זמן קוסמי

ד"ר פינקי פיינשטיין

פרק 1: הזמן הוא עכשיו

ספר זה מסכם מפגשי לימוד מיוחדים שהתקיימו בעולם הפסיכו-קריאטיבי כחלק מהלימודים הגבוהים לתלמידות קורסי ההכשרה להדרכה, אימון והוראה פסיכו-קריאטיביים. מפגשי לימוד אלה מהווים "הדרכה גבוהה" וממוקדים במה שנכנה כעת, "זמן קוסמי", שהוא המרחב שבו מתקיים לפי התפיסה הזו הזמן האמתי, שהוא גם המרחב אינסופי לריפוי ויצירתיות, מרחב שאנחנו נמצאים בתקופה של למידה כיצד לעבור אליו, לשוב אליו ולהגביר את נוכחותו בחיינו.

ציור אינטואיטיבי, ככלי פסיכו-קריאטיבי ראשוני ומובהק ניצב בקצה הספקטרום בין מוח ימין למוח שמאל, לטובת מוח ימין: פחות מילים, יותר משחק, סמלים, תנועה, ומרחב רגשי פתוח.

באימון פסיכו־קריאטיבי, אנחנו משלבים אינטואיציה עם היגיון, שיח ומבנה, ומאפשר תהליך טרנספורמטיבי הן למאמנ/ת והן למתאמן/ת.

בקורס מדריכי גמילה מהתמכרויות אנו לומדים את ליבת המנגנונים הפסיכולוגיים של ההיתקעות והשחרור: לראות שהתנועה האנושית הטבעית היא בין כאב לשינוי, בין קיפאון לזרימה.

בקורס המורים הפסיכו־קריאטיביים אנו מטפחים מרחב לימוד מענג ומרפא: איך מלמדים מתוך עונג, נוגעים בחכמה הפנימית, ובונים סמכות רכה שמקורה בפנים.

כל המתודות הללו—יצירה אינטואיטיבית, אימון, לימוד מתוך עונג, וגמילה—מתכנסות אל מקום אחד: “זמן קוסמי”. זהו מושג שמבקש לתקן את היחסים שלנו עם “הזמן” המקובל—עם השעון, הלו״ז, יום־לילה ו־24 שעות—שהם בסופו של דבר מבנים הסכמיים. זמן קוסמי הוא קודם כול זמן חווייתי: מרחב שאנו חווים ומשנים מבפנים. כמו שפיזיקאים ציינו מנקודת מבט אחרת—אפשר לכווץ זמן או להרחיבו—לא דרך "מחוגי השעון" אלא דרך החוויה. החוויה, מהבחינה הזו, מתמרנת את הזמן, משחקת איתו, משפיעה עליו ופועלת בתוכו.

זיכרון ישן מגיל חמש מאיר זאת בפשטות: ילד אומר “עוד מעט” לחברו ששואל אותו "מתי נגיע?" כשאלה צועדים לראשונה לקראת ביתו של הראשון, כשבעצם הם כבר ניצבים ממש מול הבית. ה“עוד מעט” החווייתי שלו לא דומה כלל לזמן שעל מחוגים. זהו תיאור של הלך רוח ולא מדידת זמן לינארי – "עוד מעט".

כך גם אצלנו: כשנהנים הזמן עובר מהר; כשלא—הוא "נגרר". מה שקובע איננו השעון אלא איכות החוויה. לכן אני נוהג לומר: הדבר האמיתי ביותר שעומד לרשות האדם הוא חווייתו—גם אם היא “שגויה” עובדתית היא עדיין האמת שלו ואין לו כל אמת אחרת באותו הרגע. חוויה אפשר לשנות; וכשמשתנה החוויה, משתנה גם הזמן.

מנקודת המבט הרחבה, אין התחלה ואין סוף; יש הווה מתמשך—עכשיו—ובתוכו מה שאנו מכנים “עבר” ו“עתיד”. העבר איננו סיפור אחד ויחיד, "אובייקטיבי" כביכול; ישנו רק האופן שבו חווינו את האירועים מבפנים. הוא אוסף רשמים של אינספור רגעי הווה קודמים. העתיד הוא אוסף פוטנציאלים לנקודות הווה עתידיות—סיפורים אפשריים שאנו מזמנים דרך בחירותינו עכשיו. מהות הזמן הקוסמי היא ההכרה שאני יוצר/ת אותו, בוחר/ת ומשפיע/ה עליו. כלים פסיכו־קריאטיביים מחזקים את היכולת להתמקם ב"עכשיו", לחולל טרנספורמציה, ולרפא.

בזמן אמיתי הזהות העמוקה שלי איננה זהה להשפעות. הטראומות, הכאבים, הקארמה, הגנטיקה—הכול משפיע, אבל איננו באמת "אני". המשימה הגבוהה היא להתחבר לזהות העמוקה והרחבה: לאהבה שמחזיקה את הכול, וליכולת היצירה שמתוך ה"עכשיו". העתיד—עם אי־הוודאות המתוקה שבו—מזמין לקחת את רשמי העבר ולרקוח מהם תנועה. כך מתרחש ריפוי: שינוי רושם, שינוי תגובה, הרחבת בחירה.

מכאן גם המבט על המושג “מימוש עצמי”. לרוב אנחנו מדמיינים אותו כ"פיסגה רחוקה". האמת הפשוטה: מימוש עצמי קורה עכשיו. בכל רגע אנו במקסימום הביטוי האפשרי לנו ב"עכשיו", ואפשר תמיד להיטיב את ה"עכשיו" הבא. אי־אפשר “להפר” את החוזה הנשמתי; אנחנו לא באמת יכולים לברוח מעצמנו. ובעצם: אדם לא מסוגל שלא "לממש את עצמו". הוא עושה את זה ממש ברגע זה ויכול רק להתרחב בזה כאשר ירחיב את מיומנויות היצירה והביטוי של ה"אני" שלו. אותו תיסכול לגבי הפער שקיים, לכאורה, בין ה"מימוש עצמי" לבין "הקיים ברגע זה" נובע מביקורת עצמית מוגזמת ואי הבנה של תפקיד האדם בתוך חייו והוא – להיות בהם ולעשות מהם את המיטב שביכולתו ברגע נתון. ומכיוון שכל אחד עושה את מיטב יכולתו ברגע נתון, ממש "עכשיו", כי אז הוא בעצם מממש את עצמו, בכל רגע ורגע.

החופש שקשור אסוציאטיבית, בדרך כלל בביטוי "מימוש עצמי" מצוי בהתקרבות מתמדת לעכשיו ובהפחתת הסחות הדעת מפניו: כשה"עכשיו" מזדכך, הווליום של לחישות הנשמה עולה, ואנו שומעים ברור יותר את הדחף היצירתי—מה ליצור, מה להביא לעולם, ואיך לפעול.

בתוך הפרקטיקה היומיומית הדבר מתורגם לעבודה: כתיבה אינטואיטיבית שמחברת לעכשיו ומדליקה זרימה ללא ביקורת; ציור אינטואיטיבי שמחלץ יצירתיות גם כשאין “תוכנית”; התייצבות ספונטנית מול וידאו או קהל—להגיע בלי לדעת, ולתת למידע לצאת בזמן אמת. זו לא עשייה "חסרת כיוון" או "סתמית" אלא מהלך של אמון: לבוא פתוח, לעבוד עם מוח ימין ושמאל, להקשיב למה שעולה, וללמוד לתת לו יותר מקום של ביטוי.

הדיון במפגש הזה סייע להעמיק את הדברים. עלתה השאלה על “גיל ליניארי” ותשוקות “צעירות”: במבט קוסמי אין “פספוס”—יש גרסאות של עצמנו שמתעדכנות. מה שלא יכול היה לקרות אז—לא התאים לגרסה ההיא. כל מה שנלמד נרשם; כל התנסות מקודשת. משם נולדת אפשרות עדינה להמיר חרטה באהבה עצמית, ולראות שכל צעד היה חלק מתוכנית הצמיחה.

כמו שאי אפשר באמת "שלא לממש את עצמנו" אי אפשר באמת, "לפספס את עצמנו". פספוס זו המצאה של הזמן הלינארי, שחלק מתכניו כוללים מגוון חוויות של התרוקנות, חסר, אובדן ואף כישלון. ואת אלה אנחנו נשנה כאן, תוך התחברות לזמן קוסמי, בו מושגים ואפשרויות כאלה כלל לא קיימים.

נשאלה גם שאלה לגבי רגעי קושי בהווה: האם בתוך כאב “מפסידים משהו”? בזמן קוסמי אנו מוזמנים להניח שיש ערך של התפתחות וצמיחה גם לחוויה הכואבת—גם אם זה לא נראה עדיין. די בטיפות קטנות של אופטימיות שחוזרות על עצמן ושכפי שיתברר בהמשך קלות יותר ל"גיוס" בתוך מרחב הזמן הקוסמי, כדי לשנות את מפלס הדרמה ולפתוח חלון לטרנספורמציה.

אנחנו נרצה ללמוד כאן להבחין בין זמן ליניארי—שמוזן משעון ושמכיל אלמנטים רבים של חרדה, חשש מפני הלא נודע, תסריטי הפסד (הפסד זמן, בזבוז זמן)—לבין זמן קוסמי—שמזין יצירתיות, ספונטניות והווה נושם.

התלות בלינאריות מחזקת התמכרויות: חרדת עתיד, צורך בשליטה, השוואות, תחרותיות, תחושת חוסר ערך. הגמילה היא חזרה ל"עכשיו": יותר אהבה, פחות ביקורת, יותר יצירתיות. שם המימוש אינו יעד מרוחק אלא פעולה חיה—כאן.

אציין זאת שוב – קיימת התמכרות לזמן לינארי משום שהוא, כמו כל ההתמכרויות, מהווה בסופו של דבר סוג של "הרגל מזיק" למרות שלכאורה הוא חלק מאבני היסוד של המציאות האנושית. כל עוד תשומת הלב לזמן הלינארי מוגזמת ומופרזת תוך התעלמות מקיומו של הזמן הקוסמי, מהווה הזמן הלינארי לקור להתמכרות והשחרור ממנו מהווה, למעשה, סוג של תהליך גמילה והיזכרות בקיומו של זמן קוסמי, שהוא עכשיו מוחלט ופועם.

מקומו של המשולש הפסיכו־קריאטיבי בזמן הקוסמי:
המשולש הפסיכו-קריאטיבי בנוי מאהבה עצמית (בקודקוד העליון), הורדת ביקורת עצמית ותודעת/יצירתיות רגשית (בקודקודי הבסיס). שלושת קודקודי המשולש מזינים זה את זה: הורדת ביקורת מגדילה אהבה ומעניקה חופש יצירתי; תרגול יצירתיות רגשית משקיט ביקורת ופותח את הלב לאהבה; אהבה עצמית מרככת את הביקורת, נותנת מרחב חופשי ליצירתיות ובעצם מחזיקה את המשחק כולו. המשולש הפסיכו-קריאטיבי הוא סוג של "כלי־רכב" במרחבי הזמן הקוסמי: באמצעותו אנו ניגשים לעקבות האנרגטיות של העבר—מה שנגיש עכשיו—וממירים אותן בתנועה לעתיד. אין חובה לשחזר פרטי־פרטים או “לתקן” לפי תבנית; ההזמנה היא לעבוד עם מה שפתוח ונגיש בחוויה, ולתת ליצירתיות ולאהבה לעשות את שלהן.

כך משתנה גם דימוי העתיד. רשמי העבר צובעים את תמונות העתיד שאנו מסוגלים לראות. כשאנו משנים את רושם העבר—באהבה, בהורדת ביקורת, ביצירה—פוטנציאלי העתיד מתעדכנים: נפתחות אופציות חדשות, התשוקות מתחדדות, וכיוונים ישנים מתפוגגים. זהו מנגנון הבריאה האישית: ההווה מחבר בין השפעת העבר לפוטנציאל העתיד, והבחירה—עוד בחירה ועוד אחת—מחוללת את הפרקים הבאים בסיפור האנושי.

לבסוף, ההבנה על טראומה מתמתנת. אין צורך לייפות כאב; כשכואב—כואב. אבל בזמן קוסמי כל השפעת עבר היא גם פוטנציאל לטרנספורמציה. כשהאנרגיה הכלואה משתחררת, ההתנסות הופכת לנכס. זה איננו “תיקון” במובן שיפוטי—מילה שיכולה לצמצם—אלא התמרה יצירתית: אנרגיה נשית (רשמים, זיכרון, רחם) מזינה אנרגיה גברית (פוטנציאל, מימוש, יוציאה לפועל) וההפריה ההדדית ביניהם מעניקה אפשרות לשינוי המציאות, לעדכון חווית ה"עכשיו" והרחבת החיבור לזמן הקוסמי.

זהו היעד כאן: לאסוף את כל המושגים והכלים אל מקום אחד—הווה חווייתי שבו אנחנו זוכרות מי אנחנו, אוהבות יותר, שופטות פחות, ויוצרות. מכאן נצא למסע: בכל יום לגעת עוד מעט ב"עכשיו", לשפר את ההקשבה אליו דרך ערוצי התשוקה, לשחק, להתמסר, ולהניח לעתיד להיוולד מתוך מה שפתוח עכשיו.

פרק 2: "לחלום בתוך החלום"

אנחנו נעים על קו־תפר בין הגיון מוכר של “עולם וחוקיו” לבין שכבה מתקדמת יותר שאני קורא לה "מחקר חווייתי". במחקר החווייתי אין רק "מחשבה" — יש קיום, פעולה, הוכחה חווייתית, ריפוי חווייתי, וחוויית זמן.

המושגים שם אינם נקלטים דרך הגדרה מילונית אלא דרך הגוף, הרגש והתודעה; הם נפתחים כשאנחנו מוכנים לשהות בהם. העולם הפסיכו־קריאטיבי נועד בדיוק לזה: לחלץ אותנו מן ההבנה המקובלת והמצמצמת, ולהרחיב אותה באמצעות כלים שנעים בתוך המרחב החווייתי — מרחב שאפשר להיות בו, לנשום בו, להשפיע בו, ולצמוח בו לצורת קיום שיש בה יותר חמלה, יצירה, אהבה ותשוקה.

במרכז המחקר הזה עומד מה שאנחנו מכנים "הזמן". חוויה היא מקום שניתן לנוע בו, ואם יש תנועה — תמיד נשאל מאיפה ולאן. הזמן הקוסמי שואל “איפה אני עכשיו?” כי זמן, בסופו של דבר, ממקם.

השעה, התאריך, הגיל — כולם ניסיונות לקבע נקודה על ציר. אלא שהמיקום שהזמן הלינארי מספק לנו הוא מצומצם ומפריד: הוא שובר את ה"עכשיו" ל“קודם” ול“אחר כך”, ומשכיח מאיתנו את נקודת המפגש היחידה שבאמת פועמת ורלוונטית — ההווה. בתוך ה"עכשיו" אין "קודם" ואין "אחר כך"; ואם הם מופיעים, גם הם מתרחשים בתוך ה"עכשיו". כל ראייה אחרת מצמצמת את השדה, וכאן מתחילות מרבית המצוקות האנושיות: כשה"עכשיו" מתכווץ, גם כוחות הריפוי, השמחה והתשוקה מתכווצים איתו.

לכן אני מתרגל שוב ושוב יצירת פגישה בין “זמנים” שונים בתוך ההווה. מכתב ממני־אתמול אליי־היום הוא דוגמה פשוטה אך רבת־עוצמה: אתמול, ב"עכשיו" של אתמול, אני כותב ל"אני־העתידי"; היום, ב"עכשיו" של היום, אני פוגש את מי שהייתי. בזמן הרגיל אנחנו חיים בנרטיב של אובדן מתמשך: מה שהיה "הלך לאיבוד", מה שיהיה "עדיין איננו", ובתווך נותר צמצום. בזמן הקוסמי אין אובדן — יש שינוי מיקום ושינוי מיקוד של תשומת הלב, ועדיין כל החומרים נגישים. אפשר לשלוף, ליצור קשר, להזין משם את האמת של מי שאני באופן רחב ומלא יותר.

כך אני גם מחליף את מושג ה“אמת”. לא עוד אמת מיתולוגית, קשיחה, שיש “לחשוף” ולהעמיד מול “שקר”, אלא אמת קיומית הנוכחת ב"עכשיו". אמת שמתגלה כשאני ער לחוויה ולא כשהיא נבחנת אצל “מחוגי הזמן”.

האמת הזו אומרת: הקיום אינו בורח. הוא נע, מתעדכן, מתרחב — אבל אינו "אובד". לחיות את האמת הזו פירושו לחקור את הכללים המוסכמים ולהתעלות מעליהם מבפנים; להיות עדיין בתוך החלום, ובו־זמנית לחלום חלום שמעיר אותי מאותו חלום בדיוק. זה הפרדוקס הפשוט והיפה שאני מזהה שוב ושוב דרך הדרכה שבתוכי: כדי להיות במציאות האמתית והרחבה יותר — יש "לחלום בתוך החלום".

אנחנו מצויים כאן בתוך חלום שיש לו מטרות, שיעורים וכללים. ההתפתחות היא היכולת לצאת מהחלום בתוך החלום — לא באמצעות בריחה אלא באמצעות התרחבות תודעתית. יש מי שמשתמש בחומרים כדי להציץ לרגע מעבר לגדר; אני מעדיף לפתח את המסוגלות מבפנים. כשאני מרשה לעצמי לחלום חלום נוסף בתוך החלום — לראות את התשוקה, לשוחח איתה, לכתוב לה — משהו במבנה מתקלף. הזמן הרגיל מאבד ממעמדו, וה"עכשיו" מתמלא עוד שכבות.

פעם, בסדנה, ביקשתי מאנשים לכתוב לעצמם מכתב אהבה ולהפקיד אותו בדואר. כמה ימים אחר כך אותו מכתב נחת בתיבת הדואר שלהם, והם פגשו את עצמם מחדש. אקט פשוט, שהפך למפגש חי: כאן־ועכשיו אני קורא את מה שכתבתי לעכשיו אחר, ופתאום נחווה קשר רציף בין שתי נקודות של אותו אני. בסיפור החווייתי של אותו רגע האדם חווה את האהבה שבו, שהיא נצחית ונטולת זמניות, ש"נדדה" מה"עבר" אל ה"הווה".

זוהי פרקטיקה שמפרקת את הנפרדות ומחברת אל ה“אנחנו” שבתוכי — רצף הגרסאות שלי, הנראות והנסתרות, העובדות זו עם זו, מזינות זו את זו. זמן קוסמי הוא "זמן ביחד"; זמן לינארי הוא למעשה זמן של בידוד.

ככל שאני מעמיק במחקר החווייתי כך מתבהרת גם “הוכחה” מהי: הוכחה חווייתית היא רגע שבו המערכת הפנימית אומרת “זהו זה. אני יודעת”, גם אם אין לי עדיין הסבר שלם והגיוני להציע לאחרים. הגוף יודע לפני ההסבר. זו אינה הוכחה קונסנסואלית אלא אישית; ועדיין, כשאני מביא אותה ליצירה, ומבטא את האמת החווייתית שלי בכלים של ביטוי אותנטי וחושף אותם לאחרים, אני מעניק להם הזדמנות להיפגש עם ההוכחות החווייתיות שלהם. כך ידע מתגלגל — לא רק כרעיון אלא ככוח מרפא.

הדימוי של קולנוע מסייע: כשאני רואה סרט טוב, אני נשאב לעולם בתוך דקות ושוכח בזמן מה“כאן”. המחקר החווייתי מזמין אותי לפתח “קולנוע פנימי” שבו אני עובר בין אולמות ב"שלט רחוק" שמזיז, כפי רצוני, את תשומת־הלב. קטעים שונים בי משנים זה את זה בזמן־אמת: גרסת 2020 משפיעה על גרסת 2025 ומושפעת ממנה, ומה שאני בוחר עכשיו מהדהד קדימה ואחורה.

לפעמים אני אף מרגיש ביקור של האני העתידי: הוא “כבר שם”, והוא נוכח כאן, ב"עכשיו" שלי עם הצעות, הדרכות, כיווני דרך, המלצות ורמזים. מהבחינה הזו העתיד מהווה גם כן שדה חי ונושם — הוא אוסף פוטנציאלים לרגעי הווה הבאים שבצורה כזו או אחרת "מתקשרים" עם נקודת תשומת הלב הנוכחית שלי.

מכאן גם ההבנה החדשה של כל "מה שקרה”. בזמן לינארי “מה שקרה” מתאר אירוע סופי ו"חתום". אין הרבה מה לעשות עם "מה שקרה" כי הוא "כבר קרה וזהו זה"; אך בזמן חווייתי הדברים נראים לגמרי אחרת:  “מה שקרה” הוא רישום אנרגטי שניתן לעדכון. מה שנשאר אצלי מהאירוע אינו “האמת האובייקטיבית”, אלא בעיקר הרושם החווייתי, חלקים מסוימים מאד מהאירוע שנחרטו ושנבחרו לייצג מרחב אינסופי של אירועים נוספים שאותם כביכול "שוכחים" . כשאני מעדכן את הרושם ועובר להתבוננות חווייתית גמישה ב"מה שקרה" — אני משנה את ה"עכשיו". הפיכת "מה שקרה" לתמונה גמישה ורחבה יותר היא אחד מיסודות הריפוי בזמן קוסמי, אליהם נגיע בהמשך.

ומהצד השני, אל "מה שיקרה", זה המכונה "עתיד", שנתפס פעמים רבות כמרחב שיש בו בעיקר או רק "אי ודאות" (ולכן גם לא מעט חרדה) גם הוא יכול להפוך למרחב הרבה יותר גמיש ובר השפעה למשל על ידי כניסה תודעתית עם הדמיה עצמית של “העתיד שכבר קרה”: אני מרשה למציאות העתידית הרצויה להתקיים בתוכי כאילו "כבר קרתה" ואז הדלתות המעשיות של "כיצד להגדיל את הפוטנציאל שכך יקרה" נפתחות.

באופן מסוים, ניתן להשפיע כך על העתיד כמו גם על העבר, דרך משחק יצירתי מתוך ההווה וזיהוי חווייתי עד כמה אותם זמנים אינם כאלה מרוחקים וקשיחים, אלא נתונים להשפעה, למניפולציה חיובית, ליצירתיות ולמשחק. ההבנה הזו והיישום שלה הם אבני דרך בהאצה רוחנית.

כך מתרחש ריפוי. טראומה, קארמה, זיכרונות — אינם כל מה שמגדיר את ה“אני”, אלא רק השפעות. הם חומרי גלם שנשארו בתוכי כעקבות אנרגטיות. כשהם מקבלים אהבה, כשאני מוריד ביקורת, כשאני פועל יצירתית — האנרגיה התקועה משתחררת והופכת לדשן לצמיחה. ברגע שמאורע שהיה “מכביד” מתהפך לנכס — העתיד מתעדכן. הצומת של ה"עכשיו" מתרחב, מספר האפשרויות גדל, וההעדפות משתנות מעצמן. אין צורך לחפור עד אינסוף בפרטי העבר כדי לרפאו; מספיק לפגוש בכנות את מה שנגיש עכשיו, דרך הסיפור החווייתי שכבר ישנו — זה מה שהנשמה מרשה לי לראות — ולעבוד איתו בנוכחות אוהבת.

זמן קוסמי מלמד אותי "לבחור ערוץ". יש ערוץ של חווית סבל, יש ערוץ של חווית קורבנות, ויש ערוץ של  חווייתי מתבונת, גמישה, יצירתית ורחבה יותר. הבחירה בערוץ הזה מחזירה אליי כוח שפעם מסרתי לזמן הלינארי המוסכם. מהנקודה הזו אינני “נרדף” כבעבר בידי מחוגים; אני היוצר שנע במרחב זמן, למעלה ולצדדים, קדימה ואחורה, ונושא איתי את החבורה הפנימית — הילד שהייתי, האמן שאני, המורה שאני נהיה, ואפילו הנכד העתידי שלי שמביט בי כעת. כשאני כותב ספרים, ייתכן שאני משאיר לעצמי עוגנים לגרסאות אחרות של עצמי — לא רק כדי לזכור, אלא כדי "להיפגש."

בסופו של דבר, המחקר החווייתי של הזמן אינו רק תיאוריה יפה אלא תרגול פשוט ומתמיד: לכתוב לעצמי בבוקר ולפתוח את המכתב הזה בערב; לשלוח מכתב לעוד שלושה ימים ולענות לו כשיגיע; להרגיש בגוף מתי “זהו זה, אני יודע” בלי לדרוש הסבר מיידי; לאפשר לחלום־בתוך־החלום, לחולל בי מרחק נשימה מהדרמה הנוכחית, ולהחזיר אותי אל עושר ההווה.

בכל פעם שאני עושה זאת, החיבוריות בתוכי מתרחבת, האובדן הכרוני של הקיום אליו התרגלתי, מתפוגג, ויכולת הבחירה מתחדדת. זוהי הסכמה פנימית לשהות ב"עכשיו" שמתרחב. וכשה"עכשיו" מתרחב, הזמן כולו מתרחב איתו.

פרק 3: הזמן אינו "הבוס" שלי

שאלה שעלתה בשיעור הזה עסקה למעשה במעבר בין “מהו העניין” אלא “איפה אני מולו”. אחת התלמידות תיארה חוויה של  חוסר־חיבור לשיעור: הגוף אולי נוכח, אבל הלב במקום אחר. זמן קוסמי מזמין ניסוח חיובי של המיקום החווייתי: במקום התיאור המקובל:  “אני לא מחוברת” נבחר יותר במיקוד החוויתי של  “היכן אני כרגע בעצם. היכן ממוקדת החוויה שלי”.

זמן קוסמי מצביע על החוויה הקיימת ולא על זו ש"אינה קיימת" (שמעצם היותה לא קיימת אינה רלוונטית למעשה). גישה כזו מכניסה לשולחן הטרנספורמטיבי את האנרגיה שנוכחת עכשיו, כולל ערפל, נתק ושעמום, והופכת אותם לחומר יצירה. זו בדיוק הסיבה שבציור אינטואיטיבי “נוחתים ישר על הדף”: לא מסדרים את המציאות לפני היצירה — יוצרים ממה שיש. ובמילים אחרות – מעניין יותר היכן אתה נמצא כעת ולא היכן אתה לא נמצא כעת.

תלמידה אחרת מציעה חוויה מקבילה: בחצי שנה של לימודי אימון פסיכו-קריאטיבי היא נעה בגלים בין “הבנתי” ל“לא יודעת כלום”. כאן נכנס שיעור־הליבה של האינטואיציה: “אני יודעת” הנשית (קליטה כוללת, רכות, רשת) ו“אני יודע” הגברי (בחירה, מיקוד, הכרעה). המאמנת קולפת מתוך שדה אפשרויות רחב בחירה פועמת אחת כדי להתמקד בה — זו שקיבלה בתוכה כרגע את האנרגיה הגבוהה ביותר. הבחירה מפעילה תנועה; התנועה הזו, שנעה בעקבו מה שמרגש ורוטט, מחברת את האדם לזמן הקוסמי שבתוכו.

המשכנו מכאן אל האמונה המקובלת לגבי זמן. ביטויים כמו “אין זמן”, “צריך להספיק”, “הזמן לא עובר”, “כבד לי” — אלה לא "עובדות", אלה הגדרות רגשיות שמבטאות את חוויית הזמן באופן מאד מסוים. כשאני מזהה שאלה לא "עובדות מוחלטות" אלא רק אמונות והרגלים חווייתיים, אני יכול להתחיל לשנות אותם.

התקבלה הצעה מעניינת: “זמן עצמי”: שעה שלי עם עצמי, בלי תפקיד, בלי מכשיר. זה זיקוק של ההווה: אני־עם־עצמי זו כבר משמעות. ג’וליה קמרון, בספרה "דרך האמן" קראה לזה “בילוי אמן” — לצאת לבד בלי מטרה תפקודית ולתת למפגש עם עצמי להיות התוכן. בתחילה זה מפחיד; עם התרגול החוזר זה הופך למתוק והרפתקה מרגשת. האני־האלוהי לא זקוק לסיבה כדי להתקיים; עצם הקיום הוא המסיבה והבחירה בלהפוך את ה"עכשיו" למסיבה מצויה בידיו של האדם ומוגברת מאד עם תחברותו לזמן קוסמי .

אפשר גם “להעסיק” את הזמן הלינארי כדי לייצר חופש יצירתי: לקבוע טיימר לעשר דקות ולתת לשעון להיות השומר־סף במקום השוטר־לחץ. להגדיר שבזמן הזה, שנגדיר אותו, "הכול מותר": לכתוב בלי לעצור, לצייר בלי ביקורת, לרקוד בלי להסביר. כך הופך הזמן הלינארי מכלי שמלחיץ לכלי שמניע ומאפשר. אפשר לשחק עם זה ולגלות עולם ומלואו: 3 דקות ריקוד, 6 דקות ציור, 4 דקות כתיבה — ובתוך המסגרות הקצרות נפתחים כיסי “אין־זמן”: רגעים נטולי ביקורת שבהם הכול אפשרי.

המשכנו מכאן לציר העבר–הווה–עתיד. בזמן הקוסמי העבר והעתיד אינם קופסאות סגורות אלא רישומים חווייתיים ופוטנציאלים נושמים. מה שנשאר מן העבר אצלי הוא לא “האירוע האובייקטיבי” אלא הרושם האנרגטי. למעשה, בהתבוננות רחבה יותר, לא קיים באמת "אירוע אובייקטיבי" שהוא ניסיון לצמצם את "מה שהיה" לתיאור אחד בלבד, אלא אירועים רבים, בהתאם לזווית הראייה במתרחש. הדבר הזה חיוני לתהליך הלימוד והנת הזמן הקוסמי משום שכאשר מעדכנים את הרושם של "מה שהיה"— משנים את "מה שעכשיו".

לעתים, אחרי תהליך של גמילה עמוקה, אדם שהיה רגיל לזהות את עצמו כזה ש“היה־מכור” משנה בדיעבד את הרושם העצמי שלו; הזיכרון של ההתמכרות אמנם קיים, אך כוחו להגדיר את האדם הולך ודועך כאשר הרושם סביב אותה תקופה מתעדכן דרך תהליך הריפוי והטרנספורמציה. זה לא מחיקת היסטוריה; זה סיום תוקף של הגדרה. כך מפורקות קארמות וטראומות: לא בכפייה אלא בהמרת אנרגיה תקועה לדשן צמיחה. כך, למעשה, משנים את העבר.

החושים כאן הם שערים. היותם של מים "קרים" לכאורה מהווה מידע "אובייקטיבי" אך מה שבאמת משמעותי ואף קובע מציאות ומאפשר ריפוי ושינוי הוא מה קרה לי בפנים כשהרגשתי אותם, כשנגעתי בהם, כשחוויתי אותם — אילו אסוציאציות ורעידות התעוררו. מכיוון שבדיוק שם, במקום החווייתי, מתקיימת כל הזמן אפשרות לעדכון, שינוי ומעבר למקום חדש, שכל כולו תלוי ברושם החווייתי, שאותו, כאמור, ניתן לעדכן ולשנות.

תרגיל פשוט לעיצוב ההווה דרך ההתייחסות למה שמכונה כ"עתיד": “זה כבר קרה”. במקום “יהיה בסדר” — “זה בסדר כבר עכשיו". חווית ה"זה כבר קרה" מוכרת למוח וניתנת להפעלה לשם עיצוב העתיד ודרכו השפעה על ההווה: להיכנס חווייתית אל השלמת תהליך ולחוות אותו ככזה ש"קרה בעתיד": הספר כבר נכתב (למרות שכרגע יש תהליך של כתיבתו), האישור כבר בידי (למרות שעדיין יש מגעים לקבלתו), השיחה הסתיימה בטוב (למרות שהיא כרגע נמצאת בעיצומה).

ה"טריק" הזה שמתרחש בהווה ושמתייחס לגרסה עתידית חיובית פוטנציאלית עשוי להגדיל את רמת האופטימיות במאזן של נקודת ההווה ומשם להעניק יכולת טובה יותר להוסיף ולהתמודד עם אתגר העכשווי ואף לנוע, באופן לא מודע, לעבר הגשמת מה שהגדנו כ"עתיד שכבר קרה". כך זה עובד, הזמן הקוסמי הוא אכן מרחב גמיש של משחק ועיצוב מציאות ולא מין שעון טכני שכל מעשיו הוא להניע מחוג, טיק טוק, טיק טוק.

בעודנו מעצבים את העתיד הזה בתוך ההווה שמכיל למעשה את אפשרויות העתיד, אינני מגדיר "איך זה יקרה" — רק מאפשר לזה לקרות בתוכי כפוטנציאל שהולך ומתפתח בנקודת חווית ההווה. ברגע שהמערכת הפנימית חווה את ה"עתיד שכבר קרה" היא מייצרת בתוכה "הרשאה" להתפתחותו, ואז המעשיות נפתחות. זו אינה אשליה־בריחה אלא ניהול פוטנציאל: העתיד הוא מערך אפשרויות, והסכמתי הפנימית מחזקת את זו שמבקשת להתגשם.

גם כשכאב מתפרץ בהווה (חדשות, פגיעה, זיכרון), הוא הופך חומר למסע חדש: לעתים אי־אפשר לשחרר מיד; אך הידיעה שזה "בר־שחרור" תודו לתרגול קודם כבר משנה את הרושם. לבחור ערוץ פנימי שמתאר מציאות עתידית רצויה יותר, מנחמת יותר  ומפחידה פחות זו אמנות ההשתלבות עם הזמן הקוסמי.

הזמנות לתרגולים:

• לבטא באופן ברור "היכן אני עכשיו" (ופחות "היכן אני לא עכשיו"). זהו תיאור חווייתי של החוויה הקיימת, לא משנה מה היא.
• לבחור בחירה אחת מתוך ריבוי אפשרויות לפי מה ש “הכי פועם ומרגש עכשיו” ולצאת לדרך: מה ש"מרגש" מחבר יותר לזמן קוסמי
• לקבוע “זמן אני” לא־תפקודי ולא "חשוב מבחינת תוצאות"
• להשתמש בשעון כמסגרת משחררת (חמש דקות של ריקוד, ציור, כתיבה)
• לשחק באומץ ב“זה כבר קרה”.

בכל פעם שנעשה זאת, ננוע מהתייחסות לחוצה אל הזמן להתייחסות יצירתית איתו. יצירה וזמן מתלכדים והנה אנחנו בתוך זמן קוסמי. אנחנו משפיעים על הזמן, נעים בתוכו ולא "נלקחים על ידו.  ושם, כמו תמיד, מחכה לנו "החבורה הפנימית" — כל הגרסאות שלנו, כל הביטויים הפנימיים שלנו — מוכנים לעבוד יחד.

פרק 4: יש-יש, אין-אין

“זמן אמיתי” איננו "שעון משודרג" אלא מצב תודעה, הלך רוח, "מקום" שאליו ניתן להתחבר דרך כלים מתאימים ותשומת לב מתאימה. ברגעים שבהם נדמה כי “איבדתי תחושת זמן”, אינני "מאבד" אלא בעצם מרוויח: אני מרוויח נוכחות, שקט, הלימה פנימית, קלילות, צלילות. אני מכנה זאת מסגרת יש–אין: יש—יש; אין—אין. הזמן הלינארי, עם המחוגים והלו״זים והדד־ליינים, הוא מוסכמה שימושית; אך כאשר המוסכמה מתפוגגת, מתגלה ה"יש" שחיכה מתחתיה — מרחב חי שבו האני האותנטי איננו זקוק להצדקות, ציונים, מדידות או מדדים. זהו רגע של “חזרתי הביתה”, וזו הנגיעה של הזמן הקוסמי.

הזמן הלינארי מותיר בנו משקעים רגשיים מובְנים: לחץ, דחיפות, “אין זמן”, “לא הספקתי”, פרפקציוניזם, השוואה וציפיות. אלה אינם רק תופעות לוואי — הם דלק למנגנון ביקורת עצמית מוגזמת, אחד הקודקודים  של המשולש הפסיכו־קריאטיבי.

כך מתהווה התמכרות עדינה: לאדרנלין של הדאגה, לתחושת המרוץ, לסיפור “עוד מעט נגמר”. ההתמכרות הזו מרחיקה מן המקור היצירתי ומחזקת את הפער בין מי שאני לבין מי שאני “אמור/ה” להיות. מאחורי ההרגל הזה מסתתר פחד עתיק מהמפגש הישיר עם האני השלם. קל יותר להיות עסוקים בזמן שכביכול עומד להסתיים מאשר לעמוד בעוצמת התשוקה והחירות של העצמי האינסופי שבתוכנו.

ועדיין, השעון הלינארי הוא לאו דווקא בעיה, זו שאלה של האופן שאנחנו נעזרים בו ומתייחסים אליו. בציור, בכתיבה, בתנועה, ובמגוון נקודות של הקיום קובעים לעיתים מסגרת — לא כדי להצטמצם אלא כדי לקבל חופש ומרחב מאוזן בין אנרגיה נשית וגברית. המסגרת שומרת את הדלת; התודעה חוצה דרכה. כך מתבקע “הווה מתמשך”: העבר והעתיד מתכנסים לנקודת פעולה אחת. הזמן נעשה חומר גמיש בידיים — אנרגיה שניתנת ללישה, לעיצוב, לדקיקה, להגבהה. במילים אחרות: דרך שימוש נכון ב"זמן הלינארי" ככלי שמאפשר מסגרת שמעניקה חופש והזדמנות לשחרור, ניתן להתחבר לזמן הקוסמי שהכניסה אליו תלויה, לעתים, בדיוק באותם כלים שניתן ליצור מתוך מבנה הזמן הלינארי. אפשר לציין כאן בחיוך נקודת שיתוף פעולה בין זמן הארצי המקובל והזמן הקוסמי הרחב, המקום בו הצמצום וההרחבה לוחצים יחד לטובת התפתחות, צמיחה וריפוי.

“היגיינת תודעה” משנה את איכות הזמן ומעניקה לאדם כלים וגם אחריות על המציאות בה הוא מתקיים:

הזנה לא מותאמת, שמועט בה העונג ומועטה בה ההתלהבות והתשוקה, מצמצמת את האדם לתודעת הישרדות והישענות מוגזמת על הזמן הלינארי, בו המציאות יותר מוכתבת על האדם ויכולתו להשפיע עליו דלה יותר.

הזנה מותאמת יותר מולידה קלות, זרימה, חדווה, התרגשות וסקרנות, מה שמעורר את האדם לאפשרויות התנועה בין הזמן הלינארי לזמן הקוסמי בו ניתן לחוות את היכולת ליצור, לברוא ולשנות.

השפה שבה אנו משתמשים משפיעים על חווית הזמניות: “אני לא מספיק/ה” — שפת מחסור שמעניקה תשומת לב רבה מדיי לאשליית ההיבט המתכלה של הזמן; “אני בסדר כמו שאני ואני מחפשת לנוע בעקבות ההתרגשות האותנטית שלי” — שפת בחירה שמעניקה לאדם מנדט רחב יותר להשפיע על חייו, למצוא בהם משמעות, עונג וכיוון לביטוי ושייכות ללא העמדת פנים. פעמים רבות המילים האלה וההתייחסות למציאות הם אלה שמתוכם נוכל להעביר את תשומת הלב להישענות יתרה על זמן לינארי או לתנודתיות מפרה בינו לבין הזמן הקוסמי, חסר הגבולות וחסר המגבלות.

הקונצנזוס סביב “נורמליות הזמן" מייצר מציאות אובייקטיבית־לכאורה שמטשטשת את הבדלי החוויה. עם זאת, חוויה היא תמיד אינדיבידואלית. שני אנשים יעמדו באותה סיטואציה, ייחשפו לאותו גירוי, והעולם הפנימי שייפתח בכל אחד יהיה שונה בתכלית. בזמן קוסמי, אני מפסיקים לדרוש מן החוויה שתתיישר אל "מד־האובייקטיביות", ומסכימים להכיר ב"סובייקטיבי" כמציאות העיקרית הקיימת.

המערכת התרבותית, ובתוכה גם דתות ומוסדות, היטיבה לא אחת לנצל את חרדת הזמן כדי לכונן שליטה: לספר לאדם מיהו, מיהו האל שלו, כיצד “ראוי” לחיות וכיצד להימדד. ככל שאדם מתקרב לאלוהי שבתוכו — למקור — הוא נעשה פחות נשלט. הוא פחות זקוק לציון, לדירוג, לאישור. הזמן הקוסמי מפרק את האשליה שהערך העצמי תלוי בתפוקה מדידה. הוא מחזיר את החירות ללמוד ללא מבחן, לנוע ללא קנה־מידה אחיד, ליצור ללא “סיבה מספקת”.

כאן נחשף גם ההבדל בין “טקסים” לבין תשוקה. טקסים חוזרים (משפחתיים, חברתיים, מקצועיים) יכולים להיות מיטיבים כאשר הם ניזונים מהרמוניה פנימית. אך כשהם מתנהלים בניגוד לתשוקה, הם מושכים חזרה לזמן לינארי קשיח: הלו״ז מתהדק, הראש מתמלא חשבונות, המבט מתרחק מהמרכז. במקום שבו ההלימה קיימת — השעון חדל להיות גורם לחץ והופך לסימן־עזר; הזמן נמס, ונשארת חוויה של שלמות שקטה.

בזמן קוסמי אין כל אופציה לכישלון. לא משום שכל ניסיון "מצליח", אלא משום שהמושג “כישלון” נסמך על זמן מדיד, על טווח שבו משווים תוצאה לציפייה ומשם נוצרת שיפוטיות לגבי איכות הביצוע והערך שלה. בזמן הקוסמי, כל תוצאה היא מידע לתנועה הבאה בתוך הווה מתמשך. זהו שינוי פרדיגמה: מן השאלה המלחיצה (בדיוק כפי שהזמן הלינארי מלחיץ) “האם עמדתי ביעד?” אל השאלה העמוקה יותר, שאינה שאלה כלל אלא הוויה — “האם אני מחובר באופן מענג ומספק לתנועת הזמן הפנימי שבתוכי? ”

חיבור לזמן קוסמי פירושו שיפור ההתאמה בין העצמי הפיזי לבין העצמי הגבוה. ההתאמה יוצרת תנועה טבעית: עם “סדר יום” שיש בו יותר הקשבה לאינטואיציה ופחות ללחצים של TO DO LIST וכל מה שדומה לה. ההקשבה המשתפרת הזו ללחישות הפנימיות מייצרת חווית זמן חדשה, שבה קיימת תנועה פנימית שחשובה בהרבה מתנועת מחוגי השעון החיצוניים.

במקום הזה יודע האדם מתי להתחיל, מתי להפסיק, מתי להחליף מהלך, מתי ליזום, מתי להמתין, מתי לנוח ומתי לפעול, מתי לשנות ומתי להיות ב"כלום". ההתפתחות הזו הופכת עם הזמן את התשוקה לרכיב משמעותי במסגרת בהכוונת חווית הזמן, שכן "זמן שהוקדש לתשוקה הוא בעל ערך גבוה בהרבה מזמן שהוקדש לכל מה שאין בו תשוקה והתרגשות".