקום שניתן לנוע בו, ואם יש תנועה – תמיד נשאל מאיפה ולאן. הזמן הקוסמי שואל “איפה אני עכשיו?” כי זמן, בסופו של דבר, ממקם.

השעה, התאריך, הגיל – כולם ניסיונות לקבע נקודה על ציר. אלא שהמיקום שהזמן הלינארי מספק לנו הוא מצומצם ומפריד: הוא שובר את ה"עכשיו" ל“קודם” ול“אחר כך”, ומשכיח מאיתנו את נקודת המפגש היחידה שבאמת פועמת ורלוונטית – ההווה. בתוך ה"עכשיו" אין "קודם" ואין "אחר כך"; ואם הם מופיעים, גם הם מתרחשים בתוך ה"עכשיו". כל ראייה אחרת מצמצמת את השדה, וכאן מתחילות מרבית המצוקות האנושיות: כשה"עכשיו" מתכווץ, גם כוחות הריפוי, השמחה והתשוקה מתכווצים איתו.

לכן אני מתרגל שוב ושוב יצירת פגישה בין “זמנים” שונים בתוך ההווה. מכתב ממני־אתמול אליי־היום הוא דוגמה פשוטה אך רבת־עוצמה: אתמול, ב"עכשיו" של אתמול, אני כותב ל"אני־העתידי"; היום, ב"עכשיו" של היום, אני פוגש את מי שהייתי. בזמן הרגיל אנחנו חיים בנרטיב של אובדן מתמשך: מה שהיה "הלך לאיבוד", מה שיהיה "עדיין איננו", ובתווך נותר צמצום. בזמן הקוסמי אין "אובדן", יש שינוי מיקום ושינוי מיקוד של תשומת הלב, ועדיין כל החומרים נגישים. אפשר לשלוף, ליצור קשר, להזין משם את האמת של מי שאני באופן רחב ומלא יותר.

כך אני גם מחליף את מושג ה“אמת”. לא עוד אמת מיתולוגית, קשיחה, שיש “לחשוף” ולהעמיד מול “שקר”, אלא אמת קיומית הנוכחת ב"עכשיו". אמת שמתגלה כשאני ער לחוויה ולא כשהיא נבחנת אצל “מחוגי הזמן”.

האמת הזו אומרת: הקיום אינו בורח. הוא נע, מתעדכן, מתרחב – אבל אינו "אובד". לחיות את האמת הזו פירושו לחקור את הכללים המוסכמים ולהתעלות מעליהם מבפנים; להיות עדיין בתוך החלום, ובו־זמנית לחלום חלום שמעיר אותי מאותו חלום בדיוק. זה הפרדוקס הפשוט והיפה שאני מזהה שוב ושוב דרך הדרכה שבתוכי: כדי להיות במציאות האמתית והרחבה יותר – יש "לחלום בתוך החלום".

אנחנו מצויים כאן בתוך חלום שיש לו מטרות, שיעורים וכללים. ההתפתחות היא היכולת לצאת מהחלום בתוך החלום – לא באמצעות בריחה אלא באמצעות התרחבות תודעתית. יש מי שמשתמש בחומרים כדי להציץ לרגע מעבר לגדר; אני מעדיף לפתח את המסוגלות מבפנים. כשאני מרשה לעצמי לחלום חלום נוסף בתוך החלום – לראות את התשוקה, לשוחח איתה, לכתוב לה – משהו במבנה מתקלף. הזמן הרגיל מאבד ממעמדו, וה"עכשיו" מתמלא עוד שכבות.

פעם, בסדנה, ביקשתי מאנשים לכתוב לעצמם מכתב אהבה ולהפקיד אותו בדואר. כמה ימים אחר כך אותו מכתב נחת בתיבת הדואר שלהם, והם פגשו את עצמם מחדש. אקט פשוט, שהפך למפגש חי: כאן־ועכשיו אני קורא את מה שכתבתי לעכשיו אחר, ופתאום נחווה קשר רציף בין שתי נקודות של אותו אני. בסיפור החווייתי של אותו רגע האדם חווה את האהבה שבו, שהיא נצחית ונטולת זמניות, ש"נדדה" מה"עבר" אל ה"הווה".

זוהי פרקטיקה שמפרקת את הנפרדות ומחברת אל ה“אנחנו” שבתוכי – רצף הגרסאות שלי, הנראות והנסתרות, העובדות זו עם זו, מזינות זו את זו. זמן קוסמי הוא "זמן ביחד"; זמן לינארי הוא למעשה זמן של בידוד.

ככל שאני מעמיק במחקר החווייתי כך מתבהרת גם “הוכחה” מהי: הוכחה חווייתית היא רגע שבו המערכת הפנימית אומרת “זהו זה. אני יודעת”, גם אם אין לי עדיין הסבר שלם והגיוני להציע לאחרים. הגוף יודע לפני ההסבר. זו אינה הוכחה קונסנסואלית אלא אישית; ועדיין, כשאני מביא אותה ליצירה, ומבטא את האמת החווייתית שלי בכלים של ביטוי אותנטי וחושף אותם לאחרים, אני מעניק להם הזדמנות להיפגש עם ההוכחות החווייתיות שלהם. כך ידע מתגלגל – לא רק כרעיון אלא ככוח מרפא.

הדימוי של קולנוע מסייע: כשאני רואה סרט טוב, אני נשאב לעולם בתוך דקות ושוכח בזמן מה“כאן”. המחקר החווייתי מזמין אותי לפתח “קולנוע פנימי” שבו אני עובר בין אולמות ב"שלט רחוק" שמזיז, כפי רצוני, את תשומת־הלב. קטעים שונים בי משנים זה את זה בזמן־אמת: גרסת 2020 משפיעה על גרסת 2025 ומושפעת ממנה, ומה שאני בוחר עכשיו מהדהד קדימה ואחורה.

לפעמים אני אף מרגיש ביקור של האני העתידי: הוא “כבר שם”, והוא נוכח כאן, ב"עכשיו" שלי עם הצעות, הדרכות, כיווני דרך, המלצות ורמזים. מהבחינה הזו העתיד מהווה גם כן שדה חי ונושם – הוא אוסף פוטנציאלים לרגעי הווה הבאים שבצורה כזו או אחרת "מתקשרים" עם נקודת תשומת הלב הנוכחית שלי.

מכאן גם ההבנה החדשה של כל "מה שקרה”. בזמן לינארי “מה שקרה” מתאר אירוע סופי ו"חתום". אין הרבה מה לעשות עם "מה שקרה" כי הוא "כבר קרה וזהו זה"; אך בזמן חווייתי הדברים נראים לגמרי אחרת:  “מה שקרה” הוא רישום אנרגטי שניתן לעדכון. מה שנשאר אצלי מהאירוע אינו “האמת האובייקטיבית”, אלא בעיקר הרושם החווייתי, חלקים מסוימים מאד מהאירוע שנחרטו ושנבחרו לייצג מרחב אינסופי של אירועים נוספים שאותם כביכול "שוכחים" . כשאני מעדכן את הרושם ועובר להתבוננות חווייתית גמישה ב"מה שקרה" – אני משנה את ה"עכשיו". הפיכת "מה שקרה" לתמונה גמישה ורחבה יותר היא אחד מיסודות הריפוי בזמן קוסמי, אליהם נגיע בהמשך.

ומהצד השני, אל "מה שיקרה", זה המכונה "עתיד", שנתפס פעמים רבות כמרחב שיש בו בעיקר או רק "אי ודאות" (ולכן גם לא מעט חרדה) גם הוא יכול להפוך למרחב הרבה יותר גמיש ובר השפעה למשל על ידי כניסה תודעתית עם הדמיה עצמית של “העתיד שכבר קרה”: אני מרשה למציאות העתידית הרצויה להתקיים בתוכי כאילו "כבר קרתה" ואז הדלתות המעשיות של "כיצד להגדיל את הפוטנציאל שכך יקרה" נפתחות.

באופן מסוים, ניתן להשפיע כך על העתיד כמו גם על העבר, דרך משחק יצירתי מתוך ההווה וזיהוי חווייתי עד כמה אותם זמנים אינם כאלה מרוחקים וקשיחים, אלא נתונים להשפעה, למניפולציה חיובית, ליצירתיות ולמשחק. ההבנה הזו והיישום שלה הם אבני דרך בהאצה רוחנית.

כך מתרחש ריפוי. טראומה, קארמה, זיכרונות – אינם כל מה שמגדיר את ה“אני”, אלא רק השפעות. הם חומרי גלם שנשארו בתוכי כעקבות אנרגטיות. כשהם מקבלים אהבה, כשאני מוריד ביקורת, כשאני פועל יצירתית – האנרגיה התקועה משתחררת והופכת לדשן לצמיחה. ברגע שמאורע שהיה “מכביד” מתהפך לנכס – העתיד מתעדכן. הצומת של ה"עכשיו" מתרחב, מספר האפשרויות גדל, וההעדפות משתנות מעצמן. אין צורך לחפור עד אינסוף בפרטי העבר כדי לרפאו; מספיק לפגוש בכנות את מה שנגיש עכשיו, דרך הסיפור החווייתי שכבר ישנו – זה מה שהנשמה מרשה לי לראות – ולעבוד איתו בנוכחות אוהבת.

זמן קוסמי מלמד אותי "לבחור ערוץ". יש ערוץ של חווית סבל, יש ערוץ של חווית קורבנות, ויש ערוץ של  חווייתי מתבונת, גמישה, יצירתית ורחבה יותר. הבחירה בערוץ הזה מחזירה אליי כוח שפעם מסרתי לזמן הלינארי המוסכם. מהנקודה הזו אינני “נרדף” כבעבר בידי מחוגים; אני היוצר שנע במרחב זמן, למעלה ולצדדים, קדימה ואחורה, ונושא איתי את החבורה הפנימית – הילד שהייתי, האמן שאני, המורה שאני נהיה, ואפילו הנכד העתידי שלי שמביט בי כעת. כשאני כותב ספרים, ייתכן שאני משאיר לעצמי עוגנים לגרסאות אחרות של עצמי – לא רק כדי לזכור, אלא כדי "להיפגש."

בסופו של דבר, המחקר החווייתי של הזמן אינו רק תיאוריה יפה אלא תרגול פשוט ומתמיד: לכתוב לעצמי בבוקר ולפתוח את המכתב הזה בערב; לשלוח מכתב לעוד שלושה ימים ולענות לו כשיגיע; להרגיש בגוף מתי “זהו זה, אני יודע” בלי לדרוש הסבר מיידי; לאפשר לחלום־בתוך־החלום, לחולל בי מרחק נשימה מהדרמה הנוכחית, ולהחזיר אותי אל עושר ההווה.

בכל פעם שאני עושה זאת, החיבוריות בתוכי מתרחבת, האובדן הכרוני של הקיום אליו התרגלתי, מתפוגג, ויכולת הבחירה מתחדדת. זוהי הסכמה פנימית לשהות ב"עכשיו" שמתרחב. וכשה"עכשיו" מתרחב, הזמן כולו מתרחב איתו.

פרק 3: הזמן אינו "הבוס" שלי

שאלה שעלתה בשיעור הזה עסקה למעשה במעבר בין “מהו העניין” אלא “איפה אני מולו”. אחת התלמידות תיארה חוויה של  חוסר־חיבור לשיעור: הגוף אולי נוכח, אבל הלב במקום אחר. זמן קוסמי מזמין ניסוח חיובי של המיקום החווייתי: במקום התיאור המקובל:  “אני לא מחוברת” נבחר יותר במיקוד החוויתי של  “היכן אני כרגע בעצם. היכן ממוקדת החוויה שלי”.

זמן קוסמי מצביע על החוויה הקיימת ולא על זו ש"אינה קיימת" (שמעצם היותה לא קיימת אינה רלוונטית למעשה). גישה כזו מכניסה לשולחן הטרנספורמטיבי את האנרגיה שנוכחת עכשיו, כולל ערפל, נתק ושעמום, והופכת אותם לחומר יצירה. זו בדיוק הסיבה שבציור אינטואיטיבי “נוחתים ישר על הדף”: לא מסדרים את המציאות לפני היצירה – יוצרים ממה שיש. ובמילים אחרות – מעניין יותר היכן אתה נמצא כעת ולא היכן אתה לא נמצא כעת.

תלמידה אחרת מציעה חוויה מקבילה: בחצי שנה של לימודי אימון פסיכו-קריאטיבי היא נעה בגלים בין “הבנתי” ל“לא יודעת כלום”. כאן נכנס שיעור־הליבה של האינטואיציה: “אני יודעת” הנשית (קליטה כוללת, רכות, רשת) ו“אני יודע” הגברי (בחירה, מיקוד, הכרעה). המאמנת קולפת מתוך שדה אפשרויות רחב בחירה פועמת אחת כדי להתמקד בה – זו שקיבלה בתוכה כרגע את האנרגיה הגבוהה ביותר. הבחירה מפעילה תנועה; התנועה הזו, שנעה בעקבו מה שמרגש ורוטט, מחברת את האדם לזמן הקוסמי שבתוכו.

המשכנו מכאן אל האמונה המקובלת לגבי זמן. ביטויים כמו “אין זמן”, “צריך להספיק”, “הזמן לא עובר”, “כבד לי” – אלה לא "עובדות", אלה הגדרות רגשיות שמבטאות את חוויית הזמן באופן מאד מסוים. כשאני מזהה שאלה לא "עובדות מוחלטות" אלא רק אמונות והרגלים חווייתיים, אני יכול להתחיל לשנות אותם.

התקבלה הצעה מעניינת: “זמן עצמי”: שעה שלי עם עצמי, בלי תפקיד, בלי מכשיר. זה זיקוק של ההווה: אני־עם־עצמי זו כבר משמעות. ג’וליה קמרון, בספרה "דרך האמן" קראה לזה “בילוי אמן” – לצאת לבד בלי מטרה תפקודית ולתת למפגש עם עצמי להיות התוכן. בתחילה זה מפחיד; עם התרגול החוזר זה הופך למתוק והרפתקה מרגשת. האני־האלוהי לא זקוק לסיבה כדי להתקיים; עצם הקיום הוא המסיבה והבחירה בלהפוך את ה"עכשיו" למסיבה מצויה בידיו של האדם ומוגברת מאד עם תחברותו לזמן קוסמי .

אפשר גם “להעסיק” את הזמן הלינארי כדי לייצר חופש יצירתי: לקבוע טיימר לעשר דקות ולתת לשעון להיות השומר־סף במקום השוטר־לחץ. להגדיר שבזמן הזה, שנגדיר אותו, "הכול מותר": לכתוב בלי לעצור, לצייר בלי ביקורת, לרקוד בלי להסביר. כך הופך הזמן הלינארי מכלי שמלחיץ לכלי שמניע ומאפשר. אפשר לשחק עם זה ולגלות עולם ומלואו: 3 דקות ריקוד, 6 דקות ציור, 4 דקות כתיבה – ובתוך המסגרות הקצרות נפתחים כיסי “אין־זמן”: רגעים נטולי ביקורת שבהם הכול אפשרי.

המשכנו מכאן לציר העבר–הווה–עתיד. בזמן הקוסמי העבר והעתיד אינם קופסאות סגורות אלא רישומים חווייתיים ופוטנציאלים נושמים. מה שנשאר מן העבר אצלי הוא לא “האירוע האובייקטיבי” אלא הרושם האנרגטי. למעשה, בהתבוננות רחבה יותר, לא קיים באמת "אירוע אובייקטיבי" שהוא ניסיון לצמצם את "מה שהיה" לתיאור אחד בלבד, אלא אירועים רבים, בהתאם לזווית הראייה במתרחש. הדבר הזה חיוני לתהליך הלימוד והנת הזמן הקוסמי משום שכאשר מעדכנים את הרושם של "מה שהיה"– משנים את "מה שעכשיו".

לעתים, אחרי תהליך של גמילה עמוקה, אדם שהיה רגיל לזהות את עצמו כזה ש“היה־מכור” משנה בדיעבד את הרושם העצמי שלו; הזיכרון של ההתמכרות אמנם קיים, אך כוחו להגדיר את האדם הולך ודועך כאשר הרושם סביב אותה תקופה מתעדכן דרך תהליך הריפוי והטרנספורמציה. זה לא מחיקת היסטוריה; זה סיום תוקף של הגדרה. כך מפורקות קארמות וטראומות: לא בכפייה אלא בהמרת אנרגיה תקועה לדשן צמיחה. כך, למעשה, משנים את העבר.

החושים כאן הם שערים. היותם של מים "קרים" לכאורה מהווה מידע "אובייקטיבי" אך מה שבאמת משמעותי ואף קובע מציאות ומאפשר ריפוי ושינוי הוא מה קרה לי בפנים כשהרגשתי אותם, כשנגעתי בהם, כשחוויתי אותם – אילו אסוציאציות ורעידות התעוררו. מכיוון שבדיוק שם, במקום החווייתי, מתקיימת כל הזמן אפשרות לעדכון, שינוי ומעבר למקום חדש, שכל כולו תלוי ברושם החווייתי, שאותו, כאמור, ניתן לעדכן ולשנות.

תרגיל פשוט לעיצוב ההווה דרך ההתייחסות למה שמכונה כ"עתיד": “זה כבר קרה”. במקום “יהיה בסדר” – “זה בסדר כבר עכשיו". חווית ה"זה כבר קרה" מוכרת למוח וניתנת להפעלה לשם עיצוב העתיד ודרכו השפעה על ההווה: להיכנס חווייתית אל השלמת תהליך ולחוות אותו ככזה ש"קרה בעתיד": הספר כבר נכתב (למרות שכרגע יש תהליך של כתיבתו), האישור כבר בידי (למרות שעדיין יש מגעים לקבלתו), השיחה הסתיימה בטוב (למרות שהיא כרגע נמצאת בעיצומה).

ה"טריק" הזה שמתרחש בהווה ושמתייחס לגרסה עתידית חיובית פוטנציאלית עשוי להגדיל את רמת האופטימיות במאזן של נקודת ההווה ומשם להעניק יכולת טובה יותר להוסיף ולהתמודד עם אתגר העכשווי ואף לנוע, באופן לא מודע, לעבר הגשמת מה שהגדנו כ"עתיד שכבר קרה". כך זה עובד, הזמן הקוסמי הוא אכן מרחב גמיש של משחק ועיצוב מציאות ולא מין שעון טכני שכל מעשיו הוא להניע מחוג, טיק טוק, טיק טוק.

בעודנו מעצבים את העתיד הזה בתוך ההווה שמכיל למעשה את אפשרויות העתיד, אינני מגדיר "איך זה יקרה" – רק מאפשר לזה לקרות בתוכי כפוטנציאל שהולך ומתפתח בנקודת חווית ההווה. ברגע שהמערכת הפנימית חווה את ה"עתיד שכבר קרה" היא מייצרת בתוכה "הרשאה" להתפתחותו, ואז המעשיות נפתחות. זו אינה אשליה־בריחה אלא ניהול פוטנציאל: העתיד הוא מערך אפשרויות, והסכמתי הפנימית מחזקת את זו שמבקשת להתגשם.

גם כשכאב מתפרץ בהווה (חדשות, פגיעה, זיכרון), הוא הופך חומר למסע חדש: לעתים אי־אפשר לשחרר מיד; אך הידיעה שזה "בר־שחרור" תודו לתרגול קודם כבר משנה את הרושם. לבחור ערוץ פנימי שמתאר מציאות עתידית רצויה יותר, מנחמת יותר  ומפחידה פחות זו אמנות ההשתלבות עם הזמן הקוסמי.

הזמנות לתרגולים:

• לבטא באופן ברור "היכן אני עכשיו" (ופחות "היכן אני לא עכשיו"). זהו תיאור חווייתי של החוויה הקיימת, לא משנה מה היא.
• לבחור בחירה אחת מתוך ריבוי אפשרויות לפי מה ש “הכי פועם ומרגש עכשיו” ולצאת לדרך: מה ש"מרגש" מחבר יותר לזמן קוסמי
• לקבוע “זמן אני” לא־תפקודי ולא "חשוב מבחינת תוצאות"
• להשתמש בשעון כמסגרת משחררת (חמש דקות של ריקוד, ציור, כתיבה)
• לשחק באומץ ב“זה כבר קרה”.

בכל פעם שנעשה זאת, ננוע מהתייחסות לחוצה אל הזמן להתייחסות יצירתית איתו. יצירה וזמן מתלכדים והנה אנחנו בתוך זמן קוסמי. אנחנו משפיעים על הזמן, נעים בתוכו ולא "נלקחים על ידו.  ושם, כמו תמיד, מחכה לנו "החבורה הפנימית" – כל הגרסאות שלנו, כל הביטויים הפנימיים שלנו – מוכנים לעבוד יחד.

פרק 4: יש-יש, אין-אין

“זמן אמיתי” איננו "שעון משודרג" אלא מצב תודעה, הלך רוח, "מקום" שאליו ניתן להתחבר דרך כלים מתאימים ותשומת לב מתאימה. ברגעים שבהם נדמה כי “איבדתי תחושת זמן”, אינני "מאבד" אלא בעצם מרוויח: אני מרוויח נוכחות, שקט, הלימה פנימית, קלילות, צלילות. אני מכנה זאת מסגרת יש–אין: יש– יש; אין– אין. הזמן הלינארי, עם המחוגים והלו״זים והדד־ליינים, הוא מוסכמה שימושית; אך כאשר המוסכמה מתפוגגת, מתגלה ה"יש" שחיכה מתחתיה — מרחב חי שבו האני האותנטי איננו זקוק להצדקות, ציונים, מדידות או מדדים. זהו רגע של “חזרתי הביתה”, וזו הנגיעה של הזמן הקוסמי.

הזמן הלינארי מותיר בנו משקעים רגשיים מובְנים: לחץ, דחיפות, “אין זמן”, “לא הספקתי”, פרפקציוניזם, השוואה וציפיות. אלה אינם רק תופעות לוואי – הם דלק למנגנון ביקורת עצמית מוגזמת, אחד הקודקודים  של המשולש הפסיכו־קריאטיבי.

כך מתהווה התמכרות עדינה: לאדרנלין של הדאגה, לתחושת המרוץ, לסיפור “עוד מעט נגמר”. ההתמכרות הזו מרחיקה מן המקור היצירתי ומחזקת את הפער בין מי שאני לבין מי שאני “אמור/ה” להיות. מאחורי ההרגל הזה מסתתר פחד עתיק מהמפגש הישיר עם האני השלם. קל יותר להיות עסוקים בזמן שכביכול עומד להסתיים מאשר לעמוד בעוצמת התשוקה והחירות של העצמי האינסופי שבתוכנו.

ועדיין, השעון הלינארי הוא לאו דווקא בעיה, זו שאלה של האופן שאנחנו נעזרים בו ומתייחסים אליו. בציור, בכתיבה, בתנועה, ובמגוון נקודות של הקיום קובעים לעיתים מסגרת – לא כדי להצטמצם אלא כדי לקבל חופש ומרחב מאוזן בין אנרגיה נשית וגברית. המסגרת שומרת את הדלת; התודעה חוצה דרכה. כך מתבקע “הווה מתמשך”: העבר והעתיד מתכנסים לנקודת פעולה אחת. הזמן נעשה חומר גמיש בידיים – אנרגיה שניתנת ללישה, לעיצוב, לדקיקה, להגבהה. במילים אחרות: דרך שימוש נכון ב"זמן הלינארי" ככלי שמאפשר מסגרת שמעניקה חופש והזדמנות לשחרור, ניתן להתחבר לזמן הקוסמי שהכניסה אליו תלויה, לעתים, בדיוק באותם כלים שניתן ליצור מתוך מבנה הזמן הלינארי. אפשר לציין כאן בחיוך נקודת שיתוף פעולה בין זמן הארצי המקובל והזמן הקוסמי הרחב, המקום בו הצמצום וההרחבה לוחצים יחד לטובת התפתחות, צמיחה וריפוי.

“היגיינת תודעה” משנה את איכות הזמן ומעניקה לאדם כלים וגם אחריות על המציאות בה הוא מתקיים:

הזנה לא מותאמת, שמועט בה העונג ומועטה בה ההתלהבות והתשוקה, מצמצמת את האדם לתודעת הישרדות והישענות מוגזמת על הזמן הלינארי, בו המציאות יותר מוכתבת על האדם ויכולתו להשפיע עליו דלה יותר.

הזנה מותאמת יותר מולידה קלות, זרימה, חדווה, התרגשות וסקרנות, מה שמעורר את האדם לאפשרויות התנועה בין הזמן הלינארי לזמן הקוסמי בו ניתן לחוות את היכולת ליצור, לברוא ולשנות.

השפה שבה אנו משתמשים משפיעים על חווית הזמניות: “אני לא מספיק/ה” – שפת מחסור שמעניקה תשומת לב רבה מדיי לאשליית ההיבט המתכלה של הזמן; “אני בסדר כמו שאני ואני מחפשת לנוע בעקבות ההתרגשות האותנטית שלי” – שפת בחירה שמעניקה לאדם מנדט רחב יותר להשפיע על חייו, למצוא בהם משמעות, עונג וכיוון לביטוי ושייכות ללא העמדת פנים. פעמים רבות המילים האלה וההתייחסות למציאות הם אלה שמתוכם נוכל להעביר את תשומת הלב להישענות יתרה על זמן לינארי או לתנודתיות מפרה בינו לבין הזמן הקוסמי, חסר הגבולות וחסר המגבלות.

הקונצנזוס סביב “נורמליות הזמן" מייצר מציאות אובייקטיבית־לכאורה שמטשטשת את הבדלי החוויה. עם זאת, חוויה היא תמיד אינדיבידואלית. שני אנשים יעמדו באותה סיטואציה, ייחשפו לאותו גירוי, והעולם הפנימי שייפתח בכל אחד יהיה שונה בתכלית. בזמן קוסמי, אני מפסיקים לדרוש מן החוויה שתתיישר אל "מד־האובייקטיביות", ומסכימים להכיר ב"סובייקטיבי" כמציאות העיקרית הקיימת.

המערכת התרבותית, ובתוכה גם דתות ומוסדות, היטיבה לא אחת לנצל את חרדת הזמן כדי לכונן שליטה: לספר לאדם מיהו, מיהו האל שלו, כיצד “ראוי” לחיות וכיצד להימדד. ככל שאדם מתקרב לאלוהי שבתוכו – למקור – הוא נעשה פחות נשלט. הוא פחות זקוק לציון, לדירוג, לאישור. הזמן הקוסמי מפרק את האשליה שהערך העצמי תלוי בתפוקה מדידה. הוא מחזיר את החירות ללמוד ללא מבחן, לנוע ללא קנה־מידה אחיד, ליצור ללא “סיבה מספקת”.

כאן נחשף גם ההבדל בין “טקסים” לבין תשוקה. טקסים חוזרים (משפחתיים, חברתיים, מקצועיים) יכולים להיות מיטיבים כאשר הם ניזונים מהרמוניה פנימית. אך כשהם מתנהלים בניגוד לתשוקה, הם מושכים חזרה לזמן לינארי קשיח: הלו״ז מתהדק, הראש מתמלא חשבונות, המבט מתרחק מהמרכז. במקום שבו ההלימה קיימת – השעון חדל להיות גורם לחץ והופך לסימן־עזר; הזמן נמס, ונשארת חוויה של שלמות שקטה.

בזמן קוסמי אין כל אופציה לכישלון. לא משום שכל ניסיון "מצליח", אלא משום שהמושג “כישלון” נסמך על זמן מדיד, על טווח שבו משווים תוצאה לציפייה ומשם נוצרת שיפוטיות לגבי איכות הביצוע והערך שלה. בזמן הקוסמי, כל תוצאה היא מידע לתנועה הבאה בתוך הווה מתמשך. זהו שינוי פרדיגמה: מן השאלה המלחיצה (בדיוק כפי שהזמן הלינארי מלחיץ) “האם עמדתי ביעד?” אל השאלה העמוקה יותר, שאינה שאלה כלל אלא הוויה – “האם אני מחובר באופן מענג ומספק לתנועת הזמן הפנימי שבתוכי? ”

חיבור לזמן קוסמי פירושו שיפור ההתאמה בין העצמי הפיזי לבין העצמי הגבוה. ההתאמה יוצרת תנועה טבעית: עם “סדר יום” שיש בו יותר הקשבה לאינטואיציה ופחות ללחצים של TO DO LIST וכל מה שדומה לה. ההקשבה המשתפרת הזו ללחישות הפנימיות מייצרת חווית זמן חדשה, שבה קיימת תנועה פנימית שחשובה בהרבה מתנועת מחוגי השעון החיצוניים.

במקום הזה יודע האדם מתי להתחיל, מתי להפסיק, מתי להחליף מהלך, מתי ליזום, מתי להמתין, מתי לנוח ומתי לפעול, מתי לשנות ומתי להיות ב"כלום". ההתפתחות הזו הופכת עם הזמן את התשוקה לרכיב משמעותי במסגרת בהכוונת חווית הזמן, שכן "זמן שהוקדש לתשוקה הוא בעל ערך גבוה בהרבה מזמן שהוקדש לכל מה שאין בו תשוקה והתרגשות".

פרק 5: מחוגי התשוקה

אנחנו עומדים על התפר בין מסגרת היגיון מוכרת – מה שנקרא “הבנת מציאות” – לבין ממד מחקר אחר, שאכנה אותו מחקר חווייתי. במחקר החווייתי המציאות איננה רק אובייקט להסבר; היא שדה תנועה. חוויה היא מקום שנכנסים אליו, נעים בתוכו, מתמקמים בו, ובתוכו גם בוחנים, מרפאים ומאמתים. הוכחה איננה רק נתון שמסכימים עליו, אלא אישור פנימי מלא־גוף: חוויה מוחלטת, פנימית, של “זהו זה”. ייתכן שלא אצליח להסביר זאת במילים, אך בכל המערכת העמוקה יש ודאות מלאה. זו “הוכחה חווייתית”.

בלב המחקר החווייתי ניצב הזמן. הזמן הלינארי ממקם: שעה, יום, אתמול, מחר. אך המיקום הלינארי הוא בעיקרו מיקום מפריד: הוא חותך את ההווה לחתיכות דקות, מצמצם אותו לפרגמנט – “רגע קטן בין קודם לאחר־כך” – ושם, בחיתוך הזה, מתהווה הטרגדיה האנושית: חוויית אובדן מתמיד. “אתמול מת”, “מחר עוד איננו”, “עכשיו קצר מדי”. וכשמתמעט ההווה, מתמעטים יחד עמו כוח הריפוי, חדוות היצירה ושמחת החיים. וכל זאת עקב הימשכותה של אשליה, שבה הזמן הוא משאב קצוב, ולא חלל אינסופי כפי שהוא באמת.

זמן קוסמי מציג תמונה אחרת. בהווה האמיתי אין “קודם” ואין ”אחר־כך” כמחסומים; ואם הם מופיעים, הרי הם מתקיימים בתוך ההווה, לא מחוץ לו. ההווה האמיתי הוא מישור רחב שבו חלקיו השונים – דימויים של “עבר”, אפשרויות של “עתיד”, הדים ממחזורי חיים – נגישים. שם מתברר שאינני מאבד את עצמי בזרם הימים; חלקים שחשבתי שנזנחו לא "נעלמו", אלא הועברו “למדף סמוך” בתודעה. אפשר לפתוח את הדלת, לגשת למדף, ולחזור מהם מוזנים יותר אל עכשיו.

כאן נוצר קשר חדש בין זמן ואמת. “אמת” איננה ניגוד לשקר או פסק דין סופי; אמת היא מצב קיומי. כשאני בזמן קוסמי, אני רואה שהקיום אינו בורח: הוא משתנה, מתעבה, הופך דק יותר – אך אינו קורס. אמת כזו איננה "טיעון"; היא תחושת מציאות שמרפאה עצב קיומי דק – אותו כאב שקט של “אני כל הזמן מאבד”. ברגע שמתברר שהקשר בין חלקי ה"אני" לא נקטע, האבל הקטן המתמשך על תחושת האובדנים שליוותה את דרמת הזמן הלינארי בלבד מתפוגג. מה שנדמה ל”אובדן” מתברר כתזוזה בתוך אותו מרחב ולא כמשהו או דברים ש"הלכו לאיבוד".

מנקודה זו אפשר להבין מדוע חוויה בוראת מציאות: כשחלק בי שנקרא “אתמול” פוגש חלק שנקרא “היום”, נוצרת תנועה הדדית. העדכון שאני נותן לרושם החווייתי של “אתמול” משנה את מי שאני “עכשיו” – שהרי “עכשיו” הוא תוצר העיבוד של רישומי העבר בי. ובאותו היגיון, האפשרות “שמחר” כבר נוכחת כתדר, המשפיעה אחורה אל ההווה. במבט החווייתי, דמויות הזמן אינן שורה של אובייקטים נפרדים אלא חבורה חיה הפועמת יחד. הזמן האמיתי הוא “זמן ביחד," כמו שה"אני" האמתי הוא בעצם "אנחנו".

מכאן נולדת תפיסה פרדוקסלית מבורכת: כדי להיות במציאות – עליי לחלום בתוך החלום. “החיים הרגילים” הם חלום עם חוקים: מדדים, דד־ליינים, רוטינות, מסגרות. זהו חלום שמנתק את התודעה מהזמן הטבעי, הקוסמי, שכל כולו עכשיו ושאין בו באמת, "אובדנים".

החלום שבתוך החלום הוא היכולת – מבפנים, ללא עריקות וללא חומרים – להגביה מבט, להתרחב מעבר לחוקים, ולהרגיש את המרחב שבו אני לא רק נמצא בתגובתיות מתמדת לתנועת המחוגים אלא בעצמי יוצר את תנועת הזמן או לפחות מהווה חלק חשוב בבריאתה. ברגע שאני מרשה לעצמי לחלום את התשוקה, אני משנה את חוקי המשחק מבפנים: אני לא “בורח” מן החיים אלא מתעורר בתוך חייהם.

אפשר גם לראות זאת כך. המעבר מקיום מלא ב"זמן קוסמי" לעבר מציאות דחוסה של "זמן לינארי" כמוה כמעבר לאיזה שהוא חלום שנדמה כמציאותי מאד. בתוך אותו חלום, עם אותם כלים של "יצירת חלום בתוך המציאות הקיימת" ניתן גם "לנוע חזרה" אל מציאות מקבילה שקיימת כל הזמן. כך שחלום במובן הזה הוא לא רק מצב תודעה שמתקיים בעת השינה, הוא גם "כלי רכב" של תנועה מתודעה אחת לאחרת.

וכך, במסע הזה, הדמיון איננו “בריחה” אלא כלי ניווט. הדימוי של “קולנוע תודעתי” מועיל: אינספור אולמות פועלים בו־זמנית, כל אחד מציג זווית של חיי. אני יכול לשבת באולם אחד – דרמה, לחץ, רדיפה אחר זמן – ולשכוח שיש דלת צד. הדלת הזאת אינה מכשיר טכני; היא בחירה קשובה: להעביר ערוץ. כשאני “עובר ערוץ” אני מותיר את עוצמת הדרמה על 20% במקום 200%, ונשאר זמין ללמידה, ליצירה, לקירבה. הבחירה הזו אינה אסקפיזם; זו פרופורציה מיטיבה.

היכולת לנוע בין "תסריטי הקיום שלי" מהווה את אחד הכלים המשמעותיים בטרנספורמציה והתמודדות עם מצבים מאתגרים. הישארות מוגזמת במרחב עם דרמה שלילית מסמל, אם כן, סוג של הישאבות לתוך זמן לינארי, התמכרות לבעיה מסוימת והתרחקות מהטבע הגמיש והיצירתי של היכול לעבור בין מציאויות. התמכרות מעגנת את החוויה במציאות אחת ויחידה וזה כנראה חלק מכוח השפעתה המשמעותי.

כך מתברר גם ש”השעון” עצמו הוא רק סמל. הוא לא “זז”; אני זז/ה בתוך מרחבי זמן. השעון אינו אלא מכשיר טכני לחלוטין שמבטא מסגרת מדידה טכנית. ברמות תודעה מתפתחות "שעון" אינו קיים ורק התודעה מתנועעת בשדה בו היא מתקיימת.

כאשר אני חווה שאני היא/הוא התנועה, מתהפך יחס הכוחות: לא הזמן לוחץ עליי, אלא התשוקה מכוונת אותי. התשוקה – לא כפרא בלתי מרוסן אלא כמנוע פנימי צלול – נעשית המסגרת וגם המחוג של השעון הפנימי. זהו שלב אבולוציוני: מן הצורך בגבולות חיצוניים אל הקמה ספונטנית של מבנה מבפנים. אותו מבנה פנימי יודע מתי להתחיל, מתי להניח, מתי להחליף קצב – מפני שהוא מתואם עם המקור.

וכך, הפרדוקסים שמתגלים בדרך יכולים פחות להפחיד. “עבר” ו”עתיד” חדלים להיות קירות של הפרדת זמנים מלאכותית והופכים למעברים. אפשר להרגיש כיצד פעולות עתידיות “כבר קרו” במובן החווייתי: לא כהכחשה של המציאות הנוכחית, אלא כהסכמה פנימית להיתכן. כשמשהו עתידי מצוי בחוויה של “כבר קרה” בתוכי, נפתחים שערים: ראייה, תעוזה, קשרים, פתרונות. זהו שימוש יצירתי במילה “קרה” לא כהכרה ב־יש, באפשרויות המשחק עם הזמן ועם הזמנים וההתייחסויות אליהם.

כך גם מתבררת הבהירות ביחס לתפקיד התרבות. מוסכמות הזמן – דירוגים, ציונים, נורמליות, מחקר הבנוי על ספק ועל המושג שנקרא "אובייקטיביות" – מועילות במעבדה שנקראת "אנושיות". הן מארגנות, מסנכרנות, מאפשרות תיאום. אך כאשר מוסכמות אלה, שהן לא יותר מ"כלי עבודה" הופכות להיות מרכז תפיסת המציאות, אז הן מחזקות חווית בידוד, נפרדות וחוסר אונים: אשליית “אני לבד עם השעון”, "אין מציאות מלבד זו שהמדע מאשר", "מה שאני מרגיש לא שייך לסיפור הכללי".

זמן קוסמי מפרק את הבידוד ואת תחושת היכולת להתחבר לידע ואמת פנימיים: "אין אני מנותק מחלקיי; אין אני תלוי באישור חיצוני כדי להרגיש ערך. אני מסונכרן/ת. ברגע הזה אני יחד – עם עצמי, עם מקורותיי, עם מי שעוד אבחר להיות.  החוויה שלי היא האמת שלי לפני כל "אמת" אחרת."

מתוך כך, המושג “אובדן” מקבל פירוש חדש. בזמן לינארי, שהוא במידה רבה זמן "טרגי" – זמן של אובדנים – כל רגע “היה ואיננו”. בזמן קוסמי, “אובדן” נחשף כמרחק שבין תשומת לבי לבין אותו חלק בי שאני יכול לפגוש. כשאני פוגש – האבל מתעדכן. לא משום שאני מוחק כאב, אלא משום שאני מחזיר אותו להיקפו המדויק ומפסיק להנציח את סיפור ההיפרדות. הריפוי הוא התקרבות: בין גרסאות של עצמי, בין עולמות שחשבתי שמנותקים, בין “כבר לא” ל”עוד לא”.

זו איננה פילוסופיה לשם עיון; זו מסכת תנועה לשם חיים. בכל פעם שהתודעה מצליחה “לחלום בתוך החלום” – היא בעצם מפרקת את חומות החלום הנוכחי ואשליית הזמן הלינארית והמתפרקת שלו. באמצעות כתיבה, ציור, תנועה, נשימה, מבט אוהב, הומור – נוצר פתח. דרכו נכנסים אוויר, רכות ותיקון.

שם גדלה הבשלות לבחור ערוץ: לא ערוץ הסבל כברירת־מחדל, אלא הערוץ החווייתי שבו אני בורא את יחסיי עם הזמן. מכאן צומחת הבטחה מפוכחת: לא חייבים לסבול כדי להתפתח. אפשר להתפתח כדי למוסס את עודף הסבל. סבל יכול להיות חלק מחוויית החיים, מעת לעת אך לא חייב להיות החוויה היחידה, המרכזית והמשמעותית ביותר.

חלקו של הסבל בחיי האדם הוא לא יותר מ"ערוץ" אחד מתוך שפע ערוצים זמינים ואפשריים בו זמנית, שחיוני להכיר בהם ולעבור אליהם, כדי להקטין את מרכזיות הסבל וכדי לגייס סביבו אמצעי ריפוי, עדכון וטרנספורמציה.

וכך מתגבש משפט־ליבה: אני מצוי ונע באופן יצירתי בתוך שדה הזמן. לא “הספקתי”, לא “לא הספקתי”, לא “אאחר” ולא “אקדים”, אלא – אני בתנועה מתמדת בתוך שדה הקיום שלי. אין אפשרות באמת "לא להספיק" כי שדה הזמן הקוסמי הוא מרחב של התנסויות מגוונות ולא של מדידה צרה של הישגים לפי אמות מידה מסוימות ונוקשות של "מה מוצלח" או מה "טוב".

בזמן קוסמי אין אפשרות "לא להספיק" ואין מתחים של "פספוס". כל תנועה במסגרת שדה הזמן המלא מבורכת, ראויה ומתאימה ואין לה כל אפשרות אחרת ברגע הנוכחי.

האתגר הגדול ביותר הוא להתאים, ככל הניתן, את התנועה למחוגי התשוקה, שהם מדד הזמן האותנטי יותר, והם גם המקום בו חווית הזמן הלינארית נעלמת ואת מקומה תופסת חווית "עכשיו" שממשיכה לנוע בעקבות הסמנים הנוספים של מחוגי התשוקה שמזמינים אל היצירה הבאה, וזו שאחריה וזו שאחריה…

 פרק 6: שעון ההתנסויות

זמן לינארי הוא חוזה חברתי: מסמך דק־אותיות שנחתם מבלי שנקרא. מחוגים, לוחות, דד־ליינים – כלים לסנכרון המעבדה האנושית. אך המחוגים עצמם אינם רלוונטיים לחוויה; הרלוונטיות נמצאת בפנים. שם הזמן אינו “טיק־טיק”, אלא איכות שהגוף־רגש־דמיון מודדים ביחד.

כאשר האיכות מתרחבת – הזמן מתרחב; כאשר היא מתכווצת – הזמן נסגר. זו איננה מטאפורה: חוויית הזמן באמת מאיטה או מאיצה כתלות בהרמוניה. עונג יוצר תאוצה עדינה שבה “שעה” הופכת לרגע אחד; דחק יוצר צמיגות שבה “דקה” דביקה יותר ממסדרון בירוקרטי ואינסופי באוגוסט. המחוג לא זז על פי לוח; הוא זז על פי לב אופי החוויה. זהו הזמן האמתי. וזהו גם הדרך להתחבר לזמן הקוסמי שבדומה למרחב החווייתי, אין לו התחלה ואין לו סוף והוא בתנועה דינמית מתמדת של שינויים והתפתחות.

הקצב הנכון איננו "מהר" או "לאט". הקצב הנכון הוא סנכרון או התאמה. לכן, למשל “מהירות” אינטואיטיבית איננה חיפזון אלא כיוונון משתפר לתדר עמוק וחופשי יותר. כשהיד כותבת לפני שמחשבה מספיקה להתלבט, הקול הפנימי פשוט מגיע בזמן אמת. אינטואיציה איננה ממהרת; היא עכשווית. היא אינה דורשת רשות מן השכל, ולכן מתקבלת כחוויה זורמת שאין בה מקום לביקורת. ההאצה הזו – זהו נתיב כניסה לזמן קוסמי: ממד שבו ההווה איננו פרגמנט בין “קודם” ל“אחר־כך”, אלא משטח פעולה שאוסף לתוכו את כולם.

בממד הזה משתנה השאלה המרכזית מ“מה השעה?” ל“מהי איכות החוויה?”. האיכות היא השעון: רמת הפתיחות, דרגת העונג, מידת הנוכחות. זמן קוסמי נמדד בזרימת ההוויה, לא במרווחי מדידה. ומשם נפתחת תובנה פשוטה ומחוללת: ההווה לעולם בתנועה. לא משום שהוא “מתקדם” לאן שהוא, אלא משום שטיבו לנוע. ההווה זז גם כששקט; המנוחה שלו – בתנועה. המרחב החווייתי לא נעצר לעולם, רק משנה קצב, כיוון ותשומת לב, ולכן גם אין בו אלמנט אפשרי של "בזבוז" או "פספוס", כפי שצוין קודם, אלא רק הזמנה ופוטנציאל לשיפור היכולת להימצא בתוך החוויה, להקשיב לה, להאמין למסרים שלה ולפעול למענה.

כאן נכנס החיבור המדויק בין הזמן הלינארי לזמן הקוסמי: "שעון ההתנסויות". במבט החווייתי, הזמן הלינארי איננו רצף של יחידות אחידות אלא הצטברות של התנסויות. כל התנסות משאירה רישום חי – לא “עובדה” אובייקטיבית, אלא חותמת רגשית־תודעתית שמעדכנת את המערכת. רישום מצטרף לרישום, תקדים מצטרף לתקדים, ובשלב מסוים נולדת זהות־פועלת חדשה: “כך אני”.

מכאן, “גיל” מפסיק להיות מניין שנים והופך להיות מניין התנסויות. יש מי שעובר בשנה אחת מה שאחרים עוברים בעשרים; השאלה המדויקת איננה “בן כמה אתה” אלא “בן כמה התנסויות אתה”. זה הגיל האמיתי של הזמן האמיתי.

בשעון ההתנסויות יש בחירה. אירוע מסוים יכול להפוך לחומר בעירה לדרמה, או לשער לטרנספורמציה; אותו אירוע ממש יכול לקבל פרשנות קורבנית של  “למה זה תמיד קורה לי?”, או להוות הזמנה להתפתחות ושינוי: “מה זה מזמין בי עכשיו?”. הבחירה הזו משנה מסלול.

המציאות שוזרת אילוצים, הפתעות ותבלינים – כדי שיהיה מעניין – אבל אופן הפגישה שלנו עם האירוע קובע את הצומת הבא. הסיפור איננו תסריט יחיד; הוא עץ החלטות חי. בכל רגע נפתחות גרסאות־המשך רבות, ורבות מהן כלל אינן על הרדאר כשאופק התודעה מצומצם. הרחבת התודעה חושפת נתיבים שלא היו זמינים בלעדיה.

מכיוון ששדה הקיום והפעולה הוא השדה החיובי חיוני לומר שוב ושוב: המקום בו אנו נמצאים הוא מקום חווייתי. החוויה קובעת את פירוש המציאות ומה שיפה הוא שעל חוויה ניתן להשפיע ומכאן גם שעל המציאות ניתן להשפיע, בדיוק מהמקום בו החוויה הופכת למרחב פלסטי שאפשר ללוש אותו, להזיז אותו, לכוונן אותו ולשנות אותו.

כאמור, בזמן קוסמי המושג “כישלון” מאבד משמעות. כל רגע ורגע הוא סוג של התנסות בעלת ערך, יש למידה בעלת תזמון (מה שקורה "עכשיו" הוא מה שבדיוק יכול לקרות "עכשיו"), יש התפתחות הדדית בין החלקים השונים של ה"אני, ומה שמעבר לו.

אותו מתח הלינארי – להצליח/להיכשל, להספיק/לא להספיק – הוא פיקציה פונקציונלית של מעבדה מוגבלת שלא מכירה את כל הפרמטרים האפשריים של המחקר שלה עצמה. מחוץ לשם, או נכון יותר: מעל לשם, כל בחירה היא חומר גלם טוב. אם לא עכשיו – אז בהמשך; ואם לא בהמשך – אז במקביל. אין לאן לברוח מן ההתפתחות, כי ההתפתחות איננה יעד אלא תנועה טבעית של ההווה. הכרה במציאות כזו היא הכרה בזמן הקוסמי.

הדמיון, כמרחב התנסותי, איננו נתפס כאן כערוץ של “בריחה” מהמציאות; הוא כלי המדידה שלה. הדמיון הוא המסדרון שבו ההווה נפגש עם ה“עוד רגע”. שם נולדת האפשרות לומר על משהו עתידי: “זה כבר קרה” – ובכך להקים, באופן יצירתי, הסכמה פנימית לבריאת מציאות חדשה. הדמיון מאשר נגישות לתסריט של התחדשות והתפתחות, הוא למעשה בונה במרחב הרוחני את המשאבים הדרושים ומשם הגוף מאמץ את התנועה המתאימה.

במובן זה, הדמיון מציאותי יותר מן ה"עובדה". ככל שאדם מקדים לזהות את האמיתות של הדמיון שלו כך היכולת שלו להתחבר לתפיסת מציאות רחבה ואפשרית יותר גדלה בהתאם.

או, באופן אחר, הדמיון הוא הבסיס האמתי למפגש עם העובדות הגבוהות של הקיום, לא כאלה שמוגבלות על ידי גישה אינטלקטואלית שמבוססת רק על חשיבה שכלתנית לינארית, שמסוגלת לתפוס מציאות חלקית בלבד. עובדות גבוהות אלה הן הסיפור החשוב ביותר שעל האדם להכיר, לפגוש ולממש, וזאת הוא יכול לקיים יותר ויותר, תוך התחברות שלו לחווית זמן קוסמי.

גם מה שנתפס כ"זיכרון" משתנה ומתעדכן מאד כאשר פונים אליו מתוך נקודת מבט חווייתית יותר ופחות כמסלול מאומץ לשחזר אלמנטים מסוימים באירוע מסוים. בזמן קוסמי הכל מתועד – לאו דווקא במילים, אלא דרך הרישומים החווייתיים הרגשיים.  הספרייה הפנימית שומרת הכל לפי אותו כלל: בזמן קוסמי דבר לא יכול באמת "ללכת לאיבוד" אלא לכל היותר לשנות צורה ולחזור להתגלות כאשר יש סיבה ועניין למקד בו תשומת לב חווייתית רגשת.

כשהתודעה מתרככת, הזיכרון הנכון מגיע בזמן הנכון, במינון שהמערכת מסוגלת לשאת. השכחה המוכרת במבנה האנושי אינה פגם – היא מנגנון הגנה של מערכת שמבוססת יתר על המידה על היגיון לינארי, מערכת כזו טווח הכלת הרישום החווייתי מצומצם, לכן היא משדרת "שיכחה" לפי הצורך שלה.

בעת התחברות למערכות מקבילות, מבוססות חוויה, תשוקה, משחק ויצירה (מה שמכונה בין השאר "מוח ימין") אלמנטים "נסתרים" מהעבר מתגלים ומתעוררים, תודות לחיבור למרחב שבו אין מגבלת הכלה אך גם יש בו כללי אחסון ו"ביקור בספריה": ללא ביקורת, לבוא בגישה של אהבה ויצירה, לא לכפות זיכרון מסוים, להיפתח לרשמים חווייתיים שיבואו בדיוק כפי שיבואו ומתי שיבואו.

כשמחליפים את השאלה “כמה זמן עבר” בשאלה “כמה התנסויות נוצרו”, מתחלפת גם משמעות הגיל. לא “האם הספקתי”, אלא “מה הוטמע”. לא “כמה דפדפתי ביומן”, אלא “מה נחרט בנפש”. כך מתברר מדוע יש אנשים שנראים צעירים למרות גילם הביולוגי: לא משום שעקפו את המחוג, אלא משום שהמירו שחיקה בטרנספורמציה. וכך מתברר מדוע אחרים נראים עייפים מן הגיל: לא משום שהתבגרו, אלא משום שהצטברו התנסויות ללא עיבוד, ללא עדכון, ללא ריפוי, ללא שיפור איכות החוויה. הגוף מספר את סיפור הזמן החווייתי לפני שהשעון מספיק לתקתק.

המשחק האנושי עדיין זקוק לשעון. צריך שעת התחלה, צריך כתובת, צריך מסגרת; זהו סמל שימושי לסנכרון, תיאום, גבולות וכללי פעולה. אך כששוכחים ששעון הוא רק כלי ולא מהו שמתארת את הזמן בצורתו האמתית, אזי תנועת השעון הופכת למקור לחרדה ומצוקה והזמן עצמו נתפס כמשהו שנע באופן עיקבי אל "הסיום שלו".

זמן קוסמי אינו מבטל את השעה (אנחנו נמשיך זמן רב לתאם את פגישותינו לפי "יום ושעה…)  אך הוא מציב מעליה את האיכות העמוקה של מושג ה"זמן". השעון הלינארי יכול לשמש עבור האדם כלי שבעזרתו הוא מתחבר לשעון הקוסמי שבתוכו, השעון החווייתי, הדמיוני, בורא המציאות ומשנה אותה בקצב מהיר. זמן, במובנו האמתי והקוסמי, הוא יותר "מקום להיות בו" ולא סוג של מרוץ מתמשך שאין כל סיכוי לנצח בו. את האשליה הזו, שפוגעת במרקם איכו החיים האנושי, לימודים אלה מבקשים לפורר בהדרגה.

במבט זה, “התקדמות” היא מעלה, שיפור איכות החוויה. ריפוי. טרנספורמציה.  התנסות על גבי התנסות על גבי התנסות, כמו לבנים שבונות את מקדש הצמיחה הפנימי. כל חוויה היא לבנה והיא ממוקמת היטב, גם אם נראתה פעם כטעות בנייה. כאשר לבנה נלחצה פנימה בידי כאב, לבנה אחרת – של הבנה וריפוי – מאזנת אותה. האדריכלות הזו איננה מקרית: זהו “עקרון הטבע הבריא” בפעולה – הטיה מתמדת אל הרמוניה שיכולה להשתפר עם הזמן, בה אהבה עצמית מצמצמת ביקורת, ויצירתיות רגשית מניעה את התנועה.

בסוף היום, הזמן מתגלה כמרחב שיכול להשתנות ולהתפתח כפונקציה של התמסרות לנתיבי התשוקה הבריאה. ככל שהיכולת הזו משתפרת כך גם חווית הזמן משתנה. וכאמור, מכיוון שבשפת זמן קוסמי "החוויה שלך היא האמת שלך" אז כך גם קורה: איכות ואף צורת הזמן של האדם הוא תוצאה של מידת  ההתמסרות לתשוקתו הבריאה, שכל תכלית הנעה שלה היא להביא את האדם לממד זמן גבוה יותר, הרמוני יותר, יצירתי יותר וקרוב יותר אל המהות שלו.

אז אם כבר "שעון" אנחנו נבקש לענוד על ידינו או על צווארנו את "שעון ההתנסויות". כאן נמדדת האמת לא במספרים אלא באופי החוויה ובתרומה האנרגטית שלה. כל התנסות מקודשת – מעצם היותה המרחב החווייתי שבו אפשר ואף מומלץ לבנות מרחב של זמן ריפוי, שינוי והתרחבות. אז מהבחינה הזו, המושג "זה הזמן שלך!" נכון לכל רגע, והמשימה שלנו היא לפגוש את העובדה הזו ברמה החווייתית, היא הרמה בה השעון האמתי הוא שעון הזמן הקוסמי.

פרק 7: פארק שעשועים חווייתי

תפיסת ה"עכשיו" של המרחב הפסיכו-קריאטיבי אומרת בפשטות: הכל כאן. הזמן הלינארי הוא מסגרת עבודה הכרחית לעולם מסוים, אבל אינו מתאר את הזמן האמיתי. עם זאת, אותה מסגרת עצמה של זמן לינארי מזמינה לחרוג ממנה — משחק שמטרתו התפתחות: לזהות את הקופסה כדי לראות את מה שמעבר לה. כאשר התשוקה לצמיחה מתעוררת, העדשה מתרחבת, והמציאות נגלית רב־שכבתית.

בעומק הדברים, “עכשיו” אינו נקודה דקה בין “קודם” ל“אחר־כך”, אלא מרחב חי שבתוכו פרושים כל האירועים – אלה שנקלטו אצלנו כ“עבר” ואלה שאנו מכנים “עתיד”. ההבדל איננו קיומי אלא "מיקומי": היכן מונחת כרגע העדשה האנרגטית. אנו נוכחים במספר ממדים ובגרסאות רבות בעת ובעונה אחת; הבחירה היכן להציב את תשומת הלב היא שקובעת מה נקרא “הווה”. כמו מעבר בין ערוצי שידור – העובדה שאני צופה בערוץ מסוים אינה מבטלת את קיומם הפעיל של האחרים; לחיצה קטנה, והפוקוס קופץ.

המרחב החווייתי הוא הלונה־פארק של התודעה. שם אין צורך ב“ספינת זמן”; הבחירה לנוע באופן יצירתי היא כלי הרכב הראשוני. הדמיון בו אינו “בריחה” אלא מתקן מרכזי: מה שמדומיין – קיים כמבנה אנרגטי שלא זכה עדיין לפוקוס מספק כדי להתעבות לחומר. כשפוקוס כזה נמסר – המציאות הפיזית מתארגנת סביבו. כך נע המעשה מן האנרגיה הנשית אל הגברית, מן הרוח אל החומר, זה אולי נראה כ"קסם" (כי זה באמת "מקסים…)  אך זה למעשה הנדסה של תדר, העברת אנרגיה מצורה אחת לצורה אחרת.

במסגרת זו הכתב הופך לגשר. כתיבה אל עצמי בגרסה אחרת – אתמול או מחר – מעניקה לאותה גרסה נוכחות חיה. זוהי בריאה קטנה: ברגע שהקמתי ערוץ קשר, הצד השני קיים ביחס אליי. לא כזיכרון יבש ולא כפנטזיה מקרית, אלא כישות חווייתית עם מסד מידע וניסיון. מפגש עקבי עם גרסת העתיד יוצר “מגנט” של מימוש; מפגש עם גרסת העבר ממיס את האשליה הטראגית של אובדן מתמשך – אין “הלך לאיבוד”, יש החלפת מיקוד ותשומת לב.

הזמן הלינארי, כשהוא דומיננטי ובלעדי מדיי, מייצר עלילה של מחסור: "תקציב" מטבעות שמתרוקן, "מרוץ" להספיק לפני שייגמר. זו פיקציה שימושית לניהול לוח־שנה, אך מקור דלדול כאשר שוכחים את גבולותיה.

בזמן אמיתי, הוא הזמן הקוסמי, העבר והעתיד נוכחים כצוות. גרסאותיי הוותיקות והעתידיות פועלות יחד כקבוצה: הגבוהות מזינות במשמעות, ואילו ה"צעירות” מזינות בסקרנות ובחיות. זה סוג של אדריכלות חווייתית: זיכרונות הם רישומי־רגש גמישים, פלסטלינה שמותר ללוש. עדכון חוויה של אתמול – משנה את עוצמת ה"עכשיו". עדכון תמונת מחר – מרענן את מסלול ההווה.

ספריית הקיום בנויה כספרים חיים. כל חיים – ספר; כל ספר – כרוך בספרים שקדמו לו; וכל הספרים מאוכסנים במדף רחב יותר, המכונה “הספרייה האקשית”. כשאני “מדפדף”, אינני בורח מהמציאות שלי הנוכחית שלי – אני מסתנכרן עם המציאות הרחבה והאמתית שלי.

בכל צפייה חוזרת בסרט בקולנוע או בטלוויזיה נחשפים פרטים שנעלמו בעין הראשונה; כך גם דפדוף חוזר בחיי, במה שנתפס כ"עבר" למעשה מרענן את האופן בו אני תופס ומבין את תנועת חיי ברגע זה. חווית ה"סרט" של הקיום שלי מתעדכנת בכל "צפייה חוזרת". זהו, שוב, ה"עבר" שמתמזג עם הווה, משפיע עליו, נוכח בו ומניע אותו.

צומת ההווה היא עמדת ההשפעה הגבוהה ביותר. כאן מתבצעת ה"עריכה של הסרט". אהבה עצמית מרפה את הלחץ, הקטנת ביקורת מסלקת רעש י רקע מיותרים והסחות דעת, יצירתיות רגשית מפעילה תנועה של טרנספורמציה והתחדשות.

התמכרויות – כל מה שמקהה חיות – מתחרות עם הזמן הקוסמי ומקרקעות מדיי אל הזמן הלינארי כי הן מסיטות את הפוקוס מן ההווה החי אל הדרמה המצומצמת שלהן. החזרה לצומת ההווה היא פרקטיקה של שיפור וריפוי: להתחבר מחדש למסלול הצמיחה, הריפוי, ההתפתחות וההתרחבות. כל אלה מתרחשים באופן טבעי בזמן קוסמי ונראים לעתים "מסובכים" כאשר התודעה משוכנעת מדיי באמיתות הזמן הלינארי.

בתוך כל זה, “התקדמות” מתבררת כתנועה בין גרסאות, לא כמרדף אחר יעד. ה"עכשיו" נע תמיד – המנוחה שלו בתנועה. אנחנו עוברים מעכשיו לעכשיו; השעון רק מפרק את הרצף למקטעים שימושיים. שום "עכשיוּ" לא הולך לאיבוד – רק מתחלף לו הפוקוס. כשאני מגדיל את מיומנות המעבר בין הגרסאות – דק, רך, ללא דרמה – מתמסד בי ידע שקט: אין מה "להספיק", יש מה לחיות, לנוע, להתעדכן, להתרחב להכיר יותר.

וכך נחתם השיעור הפשוט והנוקב של פרק זה: ה"עכשיו הוא מערכת ריבוי־גרסאות פעילה, הזמינה לקשר. הדמיון מסמן את הדלת, הכתיבה פותחת אותה, הרגש עובר דרכה, והחיים מתארגנים בהתאם, באופן טבעי.

במקום "לחכות לזמן" – אני "נע בזמן". הזמן הוא שדה לנוע בו ולעולם לא משהו שיכול להתכלות. הזמן הוא הגדרה בסיסית של הקיום שממנה דברים נולדים. הוא חלק מהמקור והמקור לעולם לא יכול להתכלות.

אז במקום להיאחז בפרק הנוכחי יתר על המידה – אני כותב את הכותרת הבאה ונותן לה למשוך אותי קדימה. כאן, עכשיו, עם כל הגרסאות, ועם לב אחד שמסכים להיות בית.

פרק 8: אפשר להפסיק עם אשליית "לא הספקתי"…

במבט חיצוני על הפלנטה נדמה שאנושות שלמה חוקרת “מציאות” אחת שבתוכה היא כלואה, כבקופסת מעבדה בעלת חוקים נוקשים; אך מעבר לקופסה קיימת מציאות רחבה יותר, ואותה אנו מכנים כאן “זמן קוסמי”.

זמן קוסמי, מעל לכל הגדרה, הוא זמן חווייתי. לאורך השיעורים חזרתי והתמקדתי במילה “חוויה”, כי זהו ערוץ התקשורת, המחקר וההתפתחות שלנו. דרך החוויה אפשר לטפס למציאות גבוהה או אמיתית יותר, ובאותה נקודת חוויה ממש אפשר גם לאבד את הקשר לחלק הגבוה שלנו. באותו מקום אפשר להיתקע ואפשר גם להשתחרר; זהו תהליך הטרנספורמציה.

משימת התרבות האנושית בשנים אלו והלאה היא משימת טרנספורמציה רבת־פנים: ממשפחתי ומקצועי ועד רוח וחברה, תמיד מעבר מחוויית מציאות מצומצמת למציאות רחבה, קרובה יותר למקור, באזור החוויה.

בתוך אזור החוויה אימצנו מגבלות כדי שנוכל לשחק את המשחק האנושי, ולמגבלות האלה יש תועלת. מי שהתנסתה בציור אינטואיטיבי יודעת: דווקא גבולות מאפשרים חופש; בלעדיהם אין מרחב יצירה.

כך גם כאן: כדי לזכות בפריווילגיה של החוויה האנושית—שהיא סדנה נדירה מעבר לסיפור האנושי הצר, ירדנו אל מסגרת מגבילה. זו פריבילגיה שיש בה גם קושי, ולפיכך מי שבחרה לבוא לכאן היא נשמה הרפתקנית שהסכימה להתנסות באתגר. יש נשמות שתפקידן כאן הוא לסייע מהצד, ויש שלא ירדו כלל.

אולם בתוך החוויה המאלצת הזו הגיע הזמן להשתחרר מאחת המגבלות המרכזיות: חוויית המוחלטות של הזמן הלינארי שהישענות מוגזמת עליו מותירה את האדם ואנושות סגורים בבועה קטנה שלא מסוגלת לראות את הסיפור הגדול יותר, אליו היא שייכת בעצמה.

הזמן הלינארי זהו זמן מכווץ ומותנה, זמן שטבוע בו רכיב חרדתי, אפילו במבט בשעון יש טריגר לחרדה, ואיננו מבחינים בכך כי אנחנו מותנים. ההמלצה הפשוטה היא להפחית את חלקו של השעון בתפיסת וחווית הזמן: יש דרכים לדעת שעות, אך אין צורך להפעיל את מנגנון החרדה בכל הצצה.

הזמן הלינארי מייצר מרחק מן המקור, שורה של מושגי־חסר מעוותים, “בזבזתי זמן”, “לא הספקתי”, “טעיתי”, “איך לא הייתי”, שפשוט אינם קיימים ברובד גבוה. הזמן, במקורו, אינו “בזביז”; אי אפשר לבזבז אינסוף. חשבו על הזמן כמרחב תמידי: הוא נמצא בכל מקום, גם בפח שאליו ניסינו לזרוק אותו.

אנחנו כל הזמן בתוך הזמן, כל הזמן ב"עכשיו", וממילא אין שם, בזמן האמתי, קטגוריות של "בזבוז" או "טעות". במבט קוסמי כל התנסות מקודשת ושוות־ערך: בין אם עשינו “הרבה” או “כלום”, חיובי או שלילי, הכול שייך לתוכנית הצמיחה. אין באמת אופציה “לעשות לא נכון”. יש אתגר מקומי של טרנספורמציה, מעומס לחופש, מכאב לריפוי, אך גם אם לא עשינו זאת עדיין, התהליך אינו מופר. הוא קיים ומתקיים ואנחנו כל הזמן חלק ממנו, בכל צורה שבה אנחנו בוחרים, במודע ושלא במודע, להיות ולהתקיים.

מכאן נובע הביטול הפרקטי של “כישלון”: כמו שאי אפשר "לבזבז זמן", אי אפשר להיכשל באמת. לכאורה זה משעמם: על מה נצטער? על מה נקטר? אך התלות בדרמה הזו היא לא יותר מהתמכרות אנושית שמסתירה מאיתנו עונג עצום ושלל אתגרים יצירתיים.

כשנושרות האשליות הלינאריות מתגלה שיש לנו דווקא יותר משימות; יצאנו מן השבלונה, מן הריטואלים והמגבלות, ונפתח מרחב שבו קולה של הנשמה מניע אותנו ליצירה. שם אפילו “אין זמן להרגיש שאין זמן”, כי הכול מתרחש ב"עכשיו", בעוצמת תשוקה וחיות.

זהו לב ההתפתחות הפסיכו-קריאטיבית: לספק גירויים שמתרגלים אותנו לפרק חרדות ומגבלות, לאפשר יותר כניסות לזמן קוסמי, ולעבור גמילה הדרגתית מהתמכרויות לינאריות: דאגנות כרונית, צמצום, השוואות, תחרות, “כישלונות”, תחושת חוסר ערך וחוסר מימוש, כולם מאבדים רלוונטיות.

גם המושג “מימוש עצמי” מחליף צורה. רגילים לדמיין ייעוד ו”שליחות” כפסגת הר עתידית, אך המימוש מתרחש עכשיו. קושי להיות ב"עכשיו" גורם לנו להשליך את המימוש ל”אחר כך”. בפועל, ברגע זה אנחנו בביטוי המיטבי של עצמנו, ומכאן אפשר רק ללטש ב"עכשיו" הבא.

זו בשורה משמחת: כולכן כבר במימוש. מי שרוצה—תקלף מגבלות ותרחיב את הביטוי; מי שלא, גם זה בסדר. כך או כך זו הצלחה, כי אני מקיים את החוזה הנשמתי. אי אפשר להפר אותו; אין מנוס מעצמי ומדרכי שתמיד נמצאת תחת הכוונה גבוהה.

בתוך החוזה הנשמתי יש אופציות רבות, מודעות ושאינן מודעות; רבות מהן טרנספורמטיביות או משפיעות על אחרים. טרנספורמציה, בפשטותה, היא רק התקרבות ל"עכשיו". בתוך ה"עכשיו" מתגבר החיבור לדחף היצירתי, ללחישות הנשמה לגבי ביטוי, יצירה, עשייה. ככל שאנו עושים טרנספורמציה, כאילו אנו מסובבים את ווליום ההקשבה: מסוגלות להקשיב ולקיים. זה כל הסיפור, מעבר מעמדה לעמדה של היזכרות: מי אני ומה בחרתי לעשות כאן. כך זזים לאזור תוסס, דל־דאגה, פחות לינארי, מזוקק יותר ב"עכשיו".

הדבר מקבל ביטוי מעשי בכתיבה. בקבוצת של כתיבת הספר הבא שלך אנחנו לומדים להיכנס ל"עכשיו" באמצע העשייה, וה"עכשיו" עצמו מניע את הטקסט. עוברים דרך המחסומים אל "עכשיו" בהיר יותר ואז עובדים מתוכו.

כדי שזה יקרה אנו מכניסים לתמונה טרנספורמציה רגשית: המרכיב הרגשי הוא מרכז העשייה הפסיכו-קריאטיבית. יצירה רגשית משוחררת מתרחשת רק ב"עכשיו"; כשמתמסרים לזרימה נטולת ביקורת, החופש היצירתי גדל, דלתות נפתחות, סיפורים מתגלים, ויש שם לא מעט עונג. הכול מכוון למיקוד באותו “עכשיו” חווייתי יחיד; אין באמת זמן אחר. גם התרחקות מן ה"עכשיו", אל מרחב דאגות, לחצים וצורך "להספיק" , מתרחשת בתוך ה"עכשיו", רק בעוצמת שכחה גבוהה יותר של איכויותיו. כאן נכנסים שלושת עוגני המשולש הפסיכו-קריאטיבי כמסייעים לשהות ב"עכשיו": אהבה עצמית, חיוך פשוט במראה שמזכיר לאדם שהוא נמצא כאן, כרגע, מרגיש וזקוק לתשומת לב; הורדת ביקורת, כיבוי המסך שחוצץ בין הרוח האינסופית והמודעות המקורקעת ויצירה רגשית, שהיא אירוע ש"מזניק" את האדם אל ה"עכשיו" החופשי והבורא שלו.

עוד היבט של ה"עכשיו" הוא יכולת ההתייצבות הספונטנית תוך הישענות פחותה על צמצום והכנות. יש אמון בזמן קוסמי שמתרחש כשאנחנו מסכימים לבוא בלי תוכנית ולהיות שם, ואז לגלות את התכנית השקטה שמגיחה לפתע תוך כדי תנועה יצירתית.

זה נכון לטיול, לשיחה או להוראה: התוכנית הגבוהה יותר תבוא לידי ביטוי כאשר נסכים להגיע גם ללא תוכנית מגובשת ולהתבטא תוך כדי הקשבה פנימית לתנועות היצירתיות שמבקשות לנוע החוצה ברגע שנכון להן לצאת. במהלך התהליך, במידה ומאפשרים לכך ומוכנים לכך, המידע יגיע, מוח ימין ושמאל יעבדו יחד ובזמן ה"עכשיו" יתקבלו החלטות אינטואיטיביות שלא היה ניתן לתכנן אותן מראש כלל. ברגעים כאלה, של חיבור כל הזמנים ל"עכשיו" גם ניתן לחוות עונג ותחושת התרחבות, משום פירוק החומות וזרימת אנרגיה חופשית בין החלקים בנפש ומעבר לה.

עם זאת ראוי לזכור את המרחב האנושי שאליו בחרנו לרדת, מרחב שאינו מעודד ספונטניות, מפקפק בכך שהתשובה תגיע בעיתה, או מייצר תחושה שמימוש עצמי הוא תמיד גדול מהחיים עצמם ולכן לרוב גם בלתי מושג וחמקמק. ובדיוק במרחב המגביל הזה ישנו אתגר גדול, מתוק והרפתקני, לחולל טרנספורמציה ומעבר הדרגתי לתפיסת זמן קוסמי, והגברת חיבור לתובנות ושינויים שנובעים מההכרה שהכל קרה, הכל קורה והכל יקרה… ממש "עכשיו". וזה גם אומר שלא ניתן "להפסיד", לא ניתן "להחמיץ" וגם אין כל אופציה "לא לממש את עצמך", מכיוון שגם המימוש העצמי קורה, או שמא נאמר "קרה", ממש "עכשיו".

החשיבה הלינארית־הגיונית מתקשה עם שפה חווייתית שאינה תלויה בקונצנזוס. לכן מחקר פיזיקלי־מתמטי לבדו לעולם אינו מספיק; לתנועת זמן יש אמצעים לא פיזיים אלא רוחניים, וזה בדיוק מה שקורה בזמן קוסמי. לשם כך יצרתי סדרת הקלטות וידאו לריפוי בזמן קוסמי.

אפשר, בתנאים חווייתיים מתווכים ובטוחים, לשוב לאירועים טראומטיים ולהתחיל לרכך אותם. ככל שמתרגלים, מגלים שאפשר להעלות “אני” מזמן עבר אל ההווה ולתת לו לדבר כאן ועכשיו. לימדו אותנו לחשוב ש”מה שהיה, עבר ואיננו”, אבל זה פשוט לא מדויק: גלגולי חיים נוכחים ומשפיעים הדדית עכשיו; הסיפור רוחבי יותר מקווי. בתוך החוויה הזו אפשר גם לנוע אל העתיד: לדבר עם גרסת-העצמי העתידית, להדהד פוטנציאל ולהגביר את סבירותו. לכל אחת מאיתנו שורת פוטנציאלים להיום ולעוד יממה; אפשר לבחור פוטנציאל, לשוחח איתו, לשמוע איך נראים הדברים מן הזווית שלו, ושוב עם אחר, ועוד אחד, ולהרגיש בפועל את משחק הבחירה.

לבסוף, עיקר ההבנה כאן איננו מושגית אלא חווייתית, משחקית, יצירתית. לכן אנו נפגשים בקביעות כדי למקד את תשומת הלב ולהראות לאן מוליכות כל הדרכים במסלול הפסיכו-קריאטיבי, אל סיפור חוויית ה"עכשיו".

בתוך השיח עולות שאלות טבעיות: “כמה זמן בזבזתי?”, “אני כבר בגיל לינארי, איך אצמיח תשוקה צעירה?” התשובה נובעת מן המבט הרחב: אין חסר, יש יש. את היום אינך אותה גרסה של אז; הגרסה התעדכנה, ועברת תהליכים שהכשירו אותך לראות יותר. תחושת “פספוס הגיל” היא אשליה הנובעת ממחסור באהבה עצמית; במבט גבוה כל רגע ורגע שעשית הוא מקודש ומרגש, והישגייך נוכחים.

זמן לינארי הוא “זמן של אין”, הוא מתפורר; זמן קוסמי הוא “זמן של יש”, יש תמיד. גם ברגעים קשים, כשנדמה שהמאזן כולו הפסדים, עצם הידיעה שיש ערך חווייתי־קוסמי למה שעובר עליי כבר מפחיתה דרמה ומותירה מקום לטרנספורמציה גם אם הדרך עוד לא ברורה.

אפשר להפוך “משהו” חמקמק שנחווה מאחורי המילים ל”מישהו” בעל צורה, לצייר אותו, לשוחח איתו;

הדמיון אינו "המצאה חלולה" אלא מקום חי. אפשר גם לגלות, בתרגול, שה”קפיצה בזמן” דרך המסלול החווייתי-דימיוני-המצאתי נעשית זמינה, שהמתח יורד, ושחוויית האפשרי מתרחבת; זה עניין של פוקוס ומשאבים. לא בכל רגע אנחנו זמינים לתרגל תנועה בין הזמנים, וזה תלוי ברמת המתח הרגשי בו אנחנו מצויים.

גם בהתמכרויות ניכר הממד הזמני: רוב ההתמכרויות ניזונות מפחד ממה שיקרה. העתיד, בתפיסה לינארית, מצויר בחרדה וחוסר שליטה. התמכרות יוצרת ערפל סביב חרדת העתיד תוך השראת תשומת לב רבה מדיי אל דפוסי ההתמכרות, ובעצם דרך יצירת "עכשיו" מסוג ליניארי, שסובב באופן אובססיבי דרך הריטואלים והדרמות של ההתמכרות.

זמן קוסמי מזכיר לנו שהעתיד הוא בסך הכול אוסף תסריטים, והמסילה שעליה תמשיך רכבת חיינו נבנית מתוך בחירות ה"עכשיו". הצורך בשליטה הוא לא פעם אמצעי לאובדן שליטה, למעשה. ככל שמתקדמים בגמילה פסיכו-קריאטיבית מהתמכרויות יש יותר אופטימיות, תחושת יכולת ויצירתיות אל מול האתגרים של ההתמכרות. זה לא שה"באסה" נעלמת, אלא שהמאזן משתנה עם חוויית היכולת להשפיע.

לכן אפשר לסכם: בזמן קוסמי אנו מחזקים את חוויית הבחירה. גם כשאיננו שמים לב אנו בוחרים את עתידנו; ניתן לאמן את השריר הזה דרך גמילה מדרמות לינאריות, דרך יצירתיות רגשית ופתיחות לספונטניות. כך מתרחב טווח היכולות, מתחדד הקשר לאינטואיציה, ואנחנו נעים במסלולי צמיחה מדויקים יותר. בציור  אינטואיטיבי, כמו בחיים, אפשר לבחור אדום, ירוק, כחול, צהוב; ככל שמתרחבת התחושה “מותר לי”, כך מתקרבים לאינטואיציה שמכוונת אותנו.

העתיד, בסופו של דבר, אינו אלא ביטוי מצטבר של בחירות ב"עכשיו", ועוד עכשיו, ועוד עכשיו. זו הסיבה לבחור להיות פסיכו-קריאטיביים: זהו המרחב שבו אנחנו משפרים את יכולת הבחירה כך שתפעל מתוך קשר לתשוקה בריאה ודרך כך אנחנו מתמסרים ל"עכשיו" חיוני ונוכח יותר, עם כל אופציות ההתפתחות, הריפוי והשינוי שהוא מציע לנו אופן קבוע.

פרק 9: משחקי הזמן

המושג שנקרא "זמן", ובעיקר הזמן הלינארי, הוא חוזה שבשקט הסכמנו עליו כדי לאפשר לעולם הפיזי להתקיים בסנכרון. יש בו סעיפים גלויים כמו תאריכים, שעות, התייחסות לציר הזמן ככזה שנע קדימה באופן קבוע ובאופן לינארי.

ובדיוק באותו מקום בו אנחנו נמצאים, כאשר מזיזים את שתומת הלב בתוך המרחב החווייתי, מגלים שהזמן הוא אירוע משתנה ומתעצב בהתאם לאיכות החוויה של הרגע. למעשה, היא שקובעת את קצבו (ביטויים כמו "הזמן לא זז" או "לא שמתי לב שכבר חלפה שעה" "הזמן חולף מר כשנהנים. הוא באמת חולף מר אז…). וכך, בחירה רגשית־תודעתית ביחס למה שקורה בזמן ווה משנה בפועל את מסלול ההמשך של הזמן, ברמה החווייתית. לכן אותו זמן שנמדד לפי "שעון" הוא לא יותר מאמצעי לוגיסטי שנועד למטרות מסוימות של תרגול והתפתחות, אך הסיפור אמתי של הזמן מתרחש בפנים, במקום שבו חוויה, משמעות ונוכחות מגדירות מהו באמת ה“עכשיו”.

כאשר מתבוננים בזמן מבפנים רואים דבר פשוט: הקצב שלו אינו נקבע לפי "תנועת המחוגים" אלא על ידי מידת ההרמוניה. ברגעים של התאמה פנימית, עבודה בזרימה, יצירה חיה, הזמן מתמזג ההווה, הכל מתרחש "עכשיו" ויש חוויה של "לא הרגשתי את הזמן". שעה שלמה נחווית כרגע מלא ועשיר, כי מערכת היחסים בין תשומת הלב, הגוף והרגש מסונכרנת. לעומת זאת, בנוכחות של לחץ, חיכוך וביורוקרטיה, כל דקה נפרמת ליחידות קטנות ומתארכת, נמרחת ולכאורה מאד "מתעכבת". האמירה “הזמן זחל” איננה רק מטפורה; זוהי פיזיקה חווייתית: איכות החוויה היא המטרונום הפנימי. לכן חוויות נעימות אינן “חולפות מהר” באמת; הן מתרחשות בקצב הנכון, קצב שבו ה"עכשיו" הופך לנוכחות מרכזית עד שמדדי השעון הרגילים מאבדים את תפקידם שכביכול "מורה את הזמן".

מכאן נגזר ההבדל המבדיל בין “מהיר” ל“מסונכרן”. התרבות הלינארית מצביעה לעתים על המהירות כסוג של "חיפזון" או גם "לא מספיק מקום לשיקול דעת ולימוד של המציאות", אבל במרחב החווייתי “מהירות” איננה מעבר לקצב לא מותאם אלא דווקא סנכרון עם קצב האינטואיציה.

כאשר היד כותבת לפני שהביקורת מספיקה לעצור, אין כאן "חיפזון" אלא התמזגות עם הווה חיוני, יצירתי ונוכח מאד. האינטואיציה איננה "רצה"; היא הופכת זמינה ונגישה יותר כאשר פועלים בקצב המתאים לה, שמבחינת הזמן הלינארי הוא "מהיר מדיי".

כיוון שכך, גם פעולות הנתפסות כ"זריזות" כתיבה אינטואיטיבית רציפה, ציור ספונטני מלא בתשוקה ותנועה ללא מעצורים או עיכובים, החלטות מהירות שמגיעות מהלב, כל אלה הם למעשה התאמה לתדר שבו התודעה העמוקה פועלת בלי רעשי רקע. זהו החיבור לזמן הקוסמי שגם מעניק לבאים אליו מידה רבה של עונג.

גם "עונג" הוא נושא מרכזי במעבר להתנסות רבה יותר בזמן קוסמי. עונג איננו מותרות או פריבילגיה יוצאת דופן. עונג הוא למעשה עדות מצוינת לכך שהקצב מותאם, שאנחנו בסינכרון עם העולם הפנימי שלנו, שעברנו למקום בו הפרדות מתפרקות, שהגענו, ולו לכמה רגעים, למרחב של זמן קוסמי. בזמן הלינארי, לעומת זאת, עקב תשומת לב מוגזמת להישרדות ולמדידה של הזמן מתוך עמדה של חסר וחרדה, אין הרבה מקום לעונג. בזמן הקוסמי, העונג הוא סימן החיים של ההווה. אם אתה בעונג, סימן שאתה כאן.

כדי להבין מהו “זמן קוסי” עלינו להמיר את כלי המדידה של הזמן: במקום הישענות על לוח שנה, עוברים לספרייה של התנסויות. השפה הלינארית מפרקת את החיים לשניות, דקות ושנים, אבל הנפש רושמת אירועי התנסות.

אל השאלה "בן כמה אתה?" שבדרך כלל מתייחסת לשנות חייו הלינאריות של האדם יהיה כדאי יותר להתייחס, מבחינת זמן קוסמי, בשאלה: "בן כמה התנסויות אתה?" וגבוה מזה – "בן כמה התנסויות עונג, ריפוי וצמיחה אתה?". זה אמור להיות כלי ה"מדידה" אם בכלל יש עניין למדוד את הזמן. שאלה שאדם אמור לשאול את עצמו היא יותר שאלה של איכות חוויותיו ולא כמות הזמן הלינארי הרשמי וה"יבש" שהוא מבלה כאן, על כדור הארץ.

כל התנסות מניחה שכבה: רגע חושי, תנודת רגש, תובנה קטנה, מפגש שמשנה גוון. השכבות הללו, תקדימים חווייתיים, מצטברות עד שהן הופכות לארגון פנימי: “זהו אני”. לכן, כאמור, שאלת הגיל המעניינת איננה “בן כמה אתה” אלא “בן כמה התנסויות אתה”. יש מי שבשנה אחת צובר את מה שאחר יעבור בעשרים, לא מפני שדילג על מחוגי הזמן אלא מפני שהיתה בו היכולת והבשלות לפתוח דלתות מסוימות, דלתות בזמן הקוסמי, דלתות של התפתחות, שינוי וצמיחה.

"גיל־התנסותי" הוא הגיל האמיתי של האדם, והספרייה הפנימית היא מקום הרישום של אותו "זמן התנסותי". שום דבר איננו הולך לאיבוד. אפשר לדמיין שישנה בפנים "ספרנית טובה" שאוהבת אותנו ושומרת הכול, מוציאה כרכים בזמן שהמערכת מסוגלת לשאתם, ומגנה מפני הצפה כשעדיין אין מוכנות. לכן גם הזיכרון איננו פונקציה של מאמץ שכלי אלא של מוכנות חווייתית: כשמתרחבת הנוכחות, מדפי הספרייה הפנימית נפתחים.

הצטברות ההתנסויות משנה גם את הגדרת התנועה. בשפה הרגילה אנחנו אומרים “קדימה” ו“אחורה”, אך במסדרון החווייתי התנועה היא יותר "מעלה". התנסות על גבי התנסות, כסוג של בנייה אנכית. גם כאשר כביכול “עוד מאותו דבר” מתרחש, אם נוגעים בו אחרת, השכבה היא בעצם שכבה חווייתית חדשה, ולכן זה כבר לא אותו דבר. למעשה, שום דבר לא יכול באמת לחזור על עצמו. זו דוגמה נהדרת לאשליה מבלבלת שמתרחשת בזמן הלינארי.

החיים מתנהלים, במידה רבה, כרשת צמתים. בכל רגע יש אופציות להסתעפויות רבות בהרבה מאלה שאנו רואים; הפחד והצמצום של הזמן הלינארי מצמצם את התפריט הגלוי לשתיים־שלוש אפשרויות, אבל המרחב האמתי, בזמן קוסמי, עשיר בהרבה. וזו גם בשורה פסיכולוגית משמעותית. כאשר מספר האפשרויות מצומצם, הדרמה והחרדה לגבי , החלטות, בחירות ופעולות הופכות מכבידות יותר ונוכחות יותר, ובכך מצמצמות עוד יותר את היכולת לזהות שמספר האפשרויות בכל רגע הוא במידה רבה אינסופי. וזו דוגמה אחת מיני רבות מדוע תהליך המעבר לזמן קוסמי הוא בעצם תהליך ריפוי.

אירוע מסוים יכול להמשיך ולהתקיים כחוויה קורבנית שנדמה כאילו חוזרת על עצמה ומתסכלת אך יכול בה בעת להתקיים גם ככזה שכרוכה בו טרנספורמציה רגשית-חווייתית חכמה. כך הבחירה וההתייחסות הרגשית לאירוע הופכים למרכיב מרכזי במדידת הזמן ברמה האמתית: שאלה היא לא רק "מה קרה?" אלא "איך פגשתי את האירוע?". הזמן, במובן זה, איננו ניטרלי. הוא מגיב לאופן הפגישה (האם חשבת על כך שזמן הוא סוג של "אנרגיה מגיבה"?).

בתוך ה"עכשיו" של הזמן הקוסמי, כאמור, תמיד יש עוד ועוד אפשרויות לפרשנות, להתמודדות, לעיצוב החוויה, לטרנספורמציה, ליצירה ולשינוי. כאשר המעבר הופך לנושא לתרגול והתנסות כך גם מספר הולך וגדל של חוויות קורבן מתרככות ומקבלות נתיב אפשרי להתפוררות ולהחלפה לחוויות ריפוי ושינוי שתמיד היו שם כאופציה אך לא נראו עקב הערפל של הזמן הלינארי.

וכך, הופך הזמן הקוסמי למרחב שדומה יותר למגרש משחקים מאשר לשדה קרב של הישרדות, התמכרות וניסיון בלתי נגמר להסתגל לתנאים מאתגרים ומתסכלים. היכולת של האדם "לשחק" עם המציאות שלו קובעת במידה רבה מאד את איכות חייו ואת המסוגלות שלו להתמודד בהצלחה עם מה שניצב בפניו. היכולת לשחק תלויה בכך שתתקיים חוויה של ריבוי אפשרויות, סקרנות ושינוי. את החוויה הזו אפשר ליצור ולממש בתדירות הולכת וגדלה ככל שמתרגלים, דרך כלים פסיכו-קריאטיביים, מעבר לזמן קוסמי, שהיה בו והתנסות בשפע האפשרויות שהוא מציע.