מתנת הדיכאון: גירסת הדפסה
מתנת הדיכאון
ד"ר פינקי פיינשטיין
הערה חשובה לפני שנתחיל:
ספר זה נועד למי שיכול להיעזר בו, שמסוגל להתבונן בעצמו דרך המידע שמובא כאן ולעשות עם עצמו עבודה עצמית דרך כך. מי שאינו פנוי רגשית לכך, הספר הזה אינו מתאים לו ולא מיועד בשבילו. ספר זה אינו מבקש להציג את עצמו כדרך יחידה להתמודדות עם דיכאון. הוא מיועד למי שחווה מצבי ירידה במצב הרוח ברמה קלה עד בינונית, מבלי שהדבר יכלול מחשבות אובדניות ושמתחבר לתכנים שכתובים כאן. בעת דיכאון ברמה של פגיעה משמעותית בתפקודים בסיסיים ו/או מחשבות אובדניות יש להתייעץ תחילה עם אנשי מקצוע ולקבל עזרה רפואית לפי הצורך.
פרק 1: "אם אינך עושה אינך קיים"
זה יהיה קצת מוזר שאני אבוא עם אנרגיה חיונית ואפילו אחייך, תוך כדי זה שאני בונה כאן את התהליך שנקרא מתנת הדיכאון. מצד שני, אם אני לא בא עם האנרגיה הזאת, אני לא יכול להעניק תקווה, דרך, אמצעים וכלים. עליי לבוא עם אנרגיה עודפת כדי שאוכל להוביל את תהליך הריפוי הזה, בדיוק כפי שעשיתי עם הרבה תוכניות אחרות.
בזמן הדיכאון, או ברגעים הקשים שלו, אי אפשר לראות מייד שזה מתנה. לפעמים גם לא רואים שום סוג של אופק או תקווה – וגם לא מוכרחים. זה לא משהו שצריך לקפוץ אליו, כי פשוט אי אפשר לקפוץ אליו. אבל אפשר לבשל, תוך כדי הדיכאון, את המתנה שהוא מבשל בתוכו. אפשר לבשל אותה בשקט, לאט לאט, בלי לנסות שזה יקרה מיד.
לא לחינם זהו תהליך הדרגתי, של 36 שיעורים, של לימוד מה שבדרך כלל לא ידוע ולא מובן: שדיכאון יכול ואף אמור להיות סוג של מתנה משמעותית לאדם.
"מתנת הדיכאון": ביטוי שייאמר כאן פעמים רבות, כדי שהדיכאון לא יהיה רק מה שהוא נראה בדרך כלל. כדי שהדיכאון יהיה לא רק תופעה כואבת אלא סוג של מסע – לא פשוט, אך הכרחי. לא נעים, אך כזה שיכול להוביל לשינוי משמעותי בחיי האדם. ולכן ייקרא, אם יש מוטיבציה כדי שכך יקרה – "מתנה".
גם אני עברתי דיכאון כמה פעמים, ולא אתפלא אם אעבור אותו שוב בעתיד. המסע הזה נועד להוליד את הפירות שבכוונתו של הדיכאון להוליד. כדי שהוא לא יישאר לעתיד רק כטראומה או כדבר שמנסים לברוח ממנו, אלא כחלק חשוב בחיים. הוא בעיקר חלק חשוב אצל מי שחיי צמיחה, התפתחות וריפוי חשובים לו. לפעמים הגוף והנפש מקבלים איזו החלטה – ועל זה אדבר בהמשך – שלה יש משמעות גדולה. בהתחלה אנחנו נאבקים בהחלטה הזאת, בשינוי שנכפה עלינו בתוך שגרת החיים, ובכך מונעים מעצמנו להיכנס לתהליך שהדיכאון מזמין אותנו אליו.
ואם אנחנו מסוגלים מתישהו, אפילו מחוסר ברירה, להרפות ולהתחיל להקשיב לאפשרות שמדובר במתנה – אז גם ברגעים הקשים שלנו נוכל להתחיל לבנות בתוכנו תהליך ריפוי מקסים, שבסופו של דבר יוליד דברים שאדם לא יכול להביא לעצמו בדרך אחרת: לא דרך קורסים, לא דרך ספרים, ולא דרך טיפולים. לפעמים דיכאון הוא הדרך היחידה להגיע למקומות שאנחנו באמת רוצים להגיע אליהם. זה סוג של תעלת לידה קשוחה, אך בסופה מחכה לידה. בשביל זה הקורס הזה נוצר.
התהליך בנוי מ־36 פרקים ו־12 נושאים, בכל נושא שלושה פרקים. הנושא הראשון, עוסק בשאלה: מדוע הדיכאון כל כך מפחיד? הוא מפחיד ברמה האישית וגם ברמה הציבורית. בשלושת הפרקים הראשונים אתמקד בשלושה היבטים של הפחד מפני הדיכאון, והראשון שבהם הוא: אם אינך עושה — אינך קיים.
זהו מסר שאנחנו נותנים לעצמנו, לילדינו, לנכדינו, לחברינו, לבני זוגנו – המסר שבן אדם "קיים" הוא בן אדם ש"עושה", בן אדם פרודוקטיבי. המסר השלילי לגבי "אי עשייה" מתבטא פחות או יותר כך: "יש אנשים שבזמן שהעולם סביבם פועל ועמל — הם לא עושים כלום. הם יושבים, שוכבים, שותקים, מבזבזים את הזמן, לא פועלים למען החברה, לא עובדים בשביל כסף, לא מתאמנים, לא לומדים, לא עושים דבר".
ואז, כשאדם חווה תקופה שמצמצמת מאד את העשייה שלו עם גוון דיכאוני וירידה אנרגטית, עלולה להתעורר חרדה – אישית, משפחתית, חברתית, עולמית – סביב האפשרות הזו של "קיום בלי עשייה". כאילו חיים משמעותיים אינם יכולים לכלול רגעים של אי־עשייה, כאילו שהאדם שמצוי בדיכאון הפך ל"משהו לא בסדר" רק משום שכרגע אינו יכול לתפקד כרגיל, וכרגע הוא כמו אותם אנשים "בטלנים ולא ראויים שלא עושים דבר משמעותי בחייהם", לכאורה.
האמת היא שהסיפור הרבה יותר עמוק. יש פחד מהשקט של אי־העשייה. פחד מהלא־נודע שמחכה בפנים. פחד מהרגשות שיכולים לעלות כשאנחנו מפסיקים את הכל, לרגע. בשני הפרקים הבאים אדבר על פחדי המוות ועל כאבי החיים שמתעוררים בתוך אי־העשייה. כרגע נתמקד רק במנטרה המוטעית הזו: אם אינך עושה – אינך קיים. מנטרה שלא נאמרת ישירות, אבל פועלת עמוק בתרבות.
הרי זה "בסדר" לנוח כשאנחנו בים, או בסוף שבוע, או בחופשה – שם זה זמן ש"מותר" לא לעשות. אבל כשמגיע הדיכאון, עם צניחת האנרגיה, חולשת הגוף, ירידה בתיאבון ובחשק לעשות, והמהלך הפנימי שמכריח אותנו לעצור – פתאום אין לגיטימציה. פתאום זה "לא בסדר לעצור, להפסיק או להאט".
אך הדיכאון מכריח אותנו לצמצם עשייה, לצמצם נתינה, ריצוי, מאמץ, התמודדות – והוא אומר לנו: עכשיו עצירה. וזה קשה, כי מסביב הכול ממשיך לנוע לפי המנטרה "אם אינך עושה – אינך קיים". מי שמפסיק לקיים אותה, כאילו מאבד לגיטימציה, כאילו חדל להשתייך.
זה לא קל למי שעסוק בעשייה לראות מישהו שאינו. זה לא קל לתת מקום לגיטימי לשהות הזו. וזה קשה במיוחד למי שנמצא בתוך הדיכאון לראות את העולם שממשיך לנוע ולהגיד לעצמו: זה המקום שלי עכשיו. זה כואב — אבל זה המקום שלי.
ומכאן בדיוק אפשר להתחיל את תהליך הריפוי: גם אם איני עושה – אני עדיין קיים. אני נוכח. אני בעשייה פנימית. יצאתי למסע, ויש לי עבודה מסוימת לעשות עם עצמי כעת. זה מסע שאין בו קיצורי דרך, ואלה שנראים כאלה רק משמרים בפנים את הבעיה שמבקשת ריפוי.
לכן אנחנו מתחילים כאן בהתמודדות עם הפגיעה הזו, עם חוויית חוסר השייכות, חוסר התפקוד, האימפוטנציה, עם התחושה ש"אם אינך עושה – אינך קיים". לפעמים זה נשמע בפנים: אם איני עושה, איני אהוב; איני חשובה; איני נחשב; איני גברי; איני נשית.
ומכאן מתחילה ההתמודדות: (כרגע) איני עושה – אבל אני מאד קיים. יש לי סיפור לספר, יש לי דרך לעשות, יש לי מסע משמעותי שאולי אחרים לא יבינו בהתחלה, אבל אני יוצא אליו עכשיו – כדי למצוא את מתנת הדיכאון שלי.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם יש רגעים בהם את נלחצת מזה שאינך "פרודוקטיבית" מספיק?
- האם יש רגעים בהם מסתבר שהיית בעצם "יותר מדיי" פרודוקטיבית ולא השארת לעצמך גם זמן ומקום לעצירה ולמנוחה?
- האם את יכולה לראות את הערך של יום, או אפילו, שבוע, בלי שתעשי בו "משהו מיוחד"?
- כאשר את חווה, או חווית בעבר, דיכאון, מה קורה עם הכוחות והיכולת שלך "לעשות"?
- האם את רואה כרגע את הקשר האפשרי בין דיכאון ובין צורך הנפש בסוג מנוחה שלא יכולת להעניק לה, אחרת?
פרק 2: דיכאון מזכיר לנו את המוות
פרק זה הוא השני מתוך שלושת הפרקים שאני מקדיש לשאלה: מדוע הדיכאון כל כך מפחיד? יכולתי להקדיש לנושא הזה גם הרבה יותר פרקים, אך נסתפק בשלושה, מתוך ההכרה שהדיכאון הוא מאורע מפחיד — לעיתים מפחיד שלא בצדק, ולעיתים מפחיד בצדק.
הדיכאון מייצג דברים שאנחנו ממש לא שמחים לפגוש או לחוות. הוא מביא איתו כאב, ייאוש, פסימיות, ירידה בתפקוד ולעיתים גם פגיעה במערכות יחסים. הדיכאון יכול לשבש הרבה תחומים בחיים, וזה חלק מהעניין. לדעתי, זה קורה משום שהיו הרבה דברים משובשים שהחזקנו לאורך זמן – מתחים שהצטברו, עומסים רגשיים, עד שבסוף הכול מתפרק. וכשהכול מתפרק, זה באמת מאוד לא נעים, זה מפחיד, זה מטלטל, ויש בזה גם מידה של הרס. לכן יש הרבה סיבות לפחד מדיכאון.
ומצד שני – הדיכאון לפעמים בלתי נמנע. ומצד "שלישי" – הדיכאון מסמל אקט פנימי שמזמין אותנו לייצר איזון חדש שלא היה קודם. הוא סוג של תמרור אזהרה, אבל גם יציאה ממרחב אינטנסיבי כדי לאפשר התארגנות מחדש שלא הייתה יכולה להתרחש אחרת.
אז כן, זה מפחיד. אבל כידוע, יש בחיים דברים שהם גם מפחידים וגם בלתי נמנעים, וכדאי לנו קצת להתיידד איתם. עם הזמן נוכל לראות שהם עשויים להיות סוג של מתנה – כדי שלא נפחד כשזה יקרה שוב, כי זה יכול לקרות שוב. שלא נראה בזה אויב, שלא נהיה מאוימים, שלא נחשוב רק איך להיחלץ מזה במהירות, אלא נבין שזה חלק אינטגרלי, חשוב ומזין במסע החיים שלנו.
אז מדוע דיכאון כל כך מפחיד? כי דיכאון מזכיר לנו את המוות.
אני מאמין שחרדת המוות, חוסר ההבנות לגביו, האימה והמיתוסים שסביבו – כל אלה מהווים את הבעיה האנושית הגדולה ביותר הקיימת כיום, ובוודאי בתרבות המערבית. תרבות שמקדשת יתר על המידה את מה שניתן למדוד, לחשב ולהוכיח באופן לוגי, ופחות נותנת מקום למרחבים אינטואיטיביים, רוחניים, רגשיים ויצירתיים.
בעולם כזה, המוות – שאפשר לגשת אליו רק בכלים שאינם רציונליים – נעשה מאיים עוד יותר, מפחיד עוד יותר, מוכחש ומודחק עוד יותר. ובדיכאון יש לא מעט אלמנטים שמקרבים אותנו לנושא הזה.
נכון שבמקרים של דיכאון קשה (שהקורס הזה אינו עוסק בהם) המצב שונה. הקורס פונה בעיקר למי שסובל מדיכאון קל או בינוני – כפי שמרבית האנשים חווים. דיכאון קשה הוא מצב שבו אדם עלול לאבד אחיזה בחיים, לפגוע בעצמו, ואף להתאבד. לכן אדם הסובל מדיכאון קשה חייב לפנות לטיפול אינטנסיבי, והקורס הזה אינו מיועד לו.
אבל כל עוד מדובר בדיכאון קל או בינוני – מצב שבו עדיין ניתן להזמין את האדם להקשיב לעצמו, לעבוד עם עצמו, להתמודד ולעבור תהליך – יש כאן הזדמנות אמיתית. יש סיכוי שאדם כזה לא יגיע למקומות שמחייבים התערבות רפואית.
ובכל זאת, גם דיכאון שאינו קיצוני מזכיר לנו את המוות. הוא מעלה בנו תחושות של אין חיים: אין חיוניות, אין תפקוד, יש כניסה פנימה, התרחקות מהחיים, ולעיתים תחושת קיפאון. האדם השרוי בדיכאון נראה כאילו עבר, לזמן מה, ל"עולם אחר". אי אפשר “להכניס יד” ולחלץ אותו משם ברגע.
דיכאון יוצר אסוציאציה של ריק, של שממון. ולא מעטים רואים בו כישלון – בדיוק כפי שהתרבות שלנו נוטה לראות במוות כישלון: הכישלון להיות חי יותר, להאריך ימים יותר, להישאר צעיר יותר. בתודעה הציבורית, ובוודאי ברפואה המערבית, שוררת אווירה של מאבק במוות. וכך גם מאבק בדיכאון — מאבק בתכנים שהוא מביא, בכאבים שהוא בא להציף, בעומקים שהוא מושך אותנו אליהם.
אך אם נביט על הדברים מצד מתנת הדיכאון, ונראה את התהליך הזה כסוג של מוות ולידה מחדש – אז כן, כשאני נכנס לדיכאון אני מרשה לעצמי, במובן הרגשי, קצת למות. לא למות באמת, אלא לשחרר. לאפשר לדברים להתפרק. להיות במקום שבו אני יכול להקשיב לכאב, להיות איתו, ולצלול פנימה תוך שאני מחזיק את עצמי.
במובן הזה, הדיכאון יכול להעניק לי מתנה – מפגש עם צדדים אחרים של החיים, צדדים שבעבר ראיתי כצדדים של מוות או של חושך, ולגלות שיש בהם חיים. שיש שם עולם פנימי שלם, שפשוט הזנחתי כי הייתי עסוק מדי בריצה, בעשייה, באחריות, בטיפול, בלהחזיק את הכול.
וכדי להגיע לשם, אני זקוק לתהליך שיחווה "כמו מוות". אמנם אינני יודע באמת מהו מוות, אבל בתודעה שלי כאדם חי — הפסקת התפקוד, ההפסקה מלתת, מלעשות, מלהסביר, מלהועיל – כל זה נחווה כסוג של מוות.
ומהי המתנה כאן?
המתנה הפוטנציאלית היא שברגע שאני נכנס לשם ומרשה לעצמי להיות בדיכאון – בלי אשמה עצמית, בלי ביקורת עצמית מוגזמת, בלי לקרוא לזה כישלון, ובלי לדאוג מה יהיה – אני מאפשר לעצמי חוויה חדשה. אחת המתנות הגדולות שיכולות לצמוח מכך היא מערכת יחסים חדשה, חיובית, יצירתית ומזינה יותר עם מושג המוות עצמו.
אותו מוות שאנחנו כל כך פוחדים ממנו – ולכן גם מהדיכאון, שהוא סוג של הפסקת חיים – יכול להפוך למרחב של למידה. כאשר נלמד להרוויח את הדיכאון, לרפא את עצמנו מתוכו, מתוך אותו “מוות יחסי” שאנו חווים בו, ונאפשר לעצמנו להיוולד מחדש,
נרוויח פעמיים: גם את תהליך הריפוי הרגשי שעברנו בזמן הצלילה לקרקעית והיציאה החוצה, וגם את האפשרות לעצב מחדש את מערכת היחסים שלנו עם המוות.
מערכת יחסים המחודשת עם תופעת המוות לא חייבת להיות מפוחדת, מנותקת ומודחקת, אלא יכולה להפוך למערכת של הבנה ושל רצף – הבנה שהחיים והמוות הם שני מרחבים הקשורים זה בזה. לא כל "כישלון" הוא באמת כישלון, ולא כל "סוף" הוא באמת סוף.
לאחר שנעבור כאן דרך ונאמץ את כללי המשחק החדשים שהיא מציעה, תוך מעבר דרך מצבי השפל הרגשי שלנו ויציאה ממנו, נוכל לומר: היינו שם, צללנו, חיינו בתנאי המחיה שהדיכאון הציב, למדנו, פקחנו עיניים, ריפאנו את עצמנו – ונולדנו מחדש.
כן, הדיכאון מזכיר לנו את המוות. וזה מפחיד בתחילה, אך בהמשך הדרך מערכת היחסים הזו בתוכנו עשויה להשתנות. וזה עוד חלק ממתנת הדיכאון.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מהן חמשת האסוציאציות הראשונות שעולות לך למושג "מוות"?
- מדוע, לדעתך, אנחנו כל כך פוחדים מהמוות, שהוא בעצם חלק בלתי נפרד מחיינו?
- כיצד, לדעתך, מחשבה על דיכאון דומה במקצת למחשבה על מוות?
- האם יתכן, לדעתך, שהפחד מדיכאון הוא בשל זה שהוא עוצר את הכל ומאלץ אותנו לחשוב גם על המוות, ממנו אנחנו בורחים כל הזמן?
- האם את רואה גם את ההזדמנות הפוטנציאלית הגלומה כך, בדיכאון?
פרק 3: דיכאון מציף את כאבי החיים
כמה זה מוזר לצרף את המילים האלה – מתנת הדיכאון. ייתכן שגם אני עצמי הייתי נרתע אם הייתי שומע את הביטוי הזה בפעם הראשונה. זה נשמע קצת ציני, אולי מזלזל, אולי לא מבין את הקושי, את הכאב הכרוך בחוויה הזאת, את חוויות הייאוש והפסימיות שברקע.
אני רוצה לומר שוב – הקורס הזה אינו בא להמעיט בקושי, בסבל, בכאב, בבעייתיות, בפגיעה ובנזקים של דיכאון. לא לחינם דיכאון כל כך מפחיד. הוא אכן סוג של חולי, סוג של נכות זמנית, ירידה דרסטית בתפקוד. הוא יכול לפגוע במערכות יחסים, לגרום לפגיעה כלכלית, לערער את היכולת להחזיק את השגרה. זה לא פשוט.
אבל אני מאמין שכשהוא מגיע – יש לו סיבה. יש סיבה לכך שאנחנו נכנסים, או מוכנסים, או נקלעים למרחב שבו יש כאב, יש פגיעה תפקודית, יש אובדן שליטה, ויש פוטנציאל לפגיעה במערכות יחסים. יש סיבה לכך שאנחנו נלקחים לשם. במידה רבה, כנראה כי אין ברירה אחרת. הנפש זקוקה להגיע למקום הזה. וטוב להיערך לזה, וטוב לדעת לחיות בתוך זה – כדי לצמצם את רמות הנזק, את הקשיים הבין־אישיים ואת המחירים שאנחנו משלמים.
זה אכן סיפור לא פשוט, אבל אני מאמין שזה סיפור שאדם אמור לחוות מעת לעת בחיים שבהם יש הרבה סטרס, הרבה לחץ, הרבה מתח, והרבה סיבות לדאגה. הדברים מצטברים. ומתישהו, באופן טבעי ואפילו בריא, כל מה שהצטבר מוצא את הדרך שלו להתפרק – לאו דווקא בדרך שאנחנו יוזמים אותה. לא תמיד הדרך שאנחנו יוזמים באמת מתאימה, כי אנחנו נוטים לעקוף את הכאבים שלנו. זה לא קל לגעת בכאב. זה אפילו בלתי אפשרי לפעמים. יש כאבים שמודחקים היטב, אבל הם שם.
הם שם – כזיכרונות, כפוסט־טראומות, כחוויות שממתינות לשינוי שיאפשר להן להשתחרר. והם לוקחים מאיתנו אנרגיה. כשהם מצטברים יותר מדי, אין לנפש דרך אחרת אלא "להפיל" – להפיל כדי לשחרר, כדי שהדברים יתפתחו, כדי שנהיה מחוברים שוב לאמת הפנימית שלנו. אחרת נהיה מצוינים בלהתעלם ממנה, לא משנה כמה היא תכביד.
וזה בדיוק מה שמביא אותי לפרק זה בשאלה: מדוע הדיכאון כל כך מפחיד? וזה כנראה הפחד הגדול מכולם, גם אם איננו רואים אותו בגלוי או במודע – דיכאון מציף את כאבי החיים.
זהו אולי הסיפור המשמעותי ביותר של דיכאון. אם יש לנו אוסף של כאבי חיים – מהעבר ומההווה – ואנחנו מצליחים איכשהו לשים אותם בצד, כביכול כדי "לשמור על פרופורציה", ולהמשיך לתפקד, הרי שעדיין אנחנו נושאים אותם בתוכנו. אנחנו ממשיכים לנהל את חיינו יחד עם הכאבים האלה, רק בלי לשים לב לכך.
חלק גדול מהבעיות והקשיים שלנו בעצם ניזון מאותם כאבים פנימיים, אבל אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו “בסדר”: קמים בבוקר, עובדים, ממלאים את חובותינו, לחוצים כמו כולם, מתפקדים. אנחנו לא בדיכאון. אנחנו יכולים לצאת לטיול, לאכול, לשוחח, לצחוק מדי פעם. הכול “בסדר”.
אבל האמת היא שאנחנו רק מצליחים להחזיק את כאבי החיים במקום רדום – במקום שבו לא נצטרך להיחשף אליהם באמת. מה עושה הדיכאון? הוא פותח את הדלתות. פותח את השערים – ומציף את כל ה"ג’יפה" החוצה, בבת אחת. שיטפון של כאב.
אין דרך לברוח ממנו. אי אפשר לנסוע רחוק, אי אפשר לשים מוזיקה שתשנה את זה, אין סדנה שפתאום תבטל את זה. זה שיטפון – כמו מורסה שמתנקזת. זה כואב, זה מסריח, אבל זה יוצא. זורם, וזורם, וזורם — שיטפון של כאבי החיים.
והם לא תמיד באים עם הסבר. לא תמיד אני מבין למה כואב לי, או מאיפה זה מגיע. אני רק מרגיש את הכאב. תחושת אבל, תחושת סיום, תחושת אפס תקווה – בלי סיבה נראית לעין. זה מה שמרתיע. זה גם מה שגורם לאנשי מקצוע מסוימים לחשוב שאולי מדובר רק בתופעה ביוכימית – “חוסר איזון במוח” שצריך לתקן.
אני לא חושב כך. אני רואה בדיכאון חלק מתהליך התמודדות טבעי של הנפש עם עומס כאבים שנצברו בתוכה. ובשלב מסוים היא אומרת : "די. אם אמשיך להחזיק הכול בפנים, כל המערכת תקרוס". אז היא פותחת את הדלתות, משחררת את המפלצות החוצה, מאפשרת ניקוי, מאפשרת נשימה.
וזוהי אחת ממתנות הדיכאון – אולי המתנה הגדולה מכולן.
היא מתנה כואבת, מתנה מסובכת, מתנה שדורשת מיומנות של הכלה, של סבלנות, של יכולת להיות עם הכאב. זו מיומנות ששייכת בעיקר לאנרגיה הנשית – היכולת להיות עם הכאב, לא לברוח ממנו, לא להיעלם באמצעות כדור או הסחת דעת, אלא פשוט להיות איתו, בלי להתפרק לחלוטין. להתפרק חלקית, כן – אבל מתוך ידיעה שאני צולל לתחתית למען מטרה מסוימת.
ייתכן שזה הפחד הגדול ביותר – כי דיכאון הוא הצפה של כאבי החיים. וזו גם הסיבה שקשה כל כך לאנשים שאינם בדיכאון לשהות בקרבת מי שכן חווה אותו. מדוע? כי כשהכול מתמלא בכאב, כשהכול שחור ומיואש, כשכל הכאבים מציפים בזה אחר זה – זה לא נעים. זה מאיים גם על מי ש“בסדר”. אבל חשוב לזכור: גם מי שכרגע “בסדר” עשוי/עלול למצוא את עצמו שם יום אחד.
אני לא כאן כדי להדריך כיצד לנהוג עם אדם בדיכאון, אלא כדי לדבר עם מי שחווה, חווה או יחווה זאת בעצמו – כמעט כל אחד מאיתנו. ולראות בזה מתנה, גם אם תוצאותיה ניכרות רק בהמשך הדרך.
דיכאון מציף את כאבי החיים – דרך חוויית הכאב עצמה שמגיעה עמו, מהבוקר עד הערב. לא לחינם יורד התיאבון, לא לחינם יורד החשק, לא לחינם נפגעת היכולת לשמוח, ליצור, לתפקד. אנחנו מתמודדים עם כאבים רגשיים שהם לעיתים חזקים יותר מכאבים גופניים, וזה קשה גם מפני שהסביבה לא תמיד מבינה. אנשים מסתכלים ושואלים: “מה הבעיה? תקום, תעבוד, תתפקד.”
אבל אי אפשר. זה פשוט לא אפשרי באותו זמן.
כדי שנוכל להפיק מהדיכאון את מתנותיו, עלינו להבין קודם למה אנחנו מפחדים ממנו – בדיוק בגלל זה, כי הוא מציף את הכאבים. כי הוא לא מאפשר לברוח מהם יותר.
וכאשר זה יגיע, נרצה להיות מוכנים. לא רק מודעים, אלא גם סבלניים, מאפשרים. נרצה לתת לכאבים האלה להיות ולצאת – ולשם כך נאפשר לעצמנו מנוחה, מרחב, זמן, תמיכה. כך נוכל בהדרגה להיכנס לאווירה של תהליך ריפוי: הגוף מתנקה, הנפש מתנקה, עומסים משתחררים.
וכשנצא מהדיכאון, אחרי כמה שבועות או חודשים, תופיע שוב האנרגיה – זמינות חדשה לחיים, ליצירה, לשמחה. כי כל אותם משקולות כבדים של כאבי החיים שהודחקו — סוף־סוף השתחררו. וכשאני נותן לשיטפון הזה לבוא, אני מגלה שבשקט, בתוכו, כבר טמונה מתנת הדיכאון.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם את מודעת לעובדה שחלק לא קטן משגרת חיינו עוסק בבריחה מתמשכת מכאבים?
- האם יש לך מושג, ברמה האישית, מאיזה כאבים רגשיים יש לך נטיה קצת לברוח?
- האם את רואה את האפשרות שהחשש מדיכאון הוא בעצם חשש ממפגש עם כאבים כאלה?
- האם זכור לך מצב בו היית במצב של שפל/דיכאון וכיצד חווית את כאבי חייך אז?
- האם את רואה את ההזדמנות הפוטנציאלית שדיכאון עשוי כך להעניק לך אם תנהגי בו באופן הנכון, מבחינתך? נסי לפרט.
פרק 4: מי שלא פוגש את האמת שלו יישאר נרדף על ידה
פרק 4 פותח את חלקו השני של הספר. כל חלק כולל, כאמור, שלושה פרקים. החלק הראשון עסק בשאלה: מדוע הדיכאון כל כך מפחיד? ולכך נתתי שלוש תשובות אפשריות והעמקנו התבוננות בהן. החלק השני שואל: מהי המתנה שמסתתרת מאחורי הדיכאון, או בתוכו?
אני רוצה להדגיש כבר בתחילת הדרך – כאשר אנחנו בעין הסערה, כאשר כאבי הנפש חזקים מדי, כאשר אנחנו אבלים, ולעיתים אפילו לא יודעים על מה, כאשר הדיכאון נמצא במרכז תשומת הלב — באותו רגע קשה מאוד לראות שיכולה להיות שם מתנה. זה כואב מדיי.
לא לחינם אמרתי קודם: אף אחד מאיתנו לא היה בוחר להיכנס לדיכאון מרצונו. גם אם יאמרו לנו שצפוי שינוי מדהים אחר כך, שצפויה הקלה, שחרור או ריפוי – לא נסכים. הכאב שם חזק, והוא דוחה. באופן טבעי נתרחק ממנו, וזה בסדר.
אנחנו בוחרים, באופן לא מודע, במה להתמקד ואיך להתקיים. מיקוד יתר בכאבים עלול לשתק, לא לאפשר תפקוד. אבל לעיתים, מתוך ההתרחקות הזו, אנחנו לא שמים לב שהכאבים הולכים ומצטברים
עוד ועוד שכבות של כאבים לא מטופלים – טראומות, אכזבות, תסכולים, שחיקה מתמשכת, חוסר שביעות רצון, חוסר סיפוק, מעט מדי שמחת חיים. לעיתים זה קורה כי אנחנו עסוקים מדי, רצים, מתמודדים, לא שמים לב לדברים הקטנים והחשובים באמת — לאנשים שיקרים לנו, לרגעים שמעניקים תחושת חיות. כל זה מצטבר, בשקט, מאחורי הקלעים.
ואז, מתי שהוא, כך או אחרת – זה נכפה עלינו.
הנפש, כמנגנון ריפוי עצמי, מחליטה בשלב מסוים לקחת פיקוד. היא אומרת לנו: "עצור. עכשיו אני קובעת." זה קורה לא מבחירה מודעת, אלא כהכרזה פנימית עמוקה – על הצורך המידי לעצור, להתאזן, להתנקות.
אני נוהג לייצר את החומרים של הספרים והקורסים שלי בתוך חיי הבית, לא מחפש רגעים סטריליים. זה חלק מהחיים. כך גם הדיכאון – הוא לא מגיע בזמנים נוחים. הוא מגיע כשצריך הוא מגיעה כאשר אין כל ברירה אחרת.
ושוב – אנחנו לא נכנסים לדיכאון בצורה "יזומה". אנחנו גם לא נכנסים לאבל מרצון, אף על פי שלעיתים יש על מה להתאבל. וכשאנחנו שם, קשה לנו מאוד לחשוב או לשמוע שיש מתנה מאחורי כל זה. רק כשאנחנו בתהליך ההחלמה, או כשאנחנו מתרחקים מעט, אנחנו יכולים להתחיל להבין – ואפילו להתכונן לפעם הבאה, אם תבוא.
כי כשאנחנו מוכנים, אפשר להפיק מהדיכאון תועלת.
אפשר להתחיל לשאול: מה אני מקבל כאן? מה אני לומד מזה?
וזה הנושא של שלושת הפרקים הבאים.
אפשר להבדיל בין אנשים לפי רמת הקושי שלהם להתמודד עם האמת של חייהם ולפי רמת ההכחשה הפנימית שלהם לדברים המשמעותיים שמעצבים את עולמם הרגשי ואת מערכות היחסים שלהם.
לכל אדם יש אמת פנימית. לכל אדם יש סיפור, שחלקו תמיד יהיה סמוי. יש זיכרונות שאנחנו מעדיפים לא לגעת בהם, לא לדבר עליהם, לא לחשוב עליהם. יש חלקים מהאמת שלנו שנשארים מודחקים לצורכי הישרדות רגשית. אנחנו לא זוכרים דברים שפצעו אותנו כי זה כואב מדי. אנחנו חושבים שהצלחנו להעלים אותם, להרגיע אותם, לשכוח מהם — אבל הם שם.
והם משפיעים, אפילו בלי שנרגיש. הם משפיעים על כל בחירה, כל מחשבה, כל קשר, כל הצלחה וכישלון, כל תגובה רגשית. כל מערכות היחסים שלנו, כל דרך שבה אנחנו רואים את עצמנו ואת העולם – כולן מושפעות מאותם חלקים חבויים באמת הפנימית שלנו.
ואציין זאת שוב – אנחנו לא ניגש לשם מרצון. לא נבחר לצלול אל האפלה הזו, אל הקור הזה, אל המקומות הפסימיים שבתוכנו. אבל כשהדיכאון מגיע, הוא פותח שער. גם אם לא הכול נחשף, חלק מהכאבים שהודחקו עולים וצפים.
ובמקום שהאמת הפנימית תרדוף אחרינו בשקט – תיצור בלבול, תחסום, תעכב, תכשיל – עכשיו היא צפה ומבקשת יחס ישיר.
כאשר מגיע הדיכאון, המשחק משתנה. רמת התפקוד יורדת, תשומת הלב מופנית פנימה, והכאב דורש הקשבה. וכך מתגלה המתנה הראשונה: האפשרות לפגוש את האמת הפנימית.
זו אחת המתנות העמוקות של הדיכאון. היכולת לפגוש את האמת הכואבת – בלי לברוח. זה קשה, אך זו גם הזדמנות.
כאשר אדם חווה דיכאון קל או בינוני, הוא יכול לומר לעצמו:
"אני כרגע במפגש עם האמת שלי. אני אשתדל להכיל את זה. אני אהיה עם זה. אם צריך – אבכה. אם צריך – אשאר במיטה עוד כמה שעות. אני הולך לפגוש את עצמי. אני הולך לפגוש כאבים שלא הייתי יכול לפגוש בדרך אחרת."
זו מתנה, בסופו של דבר. כי אמירה כזו משנה את כל תהליך ההתנגדות.
במקום להילחם, אני מאפשר. אני נותן לדמעות לצאת. אני מרשה לעצמי להתקפל. אני מפנק את עצמי. אני מרשה לעצמי פחות לעבוד, פחות להתמודד, פחות "להציל" אחרים. אני מרשה לעצמי להתאבל – גם אם אינני יודע על מה בדיוק. אני מרשה לעצמי להפסיק להיות אחראי על מה שאינני חייב.
כי עכשיו זה הזמן שלי לפגוש את האמת שלי.
אם איני מתפנה לזה בזמן הדיכאון, הדיכאון מכה בי, ואני סובל בלבד. ואם הסבל הוא חסר משמעות, נוצרת בי צלקת – ואני ממשיך לפחד מהדיכאון. כשזה קורה, אני גם מפסיד את השיעור ואת המתנה שהדיכאון נושא בתוכו.
אז זו המתנה הראשונה: מתנת האמת הפנימית.
ועל כך יש לברך את הדיכאון – כי הוא מביא לנו מפגש עם חלקים שהתרחקנו מהם, אך הם משפיעים עלינו יותר ממה שאנחנו מבינים. וכשאנחנו מתקרבים אליהם, לומדים, מקשיבים, מפסיקים לברוח אנחנו מתחילים לרפא את עצמנו. וזו מתנה משמעותית מאד שלעתים יכולה להגיע רק דרך הזו.
עם היציאה מהדיכאון, החלקים האלה, של האמת הרגשית שפגשנו שם, יהיו פחות מודחקים ופחות שולטים בנו מאחורי הקלעים. להפך — הם יהפכו למנועי צמיחה, שינוי ויצירה. כי סוף־סוף נרצה לטפל באמת באותם מקומות תקועים,
במקום להמשיך לברוח מהם.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- איזה סוג של "אמת" חוזרת אליך שוב ושוב במהלך החיים גם אם תנסי לברוח ממנה?
- מה דעתך על האפשרות שהדיכאון שלך יכול לסייע לך להפסיק לברוח מהאמת שלך?
- ואולי את חוששת לשחרר סיפורים מסוימים מההיסטוריה שלך ולכן גם חוששת "לעצור" עם דיכאון?
- הדיכאון מזמין אותך ל"חוזה" חדש עם עצמך. להיות זו ש"רודפת" אחרי האמת שלה באומץ, ולא להיפך. מה דעתך על האפשרות הזו?
- מה יקרה כאשר לא יישאר לך יותר ממה "לברוח", בתוכך, לדעתך?
פרק 5: מתנת המוות והלידה מחדש
אני רוצה לפתוח בהבהרה: יש משהו מעט מבלבל בכל הנושא הזה, והוא תמיד יהיה קצת מבלבל. משהו שדורש מאיתנו מידה של אורך רוח, סבלנות, וגם אמון בתהליך. למה אני מתכוון?
כשאנחנו כבר בתוך הדיכאון – כשאנחנו בשפל, כשאנחנו פוגשים את הכאב, כשאנחנו בתוכו – קשה מאוד לראות את מה שאני מכנה כאן מתנת הדיכאון או מתנות הדיכאון. כאשר הייאוש משתלט, כשאנחנו פסימיים, כשאנחנו לא רואים את האור בתוכנו או בקצה המנהרה, כשהגוף והנפש כבדים – אז באמת קשה לזהות כל מתנה.
קל יותר להבין את הדברים הללו מחוץ לדיכאון. כשאנחנו מספיק מרוחקים ממנו. נכון, אפשר להיעזר בחומרים האלה גם כאשר אנחנו בתוכו, אבל לא לצפות לשינוי מיידי. זה איננו קסם, איננו שיקוי פלא. הקסמים האמיתיים של החיים אינם מתרחשים ברגע אחד – הם תוצר של תהליכים. ובסופם, כן, יש לעיתים רגע קסום, אבל הוא תוצאה של עבודה, של תנועה, של זמן.
לכן, יש יתרון בלמידת הדברים הללו כאשר אנחנו בתקופה רגועה יותר. כשאנחנו לא שקועים בכאב, יש לנו יותר יכולת להבין, לעכל, להתכונן. ואז, כאשר נגיע שוב לשם – נהיה מוכנים יותר, פחות נבהל, פחות נילחם. המידע הזה רלוונטי דווקא לאותם רגעים החשוכים, אך ברגעים עצמם קשה מאוד לקלוט מידע. אז אם את או אתה קוראים את הדברים הללו כשאתם לא במצב נמוך במיוחד – זה נפלא. זה עוזר להבין לא רק את מה שעברתם, אלא גם איך להתכונן לפעם הבאה.
כי כאשר אנחנו בתוך הדיכאון, אי אפשר לדבר על “מתנות” או “שיהיה טוב”. אנחנו בתוך הכאב, וצריך להיות שם. אבל גם בתוך הכאב חשוב לזכור: זה זמני. וזו אחת המתנות הגדולות של הקורס הזה – ההבנה שהדיכאון, כמו כל חוויה רגשית עזה, יוצר אשליה של נצחיות. הוא גורם לנו להאמין שזה לא יעבור, שזה תמיד יישאר כך, שזה הסוף. אבל זו אשליה.הכול חולף. והזמן, אם אנו מתנהגים איתו בהרמוניה, עובד לטובתנו.
בחלק זה של תהליך, אנחנו שואלים: מהי המתנה שמסתתרת בתוך הדיכאון? אני מדבר כאן על שלוש מתנות עיקריות – ופרק 5 עוסק באחת המרכזיות שבהן: מתנת המוות והלידה מחדש.
זו מתנה משמעותית מאוד. למעשה, אני מאמין שאדם לא יכול לצמוח, להשתנות לטובה, לממש את עצמו ולהגיע למקומות משמעותיים – בלי לעבור בדרך תחנות של נפילה, של דיכאון, של משבר. זה חלק מהתוכנית. חלק מהמסלול. לפעמים אנחנו זקוקים למשבר כדי להטעין מחדש, כדי לעבור שינוי, כדי לרכוש כלים חדשים.
הכלים האלה — אי אפשר לקבל אותם בלי משבר.
יש לכך סיבות פסיכולוגיות רבות: לעיתים אדם פשוט לא מסוגל להשתנות בלי שהישן שבו “ימות”. אם אנחנו מצליחים, לפחות ברגעים שאנחנו לא שקועים בדיכאון, להבין שלכל משבר יש ערך, שיש לו סיבה, שיש בו פוטנציאל לתרומה — אז כשנחווה את המשבר עצמו, הוא יהיה כואב, אבל פחות מאיים. נוכל לחוות בתוכו גם תחושת משמעות – תחושה שקורה משהו חשוב, שיש לזה ערך. לא רק “התרסקות”, אלא התמרה.
מתנת המוות והלידה מחדש היא דוגמה מופלאה לכך.
תהליכי טרנספורמציה עמוקים – תהליכי שינוי אמיתיים – נראים לעיתים כמו מוות.
משהו בתוכנו מתפרק. האישיות עצמה חווה התפרקות, וזה כואב. אבל בכך היא גם מתנקה. היא נפרדת מדפוסים, ממסכות, ממשקים פנימיים שכבר לא משרתים אותנו.
בכל תהליך שינוי משמעותי אנחנו עוברים רגעים שחווים כמו מוות: אובדן, סוף, פרידה. ואכן – זהו סוף. זהו מוות סמלי של מה שכבר איננו נחוץ. דברים שהגדירו אותנו, דפוסים שהחזיקו אותנו, דרכי התנהלות שמיצו את עצמן – כל אלה צריכים “למות”, כדי שדברים חדשים ייוולדו.
אין דרך לעקוף את זה. ולא רק שאין דרך לעקוף – אלא שאחרי שמסיימים את הפאזה הזו של מוות ולידה מחדש, מופיעה תחושת רווח. תחושת הודיה. תחושה של שינוי חיובי אמיתי. הדימוי העצמי מתחדש, עולה. אנחנו פחות מפחדים מהדיכאון, כי אנחנו רואים עליו – על עצמנו – איך צמחנו. איך התרוממנו, איך נוספו לנו תובנות ויכולות שלא היו קודם. אנחנו מבינים שהיה ערך לכל זה – שזה היה תהליך ריפוי והתחדשות.
כן — התחדשות כוללת לעיתים התרסקות. זה הכרחי כדי לשחרר את מה שצמוד אלינו זמן רב מדי. התהליך הזה של שחרור, פירוק והתנקות נחווה לא פעם כמו מוות.
אותם חלקים בנו שהגדירו אותנו – אלה שפעלו מתוך ריצוי, מתוך פחד, מתוך צורך להיות "בסדר" מתחילים להתפורר. אנחנו חוששים שבלעדיהם לא יאהבו אותנו, שלא נהיה אנחנו. וזו תחושה טראגית, אך היא חלק מתהליך הצמיחה. כי הם כבר סיימו את תפקידם.
חלק גדול מהדיכאון הוא ההתנגדות לשינוי הזה. אנחנו נאחזים במה שכבר מתבקש להשתחרר, והכאב הוא סימן לאחיזה הזו. כשאנחנו לומדים להרפות, לא להילחם בתהליך, לא להיבהל – אנחנו מגלים שבתוך הכאב מתרחשת לידה.
כן, זה כואב. אבל זה גם יוליד. אם נרשה לעצמנו לנוח, לבכות, לעצור, להבין שאנחנו בתוך מנהרת הלידה הזאת – נוכל לעבור דרכה. בהתחלה “מתים” שם – אבל זה מוות סימבולי, רגשי, רוחני. ובסופו – נולדים למקום חדש. נולדים למקום שבו איננו זקוקים עוד למה שהכביד עלינו פעם, למקום שבו אנחנו קלים יותר, בהירים יותר,
ולפעמים – פשוט שלמים יותר.
מה שאנחנו חווים כדיכאון הוא לעיתים בדיוק זה – תהליך מעבר של טרנספורמציה פנימית. וכשאנחנו עוברים אותו – נתנו לעצמנו מתנה. ומי נתן לנו את המתנה הזאת? בעצם – הדיכאון עצמו.
ואפילו יותר מזה – יש אנשים שקשה להם מאוד להיכנס לדיכאון.קשה להם “למות” ולהיוולד מחדש. הם מחזיקים, נאבקים, מונעים מעצמם את התהליך. אבל מי שכן עובר אותו – חווה קושי גדול, אך גם שחרור, ניקוי וריפוי.
ובסופו של דבר, זה שווה את הכול, במיוחד אם למדנו לנהוג בעצמנו באהבה, בחמלה, בסובלנות. אם הבנו שהדיכאון אינו אויב, אלא שער, שער דרכו אנחנו משתחררים, מתנקים, ונולדים מחדש.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- איך את מרגישה עם הביטוי "מוות ולידה מחדש"?
- האם נשמע לך סביר שדיכאון עשוי להוביל אותך למהלך דרמטי שכזה?
- האם חווית בעבר, ברמה הנפשית, תהליכים שדומים ל"מוות ולידה מחדש"?
- איזה דברים בחייך את מתקשה לשחרר, לתת להם "למות" כדי שתהיי קלילה וחיונית יותר?
- לידה מקושרת בדרך כלל (גם) בכאב כזה או אחר. האם את מוכנה לעבור דרך כאבייך האותנטיים כדי להיוולד דרכם
פרק 6: להגיע למצב שבו כאבי החיים פחות מפחידים ויותר מלמדים
לפני שאפתח, חשוב לי לציין את המשמעות הגבוהה של התהליך הזה ברמה האישית וגם הציבורית. דיכאון הוא אחד הדברים המאיימים ביותר על אנשים: אישית, משפחתית וחברתית. דיברנו כבר מדוע הוא כל כך מפחיד, בעיקר משום שהוא יוצר אסוציאציה למשהו שמפחיד אותנו עד מאוד ושאיננו מתמודדים איתו מספיק כחברה: הפחד מן המוות.
אחד הרווחים הגדולים של שינוי בתפיסת הדיכאון (ברוב המקרים – דיכאון קל ובינוני, כפי שמרבית האנשים חווים) הוא מתנה שמחברת אותנו בגשר בין חוויית החיים לבין פחד המוות. היא מזמינה אותנו לראות את המוות כחלק מרצף החיים, מרצף הצמיחה ומהקיום שלנו – ופחות כחלק מפחיד ומנותק.
כאשר אדם פחות פוחד מן המוות, הוא יכול להתחיל לעסוק בקונפליקטים הקשורים בו: להתבונן, לשאול, להתחבר לכאבים, לצמוח מהם ולהרוויח אותם. אחרת – הוא נשאר רדוף, מצומצם, לא יכול להתרחב. לא פעם, דווקא המקומות שנראים “חשוכים”, “סופניים” או “אנטי-חיים” – הם החלק שחסר לנו בפאזל כדי לחיות חיים שלמים, מהנים ובריאים יותר. ודווקא שם הדיכאון יכול להיות מתנה.
מכאן עוברים לליבת הפרק: להגיע למצב שבו כאבי החיים פחות מפחידים ויותר מלמדים.
התגובה האינסטינקטיבית לכאב, חייתית וילדית, היא רתיעה. זה מובן והישרדותי: כאב מסמן גבול, “לשם לא”. אך ברובד אחר, כאב מייצג טראומות ומשקעים רגשיים לא מטופלים: מצבים שבעבר לא יכולנו לשאת, נשארו צרובים בתוכנו ונצברו לשורת טראומות שקטות. יש פחד להתקרב אליהן, כי זה כואב, והרתיעה האבולוציונית עובדת גם כאן.
אבל עבור אדם צומח ומתפתח – הרתיעה הזו עלולה להפוך ממגדיר גבולות למכשול. היא נעשית מגבלת צמיחה, סיבה לכאבים גדולים יותר, להתמכרויות, לתקיעויות, לקשיים במימוש, לבעיות בין-אישיות ובמערכות יחסים. מה שבעבר היה נכון להתרחק ממנו, כעת הזמן להתקרב אליו, לפרק ולפורר, כי אנחנו כבר לא שם. במקום שבו אנחנו מבקשים חופש, עצמאות, יצירתיות וסיפוק, עלינו לגעת בכאבים. לראות שהם כבר לא מה שהיו, ולגלות שאנחנו מסוגלים לעבור דרכם.
כשאנו עושים זאת, הביטחון ביכולת ההתמודדות גדל. אנחנו נפרדים מקונפליקטים כרוניים וחיים במרחב שבו האפשרות לדיכאון, או, במובן מסוים, “מוות”, פחות מפחידה ופחות מנהלת אותנו. כך אנחנו פנויים להשיג יותר, רוחנית ומעשית, כי יש פחות משקולות שאנחנו סוחבים.
מתנת הדיכאון כאן היא היכולת להגיע למצב שבו כאבי החיים פחות מפחידים ויותר מלמדים: אנחנו לא רק מפסיקים לפחד מהכאב – אנחנו לומדים לחפש אותו, לעשות לו טרנספורמציה ולצמוח מתוכו. הוא הופך ל“זבל אורגני” שמזין את הקרקע שלנו; בלעדיו לא נצמח.
הדבר האמיתי שקורה בעבודה עם הכאב איננו רק “סילוקו”. זו הייתה לא פעם טעות בתפיסות טיפוליות: “להעלים את הכאב”. אם רצוננו לחבר רוח וחומר ולמצוא יותר משמעות, עלינו לראות בכאב מורה דרך לטרנספורמציה — אמצעי התפתחות, אתגר לימודי.
כשאני עובר דרך הכאב, לומד אותו, מכיר את מקום הכוויה, ובדיוק שם יוצר, פועל באומץ, יוזם חדש – הרווחתי את הכאב, וזו הדרך הנכונה לרפא אותו. כל דרך אחרת, בסוף, תחזיר אותו.
הכאב ממתין לנו בפנים, שנבוא אליו, נחווה אותו באומץ ונצליח להכיל את עצמנו שם. לא להיכנס לפאניקה כשהוא מגיע, אלא להיות איתו: להקשיב, לדבר, לנחם את עצמנו, לתת פנאי וסבלנות, ואז להרגיש לאט-לאט איך האנרגיה שבתוך הכאב מבקשת שנקום ונעשה איתה משהו: להרוויח את הכאב, לכתוב איתו שיר או ספר, לצאת לטיול, ליזום דבר חדש, להכיר אנשים, לפתוח שיחה אמיצה.
זה הדבר המהותי לעשות עם הכאב; כאשר אנחנו "עובדים עם הכאב" הוא כבר אינו רודף אחרינו, כי הוא מממש את ייעודו ואנחנו לוקחים עליו אחריות, אנחנו לא פוחדים ממנו כל-כך, כי הצלחנו להבין קצת יותר שכשהוא מגיע, קיבלנו הזמנה לצמיחה. ההבנה הזו כשלעצמה היא צעד התפתחות משמעותי מאד.
במקום הרתיעה הראשונית, או אחרי הרתיעה, ננסה לעצור ולומר: אני נכנס. אני פותח את הדלת למקום שפחדתי ממנו, ונכנס פנימה, מצויד בכלים של אהבה עצמית, יצירתיות, אומץ, תקווה, תמיכה, בגרות ובשלות. אני מזמין את הכאב לזמן-מה, לא בכיוון של מזוכיזם ולא ביצירת סיפור של קורבנות, אלא מתוך כוונה להכיל, להקשיב, לחבק באומץ ולשאול את כאב: מה אתה מבקש ממני לעשות – חדש, שונה, יוזם?
כשנוצר שיח כזה, חוזה חדש עם הכאב – הוא מתחיל להתפורר מבחינת רמת הקושי שלו ומבחינת החוויה שהוא תקוע ולא זז במרחבי הנפש. כאשר דבר זה מתחיל להתרחש עשוי גם לצמוח הלך רוח חדש עם מערכת יחסים בשלה יותר בין החיים שלנו לבין המוות – ועל כך נדבר עוד בהמשך. לעת עתה, נזרעו הזרעים לעוד מן המתנות של הדיכאון ואנחנו ממשיכים לצבור אותם, צעד אחר צעד.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מהן חמשת האסוציאציות הראשונות שלך לביטוי "כאב רגשי"?
- מה יקרה כאשר כאבי החיים יהפכו אצלך ממשהו מאיים למשהו שמזמין לעבודה ולריפוי?
- יש לך דוגמה לכאב מהעבר שהצלחת להשתחרר ממנו באופן ממשי?
- איזה כאב לדוגמה טרם הפך אצלך ל"שיעור לימודי מיטיב"?
- האם את מסכימה שהדיכאון הבא שלך ייאפשר לך לפגוש כאבים שעדיין לא הצלחת לפרק ולשחרר? מה יקרה לדעתך לאחר מכן?
פרק 7: הדיכאון הוא לא רק הזמנה, הוא אפילו סוג של פקודה פנימית
אנחנו מתקדמים לאט לאט, צעד אחר צעד. המושג השנוי במחלוקת, זה שקשה לקבל אותו, ובוודאי קשה לקבל אותו כאשר אנחנו בתוך הדיכאון, ממשיך להופיע כאן. הוא ממשיך לחלחל, ממשיך להתבטא, ומוצג מזוויות שונות. המטרה היא שלפחות חלק מן החוויה שנוכחת בדיכאון, והיא ברובה חוויה כואבת ומתסכלת, תוכל להכיל גם נקודת אור אחת קטנה: בתוך החשיכה, בתוך הכובד, בתוך הפסימיות והייאוש, יהיה ניצוץ כלשהו. שלא יהיה שם רק חושך מוחלט.
כשאני מדבר על אופטימיות, אינני מתכוון לתפיסת עולם שממעיטה בבעיות או מבטיחה שהכול יהיה טוב. אופטימיות בעיניי פירושה היכולת לראות את המציאות כפי שהיא: להכיר בקשיים, בכישלונות ובסכנות, ובו בזמן גם לראות אפשרויות טובות. לראות שגם בתוך התסריטים הקשים קיימות נקודות אור. זו האופטימיות שאני מדבר עליה, והיא גם התכלית של הקורס הזה: להעניק לנו כלים לראות את ניצוצות האור גם בתוך מרחב הדיכאון.
אני מאמין שדיכאון, כאשר הוא מנוהל באופן נכון, הוא סוג של תעלת לידה. ותעלת לידה, ברוב המקרים, מלווה בכאב, במאמץ, בהתנגדות, באבל, בעצב ובתחושת פרידה. כל אלה קיימים בתוכה, והם בלתי נמנעים. אנחנו עוברים תהליך עמוק של ניקוי עצמי. הרבה כאבים שהוחזקו בפנים במשך שנים, כאבים שהודחקו היטב, עולים וצפים בבת אחת. זה קשה, זה כואב וזה מטלטל. אך יש לכך תכלית. התכלית הזאת היא מתנת הדיכאון.
אבל המתנה הזאת יכולה לחלוף לידנו אם נישאר רק בעמדה של התנגדות. אם לא נזהה שבתוך הכאב הזה יש שינוי אפשרי, תהליך, תכלית. חלק מן העבודה כאן הוא לאפשר לעצמנו לראות את הניצוץ הזה. לא לייצר אותו מאפס, אלא להסכים לראות אותו. הדיכאון עצמו כבר מכיל בתוכו את פוטנציאל המתנה. השאלה היא האם אנחנו מוכנים להתכוונן אליו, או שאנחנו ממשיכים להיאבק, לדרוש הקלה מידית, לחפש פתרון שיבטל את התהליך במקום לאפשר לו להתרחש.
פרק 7 פותח את חלקו השלישי של הספר, העוסק בשאלה האם הדיכאון הוא הזמנה למסע ריפוי חדש ושונה. אני יכול לומר מאה פעמים שכן, אבל המטרה היא לא רק לשמוע זאת, אלא לחוות זאת. וזה קורה מעצמו, בתנאי שלא נפריע לתהליך. וזוהי מלאכה לא פשוטה. לא פשוט לעבור דרך ביקורת עצמית מוגזמת, אכזבה, בושה, תסכול, הפסדים וכאבים. לא פשוט להתמודד עם תגובות לא אוהדות של הסביבה. לא פשוט לראות בתוך כל זה מתנה. זהו האתגר שלפנינו.
ומי שמסוגל, אפילו מעט, להפנים את הכלים של התהליך הזה, יוכל לאפשר לדיכאון שלו להפוך בהדרגה למתנה.
פרק שבע אומר כך: הדיכאון הוא לא רק הזמנה. הוא גם סוג של פקודה פנימית.
אנחנו יודעים היטב שאיננו מעוניינים בדיכאון. איננו רוצים הפרעה בשגרת החיים, איננו רוצים ירידה בתפקוד, איננו רוצים כובד, פסימיות או ייאוש. איננו רוצים לפגוע בהנאות שלנו או להכביד על הקרובים לנו. הדיכאון מגיע כנגד רצוננו. הוא נכפה עלינו.
אבל מי כופה אותו?
אנחנו עצמנו.
המערכת הפנימית שלנו.
אותה מערכת שמנהלת אותנו מבפנים ושניסתה להניע אותנו לשינוי בדרכים עדינות יותר: באיתותים, ברמזים, בשינויים קטנים. היא ניסתה להזמין אותנו לעצור לרגע, להתבונן, לשאול מה צריך להשתנות. אבל לא שמנו לב. הצלחנו להדחיק. הצלחנו להתעלם.
וכאשר מערכת האיתותים העדינה לא מצליחה, המערכת הפנימית מפעילה את הכלי הבא בתור. היא אומרת: עד כאן. אני עוצרת את המערכת. אני מפילה אותה, כדי שתוכל להיבנות מחדש. זו אינה עונש. זו פעולה מכוונת של ריפוי.
ולכן הדיכאון איננו רק הזמנה. הוא גם פקודה פנימית. הוא מגיע ברגע שבו ההדחקה כבר גדולה מדי, והמערכת הפנימית משתמשת בכלי החזק ביותר שלה כדי לעצור אותנו.
כאשר אנחנו כועסים על הפקודה הזאת, כאשר אנחנו מתנגדים לה, כאשר אנחנו מנסים לברוח, לסיים הכול במהירות, לדרוש פתרון מידי — הפקודה תגיב בלחץ גדול יותר. היא תלמד אותנו בדרך קשה יותר. לא כי היא "רוצה", אלא כי זהו המבנה של התיקון הפנימי.
אבל כאשר אנחנו מבינים שהפקודה הזאת היא תוצר של חוסר ברירה פנימי, ונועדה לטובתנו, קל יותר להקשיב לה. קל יותר להבין שהיא באה כדי לעצור אותנו מלעשות עוד קצת מאותו הדבר שהזיק לנו. כדי לאפשר לנו לבכות, לנוח, להפסיק, לא לרצות כל כך, לנטוש מאמצי יתר, להתבונן בחרדות, לבדוק מערכות יחסים, להבין מה עייף אותנו ומה לא מיטיב איתנו.
המערכת הפנימית החליטה שמה שהיה, כבר בלתי אפשרי. והדיכאון הוא הדרך שבה היא אומרת זאת בבהירות מוחלטת.
לכן התפקיד שלנו אינו להילחם בפקודה הזאת, אלא להקשיב לה. להבין למה נזקקנו לאקט כה חזק. לשאול מה צריך להשתנות. ולשאול גם איך אנחנו יכולים לסייע לפקודה הפנימית הזאת להפוך, עם הזמן, מפּקודה קשה — למתנה גדולה.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- האם המושג "פקודה פנימית" מעורר בך תחושות קצת לא נוחות במחשבה ראשונה?
- האם המושג "פקודה פנימית" יכול גם לעורר תחושות נעימות ומרחיבות, במחשבה שניה?
- האם את בסדר עם האפשרות שלנפש שלך יש "תכניות" שאת לא ממש מודעת להן?
- האם את מוכנה לבנות מחדש את מערכת היחסים שלך עם החלקים העמוקים שלך גם כשזה אומר שהם יכוונו אותך למקומות שתחילה ייראו לך קשים ולא נעימים? פרטי
- מה, לדעתך, הדיכאון שלך מזמין אותך לשנות בחייך?
פרק 8: המסע מתחיל מהכרת העייפות והשחיקה המצטברים
פרק שמונה הוא הפרק השני בחלק השלישי, חלק שבו נשאלת השאלה האם הדיכאון יכול להיות הזמנה למסע ריפוי חדש ושונה. מי שכבר מצוי בלימוד הזה יודע שאני מאמין שכן. אבל עצם האמירה שדיכאון הוא הזמנה למסע איננה מספיקה. רבים מהאנשים אינם חווים את הדיכאון כדרך, כמסע, אלא רק כתקופה של כאב, קושי ושיבוש של השגרה, וכל רצונם הוא שיעבור מהר ככל האפשר כדי שיוכלו לחזור למה שהיה קודם. לצד זאת יש גם אנשים וייתכן שחלקם צופים כעת בחומר זה שמוכנים לשקול אפשרות אחרת. הם מבינים שדיכאון הוא אכן תקופה קשה, כואבת ולעיתים אף מייסרת, ושהוא כרוך באובדנים ובמחירים, אך הם גם מזהים שהוא יכול להיות אפשרות לשינוי. אפשרות לטרנספורמציה. אפשרות לריפוי של דברים שהיו תקועים זמן רב.
האופן שבו נבחר להתייחס לתקופה הזאת, אם וכאשר ניכנס אליה, יקבע במידה רבה את אופייה. בתוך המורכבות של התחושות והפרשנויות, בתוך הכובד והתגובות הרגשיות, אפשר לשמור מקום קטן שבו נזכיר לעצמנו שיש כאן גם מתנה. היא אינה מתנה פשוטה, והיא אינה מתנה נעימה, אך היא עדיין מתנה. היכולת לזכור זאת היא נקודת בחירה, ובשביל אותה נקודת בחירה אני בונה את הקורס הזה כדי שאנשים יוכלו לראות שגם בתוך הדיכאון נותרת להם בחירה פנימית, גם אם היא מצומצמת.
הפרק שקדם לפרק הזה עסק ברעיון שהדיכאון הוא לא רק הזמנה אלא גם סוג של פקודה פנימית. כלומר מערכת העומק שלנו מגיעה למסקנה שאין ברירה וחייבים לעצור. פרק שמונה מוסיף נדבך נוסף. הוא מציג רעיון שאמור להיות כמעט ברור מאליו, כמעט בנאלי, אך בפועל רוב האנשים אינם מחברים אותו למציאות שלהם ואינם רואים את חשיבותו. ללא הבנה זו הדיכאון כמעט לעולם לא יהפוך למתנה.
הרעיון פשוט: המסע מתחיל מהכרת העייפות והשחיקה המצטברות.
בני האדם מסוגלים לאורך שנים, גילאים והקשרים שונים, לבצע פעולות רבות שאינן תואמות את טובתם. אנחנו מסוגלים לשחוק את עצמנו הרבה מעבר למה שנחוץ ומתאים. אנחנו מסוגלים להתעייף שוב ושוב, יום אחר יום, ולהמשיך הלאה כאילו כלום רק בגלל נורמות חברתיות, לחצים, צרכים, אי הבנות, היעדר אהבה עצמית או תפיסות תרבותיות נוקשות לגבי איך צריך לחיות. יש לנו את היכולת למתוח את המערכת הנפשית עד כמעט קצה גבול יכולתה.
לפעמים מדובר בנטייה כמעט עצובה: כמו שהאדם יכול להיות יצירתי במידה שתוביל להריסתו העצמית, כך הוא יכול גם ליצור שחיקה עצמית מתמשכת. זה חלק מהמורכבות האנושית.
אחת המיומנויות החשובות ביותר שאדם צריך לפתח היא ביסות המאמצים שלו, היכולת להקטין מעורבות בדברים שאינם מזינים ומאזנים אותו, ולכוון את חייו אל מערכות יחסים, פעילות ועבודה שתומכות בו ולא שוחקות אותו.
כאשר מופיע דיכאון משמעותי, כזה המתבטא בצניחה פנימית, בקריסה, בהתפרקות, בחוסר יכולת לתפקד, בקושי ליהנות, בירידה בתיאבון, בהפרעות שינה, בפסימיות ובנטייה לבכי, כמעט תמיד מדובר בתוצאה של תקופה ארוכה של עייפות ושחיקה מצטברות. הן היו שם. הן הצטברו לאט. לפעמים האדם כלל אינו מודע להן.
זה איננו בהכרח קשור לכמות שעות העבודה. ייתכן שהאדם עבד זמן סביר אך עבד בעבודה שלא התאימה לו. עצם הצורך להעמיד פנים ולהתאמץ להיות משהו שאינו הוא גורם לשחיקה עמוקה. במקרים אחרים השחיקה כלל אינה קשורה לעבודה אלא למתח מתמשך בתוך המשפחה, בזוגיות או בתוך הנפש עצמה מתחים שלא מדוברים, שלא מטופלים וכתוצאה מכך אינם משתנים.
באופן טבעי מצבים כאלה יוצרים עומס רגשי. עם הזמן נוצר מצב שבו האדם נדרש להסכים לפגיעה מתמשכת גם אם אינו קורא לה בשם הזה. כך מצטברת עייפות מצד אחד ושחיקה מצד אחר וכאשר הדבר אינו מקבל תשומת לב או טיפול המערכת הפנימית מפעילה מנגנון חירום.
אחד ממנגנוני החירום הללו הוא הדיכאון.
דיכאון מפסיק או מפחית באופן מיידי את המעורבות בדברים שיוצרים שחיקה. בהיבט הזה הדיכאון הוא מתנה. אך זוהי מתנה לא פשוטה לקבל.
האדם הכועס על כך שנשללה ממנו היכולת להמשיך אינו תמיד מבין מה בדיוק ממשיך. לעיתים קרובות הוא ממשיך לפגוע בעצמו. הוא התרגל לזה. זה הפך לחלק מהזהות שלו. הוא לא מזהה שהמערכת הפנימית מנסה להציל אותו.
הדיכאון אומר: אי אפשר עוד. לטובתך. עוצרים עכשיו.
הפסקת ההתנהלות הזאת מובילה לעיתים לחוסר יכולת לעבוד, ליצור או לתקשר כפי שהיה קודם. זהו שינוי חד ולעיתים כואב אך הוא נובע מהאמת הפשוטה שהרזרבות הפנימיות אזלו.
כאשר הדיכאון נכנס אין לאדם די משאבים כדי להמשיך להתאים את עצמו לסביבות שאינן מתאימות לו. אין לו כוח לשחק משחקים פנימיים או חברתיים. אין לו אנרגיה להתעלות מעל מציאות שלא טובה לו. במובן זה הדיכאון משחרר אותו.
אבל כדי שהשחרור יהפוך למתנה עלינו להסכים לראות את מה שקדם לדיכאון: את העייפות המצטברת, את השחיקה המתארכת, את האינטואיציות שהתעלמנו מהן, את המקומות שבהם נטשנו את עצמנו.
הדיכאון משמש כרגע לעצירה. הוא יוצר חופשה שאינה מבחירה אך היא עדיין חופשה.
ופתאום יש זמן להתבוננות.
זה הזמן לשאול מה היה מוגזם, מה היה לא מתאים, איפה עשיתי יותר מדי, איפה התעלמתי מכאב, איפה חייתי במקומות שלא הזינו אותי, ואילו תירוצים סיפרתי לעצמי כדי להמשיך כך.
הדיכאון מזמין אותנו לבדק בית. הוא אומר לנוח. לעצור. לשכב. לבכות אם צריך. להיות יותר בטבע. לראות סרטים. להוריד עומסים. להפסיק לרצות. להפסיק להרשים. להפסיק להתאמץ.
הוא אומר לחזור פנימה.
כי הנפש עייפה. שחוקה. זקוקה למרחב שקט.
המרחב הזה יכול להיות מקום קשה וכואב אבל הוא יכול להיות גם המקום שבו מתחילים לקלוט שמשהו טוב מתרחש מתחת לפני השטח. אולי מתרקמת כאן מתנה. אולי שווה להקשיב.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- איזה נושאים בחייך מהווים מקור עיקרי לעייפות ושחיקה?
- עד כמה את מעניקה תשומת לב לתופעות של שחיקה בחייך, באופן שגרתי?
- מה גורם לך, לדעתך, להתעלם לפעמים מסימנים מוקדמים של שחיקה ועייפות?
- על מה אולי תצטרכי קצת לוותר או את מה יהיה נכון לך לצמצם כדי להפחית שחיקה ועייפות נפשית?
- ושוב השאלה הזו, שיש לשאול פעמים רבות…מה לדעתך הדיכאון מזמין אותך לשנות בחייך?
פרק 9: המסע צופן בחובו שינוי, ועל האדם לעשות את הבחירה
פרק 9 מסיים את חלק 3, שעוסק בשאלה לא פשוטה כלל: האם הדיכאון הוא מסע שבסופו יכול להתרחש שינוי אמיתי. זו שאלה שנשמעת רטורית, אך כשאדם נמצא בתוך דיכאון וזוכר עד כמה התהליך קשה וכואב, שום דבר אינו מובן מאליו. הידיעה התיאורטית שדיכאון עשוי להיות סוג של מתנה אינה הופכת את ההתמודדות לפשוטה יותר. היא אינה מבטלת את הכאב, את הבלבול או את חוסר האונים. כדי שהדיכאון אכן יהפוך למתנה, נדרשת עבודה פנימית עמוקה, הדרגתית ולעיתים גם ארוכה.
התהליך שאנו מעמיקים בו כאן אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מציע סיכוי, סיכוי להתמודד עם מפל הכאבים שנלווה לדיכאון, ובתוך כל זאת להרוויח ממנו משהו חיובי. כדי שזה יקרה, עלינו לבחור במודע לצעוד במסלול הזה, ולא לחפש קיצורי דרך. פתרונות מהירים אינם קיימים, ופתרונות שטחיים אינם מחזיקים מעמד. מה שבאמת מאפשר לדיכאון להפוך מתעלת כאב לתעלת לידה הוא הנכונות לעבור דרכו, להישען על התובנות, להקשיב למה שהנפש מבקשת לומר, ולהתמסר לתהליך מרפא, גם אם הוא קשה.
המסע צופן בחובו שינוי. זוהי נקודת מפתח. אם יש בחיינו תופעה חוזרת, כבדה, מכבידה ומעיקה, והיא אינה פוסקת, זהו סימן שמשהו באופן שבו אנו חיים אינו זורם נכון. אם הדיכאון הוא התוצאה של עומס פנימי, של שנים של התעלמות מצרכים רגשיים או של שחיקה שלא נתנה לה מקום, הרי שהיציאה ממנו תדרוש שינוי. אמיתי, פנימי, לא קוסמטי. שינוי כזה נשמע אטרקטיבי כאשר מדברים עליו מבחוץ, אך בפועל הוא מאתגר מאוד. הוא דורש יציאה מהרגלים, פרידה מדפוסים ישנים, ונטישה של הקופסה המוכרת. והקופסה הזאת, גם אם היא מכאיבה, היא עדיין מוכרת ובטוחה לכאורה.
הדיכאון אינו הבעיה, הוא התוצר של הבעיה. הוא תוצאה של הזנחה רגשית, של התעלמות, של דפוסי חיים שלא תואמים את טובתנו, של חוסר אהבה עצמית, ושל הסכמה לשאת על עצמנו דברים שפגעו בנו לאורך זמן. הנפש, שמנסה לשמור עלינו, מגיעה בשלב מסוים למקום שבו היא אומרת די. היא אינה יכולה יותר לשאת את הנטל, ולכן היא מפילה אותנו לתוך דיכאון. לא מתוך עונש, אלא מתוך ניסיון לעצור אותנו, כדי שנחדל מלהמשיך לפעול באותם דפוסים.
כאן נכנסת המתנה. המתנה היא ההזמנה למבט פנימי אמיתי, שלא התאפשר קודם. היא מאפשרת לפגוש את הדפוס שהוביל אותנו שוב ושוב אל אותה נקודת התרסקות. וברגע שנפגוש אותו, תהיה בידינו האפשרות לבחור. הבחירה אינה פשוטה. שינוי אינו קל. לעיתים שינוי אמיתי אינו מתחיל במה שנחליט שיהיה, אלא דווקא במה שנחליט שיפסיק להיות. לעיתים הזיהוי הראשון הוא של מה שכבר איננו מוכנים לשאת: התנהגות מסוימת, מערכת יחסים לא בריאה, תפקיד שאינו מתאים לנו, דפוס של ריצוי או הבלגה. איננו חייבים לדעת עדיין מה יבוא במקום. מספיק שנדע מה הגיע הזמן לשחרר, על מה הגיע הזמן להגיד לא, ומה איננו מוכנים להמשיך לסחוב על גבנו.
עבור רבים, זהו השינוי הקשה ביותר. הוא דורש שנפסיק לנהל את חיינו באופן שמטרתו להימנע מלהרגיז אחרים, לא לאכזב, לא לפגוע, לא לאבד שייכות. אך כאשר הפחד להפריע לאחרים מנהל אותנו, אנו משלמים מחיר עצום, דיכאון הופך לסוג של מסלול קבוע. הצעד האמיתי קדימה הוא לזהות את המקומות שבהם היינו רגילים להתכופף, לשתוק, להחליק, להבליג, ולהמשיך, גם כאשר הדבר פגע בנו. שם נמצא השורש.
כל שינוי גדול מתחיל באומץ להגיד לא עוד. לא לדפוס שאינו מתאים. לא לערך מזויף של הקרבה עצמית. לא להמשך שחיקה. לא למבנים חברתיים או משפחתיים שלא מאפשרים לנו לצמוח. לפעמים זה קשה. לפעמים זה גורר תגובות מסביב. אבל אם האלטרנטיבה היא דיכאון חוזר, הנפש מאותתת לנו בצורה ברורה, הגיע הזמן לדרך חדשה.
כאן מגיע רגע הבחירה. זו הבחירה שהדיכאון מציב בפנינו: האם אמשיך בדרך שמובילה אותי שוב ושוב להתפרקות, או שאבחר בדרך שתאפשר לי חיים בריאים יותר, יציבים יותר ובהירים יותר. זו אינה בחירה תאורטית, אלא צומת שמופיעה בחיים עצמם. ברגע מסוים האדם מבין שהוא אינו יכול עוד להמשיך ברצף הישן. שהמסע מבשל עבורו שינוי. כאן עליו לבחור אם לקבל אותו.
פרק זה, התשיעי מתוך שלושים ושישה, מסמן את רגע ההבנה: המסע צופן בחובו שינוי, ועל האדם לעשות את הבחירה. הבחירה אינה קלה. היא לעיתים כואבת, מורכבת ומטלטלת. אך היא הבחירה שמאפשרת להפוך את הדיכאון למתנה שמביאה אותנו למקום חדש, נקי יותר ובריא יותר.
אדם שישכיל לבחור בדרך הזו, גם אם במנות קטנות, גם אם צעד אחר צעד, יגלה שהדיכאון אינו רק מפלה, אלא גם נקודת מפנה. הוא יגלה שהאנשים שיוכלו לעמוד לצידו בתוך השינוי הם האנשים הנכונים לו, ואלה שלא, אולי הגיע הזמן להתרחק מהם מעט. כי כדי להמשיך לתת לעולם, קודם עלינו לשמור על הבריאות הנפשית שלנו. בלי זה, אין לנו באמת מה להעניק.
ובעומק הדברים, זו אחת המתנות היפות שהדיכאון יכול להעניק: האפשרות לבנות חיים שבהם פחות דיכאון בעתיד, ויותר צמיחה, ויותר אמת פנימית.
שאלות להתבוננות עצמית (רצוי לענות בכתב):
- מהו השינוי המשמעותי האחרון שחווית בתוכך?
- איזה שינוי את ממש מייחלת שיתרחש בחייך בחודשים הקרובים?
- איזה שינוי את ממש מייחלת שיתרחש בחייך בשנים הקרובות?
- איזה שינויים "ניסו להיכנס לחייך" ואילו את לא יכולת לאפשר להם להתממש לגמרי?
- האם את מודעת לכך שהכוח העיקרי שיוביל אותך לשינוי חיובי הוא הבחירה שלך, ושפעמים רבות זה ממש לא קל לעשות את הבחירה הנכונה? אנא פרטי
