ציור אינטואיטיבי אצלך בבית

ד"ר פינקי פיינשטיין

חלק 1

 

 

 

ספר זה מופץ באהבה על ידי העולם הפסיכו-קריאטיבי לכל מי שמעוניין לגלות את היצירתיות הטבעית שלו זורמת באופן ספונטני וללא מגבלות של ביקורת או השוואות. זהו מסלול פנימה, אל האותנטיות, אל הבורא/ת הפנימי/ת, אל החופש היצירתי שהוא זכותו של כל אדם ואדם.

העולם הפסיכו-קריאטיבי: https://www.drpinki.com

  חלק ראשון: פסטל יבש על בריסטול

צבעים מומלצים: "קוהינור" . צבעים לא מומלצים "אומגה".

מומלץ לצייר על דף בריסטול חלק ולא מחוספס. עדיף בריסטול שחור אך לא הכרחי.

כדאי לקנות גיליונות שלמים ולחתוך בהתאם למידה שבה עושים את השיעור.

מציירים בצוותא?

אם תבחרו להתנסות בשיעורים כאן בזוג או יותר זה יכול להיות לכם חוויה מעצימה עוד יותר. עליכם לעבוד לפי אותן הנחיות בדיוק ולהקפיד על כללי המשחק בהן, כפי שיוסברו בסוף כל פרק.

בנוסף, שחקו את "משחק ההחלפות". בכל פעם שמתחילים ציור, אחרי כמה דקות החליפו ביניכם את הציורים והמשיכו ציור של מישהו אחר שמצייר לידכם. חיזרו על ההחלפה הזו 2-3 פעמים.

זה בסדר "לקלקל" ציור של מישהו אחר ושמישהו אחר "יקלקל" את שלכם. זה בסדר אם הציור שלכם לא "חזר אליכם" לבסוף. זה לא משנה. המשיכו לעבוד עם מה שיש וסיימו את "מכסת הציורים" של השיעור בכל מקרה.

ההחלפות האלה יוסיפו אווירה של משחק וישחררו אתכם מביקורת עצמית מוגזמת ו"היאחזות" מיותרת ביצירה שלכם, שכן הדבר החשוב באמת כאן הוא החופש והזרימה ולא חשיבות ש"ייצא לי יפה"…

תהנו, תשתוללו וספרו לנו, בעולם הפסיכו-קריאטיבי, איך הרגשתן.

 פרק 1: מהו ציור אינטואיטיבי?

שלום וברוכים הבאים. אנחנו מוכנים להתחיל.

זהו הצעד הראשון במסע שלנו, פתיחה לתהליך שיתפתח ויעמיק משיעור לשיעור. כאן נתחיל בשיטה ייחודית ובעלת עוצמה – שימוש בבריסטול  ובצבעי פסטל יבש – תהליך שבצורתו המקורית נלמד במשך שנים-עשר שיעורים פיזיים בקבוצה . הפעם נצא אליו בגרסה דיגיטלית, מהבית.

זהו תהליך תוסס, מרגש, מלא צבעים וגדוש תגליות. זוהי הרפתקה צבעונית אל תוך התת-מודע שלנו, אל תוך הכוחות היצירתיים הטבעיים שבנו. אינני מרבה להסביר, משום שהחוויה האמיתית מתרחשת כאשר אתם מרגישים אותה בעצמכם.

בכל שיעור אשתף מחשבות, תובנות והדרכה על ציור אינטואיטיבי.  לצד זאת תקבלו משימות לציור בבית.

צעד אחר צעד, משיעור לשיעור, תתקדמו – ובדרך תרוויחו דבר חשוב ביותר: שחרור רגשי-יצירתי, שהוא תמיד מנת חלקו של מי שעוסק בציור אינטואיטיבי באופן הנכון.

ובכן, בשיעור הראשון אנו שואלים את השאלה המרכזית:

מהו ציור אינטואיטיבי?

כדי להשיב עליה, כדאי גם להבהיר מה ציור אינטואיטיבי איננו.

ציור אינטואיטיבי איננו ציור מתוכנן. הוא איננו רישום. הוא איננו תלוי בכישרון טכני שצריך לשלוט בו כדי להצליח. אלה שייכים לסוג אחר של אמנות – כזה שנלמד בבתי-ספר לאמנות או מתפתח אצל מי שנולדו עם יכולת מסוימת. אצלנו אין דבר כזה "חסר כישרון". כל אחד יכול לצייר אינטואיטיבית.

ציור אינטואיטיבי גם איננו העתקה של המציאות החיצונית. לא נלמד כאן כיצד לצייר תפוח, עץ, פנים או נוף. במקום זאת, נלמד לבטא מציאות פנימית – רגשות – דרך שפה יצירתית. ומה שנוצר איננו משהו שדורש הסבר או פרשנות. להפך: ככל שנמנע מהסברים, כך נישאר חופשיים לציור הבא.

בתחילה איננו מראים את הציורים לאיש (למעט מי שנמצא בתהליך דומה ובקבוצת שיתוף של העולם הפסיכו-קריאטיבי). איננו זקוקים לפידבק, לביקורת או לאישור ממי שלא מעורב וחווה את הדרך הזו. איננו עונים על שאלות כמו "מה ציירת?". שאלות כאלה מפריעות לתהליך.

אז מהו ציור אינטואיטיבי?

זהו ערוץ ביטוי פתוח, חופשי וזורם. זוהי שפה יצירתית, ייחודית לכל אדם, בדיוק כפי שלכל אחד יש קול משלו. דרך הציור האינטואיטיבי נגלה, נגבש ונחזק את השפה היצירתית האישית שלנו – זו שתמיד הייתה קיימת וחיכתה להתגלות.

התרגול הזה ממוסס את הביקורת העצמית המוגזמת, את השיפוטיות, ואת הצורך "לעשות משהו יפה". במקום זאת הוא מעניק חופש, עונג ותנועה יצירתית טהורה. רבים מהמתרגלים עוברים שינוי עמוק: תפיסת היצירתיות שלהם משתנה מהיסוד. מיתוסים שהחזיקו בהם – כמו הרעיון שהיצירתיות שייכת רק ליחידי סגולה – מתפוררים.

ציור אינטואיטיבי הוא בראש ובראשונה שפה. שפה שמתגלָה, נחשפת ומתפתחת ככל שמתרגלים אותה. זוהי גם פלטפורמה להבעת רגשות – מודעים ולא מודעים – ולעיבודם מחדש. אין צורך לחשוב על הרגשות בזמן הציור; הם יופיעו מעצמם על הדף. וזה הקסם.

ככל שמתקדמים, מתחילים להשתחרר גם זיכרונות לא מעובדים או טראומות קטנות, ולעיתים אף גדולות יותר – תמיד בהתאם למידת המוכנות הנפשית. ציור אינטואיטיבי הוא למעשה דרך לטרנספורמציה רגשית. כעס, עצב, געגוע, אהבה, פחד – כולם עוברים עיבוד מחדש דרך התהליך היצירתי והספונטני. הם מפסיקים להיות נטל, ואנו חשים יותר שליטה פנימית.

ואם כל זה נשמע מבלבל – סימן טוב! ציור אינטואיטיבי איננו נועד ל"הבנה". הוא נועד למשחק. ויותר מכל – ציור אינטואיטיבי הוא משחק.

מוכנים לקפוץ למים ולחבר רגשות עם תנועה יצירתית חופשית נטולת ביקורת עצמית?

אם כן, הכינו אל החומרים ואת עצמכם ובואו פנימה…

ההנחיה הראשונה שלכם:

קחו שלושה דפי בריסטול בגודל שמינית גיליון (25×35 ס"מ (.

צרו שלושה ציורים, כל אחד נמשך 8–10 דקות בדיוק.

• בכל ציור השתמשו ב־ארבעה צבעים שונים (צבעים אחרים בכל ציור).
• מלאו את כל הדף—לחלוטין, בצפיפות, אפילו באובססיביות. זה חשוב מאוד, למעשה זה החלק החשוב ביותר בציור האינטואיטיבי.  הקפידו לכסות את כל שטח הנייר. פעולה זו תסייע לרגשות שלכם לזרום אל המרחב היצירתי מבלי להיתקע בביקורתיות יתר.
• הפעילו מוזיקה שאתם אוהבים (לא קלאסית; בחרו שירים קצביים).
• ציירו בחופשיות, בלי לחשוב יותר מדי.

כשתסיימו ציור אחד, שימו אותו בצד והתחילו את הבא. לאחר שלושה ציורים – נכנסתם אל לבו של הציור האינטואיטיבי.

ברוכים הבאים!

פרק 2: טרנספורמציה רגשית

שלום וברוכים הבאים לצעד הבא במסע שלנו, לצעד השני בדרך אל מרחב היצירה האינטואיטיבית.

אני רוצה להתחיל במשהו עקרוני ומשמעותי מאוד, משהו שהניע אותי כבר לפני יותר מעשרים שנה לפתח, לגלות ולהנחות ציור אינטואיטיבי לאלפי אנשים.

האמירה היא פשוטה וחד-משמעית: כל אדם נולד יצירתי.

זה לא עניין של אמונה – זה ידע. אינני מפקפק בכך לרגע. כל אדם שמגיע לציור אינטואיטיבי מגלה את היצירתיות השופעת, החמודה, המרפאת והגאונית שלו.

כדי שזה יקרה, צריכים להתקיים כמה תנאים. תנאים שיוצרים את המרחב שבו היצירתיות הטבעית תוכל לבוא לידי ביטוי. הבעיה היא שאנחנו גדלים לתוך מושגים אחרים – מושגים שמדכאים, מסרסים ומעוותים את היצירתיות, עד שאנשים מתחילים לחשוב שהם אינם יצירתיים, שהיכולת ליצור שמורה למעטים בלבד.

אנחנו מתוכנתים לשאול מה "יפה" ומה "לא יפה", מה "ראוי" ומה "מביך". כל זה מרחיק אותנו מהיצירתיות הטבעית שלנו – זו שניכרת כל כך בילדים.

ציור אינטואיטיבי מחזיר אותנו אל היצירתיות הזאת, אל המקום הטבעי, הביתי. אני מזמין אתכם לקחת אותה בשתי ידיים, פשוט כך – לעבוד ביד ימין וביד שמאל – ולהתמסר לה. לא רק כדי לגלות את הציור הטבעי שלכם, אלא כדי להיפתח כולכם ליצירתיות: ספונטנית, אינטואיטיבית, כזו שאינה זקוקה לתוכנית. היא כבר קיימת, היא מבקשת לצאת, לזרום, לקבל מקום ולגיטימציה.

אל תעבירו עליה ביקורת מוגזמת, אל תשפטו אותה. תנו לה לנוע מתוככם החוצה ותגלו מתנות רגשיות מדהימות. לא פעם אנשים שחוו את הדרך הזו מספרים על שינוי דרמטי בחייהם – כאילו חייהם נחלקים ל"לפני ציור אינטואיטיבי" ו"אחרי ציור אינטואיטיבי". זה לא סיפור עלי, אלא על הדרך. דרך פשוטה: עשר דקות, עשרים דקות ביום, חצי שעה ביום – וזהו. תרגול קטן אחד שיכול לשנות חיים.

כעת אני רוצה לדבר על נושא מהותי: טרנספורמציה רגשית.

זהו אחד היסודות שבזכותם ציור אינטואיטיבי קיים בכלל – הוא כלי לטרנספורמציה רגשית.

לרגשות יש אנרגיה. העצב מכביד עלינו, כעס ממלא אותנו באנרגיה, צחוק פותח אותנו, געגוע מניע אותנו. כל רגש נושא עמו כוח. טרנספורמציה רגשית פירושה לקחת את האנרגיה הזאת ולתת לה ערוץ חדש: יצירתי, מרפא, משנה חיים.

זהו גילוי גדול: אם אני מרגיש – סימן שנפשי מבקשת שאעשה עבודה. לא עבודה מחשבתית אלא עבודה רגשית-יצירתית. הילדים יודעים את זה באופן טבעי: כעס מתפרק בתנועה, עצב מתרכך בציור.

כאשר אנו מתמסרים לתהליך, העומס הרגשי פוחת. לא הכל נעלם, לא כל כאב חולף, אבל אפילו ירידה של עשרה או עשרים אחוזים בעומס – היא הבדל עצום ביכולת שלנו להתמודד עם הדרמה הרגשית. בלי זה, אנו נוטים להדחיק, להעמיד פנים, להתפרק – ולשלם מחיר.

לכן אנו מתרגלים ציור אינטואיטיבי.

ההנחיה השנייה שלכם:

המשיכו עם שלושה ציורים נוספים על דפי בריסטול בגודל 25×35 ס"מ (שמינית גיליון), רצוי בצבעי פסטל רך (ואם אין – בצבעי פנדה).

• ציור ראשון: התפוצצות רועשת מאוד, בארבעה צבעים הכוללים בהכרח צהוב ושחור.
• ציור שני: ציור עשוי צורות גיאומטריות בלבד – עיגולים, משולשים, מלבנים – מלאו כל צורה בצבעים, השתמשו בשישה צבעים שונים.
• ציור שלישי: ציור חופשי, שמתחיל בהתפרצות חזקה ומסתיים בעדינות, בהתמסרות. שימו ברקע מוזיקה רגועה ונינוחה.

כל ציור ימלא דף שלם, ללא רווחים. הקדישו לכל ציור 8–10 דקות – לא פחות ולא הרבה יותר – ועברו אל הבא. צרו לעצמכם מרחב עבודה שקט, ללא הפרעות. אם הילדים רוצים להצטרף – מצוין. אבל אתם תעשו את העבודה שלכם.

בהצלחה, ותיהנו מהדרך.

פרק 3: כל אחד יצירתי

ברוכים הבאים לשיעור השלישי בציור אינטואיטיבי מהבית.

היצירה קורית תמיד בהווה.

ההווה שלי, בזמן כתיבת השורות האלו, איכשהו פוגש את ההווה שלך, ברגע הקריאה. וכך נבנית נקודת חיבור בינינו—כאן ועכשיו. חשוב לומר זאת, משום שאחת המשימות המשמעותיות ביותר בהתפתחות האדם היא לשפר את החוויה שלנו מההווה. כל החיים מתרחשים רק עכשיו. כן, אנו יכולים לתכנן קדימה, לעבד את העבר, להכין את הקרקע למה שיבוא—אבל הכול מתרחש בהווה.

מדוע זה חשוב ליצירה אינטואיטיבית? משום שאחד האמצעים הקריטיים להתחבר אל כוחו של ההווה הוא תהליך יצירתי ספונטני, שמתרחש כאן ועכשיו. יצירה אינטואיטיבית מפגישה אותנו עם מה שנמצא ברגע הנוכחי, עם המשאבים והחומרים הפנימיים הקיימים, גם אם איננו מודעים להם. כל בריחה—ביקורת, שיפוט, ניסיון להסביר—היא התרחקות מההווה. כל פעם שאנחנו מצליחים להיחלץ מהביקורת, לזרום, להוסיף, לשחק, אנחנו נוכחים יותר בהווה. זו גדולה של השיטה: להפוך את ההווה מרגע של פחד או מתח לרגע של יצירה.

כפי שהזכרתי, בשלב זה אנו ממשיכים לצייר על שמינית גיליון, וגם בשיעור הבא נישאר בגודל הזה. רק בשיעור החמישי נתקדם אל רבע גיליון—צעד כפול. המעבר ההדרגתי הזה חשוב; הוא מייצר תחושת התרחבות מדורגת, שמאפשרת לנפש להסתגל.

זכרו לשים מוזיקה ברקע: שירים עם מילים וקצב—לא מוזיקה קלאסית. המוזיקה נותנת חיים, אנרגיה, חיבור. כל ציור צריך להימשך בין 8 ל־12 דקות. אם אתם נוטים לאיטיות—8 דקות הן מעט מדי; עליכם לזרז את הקצב. אם אתם נוטים למהירות ומסיימים ציור תוך 3–4 דקות—עליכם ללמוד להתעכב, להתמסר, להאריך. כולנו צריכים לצייר בטווח הזה—וזהו תרגול חשוב בפני עצמו.

ועכשיו לנושא המרכזי של השיעור: כל אדם הוא יצירתי.

נגענו בזה כבר בשיעור הקודם, וכעת נעמיק.

אני מזמין אתכם לשאול: עד כמה אני רואה את עצמי כיצירתי? אילו מסרים קיבלתי בילדותי? אילו מסרים אני מקבל היום? מהי יצירתיות עבורי? עד כמה אני חי אותה? באילו מצבים—בפתרון בעיות, בעבודה, במערכות יחסים, בהורות—אני מפעיל יצירתיות?

שאלות כאלה חשובות. לא תמיד צריך לענות להן מיד; לפעמים עדיף פשוט להשאיר אותן פתוחות. שאלות פתוחות מזמנות את מוח ימין—המוח היצירתי—שנענה יותר לרגש ולתחושה מאשר לניסוחים לוגיים. מוח שמאל, לעומת זאת, הוא המוח המחושב, הפחות יצירתי. לכן, כשאנחנו רק שואלים—מהי יצירתיות?—אנחנו כבר מפעילים את מרחב הזרימה.

אפשר להרגיש יצירתיות לפני שמגדירים אותה. לעיתים היא נחווית כתחושת זרימה, כמשהו זז, חי, מתנועע. בדיוק כמו ברגעים בהם אנו שקועים בתנועה או בציור, והמוזיקה ברקע—לא צריך להסביר. פשוט זורם.

אז האם כל אדם מסוגל לנוע? כן. האם כל אדם מסוגל לזרום? בהחלט. אם יצירתיות היא זרימה—הרי שבכל אחד יש זרימה כלשהי. ולצד הזרימה יש גם תקיעות. יש רגשות שרוצים לצאת—ולפעמים הם נתקעים. אך עצם קיומה של תקיעות אינו מבטל את הפוטנציאל לזרום.

היבט חשוב נוסף הוא הקשר שבין רגש ליצירה. לפי תפיסתי, יצירה איננה אלא ביטוי רגשי בשפה אחרת—שפה ראשונית יותר: שפת צבעים, תנועות, צורות משתנות. לא שפה שצריכה להיות הגיונית או מתוכננת. רגשות אינם חייבים תמיד להיאמר במילים; לעיתים הם מבקשים לנוע, להתבטא, לקבל צבע וצורה.

הבעיה היא שבחיינו למדנו להפריד בין רגש ליצירה. לימדו אותנו ש“רגשות זה לדבר עליהם” ו“יצירה זה למוכשרים בלבד”. כך נותק הקשר החשוב כל כך. ציור אינטואיטיבי מחזיר את החיבור הזה.

ואיך זה מתרחש בפועל? אין צורך לשאול את עצמנו: “מה אני מרגיש? איך אצייר את זה?” זו חשיבה של מוח שמאל. במקום זה, אנחנו פשוט מתמסרים לתהליך: אם עולה דחף, אנחנו לוקחים צבע. אם מתעורר רצון להרוס או לבנות, להוסיף או לגרוע, לעבוד בעיניים עצומות, ביד שמאל או בשתי ידיים, לשיר או לצעוק—אנחנו מאפשרים. הצבעים והתנועות מדברים את הרגשות. אין צורך להסביר, אין צורך לתכנן.

עבורי, יצירה שמנותקת מרגש—גם אם היא מדויקת, דומה למציאות—פחות משמעותית. מה שמעניין אותי הוא היצירה שנולדת מתוך הרגש, מתוך הזרימה הטבעית שקיימת בכל אחד.

האם אנחנו נותנים לרגשות שלנו במה יצירתית? זו כבר בחירה, תרגול, נסיבות והזדמנויות. אבל היצירתיות קיימת אצל כולם. נסו להביט באדם כלשהו ולראות בו את היצירתיות. היא שם.

ההנחיה השלישית שלכם

אנא קראו את כל ההנחיות להלן לפני תחילת הפעילות.

כל ציור חייב למלא דף שלם, ללא "חורים במילוי". דחוס דחוס וזה משמעותי מבחינת משימת נטרול הביקורת עצמית המוגזמת שאיתה אנחנו מגיעים ליצירה.

הקפידו על 8–12 דקות לכל ציור—לא פחות ולא יותר מדי. זהו תרגול בהתמודדות עם הנטייה האישית—למהר או להתעכב.

שלושה ציורים, על דפי בריסטול בגודל 25×35 ס"מ (שמינית גיליון), בצבעי פסטל יבש.

• ציור ראשון (שחור־לבן בלבד): מחצית אחת של הדף—התפרצות עזה של כעס ותסכול. המחצית השנייה—עדינות, תמימות, רכות זורמת.
• ציור שני (חופשי בעיניים עצומות): התחילו בעיניים עצומות, בציור “כוחני”. עברו בין יד ימין ליד שמאל, וחוזר חלילה, אחר כך ציירו בשתי ידיים יחד. פקחו עיניים והמשיכו לפתח ממה שעלה.
• ציור שלישי (מסיבת צורות): ציור גיאומטרי "מטורף"—עיגולים, משולשים, ריבועים—המשחקים, פולשים וקופצים זה על זה. הרשו לעצמכם להשתמש בעד עשרה צבעים.

בסיום, פרגנו לעצמכם. התחילו לשמור את הציורים (אם לא עשיתם זאת עד כה). חייכו לעצמכם במראה—ואם פניכם מתלכלכים קצת באבקת פסטל, זה סימן נהדר.

פרק 4: ללכת אל הלא־נודע

הגענו לשיעור הרביעי במסע. ייתכן שהזמן עד כה חלף "מהר" מבחינת החוויה, וזה מצוין. זהו קורס שניתן לעבור בו שוב ושוב; בכל פעם תגלו מחדש דברים אחרים, תחושו משוחררים יותר ותבינו עד כמה הגיוון אינסופי. מי שיתמסר ל־12 השיעורים הראשונים בפסטל יבש, ירגיש לא פעם רצון להמשיך אל השלב הבא. ואכן, בהמשך יש טכניקות חדשות, אבל אין כל חובה לרוץ קדימה. אפשר לחזור אל החומר הזה שוב ושוב, אפילו עם חבר או חברה, וכל פעם החוויה תהיה שונה.

הייחוד של ציור אינטואיטיבי הוא שבכל פעם הוא לוקח אותנו למקום אחר.

מדוע? משום שהוא מפעיל את מוח ימין—ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הדמיון, היצירתיות. היצירתיות בטבעה היא שדה שאין לו סוף; אותה הנחיה יכולה להניב מיליון גרסאות שונות. תנו לעשרה אנשים את אותה המשימה—תקבלו עשר תוצאות שונות לחלוטין. זה קסם של מוח ימין, וזה אחד ממקורות העונג בתהליך: סוף־סוף לתת למוח ימין לפעול, במקום להישאר כבולים לעולם של מוח שמאל—המתוכנן, הביקורתי, המחושב—ששולט ברוב חיי היומיום.

זו אחת הסיבות שציור אינטואיטיבי כל כך מרפא. הוא משנה את המאזן הפנימי. וככל שאנחנו פועלים יותר מהמקום הזה, אנחנו מגלים עד כמה נעים ומשחרר לנוע במרחב יצירתי שאינו מוגבל.

זהו השיעור הרביעי, שסוגר את החלק הראשון של הקורס—חלק העבודה על שמינית גיליון. יש בכך סמליות: בשיעור הבא נתרחב ל־רבע גיליון ,(50*35 ס"מ)  ובכך נמחיש גם את ההתרחבות הפנימית שלנו.

הנושא של השיעור: ללכת אל הלא־נודע.

לעיתים המילים "לא־נודע" או "אי־ודאות" מעלות פחד או בלבול. אבל בתוך ציור אינטואיטיבי, ההליכה אל הלא־נודע הופכת לחוויה חיובית, משחררת.

אנחנו יודעים את המסגרת: שלושה ציורים, משך כל ציור 8–12 דקות, דף מלא. אבל בתוך המסגרת—אנחנו צועדים אל הלא־נודע. אנחנו לא יודעים בדיוק לאן הציור ייקח אותנו. אפילו אם נדמה שסיימנו מוקדם—החוק הוא להמשיך, להעז לשנות, להוסיף, לפעמים אפילו "להרוס" את מה שציירנו ולבנות מחדש. דווקא שם, בתוך האי־ודאות, מתגלים דברים מופלאים.

זו אי־ודאות מסוג אחר—אי־ודאות שהיא חופש. חופש לנוע, לגלות, להתמסר. במקום פחד או קיפאון—אי־ודאות יצירתית, נעימה, שמזמינה אותנו לשחק.

וכאן מתגלה ערכו הרגשי של התהליך: בציור אינטואיטיבי אין מדדים של "יפה" או "לא יפה". ההצלחה נמדדת בכך שמילאנו את הדף, עבדנו במסגרת הזמן, ובעיקר—שחררנו רגשות. זהו ההישג האמיתי. לא תליית ציור בגלריה, אלא היכולת לתת לרגשות ביטוי חופשי, ללא הסבר, ללא תירוץ, ללא ביקורת.

זה מרחב נדיר: מקום שבו רגשות יכולים לזרום כפי שהם, מבלי שנצטרך להבין או לנסח אותם. שם מוח ימין פועל, בעוד מוח שמאל—עם דרישתו להגדרות והסברים—מפנה מקום. בציור יש לנו הלגיטימציה להיכנס אל הלא־נודע ולגלות בו כמה נעים ובטוח להיות חופשיים.

ההנחיה הרביעית שלכם

ציירו שלושה ציורים חדשים, כל אחד על דף בריסטול בגודל 25×35 ס"מ (שמינית גיליון), בצבעי פסטל יבש.

• ציור ראשון: שלושה צבעים בלבד—שחור, לבן ואדום. זהו ציור של הליכה אל הלא־נודע. שימו מוזיקה ותנו ליד לעבוד בלי לחשוב, בלי לתכנן.
• ציור שני: ציור “ילדי” בעשרה צבעים. ציירו בית, פרח, שמש, שמיים—אבל מלאו את הדף כולו, ושחקו עם הדמיון: בתים מרחפים, כמה שמשות, פרחים ענקיים או הפוכים.
• ציור שלישי: חלקו את הדף לחמש רצועות. בכל רצועה כתבו שם של רגש (נעימים או קשים). בחרו שלושה צבעים לכל רגש, וציירו את הרצועה כולה. כך תשתמשו בכ־15 צבעים (או פחות, אם תחזרו על צבעים).

כל ציור נמשך 8–12 דקות. נסו להגיע קרוב יותר ל־12 דקות—אנחנו כבר “גדולים”. הקפידו על דף מלא.

בסיום, הכינו עצמכם לשיעור הבא: שלושה דפים של רבע גיליון (50×35 ס"מ), רצוי בריסטול שחור.

פרק 5: ציור אינטואיטיבי ואהבה עצמית

אנחנו מוכנים לשיעור החמישי—וזו חגיגה אמיתית.
השיעור החמישי הוא נקודת ציון משמעותית במסע, כי אנחנו עוברים לשלב השני: ציור על רבע גיליון. המעבר הזה הוא לא רק טכני אלא גם סמלי. אנחנו מגדילים את המרחב שלנו, מכפילים את הגודל, בדיוק כפי שקורה בכל סדנת ציור אינטואיטיבי חיה.

בשלב הראשון, על שמינית גיליון, נתנו ליד להתרגל, למצוא את התנועה שלה, לגלות את הזרימה האינטואיטיבית הראשונית. זה היה פורמט קטן יחסית, בלי מאמץ גדול, בלי צורך להתמודד עם יותר מדי שטח, כדי שהגוף והנפש יוכלו להשתחרר. ועכשיו, כשהיד כבר זזה מעצמה, כשאנחנו יודעים שיש לנו תנועה אינטואיטיבית אותנטית עם חוקים פנימיים משלה—אפשר להתרחב.

כדי לעבוד עם דף גדול יותר, יש כלל חשוב: קודם כל להשתלט עליו חווייתית. זה אומר לטייל על פניו, מפינה לפינה, מצד לצד. להרגיל את הידיים והגוף למרחב החדש. מותר להתחיל בקשקוש, מותר “לבזבז” כמה דקות על חימום, ורק אחר כך להיכנס להנחיה. אין כאן נכון או לא נכון. ההנחיה נועדה להצית, לא להגביל. בסופו של דבר, כמו שאמרנו כבר, אנחנו הולכים תמיד אל הלא־נודע—ומה שיקרה יהיה מצוין.

מהשיעור הזה ועד השיעור העשירי נעבוד על רבע גיליון בצבעי פסטל יבש. זהו לב־ליבה של התוכנית. בסוף יהיו לנו גם שני שיעורי בונוס על חצי גיליון—כדי לחוות התרחבות נוספת ולהכין את עצמנו לציורים גדולים יותר. אבל כאן, ברבע גיליון, מתרחשת עיקר העבודה.

וכעת לנושא השיעור הזה: אהבה עצמית.

ציור אינטואיטיבי איננו נועד להפוך אתכם לאמנים מקצועיים. רוב האנשים לא באים לכאן כדי “להיות ציירים” ולא יוצאים מכאן עם החלטה לשנות את חייהם ולהתמסר לאמנות. מה שכן קורה—וזה בעיניי מופלא יותר—זה שהם ממשיכים לחיות את חייהם, אבל משהו בחיים שלהם משתנה. החיים שלהם מתמלאים ביותר צבע, ביותר שמחה, ביותר יצירתיות. יש בהם יותר פורקן, יותר אנרגיה, יותר תנועה.

חלק מהאנשים שעברו את הדרך הזו מספרים שהציור האינטואיטיבי דחף אותם לשינוי גדול בחיים, שינוי שהיה שם מתחת לפני השטח ורק חיכה להזדמנות לפרוץ. אחרים לא זקוקים לשינוי דרמטי, אלא פשוט חווים פריחה—חיים עשירים, חיים זורמים יותר. זה היופי בציור אינטואיטיבי: הוא נוגע בכל מיני שכבות של הנפש, גם באותן פינות שלא ידענו איך לגשת אליהן קודם, ומאפשר להן לצאת החוצה אל הדף.

היכולת הזו—להתיידד עם חלקים פנימיים שהיו נעולים, לתת להם במה, לאפשר להם ביטוי אותנטי—היא שינוי עמוק. זה שינוי שטיפולים רבים לא מצליחים לעורר. שמעתי אינספור סיפורים של תלמידים ולקוחות שניסו שיטות אחרות ולא הצליחו להגיע לשחרור, עד שהגיעו לציור האינטואיטיבי. ופתאום—משהו זז.

ומכאן אנחנו נכנסים לנושא שמלווה אותי שנים רבות: אהבה עצמית.
אהבה עצמית היא גם מה שהביא אותי אל הציור האינטואיטיבי, וגם מה שהשאיר אותי כאן. היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו, בין אם אנחנו שמים לב לכך ובין אם לא.

מהי אהבה עצמית? זוהי היכולת שלי להעניק לעצמי אהבה. לראות את עצמי בעיניים טובות. להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי, יותר סלחן, להבין אותי טוב יותר. לשחק עם מי שאני בשמחה. ליהנות מהחיים שלי ומהחברות שלי עם עצמי—בין אם לבד ובין אם עם אחרים. אהבה עצמית היא מערכת יחסים חיובית עם עצמי.

זה נשמע פשוט, אבל זה אחד הדברים הקשים ביותר. כי רובנו גדלנו על מסרים הפוכים. מגיל צעיר לימדו אותנו שאנחנו “לא יודעים”. לא יודעים לצייר. לא יודעים לרקוד. לא יודעים לכתוב. לא יודעים לעשות תיאטרון. וכל זה התחבר עם האמונה שרק למעטים יש כישרון—וכל השאר לא.

ציור אינטואיטיבי בא לספר סיפור אחר לגמרי: לכל אחד יש את השפה שלו. לכל אחד יש את היכולת הצבעונית שלו, את החופש שלו, את הביטוי שלו. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את מה שיוצא. כי מה שיוצא—זה אנחנו.

אני מניח צבע על הדף—אני מופיע שם. אני מזיז את היד—אני מתבטא שם. הציור האינטואיטיבי מלמד אותי לקבל את זה באהבה. לקבל בשמחה את כל מה שעשיתי. לקבל בברכה כל צבע, כל צורה, כל רגש. זה תרגול של אהבה עצמית.

זה תרגול עצום: לאהוב את עצמי בכל מה שאני מביא—עם כל הרגשות, כל הצבעים, כל ה“טעויות,” כל השטויות, כל היופי וכל מה שנחשב לכאורה לכיעור. הציור האינטואיטיבי מזמין: תביא הכול. תביא את הזעם שלך ואת השמחה שלך. תביא את התסכול ואת התקווה. תביא את הייאוש ואת התשוקה. הכול מתקבל באהבה.

בכך הוא יוצר מעגל מבורך: אני מתרגל אהבה עצמית דרך הציור. האהבה העצמית מגבירה את הרצון שלי ליצור. היצירה מחזקת עוד יותר את האהבה העצמית. המעגל הזה הולך ומתרחב.

ההנחיה החמישית שלכם

שלושה ציורי רבע גיליון 50×35) ס"מ) בצבעי פסטל יבש:

1. ציור ראשון: חלקו את הדף לשישה חלקים. בכל חלק ציירו את הביטוי טירוף בדרך אחרת. שש דרכים שונות לטירוף—כולן נכונות. מלאו את כל הדף.
2. ציור שני: זרימה של אהבה ב־12 צבעים. איך? תנו ליד להוליך. שימו מוזיקה, סמכו על הצבעים.
3. ציור שלישי: “איך הייתי מצייר אם הייתי שיכור/שיכורה?” ציירו בשחור־לבן בלבד. תנו ליד להשתחרר בלי שליטה.

משך כל ציור: 10–15 דקות. מלאו את הדף כולו. שימו מוזיקה חזקה, חיה, מחברת. גם אם עולה ביקורת עצמית—המשיכו. נלמד להתמודד איתה בהמשך.

פרק 6: ציור אינטואיטיבי וביקורת עצמית

הגענו אל השיעור השישי, ואפשר לומר שזהו שלב חגיגי במיוחד, מפני שהוא סוג של נקודת אמצע. אנחנו כבר עמוק בתוך המסע, כבר חצי מהדרך של החלק הראשון בתהליך עם פסטל יבש.

זהו שלב חשוב, כי כאן אנחנו כבר מספיק מיומנים כדי להרגיש את הזרימה, להרגיש שהיד זזה מעצמה, להרגיש שאנחנו יודעים לשחרר. ובו בזמן, זה גם שלב שבו מתחילים לפגוש פנים אל פנים את אחת המפלצות הגדולות והמשמעותיות ביותר שהציור האינטואיטיבי בא לרפא – הביקורת העצמית.

ציור אינטואיטיבי, כפי שכבר חוויתם עד כה, הוא לא רק משחק צבעים. הוא לא רק פעילות מהנה לשעות הפנאי. הוא דרך ריפוי, והוא כלי לשחרור רגשי עמוק. אבל כדי שהריפוי יוכל לקרות, עלינו לעבור דרך השער של הביקורת העצמית. כולנו מכירים אותה היטב. זה הקול שמלווה אותנו מהילדות: "זה לא יפה," "זה לא מספיק טוב," "תעשה יותר נקי," "אל תקשקש."

קול הביקורת הזה הפך עם השנים לחלק קבוע בפנים שלנו. לפעמים הוא דקיק ולוחש, לפעמים הוא חזק וצועק, אבל הוא תמיד שם, ומפריע לזרימה החופשית שלנו.

אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך, בשנות השלושים המוקדמות שלי, בדירה קטנה, בחיפוש עצמי. ניסיתי לרפא את עצמי. ניסיתי למצוא ערוצים של חופש. ושם גיליתי עד כמה הביקורת העצמית סוגרת אותי. היא שמה אותי בתוך כלא. היא לא נתנה לי לזוז. היא לא נתנה לי לשחק. היא לא נתנה לי להיות אמיתי.

ואז פתאום עלתה בי תובנה: זה המחסום. זה בדיוק המחסום שמפריד ביני לבין החופש. לא המציאות, לא הנסיבות – אלא הביקורת שלי עצמי.

ואולי גם אתם מרגישים כך. אולי גם אתם באתם לכאן בגלל הקול הזה, שעצר אתכם במשך שנים.

ציור אינטואיטיבי הומצא בדיוק לשם כך: לתת תשובה, לתת מענה, לתת תרופה לביקורת העצמית המוגזמת.

הביקורת יכולה להופיע בשלושה שלבים:

• לפני הציור – היא אומרת לכם לא להתחיל בכלל. היא לוחשת שאתם לא מספיק מוכשרים, שזה ייצא גרוע, שאין טעם.
• תוך כדי הציור – היא מתערבת, עוצרת את התנועה, מזהירה, מפחידה, משתקת.
• אחרי הציור – היא שופטת, לא מפרגנת, לא רואה את היופי שביצירה, לא נותנת לכם קרדיט על עצם האומץ ליצור.

וכאן נכנס לתמונה הציור האינטואיטיבי. הוא לא מנסה להשתיק את הביקורת. הוא לא מתעלם ממנה. הוא עושה דבר מבריק: הוא נותן לה תפקיד חדש.
בציור אינטואיטיבי אנחנו אומרים לביקורת: "בואי, תעזרי לי. תעזרי לי למדוד את הזמן. תעזרי לי לוודא שכל הדף יתמלא. תעסיקי את עצמך עם החוקים."
אנחנו מעבירים את האנרגיה של הביקורת – אל תוך מסגרת החוקים. והיא עסוקה שם, בזמן שאנחנו משוחררים ליצור.

וכשאנחנו מתאמנים בזה שוב ושוב, קורה משהו מדהים: לא רק בציור אנחנו חווים יותר חופש. גם בחיים עצמם אנחנו מתחילים לחיות עם פחות שיפוטיות, פחות עוינות פנימית, פחות פחדים מיותרים. זהו שינוי אמיתי. שינוי שמרגישים בכל נשימה, בכל החלטה, בכל תנועה.

הנחיות הציורים לשיעור זה: אנא עיינו בכל ההנחיות לפני שתתחילו.

ציור ראשון – צעקה גדולה וצעקה קטנה
קחו דף רבע גיליון וחלקו אותו לשני חלקים שווים.
בצד אחד—צעקה גדולה גדולה: קווים חזקים, תנועות רחבות, צבעים עוצמתיים, התפרצות.
בצד השני—צעקה קטנה קטנה: משהו זעיר, אולי קו עדין, אולי נקודות קטנות, רטט קטן.
המשימה היא לא להישאר רק בצד אחד אלא להתנדנד הלוך ושוב בין השניים. חלק מהזמן אתם עם הצעקה הגדולה, חלק עם הקטנה, שוב ושוב, עד ששני החלקים מלאים לגמרי. לא להשאיר אפילו מילימטר ריק.

ציור שני – יצורי הביקורת במסיבה
דמיינו שהביקורת העצמית שלכם היא חבורה של יצורים קטנים, מפלצות משונות. עכשיו תציירו אותן כולן בתוך "מסיבה".
תנו להן פרצופים שונים: אחד גדול, אחד קטן, אחד רזה, אחד שמן, אחד על הראש, אחד שוכב, אחד מתפתל.
תמלאו את כל הדף ביצורי ביקורת. שחקו איתם, קשקשו עליהם, ציירו עליהם תוספות, תהפכו אותם, תבלבלו אותם. תנו לעצמכם חופש מוחלט לצייר אותם בכל דרך שמתחשק לכם.
הקפידו על הזמן: 10–15 דקות מלאות.

ציור שלישי – ציור על ציור על ציור
זו אחת המשימות הקלאסיות ביותר של ציור אינטואיטיבי לצמצום ביקורת עצמית.

1. התחילו בציור חופשי, אינטנסיבי, עם 3–4 צבעים. מלאו את כל הדף. מהר, באנרגיה.
2. אחרי כמה דקות, קחו צבעים אחרים וציירו ציור חדש על כל מה שעשיתם. כיסו הכול, מלאו שוב את הדף לגמרי.
3. ושוב—עוד ציור חדש, שונה לגמרי, בצבעים אחרים, על כל מה שהיה מתחת.

במשך 3–4 דקות לכל שכבה, אתם בונים, הורסים, בונים שוב.
זהו תרגול שמראה לביקורת שלכם כמה מותר להרוס ולבנות מחדש, ושאין שום בעיה בקלקול. להפך—זה חלק מהמשחק.

 

פרק 7 – להביא את עצמי כמו שאני

הגענו לשיעור השביעי במסע הציור האינטואיטיבי שלנו. זהו כבר שלב מתקדם, אחרי שחצינו כמה תחנות משמעותיות בדרך. אנחנו לא רק מציירים—אנחנו מטפחים שפה חדשה של קשר עם עצמנו. שפה של חופש, של אותנטיות, של משחק, של רגשות.

אחד המסרים המרכזיים שאני רוצה להדגיש כאן הוא להביא את עצמי כמו שאני. זה נשמע פשוט, כמעט מובן מאליו, אבל האמת היא שזה אתגר לא קטן. רובנו למדנו מגיל צעיר מאוד להסתיר חלקים מעצמנו, להדחיק רגשות, להתבייש בצבעים מסוימים שלנו—תרתי משמע. וכשאנחנו מתיישבים מול הדף, כל זה עולה שוב.

כאן נכנס הציור האינטואיטיבי: הוא לא דורש יופי, לא מחפש תוצאה “מוצלחת”. הוא דורש אמת. הדף מבקש מאיתנו: תביאו את עצמכם כמו שאתם הכעס, את הבכי, את הצחוק, את התקווה, את חוסר האונים, את התשוקה, את השטות ואת החוכמה. הכל.

חשוב במיוחד לתת מקום לכל הצבעים. יש אנשים שמפחדים משחור, שמרגישים שהוא “כבד מדי” או “שלילי”. אחרים נוטים להזניח צבעים כמו אפור, חום, בורדו. אבל בציור אינטואיטיבי אין צבעים טובים או רעים. כל צבע הוא שער לחלק אחר בתוכנו. אם נמנע מצבע, נמנע מחלק בנו. לכן ההנחיה כאן היא להשתמש בהכל, בשפע. דווקא בצבעים שאתם פחות אוהבים או פחות רגילים אליהם—תנו להם הזדמנות.

במובן הזה, ציור אינטואיטיבי הוא תרגול עמוק של אהבה עצמית. להביא את עצמי כמו שאני פירושו לא לפחד לפגוש את עצמי בכל גוון, בכל רגש, בכל עוצמה. לפעמים זה יגיע דרך מריחה חזקה, לפעמים בקו עדין, לפעמים בשרבוט שנראה “טיפשי”. אבל הדף מקבל הכל. אין כאן מורה שבוחן, אין קהל ששופט. יש דף, צבעים, מוזיקה—ויש אותי.

אני רוצה שתשימו לב לחוויה המתרחשת תוך כדי: אולי פתאום מתעורר בכם כעס ואתם רוצים להכות בצבע על הדף. אולי עולים דמעות תוך כדי ציור. אולי מתחשק לכם לצחוק, או לקום לרקוד. תנו לזה לקרות. הציור האינטואיטיבי הוא מקום שבו אפשר להיות חופשיים לחלוטין, ללא מסכות, ללא הסברים, ללא צנזורה. זה מרחב שבו אנחנו סוף סוף יכולים להרפות ולהיות מה שאנחנו.

במרחבים החברתיים והבין־אישיים של חיינו, אנחנו כמעט תמיד מוגבלים. אנחנו חייבים להתאים את עצמנו, להסתיר משהו, להחזיק רגשות בפנים. זה טבעי, זה חלק מהחיים. אבל כדי לא לאבד את עצמנו בתוך כל זה, אנחנו זקוקים גם למרחב נגדי—מרחב שבו נוכל להיות לגמרי אמיתיים. הציור האינטואיטיבי הוא המרחב הזה.

וכשאנחנו חוזרים לשם שוב ושוב, מתרגלים ומאמנים את עצמנו להיות חופשיים מול הדף, אנחנו מתחילים לגלות משהו מופלא: השפה הייחודית שלנו. לכל אחד יש “כתב יד” יצירתי משלו—דרך שבה צבעים מתחברים, קווים זורמים, צורות נפגשות. ככל שנתרגל יותר, כך השפה הזאת תתבהר ותתנסח מתוכנו.

זכרו: להביא את עצמי כמו שאני, פירושו לא רק להביא את ה”יפה” או ה”ראוי”. זה להביא הכל. וכשאנחנו לומדים לאהוב את מה שיוצא, כך אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו.

הנחיות הציורים לשיעור 7

ציור ראשון – ציור פאזל / פסיפס
קחו דף רבע גיליון. התחילו בצורת בסיס קטנה כלשהי—ריבוע, עיגול, אליפסה. מלאו אותה היטב בצבע. עכשיו, ליד הצורה הראשונה, הוסיפו צורה חדשה. מלאו גם אותה בצבע. המשיכו כך, צורה אחרי צורה, עד שכל הדף מתמלא ברצף של חלקים צבעוניים.
אל תתפרעו כאן ואל תהרסו את מה שנעשה. דווקא בציור הזה אנחנו בונים—לא הורסים. התוצאה הסופית תהיה דף שמורכב ממעין פסיפס עשיר בצבעים וצורות.

ציור שני – כוחות הרשע וכוחות האור
חלקו את הדף לשניים. בחצי אחד: כוחות הרשע. מלאו אותו בצבעים רבים ככל האפשר, באינטנסיביות, באנרגיה גולמית, כאילו אתם נותנים מקום לצדדים הפחות “נחמדים” שלכם. בחצי השני: כוחות האור. כאן דווקא השתמשו בשלושה צבעים בלבד. תנו להם לזרום, ליצור איזון ושקט.
בסיום, התחילו לערבב בין החצאים. תנו לכוחות האור והרשע לחדור זה אל זה, להשתלב, להתנגש. המשיכו עד סוף הזמן (10–15 דקות).

ציור שלישי – ציור חופשי ארוך
קחו דף חדש והתחילו לצייר באופן חופשי לחלוטין. כל הצבעים מותרים, ובמיוחד אלו שאתם נוטים להזניח. עבדו ברצף, 10–15 דקות מלאות, בלי לעצור, בלי לקפוא, בלי להתבייש. החליפו ידיים אם תרצו, עצמו עיניים, הוסיפו תנועה או קול. אם אתם מרגישים שאתם “תקועים” על ציור יפה מדי—קלקלו אותו! זה חלק מהחופש. המשיכו עד שתרגישו שהדף נשם איתכם את מלוא הזמן.

פרק 8 – לבטא את הדברים הקשים ביותר

הגענו לשיעור השמיני במסע הציור האינטואיטיבי שלנו. בשלב הזה, משהו כבר קורה בתוכנו. היד נעה בקלות רבה יותר, הצבעים נפתחים, הפחדים מתחילים להתרכך, והדף כבר לא מאיים. אנחנו מגלים שהדף הוא לא מקום מבחן אלא מקום מחסה – מקום שבו מותר להיות מי שאנחנו באמת.

ציור אינטואיטיבי הוא לא רק תרגיל ביצירתיות; הוא גם שער לעולם הפנימי שלנו, והשער הזה יודע להוביל אותנו לאן שמילים לא יכולות להגיע. לא תמיד נוכל לדבר על הכאב, לא תמיד נוכל לנסח את הפחד, לא תמיד נוכל לשתף באובדן או באלימות שחווינו. אבל דרך הצבעים, דרך הצורות, דרך התנועה של היד – הנפש יודעת למצוא מסלול בטוח כדי לבטא את מה שהיה סגור.

השיעור הזה עוסק באחד האתגרים הגדולים ביותר של האדם: לבטא את הדברים הקשים ביותר.  לא רק כדי לפרוק, אלא כדי לרפא. לא רק כדי לשחרר, אלא כדי להפוך כאב לחומר צמיחה.

מה מאפשר לציור האינטואיטיבי לגעת במקומות הקשים בביטחון? דווקא השילוב בין חופש לגבול. יש לנו גבולות ברורים – למלא את הדף, לעבוד בפרקי זמן קצובים, לא לעבור את המסגרת של התרגיל. ובתוך המסגרת הזאת, חופש מוחלט. השילוב הזה יוצר “מרחב שמור” שבו הנפש מרשה לעצמה להיפתח. כמו חדר טיפולים פנימי שבו הילד הפצוע והאמן החופשי נפגשים.

בתוך המרחב הזה מתאפשר פלא: אנחנו מצליחים לגעת בכאב מבלי לקרוס לתוכו. היד עובדת, הגוף בתנועה, הצבע מתפשט, ואנחנו מרגישים שאנחנו “עובדים” עם הכאב, מניעים אותו, מרקדים איתו, משחקים איתו. במקום שהכאב ישלוט בנו – אנחנו יוצרים איתו דיאלוג.

חשוב להבין: אנחנו לא באים “להבין” את הציור או “לפענח” אותו. עצם הניסיון להבין יכול לסגור שוב את הערוץ. היצירה כאן לא מיועדת לשכל אלא ללב, לגוף, לנשמה. היא מאפשרת לרגשות הכבדים לצאת דרך תנועה וצבע, במקום דרך התפרצות או קיפאון.

אנחנו עובדים כאן עם רגשות שקשה לתת להם ביטוי מילולי: כעס, קנאה, בושה, חרטה, פחד, אשמה, עצב, ייאוש. וגם נושאים שאסורים כמעט בשיח היומיומי: מוות, אלימות, התעללות, מיניות, אובדן, שנאה. החברה צריכה גבולות – זה טוב ונכון. אבל בתוך העולם הפנימי שלנו, אם לא ניתן ביטוי אמנותי לחלקים האלה, הם יישארו כלואים וימשיכו לנהל אותנו מבפנים.

הציור האינטואיטיבי מזמין אותנו ליצור ערוץ חדש, ערוץ שבו הכל יכול להופיע – אבל בתוך מסגרת יצירתית בטוחה. אם משהו מרגיש “יותר מדי” – היד תדע לעצור. הנפש לא תאפשר חדירה לאזור שהיא לא מוכנה אליו. ולכן אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו בתוך התהליך הזה. אנחנו לא דוחפים; אנחנו מרשים.

ובכל פעם שאנחנו מעיזים לבטא דבר קשה, אנחנו לא רק פורקים אותו – אנחנו משנים את היחס שלנו אליו. אנחנו מפסיקים לפחד ממנו, אנחנו מתחילים לראות בו אנרגיה שאפשר לעבוד איתה. כעס הופך לתשוקה, עצב הופך לרוך, פחד הופך לסקרנות. זו טרנספורמציה רגשית במובן העמוק ביותר.

ועכשיו, בואו נצא לדרך.

הציורים של השיעור הזה הם תרגול ישיר של ביטוי הרגש האנושי הגולמי. שלושה ציורים – שלושה שערים.

הנחיות לציורים – שיעור 8

ציור ראשון – המפלצת הגדולה והמגעילה
קחו דף רבע גיליון. צבע בסיס שחור – ועוד ארבעה צבעים לבחירתכם. ציירו מפלצת. לא מפלצת של ילדים – מפלצת אמיתית, כזאת שמביטה עליכם בעיניים פתוחות, אולי אפילו מאיימות. היא יכולה להיות ענקית, עקומה, מתפתלת, מרובעת או חסרת צורה. מלאו את כל הדף – אין פינות ריקות. אל תנסו “ליפות” אותה. להפך – תנו לה להיות מגעילה, תנו לה להביע את מה שאף אחד לא רוצה לראות. זהו דיאלוג עם הצדדים המודחקים שבכם.

ציור שני – כשעצב רוקד עם אהבה
כאן אנחנו מזמינים שני רגשות שלרוב נראים מנוגדים. עצב ואהבה – שני זרמים שיכולים לרפא זה את זה. בחרו לפחות שמונה צבעים. הניחו למוזיקה לזרום. תנו לעצב להופיע בקווים רכים, נוזלים, נוגעים. תנו לאהבה להגיע אחר כך – בצבעים בהירים, בתנועות מחבקות. אפשר לשלב, אפשר להפריד, אפשר לערבב. מה שיוצא – מושלם. זהו ריקוד בין שני עולמות שנפגשים על הדף.

ציור שלישי – טרנספורמציה של רגש
זהו ציור תהליכי, ארוך, בן שלבים. אנחנו נצייר ארבעה מצבים ברצף על אותו הדף:

1. 1. התפרצות של זעם – צבעים כהים, קווים מהירים, תנועות חדות. תנו לגוף להוציא את כל האנרגיה, כמה דקות מלאות.
2. 2. מעבר לריקוד – החליפו צבעים, עברו לקצב אחר. תנו לתנועה להשתחרר, למעגלים להופיע, לרגליים לרצות לזוז.
3. 3. חזרה לאגרסיביות – שוב צבעים עזים, תנועות בוטות, חוצפה. כמו סערה שחוזרת לפני שהיא נרגעת.
4. 4. זרימה מתוקה לסיום – החליפו שוב צבעים, עברו לגוונים עדינים, מלאו בעדינות את הדף עד הסוף.

הציור כולו נמשך 30–45 דקות. השתדלו לא לעצור באמצע. אם תרגישו עייפות – המשיכו בעדינות. אם תרגישו דמעות – תנו להן מקום. אם תרגישו צורך לצחוק – צחקו. זהו תהליך של ריפוי. כשסיימתם, אל תמהרו “לפרש” את הציורים. הניחו להם לנוח. שימו אותם בצד, חזרו אליהם יום אחר כך ותראו – משהו בתוככם השתנה.

פרק 9 – קסם הציור המכוער

מסע הציור האינטואיטיבי הקסום לפעמים הוא לא ממש “קסום”. לפעמים הוא עצוב, לפעמים הוא מכעיס, לפעמים הוא פשוט מוציא החוצה מה שיש — ומפגיש אותנו עם מה שיש. דווקא בזה טמון הכוח: להיפגש עם מנעד רגשות רחב, כי הציור האינטואיטיבי מאפשר לנו “לעשות איתם עבודה” — עבודה דרך זרימה יצירתית ורגשית שאין בה הסברים, אין בה פרשנות, אין בה עצירות ואין בה ביקורת. כל רגש, גם הקיצוני, המוזר, המעוות או הכואב ביותר, זקוק לטרנספורמציה דרך פעולה יצירתית. זה בדיוק מה שאנחנו מעניקים לעצמנו כאן.

אנחנו בשיעור התשיעי. שיעור זה ועוד שיעור אחד מסיימים את שלב רבע הגיליון; שני השיעורים האחרונים יהיו על חצי גיליון — פורמט גדול שמכין אותנו לצעדים מתקדמים יותר בציור אינטואיטיבי. הנושא היום קרוב ללבי במיוחד. יש שיגידו מהפכני או מרדני, אבל הוא לב־ליבו של התהליך: קסם הציור המכוער. צירוף מילים שמחבר “קסם” עם “כיעור” באותו משפט — ובציור אינטואיטיבי יש לכך חשיבות עליונה.

למה “קסם”? כי כשאנחנו מתמסרים באמת, הציור האינטואיטיבי לוקח אותנו למקומות שאין לנו דרך להגיע אליהם בחיי היומיום. הוא מרחיב את מרחב החופש, מרכך טאבוים, מאפשר לגעת ב“אסור” במרחב בטוח, ולגלות שבתוך מה שכינינו “מכוער” מסתתרת אנרגיה יצירתית עצומה. למעשה, אין באמת “ציור מכוער”. ודאי שלא כאן, בתוך מרחב אי־השיפוט, שבו הנפש נפתחת ומספרת את סיפורה על כל גווניה. “כיעור” הוא תווית יחסית, שיפוטית, שמבטאת לעיתים קרובות פחד או מרחק מאהבה. כשאנחנו מתקרבים — אל אדם, אל חלק בתוכנו, אל ציור — התוויות מתמוססות, והיופי הפנימי מתחיל להאיר.

אז למה לצייר “מכוער”? כי עצם ההסכמה לצייר “לא יפה”, “לא נכון”, “לא ראוי”, משחררת אותנו מאזיקים עתיקים. כאשר מותר — אפילו מתבקש! — “לקלקל”, לשרבט, להתנגש בצבעים “לא מתאימים”, להעמיס, להפריע, להפתיע, אנחנו מאפשרים לחלקים מודחקים לצאת. פחדים מתמירים לכוח. בושה הופכת למשחק. מבוכה מתעקמת לצחוק. זהו קסם הציור המכוער: תנועה אמיצה דרך שער שנראה מאיים, שמתגלה כפתח לריפוי.

מי שלא רגיל, עשוי להרגיש בהתחלה קושי, עצירה או אפילו כאב. זה טבעי. אבל ככל שמתרגלים, מתמסרים, “עושים את זה הכי לא נכון שאפשר”, מתרחשת פריצה. רבים מגלים דווקא חיבה עמוקה לציורים המכוערים כביכול שלהם, כי שם שוכן דופק החיים הלא מסונן. זכרו: השיעור הזה אינו הצגה לקהל. זו מעבדה אישית להחזרת חופש. שימו מוזיקה, עבדו ברצף, מלאו את הדף כולו, והסכימו להפתיע את עצמכם.

הנחיות הציור – שיעור 9 (רבע גיליון, פסטל יבש)

ציור 1 – “מכוער חופשי” בכל הצבעים

קחו רבע גיליון בריסטול, פסטל יבש, וכל הצבעים שיש לכם (ככל שיש יותר — טוב יותר). שימו מוזיקה שמניעה את הגוף. עבדו 10–15 דקות ברצף, בלי לעצור. המטרה: לעשות מכוער בכוונה — עומס, שכבות, חיכוכים, “אי־התאמות”, קווים שנכנסים זה בזה, כתמים, מריחות, כתרים, “קלקולים”. בכל פעם שעולה רצון “להציל” או “לייפות” — לכו הפוך. המשיכו עד שהדף מלא לחלוטין.

ציור 2 – “מכוער גיאומטרי” בעשרה צבעים

בחרו 10 צבעים והחליטו שאתם עובדים רק עם צורות גיאומטריות (עיגולים, ריבועים, משולשים, טרפזים, אליפסות, קווים מקבילים, רשתות). אתגר: להישאר גיאומטריים — ובו בזמן להחמיר את המכוער: חפיפות מוגזמות, צפיפויות, זוויות “ששוברות” את הסדר, גדלים קיצוניים. מלאו את הדף כולו. שמרו על 10–15 דקות עבודה רציפה.

ציור 3 – “מכוער בעיניים עצומות” (עם שלבים)

הדביקו קלות את הדף לשולחן בעזרת מסקינגטייפ (שיישאר ישר). סידרו לכם מבחר גדול של צבעים פתוחים ומוכנים להחלפה. שימו מוזיקה. עצמו עיניים והתחילו לעבוד.

• דקה 0–2: צבע ראשון, בעיניים עצומות, יד רגילה.
• דקה 2–3: החלפת צבע. ממשיכים בעיניים עצומות.
• דקה 3–4: החלפת יד (ליד הלא־דומיננטית).
• דקה 4–6: המשיכו “יותר מכוער”: חפיפות, לחצים שונים, כיוונים לא צפויים.
• בסביבות דקה 6: פקחו עיניים לכ־10–15 שניות, הביטו בבלגן באהבה, בחרו צבע חדש, שוב עוצמים וממשיכים.
• דקה 6–9: ממשיכים בעיניים עצומות, להחליף צבע כל דקה בערך, להחליף שוב יד אם מתחשק.
• דקה 9–13: פותחים עיניים, עובדים עוד 3–4 דקות — עכשיו לא חייב להישאר מכוער: מותר “לסגור” את הציור בכל דרך שמתחשקת (ועדיין למלא לגמרי את הדף).

במשך כל התרגיל: להקשיב לנשימה, לתת לגוף לנוע, לא להציץ מעבר לזמנים שסיכמנו, לא “לתקן יפה”. המיקוד הוא בחופש.

דגשים לכל שלושת הציורים:

• למלא את הדף לגמרי — דחוס, צפוף, אובססיבי כמעט.
• מוזיקה שמקפיצה רגש ותנועה
• עבודה רציפה — לא לעצור “להתייעצות” עם הביקורת.
• אין “יפה/מכוער” — יש אמת בתנועה.

בסיום הסשן, אל תנתחו. תנו לציורים לנוח. הסתכלו בהם מחר — לעיתים מתגלה יופי חדש במקום שבו אתמול “היה מכוער”.

 

פרק 10 – למצוא את החופש האמתי

אוקיי, עכשיו אנחנו בשיעור עשר של קורס ציור אינטואיטיבי אחד, ואני מאוד אוהב את הקורס ההתחלתי הזה, שפעם קראתי לו “פריצת דרך”. הוא התגלה אליי—אגב, קורס ציור אינטואיטיבי התגלה אליי—בתקופה שבה חיפשתי דרך להתמודד עם הכאבים שלי. והפסטל היבש פשוט התגלה אליי: היה לי בבית, קניתי קצת, שיחקתי—וגיליתי. פשוט גיליתי את השפע של אפשרות הריפוי והביטוי דרך החומר הזה.

לפני שפיתחתי את הציור האינטואיטיבי הייתי מאלה שנקראים “מוכשרים בציור”. אימא שלי ציירת; הייתי בוועדת קישוט בבית הספר. ולא יכולתי לצייר ציור חופשי. לא הייתי מסוגל. לא היה לי מיליגרם של חופש. ציירתי עצים מקסימים ופנים מקסימות והרבה דברים מקסימים; היה לי את הכישרון הזה, אבל לא היה לי שום חופש, ולא העזתי לעשות משהו שיוצא מהקווים של עצמי.

כשגיליתי את הציור האינטואיטיבי—בום טראח—הכול נשבר. הכול נשבר ונבנה מחדש למצב של הרבה יותר חופש, של ביטוי רגשי ראשוני, היולי כזה, שיוצא ממעמקי הבטן. כבר לא היה אכפת לי “יפה/לא יפה”—היה אכפת לי האקסטזה, חוויית הריפוי החזקה שקיבלתי בזכות המשחק עם הצבעים. זו הקדמה. היום אנחנו בשיעור העשירי—זאת אומרת שזו פעם אחרונה שאנחנו עובדים ברבע גיליון. אנחנו עושים “מסיבת פרידה” מרבע הגיליון, ואין מתאים מזה לשיעור 10: למצוא את החופש האמתי.

זה הזמן להקדיש כמה דקות למילה “חופש”. חופש הוא מושג מאוד יחסי—אחד המושגים הכי יחסיים ולא מוחלטים שיש. מה שאחד מגדיר כחופש, השני בכלל לא מגדיר כחופש. האם חופש זה רק היעדר מסגרת? והאם היעדר מסגרת הוא באמת חופש? כנראה שלא—לא תמיד.

מה זה באמת חופש? האם חופש זה “חופשה”? האם חופש זה היעדר חוקים, היעדר מגבלות, היעדר בכלל? כדי למקד, אשתף בהגדרה האישית שלי—וגם היא לא יכולה להיות שלמה לגמרי: בשבילי,

חופש הוא היכולת לממש את התשוקה שלי בזמן נתון. יש לי את האמצעים, את המוטיבציה, את הנכונות, ואת האומץ לממש את התשוקה שלי. אבל זה לא מספיק: האם אני באמת מחובר לתשוקה שלי? האם היא לגיטימית בתוכי? האם מותר לי להרגיש תשוקה? הרבה פעמים יש בתוכנו תשוקות שאנחנו בכלל לא מרשים לעצמנו להרגיש. האם אז אני חופשי? או שיש בי כלא פנימי שלא מאפשר לי להגיע לתשוקות מסוימות, כי אני מפחד מהן, כי הן “מרחיקות לכת”, כי הן מציעות דברים “אבסורדיים” שאני לא מעז לחשוב עליהם—אבל הן התשוקות שלי?

אפשר להסתכל על חופש כתהליך: תהליך שבו אנחנו יכולים לשפר את מידת החופש שלנו בהתאם למה שיש. תמיד יש מגבלות: פרנסה, ילדים, התחייבויות שמכתיבות את היום. עד כמה חופש יש לי בתוך כל זה? ואני אומר: יש חופש. חופש הוא לממש תשוקות בהתאם למה שיש—ובעצם, כל תשוקה מתממשת תמיד בהתאם למה שיש, כי תמיד קיימת מסגרת. ציור אינטואיטיבי ממחיש מאוד את מסע חיפוש החופש. בתוך המילה “חופש” נמצא גם השורש “חפש”—חיפוש.

האם האדם החופשי הוא זה שיכול לחפש? אני מאמין שכן. דרך הציור האינטואיטיבי אנחנו מחפשים את החופש שלנו. חשוב לא לקחת כמובן מאליו את ההגדרה הנוכחית שלנו לחופש; היא יכולה להיפתח, להשתחרר, להשתכלל ולהתרחב. לא כל מה שנראה לנו היום כחופש—כך נראה לנו בעוד שנה, שנתיים או חמש.

אני מציע לראות את החופש כמסע מתמשך לאפשרות הולכת וגדלה לממש את התשוקות האותנטיות שלנו. חלק מהתשוקות הללו כרגע אינן ברות־השגה או שאיננו נגישים אליהן; לכן אנחנו במסע להרחבת החופש. וגם כשנגיע אליהן—האם תהיה לנו מוטיבציה? כלים? אמצעים? נכונות? פנאי? אומץ? גם את אלה נצטרך לחפש: לעבוד בשבילם, לטפח ולהתאמן. ציור אינטואיטיבי הוא פלטפורמה שמאפשרת להתאמן בחופש: לזהות אותו, לחוש אותו, לממש אותו בתוך מרחב ציורי. זהו מרחב סימבולי—הוא לא “החיים עצמם”, אבל הוא משקף אותם, ומכשיר אותנו לחפש את החופש גם מחוץ לדף.

במרחב הזה אנחנו יכולים לשאול: מה אני משתוקק עכשיו? איזה צבע בא לי עכשיו? איך בא לי לרקוד עם הדף? איזו תשוקה אני מפחד לבטא? קדימה—נחקור אותה. אולי דרך המחקר הזה אצליח לקבל עוד קצת מרחב חופש. וזאת אחת הסיבות המופלאות לקיומו של ציור אינטואיטיבי: חדר כושר לנפש—אימון לחופש. והיופי? לא צריך להיות אמנים דגולים, לא בוגרי בצלאל ולא אקדמיה. הכלים היצירתיים נמצאים בידיים שלנו—כאן ועכשיו. איזו זכות.

לכן, בואו ניקח את הציור האינטואיטיבי כפלטפורמה לחיפוש החופש: לחקור, ללכת אליו, לנסות, לאתגר, להרחיב. זה המקום שלנו כאן ועכשיו. ועכשיו—אל ההנחיות, וכמובן שהן יעסקו בחופש.

הנחיות הציור – שיעור 10 (רבע גיליון, פסטל יבש)

ציור ראשון – “מחקר חופש” בשישה חלקים
חלקו את הדף לשישה חלקים (לא חייבים שווים). בכל חלק—ציירו חופש באופן אחר, עם צבעים אחרים, תנועה אחרת, גישה אחרת. יעד הזמן: 10–15 דקות לפחות. המטרה: לבחון “זוויות” שונות של חופש—פרוע/מאופק, כהה/בהיר, חד/עגול, צפוף/אווירירי—ולמלא את כל הדף.

ציור שני – “לפרק את הכלא”
בחרו סמל של אי־חופש—כלא, חומה, סורגים, סבך. ציירו אותו, ואז פרקו אותו: פריצות, סדקים, נפילות, שבירה—יציאה לחופש. עבדו עם 6–8 צבעים לפחות (אפשר יותר). האתגר: להראות תהליך של התפוררות הכלא ועלייה של חיות/תנועה חופשית. כרגיל, למלא דף שלם, במסגרת זמן דומה.

ציור שלישי – “הכלא שלי / החופש שלי” + שילוב
חלקו את הדף לשניים. בחצי אחד—“הכלא שלי היום”: איפה אני מוגבל/עצור, בצבעוניות וטמפרמנט מסוימים. בחצי השני—“החופש שלי היום”: איפה אני פתוח/נושם/רוקד—בצבעוניות וטמפרמנט שונים מאוד. מותר לסמן קו/רצועה מפרידה באמצע (אפילו חומה). לאחר ששני החצאים מלאים עד הסוף, התחילו בזהירות לערבב/לחבר ביניהם לכמה דקות נוספות—גשרים, חפיפות, מעברים. המסר הסמוי: החופש האמתי שלנו מורכב גם מן החלקים הסגורים וגם מן החלקים הפתוחים; העבודה היצירתית מחברת ביניהם.

סיום שלב רבע הגיליון: זהו ציור הסיכום שלנו בפורמט הזה. לשיעור הבא הכינו שתי חתיכות של חצי גיליון בריסטול שחור, ואת ה־פסטל היבש שלכם. אל תמהרו לקנות צבעים חדשים—יש לכם הרבה חתיכות שבורות? נהדר. לעבוד איתן בדיוק כפי שהן. קטנות זה הכי כיף, הכי טוב, הכי משמעותי. תודה רבה—ונפגש שוב בקרוב. צאו לדרך.

פרק 11 – ללכת לאיבוד הביתה

שיעור 11 בציור אינטואיטיבי—אנחנו כבר ילדים גדולים. אחרי עשרה שיעורים, גם בסדנה רגילה, עברנו תהליך, עברנו התנסות. אנחנו כבר במקום אחר, וקרוב לוודאי שכבר התרחשו כאן שינויים בלתי הפיכים. זאת אומרת שעברנו לרמת מודעות חדשה: ככל שהתמסרת יותר לעבודה כאן, עלית לרמה שבה יש יותר חופש ביטוי יצירתי, שבה הרגשות פחות “נתקעים” בתוכנו ויותר באים לידי ביטוי בזרימה יצירתית. אנחנו כבר סוג של ילדים גדולים ומוכנים להתקדם. ככל שעובדים יותר עם הציור האינטואיטיבי, מגלים עד כמה הוא פלטפורמה, עד כמה הוא מראה למה שקורה בחיים—עד לפרטים הכי קטנים.

אנחנו יכולים להביא כל דבר לציור אינטואיטיבי; זה לא אומר שהכול “יסתדר” שם, אבל הדרך שבה נתמודד עם החיים תשתנה לטובה בזכות זה שיש לנו כלי כזה בידיים. כלי שמתמסר אלינו באופן מלא: הדף אינו שופט אותנו; הדף מקבל באהבה כל ביטוי שלנו. הוא מזמין אותנו ללכת הכי רחוק והכי קרוב, הכי מוזר והכי מעוות, הכי מצומצם והכי נרחב.

כל אפשרות שלנו הדף מקבל בברכה ואומר לנו: בואו תצמחו כאן, אצלי; בואו תגלו את היצירתיות שלכם אצלי. זו פריבילגיה משמעותית שאדם צריך לבחור לקחת—דרך הכלים שאני מספק כאן, או דרך כלים של מי שעובד כמוני. אלה דרכים שבהן האדם מוצא כוחות שלא ידע שיש בו, גדל ומתרחב לחיים שופעים יותר.

אחרי ההקדמה, ניגש לשיעור עצמו: אנחנו עוברים לעבוד בחצי גיליון. על הטכני אדבר בתוך ההנחיות, וכעת לנושא השיעור: ללכת לאיבוד הביתה. באופן הגיוני, אם הלכנו לאיבוד—אנחנו רחוקים מהבית, רוצים כבר לחזור, לא נעים ללכת לאיבוד; לא מוצאים את עצמנו, לא מוצאים את הדרך, כל רגע עוד משהו לא מוכר ועוד שביל לא מוכר, ואיפה הבית שלנו, לעזאזל? ומה שיפה בציור אינטואיטיבי: אנחנו הופכים להיות כמו צב—מגלים שהבית שלנו הולך איתנו לכל מקום. ככל שאנחנו יותר “הולכים לאיבוד” ומשתחררים מהחשש להתרחק מהבית (זו כמובן מטאפורה), כך אנחנו מגלים יותר שאנחנו בבית—בתוכנו, עם עצמנו.

מה זה “להרגיש בבית”? להרגיש נוח, נעים, מוכר, אהוב; להרגיש שזה המקום שלי. כדי באמת להתפתח ולהתרחב, כדי באמת למצוא את הבית שלנו, עלינו להסכים ללכת לאיבוד: לעבור דרך הפחדים של הסבך ושל אי־הוודאות, של הזר, ולהמשיך לעבוד באופן יצירתי עם הקשיים ועם הערפל—להמשיך לנוע ולהמשיך לעבוד—עד שמקבלים חופש חדש. חופש שאומר: בכל מקום שאני נמצא, אם אני עם עצמי—זה הבית שלי. הציור משקף זאת: זה הבית שלי. תמיד אוכל להביא את עצמי—לא משנה מי ומה אני. אני יכול להיות עצוב מאוד אחרי דרמה או מריבה—הדף מקבל אותי. אני הולך בתוכו לאיבוד הביתה: מתחיל ממקום לא ברור, צועד אל הדף, מטייל בלי לדעת לאן, מוסיף צבע ועוד צבע, נע בתנועות שלא שיערתי, ממשיך לנוע, מחפש, עובד—הולך לאיבוד—ומגיע הביתה.

ללכת לאיבוד פירושו לוותר על שליטה: לוותר על צורך לתכנן, על צורך לעשות “יפה”, על צורך במחיאות כפיים, על צורך שהציור יהיה “ראוי”, על צורך “להצליח”, על צורך “לנצח”. לאבד שליטה, לתת לידיים לעשות את עבודתן—ומתוך זה להגיע לחוויה מתוקה שקשה לתאר במילים. כשתהיו שם תדעו: תרגישו בבית.

ברגע מסוים הביקורת העצמית תשתחרר, ואתם והציור תהפכו לאחד. הלכתם לגמרי לאיבוד—ואתם בבית. אין דרך להגיע רגשית הביתה בלי ללכת לאיבוד; ברמה המטאפורית זו השתחררות מהכבלים שמרחיקים אותי מעצמי—ומביתי האמיתי. לכן מוכרחים ללכת לאיבוד, ללכת למקום האינטואיטיבי לזמן־מה כדי למצוא את עצמי—אין דרך אחרת.

נכון שאני נותן הנחיות, ואתם אולי חושבים עליהן; ובכל זאת, קיבלתם הנחיות—צאו לדרך. לכו לאיבוד. תמצאו את ההנחיה על הדרך. תגיעו הביתה אם תסכימו ללכת לאיבוד—לצאת לטיול בלי לדעת לאן הוא לוקח. תיפגשו עם “אנשים” פנימיים שלא ידעתם שתפגשו—ותרגישו בבית. ללכת לאיבוד כדי להגיע הביתה—זו מטאפורה, הלך רוח, שיטת עבודה, פילוסופיית חיים. לא אומר שכל הזמן צריך ללכת לאיבוד, אבל זו גישה: לצאת אל היצירה ואל החיים בלי לדעת, אל תוך הערפל—ושם למצוא את הנתיב, את הבית. ועל זה בדיוק אנחנו מתאמנים בציור אינטואיטיבי.

ועכשיו—אל ההנחיות (עבודה ב־פסטל יבש על בריסטול חצי גיליון):

הנחיות הציור – שיעור 11 (חצי גיליון, פסטל יבש)

ציור 1 – “לכבוש את הגודל” (חצי גיליון)
עברנו מרבע לחצי גיליון—זה קפיצה משמעותית, עתירת תנועה גופנית. זמן עבודה כולל: 18–22 דקות. שלב א’ – טיול והתנסות: במשך לפחות 10–12 דקות מטיילים על הדף עם כל הצבעים והמוזיקה: תנועה זורמת ותנועה מקוטעת, צורות גיאומטריות וקשקושים וכתמים, יד ימין ויד שמאל, עיניים עצומות ועיניים פקוחות, אפילו שתי ידיים יחד—המון ניסויים. שלב ב’ – מילוי וסגירה: ביתרת הזמן ממלאים את כל הדף, “עושים קצת סדר” ביצירה הגדולה—והכול מלא לחלוטין.

ציור 2 – “חתונה בין כוחות” (אור–חושך)
להנחיה אחת לא חושבים יותר מדי—נותנים לנפש למצוא את הציור: חתונה בין כוחות האור וכוחות החושך (כוחות הטוב והרשע). בניגוד לתרגיל חצי/חצי, כאן אין חלוקה; זה מפגש מתמשך של שני הכוחות—משחק, תנועה, חיבור—כל עשרים הדקות. שימו מוזיקה, הרשו לציור להשתנות שוב ושוב. תנו תשומת לב אמיתית לשני הצדדים ושחקו ביניהם עד שהם מתחברים. למה זה חשוב? כי זה ציור על ריפוי: קבלה של החלקים השליליים בי, חיבורם לחלקים הטובים ויצירה משותפת בתנועה.

עד כאן שיעור 11. השיעור הבא—האחרון והחגיגי של התוכנית. תודה שאתם כאן. לכו לעבוד—ואפגוש אתכם בשיעור הבא.

פרק 12 – מה אומרת האינטואיציה שלך?

אוקיי, אנחנו עכשיו בשיעור ה־12 והאחרון לשלב הזה בתהליך. אני שב ומציע באופן כללי לעשות את הקורס הזה כמה פעמים. במרחב האינטואיטיבי אותו דבר יוצא בהרבה צורות אחרות—כלומר, אותה הנחיה יכולה להתבטא באין־ספור אופנים—כי אנחנו מתקדמים ומתפתחים ונפתחים, ואנחנו במרחב יצירתי. משימה אחת יכולה להתבטא באין־ספור דרכים, וזה כיף לגלות עד כמה אנחנו יצירתיים דרך הציור האינטואיטיבי.

וחוץ מזה, מכיוון שציור אינטואיטיבי הוא מרחב של ריפוי וטיפול עצמי, טוב לעשות אותו כמה פעמים כדי להיכנס פנימה לריפוי גדול יותר. יהיו גם קורסי המשך למי שרוצה להתפתח, אבל לא בזה נתמקד עכשיו. אנחנו עכשיו בשיעור האחרון. אני מסכם: אנחנו עושים עוד שיעור על חצי גיליון. אני מקווה שהסתדרת, ואין לי הרבה ספקות שכך היה—גם עם הציורים של השיעור הקודם.

והשיעור הזה לא לחינם שואל את השאלה: מה אומרת האינטואיציה שלך? הרבה פעמים נשאלתי: מה זאת אינטואיציה? איפה היא? איך היא פועלת? איך מה שקורה כאן הוא “אינטואיטיבי”? אני משאיר את השאלות פתוחות ומציע לחקור את האינטואיציה—היא חלק חשוב בחיים.

תוך כדי ציור אינטואיטיבי האינטואיציה מדברת: היא מדברת דרך היצירה. ככל שאנחנו חופשיים יותר ביצירה, כך אנחנו פתוחים יותר לקבלת רעיונות מן האינטואיציה. כאן אנחנו עושים זאת דרך המרחב הציורי־משחקי, אבל ככל שמתאמנים כאן, אנחנו לומדים—דרך הפלטפורמה של הציור האינטואיטיבי—דברים שעם הזמן מתחילים להתבטא גם בתחומים אחרים של חיי היום־יום.

מכאן נולדת שאלה מעניינת: מה אומרת האינטואיציה שלך—כאן ועכשיו? עד כמה האינטואיציה כבר הופכת, דרך האימון היצירתי הזה, לחלק משמעותי בחיים שלך? בעיניי יש כאן מסר גדול שאפשר לקחת כצידה לדרך: האינטואיציה באה לידי ביטוי דרך פעולה יצירתית. אינטואיציה היא סוג של ידע, בנק של רעיונות טובים, לפעמים כזה שרואה את הנולד ומציע לנו ללכת בשביל לפני שאנחנו מבינים לאן. אבל אם לא נלך עם הפעולה שהאינטואיציה מציעה—והפעולה היא תמיד יצירתית באופייה—היא תיחלש.

אינטואיציה מזמינה אותנו לצעד שאיננו יודעים מראש אם יעבוד, איך ולמה יעבוד. היא דורשת את ההיבט היצירתי־הנועז: לקפוץ למים העמוקים מתוך הנחה שנלמד לשחות. לכן אינטואיציה תמיד מצומדת ליצירתיות. בלי פעולה יצירתית נועזת—אין כמעט ערך לאינטואיציה. כשאין פעולה מצומדת, האינטואיציה תיטה להסתתר: להתכווץ ולהיעלם.

הקשר אינו חד־כיווני בלבד. לא רק אינטואיציה → יצירתיות, אלא מחזור: אינטואיציה מזמינה פעולה יצירתית, והפעולה מזינה חזרה את האינטואיציה ומחדדת אותה. ככל שאני קשוב יותר לאינטואיציה ומיד פועל איתה—בציור ובחיים—כך אני מקבל ממנה עוד ועוד אינפוט להמשך. זו אחת הסיבות שבהן אנו עובדים תמיד ברצף: מציור לציור, משיעור לשיעור—כדי לאפשר את התנועה המחזורית: אינטואיציה – יצירה – אינטואיציה – יצירה.

ברגע שאני לומד להסיר את החומה בין הדחפים, התשוקות והאינטואיציה—לבין הביטוי היצירתי—מתחילה זרימה מענגת ומרפאה שפותחת את החיים. ככל שאני מתרגל את היישום, אני נעשה מודע יותר לכך שיש לי אינטואיציה—היא “מדברת” אליי יותר, טבעית יותר, לא מיסטית ולא “מעל החיים”—זו פשוט דרך לחיות. אינטואיציה נועדה ליישום; אחרת אין אינטואיציה.

מדריכי ציור אינטואיטיבי מתאמנים בכך כשהם נותנים הנחיות אינטואיטיביות—הם מפעילים את האינטואיציה שלהם בפעולה יצירתית. אינטואיציה שאינה נכנסת לפעולה—היא כאילו ידע שלא קיים, או שלא קיבל ערך—והוא נעלם.

מכאן נולדת היום השאלה הגדולה, שלא עוסקת רק בציור אלא בחיים שלך: מהו הצעד הנועז הבא? איזו הרפתקה אפשר לקחת עכשיו את הנפש—אחרי שהתאמנה להיות יצירתית עם האינטואיציה? פחות ביקורת אם “יצא יפה”—זה לא העניין. ה”יפה” האמיתי הוא החיבור בין אינטואיציה לפעולה. ככל שמימשנו את היופי הזה, כך נוכל להיות נדיבים יותר עם עצמנו בשאלה: מה אומרת עכשיו האינטואיציה שלי? מהו הצעד היצירתי הבא שמגרה אותי? כדאי לשאול זאת שוב ושוב—ובמקביל להתאמן בטכניקות כמו ציור אינטואיטיבי, שמעצימות את האינטואיציה בכך שהן נותנות לה פלטפורמה לביטוי יצירתי חופשי נטול ביקורת. זה בדיוק מה שהאינטואיציה צריכה.

אנחנו מסיימים את שלב 1 בציור אינטואיטיבי בשמחה ובאהבה. תודה שהיית—שהייתם—כאן. נסיים בשני ציורים גדולים על חצי גיליון, כל אחד כ־18–22 דקות:

ציור ראשון – “הפריחה הגדולה”
דמיינו שדה ענק, שופע, רווי צבעים—פרחים, עשבים, צמחייה ועצים. “הפריחה הגדולה” היא הזמנה לשפע. עבדו עם כל הצבעים. התחילו מן הדימוי, אבל הרשו ליצירה לסטות ממנו—לתת לאסוציאציות חדשות להיכנס. העיקר: תנו לשפע לעבוד דרככם. מילוי כל הדף, לעומק שכבות, תנועה ורוויה.

ציור שני – “החופש הגדול שלי” (חופשי לגמרי)
זה ציור חופשי לחלוטין—סיכום חי של כל מה שקרה כאן, אבל אל תחשבו עליו כעל “סיכום”. פשוט שימו מוזיקה (או כמה שירים ברצף), קחו את כל הצבעים, ותנו למילה חופש—ולחוויה של חופש—לחיות דרככם. ציירו מה שזורם וגם מה שקצת “נתקע”. מותר להכניס מילים, פסים, כתמים, צורות. לכסות את כל הדף, לעבוד בעקביות עד תום הזמן. כאן הבית שלכם—עשו מה שנכון לכם.

דעו שיש עוד מיליון הנחיות שלא נכנסו כאן מטבע הדברים—וזה בסדר. או שתגלו אותן בעצמכם, או שתבואו למסגרות המשך. העיקר: להמשיך בדרך, לחפש וליזום את הצעד היצירתי הבא—בציור אינטואיטיבי, בכתיבה אינטואיטיבית, בריקוד אינטואיטיבי, וגם בהחלטות אינטואיטיביות גדולות של החיים. קחו את החופש וקחו את הפריחה הגדולה שלכם. תודה שהייתם כאן. לכו לציורים הבאים—וניפגש ביצירות הבאות.