פרק 15: תשוקה היא סוג של ידיעה שיש ללמוד לסמוך עליה

פרק חמש עשרה סוגר את חלק חמש, העוסק בקשר שבין תשוקה ואינטואיציה. בחלק זה ניסינו לבנות בהדרגה הבנה חדשה, שפה חדשה, סביב האופן שבו האדם מקבל הכוונה פנימית, ידע, והנחיה לחייו. בפרק שלוש עשרה התמקדנו בכך שאינטואיציה מדברת דרך התשוקה, ושכדי לקבל הכוונה, הדרכה וסימני דרך מן האינטואיציה, האדם זקוק לתשוקה שלו. האינטואיציה עצמה מדברת בשפה שהשכל ההגיוני הרגיל מתקשה להבין, אך התשוקה כבר מתרגמת את המסרים האינטואיטיביים לשפה מעשית יותר, מוחשית יותר, כזו שאפשר לפחות להתחיל לפעול לפיה, גם אם עדיין איננו מבינים מדוע.

בפרק ארבע עשרה הרחבנו את ההבנה הזו, ודיברנו על כך שהתשוקה לשינוי היא סמן למסרים אינטואיטיביים. התשוקה, במובנים רבים, דוחפת את האדם אל השינוי הבא, ואל השינוי שאחריו. היא אינה מניחה לו להישאר במקום סטטי לאורך זמן. צורת חיים שבה האדם הולך בעקבות התשוקה אל השינוי הבא, שוב ושוב, היא לעיתים קרובות צורת חיים קלה יותר, זורמת יותר, ופרודוקטיבית יותר. עם זאת, עבור מי שמורגל בשליטה יתרה על חייו, עבור מי שמורגל לדעת מראש, להבין מראש ולתכנן מראש, צורת חיים כזו עלולה להישמע מאיימת, מבלבלת ואפילו בלתי אפשרית.

פרק חמש עשרה מבקש לגעת בלב העניין: תשוקה היא סוג של ידיעה. אינטואיציה היא לדעת משהו מבלי להיות מסוגל להסביר אותו. אינטואיציה היא ידיעה. התשוקה משקפת את הידיעה הזו, והיא עושה זאת באופן חווייתי, גופני, רגשי ולעיתים גם רוחני. אך הידיעה הזו אינה מועילה לאדם אם הוא אינו לומד לסמוך עליה. כדי להיעזר בתשוקה, האדם נדרש ללמוד אמון.

אין לאדם כלים מוחלטים לוודא שההנחיה של התשוקה היא תמיד נכונה, מדויקת או כדאית במונחים ההגיוניים שהוא מכיר. לא יהיו לו הוכחות מראש. לא יהיו לו הסברים מלאים. לא תהיה לו ודאות. כאן עומדת בפני האדם בחירה יסודית מאוד: או שהוא בוחר לסמוך על התשוקה שלו, או שהוא בוחר שלא לסמוך עליה. זו אינה שאלה של צדק או טעות. זו בחירה אנושית בסיסית.

הבחירה הזו היא חלק מן ההסכם של להיות בן אדם. בהסכם הזה קיימת אפשרות להתפתחות, להתרחבות, לשדרוג, לשינוי ולהתקדמות אל גרסה גבוהה יותר של האדם עצמו. אך האפשרות הזו אינה מתממשת מעצמה. היא תלויה ביכולת של האדם לסמוך יותר ויותר על התשוקה שלו, וללמוד כיצד לסמוך עליה בפועל. אמון בתשוקה אינו מסתכם באמירה פנימית כמו “אני סומך על התשוקה שלי”. אמון אמיתי נבחן ביכולת לצאת לפעולה בעקבות ההנחיה של התשוקה.

הפעולה הזו תמיד תכלול מידה מסוימת של אי ודאות. היא תיקח את האדם אל אזור של תחושת סיכון, או לפחות של חוסר ידיעה לאן זה מוביל. יש בכך איכות של הרפתקה. יש בכך הסכמה לא לדעת. יש בכך הסכמה להיפגש עם האפשרות של טעות, של כישלון, של מבוכה.

במצב כזה האדם נדרש ללמוד לסמוך על מורת הדרך שלו, והיא התשוקה. כאשר אדם הולך בעקבות מורה דרך, הוא עושה זאת משום שהוא נותן בו אמון. הוא מסכים לאפשר למורה הדרך להוביל אותו אל מקומות שהוא חפץ להגיע אליהם, אך אין לו עדיין את הכלים, הידע או הניסיון להגיע אליהם בכוחות עצמו. ללא אמון, מערכת היחסים הזו אינה יכולה להתקיים.

כך נוצרת מערכת יחסים מתמשכת בין האדם לבין התשוקה שלו. מערכת יחסים שיש לטפח, להעמיק ולהרחיב באופן שגרתי. עד כמה אני מסוגל להאמין שהתשוקה שלי פועלת לטובתי. ועד כמה, מתוך האמונה הזו, אני מוכן לנוע בעקבותיה ולקחת סיכונים ביחס למקומות שאליהם היא מובילה אותי.

חשוב לומר ביושר: זה תמיד יהיה כרוך בסיכון.
ולעיתים, מנקודת המבט ההגיונית והמצומצמת של האדם, זה גם לא יצליח. אך גם אז, הלמידה היא להמשיך לחקור את התנועה בעקבות התשוקה, גם כאשר היא נראית בתחילה כטעות או ככישלון.

יש כאן שיעור עמוק, שהוא מעבר לנושאי תשוקה ואינטואיציה. זהו שיעור על הקשר שבין האדם לבין החלקים הגבוהים שבו, ויש שיאמרו גם על הקשר שבין האדם לבין אלוהיו. עד כמה יש בי אמון שאני בדרך הנכונה. עד כמה יש בי אמון כאשר מגיעים מבפנים איתותים לשנות כיוון, לערער על הקיים, לגעת במשהו שמעולם לא דמיינתי שאגע בו.

האם יש בי אמון בדחף הפנימי הזה שמבקש ממני לקום ולשנות הרגלים, בחירות ודרכי חיים שהיו עד כה בסיס לקיומי. זהו לב העניין. אדם אינו יכול להיות אינטואיטיבי ללא אותו ממד רגשי ורוחני של אמון.

לכן, מי שנשען יתר על המידה על השכל ההגיוני שלו, יתקשה יותר להתחבר לאינטואיציה שלו, לפחות בתחילת הדרך.
הוא יתקשה ללכת בעקבות התשוקה שלו, משום שזה מחייב אמון, הלך רוח הרפתקני, והסכמה להסתכן. זה מחייב גם הסכמה לטעות ולהיכשל.

אם אדם מבקש ללכת רק על בטוח, רק על סמך מה שכבר הצליח בעבר, יהיה לו קשה מאוד לגלות את התשוקה שלו, ודרכה את האינטואיציה שלו.
לעומת זאת, מי שמתרגל שוב ושוב תנועה בעקבות התשוקה, וצובר התנסויות של התפתחות, טרנספורמציה, ריפוי, שמחה, יצירה והגשמה, לומד עם הזמן גם ברמה ההגיונית שכדאי ללכת בעקבות התשוקה.

האמון בתשוקה גדל דרך הניסיון. ככל שהאדם מתנסה יותר, ככל שהוא הופך לחבר של התשוקה שלו, כך הוא לומד לראות בה את הפרשנית ואת המוציאה לאור של האינטואיציה שלו. ועדיין, גם אז, העסקה נשארת אותה עסקה. הצעד הבא שהתשוקה מכוונת אליו יהיה תמיד צעד של התחדשות אל עבר מקום שעדיין אינו מוכר דיו.

זהו היופי. זהו הריגוש. וזהו גם האתגר. כאן נמצאת נקודת ההתפתחות והטרנספורמציה האנושית. המוכנות לנוע, גם כאשר יש אי ודאות, גם כאשר יש סיכון, גם כאשר קיימת האפשרות לטעות, להיכשל או לחוש מבוכה.

החוויה הזו אינה נעלמת עם הזמן. אותה התרגשות, אותה תחושת הרפתקה, תמיד תלווה את התשוקה. זו תמיד תהיה המדרגה הבאה, המשוכה הבאה, הקפיצה הבאה. לכן ניתן לומר שתשוקה היא סוג של ידיעה. ידיעה שיש ללמוד לסמוך עליה.

ואת הלמידה הזו אין דרך לקצר. היא נרכשת דרך תרגול. דרך חזרה. דרך עוד קפיצה, ועוד סיכון, ועוד הרפתקה. בהדרגה זה הופך להרגל, ולאחר מכן לצורת חיים. וכך, ורק כך, האדם מרפא את התשוקה שלו.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):

1. תני דוגמה למצב בו סמכת על האינטואיציה שלך "בעיניים עצומות". איך ההרגשה להיזכר בזה?
2. איזה תשוקה בתוכך קיימת, נוכחת ומורגשת אך עדיין אינך מסוגלת ממש לסמוך עליה?
3. איך את מרגישה עם הביטויים "אמון", "לסמוך על", "ללכת בעקבות"?
4. תני דוגמה למשהו שאת ממש יודעת, ממש "בעצמות", אין לך ספק לגבי זה, אך גם אין לך יכולת להסביר או להוכיח את זה.
5. איך הרגשה הזו, של לדעת באופן עמוק ומשמעותי, משהו, מבלי שיש לך כלים להסביר או להגדיר את זה? תארי את התחושה הכללית שנלווית לחוויה הזו.

פרק 16: תשוקה היא המנוע שמאפשר לטרנספורמציה להתרחש

פרק 16 פותח את חלק 6 של הספר, העוסק בקשר שבין תשוקה וטרנספורמציה רגשית. בשלושת הפרקים הבאים נעמיק בהיבט מיוחד מאוד של התשוקה הבריאה, היבט שאפשר לכנותו סוג של קסם, אך גם סוג של תועלת מעשית מאוד עבור האדם. זהו המקום שבו התשוקה אינה רק דבר שיש לרפא אותו, אלא גם כלי פעיל של ריפוי.

במובן הזה, חלק מתהליך ריפוי התשוקה כולל גם החזרה שלה לתפקידה המקורי והנכון. לתשוקה יש תפקיד מרפא. כאשר אנו מאפשרים לה לפעול מתוך הנאה, מתוך תנועה, ומתוך חיים, היא מאפשרת לאדם לעבור ממקום של כאב יחסי, ממקום של חושך, ממקום של חוסר אונים, תקיעות ואי הבנה, אל מקום של גמישות, תנועה, יצירה, התמודדות והתחדשות. התשוקה מאפשרת למעבר הזה להתרחש בפועל.

התשוקה היא אחד המרכיבים המרכזיים בתהליך הטרנספורמציה הרגשית בדרך הפסיכו־קריאטיבית. היא המרכיב שמניע את התהליך הפנימי החוצה, אל פעולה ממשית בעולם. הטרנספורמציה אינה נשארת רעיון פנימי בלבד, מחשבה או הבנה שכלית. היא חייבת לקבל ביטוי, והיא מקבלת ביטוי דרך פעולה שמונעת מתשוקה.

כאשר עולה השאלה מה כדאי לעשות ברגע נתון, לאן ללכת, כיצד להגיב, איזו יוזמה לבחור, איזו בחירה תסייע לי כעת, התשובה אינה נמצאת רק בשיקול דעת הגיוני. השאלה המשמעותית היא: מה אני משתוקק לעשות. כאן מופיע מסר עמוק מאוד. התשוקה יודעת.

בפרק הקודם דיברנו על טיפוח היכולת לסמוך על התשוקה, ועל ההבנה שתשוקה היא סוג של ידיעה. היא ביטוי יישומי של הידיעה האינטואיטיבית. בפרק הזה אנו ממשיכים ומעמיקים בהבנה שלתשוקה יש ידע מעשי לגבי האופן שבו ניתן לעבור טרנספורמציה רגשית. היא יודעת כיצד להוביל אותנו מן המקומות החשוכים שלנו אל המקומות המוארים יותר, מן המקומות הכועסים והחסומים אל המקומות המשוחררים, הפוריים והיצירתיים יותר. לתשוקה יש את הידע הזה.

מכאן נפתח פרק 16, שכותרתו מדגישה זאת במפורש: תשוקה היא המנוע שמאפשר לטרנספורמציה להתרחש.
ניתן לחשוב על טרנספורמציה גם כסוג של מכשיר פנימי, רוחני ורגשי, הקיים באדם. כמו מכונה פנימית, שכאשר מפעילים אותה באופן נכון, היא מובילה לריפוי ולשינוי. למכונה הזו יש מנוע, והמנוע הזה הוא התשוקה.

כאשר המנוע נכנס לפעולה, כאשר הוא מתחיל לנוע, מתאפשרת הטרנספורמציה. משמעות הדבר היא שטרנספורמציה אינה יכולה להיות רק תהליך מנטלי. כדי להשלים תהליך של שינוי, כדי לעבור ממצב של קורבנות למצב של יצירה, השפעה והסתגלות טובה יותר לאתגרי החיים, חייבת להיות פעולה. פעולה זו מונעת, כך או אחרת, על ידי תשוקה.

האדם ניצב כל הזמן מול אפשרויות רבות. כיצד להתמודד, מה לבחור, לאן ללכת, מה לעשות עכשיו. כאשר הוא מפנה את השאלות הללו אל התשוקה שלו, הוא מקבל מידע מדויק יותר לגבי הפעולות שיסייעו לו לרפא את עצמו. הפנייה אל התשוקה היא למעשה לחיצה על כפתור ההפעלה של המנוע שמניע את הטרנספורמציה.

לטרנספורמציה יש שני היבטים מרכזיים. ההיבט הראשון הוא ההיבט של השינוי עצמו. המעבר ממקום חשוך למקום מואר יותר, ממקום תקוע למקום משוחרר יותר, ממקום של חוסר אונים למקום של גמישות ויצירתיות. זהו האופן שבו בדרך כלל מבינים את המושג טרנספורמציה, וזהו גם מקור הדרמה וההתרגשות שבו.

יש יופי, עונג וזכות עמוקה במעבר ממצב תקוע למצב משוחרר, ממצב חרדתי למצב מתמודד, ממצב דיכאוני למצב יוצר ותשוקתי. עצם הידיעה שהאפשרות הזו קיימת היא מרגשת, והיא נמצאת בליבה של הדרך הפסיכו־קריאטיבית.

ההיבט השני של הטרנספורמציה, הקשור באופן עמוק להיבט הראשון, הוא תהליך של התקרבות אל הגרסה היותר אמיתית והיותר גבוהה של האדם. תוך כדי המעברים מחושך לאור, מכאב לזרימה, האדם מקלף שכבות ומתקרב אל הליבה שלו. אל האמת שלו, אל החלק האלוהי שבו.

לאורך הספר אנו חוזרים ומדגישים שתשוקה היא ערוץ תקשורת. היא נתיב להעברת מסרים בין החלק האלוהי של האדם לבין החלק האנושי שלו. גם בכיוון ההפוך, מן האדם חזרה אל האלוהי שבתוכו, הדרך עוברת דרך התשוקה. גם זו פעולה טרנספורמטיבית.

טרנספורמציה היא קפיצה מעלה. זהו תהליך שאינו מסתיים. אפשר לראות אותו כסדרה אינסופית של מדרגות, שהאדם יכול לטפס בהן לעבר החלק האלוהי שבו. בכל יום קיימות הזדמנויות כאלה, ולעיתים אף בכל שעה. כל מדרגה כזו היא מדרגה טרנספורמטיבית.

בכל פעם שהאדם מנצל קושי כהזדמנות, והופך אותו דרך הפעלת מנועי התשוקה להזדמנות לצמיחה, הוא אינו רק משפר את הרגשתו. הוא אינו רק מתקן חוויה. הוא עושה צעד נוסף לעבר החלק האלוהי שבו. זהו תהליך מתמשך, אינסופי.

האדם ניצב שוב ושוב בצמתים של בחירה. להיתקע או להתעלות. להישאר במקום או לעלות מדרגה. אלו שתי האפשרויות העומדות בפניו. וכאן אנו חוזרים ומחברים בין שני היבטי הטרנספורמציה. מצד אחד, המעבר ממינוס לפלוס, מחושך לאור. מצד שני, הטיפוס כלפי מעלה.

חשוב לומר כי גם החושך, גם הכאב וגם המינוס הם חלק מהתהליך. יש להם תפקיד. הם מאפשרים את המעבר האנרגטי המשמעותי להתפתחות. אך מי שמנצחת על התזמורת הזו, ומאפשרת לטרנספורמציה להתקיים בפועל, היא התשוקה הטבעית והבריאה.

התשוקה היא הסמן שמראה לאדם את אופציות הפעולה, היישום והביטוי הארצי של התהליך הפנימי. היא הכוח שמניע ומכוון, כך שהטרנספורמציה לא תישאר רעיון, אלא תהפוך למציאות חיה.

האדם אינו אמור רק "להתגבר" על בעיה. הוא אמור להפוך בעיה למפגש עם תשוקה לשינוי ולהתחדשות. בדרך זו הבעיה הופכת לנכס. דרך ההתמודדות הטרנספורמטיבית, האדם פוגש את תשוקתו ברמה גבוהה יותר, ומתוכה סולל לעצמו דרך גם לשינוי וגם להתפתחות מעלה.

חשוב לשלב בין שני הממדים הללו. לא להישאר רק במישור האופקי של הקלה והשתחררות מכאב, אלא לאפשר מעבר אנכי, ממינוס לצמיחה. מי שמאפשר זאת היא התשוקה.

התשוקה אינה מסתפקת רק בלהרגיש טוב יותר.
היא מכוונת להפוך את הכאב לשחרור שמוביל לתשוקה, שמובילה לצמיחה, להתפתחות ולהתקרבות ממשית אל החלק האלוהי שבאדם, דרך מימוש התשוקה ויצירת ביטוי חדש בחיים.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):

1. מה "מניע" אותך בדרך כלל לפעולות שחורגות מהשיגרה ומהתוכניות הרגילות?
2. האם זכור לך מקרה בו הליכה "עיוורת" בעקבות התשוקה שלך הובילה אותך לטרנספורמציה שלא ניתן להתעלם ממנה?
3. ממש ברגע זה, מה היא התשוקה הגדולה ביותר שלך? יכולה לפרט ולספר בכמה שורות?
4. האם את מתרגלת באופן שגרתי (או פחות משגרתי) טרנספורמציה רגשית? אם כן, מה את יכולה לספר על הרגעים בתהליך בהם את מבטאת את התשוקות שלך? כיצד זה נחווה ומשפיע עלייך?
5. אם היית "פוגשת" כעת את התשוקה הטבעית, הבריאה והמקורית שלך, מה היו הדברים הראשונים שהיית רוצה לומר לה?

פרק 17: זה המקום לשים לב לבושה סביב התשוקה

פרק 17 שם דגש מיוחד על הצורך האנושי העמוק לרפא את התשוקה. מכיוון שאנו נמצאים בחלק השישי של הספר, העוסק בקשר שבין תשוקה ובין טרנספורמציה רגשית, זהו גם המקום להעמיק לא רק בריפוי התשוקה, אלא גם בטרנספורמציה של התשוקה עצמה. כפי שכבר הוזכר בפרק הקודם, תשוקה היא מרכיב משמעותי ובלתי נפרד מכל תהליך של טרנספורמציה רגשית. בתוך תהליך כזה האדם שואל את עצמו שוב ושוב מהי התשוקה שלו, ונותן לה מקום ככוח שמניע לפעולה, ככוח שמוביל אותו להשלים את תהליך הטרנספורמציה דרך שינוי ממשי בחיים.

הפעולה שנובעת מן התשוקה לוקחת את האדם אל עבר שינוי, אל עבר עדכון פנימי, אל עבר צמיחה, התפתחות ויצירה. יחד עם זאת, כפי שנאמר כבר בפרקים מוקדמים יותר, אנו מכירים היטב את העובדה שקיימת תשוקה חיובית וקיימת גם תשוקה שלילית. לתשוקה השלילית יש ביטויים רבים, סגנונות שונים וצורות פעולה מגוונות. זהו גם המקום שבו התשוקה קיבלה במהלך השנים מוניטין שלילי, ולעיתים אף מוניטין מאיים. לא פעם התשוקה נתפסת כמשהו שיש להיזהר ממנו, ככוח שמוטב שלא להגזים במימושו, מתוך חשש שכביכול יקרו דברים לא רצויים, הרסניים או מסוכנים.

בהקשר הזה תשוקה נקשרת בתודעה החברתית לא אחת להתמכרות, לאובדן שליטה, לאלימות, לחוסר התחשבות בזולת ולפגיעה אנושית. מתוך תפיסות אלו נולדת עמדה זהירה ולעיתים אף מתנגדת כלפי עצם מימוש התשוקה. לכן אחד הדברים המרכזיים שאנו מבקשים לעשות בתהליך הזה הוא טרנספורמציה של התשוקה. השאלה היא מה פירוש המונח טרנספורמציה בהקשר הזה.

כפי שהוסבר בפרק הקודם, לטרנספורמציה יש שני היבטים עיקריים. ההיבט הראשון הוא המעבר משלילי לחיובי, מחשוך למואר, מתקוע לזורם, מבעייתי להרמוני. זהו ההיבט שאנו בדרך כלל מזהים כתהליך של ריפוי, של שיפור ושל מעבר למצב טוב יותר. אך לטרנספורמציה יש גם היבט נוסף, והוא היבט של שדרוג, צמיחה, טיפוס והתפתחות כלפי מעלה. זהו מעבר אל גרסה גבוהה יותר של העצמי, אל ביטוי רחב ומדויק יותר של מי שאני, ולעיתים גם אל התקרבות אל הביטוי האלוהי שבי.

גם התשוקה עצמה זקוקה לטרנספורמציה. לתשוקה, כפי שאנו פוגשים אותה בחיי היום יום, יש לא מעט ביטויים שליליים, וביטויים אלה תופסים נפח גדול הן בתפיסה החברתית והן בתפיסה האישית של האדם כלפי התשוקה שלו עצמו. תפיסות אלו מולידות בושה, הסתייגות ופחד מפני התשוקה. בדיוק כאן אנו מבקשים לפעול, וזהו המקום שבו פרק 17 מתמקד באופן ישיר בבושה סביב התשוקה.

כבר מגיל צעיר מאוד האדם לומד להתבייש בתשוקות שלו. לעיתים מדובר בתשוקות גופניות, ולעיתים בתשוקות רגשיות או רוחניות. דרך חיזוק הביקורת העצמית, דרך פקפוק בדחפים הפנימיים ודרך ערעור היצירתיות הטבעית, האדם לומד לראות בתשוקה משהו בעייתי, מסוכן או לא ראוי. כך הוא לומד להתבייש בתשוקה שלו, ובהדרגה גם להדחיק אותה, להתעלם ממנה, להסתייג ממנה, לבטל אותה, לזלזל בה ולא לראות בה חלק משמעותי מתהליך הצמיחה וההתפתחות שלו.

בדרך זו האדם גם מזמין אל חייו יותר ביטויים של תשוקה שלילית. על פי עקרון הטבע הבריא, אם האדם אינו מפתח, אינו מטפח ואינו מבטא את הצורה הבריאה, היצירתית והנכונה של תכונה מסוימת או של כישרון שאיתו נולד, הוא עלול לפגוש את אותה תכונה דווקא בצורתה השלילית. זוהי מעין תזכורת כואבת שמבקשת להזכיר לו שהוא זנח את הדרך הבריאה. כך התשוקה השלילית מופיעה כדי להצביע על כך שהתשוקה הטבעית לא קיבלה מקום.

כאשר קיימת בושה מפני התשוקה, ולעיתים אף חמור מכך כאשר קיימת הכחשה של הבושה מפני התשוקה, נוצרות למעשה שתי שכבות של צמצום והסתרה. השכבה הראשונה היא הבושה עצמה, הכוללת יצירת מיתוסים שליליים סביב התשוקה, פחדים מוגזמים ומעוותים לגבי מה שיקרה אם היא תבוא לידי ביטוי. השכבה השנייה היא הכחשת הבושה. מבחינה חברתית קשה להודות בבושה, ולעיתים אף מביך להודות שאנחנו מתביישים בתשוקות שלנו.

כאשר אנו מבקשים לרפא את התשוקה, עלינו בראש ובראשונה להכיר בכך שקיימת בושה מפניה. עלינו גם להכיר במחיר הכבד שהאדם משלם על כך. אם התשוקה היא הסמן הפנימי האותנטי שמצביע על הדרך הנכונה עבור האדם לממש את עצמו, לבטא את עצמו, ליצור ולתפוס את מקומו בעולם, הרי שהבושה בתשוקה מובילה גם לבושה בעצמי. מכאן מתפתחת גם קושי עמוק להכיר את עצמנו באמת.

בשלב זה בתהליך אנו מבקשים להתייחס לבושה מפני התשוקה בחמלה ובהבנה. להבין שזהו תוצר של חינוך, של נורמות חברתיות ושל השפעות תרבותיות שמלמדות אותנו לדכא את התשוקה, להתבייש בה, להתעלם ממנה, לגנות אותה ולעיתים אף לזלזל במי שמעז לממש אותה. בנוסף לכך אנו מבקשים להכיר בכך שלא רק שיש בושה, אלא שיש גם הכחשה של הבושה, וששני הרבדים הללו פועלים יחד.

כאן, בתוך המרחב הלימודי הזה, שבו התשוקה עומדת במרכז תשומת הלב ומתבררת כערוץ קשר מרכזי בין האדם לבין החלקים הגבוהים שבו, נוצר צורך עמוק להשקיע משאבים בריפוי התשוקה. זהו המקום שבו עולה הרצון לבצע טרנספורמציה של התשוקה, להפוך אותה מכזו שמתביישים בה לכזו שמטפחים אותה ואף מתגאים בה. זהו מעבר מהכחשת הבושה אל חשיפת הבושה, מתוך אומץ, כנות ורצון כן לרפא, לצמוח ולהשתחרר.

כאשר אנו מחברים בין תשוקה לבין טרנספורמציה רגשית, הצעד הראשון הוא זיהוי הבושה. לומר לעצמנו באופן ישיר ופשוט, אני מתבייש בתשוקה שלי, או אני מתביישת בתשוקה שלי. זהו רגע משמעותי בתהליך. ברגע הזה אנו מוזמנים לחפש בפנים את הילד או הילדה הפנימיים, שעדיין מתביישים בחלק מן התשוקות שלהם. לעיתים אלו תשוקות שנתפסו כלא מותרות, כמוגזמות, כלא מתאימות, או ככאלה שאם יבואו לידי ביטוי יפגעו באהבה, בשייכות או בקבלה החברתית.

אנו מבקשים להכיר גם את הבושה הזו וגם את ההכחשה שלה. זהו חלק מהטרנספורמציה של התשוקה. איננו מבקשים לשלוט בתשוקה, משום שתשוקה אינה זקוקה לשליטה. תשוקה היא מנגנון להעברת מסרים עמוקים ומשמעותיים. אנו מבקשים לאפשר לה להיות אותנטית, חופשייה ואוטונומית, כזו שניתן להקשיב לה וללמוד ממנה. כל עוד קיימת בושה מפניה, המרחב הזה אינו יכול להיפתח.

לכן זהו המקום לגייס אומץ ונכונות להתבוננות עצמית. להכיר את הילד הפנימי שמתבייש בתשוקה שלו ולסייע לו בהדרגה להסיר את הבושה. להכיר גם את המבוגר שמכחיש את הבושה הזו, ולסייע לו להיות פתוח, הוגן וכן עם הכאב שהוביל להכחשה. את שני החלקים הללו, הילד והמבוגר, אנו מבקשים לשחרר אל מרחב שבו יוכלו להתיידד מחדש עם התשוקה הטבעית, ולהוביל אותה באופן טבעי אל דרך הריפוי שלה.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):

1. האם את מזהה את הבושה שיש לך סביב תשוקה כזו או אחרת שמצויה בתוכך?
2. האם לדעתך ישנה אפשרות שיש תשוקות שרמת הבושה שלך "הצליחה" להרחיק אותן לחלוטין מהמודע שלך, כך שאין לך אפילו מושג על קיומן?
3. האם את יכולה לזהות בתוכך רמה כזו או אחרת של הכחשת הבושה הזו, בעיקר בשיח עם אנשים אחרים או פשוט במחיצתם?
4. מה ישתנה לטובה בחייך כשתצליחי לפורר ולצמצם עד מאד כל סוג של בושה בתשוקות הטבעיות שלך?
5. ישנה תשוקה שממש עכשיו מבקשת להוביל אותך לטרנספורמציה. ממש ברגע זה, אם רק תסכימי לתת לה מקום והסכמה. האם את יכולה לנחש או להעריך באיזה תשוקה מדובר?

פרק 18: התשוקה ככנפיים שיש לאפשר להן לעוף בדרכן

פרק 18 סוגר את חלק 6 של הספר, והוא גם מסכם מחצית מן התהליך כולו. חשוב לומר כבר בתחילתו שהתהליך הזה, כמו כל תהליך פסיכו־קריאטיבי, הוא תהליך שיכול לתרום יותר ולהעמיק יותר ככל שחוזרים אליו שוב ושוב. זה אינו ידע שמוטמע באמצעות הבנה חד־פעמית או דרך השכל בלבד. זהו ידע שמצטרפים אליו, ושהוא מצטרף אלינו, דרך ערוצי החוויה.

לאורך הפרקים עברנו תהליך של טרנספורמציה תוך כדי תנועה עם הידע. הנפש, ששואפת לטרנספורמציה, מוזמנת כאן להפעיל את היכולות הטבעיות שלה לתנועה, לשינוי ולהתחדשות, יכולות שלעיתים נמנעו ממנה לאורך השנים. כדי שהתהליך הזה יוכל להתרחש, הנפש זקוקה לעמדה נינוחה יותר מול הידע. עמדה של ידידות, של היכרות, של קירבה ושל רכות. עמדה כזו נוצרת בעיקר כאשר נחשפים לידע שוב ושוב, חוזרים אליו, מתרגלים אותו, ונותנים לו לחלחל.

לכן, כאשר אנו מציינים כעת את מחצית הדרך, חשוב לי להדגיש שזו אינה באמת מחצית הדרך במובן של "סיימנו ללמוד מחצית מחומר הלימוד". הספר הזה והתכנים שלו נועדו להיקרא שוב ושוב, להיתרגם שוב ושוב לחוויה, ולהיות חלק מתהליך מתמשך של תרגול, גם באופן אישי וגם במסגרת קבוצתית. יש לציין ולהדגיש שעבודה קבוצתית עם תכנים פסיכו־קריאטיביים מעניקה כוח נוסף לתהליכי השינוי, מאפשרת הדהוד, תמיכה ותנועה עמוקה יותר. כך שמבחינת ספירת פרקים עברנו את "מחצית הדרך". אך מבחינת הלימוד המעמיק והנכון כדאי לשוב ולקרוא, לשוב ולתרגל, לשוב ולחוות את המילים והאנרגיה שהן מביאות עימן, בדרך לריפוי התשוקה, ריפוי שמתרחש מעצמו תוך כדי תנועה שמתמקדת בו, שחוקרת אותו ושמעניקה לו מקום דרך ידע, אימון ותרגול חוזרים.

פרק 18, אם כן, סוגר את חלק 6, העוסק בתשוקה ובטרנספורמציה רגשית. הוא ממשיך קווים שנאמרו בפרקים הקודמים, ומבקש להדגיש אותם, להעמיק בהם, וגם לתת להם שמות ברורים יותר.

במרכז הפרק עומדת התשוקה כדימוי של כנפיים. כנפיים שיש לאפשר להן לעוף בדרכן. חשוב להדגיש במיוחד את שתי המילים האחרונות, לעוף בדרכן. איננו מבקשים לכוון את הכנפיים בכוח, ואיננו מבקשים לשלוט במסלול התעופה שלהן באופן מלא. אנו מבקשים לאפשר להן להיפרס, לקבל את המשאבים האנרגטיים שלהן, ולנוע בעוצמה, בהנאה ובחופש יחסי, ללא הגבלות מיותרות.

זהו תפקידו של האדם. לאפשר לתשוקה שלו להתקיים, ולאפשר דרכה להתקיים גם נתיב הצמיחה והריפוי הפנימי שלו. כדי שזה יקרה, התשוקה זקוקה לחופש. לאורך הדרך דיברנו על אמון בתשוקה, ודיברנו גם על חופש. כאן שני המושגים הללו נפגשים.

כאשר אנו מעניקים לתשוקה חופש, אנו מאפשרים לה ללמד אותנו, לספר לנו דברים חדשים על עצמנו, להפתיע אותנו, להרחיב אותנו, ולהוסיף לנו. התהליך הזה אינו יכול להתרחש כאשר אנו מצויים ברמת שליטה גבוהה מדי. איננו יכולים לתכנן מראש את מה שהתשוקה תביא לחיינו. אם ננסה לשלוט בה יתר על המידה, היא לא תוכל למלא את תפקידה.

התשוקה היא כמו כנפיים שנושאות אותנו אל מקומות חדשים של התפתחות, של צמיחה, של יצירה, של ביטוי ושל מימוש אותנטי. המימוש הזה יהיה אותנטי רק אם התשוקה עצמה תורשה להיות אותנטית.

זה מחזיר אותנו אל תחילתו של התהליך כולו, אל ההזמנה הראשונית להתחבר חווייתית למילה תשוקה. לא רק להבין אותה, אלא להרגיש אותה. להתחבר לאנרגיה של המילה תשוקה. לפגוש את התשוקה כאירוע גולמי, ראשוני, נוכח בפני עצמו, עוד לפני שברור לאן הוא מוביל.

להרגיש את התשוקה.
לנשום את התשוקה.
להיות עם התשוקה.
להרגיש אותה בגוף, בבטן, בידיים, ברגליים, בנשימה.

להיות איתה, לחוות אותה, ולאפשר לה לחיות מכוחות עצמה. לתת לה מקום, לתת לה לגיטימציה, לתת לה מרחב פנימי. מרחב שבו אנו אומרים לתשוקה, אני סומך עלייך. את יכולה להתרחב. את יכולה לגדול בתוכי. את יכולה לקחת אותי למקומות חדשים.

כאשר אנו נותנים לתשוקה תפקיד כזה, היא הופכת למדריכה. כאשר התשוקה פורסת כנפיים, היא מדריכה אותנו אל מקומות חדשים. תפקיד של מדריך הוא להוביל אדם אל מקומות שאליהם הוא אינו יכול להגיע לבדו בשלב זה. אלו מקומות שהם שלו, אך הוא זקוק להדרכה כדי לעשות את הצעדים שהוא עדיין אינו מכיר.

זהו תפקידה העמוק של התשוקה. להיות המדריכה הרוחנית הגבוהה שלנו. כל מי שמחפש הכוונה רוחנית, מסר או הדרכה, יכול לגלות שהיא כבר נמצאת בתוכו, בהישג יד, בדמות התשוקה הבריאה שלו.

לכן ריפוי התשוקה הוא תהליך כל כך משמעותי. כאשר התשוקה אינה מרופאת, היא עלולה להוביל אל תשוקות שליליות ואל התמכרויות. כאשר היא מרופאת, היא הופכת למדריכה אל מסרים עמוקים, אל קפיצות פנימיות, ואל מקומות שפעם פחדנו להגיע אליהם. לעיתים אנו מגלים שלא רק שהקפיצה אינה מסוכנת, אלא שהיא בדיוק מה שהיינו זקוקים לו.

ברגע שאנו קופצים, אנו מתגלים. אנו פוגשים בתוכנו עוצמות וגדלות שלא ידענו שקיימות קודם לכן. כדי שהביטוי היצירתי של האדם יוכל לפרוח בצורתו הייחודית, החד־פעמית והעמוקה, הוא זקוק למערכת יחסים חיובית עם התשוקה שלו. מערכת יחסים שבה הוא מאפשר לה להיות המדריכה שלו.

כאשר אנו חוזרים שוב אל החוויה הישירה של התשוקה, ניתן לחוש בכוח הגולמי והאוטונומי שלה. כאשר אדם משתוקק באמת, הוא חש בתוספת כוח. התשוקה מביאה איתה אנרגיה משל עצמה. זוהי רזרבה של אנרגיה שמגיעה מממדים גבוהים יותר אל תוך הקיום האנושי.

התשוקה כאילו אומרת, באתי לקחת אותך, באתי לשאת אותך, באתי לתמוך בך. אני מביאה איתי אנרגיה נוספת. לא לחינם אחד הסימנים המרכזיים בדיכאון הוא היעדר תשוקה והיעדר אנרגיה. התשוקה היא המקור לחיוניות, ליוזמה, לתנועה, ליצירה ולשינוי.

לכן, במסגרת הטרנספורמציה הרגשית, אנו מבקשים לתת לתשוקה את המקום הראוי לה. לראות בה כנפיים שאנו מאפשרים להן לעוף בדרכן, ולסמוך עליהן שיובילו אותנו למקומות שאליהם נשמח להגיע. מקומות שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אפשרנו לתשוקה להוביל.

כך מתרחש הפלא של הטרנספורמציה. אנו מסכימים לפרוס כנפיים, והכנפיים נושאות אותנו מן הקושי אל הזרימה, מן הצמצום אל היצירה, מן הפחד אל ההתחדשות. זהו תהליך הטרנספורמציה, והוא מתגשם מתוך כמות התשוקה שאנו מרשים לעצמנו לגייס, ומתוך הבחירה לרפא את התשוקה, להתיידד איתה, לטפח אותה, להתאמן בה, ולהפוך אותה לחלק מרכזי וחי בחיינו.

שאלות לתרגול (יש לענות לעצמכם בכתב יד או לשתף בקבוצת תרגול):

1. איך החוויה הכללית עם הביטוי "לעוף עם התשוקות שלי"?
2. איך התחושה הכללית עם האפשרות שיש ברשותך כנפיים גדולות שמבקשות שתתני להן רשות להיפתח יותר מהרגיל?
3. האם את מזהה את הנטייה שלך, אם דרך ביקורת ואם דרך מעצורים שונים, למנוע מכנפי התשוקה לשאת אותך לאן שהן רק תרצינה?
4. איזה דברים טובים עשויים להתרחש, לדעתך, כאשר תתני לתשוקה שלך חופש מרחיק לכת לעוף לאן שהן יבחרו?
5. נסי לדמיין את עצמך "נחה" על כנפי התשוקה בעוד היא מניעה את הכנפיים בעוצמה ובנחישות. איך ההרגשה להיות במקום כזה? האם זה מרגיש נוח? בטוח? מוזר? משהו אחר?